פרשת יתרו

תשאלו שאלות

חלוקת הסמכויות שמתקבלת בעקבות עצת יתרו היא בעיקרה טכנית. אמנם בעקבותיו סידרו את הסמכויות במעמדות שונים, אך כשאדם נעשה שר־אלף – אין זה אומר שהוא חכם פי מאה משר העשרות, וייתכן שהוא בכלל לא חכם יותר. בעולם המעשה אנחנו חייבים לבנות דרגות, מפני שאחרת יהיה תוהו ובוהו – אך זוהי הכרעה מעשית ולא מהותית.

העולה מן הדברים הוא שבעצם בתוך סדר העולם שהתורה בונה, אין שום אדם שאי אפשר להקשות עליו קושיות, אין מציאות של אנשים מחוסנים. הגמרא אומרת: ״אפילו האב ובנו , הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה״. אפשר היה להביא לכך דוגמה של שני חברים שיושבים ומתווכחים. אבל הדוגמה היא דווקא מהאב ומהבן, מהרב ומהתלמיד.
כך, כדי להדגיש שלמרות שצריך לכבד את הרב והאב - אין חובה להסכים איתם.

מידת דרך ארץ מחייבת להקשות בדרך מנומסת ומכבדת. אך מצד שני - אין זה אומר שיש מישהו, בדור זה או בדורות אחרים, שאי אפשר להקשות עליו קושיה.

הפסוק ״עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״, מקבל אם כן תוקף מעשי. המשמעות שלו היא שכל אחד יכול לשאול שאלות, ואין מי שמחוסן מפני קושיה. גם אם אדם ישב ולמד תורה -בהתמדה, עם ראש טוב ובמשך שבעים שנה - עדיין אין זה אומר שמעכשיו התורה נמצאת בידו.

מבחינה זו, גם אחרי שהתקבלה עצתו של יתרו, היא קבעה רק את גבולות עולם המעשה, ולא את הגבולות העקרוניים. יתרו אמר מה שאמר, והולכים לפי עצתו, אבל בסופו של דבר - היסוד עליו התעקש משה נשאר עומד.

הדרך האמיתית הייתה צריכה להיות שכל השאלות מגיעות אל משה:
מילד קטן שמצא סוכרייה ובא לשאול האם עליו להחזיר אותה, ועד לנשיא שבט ששואל אם צריכים להזיז את השבט לכיוון כזה או אחר. המציאות אמנם מוגבלת, ואינה מאפשרת סדר שכזה; ובכל זאת אין זה שולל את מה שמשה עשה בתחילה.
גם אחרי כל הסדר שנעשה, עדיין יפה עשה משה רבנו.

 

התבוננות קטנה תובנה גדול

האם אני מסוגל להקשיב לקושיא או לערעור על דבריי גם כשהם מגיעים ממישהו שנמצא 'מתחתיי' בסולם החברתי  המקצועי והמשפחתי? או שהתפקיד שלי והמיקום החברתי שלי הפכו למחסום בפני למידה והתחדשות?