Shaar Hayichud Vehaemuna 9

חזור

שער היחוד והאמונה

פרק ט

אֲבָל לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַדְרֵגַת הַחָכְמָה שֶׁהִיא תְּחִלַּת מַחֲשָׁבָה וְרֵאשִׁיתָהּ, הִיא סוֹף מַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ. דְּהַיְינוּ שֶׁנֶּחְשֶׁבֶת כְּאִילּוּ הִיא בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת עֲשִׂיָּיה לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ ב"ה.

אֲבָל לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַדְרֵגַת הַחָכְמָה, שֶׁהִיא אצל האדם תְּחִלַּת מַחֲשָׁבָה וְרֵאשִׁיתָהּ, הִיא סוֹף מַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ. דְּהַיְינוּ שֶׁנֶּחְשֶׁבֶת כְּאִילּוּ הִיא בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת עֲשִׂיָּיה לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ ב"ה. לגבינו ההבדל בין דרגת החכמה לדרגת המעשה הוא הבדל תהומי, והמרחב שביניהן כולל את כל הספקטרום של הווייתנו. לעומת זאת, לגבי הקב"ה נחשב כל המרחב שבין החכמה והמעשה כקו בודד בתחתית סולם המדרגות, כדרגה אחת ללא דיפרנציאציות. אם לתת לזה דוגמה: ספקטרום הצלילים שהאוזן האנושית שומעת, מהבס הנמוך ביותר ועד לצליל הגבוה ביותר, כולל כמה אלפים של תנודות. תחום זה הוא כל עולם הצלילים שלנו, הוא כולל את כל שינויי הצלילים שאפשר לנו להבחין בהם. אבל כאשר משווים את הטווח הזה לטווחים של מיליוני ומיליארדי תנודות – אין להבדלים שבטווח שלנו כל משמעות, הוא נחשב כולו כיחידה אחת. כך כל מרחב ההוויה שלנו כולל כאמור חמש דרגות יסודיות (שכל, מידות, מחשבה, דיבור, מעשה) מהחכמה שבקצה העליון ועד לדרגת העשייה שבקצה התחתון. מרחב זה הוא גם כל מרחב ההכרה והדימויים שלנו, וברצותנו לייחס אותו אל הקב"ה אין בידינו דרך לומר זאת אלא באופן זה: שנחשב כולו – מדרגת החכמה ועד לעשייה – כדרגת עשייה לגביו.

כְּדִכְתִיב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ"

כְּדִכְתִיב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד,כד). כתוב זה צריך לראותו כמדויק בלשונו, שהפעולה בחכמה היא כעשייה לגביו. הקב"ה עשה את הדברים ב'חכמה', כשם שאדם עושה דבר בכלי עבודה, במעדר או בפטיש. החכמה אינה תכונה של הקב"ה אלא כלי חיצוני שבו הוא פועל.

וְהַיְינוּ לוֹמַר, שֶׁכְּעֵרֶךְ הַחַיּוּת שֶׁבַּעֲשִׂיָּה גּוּפָנִית וְגַשְׁמִיִּית לְעֵרֶךְ חַיּוּת הַחָכְמָה שֶׁהִיא רֵאשִׁית וּמְקוֹר הַחַיּוּת בָּאָדָם וְכָל הַבְּרוּאִים גַּשְׁמִיִּים.

וְהַיְינוּ לוֹמַר, שֶׁכְּעֵרֶךְ הַחַיּוּת שֶׁבַּעֲשִׂיָּה גּוּפָנִית וְגַשְׁמִיִּית שלנו לְעֵרֶךְ חַיּוּת הַחָכְמָה שֶׁהִיא רֵאשִׁית וּמְקוֹר הַחַיּוּת בָּאָדָם וְכָל הַבְּרוּאִים גַּשְׁמִיִּים. "החיות שבעשיה" כאן אין מובנה החיוניות שיש במעשה, או בהשפעה שיש למעשה על אחרים, אלא לאותו חלק ממהותה של הנפש המתגלה בתוך המעשה. במובן זה, ברור שחיות הנפש המתגלה בתוך העשייה היא מעטה ומצומצמת ביותר, רק רמז ל"חיות החכמה", כלומר לחיות הנפש הפנימית כפי שהיא מתבטאת בדרגת החכמה. הפער בין החכמה והמעשה אף אינו בדרגה אחת, אלא בחמש דרגות כנזכר, שבכל אחת מהן אין אלא מעט מזער מדרגת החיות שמעליה.

שֶׁהוּא כְּאַיִן לְגַבֵּי חַיּוּת שֶׁבְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר.

והוא מפרט מלמטה למעלה: שֶׁהוּא החיות שבעשייה, כְּאַיִן לְגַבֵּי חַיּוּת שֶׁבְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר. כוח החיות הפנימי של הנפש כפי שמתגלה בדרגת המעשה הוא קטן ביותר ונחשב כאַין ביחס לגילויים של כוחות אלה בדרגת הדיבור.

שֶׁהוּא כְּאַיִן לְגַבֵּי הַחַיּוּת שֶׁבְּאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהוּא כְּאַיִן לְגַבֵּי חַיּוּת וּמַעֲלַת הַמִּדּוֹת שֶׁמֵּהֶן נִמְשְׁכָה מַחֲשָׁבָה זוֹ, שֶׁהוּא כְּאַיִן לְגַבֵּי חַיּוּת וּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת הַחָכְמָה בִּינָה וְדַעַת שהן מְקוֹר הַמִּדּוֹת. אם לדייק בלשון, יש כאן שלוש דרגות של הבחנה בין עניין לעניין: בחיוּת, במעלה ובמדרגה. החיות שבמעשה היא כאין לגבי החיות שבאותיות הדיבור, שהיא כאין לגבי החיות שבאותיות המחשבה, שהיא כאין לגבי "חיות ומעלת" המידות, שהוא כאין לגבי "חיות ומעלת ומדרגת" החכמה. בין כל המדרגות יש הבדל בחיות, כיוון שחיות, כוח פנימי של חיים – יש בכל דבר. ואולם בין מחשבה למידות, בין לבושי הנפש לתכונותיה של הנפש עצמה, יש הבדל גם ב'מעלה', לאמור במידת השקיפות שיש בדבר לגבי הכוח המחיה אותו, במידת השלמות והבהירות שבה הוא מבטא את האור הפנימי שבו. ובין המידות לספירות השכל (חכמה, בינה, דעת) יש הבדל אף ב'דרגה', כלומר יש דברים שהם בדרגה גבוהה מצד מהות עצמם, ויש שהם בדרגה נמוכה יותר, שהם גולמיים ומפותחים פחות. יש אם כן הבדל בדרגת החיוּת בין המעשה והדיבור ובין הדיבור והמחשבה. בין המחשבה והמידות יש הבדל נוסף – גם במעלה. ובין המידות והמוחין יש נוסף לזה – הבדל בדרגה. הבדלים אלה, זה למעלה מזה, מהווים את המרחק העצום בין שני הקצוות של מציאותנו: בין החיות ומעלת ומדרגת החכמה לבין מה שיש מאותה חיות במעשה.

כֵּן מַמָּשׁ עֵרֶךְ מַדְרֵגַת וּמַעֲלַת הַחָכְמָה, שֶׁהִיא רֵאשִׁית וּמְקוֹר הַחַיּוּת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת, לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ ב"ה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, הַמְרוֹמָם וְהַמִּתְנַשֵּׂא רִיבּוֹא רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת רוֹמְמוּת יוֹתֵר מֵרוֹמְמוּת מַדְרֵגַת הַחָכְמָה עַל בְּחִינַת חַיּוּת שֶׁבָּעֲשִׂיָּיה, שֶׁהִיא רוֹמְמוּת חָמֵשׁ מַדְרֵגוֹת לְבָד, שֶׁהֵן מַדְרֵגוֹת בְּחִינוֹת: עֲשִׂיָּיה וְדִבּוּר וּמַחְשָׁבָה וּמִדּוֹת וְשֵׂכֶל. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ ב"ה רָם וּמִתְנַשֵּׂא מִמַּדְרֵגַת הַחָכְמָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת כָּאֵלּוּ עַד אֵין קֵץ. כל המרחק שיש כאמור בין מדרגת המעשה למדרגת החכמה, הוא כאין לגבי המרחק שהקב"ה עצמו מתנשא מעל לדרגת החכמה. לא מדרגה אחת ולא חמש מדרגות, אלא ריבוא רבבות מדרגות והבדלים, דרגה מעל דרגה. המרחב של חמש הדרגות, שהן עבורנו המציאות כולה, מצטמק אל מול הווייתו האין סופית – להיות כדברים קרובים, כמעט זהים זה לזה. המרחב העצום לגבינו שבין חכמה ועשייה – נחשב לגביו כדרגה אחת.

רַק מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּנִּבְרָאִים כֹּחַ לְהַשִּׂיג רַק הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִמַּדְרֵגַת חָכְמָה, שֶׁהִיא רֵאשִׁיתָם, לְמַדְרֵגַת עֲשִׂיָּה הַשְּׁפֵלָה, לְכָךְ אָנוּ אוֹמְרִים שֶׁלְּגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ ב"ה נֶחְשֶׁבֶת מַדְרֵגַת הַחָכְמָה כְּמַדְרֵגַת עֲשִׂיָּה מַמָּשׁ. דְּהַיְינוּ לוֹמַר שֶׁהוּא רָם וְנִשָּׂא וְנַעֲלֶה עִילּוּי רַב מְאֹד מְאֹד מִמַּדְרֵגַת הַחָכְמָה. כאשר אנו חושבים על הבדל בין דרגות, בין מציאות עליונה ותחתונה – מרב ההבדל וההפלגה שאנו יכולים לדמות לעצמנו הוא בסך הכול בין חכמה ועשייה. בתוך מרחב ההשגה האנושי – זהו המרחק הגדול ביותר; בין שני הקצוות של מציאותנו, בין הקצה החומרי הגשמי מצד אחד, ובין הקצה הראשון של ההכרה הרוחנית מצד שני.

וְלֹא שַׁיָּיךְ כְּלָל לְיַיחֵס אֶצְלוֹ שׁוּם עִנְיָן הַמִּתְיַיחֵס לְחָכְמָה.

וְלֹא שַׁיָּיךְ כְּלָל לְיַיחֵס אֶצְלוֹ שׁוּם עִנְיָן הַמִּתְיַיחֵס לְחָכְמָה. לתאר את הקב׳׳ה כחכם ואפילו לייחס אליו חכמה בכל דרך שהיא – זה פשוט לא נכון. החכמה אינה בשום אופן מאותו סוג, ולכן אינה מעבירה אפילו משהו מן המהות האלוקית.

אֲפִילּוּ בְּדֶרֶךְ מַעֲלָה וְעִילּוּי רַב, כְּגוֹן לוֹמַר עָלָיו שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, לְהַשִּׂיג חָכְמָתוֹ אוֹ מַהוּתוֹ.

אֲפִילּוּ בְּדֶרֶךְ מַעֲלָה וְעִילּוּי רַב, כְּגוֹן לוֹמַר עָלָיו שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, לְהַשִּׂיג חָכְמָתוֹ אוֹ מַהוּתוֹ. גם כאשר החכמה שמייחסים אליו היא למעלה ובמנותק מן החכמה שלנו, ואפילו כאשר היחס הזה הוא בשלילת החכמה שלנו, עדיין אין הדבר מבטא כלל את רוממותו.

כִּי עִנְיַן הַהַשָּׂגָה מִתְיַיחֵס וְנוֹפֵל עַל דְּבַר חָכְמָה וְשֵׂכֶל, לוֹמַר שֶׁאֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגוֹ, אוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגוֹ מִפְּנֵי עוֹמֶק הַמּוּשָּׂג.

כִּי עִנְיַן הַהַשָּׂגָה מִתְיַיחֵס וְנוֹפֵל עַל דְּבַר חָכְמָה וְשֵׂכֶל, לוֹמַר שֶׁאֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגוֹ, אוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגוֹ מִפְּנֵי עוֹמֶק הַמּוּשָּׂג. באומרנו שדבר ניתן או בלתי ניתן להשגה, גם אם הוא מעבר לגבולות ההשגה – הוא עדיין מתייחס אל גדרי ההשגה. כל עוד מתייחס הדבר בדרך כלשהי לגדרים רציונליים, הוא עדיין ניתן עקרונית להכרה ולהגדרה עיונית, ואפשר אז לתת בו מעלה, שאין אדם זה או אחר מסוגל להבינו או שהוא נשגב מכל השגה.

אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַחָכְמָה, לֹא שַׁיָּיךְ כְּלָל לוֹמַר בּוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגוֹ מִפְּנֵי עוֹמֶק הַמּוּשָּׂג, כִּי אֵינוֹ בִּבְחִינַת הַשָּׂגָה כְּלָל. לומר על הקב"ה, שאי אפשר להשיגו משום שהדבר מסובך מדי, משום שהוא מושג עמוק ונעלה מדי – הוא אמנם לא בלתי נכון, אבל חסר כל משמעות. אמירה כזו אינה אפילו טריוויאלית – היא פשוט בלתי רלוונטית, בלתי שייכת ובלתי מתייחסת אל הנושא.

וְהָאוֹמֵר עָלָיו שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגוֹ הוּא כְּאוֹמֵר עַל אֵיזוֹ חָכְמָה רָמָה וַעֲמוּקָּה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמַשְּׁשָׁהּ בְּיָדַיִם מִפְּנֵי עוֹמֶק הַמּוּשָּׂג. שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יִצְחַק לוֹ לְפִי שֶׁחוּשׁ הַמִּישּׁוּשׁ אֵינוֹ מִתְיַיחֵס וְנוֹפֵל אֶלָּא עַל עֲשִׂיָּיה גַּשְׁמִית הַנִּתְפֶּסֶת בְּיָדַיִם.

וְהָאוֹמֵר עָלָיו שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגוֹ הוּא כְּאוֹמֵר עַל אֵיזוֹ חָכְמָה רָמָה וַעֲמוּקָּה, ורוצה לשבחה בדרך מעלה ועילוי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמַשְּׁשָׁהּ בְּיָדַיִם מִפְּנֵי עוֹמֶק הַמּוּשָּׂג. שזו דוגמה לניסיון להגדיר דבר על ידי מושג שאין לו שייכות כלל אליו, ושאין כל מקום ורשות לייחסם זה לזה. שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יִצְחַק לוֹ אם יפליג כך בשבח החכמה לְפִי שֶׁחוּשׁ הַמִּישּׁוּשׁ אֵינוֹ מִתְיַיחֵס וְנוֹפֵל אֶלָּא עַל עֲשִׂיָּיה גַּשְׁמִית הַנִּתְפֶּסֶת בְּיָדַיִם. כאשר מדברים על דברים גשמיים ניתן לומר שיש דבר שהוא כל כך דק, כל כך מעודן, שאי אפשר למששו בידיים. אבל כאשר אומרים על דבר רוחני שהוא בלתי ניתן למישוש בידיים, ורואים בזה שבח ומעלה – אין בזה כל שבח ואין זו כלל אמירה, כי חוש המישוש אין בו שום יכולת של הגדרה לגבי הוויות רוחניות.

וְכָכָה מַמָּשׁ נֶחְשֶׁבֶת לְגַבֵּי הקב"ה מַדְרֵגַת הַשֵּׂכֶל וְהַהַשָּׂגָה – כַּעֲשִׂיָּיה גַּשְׁמִית מַמָּשׁ.

וְכָכָה מַמָּשׁ נֶחְשֶׁבֶת לְגַבֵּי הקב"ה מַדְרֵגַת הַשֵּׂכֶל וְהַהַשָּׂגָה – כַּעֲשִׂיָּיה גַּשְׁמִית מַמָּשׁ. האמירה שהחכמה אינה משיגה את הקב"ה אינה בלתי נכונה אלא חסרת כל משמעות, שהרי הוא נעלה ונבדל ממדרגת החכמה הרבה יותר ממה שנעלית מדרגת החכמה ונבדלת ממדרגת העשייה הניתנת למישוש.

וַאֲפִילּוּ הַשָּׂגַת שְׂכָלִים שֶׁבָּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים.

וַאֲפִילּוּ הַשָּׂגַת שְׂכָלִים שֶׁבָּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים. באומרנו שהקב"ה הוא נעלה מן החכמה ואין כלל להשיגו בחכמה, אין מדובר רק בחכמה האנושית. גם בעולמות עליונים שיש בהם דרגה גבוהה יותר של שכל, שהשגת החכמה שבהם היא נעלה ורחבה לאין ערוך מזו שלנו – גם השגתם היא בסופו של דבר מוגבלת בממדי מושג החכמה ואינה יכולה להגיע לתפיסה במהות האלוקית השונה לחלוטין, האין סופית. הקב"ה הוא סוג אחר של מהות, הוא בעצם כלל לא מהות או מציאות כלשהי – הוא מה שלא ניתן למדידה ולהערכה בשום כלי שאיננו הקב"ה בעצמו.

וַאֲפִילּוּ מַדְרֵגַת חָכְמָה עִילָּאָה הַמְחַיָּה אֶת כּוּלָּם, כְּדִכְתִיב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ"

וַאֲפִילּוּ מַדְרֵגַת חָכְמָה עִילָּאָה (עליונה) הַמְחַיָּה אֶת כּוּלָּם, כְּדִכְתִיב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד,כד). גם מדרגת החכמה העליונה, שהיא במובן מסוים חכמתו של הקב׳׳ה – גם היא אינה משיגה את מהותו. הקב"ה פועל ו'עושה' בחכמה כמו שאנו עושים בכלי עבודה, אבל אין היא תכונתו וכוחו העצמיים, שבה הוא משיג כביכול את עצמו, כמו החכמה שלנו שבה אנו משיגים את עצמנו.

וּמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא 'חָכָם' בַּכָּתוּב, וְגַם חֲזַ"ל כִּינּוּ לוֹ מַדְרֵגַת וּמַעֲלַת הַחָכְמָה

וּמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא 'חָכָם' בַּכָּתוּב, וְגַם חֲזַ"ל כִּינּוּ לוֹ מַדְרֵגַת וּמַעֲלַת הַחָכְמָה, ומאחר שדברים אלה אמורים גם בחכמה הנקראת חכמתו של הקב׳׳ה, מתעוררת השאלה: כיצד אפשר לומר, מצד אחד, שהקב׳׳ה רם ומתנשא מדרגת החכמה עד שהיא חסרת כל משמעות לגביו, ומצד שני לכנות את הקב׳׳ה בתואר 'חכם' ולומר עליו שהוא מתייחס אל מדרגת החכמה?

הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְקוֹר הַחָכְמָה, שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ נִמְשַׁךְ וְנֶאֱצַל מַהוּת מַדְרֵגַת חָכְמָה עִילָּאָה שֶׁבְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת.

הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְקוֹר הַחָכְמָה, שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ נִמְשַׁךְ וְנֶאֱצַל מַהוּת מַדְרֵגַת חָכְמָה עִילָּאָה שֶׁבְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת. הקב׳׳ה מכונה 'חכם' לא משום שהוא עצמו מוגדר כחכם או משום שהוא נתפס בחכמה, אלא משום שהוא המקור הראשון, הבסיס, לכל חכמה היכולה להיווצר. על שם יצירתו את החכמה הוא נקרא חכם, ולא על שם מהותו ועצמותו.

וְכֵן 'רַחוּם' וְ'חָסִיד' עַל שֵׁם שֶׁהוּא מְקוֹר הָרַחֲמִים וְהַחֲסָדִים. וְכֵן שְׁאָר הַמִּדּוֹת, שֶׁכּוּלָּן נִמְשְׁכוּ וְנֶאֶצְלוּ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ.

וְכֵן 'רַחוּם' וְ'חָסִיד' עַל שֵׁם שֶׁהוּא מְקוֹר הָרַחֲמִים וְהַחֲסָדִים. וְכֵן שְׁאָר הַמִּדּוֹת, שֶׁכּוּלָּן נִמְשְׁכוּ וְנֶאֶצְלוּ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. את התארים בהם מכנים את הקב׳׳ה צריך לראות לא כמתארים את מהותו, אלא כמתארים את פעולתו. כשם שאנו מתארים את הקב"ה כ"משיב הרוח ומוריד הגשם" ואין כוונתנו לומר שהוא הוא האמצעי החומרי, הבדלי הטמפרטורות והבדלי הלחות, המחוללים את הגשם, אלא שהוא הסיבה הראשונה הגורמת להיווצרותו של הגשם, כך יש לראות גם את המידות האלוקיות. באומרנו שהקב"ה הוא חכם – כוונתנו שהוא הגורם להתהוותה של מידת החכמה ופועל בה. וכן במידות – שהוא פועל חסד וגבורה ורחמים וכו׳ ושהוא המקור הראשון למציאותן בכל הדרגות.

וְדֶרֶךְ וְעִנְיַן הַהַמְשָׁכָה וְהָאֲצִילוּת אֵיךְ וּמָה יָדוּעַ לְמַשְׂכִּילִים.

וְדֶרֶךְ וְעִנְיַן הַהַמְשָׁכָה וְהָאֲצִילוּת אֵיךְ וּמָה יָדוּעַ לְמַשְׂכִּילִים. ההשכלה של פרטי סדר ההאצלה וההמשכה ממהותו ועצמותו ועד לדרגת החכמה שבעולם האצילות, כיצד משתלשלות הדרגות זו מזו וכיצד הן מתייחסות זו לזו – הוא עניין המבואר בספרי תורת הסוד וידוע למשכילים בה.

הַגָּהָה

הגהה זו היא כעין הערת שוליים הנוגעת בכמה עניינים מתורת הסוד, שגם אם אינם הכרחיים להבנת רצף הדברים, הם נותנים תמונה כללית יותר לגבי הנושאים המרכזיים שבספר זה. בשינוי לשון והקשר מופיעה הגהה זו גם בפרק ב בליקוטי אמרים.

סוֹד הַצִּמְצוּם בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְצִמְצוּם 'אָדָם קַדְמוֹן' וְסוֹד הַ'דִּיקְנָא'

סוֹד הַצִּמְצוּם בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְצִמְצוּם 'אָדָם קַדְמוֹן' וְסוֹד הַ'דִּיקְנָא' (הזקן). 'אור אין סוף', ה'צמצום', 'אדם קדמון' וה'דיקנא' הם כולם מושגים בקבלה לדרגות ושלבים שלמעלה ולפני האצילות. אור האין סוף מצטמצם בתבנית הראשיתית של 'אדם קדמון'. 'אדם' היא תבנית (כמו עשר הספירות, שהן תבנית כללות האיברים של האדם ), ו'קדמון' שהיא הראשונה וקדומה לכל תבנית. ה'דיקנא', הזקן, השערות שנמשכות ויורדות מן הפנים העליונים כלפי מטה, הן צמצום נוסף מהתבנית הראשונה אל התבניות המשנִיות של עולם האצילות והלאה.

שֶׁסּוֹד כָּל הַצִּמְצוּמִים לְצַמְצֵם הָאוֹר שֶׁיִּתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת כֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת.

שֶׁסּוֹד כָּל הַצִּמְצוּמִים לְצַמְצֵם הָאוֹר שֶׁיִּתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת כֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת. דרך דרגות אלה של צמצום אור אין סוף הוא יורד ומתלבש בכלים של עולם האצילות.

וְהִנֵּה אַחַר שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ אוֹר אֵין סוֹף בִּבְחִינַת כֵּלִים דְּחָכְמָה בִּינָה דַּעַת, אָז שַׁיָּיךְ לוֹמַר מָה שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם: הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיָּדוּעַ וּבִידִיעַת עַצְמוֹ וכו'.

וְהִנֵּה אַחַר שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ אוֹר אֵין סוֹף בִּבְחִינַת כֵּלִים דְּחָכְמָה בִּינָה דַּעַת, הן הספירות הראשונות, ספירות השכל שבעולם האצילות, אָז שַׁיָּיךְ לוֹמַר מָה שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם: הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיָּדוּעַ וּבִידִיעַת עַצְמוֹ וכו'. האחדות השלמה הזו – בין מי שיודע, בין הידיעה שלו ובין מה שהוא יודע; בין כלי הגילוי ובין המתגלה בהם – מתקיימת בתחום הזה של עולם האצילות. בין האור האלוקי שירד והצטמצם בכלים אלו ובין הכלים שרק מגלים אותו כלפי העולמות ולא מסתירים אותו כלל.

לְפִי שֶׁבְּחִינַת כֵּלִים דַּאֲצִילוּת נַעֲשִׂים נְשָׁמָה וְחַיּוּת לְ בְּרִיאָה יְצִירָה וַעֲשִׂיָּה וּלְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם.

לְפִי שֶׁבְּחִינַת כֵּלִים דַּאֲצִילוּת נַעֲשִׂים נְשָׁמָה וְחַיּוּת לְעולמות בְּרִיאָה יְצִירָה וַעֲשִׂיָּה וּלְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם. הכלים של האצילות כמו האור של האצילות (שהם מאוחדים כאמור) נעשים בהווייתם המאוחדת כנשמה וחיות רוחנית לעולמות בריאה יצירה ועשיה ולכל הברואים, היצורים והנעשים שבהם. דווקא הכלים של האצילות הם שמאפשרים לאור האין סוף המלובש בהם להתייחס אל העולמות הנבראים וכל אשר בהם ולהיות להם נשמה וחיות.

אֲבָל בְּלִי צִמְצוּם וְהַלְבָּשָׁה הנ"ל לֹא שַׁיָּיךְ כְּלָל לוֹמַר הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וכו', כִּי אֵינוֹ בִּבְחִינַת וְגֶדֶר דַּעַת וּמַדָּע כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא לְמַעְלָה מַעְלָה עִילּוּי רַב עַד אֵין קֵץ אֲפִילּוּ מִבְּחִינַת וְגֶדֶר חָכְמָה, עַד שֶׁבְּחִינַת חָכְמָה נֶחְשֶׁבֶת אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ כִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה גַּשְׁמִית.

כל זה בתחום עולם האצילות, אֲבָל בְּלִי צִמְצוּם וְהַלְבָּשָׁה הנ"ל לֹא שַׁיָּיךְ כְּלָל לוֹמַר הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וכו', כִּי למעלה מהאצילות הוא אֵינוֹ בִּבְחִינַת וְגֶדֶר דַּעַת וּמַדָּע כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא לְמַעְלָה מַעְלָה עִילּוּי רַב עַד אֵין קֵץ אֲפִילּוּ מִבְּחִינַת וְגֶדֶר חָכְמָה, עַד שֶׁבְּחִינַת חָכְמָה נֶחְשֶׁבֶת אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ כִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה גַּשְׁמִית. כאמור באריכות בפרק זה, שהוא עצמו נבדל ומרומם אין ספור מדרגות ממידותיו ומספירותיו שבהן הוא מנהיג ומתגלה בעולמות.

וְהִנֵּה אֵין לָנוּ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת

וְהִנֵּה אֵין לָנוּ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת לפחות בהקשר הזה. למרות שפרטים אלה חשובים בפני עצמם הם אינם משנים במישור הכולל והבסיסי של דיון זה.

אַךְ הַנִּגְלוֹת לָנוּ לְהַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד (

אַךְ הַנִּגְלוֹת לָנוּ (על פי דברים כט,כח) הן לְהַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד (שהוא וכליו, הספירות, שהוא פועל בהן – הם אחד).

דְּהַיְינוּ מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ ב"ה וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ עִם מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ הַמְרוֹמָם לְבַדּוֹ רוֹמְמוּת אֵין קֵץ מִבְּחִינַת חָכְמָה וְשֵׂכֶל וְהַשָּׂגָה.

דְּהַיְינוּ מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ ב"ה וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ הם מיוחדים עִם מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ הַמְרוֹמָם לְבַדּוֹ רוֹמְמוּת אֵין קֵץ מִבְּחִינַת חָכְמָה וְשֵׂכֶל וְהַשָּׂגָה. מעבר לפרטים של סוד הצמצום, הנקודה המשמעותית עבורנו – "הנגלות לנו" – היא התפיסה האמונית הכפולה: מצד אחד, שמהותו ועצמותו, הווייתו העצמית של הקב"ה, היא מעל ומעבר לכל הדברים, שהוא באמת מרומם ומנושא מכל הגדרה שאנו יכולים להגדיר ולהשיג. ומצד שני, עלינו להאמין שבדרך מסוימת הוא מתגלה בספירות העליונות באופן שנוצר ייחוד גמור בין הספירה, המשמשת כלי ומדיום של מעבר, לבין המהות האלוקית שבאותה דרגה. בדרך מסוימת משמשת הספירה לא רק ככלי חיצוני למהות האלוקית, אלא כמבטאת באותה שעה התגלות של ההוויה האלוקית בעצמה.

וְלָכֵן גַּם יִחוּדוֹ שֶׁמִּתְיַיחֵד עִם מִדּוֹתָיו שֶׁהֶאֱצִיל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, גַּם כֵּן אֵינוֹ בִּבְחִינַת הַשָּׂגָה, לְהַשִּׂיג אֵיךְ מִתְיַיחֵד בָּהֵן.

וְלָכֵן גַּם יִחוּדוֹ שֶׁמִּתְיַיחֵד עִם מִדּוֹתָיו שֶׁהֶאֱצִיל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, גַּם כֵּן אֵינוֹ בִּבְחִינַת הַשָּׂגָה, לְהַשִּׂיג אֵיךְ מִתְיַיחֵד בָּהֵן. כשם שאין בידינו להשיג את מהותו ועצמותו, כן אין אנו מסוגלים להשיג את האופן שבו מתקשרת מהותו ועצמותו בעשר הספירות.

לגבי הספירות עצמן, אף על פי שאין אנו משיגים את כל מעלתן ורוממותן, יש לנו מכל מקום מושג כלשהו במה מדובר. ברור שאין אנו משיגים את החכמה בדרגתה העליונה, אולם מאחר שיש לנו מושג מהי חכמה אצלנו, כל אדם לפי שיעורו, יש לנו מושג מה גם לגבי חכמה שאין אנו יכולים להשיג. ישנה הקבלה מסוימת בין הספירות של עולם האצילות לעולם הפנימי שלנו. מבנה הנפש שלנו הוא מעין העתק של עולם האצילות, ומסיבה זו אנו מסוגלים להתייחס אל הספירות, על אף הבדלי הדרגות העצומים שיש בינינו. אנו יכולים לחשוב על חכמה שבאצילות אל מול החכמה שלנו, ועל מידת הרחמים שבאצילות דרך מידת הרחמים שלנו.

לעומת זאת, לגבי המהות האלוקית עצמה אין למושגים שלנו כל ערך, ולכן גם את אופן התייחסותו אל הספירות העליונות אין לנו יכולת להשיג. שכן, כפי שהוסבר, האופן שהוא בעצמו מתייחס אל מידותיו איננו אופן חיצוני בלבד, אלא אופן של התקשרות והתייחדות פנימית, אופן שבו הספירות נעשות 'שקופות' לגבי המהות האלוקית המאירה בתוכן. החסד אינו ככלי חיצוני, כפטיש ביד המחזיק בו, אלא ככלי המזוהה עם המהות המתגלה בו, כמו איבר מן הגוף עבור הנפש. לאיבר של הגוף (וביתר שאת מוחש הדבר בכוחות הנפש) אין ישות והרגשה עצמית, הוא מאוחד לגמרי ב'אני' של האדם. כך, בדרך מסוימת, נעשות הספירות כלי עבור ההוויה האלוקית המתגלה בהן. ואם כן, כשם שאין לנו השגה במהות האלוקית – כך כל מה שאנו יכולים להשיג בשכלנו את הייחוד והחיבור בין המהות האלוקית לעשר הספירות אינו אלא באופן מסוים, עלום, של אמונה בלבד.

וְלָכֵן נִקְרְאוּ מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ ב"ה, שֶׁהֵן הַסְּפִירוֹת, בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: 'רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא' , שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל.

וְלָכֵן נִקְרְאוּ מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ ב"ה, שֶׁהֵן הַסְּפִירוֹת, בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: 'רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא' (סוד האמונה) , שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל. האמונה היא אופן ומהות התייחסותנו כלפי אותן הוויות שאנו מכירים בקיומן, על אף שהן מעל ומעבר לתחום ההשגה השכלית. כזה הוא סוד החיבור של עשר הספירות עם הקב׳׳ה במהותו ועצמותו. זהו 'סוד האמונה', שאנו יכולים לדבר בו מבלי להגיע להשגה ולהפנמה אמיתית של הדברים.

פרק זה עסק בעיקרו בנושא אחד – ברוממות האלוקית, ובהשלכות היוצאות ממנו. ההגדרה כאן, כפי שהיא מופיעה ברוב ספרי הקבלה והחסידות, תופסת את המהות האלוקית כשלעצמה, את 'הקדוש', כאחר בתכלית, כמהות שאינה ניתנת לשום השגה, הכרה או מדידה, בכל דרך ובכל אמצעי. שכל השגה שיש לנו, שכל אופן שאנו יכולים לדבר ולשמוע ולחוש – אינם נוגעים בו. תפיסתו של הרמב"ם, ש"הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה", מבוארת אפוא לא רק כמקרה פרטי, אלא כתפיסה מגשימה כמעט אל מול מעלת הרוממות המיוחסת לו כאן – של הנבדל בתכלית, עד כדי כך שלא רק משיגי הגוף אלא גם משיגי החכמה אינם נוגעים בו; שכלפי רוממותו האין סופית אין כל הבדל בין חכמה עליונה ובין תחושות הגוף שבעשייה הגשמית.

ועם זאת, יחד עם תיאור רוממותו הנבדלת לאין סוף – יש בפרק זה גם פתח להתייחסות אנושית לגדר הזה: באמונה שהקב"ה מתגלה ומתייחד בתוך עשר הספירות, שהן, עם כל רוממותן, ניתנות להתייחסות אל מה שנמצא בתוך גדרי המציאות וההשגה שלנו.