וְהִנֵּה מַה שֶּׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם ז"ל שהקב"ה מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ וְדַעְתּוֹ הַכֹּל אֶחָד מַמָּשׁ אַחְדוּת פְּשׁוּטָה וְלֹא מוּרְכֶּבֶת כְּלָל.

וְהִנֵּה מַה שֶּׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם ז"ל (ראו הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה י) שהקב"ה מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ וְדַעְתּוֹ הַכֹּל אֶחָד מַמָּשׁ אַחְדוּת פְּשׁוּטָה וְלֹא מוּרְכֶּבֶת כְּלָל. ובלשונו של הרמב"ם שם: "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה – הכל אחד".

כֵּן הָעִנְיָן מַמָּשׁ בְּכָל מִדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה וּבְכָל שְׁמוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְהַכִּינּוּיִים שֶׁכִּינּוּ לוֹ הַנְּבִיאִים וַחֲכָמֵינוּ ז"ל.

אך יותר מהמשתמע מלשון הרמב"ם, אין דברים אלה מוגבלים רק בבחינת הדעת האלוקית, אלא כֵּן הָעִנְיָן מַמָּשׁ בְּכָל מִדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה וּבְכָל שְׁמוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים, שהם האופנים בהם הקב"ה מגלה את עצמו כלפי העולם וברואיו. וְהַכִּינּוּיִים שֶׁכִּינּוּ לוֹ הַנְּבִיאִים וַחֲכָמֵינוּ ז"ל. שמבחינה זו אין הבדל בין הכינויים שכינו לו הנביאים וחז"ל, ובין שמותיו הקדושים המופיעים בתורה עצמה.

כְּגוֹן: חַנּוּן וְרַחוּם וְחָסִיד וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן.

כְּגוֹן: חַנּוּן וְרַחוּם וְחָסִיד וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן. הן כלל המידות. ורצונו לומר שלא רק הדעת שמספירות השכל היא מאוחדת בו בתכלית, אלא גם המידות הנראות רחוקות יותר, ואולי אינן באותה אחדות עימו כמו הדעת.

וְכֵן מַה שֶּׁנִּקְרָא חָכָם, דִּכְתִיב: "וְגַם הוּא חָכָם וגו׳" וְכֵן רְצוֹנוֹ כִּי "רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו" וְ"חָפֵץ חֶסֶד הוּא" וְרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָתָם שֶׁל רְשָׁעִים וְאֵינוֹ חָפֵץ בְּמִיתָתָם וּבְרִשְׁעָתָם "וּטְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת בָּרַע"

וְכֵן מַה שֶּׁנִּקְרָא חָכָם, דִּכְתִיב: "וְגַם הוּא חָכָם וגו׳" (ישעיה לא,ב). וְכֵן רְצוֹנוֹ (הכתר), כִּי כמו שכתוב: "רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו" (תהלים קמז,יא). וְ"חָפֵץ חֶסֶד הוּא" (מיכה ז,יח), וְרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָתָם שֶׁל רְשָׁעִים וְאֵינוֹ חָפֵץ בְּמִיתָתָם וּבְרִשְׁעָתָם (מתפילת נעילה, על פי יחזקאל יח,כג), "וּטְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת בָּרַע" (חבקוק א,יג). כאן מונה המחבר את ספירות החכמה והכתר (רצון וחפץ), שאף בהן קיימת אותה אחדות שלמה עם הקב"ה עצמו שהוא החכם והרוצה בהן.

אֵין רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּמִדַּת חַסְדּוֹ וְרַחְמָנוּתוֹ וּשְׁאָר מִדּוֹתָיו מוֹסִיפִים בּוֹ רִיבּוּי וְהַרְכָּבָה חַס וְשָׁלוֹם בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ, אֶלָּא עַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ, וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ, וּמִדַּת חַסְדּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וְרַחְמָנוּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ. הַכְּלוּלָה מֵחַסְדּוֹ וּגְבוּרָתוֹ.

אֵין רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּמִדַּת חַסְדּוֹ וְרַחְמָנוּתוֹ וּשְׁאָר מִדּוֹתָיו מוֹסִיפִים בּוֹ רִיבּוּי וְהַרְכָּבָה חַס וְשָׁלוֹם בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ, אֶלָּא עַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ, וכאן מונה אדמו"ר הזקן את כל הספירות כסדרן, אף שאינו אומר זאת במפורש: וּרְצוֹנוֹ, היא ספירת הכתר, וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ, הן הספירות חכמה בינה ודעת. וּמִדַּת חַסְדּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וְרַחְמָנוּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ. הן הספירות חסד, גבורה ורחמים היא התפארת, הַכְּלוּלָה מֵחַסְדּוֹ וּגְבוּרָתוֹ. מידת הרחמים, הנקראת גם מידת התפארת, היא המידה הממוצעת בין חסד וגבורה. מידת החסד היא הנתינה לכול, מידת הגבורה היא המניעה מן הכול, ומידת הרחמים היא הנתינה למי שנזקק, ולפיכך היא המידה שכוללת חסד וגבורה יחד. אף כינויה של הספירה, 'תפארת', מורה על התכללות שתי הספירות הללו בה, שכן תפארת היא יופי, והיופי הוא תמיד שילוב הרמוני בין השונים.

וְכֵן שְׁאָר מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת. הַכֹּל אַחְדוּת פְּשׁוּטָה מַמָּשׁ, שֶׁהִיא הִיא עַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ.

וְכֵן שְׁאָר מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת. הן הספירות נצח והוד. בזו נשלמה מניית הספירות שלגביהן מדגיש אדמו"ר הזקן, שלא כמשתמע מלשון הרמב"ם, ש הַכֹּל אַחְדוּת פְּשׁוּטָה מַמָּשׁ, שֶׁהִיא הִיא עַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ. המידות אינן תארים הנוספים על מהותו ועצמותו, אלא כפי שהסביר הרמב"ם לגבי הדעת – הן קשורות ומזוהות עם המהות עצמה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם ז"ל: שֶׁדָּבָר זֶה אֵין כֹּח בַּפֶּה לְאָמְרוֹ וְלֹא בָּאֹזֶן לְשָׁמְעוֹ וְלֹא בְּלֵב הָאָדָם לְהַכִּירוֹ עַל בּוּרְיוֹ

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם ז"ל: שֶׁדָּבָר זֶה אֵין כֹּח בַּפֶּה לְאָמְרוֹ וְלֹא בָּאֹזֶן לְשָׁמְעוֹ וְלֹא בְּלֵב הָאָדָם לְהַכִּירוֹ עַל בּוּרְיוֹ (הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה י). את המושגים: יודע, ידוע וידיעה (וכן בשאר הספירות) אנו מכירים, לפי ערכנו, כנפרדים זה מזה. אין אנו יכולים לבטא ולהשיג מושג שיכיל את התכנים הללו כאחד, שיהיה גם זה וגם זה.

כִּי הָאָדָם מְצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ כָּל הַמּוּשְׂכָּלוֹת שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׂכִּיל וּלְהָבִין, הַכֹּל כְּמוֹת שֶׁהֵם בּוֹ. כְּגוֹן, שֶׁרוֹצֶה לְצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ מַהוּת הָרָצוֹן אוֹ מַהוּת חָכְמָה אוֹ בִּינָה אוֹ דַּעַת אוֹ מַהוּת מִדַּת חֶסֶד וְרַחֲמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן – הוּא מְצַיֵּיר כּוּלָּן כְּמוֹת שֶׁהֵן בּוֹ.

וכיוון שכך הן המידות העליונות, מובן שאין אנו יכולים להשיגן. כל מה שאנו יכולים להשיג בהן הוא רק בדרך משל מן המידות הנמצאות בנו, שאינן כאמור כמו הנמשל, כִּי הָאָדָם מְצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ כָּל הַמּוּשְׂכָּלוֹת שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׂכִּיל וּלְהָבִין, הַכֹּל כְּמוֹת שֶׁהֵם בּוֹ. כְּגוֹן, שֶׁרוֹצֶה לְצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ מַהוּת הָרָצוֹן אוֹ מַהוּת חָכְמָה אוֹ בִּינָה אוֹ דַּעַת אוֹ מַהוּת מִדַּת חֶסֶד וְרַחֲמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן – הוּא מְצַיֵּיר כּוּלָּן כְּמוֹת שֶׁהֵן בּוֹ. השגתו של אדם אינה יוצאת לחלוטין מתוך עצמו, אלא מביאה את האחר אל תוכו. זה האופן שבו אדם חושב, וזה האופן היחיד שבו אדם יכול להכיר את המציאות שמחוץ לו. אין אנו מכירים הכרה ממשית אלא את עצמנו, וכדי להתייחס לדברים אחרים אנחנו חייבים לדמות אותם להוויה שלנו. דרך הכרה זו היא היחידה שיש לנו, ואותה, ובעצם את עצמנו, אנו משליכים על כל מציאות אחרת כדי שנוכל להתייחס אליה.

כבר אמרו הקדמונים, שנפש האדם מציירת הכול בצורת היכלה, מגביהה את השפלים ומשפילה את הגבוהים. כיוון שהאדם משתמש בדימויים הנובעים מתוכו הוא מגביה את המציאויות הנמוכות ומנמיך את המציאויות הגבוהות. כדי להתייחס אל המציאויות האחרות, הוא מייחס לכולן צורות אנושיות השייכות לבני אדם. דוגמה לזה אפשר לראות בספרות, כאשר בני אדם מנסים לתאר בעלי חיים ומייחסים להם מחשבות ותחושות אנושיות. אין זה נובע מחוסר יכולת רציונלית להבין שחתול אינו חושב כבן אדם, או שמלאך אינו חושב כאדם, אלא משום שאין לנו מודלים אחרים של מחשבה. אפילו לגבי אידיאות, שברור שהן בעלות משמעות רחבה הרבה מעבר לממדים שלנו – אין לנו אפשרות לצייר להן דמות אלא בדמות שלנו. אפשר לנסות ולהגדיר דברים בהפשטה, אבל שוב ושוב אנו חוזרים ומשתעבדים לתבנית שלנו, חוזרים ונתקלים במחסום, הכרתי ואמוציונלי, של הכרת עצמנו.

אֲבָל בֶּאֱמֶת הקב"ה הוּא "רָם וְנִשָּׂא... וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ" . כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא קָדוֹשׁ וּמוּבְדָּל רִיבּוֹא רְבָבוֹת עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית מַדְרֵגוֹת הַבְדָּלוֹת לְמַעְלָה מַעְלָה מֵעֵרֶךְ וְסוּג וּמִין כָּל הַתִּשְׁבָּחוֹת וְהַמַּעֲלוֹת שֶׁיּוּכְלוּ הַנִּבְרָאִים לְהַשִּׂיג וּלְצַיֵּיר בְּשִׂכְלָם.

אֲבָל בֶּאֱמֶת הקב"ה הוּא "רָם וְנִשָּׂא... וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ" (ישעיה נז,טו) . כְּלוֹמַר, פירושו של "קדוש שמו", שֶׁהוּא קָדוֹשׁ וּמוּבְדָּל רִיבּוֹא רְבָבוֹת עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית מַדְרֵגוֹת הַבְדָּלוֹת לְמַעְלָה מַעְלָה מֵעֵרֶךְ וְסוּג וּמִין כָּל הַתִּשְׁבָּחוֹת וְהַמַּעֲלוֹת שֶׁיּוּכְלוּ הַנִּבְרָאִים לְהַשִּׂיג וּלְצַיֵּיר בְּשִׂכְלָם. למושג 'קדוש' אין כל הגדרה מסוימת. אדרבה, 'הקדוש' פירושו המהותי, הנבדל, זה שמעבר לכל ההגדרות והגבולות (לפי הגדרה זו, אין קדוש באמת אלא הקב"ה לבדו. כאשר מדברים על דברים נוספים כ'קדושים', אין זאת אלא משום הקשר המיוחד שיש להם אל הקב"ה. 'ספרים קדושים', 'תשמישי קדושה', 'התורה הקדושה', 'בית המקדש' ועוד – מכונים כך משום שהם שייכים לקדוש, לקב"ה בעצמו). המושג "קדוש שמו" פירושו שהוא מובדל לא רק מהמהות שלנו, אלא גם מכל אמירה ושבח שאנו יכולים לצייר בדעתנו. שלא רק הקב"ה עצמו הוא מובדל אלא גם שמו, האופן שבו הוא פונה אל הנבראים ושבו הנבראים פונים אליו. אנו משבחים אותו שהוא חכם, אף על פי שאין מהות החכמה שלו מערך וסוג החכמה שאנו מכירים בעצמנו. חכמתו היא חכמה קדושה, לאמור חכמה הנמצאת בדרגה ובמהות השונה ריבוא רבבות הבדלות מכל מה שאנו יכולים להעריך ולדמות.

כִּי הַמַּעֲלָה וּמַדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה אֵצֶל הַנִּבְרָאִים הִיא הַחָכְמָה.

כִּי הַמַּעֲלָה וּמַדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה אֵצֶל הַנִּבְרָאִים הִיא הַחָכְמָה. החכמה היא המהות העליונה ביותר והראשונה בהשתלשלות המדרגות, בין בדרגות הנפש ובין בדרגות העולמות.

שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת רֵאשִׁית.

שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת רֵאשִׁית. בכמה מקומות בתנ"ך נקראת החכמה ראשית, כגון: "יראת ה' ראשית דעת" (משלי א,ז), "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא,י). ובספרי הסוד יש זהות בין המושגים, שהחכמה היא ראשית והראשית היא חכמה.

כִּי בֶּאֱמֶת הִיא רֵאשִׁית וּמְקוֹר כָּל הַחַיּוּת בַּנִּבְרָאִים.

כִּי בֶּאֱמֶת הִיא רֵאשִׁית וּמְקוֹר כָּל הַחַיּוּת בַּנִּבְרָאִים. לגבי הנבראים, לגבי ההוויות שאנו מכירים, ההוויות הדומות לנו והמתייחסות כמונו אל המציאות – החכמה היא הראשית. כמו בנפש, החכמה היא הכוח הראשוני של ההכרה, הניצוץ הראשון היוצר את כל התהליך הנפשי, כפי שיבאר המחבר מייד. וכמו בנפש שלנו כך בכל הנבראים, ישנה נקודת ראשית של חכמה אלוקית שהיא ראשית ויסוד כל חיותו של אותו נברא.

כִּי מֵהַחָכְמָה נִמְשָׁכוֹת בִּינָה וְדַעַת.

כִּי מֵהַחָכְמָה נִמְשָׁכוֹת בִּינָה וְדַעַת. ההכרה הראשיתית והבורקת של החכמה מפותחת ומורחבת באנליזה וסינתזה, שהן עניינה של הבינה, ובקביעת המושכל כחלק מן ההוויה של עצמנו – שהוא עניינה של הדעת. בלא החכמה, בלא התפיסה הראשונית של מציאות הדברים מבפנים ומבחוץ, לא תיתכן גם השכלת המושכל במובן הנתפס והמובחן שבבינה, ולא ההכרה השלמה שבהתקשרות הנפש למושכלות שבדעת. החכמה היא אפוא ראשית הראשית והבסיס לכלל הוויית השכל, חכמה בינה דעת.

וּמֵהֶן נִמְשָׁכוֹת כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּמוֹ אַהֲבָה וְחֶסֶד וְרַחֲמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן.

וּמֵהֶן נִמְשָׁכוֹת כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּמוֹ אַהֲבָה וְחֶסֶד וְרַחֲמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן. המידות שבנפש, הרגשות והדחפים השונים בה, נבנים על גבי ההכרה שבה. על סמך התפיסות וההגדרות של ההכרה, ביחס אליה ועל גבה, נבנות המידות וגדלות ומתפתחות.

וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהַקָּטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת,

ומעין ראיה לדבר, וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהַקָּטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת, שכוח ההכרה, כוח ההשגה, הניתוח השכלי והסקת המסקנות שלו – הם מצומצמים ובלתי מפותחים.

הוּא בְּכַעַס תָּמִיד,

ולכן הוּא בְּכַעַס תָּמִיד, הקטן כועס מפני שדברים אינם נעשים כרצונו, שהוא חפץ בדברים ואינו מקבלם. ההבחנה בין מה שרצוי ומה שאפשרי, בין מה שצריך ומה שאינו נחוץ, נעשית בכוח ההכרה והמחשבה, המסייגות, מסווגות ומחברות את כוחות הנפש. הקטן, שכוחות ההכרה וההבנה אינם מפותחים בו – נמצא תמיד בכעס, משום שאינו מקבל את תוצאות הרציות הרגעיות המתעוררות חדשים לבקרים בתוך נפשו.

וְאַכְזָרִי.

וְאַכְזָרִי. אכזריות בכלל נובעת מכך שאדם אינו יכול לדמות בנפשו את האחר, להכיר בכך שגם הוא סובל ולהשתתף בצערו. היכולת לתפוס את הדברים שלא רק מנקודת ראותו של ה'אני', דורשת מידה מסוימת של הכרה העוברת את גבולות התחושה הראשונית, המיידית, של ה'אני'. היכולת לעבור אל תחום האחר, לדעת על קיומו, להבין אותו ובמידה מסוימת להזדהות עימו, היא היכולת של כוחות השכל ובפרט של הדעת. עבור הקטן, שאין בו כוח הדעת אלא בצורה מעומעמת ביותר, האחר הוא רק חפץ, מכשיר עבורו, ולכן הקטן הוא אכזרי והוא כועס תמיד.

וְגַם אַהֲבָתוֹ הִיא לִדְבָרִים קְטַנִּים שֶׁאֵין רָאוּי לְאָהֳבָם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לְאָהֳבָם דְּבָרִים הָרְאוּיִים לְאָהֳבָם, שֶׁהָאַהֲבָה כְּפִי הַדַּעַת.

וְגַם אַהֲבָתוֹ של הקטן הִיא לִדְבָרִים קְטַנִּים שֶׁאֵין רָאוּי לְאָהֳבָם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לְאָהֳבָם דְּבָרִים הָרְאוּיִים לְאָהֳבָם, שֶׁהָאַהֲבָה כְּפִי הַדַּעַת. אדם אינו יכול לאהוב את מה שאינו יודע. דעתו היא שקובעת מה יאהב ואיך; אם דעתו קטנה ומצומצמת או גדולה ורחבה – תהיה אהבתו בהתאם.

עם זאת, כמבואר במקומות אחרים, המידות והדחפים כשלעצמם אינן מתהווים מן הדעת. רגש לא נוצר רק משום שאדם הגיע להכרה מסוימת. ביסודו של דבר קיימים הרגשות בתוך המבנה הבסיסי של הנפש, אלא שכשלעצמם אין הם יכולים להגיע לידי ביטוי כלשהו. ההכרה היא זו שיוצרת את המטרות, את האובייקטים, אשר כלפיהם המידות מתייחסות.

בבחינה זו קובעות הספירות של ההכרה, חכמה בינה ודעת, את כל מהלכה של הנפש. הדעת היא זו שמסכמת ומביאה את ההכרה אל תחום הרגש, ואילו החכמה היא ראשית ההכרה ומשום כך גם הראשית למידות ולכל מה שעובר ושקורה בנפש.

וּמֵהַמִּדּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ נִמְשָׁכוֹת בָּהּ תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה.

וּמֵהַמִּדּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ נִמְשָׁכוֹת בָּהּ תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה. סדר השתלשלות החיות בנפש מוגדר בדרך כלל בחמש דרגות: מתחיל בכוחות השכל, עובר למידות, ומשם למחשבה לדיבור ולמעשה. השכל יוצר את המבנים של ההכרה; על גבי המבנים הללו פועלות אחר כך המידות – אהבה, שנאה, רחמים וכו' – ומכוחן עוברת החיות אל לבושי הנפש (ראו ליקוטי אמרים פרק ד), שראשיתם היא המחשבה, המלבישה את ההרגשות הללו באותיות ובמילים. לדוגמה: כאשר אדם רעב, ההרגשה הראשונה היא תחושה סתמית, ללא מילים. את התחושה הזו אדם אינו יכול להעביר (לברר, להסביר) לא לאחרים ובמובן מסוים גם לא לעצמו. רק כאשר ההרגשה מתפתחת ומתלבשת ב'אותיות', מנוסחת במילים מסוימות של המחשבה – אדם יכול להגדיר לעצמו ולאחרים במונחים ספציפיים דברים שחסרים לו, דברים שהוא רוצה ושניתן לעשות כדי למלא את החסר וכו'. אכן, ניסוח זה כבר אינו ביטוי אוניברסלי כמו התחושה כשלעצמה. הוא מנוסח בשפה מסוימת, בתוך כלים מסוימים דווקא (ואכן, אדם שחושב בשתי שפות יכול להבחין איך משתנים גם תוכני המחשבה לפי המילים). הביטוי באותיות המחשבה, עם היותו מוגבל באותיות ובמילים מסוימות, יכול משום כך לעבור הלאה בתוך הנפש לכוח המעשה, והחוצה – אל אנשים ודברים אחרים.

שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְחַשֶּׁבֶת בַּדָּבָר שֶׁאוֹהֶבֶת. אוֹ אֵיךְ לִפְעוֹל הַחֶסֶד וְרַחֲמִים וְכֵן בִּשְׁאָר מִדּוֹת,

שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְחַשֶּׁבֶת בַּדָּבָר שֶׁאוֹהֶבֶת. המחשבה היא לבוש, משותף לנפש ולמוח, העוטף את הריגושים השונים ונותן להם צורה מוגדרת ומסוימת. לבוש זה מאפשר לפתח את הרגשות ואף להמשיך אותם הלאה לצדדים פרקטיים של ביצוע. אוֹ אֵיךְ לִפְעוֹל הַחֶסֶד וְרַחֲמִים וְכֵן בִּשְׁאָר מִדּוֹת, יש מחשבה באהבה עצמה ויש מחשבה בדרכים הנותנות ביטוי לאהבה הזו. הדבר נכון לגבי אהבה ולגבי יראה, לגבי שנאה ולגבי רחמים, לגבי מידה של מלחמה ולגבי מידה של השפעה. המידות בצורתן הראשונית הן רציות בסיסיות וכלליות מאוד, ורק דרך תהליכי המחשבה הן מקבלות את הצורות המסוימות והמפורטות המשתלשלות הלאה בהתבטאות כלפי פנים וכלפי חוץ.

וּבְכָל מַחֲשָׁבָה שֶׁבָּעוֹלָם מְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ אֵיזוֹ מִדָּה הַמְּבִיאָה לַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבָה זוֹ, וּמִדָּה זוֹ הִיא חַיּוּתָהּ שֶׁל מַחֲשָׁבָה זוֹ.

וּבְכָל מַחֲשָׁבָה שֶׁבָּעוֹלָם מְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ אֵיזוֹ מִדָּה הַמְּבִיאָה לַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבָה זוֹ, וּמִדָּה זוֹ הִיא חַיּוּתָהּ שֶׁל מַחֲשָׁבָה זוֹ. המחשבה נחשבת משום שיש רגש, דחף, הנותן לה את האפשרות ואת הצורך להתקיים. אדם אינו חושב אלא אם כן יש לו עניין בזה, התייחסות נפשית אל הדבר – משיכה, דחייה, התעניינות או בריחה – שמניעה אותו לחשוב את אותה מחשבה. הדחף הזה הוא חיותה של המחשבה, שכן המחשבה, הגם שיכולה להימשך זמן רב ובאופנים שונים, אינה אלא התבטאות של אותו דחף ראשוני של המידה עצמה.

וּמֵאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה נִמְשָׁכוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר.

וּמֵאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה נִמְשָׁכוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר. מן המילים הנחשבות במחשבה נוצרות אחר כך האותיות והמילים של הדיבור. אותיות הדיבור הן האופן שבו אותיות המחשבה מגיעות לקומוניקציה כלפי חוץ. אם המחשבה היא התבטאות פנימית – הדיבור הוא התבטאות הנפש כלפי חוץ. הדיבור הוא היוצר את הקשר עם החוץ, הוא המגלה את הפְּנים, יהא אשר יהא, כלפי חוץ.

וְהֵן חַיּוּתָן מַמָּשׁ.

וְהֵן חַיּוּתָן מַמָּשׁ. אותיות המחשבה הן ה'נפש' של אותיות הדיבור. הקשר ביניהן יכול להיות מיידי או איטי ורחוק יותר, אך תמיד תהיינה אותיות המחשבה שורש וחיות לאותיות הדיבור.

וְהַדִּבּוּר מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה.

וְהַדִּבּוּר מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. מאחר שהדיבור קשור אל החוץ אין הוא נשאר כשלעצמו, אלא בהכרח מביא גם להשפעה ולפעולה על החוץ, בבחינת 'נפש' למעשה בעולם.

הַצְּדָקָה וָחֶסֶד, כְּגוֹן הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּצַוֶּה לַעֲבָדָיו לִיתֵּן.

למשל, במעשה הַצְּדָקָה וָחֶסֶד, כְּגוֹן הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּצַוֶּה לַעֲבָדָיו לִיתֵּן. משל זה הוא דוגמה לסדר ההשתלשלות מדרגת ההכרה ועד למעשה. ההכרה מציירת לנפש דבר מסוים ואומרת לה שהוא רצוי. על הכרה זו נבנים התחושות והרגשות של אהבה וחסד, ואת הרגשות הללו מלבישה המחשבה המבטאת אותם ומפתחת אותם עד לביטוי החוצה בדיבור. הדיבור, כאשר הוא ניתן כפקודה, מביא ישירות למעשה הנתינה, המבטא בפועל את אותן התחושות. אך גם שלא על ידי דיבור המצווה לאחר לעשות, הדיבור הוא זה שמוציא את הדברים החוצה, ובסופו של דבר מביא אותם גם למעשה.

וְגַם כְּשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה דָּבָר.

וְגַם כְּשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה דָּבָר. אין זה משנה אם אדם עושה בעצמו או מְצַוֶה לאחרים לעשות, מלבד זה שבתהליך הציווי ניתן לראות בצורה בהירה יותר את דרך ההשתלשלות ולעקוב אחר כל הדרגות: מן ההכרה למידות למחשבה לדיבור ולמעשה.

לאחר שתיאר את תהליך ההשתלשלות בנפש מהחכמה ועד למעשה, כאשר כל דרגה היא לאין ערוך נמוכה מהדרגה שמעליה, יתבונן המחבר עבורנו בדרך חזרה כלפי מעלה. ועניינה של התבוננות זו בדרגות הנפש הוא כמשל להשתלשלות החיות האלוקית בעולמות; ואם כן על ביטול המדרגות התחתונות כלפי העליונות, שהוא ביטול העולמות כלפי האלוקי המחיה אותן.

הֲרֵי כֹּחַ הַנֶּפֶשׁ וְחַיּוּתָהּ הַמִּתְלַבֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּה זוֹ, הוּא כְּאַיִן מַמָּשׁ לְגַבֵּי כֹּחַ הַנֶּפֶשׁ וְחַיּוּתָהּ הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּדִבּוּר הָאָדָם.

הֲרֵי כֹּחַ הַנֶּפֶשׁ וְחַיּוּתָהּ הַמִּתְלַבֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּה זוֹ, הוּא כְּאַיִן מַמָּשׁ לְגַבֵּי כֹּחַ הַנֶּפֶשׁ וְחַיּוּתָהּ הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּדִבּוּר הָאָדָם. הכוח הנפשי המתלבש במעשה, מה שקיים מן הנפש בדרגת המעשה, מה שיכול האדם להעביר מנפשו למעשה, הוא כאין ממש ביחס לכוח הנפש המלובש בדיבור. לא שהמעשה חשוב פחות, אלא שבדיבור היחס אל הנפש עצמה, אל התחושה וההכרה הנפשית – הוא קרוב ומוחשי הרבה יותר.

וּכְעֵרֶךְ וּמְשַׁל הַגּוּף לַנְּשָׁמָה.

וּכְעֵרֶךְ וּמְשַׁל הַגּוּף לַנְּשָׁמָה. הדיבור מתייחס אל המעשה כמו הנשמה אל הגוף. הגוף הוא הכלי לנשמה וככל כלי אין בו את כל החיוניות של ההוויה המתלבשת בו. ואם לתת לזה משל אחר, הדיבור והמעשה מתייחסים זה אל זה כמו רעיון והביצוע של אותו רעיון במעשה.

וְכֵן עֵרֶךְ אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר לְאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה.

וְכֵן עֵרֶךְ אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר לְאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה. כאן עולה המחבר דרגה גבוהה יותר, מהדיבור למחשבה. הדיבור, הקומוניקציה כלפי חוץ, אינו מעביר אלא משהו מאותם תכנים כפי שהם מתבטאים כלפי פנים.

וְכֵן עֵרֶךְ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה לְמַהוּת הַמִּדָּה הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ וּמְחַיָּה אוֹתָהּ.

וְכֵן עֵרֶךְ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה לְמַהוּת הַמִּדָּה הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ וּמְחַיָּה אוֹתָהּ. ומאותיות המחשבה – למידה. המחשבה היא רק אופן אחד שבו מתלבשת המידה. בביטוי של המידה, באהבה או ביראה מסוימת כלפי אובייקט מסוים ובאופן מסוים (אותיות המחשבה), יש רק מעט שבמעט מן המהות וההיקף של המידה כשלעצמה.

וְכֵן עֵרֶךְ מַהוּת וְחַיּוּת הַמִּדָּה לְגַבֵּי הַחָכְמָה וּבִינָה וְדַעַת, שֶׁכְּלָלוּתָן הוּא הַשֵּׂכֶל שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשְׁכָה מִדָּה זוֹ.

וְכֵן עֵרֶךְ מַהוּת וְחַיּוּת הַמִּדָּה לְגַבֵּי הַחָכְמָה וּבִינָה וְדַעַת, שֶׁכְּלָלוּתָן הוּא הַשֵּׂכֶל שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשְׁכָה מִדָּה זוֹ. ומהמידה – אל השכל. ההתייחסות הרגשית לדבר מבטאת רק צד אחד, משהו, ממכלול ההכרה השכלית לגבי דבר זה.

בסיכומו של דבר, יוצא שישנו פער עצום בין החכמה, כראשית כוחות ההכרה, ובין המעשה בהתבטאות האחרונה והתחתונה ביותר של כוחות הנפש.

וְכָל זֶה בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְנֶפֶשׁ כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁבְּכוּלָּם הַחָכְמָה הִיא רֵאשִׁית וּמְקוֹר הַחַיּוּת.

וְכָל זֶה בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְנֶפֶשׁ כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁבְּכוּלָּם הַחָכְמָה הִיא רֵאשִׁית וּמְקוֹר הַחַיּוּת. החכמה מבטאת את עצמה כנפש לגבי כל הוויית האדם. השכל מחיה את המידה, המידה מחיה את המחשבה, המחשבה מחיה את הדיבור והדיבור מחיה את המעשה. יוצא שהחכמה כמדרגה הראשונה של השכל היא הדרגה הראשונה של הוויית האדם כולה. בסדר השתלשלות כוחות ולבושי הנפש אין דרגה גבוהה יותר מהחכמה, והיא נחשבת לכן לראשית ומקור כל הווייתנו.

פרק זה עסק בכללו באחדות האלוקית שבספירות האצילות. בחלקו הראשון הוא מוסיף על מה שמתאר הרמב"ם לגבי אחדות הדעת בו – שהוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה – שכך הוא בכל הספירות. בחלקו השני של הפרק הוא מסביר מדוע איננו יכולים להשיג בשכלנו את האחדות זו. כי למרות שכוחות ומידות נפשנו משתלשלות מהספירות העליונות, המרחק הוא גדול כל כך עד שאינו ניתן לתפיסה. אגב כך הוא מתאר את המרחקים שבסדר ההשתלשלות כולו, מדרגת החכמה עד דרגת העשייה, באופן שכל מדרגה בטלה בריחוקה אל המדרגה שמעליה. ומכל שכן ביטול הנבראים אל דרגת החכמה האלוקית, שלעצמה אינה אלא כעשייה לגבי הקב"ה בעצמו. ומכאן, על רוממותו לאין סוף של הקב"ה על הכול, ידובר בפרק הבא.