וְהִנֵּה שֵׁם אֱלֹהִים הוּא שֵׁם מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם.

וְהִנֵּה שֵׁם אֱלֹהִים הוּא שֵׁם מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם. כל שם משמותיו של הקב"ה מתייחס בדרך מסוימת אל מערכת הספירות, ושם אלוקים הוא השם המתייחס אל מידת הגבורה. יחס זה אינו יחס של זהות, השם אינו זהה למידה שאליה הוא מתייחס, והוא גם לא השם של אותה מידה. השם הוא תמיד – שמו של הקב"ה בעצמו. אלא, כפי שנאמר במדרש (שמות רבה פרשה ג,ו), "לפי מעשי אני נקרא" – שהשם הוא לפי הפעולה המסוימת שבה הוא מתגלה, ושם אלוקים הוא שמו של הקב"ה כאשר הוא פועל במידת הגבורה והצמצום.

וְלָכֵן הוּא בְּגִימַטְרִיָּא 'הַטֶּבַע'.

וְלָכֵן הוּא בְּגִימַטְרִיָּא 'הַטֶּבַע'. הטבע הוא הכינוי למערכת של סדר קבוע החוזר על עצמו. כינוי זה קשור למושג שיצר גם את המילה העברית 'מטבע'. לאמור, הדבר היצוק בנוסח ובצורה מסוימת, הנטבע בתוך צורה מוגדרת מראש וחוזר ונכפל בה. הביטוי 'חוק טבע' שנוהגים להשתמש בו – הוא למעשה כפילות מיותרת, כיוון שהמושג 'טבע' בעצמו הוא ביטוי למערכת חוקים מוגדרת.

לְפִי שֶׁמַּסְתִּיר הָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה הַמְהַוֶּה וּמְחַיֶּה הָעוֹלָם וְנִרְאֶה כְּאִילּוּ הָעוֹלָם עוֹמֵד וּמִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.

לְפִי שֶׁמַּסְתִּיר הָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה הַמְהַוֶּה וּמְחַיֶּה הָעוֹלָם וְנִרְאֶה כְּאִילּוּ הָעוֹלָם עוֹמֵד וּמִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. העובדה שהעולם מתנהג תמיד לפי חוק הטבע, העובדה ש'עולם כמנהגו נוהג' – זה ההסתר של האלוקות. הגילוי האלוקי הוא מה שחודר מעבר לכל חוק – השרירותי, החופשי, הנס. ולכן ההסתר על האלוקי הוא "דרך הטבע", המסגרות הקבועות וההנחות הנובעות מהן, כגון השמש הזורחת היום ואשר תזרח גם מחר ומחרתיים.

וְשֵׁם אֱלֹהִים זֶה הוּא מָגֵן וְנַרְתֵּק לְשֵׁם הֲוָיָ"ה, לְהַעֲלִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה וּמְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לַנִּבְרָאִים וְיִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.

וְשֵׁם אֱלֹהִים זֶה הוּא מָגֵן וְנַרְתֵּק לְשֵׁם הֲוָיָ"ה, לְהַעֲלִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה וּמְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לַנִּבְרָאִים וְיִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. שם אלוקים ושם הוי"ה, הגילוי וההסתר גם יחד – הוא סוד קיומם של הנבראים. שפע החיות והקיום נמשך להם משם הוי"ה, אולם ללא ההסתר הנובע משם אלוקים אין הנבראים יכולים להתקיים ולתפקד כהוויות עצמאיות, הם מתבטלים אל מול האור האלוקי כביטול אור השמש בשמש. או, אם להשתמש במשל אחר, כפי שאור הירח בטל כלפי אור השמש. אור הירח ניכר כאור לעצמו רק כאשר אור השמש הוא נסתר, אך כאשר זורחת השמש – אור הירח 'מתבטל'. אור השמש לא רק גדול יותר לאין ערוך, הוא גם המקור היחיד לכל האור שיש בירח.

וַהֲרֵי בְּחִינַת גְּבוּרָה זוֹ וְצִמְצוּם הַזֶּה הוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת חֶסֶד שֶׁהָעוֹלָם יִבָּנֶה בּוֹ.

וַהֲרֵי בְּחִינַת גְּבוּרָה זוֹ וְצִמְצוּם הַזֶּה הוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת חֶסֶד שֶׁהָעוֹלָם יִבָּנֶה בּוֹ. חסד וגבורה אינם, כפי שניתן לחשוב, שתי מהויות מנוגדות, שאחת כולה השפעה טובה והשנייה כולה הסתר וחושך. החושך הכרחי לקיום המציאות כמו שהאור הכרחי עבורה. אמנם, החיים וכל מה שיש בתוך המציאות נובעים מכוח השפיעה האלוקית של מידת החסד, אבל כדי שתהיה אפשרות להימצאותם של נבראים, כדי שתהיה מציאות בכלל – חייב להיות הסתר של האלוקי. הצמצום הוא אפוא נדבך בבניינו של העולם. הכתוב: "עולם חסד יבנה" (תהלים פט,ג) אינו אמור רק במהות השופעת, אלא גם במהות שמונעת השפעה רבה מדי. ונמצא שאף הגבורה היא צד בבניינו של העולם – אף היא חסד שהעולם ייבנה בו.

וְזוֹ הִיא בְּחִינַת גְּבוּרָה הַכְּלוּלָה בְּחֶסֶד.

וְזוֹ הִיא בְּחִינַת גְּבוּרָה הַכְּלוּלָה בְּחֶסֶד. להתכללות ומעורבוּת המידות זו בזו (שהיא סימן ההיכר של העולם שלנו, עולם התיקון ) יש שתי צורות יסודיות. אם מדברים על החסד והגבורה, שהן עיקר ואבות למידות כולן, יש צורה אחת שהיא התכללות החסד בגבורה, והשנייה שהיא התכללות הגבורה בחסד. במקרה המדובר כאן, שבו הגבורה משמשת חלק ממבנה החסד בעולם, ההתכללות היא באופן שהגבורה כלולה בחסד.

וְהִנֵּה מֵהִתְכַּלְּלוּת הַמִּדּוֹת זוֹ בְּזוֹ נִרְאֶה לָעַיִן דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו, כִּי מֵאַחַר שֶׁהֵן בְּיִחוּד גָּמוּר עִמּוֹ לָכֵן הֵן מִתְיַיחֲדוֹת זוֹ בְּזוֹ וּכְלוּלוֹת זוֹ מִזּוֹ.

וְהִנֵּה מֵהִתְכַּלְּלוּת הַמִּדּוֹת זוֹ בְּזוֹ נִרְאֶה לָעַיִן דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד (שהוא וכליו, הספירות, הם אחד), שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו, כִּי מֵאַחַר שֶׁהֵן בְּיִחוּד גָּמוּר עִמּוֹ לָכֵן הֵן מִתְיַיחֲדוֹת זוֹ בְּזוֹ וּכְלוּלוֹת זוֹ מִזּוֹ. אי אפשר לשני דברים מנוגדים, הבאים ממקורות נפרדים, להגיע להתמזגות שלמה זה עם זה. אם הם יכולים לשמש זה עם זה ולהשלים זה את זה – הרי זה משום שבמקורם הם אינם נפרדים, אלא כענפים לרצון אחד המפעיל את שניהם כאחד. כשם שיד ימין ויד שמאל של אדם יכולות לעבוד יחד וליצור יחד יצירה אחת, משום שהן מבטאות רצון אחד, כך מידת החסד ומידת הגבורה פועלות זו עם זו ומתייחדות זו עם זו, כיוון שהן בטלות אל רצון עליון אחד, אל הקב"ה בעצמו.

כְּמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ: וְאַנְתְּ הוּא דְּקָשִׁיר לוֹן וּמְיַחֵד לוֹן וכו'... וּבַר מִינָּךְ לֵית יִחוּדָא בְּעִילָּאֵי כו'

כְּמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ: וְאַנְתְּ הוּא דְּקָשִׁיר לוֹן וּמְיַחֵד לוֹן וכו'... וּבַר מִינָּךְ לֵית יִחוּדָא בְּעִילָּאֵי כו' (ואתה הוא שקושר אותן [את הספירות] ומייחד אותן וכו'... וחוץ ממך אין ייחוד בעליונים ובתחתונים). כלומר, כל צירוף מהותי של דברים אינו אלא אצל הקב"ה. כל סוג אחר של אחדות וצירוף הוא חיצוני בלבד. רק בבחינת האין סוף, מעבר לכל הגבולות ולמעלה מכל הגבולות – שם מתאחדות המידות והופכות להיות אחד. אחדותן של הספירות למעלה מתבטאת גם בפעולתן למטה. הספירות אינן פועלות כמהויות נבדלות, אלא כהתגלויות שונות של דבר אחד. גם החסד האלוקי וגם הגבורה האלוקית אינם אלא כינויים או כלים למהות האלוקית בעצמה, ומשום כך הן מתייחדות זו בזו באיחוד גמור.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים"

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (דברים ד,לט). כאן חוזר אדמו"ר הזקן אל הכתוב המופיע בפתיחתו של הספר שער היחוד והאמונה, שהוא תמציתו של הספר ואותו בא כל הספר לבאר.

פֵּירוּשׁ, שֶׁשְּׁנֵי שֵׁמוֹת אֵלּוּ, הֵם אֶחָד מַמָּשׁ.

פֵּירוּשׁ, שֶׁשְּׁנֵי שֵׁמוֹת אֵלּוּ, שם הוי"ה ושם אלוקים, הֵם אֶחָד מַמָּשׁ. למרות ששם הוי"ה הוא המהות המהווה, המשפיעה והנותנת, ושם אלוקים הוא המהות המצמצמת ומונעת ההשפעה, הרי לא רק ששניהם פועלים זה עם זה וזה בתוך זה, אלא "ה׳ הוא האלוקים" – ששניהם מהות אחת ממש. כלומר, החסד והגבורה אינם מבטאים שתי מהויות שונות, אלא הם שני ביטויים שונים של אותה מהות עצמה.

שֶׁגַּם שֵׁם אֱלֹהִים, הַמְּצַמְצֵם וּמַעֲלִים הָאוֹר, הוּא בְּחִינַת חֶסֶד כְּמוֹ שֵׁם הֲוָיָ"ה.

שֶׁגַּם שֵׁם אֱלֹהִים, הַמְּצַמְצֵם וּמַעֲלִים הָאוֹר, הוּא בְּחִינַת חֶסֶד כְּמוֹ שֵׁם הֲוָיָ"ה. החסד האלוקי מתגלה לא רק בנתינה, אלא גם בצמצום הנתינה. חסד זה הוא קביעת המידה לנתינה האלוקית לפי שיעורו של המקבל, כדי שיוכל לקבל ויחד עם זה להמשיך ולהתקיים כנברא. שני המופעים הם בעצם חסד אחד – חסד הבריאה, שהיא הגילוי וההסתר הבאים כאחד.

מִשּׁוּם שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְיַחֲדוֹת עִמּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר, וְהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד, שֶׁמִּדּוֹתָיו הֵן שְׁמוֹתָיו.

מִשּׁוּם שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְיַחֲדוֹת עִמּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר, וְהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד, שֶׁמִּדּוֹתָיו הֵן שְׁמוֹתָיו. כל שם הוא הגדרה, הוא אופן מסוים שבו מתבטאת המהות, בעוד המהות כשלעצמה אינה נתפסת ואינה מוגדרת בשמות. שמותיו של הקב"ה הן האופן המסוים שבו הוא מתגלה במידותיו: בחסד, בגבורה, בתפארת וכו'. בכל אחד מהגילויים הללו, הקרויים מידותיו (ספירותיו) של הקב"ה, הוא מתגלה באופן אחר, באותו השם המתייחס לאותה מידה. השמות, כמו גם המידות, אין להם מהות לעצמם. הם רק השם שבו קוראים להוויה מסוימת. ומספר שמות הם רק אופנים שונים שבהם קוראים לנושא האחד, שהוא הקב"ה. שמותיו של הקב"ה אינם נפרדים. "ה׳ הוא האלהים" פירושו שהשם (הוי"ה) המבטא את השפיעה האלוקית המחיה ומהווה את העולם, והעולם שהוא הביטוי של הטבע, של שם אלוקים המסתיר ומצמצם את השפיעה האלוקית – אינם אלא מהות אחת. "ה׳ הוא האלהים" אינם שני דברים שונים, אלא שני אופנים שונים של אותו דבר עצמו. לא רק שיש קשר ביניהם, אלא "ה׳ הוא האלהים" – הוא עצמו, ולכן – "אין עוד".

וְאִם כֵּן מִמֵּילָא תֵּדַע שֶׁ"בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד". פֵּירוּשׁ, שֶׁגַּם הָאָרֶץ הַחוֹמְרִית שֶׁנִּרְאֵית 'יֵשׁ' גָּמוּר לְעֵין כֹּל – הִיא אַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וְאִם כֵּן מִמֵּילָא תֵּדַע שֶׁ"בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד". פֵּירוּשׁ, שֶׁגַּם הָאָרֶץ הַחוֹמְרִית שֶׁנִּרְאֵית 'יֵשׁ' גָּמוּר לְעֵין כֹּל – הִיא אַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כיוון ש"הוי"ה הוא האלהים", כיוון שהטבע הוא מעל הטבע, ומעל הטבע אינו אלא אופן אחר של מה שמתגלה בתוך הטבע, ממילא אפילו עולם החומר הנראה 'יש' כה עצמאי, שכביכול אינו יונק ואינו קשור לשום דבר אחר – גם הוא אינו הוויה נבדלת. אי אפשר, מבחינה זו, לדבר על עולם מול אלוקים, כי מול האלוקים – העולם אינו קיים כלל. העולם, כפי שהוא אומר כאן, הוא אין ואפס ממש לגבי הקב"ה.

כִּי שֵׁם אֱלֹהִים אֵינוֹ מַעֲלִים וּמְצַמְצֵם אֶלָּא לַתַּחְתּוֹנִים, וְלֹא לְגַבֵּי הקב"ה, מֵאַחַר שֶׁהוּא וּשְׁמוֹ אֱלֹהִים – אֶחָד.

כִּי שֵׁם אֱלֹהִים אֵינוֹ מַעֲלִים וּמְצַמְצֵם אֶלָּא לַתַּחְתּוֹנִים, וְלֹא לְגַבֵּי הקב"ה, מֵאַחַר שֶׁהוּא וּשְׁמוֹ אֱלֹהִים – אֶחָד. שמותיו של הקב"ה הם כאמור רק כינויים לאופנים השונים בהם הוא מתגלה לאחרים. להבדלים שבין הכינויים השונים יש משמעות כלפי אחרים, אבל לא כלפי עצמו. המתגלה הוא אחד בכל גילוי שהוא מתגלה בו. "ה׳ הוא האלהים" – שהוא בשם הוי"ה והוא בשם אלוקים בשווה ממש. הוא עצמו המתגלה והוא עצמו המסתיר, ולכן אין הסתר הפנים מסתיר אלא לעינינו שלנו, למי שחי בתוך ההסתר ומן ההסתר. ואולם מבחינתו, מנקודת הראייה שלו – אין כלל הסתר פנים, אלא רצף אחד של הווייתו האין סופית לבדה.

דוגמה גשמית שהביאו לזה, היא כאשר אדם מכסה את פניו בידו. פניו יהיו מכוסות ומוסתרות לגבי הכול חוץ מאשר לגבי עצמו, שהרי ידו המסתירה אף היא הוא עצמו. היד היא כיסוי אמיתי, הוא אינה אשליה, אלא שהכיסוי הוא משמעותי רק לגבי האחר ולא לגבי המסתיר עצמו. כך היא ההסתרה שמסתיר שם אלוקים על שם הוי"ה. הכיסוי הוא רק לאלה שבעצמם חיים בהסתר, ושכל קיומם נובע מן היחס בין הגילוי וההסתר, אבל לא לגבי הקב"ה, שאין עצם מסתיר את עצמו.

משל נוסף שהביאו לזה הוא, כאשר אדם מדבר אל אדם אחר. כאשר אדם רוצה לגלות את חכמתו לאדם אחר, הוא אינו מגלה את כל מה שיש בתוכו, אלא רק חלק מן הדברים, וכל השאר נשאר בהסתר. המאזין שומע משפטים מסוימים, דברים קטועים, המשמשים כרמזים או כחלקי רמזים שהוא מבין אותם לפי דעתו. וההבדל בין מה שנאמר ובין המוסתר שלא נאמר – הוא הבדל לגבי השומע, אבל לא לגבי האומר. השומע מקבל רק אותם דברים שהוא שמע, ואילו את הרווחים שבין הדברים, כל אותם דברים שנחשבו ולא נאמרו, הוא אינו מקבל. אם הוא חכם ומבין מדעתו, הוא יכול לדלג על חלק מאותם רווחים שבין המילים ובין המשפטים ולהשלים אותם מדעתו (מה שבמובן מסוים עושה כל שומע) – ואולם תמיד יישארו שכבות וחלקים מסוימים שלא יתגלו. לעומת זאת, מבחינתו של האומר אין כל הסתר. לגביו הדברים הנאמרים והדברים שאינם נאמרים הם רצף אחד, ואין כל הבדל בין אלה לאלה. המסך שקיים ביחס שבין האומר לאחרים – אינו קיים לגבי האומר עצמו.

הוא עצמו ושמו 'אלוקים' – הם אחד. המתגלה והמסתיר אינם אלא אחד, וההסתרה שבשם אלוקים אינה לכן עבורו אלא עבורנו בלבד. לגביו, שהוא ה'מדַבר' את כל המציאות, יש רק רצף אחד של הדיבור האלוקי, שהוא הגילוי וההסתר המשמשים כאחד.

וְלָכֵן גַּם הָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ הֵן אַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הקב"ה,

וְלָכֵן גַּם הָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ הֵן אַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הקב"ה, כפי שנאמר בדברי הפתיחה של הספר "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וכו'". הידיעה שעל הארץ היא, כפי שיסביר להלן, 'יחודא תתאה'. כלומר, הייחוד התחתון שבו המציאות של האדם

וְאֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם כְּלָל.

וְאֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם כְּלָל. שגם אותן הוויות הנראות כעצמאיות ונבדלות לגמרי – אינן כלל הוויות לעצמן, אלא רק השלכה והארה של האלוקי. יתר על כן, הן "אינן נקראות בשם כלל", כלומר, לא רק שאין כאן שתי הוויות שוות ערך – אלוקים ועולם – אלא שאין כאן גם הוויה מרכזית והוויה טפלה. מציאותו של העולם בטלה לחלוטין, ולכן אי אפשר לקרוא לעולם בשם בפני עצמו כלל.

אֲפִילּוּ בְּשֵׁם 'עוֹד' שֶׁהוּא לְשׁוֹן טָפֵל,

אֲפִילּוּ בְּשֵׁם 'עוֹד' שֶׁהוּא לְשׁוֹן טָפֵל, שכן אי אפשר לומר שהעולם הוא 'עוד משהו' נוסף על אלוקים.

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: יְהוּדָה וְעוֹד לִקְרָא

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: יְהוּדָה וְעוֹד לִקְרָא (קידושין ו,א). התלמוד מביא מנהג שנהג בארץ יהודה כתוספת וכחיזוק לראיה שישנה מפסוק מפורש במקרא. ועל זה שואלים: "יהודה – 'ועוד' לקרא?" כלומר, וכי המקרא צריך סיוע ממנהג שביהודה? והלוא המנהג הוא רק 'עוד', נוסף וטפל למקרא. ומכאן, שהמילה 'ועוד' אינה רק מילת שימוש, אלא מילה לעצמה שפירושה – הדבר שהוא נוסף וטפל לעיקר. ולכן: "ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת – אין עוד" (דברים ד,לט), פירושו שאין 'עוד', אין אף תוספת טפלה, אלא כל המציאות כולה היא אין ואפס ממש לגבי הקב"ה.

וְכַגּוּף שֶׁהוּא טָפֵל לַנְּשָׁמָה וְחַיּוּת שֶׁבְּתוֹכוֹ.

וְכַגּוּף שֶׁהוּא טָפֵל לַנְּשָׁמָה וְחַיּוּת שֶׁבְּתוֹכוֹ. מרכז ההוויה, ה'אני' של האדם, נמצא בנשמה ולא בגוף. הגוף הוא טפל לנשמה, הוא רק הכלי, אופן הביצוע של האדם. עם זאת, לגוף יש קיום מסוים לעצמו גם בנפרד לנשמה, ולכן הגוף הוא 'עוד' לגבי הנשמה. יש נשמה ועוד משהו, נשמה וגוף.

[וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "אֲהַלְלָה ה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי" שֶׁהַחַיִּים נִמְשָׁכִים מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה, וְהַ'עוֹד', שֶׁהוּא הַגּוּף הַטָּפֵל, מִשֵּׁם אֱלֹהִים]

[וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "אֲהַלְלָה ה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי" (תהלים קמו,ב) שֶׁהַחַיִּים נִמְשָׁכִים מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה, וְהַ'עוֹד', שֶׁהוּא הַגּוּף הַטָּפֵל, מִשֵּׁם אֱלֹהִים] "חיי" פירושו – נשמתי, ו"עודי" פירושו – גופי. ולפי זה: "אהללה ה׳ בחיי" – במה שהוא תמצית החיים שלי, לאמור בנשמתי. ו"אזמרה לאלהי בעודי" – בדבר הטפל לחיי, לאמור בגופי. ובזה יובן הפסוק כולו: כוח החיים, הנשמה, נמשכים משם הוי"ה, ולכן "אהללה ה׳ (שם הוי"ה) בחיי", על ידי חיי, על ידי עיקר הווייתי שהיא נשמתי. "אזמרה לאלהי" (שם אלוקים) – לבחינת המסתיר, המעלים – ב'עודי', על ידי הגוף הנובע מכוח זה של המעלים והמסתיר.

לְפִי שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ מְהַוָּה הַגּוּף מֵאַיִן לְיֵשׁ.

לְפִי שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ מְהַוָּה הַגּוּף מֵאַיִן לְיֵשׁ. הנשמה מחיה את הגוף, היא נותנת לו את הכוח לפעול ולהתייחס אל המציאות, אבל היא אינה יוצרת את הגוף ואינה מהווה את עצם קיומו. הגוף נוצר על ידי כוחות אחרים, כחלק מעולם החומר. יש לו הוויה נבדלת לעצמה ונפרדת מהווייתה של הנשמה. גם כאשר הנשמה יוצאת מהגוף – הגוף אינו נעלם, הוא לא מפסיק להתקיים. חיותו של הגוף אכן תלויה בנשמה, אך מאחר שאין יצירתו תלויה בה, הרי גם בהיות הנשמה בגוף אין מציאותו בטלה לגבי הנשמה. יחס הגוף והנפש הוא כיחס עיקר וטפל. הנשמה היא עיקר ההוויה, ה'אני', והגוף הוא הכלי שלה. ישנה הוויה ראשיתית וישנה הוויה משנית, שלכל אחת מהן קיום נבדל לעצמו.

אֲבָל הקב"ה הַמְּהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ – הַכֹּל בָּטֵל בִּמְצִיאוּת אֶצְלוֹ כְּמוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ.

אֲבָל הקב"ה הַמְּהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ – הַכֹּל בָּטֵל בִּמְצִיאוּת אֶצְלוֹ כְּמוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ. הקב"ה לא רק נותן את החיות, את התנועה, למציאות, אלא את עצם קיומה של המציאות בכל דרגותיה. ולכן, לא רק שאין במציאות כוח אחר מלבדו – אין כל מציאות מלבדו, אין אפילו 'עוד', שהיא מציאות טפלה לגביו – מלבדו.

וְלָכֵן הוּצְרַךְ הַכָּתוּב לְהַזְהִיר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וְגוֹ'". שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם וְהָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ הֵם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כְּהִתְלַבְּשׁוּת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף, וּמַשְׁפִּיעַ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ בָּאָרֶץ וְכֹחַ הַתְּנוּעָה בַּגַּלְגַּלִּים וּמְנִיעָם וּמַנְהִיגָם כִּרְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁהַנְּשָׁמָה מְנִיעָה אֶת הַגּוּף וּמַנְהִיגָתוֹ כִּרְצוֹנָהּ.

וְלָכֵן הוּצְרַךְ הַכָּתוּב לְהַזְהִיר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וְגוֹ'". שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם וְהָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ הֵם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כְּהִתְלַבְּשׁוּת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף, וּמַשְׁפִּיעַ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ בָּאָרֶץ וְכֹחַ הַתְּנוּעָה בַּגַּלְגַּלִּים וּמְנִיעָם וּמַנְהִיגָם כִּרְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁהַנְּשָׁמָה מְנִיעָה אֶת הַגּוּף וּמַנְהִיגָתוֹ כִּרְצוֹנָהּ. כאן באה התשובה לשאלה שעורר אדמו"ר הזקן בתחילתו של הספר. התפיסה שהקב"ה יצר את העולם ומאז הוא פועל בו, מניע ומנהיג אותו כנשמה בגוף, היא תפיסה רווחת בתאולוגיה ובפילוסופיה של עמים רבים, ולכן הוצרך הכתוב להזהיר על הנקודה הזו: "וידעת היום והשבֹת אל לבבך וגו׳" (דברים ד,לט) – שאין הדברים כך, אלא ש"אין עוד מלבדו" – שאין מציאות כלל בלא הכוח האלוקי המחיה אותה ומהווה אותה בכל רגע ורגע.

אַךְ בֶּאֱמֶת אֵין הַמָּשָׁל דּוֹמֶה לַנִּמְשָׁל כְּלָל.

אַךְ בֶּאֱמֶת אֵין הַמָּשָׁל דּוֹמֶה לַנִּמְשָׁל כְּלָל. אף על פי שאנו משתמשים במשל של הגוף והנפש, כדי להסביר יחסים מסוימים בין ה׳ לעולם, הרי לאמיתו של דבר אין המשל והנמשל דומים כלל.

כִּי הַנְּשָׁמָה וְהַגּוּף הֵם בֶּאֱמֶת נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה בְּשָׁרְשָׁם. כִּי אֵין הִתְהַוּוּת שֹׁרֶשׁ הַגּוּף וְעַצְמוּתוֹ מִנִּשְׁמָתוֹ, אֶלָּא מִטִּפּוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ. וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֵין גִּידּוּלוֹ מִנִּשְׁמָתוֹ לְבַדָּהּ, אֶלָּא עַל יְדֵי אֲכִילַת וּשְׁתִיַּית אִמּוֹ כָּל תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, וְאַחַר כָּךְ עַל יְדֵי אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּיתוֹ בְּעַצְמוֹ.

כִּי הַנְּשָׁמָה וְהַגּוּף הֵם בֶּאֱמֶת נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה בְּשָׁרְשָׁם. כִּי אֵין הִתְהַוּוּת שֹׁרֶשׁ הַגּוּף וְעַצְמוּתוֹ מִנִּשְׁמָתוֹ, אֶלָּא מִטִּפּוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ. וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֵין גִּידּוּלוֹ מִנִּשְׁמָתוֹ לְבַדָּהּ, אֶלָּא עַל יְדֵי אֲכִילַת וּשְׁתִיַּית אִמּוֹ כָּל תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, וְאַחַר כָּךְ עַל יְדֵי אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּיתוֹ בְּעַצְמוֹ. הנשמה אינה יוצרת את הגוף יש מאין, אלא הגוף נוצר מ'יש' אחר. הווייתו הראשונית של הגוף נוצרת מתא הזרע של האב ומתא הביצית של האם. וגם אחרי כן, אין הוא חי וגדל רק מכוח הנשמה, אלא ממזון שבא אליו מבחוץ – אם על ידי אימו, בזמן ההיריון והיניקה, ואם על ידי עצמו לאחר מכן. נכון הדבר שאין הגוף יכול לגדול ולחיות ללא הנשמה, אבל הוא גם אינו יכול לחיות ולגדול רק מכוח הנשמה. קיומו החומרי של הגוף כשלעצמו אינו נובע מן הנשמה, הוא אינו מופע של הנשמה, אלא דבר בפני עצמו. כדי לפרנס את קיומו החומרי, הוא זקוק למאכלים ולדברים נוספים שהנשמה אינה יכולה לספק לו. יש הוויית הגוף ויש הוויית הנשמה, יש צירוף ביניהם, יש יחס של פועל ונפעל ביניהם, אבל אין ביניהם יחס של זהות גמורה.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁכָּל עַצְמוּתָם וּמַהוּתָם נִתְהַוֶּה מֵאַיִן וְאֶפֶס הַמּוּחְלָט, רַק בִּדְבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁכָּל עַצְמוּתָם וּמַהוּתָם נִתְהַוֶּה מֵאַיִן וְאֶפֶס הַמּוּחְלָט, רַק בִּדְבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ. לגבי הקב"ה, הבריאה אינה רק שינוי של 'יש' מ'יש'. כל עצמם וקיומם של השמיים והארץ מאין ואפס המוחלט – אינו אלא בדבר ה'.

וְגַם עֲדַיִין נִצָּב דְּבַר ה' לְעוֹלָם וְשׁוֹפֵעַ בָּהֶם תָּמִיד בְּכָל רֶגַע וּמְהַוֶּה אוֹתָם תָּמִיד מֵאַיִן לְיֵשׁ.

וְגַם עֲדַיִין נִצָּב דְּבַר ה' לְעוֹלָם וְשׁוֹפֵעַ בָּהֶם תָּמִיד בְּכָל רֶגַע וּמְהַוֶּה אוֹתָם תָּמִיד מֵאַיִן לְיֵשׁ. הווייתו של העולם היא הוויה המתהווה תמיד. אין זו הוויה מתמדת העומדת לעצמה, אלא הוויה הנגזרת תמיד מן ההוויה האלוקית. ולכן אין לה שום קיום, אפילו לרגע אחד, בנפרד מהאלוקי המהווה אותה.

כְּהִתְהַוּוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ בְּתוֹךְ גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמוֹ דֶּרֶךְ מָשָׁל.

כְּהִתְהַוּוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ בְּתוֹךְ גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמוֹ דֶּרֶךְ מָשָׁל. השמש לא יצרה בעבר אור שמאז הוא הווה ומאיר. השמש יוצרת אור כל הזמן, בכל רגע, ולכן אין קיום לאור ללא המאור.

וְאִם כֵּן הֵם בְּטֵלִים, בֶּאֱמֶת בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי לְגַבֵּי דְּבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן כְּבִיטּוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ.

וְאִם כֵּן הֵם בְּטֵלִים, השמיים והארץ וכו', בֶּאֱמֶת בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי לְגַבֵּי דְּבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן כְּבִיטּוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ. הגוף אינו בטל לנשמה. הוא מקבל את מרותה של הנשמה, הוא מקבל חיות מן הנשמה, אבל הוא קיים לעצמו. מה שאין כן לגבי הקב"ה והעולם – אין כאן שתי הוויות נבדלות. הוויית העולם אינה אלא נגזרת מתוך ההוויה האלוקית, כהשראה של שדה אנרגיה סביבה, כעין הארה שאינה גורעת ומוסיפה במקורה – על דרך המשל, המובא כמה פעמים בספר זה, של אור השמש והשמש. וכפי שהוא מדגיש כאן, "אור השמש בשמש". דהיינו, לא כאור השמש המרוחק מהשמש, שאין בו ממש אבל הוא נראה כאילו יש בו ממש, אלא כאור השמש בשמש עצמה, שאף אין הוא נראה כישות וממשות לעצמו כלל.

רַק שֶׁהֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו, בְּמִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם לְהַסְתִּיר וּלְהַעֲלִים הַחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ בָּהֶם, שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִים הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם כְּאִילּוּ הֵם דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

רַק שֶׁהֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו, בְּמִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם לְהַסְתִּיר וּלְהַעֲלִים הַחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ בָּהֶם, שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִים הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם כְּאִילּוּ הֵם דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. הביטוי "הן הן גבורותיו" מזכיר ביטוי דומה מלשון חז"ל (ראו יומא סט,ב), והוא בא להדגיש את משמעות הדברים כפי שהם נאמרים שם. שם אומר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. משה אמר בתפילתו: "האל הגדול הגבור והנורא" (דברים י,יז). בא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין (משברים) בהיכלו, איה נוראותיו? ולא אמר 'הנורא' (ראו ירמיה לב,יח). בא דניאל, ואמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? ולא אמר 'הגבור' (ראו דניאל ט,ד). באו הם (אנשי כנסת הגדולה) ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו – שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. כלומר, עצם העובדה שהוא מניח למציאות להתקיים כפי שהיא – הן הן גבורותיו.

גבורה בכלל היא הכוח הנובע מהצמצום וההגבלה. גבורתו של הקב"ה היא הכוח הנובע מהצמצום וההסתרה של הווייתו האין סופית והבלתי מושגת. ביטויה של הגבורה הזו בתמציתה הוא יצירתה וקיומה של מציאות שאינה מרגישה כלל את ההוויה האלוקית ורואה את עצמה כעצמאית לגמרי. ולכן "הן הן גבורותיו" – כאשר מציאות כזו, שכופרת בקיומו, שכאילו נלחמת בו – יכולה להיות ומוסיפה להתקיים.

אַךְ אֵין הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר אֶלָּא לַתַּחְתּוֹנִים, אֲבָל לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – כּוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי , כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ.

אַךְ אֵין הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר אֶלָּא לַתַּחְתּוֹנִים, אֲבָל לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – כּוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי (הכול לפניו כלא ממש נחשב) , כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ. יחס הראייה ההדדי של העולם מול הקב"ה הוא כפי שמסתכלים דרך ראי חד סטרי. צד אחד הוא ראי ואין המסתכל בו רואה אלא את עצמו בלבד, זה הצד של העולם. והצד השני הוא שקוף לגמרי, והעומד בצד ההוא, הקב"ה – רואה את שני הצדדים בשווה ממש.

וְאֵין מִדַּת הַגְּבוּרָה מַסְתֶּרֶת חַס וְשָׁלוֹם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵינֶנָּה דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא – "ה' הוּא הָאֱלוֹהִים".

וְאֵין מִדַּת הַגְּבוּרָה מַסְתֶּרֶת חַס וְשָׁלוֹם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵינֶנָּה דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא – "ה' הוּא הָאֱלוֹהִים". הקב"ה מסתיר את מהותו על ידי מהותו. ההסתר והגילוי אינם אלא שני פנים של המהות האחת. ההסתר כלפי מטה שנשאר גילוי והארה כלפי מעלה.

בפרק זה דובר בעיקר על מידת הגבורה המסתירה את מידת החסד והתפשטות החיות האלוקית, היא ההסתרה של שם אלוקים על שם הוי"ה, ועל היות שורש ההסתר גם הוא מהקב"ה בעצמו כמו הגילוי. משמעות הדברים היא שאצל הקב"ה אין שום הסתר, שהרי אין מהות מסתירה את עצמה, ושכל קיומו של העולם, ושל האדם עצמו המתבונן בכך – בטל ונחשב כאין ואפס גמור לגבי האלוקי המהווה אותו. הקיום שאנו רואים הוא בין צל בין הצללים, ואולם הקיום באמת הוא של האלוקי בלבד.