Shaar Hayichud Vehaemuna 5

חזור

שער היחוד והאמונה

פרק ה

וְהִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְרוֹא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים שִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת רַחֲמִים.

וְהִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (בראשית רבה פרשה יב,טו) : בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְרוֹא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים שִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת רַחֲמִים. מאמר זה מתייחס אל השמות השונים שבהם מוזכר הקב"ה בפרקים הראשונים של ספר בראשית. מן הפסוק הראשון: "בראשית ברא אלהים וגו׳" (בראשית א,א) ועד לפסוק שביום השביעי: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" (שם ב,ג) – מופיע הקב"ה רק בשם אלוקים, השם המבטא דין, צמצום והסתר פנים; מבנה שכולו טבע, כולו חוקיות סגורה לעצמה, שלכאורה אינה החוק האלוקי. "ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים" משום שההסתר הוא גדול מדי – "שיתף בו מידת הרחמים". לאמור, השם המופיע מאוחר יותר (שם ב,ד) – שם "הוי"ה אלוקים", המבטא את ההופעה וההתגלות האלוקית בתוך הטבע. הבריאה הראשונה הייתה במידת הדין, לאמור עולם אטום לחלוטין שאינו יכול להשיג מעבר לעצמו. ולאחר שכבר היה קיים הסתר הפנים, החושך הכפול והמכופל – שיתף בו את מידת הרחמים. כלומר, הבריק בתוך החושך משהו מן האור האלוקי המתגלה – כדי שהחושך לא יהיה אטום לגמרי, כדי שהמסך לא יהיה בלתי ניתן למעבר כלל.

דְּהַיְינוּ הִתְגַּלּוּת אֱלֹהוּת עַל יְדֵי צַדִּיקִים וְאוֹתוֹת וּמוֹפְתִים שֶׁבַּתּוֹרָה.

דְּהַיְינוּ הִתְגַּלּוּת אֱלֹהוּת עַל יְדֵי צַדִּיקִים וְאוֹתוֹת וּמוֹפְתִים שֶׁבַּתּוֹרָה. שיתוף מידת הרחמים יוצר בתוך החושך, בתוך האטימות של הסתר הפנים – הברקות של אור. משהו מן האור שמעבר מתנוצץ מפעם לפעם בתוך החשֵכה. כך גם מתאר הרמב"ם את תפקיד הנבואה: אדם מהלך בחשכה גמורה, ולפתע מאיר ברק, לרגע אחד מתבהר העולם – ומייד חוזרת החשכה. אך באותו רגע מקבל האדם סוג של התמצאות: איפה הוא עומד ומהו הכיוון. התגלויות אלו, שיתוף מידת הרחמים במידת הדין, מופיעות בשני אופנים: האחד על ידי הצדיקים, שמכוח נשמתם הגבוהה וחיי העולם המזוככים שלהם יכולים להשיג מעבר לגבולות העולם הטבעי. והשני באותות ובמופתים שבתורה, הם ההתגלות הישירה מלמעלה, אשר הגיעה לשיאה בגילוי של מתן תורה.

וְהִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ בַּזֹּהַר : דִּלְעֵילָּא, בְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה עִילָּאָה, אִית יְמִינָא וְאִית שְׂמָאלָא דְּהַיְינוּ חֶסֶד וּגְבוּרָה. פֵּירוּשׁ, דִּשְׁתֵּיהֶן הֵן מִדּוֹת אֱלֹהוּת שֶׁלְּמַעְלָה מִשֵּׂכֶל הַנִּבְרָאִים וְהַשָּׂגָתָם

וְהִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ בַּזֹּהַר (חלק א נג,א) : דִּלְעֵילָּא, בְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה עִילָּאָה, אִית יְמִינָא וְאִית שְׂמָאלָא (שלמעלה בצד הקדושה העליונה, יש ימין ויש שמאל), כביכול צד ימין וצד שמאל, דְּהַיְינוּ המידות חֶסֶד וּגְבוּרָה. פֵּירוּשׁ, דִּשְׁתֵּיהֶן הֵן מִדּוֹת אֱלֹהוּת שֶׁלְּמַעְלָה מִשֵּׂכֶל הַנִּבְרָאִים וְהַשָּׂגָתָם. כלומר שלמעלה, בעולם האצילות, המידות הן המידות שלו כביכול, המגדירות אותו עד כמה שניתן ולא את הנבראים מכוחו. החסד שהוא כוח ההשפעה האלוקי האין סופי, והגבורה שהיא כוח ההסתר והצמצום האלוקי האין סופי.

דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת

דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת (שהוא וכליו, הספירות, הם אחד בעולם האצילות). שלא כמו בעולמות הנבראים ובייחוד בעולם שלנו, בעולם האצילות אין הפועל וכלי הפעולה שני דברים נבדלים. כלי הספירות שבעולם האצילות, שעל ידן מתגלה האלוקי, גם הן אלוקות. בעולמות הנבראים (בריאה, יצירה, עשיה) לעומת זאת, הנמצאים במרחק ובחציצה מסוימת מן האלוקות, יש לכלים ישות עצמית כלשהי; המלאך שבעולם הבריאה הוא בדרגה גבוהה מאוד ומשמש כלי לאלוקות, אך מעצם היותו נברא יש לו גם תפיסה של 'אני'. רק בעולם האצילות, שאין בו חציצה כלל – ה׳ והמידה, הכלי והאור – חד הם. ולכן גם הם "למעלה משכל הנבראים והשגתם", מעצם ההגדרה שכל מה שמושג בשכל הנבראים – איננו אלוקות.

וְאַף הַשָּׂגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בִּנְבוּאָתוֹ. לֹא הָיְתָה בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת, אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה.

וְאַף הַשָּׂגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בִּנְבוּאָתוֹ. גם השגתו של האיש שהיה, כפי שאומר הרמב"ם, אב לכל הנביאים, שלא היה לפניו ולא יהיה אחריו נביא בדרגתו; ולא רק בהשגתו כאדם פרטי, אלא בדרגת נבואתו שמסר לנו – לֹא הָיְתָה בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת, אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה. ההשגה שבעולם האצילות היא השגת האלוקות כשלעצמה, בדרגתה הראשונית, האין סופית. לגביה נאמר גם למשה: "לא תוכל לראֹת את פני", אלא רק "וראית את אֲחֹרי" (שמות לג כ-כג) – שהיא ההתגלות דרך התלבשות ותרגום בעולם הבריאה. כל התגלות של עולם עליון היא על ידי התלבשותו בכליו של עולם תחתון ממנו. ואולם ההתלבשות בעולם התחתון, עם שהיא מגלה את מציאותו של העולם העליון, היא גם מסתירה את מהותו העצמית. ההתגלות אינה של המקור, אלא של תרגום. לא של הדבר עצמו, אלא רק כפי שהוא מתגלה כלפי חוץ, של הארה מסוימת ממנו הנקראת 'אחוריים'. וזאת אפילו בהשגת משה רבינו, שלא זכה לקבל מעולם האצילות עצמו, אלא רק את תרגומו והתגלותו שבעולם הבריאה.

וְאַף גַּם זֹאת לֹא בִּשְׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ, חֶסֶד וּגְבוּרָה, אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בַּמִּדּוֹת שֶׁלְּמַטָּה מֵהֶן בְּמַדְרֵגָה שֶׁהֵן מִדּוֹת: נֶצַח, הוֹד, יְסוֹד [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה]. כאמור, החסד והגבורה שבאצילות אינם מושגים גם דרך התלבשותם בעולם הבריאה, אלא רק דרך התלבשותם קודם במידות שלמטה מהן באצילות. דהיינו, במידות נצח הוד יסוד שהן "לבר מגופא" (מחוץ לגוף), הוא עולם האצילות. 'מחוץ לגוף' פירושו שהן פונות ומתכוונות החוצה, אל המקבל. לעומת המידות הפנימיות, החסד והגבורה, שהן כביכול מידות הבורא, המתייחסות לגוף הבורא האלוקי עצמו, המידות נצח הוד יסוד הן המידות שכל עניינן הוא להוריד ולהשפיע את המידות הפנימיות החוצה, אל המקבל, אל הנברא. נצח והוד – כיצד להשפיע, ויסוד – הוא עצם ההתקשרות עם המקבל שבחוץ.

רַק שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָם שֶׁל צַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן. הוּא הַשָּׂגַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְאוֹר הַנִּמְשָׁךְ מִשְּׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ, חֶסֶד וּגְבוּרָה.

רַק שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָם שֶׁל צַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן. הצדיקים הם אלה שיש להם שכר, שעסקו בתורה ובמצוות בעולם הזה, ובגן עדן מתגלים המשמעות והעונג העליון שיש במעשים ובמחשבות אלה – והם השכר. הוּא הַשָּׂגַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְאוֹר הַנִּמְשָׁךְ מִשְּׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ, חֶסֶד וּגְבוּרָה. החסד והגבורה הם כאמור ההארה והגילוי האלוקי מצד אחד, והכלי וההגדרה שמאפשרים למקבלים לקבל את האור, לחוות ולהתענג בו, מצד שני.

וְהוּא מְזוֹן נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁעָסְקוּ בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה.

וְהוּא מְזוֹן נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁעָסְקוּ בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ כשהיו בָּעוֹלָם הַזֶּה. ההארה הנמשכת משתי מידות אלוקיות אלו היא 'מזון' הנשמות. כמו המזון הגשמי שנכנס אל תוך האדם שאוכל אותו ונבלע באיבריו, כך המזון הרוחני של הנשמות הוא הארה כזו, שעם היותה מפנימיות האלוקי היא מוגבלת (לפי דרגתו ומעשיו של כל אדם בעולם הזה) ליכולתו לקבל אותה אל תוכו; לקבל ויחד עם זה לא להתבטל ולהתפרק מעוצמתה האלוקית.

כִּי מֵהִתְפַּשְּׁטוּת שְׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ נִמְתָּח רָקִיעַ עַל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן.

כִּי מֵהִתְפַּשְּׁטוּת שְׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ נִמְתָּח רָקִיעַ עַל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן. הרקיע, השמיים, הוא כפי שאומרים חז"ל: אש ומים. כלומר, המיזוג של חסד (מים) וגבורה (אש). כפי שהרקיע הגשמי הוא התוחם את מרחב הראייה שלנו כלפי מעלה, כך בהיקף הגדול-הרוחני מסמל הרקיע את גבול מרחב ההשגה שלנו, ובכך גם את מציאות הבלתי מושג לגבינו ולגבי כל עולם. ולנשמות בגן עדן, הרקיע הוא האוהל, המקום של גן העדן, התוחם תחום שבו הנשמות משיגות ונהנות מהאור האלוקי. וכפי שמבואר בכל הפרק הזה, התחום הזה בנוי מהצירוף של שתי המידות האלוקיות, החסד והגבורה – החסד המגלה והגבורה המגבילה – המגלים יחד את מה שניתן להשגה לכל נשמה בגן עדן שלה, וגם מגלה, כמו כל רקיע המבדיל, שיש מעבר לכל זה שאין משיגים אותו.

וְרָקִיעַ זֶה נִקְרָא 'רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא'

וְרָקִיעַ זֶה נִקְרָא 'רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא' (סוד התורה). התורה היא ההתגלות האלוקית בעולם, בעולם הזה ובאופן גלוי יותר בגן עדן. ו'סוד התורה' הוא ברקיע, בצירוף של החסד והגבורה האלוקיים יחד. הסוד שהוא כאמור סוד הגילוי האלוקי, שהוא מצד אחד גילוי של האלוקי ממש, ומצד שני שאינו שובר ומכלה את המקבל אותו. הגילוי שמגלה משהו לכל אחד, ומגלה לו את הסוד, שיש הרבה יותר מזה, לאין סוף, שאי אפשר לגלות, שהוא סוד.

וּבוֹ סוֹד כ"ב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה הַנְּתוּנָה מִשְּׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ.

וּבוֹ סוֹד כ"ב (עשרים ושתיים) אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה הַנְּתוּנָה מִשְּׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ. התורה ניתנה לנו בשתי המידות, החסד והגבורה גם יחד. כלומר, היא אינה התגלות בלבד, אלא גם הסתרה. שכן אילו הייתה התורה ניתנת בבחינת הגילוי בלבד, אילו הייתה מדברת במילים של הקב"ה – היא הייתה מעבר לתחום המגע איתנו, או שהייתה מכלה אותנו. אנו יכולים להגיע למגע עם התורה ולחיות את התורה משום שהתורה אינה גלויה, אלא עטופה במעטה אחר מעטה של משל בתוך משל; משום שהיא מורכבת מ"אש שחורה על גבי אש לבנה", מן השילוב של הגלוי והנסתר, החושך והאור – ששניהם הופעה של האלוקי.

ברקיע הזה של אש ומים נמצא הסוד של אותיות התורה. האותיות והתיבות הללו שאנו שומעים בהן ומדברים בהן, ואף מתקיימים בהן, בהן גם מתגלה האלוקי; לא כהארה אחת, אלא כפסקים פסקים, כיחידות מסוימות ומוגדרות של הארה. ההארה מקורה במידת החסד, ואילו החלוקה וההגדרה מקורה במידת הגבורה. צירופים אלה של החסד והגבורה הם המהווים את כ"ב אותיות התורה, הכלים שבהם מתגלה האלוקי אל הנשמות בגן עדן, שבהן התורה מאירה עליהן ואליהן.

כְּדִכְתִיב: "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ

כְּדִכְתִיב: "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג,ב). הימין הוא צד החסד, והאש היא הביטוי של הכוח המכלה, של הגבורה, של צד השמאל. ולכן "מימינו אש דת" – הוא הצירוף של הימין והשמאל, של החסד והגבורה גם יחד.

וּמֵרָקִיעַ זֶה נוֹטֵף טַל לִמְזוֹן הַנְּשָׁמוֹת.

וּמֵרָקִיעַ זֶה נוֹטֵף טַל לִמְזוֹן הַנְּשָׁמוֹת. הרקיע הוא הקצה העליון המבדיל בין מה שאנו משיגים ובין מה שאין אנו משיגים כלל, ולכן הוא מסמן עבורנו את הנעלם, את התעלומה שנמצאת מעבר לכל השגה. את מה שמעבר לרקיע לא משיגות גם הנשמות בגן עדן, אולם השפעה מעטה, משהו הדומה לטל הנוטף מן הרקיע הגשמי, נוטף ומגיע לנשמות בגן עדן.

דְּהַיְינוּ יְדִיעַת סוֹד כ"ב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה.

דְּהַיְינוּ יְדִיעַת סוֹד כ"ב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה. הטל הנוטף מהרקיע לנשמות הוא הידיעה האלוקית המלובשת בכ"ב אותיות התורה. הכול יכולים לקרוא ולשמוע את גשמיות האותיות, אשר בתוכן יש סוד גדול, האור האלוקי הבלתי מושג, שמושג בידיעת האותיות כמו הטל הנוטף מן הרקיע, שהוא השפעה תמידית דרך הרקיע, שאין אנו משיגים מעבר לו.

כִּי הָרָקִיעַ הַזֶּה הוּא סוֹד הַדַּעַת.

כִּי הָרָקִיעַ הַזֶּה הוּא סוֹד הַדַּעַת. בתלמוד נאמר (ברכות סד,א) שתלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל וגו׳" (תהלים פד,א) . הווה אומר, מעל הנשמה, גם בהיותה בגן עדן, יש רקיע. הרקיע הזה הוא סוד הדעת העליונה, הבלתי מושגת. כאשר הנשמה עולה "מחיל אל חיל", מדרגה לדרגה – מפסיק הרקיע שהיה סוד להיות סוד, אך בכל פעם יש לה 'שמיים חדשים וארץ חדשה', בכל פעם יהיה מעליה רקיע, כי הסוד במהותו הוא סוד האין סוף – שאין מגיעים אליו.

וְהַתּוֹרָה הִיא מְזוֹן הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן, וְהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים כַּמְּבוֹאָר כָּל זֶה [בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר"ט ור"י וּבְ'עֵץ חַיִּים' שַׁעַר מ"ד פֶּרֶק ג']. היחס בין מזון ולבוש הוא כמו היחס בין האור הפנימי והאור המקיף. השגה של האור הפנימי היא השגה בבחינה של 'מזון', שכמו המזון הנכנס פנימה ונבלע באיברים, כך השגה זו היא ההשגה שבה המושג נכנס פנימה ונבלע ומתגלה בהכרה ובשאר כוחות הנפש. לעומת זאת, את המקיף אין אנו משיגים בפנימיות, אלא בדרך מקיף.

השגה בדרך מקיף היא השגה של התרשמות, תחושה של אווירה. היא קבלה של תוכן שאי אפשר להבין אותו, למיין אותו או לנתח אותו, ויחד עם זה הוא יכול להיות חשוב ומשמעותי פעמים יותר מהשגה פנימית. השפעות מקיפות ישנן בדרגות שונות: ישנן השפעות מקיפות שהן בלתי מודעות לחלוטין, אף שהן גדולות ומשפיעות. וישנן השפעות מקיפות שהן על גבול התודעה, שבהן הצד ההכרתי הוא גבולי או פחות מזה, באופן שאדם נוגע בדברים, אבל לא יכול להבין ולהגדיר אותם.

יחס זה שבין המקיף והפנימי, בין הלבוש והמזון, הוא גם היחס שבין התורה והמצוות. התורה היא במהותה דבר שבהכרה. אין לימוד תורה בלא הכרה, בלא שהדברים יהיו מופנמים בצורה כזו או אחרת, ולכן נקראת התורה "מזון הנשמות". התורה היא 'מזון' בעולם הזה כמו בעולם הבא, רק שבעולם הזה, כיוון שהדברים נמדדים על ידי הגוף, לא תמיד הגוף יודע מתי הנשמה ניזונה. רק בגן עדן, כאשר משתחררת הנשמה מן הכבלים של מושגי הגוף, היא יכולה גם ליהנות מן ה"טל למזון הנשמות". לעומת זאת, המצוות הן לעולם 'לבוש'. המצווה במהותה אינה בהכרה אלא במעשה, באופן שבו עושים את הדברים ולא בהשגה שיש בהם (ההשגה, אם ישנה, שייכת לחלק התורה שיש במצווה, אבל אינה מהותית לקיום המצווה). במובן זה, המצווה אינה מופנמת על ידי האדם העושה אותה, אלא מקיפה עליו מסביב. האדם מתלבש בתוך המצווה המשמשת תווך בינו לבין ההארה האלוקית של גן העדן. בהוויה המופשטת של גן עדן אין מקום לחכמה סתם, להבנה סתם או לנשמה ערטילאית. כדי שהנשמה תוכל להיכנס לגן עדן, לקבל מן ההוויה של גן עדן, היא צריכה לתיווך. ותיווך זה, המכשיר את הנפש להיות בגן עדן, הוא הלבוש הנוצר ממעשי המצוות שאדם עשה בעולם הזה. המצוות שאדם עושה נארגות יחד לבגד שלם אחד, הנקרא בלשון הזהר 'חלוקא דרבנן', והוא לבושה של הנשמה בהוויית גן העדן (בספרות, ובספרות העממית, יש תיאורים רבים כיצד מתגלה לבני אדם ה'חלוקא דרבנן' שלהם, והם מגלים שחסר בו שרוול, חסרה נעל, או כל חלק אחר, שהוא אותו חלק מן המצוות שאותו אדם החסיר בחייו).

פרק זה הוא לכאורה פרק צדדי. בין השאר משום שהוא מוציא את מהלך הדברים מהתחום הפילוסופי, התאולוגי, אל תחום ההוויה האנושית. אם הפרקים הקודמים (ובמידת מה גם הבאים) עסקו בשאלות כלליות: של ה'יש' וה'אין', האורות והצללים, איך הם מתייחסים זה לזה ואיך הם נכנסים זה בזה – הרי בפרק זה יש ניסיון לראות את הצד האחר: צדיקים, אותות ומופתים שבתורה, השגת הנבואה, ומתן שכרם של צדיקים בגן עדן. במילים אחרות, פרק זה עוסק לא במבנה, אלא בפרצות שבמבנה, בפרצות שבמחיצה המתוחה בינינו ובין האלוקי. את המחיצה הזו, כאמור בפרקים הקודמים, יוצר האין סוף בעצמו. ולכן היא אינה זמנית, מקומית, אלא מחיצה השואבת את כוחה מן האין סוף, והרי היא בלתי ניתנת להבקעה במהותה. רק אנשים בודדים יכולים לראות משהו מעבר, ורק במקרים בודדים מתגלות פרצות מלמעלה, ליחידים או לקהל. ומה שנאמר כאן הוא, שיש בחציצה הזו פתחים קבועים, חלונות הפתוחים תמיד אל האין סוף, והם התורה והמצוות. אכן, התורה והמצוות גם הם פתחים מעומעמים, כדי שתוכל תבנית העולם להישאר כפי שהיא, אך הם מהווים פתחים של ממש אל האין סוף עצמו. כל אדם יכול לעשות אותם, אך לא תמיד ולא כל אדם יכול לראות את ההארה הנובעת מהם. רק כאשר משתחרר האדם, באופן שלם או חלקי, מן ההסתרים של גופו ושל העולם הגשמי בכללו – הוא יכול לראות משהו מהארת המצוות שעשה, כעין טל הנוטף מן הרקיע למזון הנשמות בגן עדן.