כִּי הִנֵּה כְּתִיב: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים"

כִּי הִנֵּה כְּתִיב: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים" (תהלים פד,יב). על ההקבלה שבפסוק זה – השמש כשם הוי"ה, והמגן כשם אלוקים – יבסס אדמו"ר הזקן את דבריו בפרק זה.

פֵּירוּשׁ, מָגֵן הוּא נַרְתֵּק לַשֶּׁמֶשׁ לְהָגֵן שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרִיּוֹת לְסָבְלוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מְנַרְתְּקָהּ, רְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ כו' (נדרים ח,ב). וּכְמוֹ שֶׁהַנַּרְתֵּק מֵגִין בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ, כָּךְ שֵׁם אֱלֹהִים מֵגִין לְשֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא.

פֵּירוּשׁ, מָגֵן הוּא נַרְתֵּק לַשֶּׁמֶשׁ לְהָגֵן שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרִיּוֹת לְסָבְלוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מְנַרְתְּקָהּ, רְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ כו' (נדרים ח,ב). וּכְמוֹ שֶׁהַנַּרְתֵּק מֵגִין בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ, כָּךְ שֵׁם אֱלֹהִים מֵגִין לְשֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא. השמש המאירה ומחממת את העולם, אינה מאירה בכל עוצמתה כיוון שיש עליה מגן, מעטה ומסך מפריד (דוגמת האטמוספרה), המונע מן השמש להאיר יותר מדי. העולם אינו יכול לקבל הארה מרובה מדי, שהרי הארה כזו תשרוף ותכלה אותו.

דְּשֵׁם הֲוָיָ"ה פֵּירוּשׁוֹ שֶׁמְהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ.

דְּשֵׁם הֲוָיָ"ה פֵּירוּשׁוֹ שֶׁמְהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ. שם הוי"ה הוא מן השורש 'הוה', ומשמעו שהוא המהווה, הבורא והמקיים.

וְהַיּוּ"ד מְשַׁמֶּשֶׁת עַל הַפְּעוּלָּה שֶׁהִיא בְּלָשׁוֹן הֹוֶה וְתָמִיד, כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק: "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים"

וְהַיּוּ"ד מְשַׁמֶּשֶׁת עַל הַפְּעוּלָּה שֶׁהִיא בְּלָשׁוֹן הֹוֶה וְתָמִיד, כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק: "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים" (איוב א,ה). למרות שהיו"ד היא מאותיות אית"ן (המשמשות להטיות בלשון עתיד בבואן בראש הפועל), יש לה שימוש במקרא גם כמורה על ההווה הנמשך. וכפי שלומדים מן הכתוב: "ככה יעשה איוב כל הימים", שאין להבין ש"ככה יעשה" לעתיד, אלא כהווה מתמשך, שכך נוהג איוב לעשות תמיד.

וְהַיְינוּ הַחַיּוּת הַנִּשְׁפָּע בְּכָל רֶגַע מַמָּשׁ בְּכָל הַבְּרוּאִים מִמּוֹצָא פִּי ה' וְרוּחוֹ וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ בְּכָל רֶגַע. כִּי לֹא דַּי לָהֶם בַּמֶּה שֶׁנִּבְרְאוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית לִהְיוֹת קַיָּימִים בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל .

וְהַיְינוּ הַחַיּוּת הַנִּשְׁפָּע בְּכָל רֶגַע מַמָּשׁ בְּכָל הַבְּרוּאִים מִמּוֹצָא פִּי ה' וְרוּחוֹ וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ בְּכָל רֶגַע. כִּי לֹא דַּי לָהֶם בַּמֶּה שֶׁנִּבְרְאוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית לִהְיוֹת קַיָּימִים בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (פרק ב) . הבריאה אינה אירוע חד-פעמי, פעולה שהייתה והסתיימה בשעתה, אלא פעולה הנמשכת והולכת כל זמן היות הבריאה. העולם והברואים לפרטיהם מקבלים חיות חדשה בכל עת, למעשה הם נבראים מחדש בכל רגע ורגע, והשם שבו מתגלה הקב"ה כהוויה היוצרת, כמקור החיים והקיום המתמיד – הוא שם הוי"ה.

וְהִנֵּה בְּסִידּוּר שְׁבָחָיו שֶׁל הקב"ה כְּתִיב : "הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר כו׳".

וְהִנֵּה בְּסִידּוּר שְׁבָחָיו שֶׁל הקב"ה כְּתִיב (כתוב) : "הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר כו׳". בתורה, בנביאים ובכתובים וגם בנוסח התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, מופיע סדר זה של שבחי הקב"ה, המתאים לסדר הספירות: חסד (גדולה), גבורה, תפארת (נורא) וכו'.

וּפֵירוּשׁ "הַגָּדוֹל" הִיא מִדַּת חֶסֶד, וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, לִהְיוֹת בְּרוּאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְקַיָּימִים בְּחֶסֶד חִנָּם.

וּפֵירוּשׁ "הַגָּדוֹל" הִיא מִדַּת חֶסֶד, וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, לִהְיוֹת בְּרוּאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְקַיָּימִים בְּחֶסֶד חִנָּם. מידת החסד, הן העליונה והן זו שבנפש, אינה כמקובל לחשוב נתינה של צדקה דווקא. מהות החסד היא עצם הנתינה, היא כוח ההשפעה וההתפשטות מן הפנים חוצה. החסד הוא ביסודו – חסד חינם, לאמור השפיעה הנובעת ללא שום תנאי והגבלה מצד המקבל, אלא מצד מעצם היותה נותנת את עצמה, זורמת ומשפיעה כלפי חוץ לבד. כך מידת החסד האלוקית היא המידה המתפשטת מן האלוקי בכל העולמות, השפעה אין סופית הנובעת מצד המשפיע שהוא אין סופי, להוות עולמות ונבראים לאין סוף מ'אין' ל'יש'.

וְנִקְרֵאת "גְּדוּלָּה" כִּי בָּאָה מִגְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

וְנִקְרֵאת "גְּדוּלָּה" כִּי בָּאָה מִגְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. מידת החסד נקראת "גדוּלה" כי היא הביטוי לגדולתו המהותית של הקב"ה. הנתינה המהותית של החסד, היא בעצם התפשטות עצמותו ומילוי של כל החללים; היא רק גילוי, היכן שרק אפשר, של היותו גדול בעצם, לאין סוף.

כִּי גָּדוֹל ה' וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלָכֵן מַשְׁפִּיעַ גַּם כֵּן חַיּוּת וְהִתְהַוּוּת מֵאַיִן לְיֵשׁ לְעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים אֵין קֵץ.

כִּי גָּדוֹל ה' וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלָכֵן מַשְׁפִּיעַ גַּם כֵּן חַיּוּת וְהִתְהַוּוּת מֵאַיִן לְיֵשׁ לְעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים אֵין קֵץ. השפיעה וההתפשטות של הגדול לאין סוף – אין לה קץ לברוא ולקיים עולמות וברואים לאין ספור.

שֶׁטֶּבַע הַטּוֹב לְהֵטִיב.

שֶׁטֶּבַע הַטּוֹב לְהֵטִיב. ביטוי זה אומר שבריאת העולם והמשכת החיים בתוכו נובעת מעצם היותו של הקב"ה טוב. הקב"ה הוא טוב, ולכן הוא בורא עולם – כדי להיטיב בו. התפיסה היא, שאדם טוב הוא זה שמיטיב לאנשים אחרים; אדם שאוהב את כל העולם באהבה תאורטית – אינו אוהב בעצם אף אחד. כדי להיות טוב – חייב הטוב לצאת החוצה ולהתבטא בצורה מסוימת. ובמובן זה, גדולתו של הקב"ה, או מידת החסד האין סופית שלו, מתבטאת בהכרח בכך שהוא בורא ומחיה עולמות אין קץ.

וְהִנֵּה כְּמוֹ שֶׁמִּדָּה זוֹ הִיא שִׁבְחוֹ שֶׁל הקב"ה לְבַדּוֹ, שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם נִבְרָא לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ.

וְהִנֵּה כְּמוֹ שֶׁמִּדָּה זוֹ הִיא שִׁבְחוֹ שֶׁל הקב"ה לְבַדּוֹ, שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם נִבְרָא לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ. היכולת לברוא 'יש מאין' היא מעבר ליכולתו המוגבלת של כל נברא. רק יכולתו האין סופית של הקב"ה מצליחה לברוא יש מאין, להוות את הקיים מן הבלתי קיים ולהחיותו. ולכן אנו רואים בבריאה של יש מאין ביטוי של הקב"ה לבדו, וכשאנו משבחים את בורא העולם – זהו שבחו של הקב"ה לבדו בעצמו.

וְגַם מִדָּה זוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַשְׂכָּלַת כָּל הַבְּרוּאִים וְהַשָּׂגָתָם, שֶׁאֵין כֹּחַ בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשְׂכִּיל וּלְהַשִּׂיג מִדָּה זוֹ וִיכָלְתָּהּ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ.

וְגַם מִדָּה זוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַשְׂכָּלַת כָּל הַבְּרוּאִים וְהַשָּׂגָתָם, שֶׁאֵין כֹּחַ בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשְׂכִּיל וּלְהַשִּׂיג מִדָּה זוֹ וִיכָלְתָּהּ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ. לא רק שאין ביכולת הנבראים לחקות את מעשה הבריאה, הם גם אינם יכולים להבין אותו. לא רק ביכולת העשייה שלנו, אלא גם ביכולת החשיבה שלנו, אין אנו אלא עוברים בין 'יש' אחד ל'יש' אחר. תהליך המחשבה שלנו מורכב משלבים של סיבה ומסובב, של מהויות הנובעות ומשתלשלות ממהויות אחרות. אנו שואלים תמיד: 'מהיכן זה נובע?' 'להיכן זה הולך?' אין ביכולתנו להשיג את מה שאינו סיבה או מסובב לדבר שאנו כבר יודעים. ולכן היות שהמושג 'יש מאין' הוא למעלה מהשגת הנבראים, אין ביכולתנו, ולא ביכולתו של כל נברא, להשיג מידה זו של בריאת יש מאין.

כִּי הַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן הוּא דָּבָר שֶׁלְּמַעְלָה מִשֵּׂכֶל הַנִּבְרָאִים, כִּי הִיא מִמִּדַּת גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הקב"ה

כִּי הַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן הוּא דָּבָר שֶׁלְּמַעְלָה מִשֵּׂכֶל הַנִּבְרָאִים, כִּי הִיא מִמִּדַּת גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הקב"ה האין סופית לבדה. 'יש מיש' הוא פער שיש לו מידה. היא יכולה להיות גדולה מאד, אבל היא עדיין יחס בין שני דברים שנמצאים באותו מישור של הוויה, ולכן יש ערך ביניהם. מה שאין כן 'יש מאין', אין לו שיעור ומידה.

והקב"ה וּמִדּוֹתָיו אַחְדוּת פָּשׁוּט, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד

והקב"ה וּמִדּוֹתָיו אַחְדוּת פָּשׁוּט, כִּדְאִיתָא (כנמצא) בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (הקדמת תיקוני זהר ג,ב) דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד (שהוא וכליו, הספירות, הם אחד). כלומר, הקב׳׳ה והספירות, שהן מופעי ההתגלות שלו, אינם שני דברים נבדלים, אלא מאוחדים איתו ובלתי ניתנים להשגה כמוהו עצמו. שלא כמידותיו של האדם, הנבדלות ממהותו העצמית וניתנות להשגה בנפרד לו, מידותיו של הקב"ה מאוחדות איתו ואינן ניתנות להשגה נפרדת. ולכן אין אנו מבינים את מידותיו בדיוק כשם שאין אנו מבינים אותו בעצמו, את אין סופיותו ואת היותו למעלה מכל גדר.

וּכְשֵׁם שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג בּוֹרְאוֹ, כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג מִדּוֹתָיו.

וּכְשֵׁם שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג בּוֹרְאוֹ, כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג מִדּוֹתָיו. מידותיו של הקב"ה הן אחד עם הקב"ה. גם הן אין סופיות ובלתי גבוליות כמוהו עצמו. ובין הגבולי, גדול כאשר יהא, ובין הבלתי גבולי, קיים פער מהותי אין סופי ובלתי ניתן לגישור. לא רק אדם מסוים, אלא כפי שמדגיש אדמו"ר הזקן – כל "שכל נברא", בין של אדם ובין של מלאך, מהיותו נברא בעל גבול, עומד בפער שאינו ניתן לגישור מול האין סוף. בשביל הנברא, שהוא 'יש מאין', הבורא הוא 'אין' – בלתי נתפס ובלתי מושג במידותיו כמו בעצמותו. הדיבור והעיסוק שלנו במידותיו של הקב"ה (חסד, גבורה, תפארת וכו') הוא בדרך השאלה בלבד. אנו עושים 'האנשה', כלומר השלכה בלתי מדויקת ואף בלתי נכונה של הדברים אל תוך הממדים שלנו, בעוד שלגבי עצמותן של המידות – אין לנו אפילו מילים לדבר בהן. תמיד נשאר אותו פער עצום של הבדל: בין הבורא והנברא, בין הגבולי ובין זה שהוא מעבר לכל גבול.

וּכְמוֹ שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּדוּלָּתוֹ, שֶׁהִיא הַיְּכוֹלֶת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כְּדִכְתִיב: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" , כָּךְ מַמָּשׁ אֵין בִּיכָלְתּוֹ לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הקב"ה.

וּכְמוֹ שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּדוּלָּתוֹ, שֶׁהִיא הַיְּכוֹלֶת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כְּדִכְתִיב: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט,ג) , כָּךְ מַמָּשׁ אֵין בִּיכָלְתּוֹ לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הקב"ה. כנבראים ומוגבלים אין אנו יכולים להשיג את מידותיו הלא מוגבלות של האין סוף. כמו שאין אנו משיגים את מידת הגדוּלה שהיא כוח ההתפשטות והשפיעה האין סופיים – כך ממש אין אנו משיגים את מידת הגבורה שהיא כוח ההסתרה וההגבלה האין סופי. הסתרת האין סוף נובעת גם היא מכוחו האין סופי של הקב"ה בעצמו, כיוון שרק האין סוף יכול להסתיר אין סוף. רק הוא לבדו יכול להסתיר את עצמו, ורק מידת הגבורה האלוקית יכולה להגביל את מידת הגדוּלה האלוקית.

שֶׁהִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וּמְנִיעַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִגְּדוּלָּתוֹ מִלֵּירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת עַל הַנִּבְרָאִים לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם בְּגִילּוּי.

שֶׁהִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וּמְנִיעַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִגְּדוּלָּתוֹ מִלֵּירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת עַל הַנִּבְרָאִים לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם בְּגִילּוּי. הגדוּלה והגבורה (או החסד והגבורה) הן שתי מהויות אין סופיות העומדות זו מול זו. מידת הגדוּלה, שהיא מידת הנתינה וההתפשטות האלוקית האין סופית, וכנגדה מידת הגבורה שהיא מידת הצמצום וההסתר של הגילוי וההתפשטות האין סופית. את הגדוּלה האין סופית אי אפשר באמת להגביל, כי אז היא כבר אינה אין סופית, אבל אפשר להסתיר אותה, שלא תרד ותתגלה בעולמות הנבראים, שיהיו נראים כנפרדים מהאין סוף, כהוויה לעצמה ולא כהוויה שהיא רק הארה אלוקית.

כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים, שֶׁהַחַיּוּת מִסְתַּתֵּר בְּגוּף הַנִּבְרָא וּכְאִילּוּ גּוּף הַנִּבְרָא הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הַזִּיו וְהָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים, שֶׁהַחַיּוּת מִסְתַּתֵּר בְּגוּף הַנִּבְרָא וּכְאִילּוּ גּוּף הַנִּבְרָא הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הַזִּיו וְהָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. התפשטות החיות האלוקית אינה גלויה בעולם, אלא מסתתרת בתוכו. אין אנו רואים בעולם מופעים של האור האלוקי, אלא דברים שחיותם וקיומם הוא לכאורה משל עצמם. אנו רואים דברים שקיימים והולכים ועושים כביכול מה שהם רוצים, באופן עצמאי (או כפי שחוקי הטבע מורים להם), ואין אנו רואים את האלוקות המהווה ומחיה אותם. תפיסת ה'קיים' שלנו מתחילה מן הדברים ולא מן האור האלוקי שבתוכם. אנו תופסים את החומרי, את המוגבל, בתפיסת עולם ראשונית; זה לגבינו ה'יש', הממשות, הבסיס לכל השגה נוספת. בעוד את הרוחני, את הבלתי מוגבל בגבולות החומר, אנו משיגים רק כהשגה משנית. משום כך כל הכרה ומחשבה אנושית מתחילה מן העולם, מן הקיום שנראה לנו ממשי, ורק אז בעיון ובמחשבה שנייה מנסים לעבור אל הרוחני, אל הבלתי מוגבל, אל האלוקי.

וְאַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא כְּמוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִכָּל מָקוֹם הֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר כֹּל יָכוֹל לְצַמְצֵם הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת הַנִּשְׁפָּע מֵרוּחַ פִּיו וּלְהַסְתִּירוֹ שֶׁלֹּא יִבָּטֵל גּוּף הַנִּבְרָא בִּמְצִיאוּת.

וְאַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא כְּמוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִכָּל מָקוֹם הֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר כֹּל יָכוֹל לְצַמְצֵם הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת הַנִּשְׁפָּע מֵרוּחַ פִּיו וּלְהַסְתִּירוֹ שֶׁלֹּא יִבָּטֵל גּוּף הַנִּבְרָא בִּמְצִיאוּת. השאלה בסופו של הפרק הקודם הייתה: כיוון שהבורא, שהוא מקור האור, נמצא יחד עם הנברא, שהוא הארה בלבד ממנו – כיצד ייתכן שההארה אינה מתבטלת במקורה? ותשובתו היא: שהמאור עצמו, הקב"ה עצמו, כשם שהוא שופע עד אין קץ כך הוא גם מעלים ומסתיר עד אין תכלית. שכוח הבורא וכוח המסתיר שניהם מידותיו של הקב"ה, כמו שכתוב: "לך ה׳ הגדֻלה והגבורה וגו׳" (דברי הימים א כט,יא) – שלך היא הגדולה היוצרת ושלך היא הגבורה המסתירה, עד כדי כך שהנברא אינו מרגיש יותר את מהות החיים שלו עצמה, את הוויית הבורא המהווה אותו.

הסתרת אור הבורא הוא התנאי לקיומו של הנברא. כדי שהנברא לא יתבטל במקורו, צריך המקור להיות מוסתר עד שהנברא יוכל להרגיש נפרד ועצמאי. אין זו הנקודה של בחירה חופשית (שהיא עניין נוסף ומותנה בדברים אחרים), אלא נקודת הראשית, נקודת ההוויה בעצמה, שהנברא הוא נברא כל עוד הוא מרגיש שהוא לא אלוקים. ונקודה זו, שדבר ירגיש שהוא משהו לעצמו, אף על פי שכל קיומו ושאיבת החיים שלו, בכל רגע ורגע, בגשמיות וברוחניות, תלויים תמיד בחסד הבורא ובנתינתו המתמדת – היא היא הפלא הגדול של הגבורה וההסתרה.

וְזֶה אֵין בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשִּׂיג מַהוּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר, וְשֶׁיִּהְיֶה אַף עַל פִּי כֵן גּוּף הַנִּבְרָא נִבְרָא מֵאַיִן לְיֵשׁ.

וְזֶה אֵין בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשִּׂיג מַהוּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר, וְשֶׁיִּהְיֶה אַף עַל פִּי כֵן גּוּף הַנִּבְרָא נִבְרָא מֵאַיִן לְיֵשׁ. ההסתרה האלוקית, שאינה יכולה להיות מושגת, יוצרת בתוך המציאות פרדוקס בלתי ניתן להבנה: של הוויה החיה כל כולה מן האלוקי ובתוך האלוקי, ואף על פי כן אינה חשה באלוקי ואף יכולה לכפור במציאותו; של הוויה שאינה רואה את האלוקות בתוך מציאות שהיא כולה מציאות אלוקית. השכל הנברא יכול להשיג מהות הסתרה כזו שבה דבר אחד מסתיר דבר אחר, אבל את מהות ההסתרה בהוויה האלוקית, שאין דבר אחר, שהכול אחד – אין הוא יכול להשיג. ההוויה האלוקית מוסתרת על ידי דבר שגם הוא בעצם הוויה אלוקית, אלא שהוא אינו יודע זאת, אינו יכול להבין זאת – וזו ההסתרה. השכל האנושי מתחיל בזה שהוא 'יש' ודבר, ככה הוא חושב וככה הוא מבין ותופס את עולמו; אין הוא יכול לחשוב אחרת, ולכן אין הוא יכול להבין את מהות ההסתר האלוקי.

כְּמוֹ שֶׁאֵין יְכוֹלֶת בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשִּׂיג מַהוּת הַבְּרִיאָה מֵאַיִן לְיֵשׁ.

כְּמוֹ שֶׁאֵין יְכוֹלֶת בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשִּׂיג מַהוּת הַבְּרִיאָה מֵאַיִן לְיֵשׁ. חוסר היכולת להבין את מהות הצמצום (ה'אין מיש') נגזרת מחוסר היכולת להבין את מהות הבריאה (ה'יש מאין').

את מהותה ועניינה של הבריאה אנו יכולים להעריך רק במונחים שליליים אבל לא בתפיסה חיובית, משום שאין לנו את היכולת לתפוש הוויה המתהווה מאפס גמור. ובאותו אופן, אין אנו יכולים להבין גם את מהות ההסתר האלוקי, את התעלומה המאפשרת לנברא לראות את עצמו כ'יש' – אותה תעלומה המאפשרת לאדם הנברא לדון בקיום המציאות ולפקפק בקיומו של הקב"ה; אותו הסתר פנים המאפשר לאדם להגיע לכפירה במציאותו של הקב"ה – שהוא עצמו התגלות של הקב"ה. התבטאות של המהות האלוקית האין סופית – רק היא הנותנת לאדם את האפשרות לבחור בחירה חופשית, בו בזמן שאין חיות וקיום אלא באלוקי לבדו. ואם כן, לא סוד אחד לפנינו, סוד ההוויה והבריאה מ'אין' ל'יש', כי אם שני סודות: סוד ההוויה והבריאה מצד אחד, וסוד ההסתר והצמצום מן הצד השני, ושניהם שייכים לקב"ה. "לך ה׳ הגדֻלה והגבורה" – כשם שהגדולה היא לקב"ה, ולו לבדו, כך הגבורה, ההסתר והצמצום – הם של הקב"ה לבדו.

הקטע הבא, מכאן ועד סוף הפרק, בא להעמיד את הדברים שנאמרו תחילה בלשון מופשטת, בלשון המושגים הקבליים.

[וְהִנֵּה בְּחִינַת הַצִּמְצוּם וְהֶסְתֵּר הַחַיּוּת נִקְרָא בְּשֵׁם 'כֵּלִים', וְהַחַיּוּת עַצְמוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם 'אוֹר'. שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַכְּלִי מְכַסֶּה עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ – כָּךְ בְּחִינַת הַצִּמְצוּם מְכַסֶּה וּמַסְתִּיר הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ.

[וְהִנֵּה בְּחִינַת הַצִּמְצוּם וְהֶסְתֵּר הַחַיּוּת נִקְרָא בְּשֵׁם 'כֵּלִים', וְהַחַיּוּת עַצְמוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם 'אוֹר'. שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַכְּלִי מְכַסֶּה עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ – כָּךְ בְּחִינַת הַצִּמְצוּם מְכַסֶּה וּמַסְתִּיר הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ. ה'אור' וה'כלי' הם המשלים שבהם משתמשים בדרך כלל בלשון הקבלה. החיות הפנימית נמשלת לאור וההסתר לכלי, המכשיר שמגביל את האור ונותן לו צורה מסוימת.

וְהַכֵּלִים הֵן הֵן הָאוֹתִיּוֹת.

וְהַכֵּלִים הֵן הֵן הָאוֹתִיּוֹת. האותיות הן הכלים של הדיבור האלוקי. כאמור, כמו הדיבור האנושי גם הדיבור האלוקי הוא העברת האור, התוכן, אל תחום אחר – אדם אחר, עולם אחר, עולם בכלל ביחס לאלוקי. והדרך להעביר את האור היא קודם כול לצמצם ולהסתיר אותו מכפי שהוא במדַבר, ואחר כך לחבר אותו מחדש באופן ששייך ומתקשר אל המקבל. הכלים של הדיבור, אלא שמסתירים ואלה שמתחברים, הן האותיות. אנו מדברים באותיות ובמילים, וכך הקב"ה כביכול מדבר – את עצם העולם שנברא בדיבור, ואת הגילוי שלו אל תוך העולם – באותיות.

שֶׁשָּׁרְשָׁן ה׳ אוֹתִיּוֹת מנצפ"ך,

שֶׁשָּׁרְשָׁן ה׳ (חמש) אוֹתִיּוֹת מנצפ"ך, הן חמש האותיות הסופיות, המקבילות לחמשת מוצאות הפה, המציינות את השורשים של כל עשרים ושתיים האותיות.

שֶֶׁהֵן ה׳ גְּבוּרוֹת.

שֶֶׁהֵן ה׳ גְּבוּרוֹת. האותיות הסופיות מבטאות בלשון הקבלה – 'חמש גבורות'. ה' גבורות הן חמש סוגים של גבורה שהן שורשי כל הגבורות שיש בעולם. כך אותיות מנצפ"ך, שהן האותיות הסופיות, מבטאות את שורשי האותיות, שהן כאמור שורשי הכלים, הצמצומים וההסתרים של הגבורות. האותיות הסופיות דווקא – שכן האותיות הסופיות אינן אותיות לעצמן, הן אינן מבטאות צליל מיוחד. את המ׳׳ם הסופית מבטאים בדיוק כמו מ"ם רגילה. מה שמבטאות האותיות הסופיות הוא רק: פה נגמרת מילה. כלומר, מהותן הייחודית מבטאה את הסוף והגבול, את החיתוך שבין מילה למילה, בין כלי לכלי ובין משמעות למשמעות – שזה כאמור עניינה של מידת הגבורה.

הַמְחַלְּקוֹת וּמַפְרִידוֹת הַהֶבֶל וְהַקּוֹל בה' מוֹצְאוֹת הַפֶּה לְהִתְהַוּוֹת כ"ב אוֹתִיּוֹת.

הַמְחַלְּקוֹת וּמַפְרִידוֹת הַהֶבֶל וְהַקּוֹל בה' מוֹצְאוֹת הַפֶּה לְהִתְהַוּוֹת כ"ב אוֹתִיּוֹת. אם להשתמש בדימוי של הדיבור האנושי, הדיבור נוצר מן הצירוף של שני דברים: מן ההבל הפשוט היוצא מן הריאות, ומן הצמצומים השונים הנעשים בו על ידי חמשת מוצאות הפה: הגרון, החֵך, הלשון, השיניים והשפתיים. חמישה צמצומים יסודיים אלה מגבילים את ההבל הפשוט ומעצבים אותו בצירופים השונים לעשרים ושתיים הצורות היסודיות של האותיות. וכך במעשה הבריאה, ישנה הוויה ראשונית, יסודית, הנושאת את כל הדברים, אך התגלותה אינה אלא דרך הצמצומים השונים, שביסודם הם חמש גבורות. כמו שכל צליל פרטי הוא צמצום של הקול הכללי לדרגה מסוימת ולאופן מסוים, כך כל דבר שבעולם הוא צמצום בדרגה מסוימת ובאופן מסוים של ההוויה הכללית המהווה הכול. זה תפקידה של הגבורה בכלל, וזו הגדרתו של הכלי לגבי האור.

וְשֹׁרֶשׁ הה' גְּבוּרוֹת הוּא בּוֹצִינָא דְּקַרְדּוֹנִיתָא.

וְשֹׁרֶשׁ הה' גְּבוּרוֹת הוּא בּוֹצִינָא דְּקַרְדּוֹנִיתָא. 'בוצינא דקרדוניתא' הוא ביטוי ציורי המופיע בזהר, ותרגומו הוא – נר הקדרות, נר החושך. כשם שיש נר המאיר אור, כך 'בוצינא דקרדוניתא' הוא נר המפיץ חושך, לאמור המקור הראשון של החושך, הצמצום וההעדר. ההסתר, כפי שנאמר כבר, אינו שלילה בלבד. ההסתר הוא מהות 'חיובית' מסוימת ומוגדרת, הוא כשלעצמו כוח אין סופי המהווה חלק מבניין העולם. כמו תמונה בשחור לבן, הנוצרת מצירוף של אור וצל, של גלוי ונסתר – כך מציאות העולם נוצרת מן הצירוף של הגילוי וההסתר, האור והחושך, הנובעים שניהם מן האין סוף.

שֶׁהִיא, גְּבוּרָה עִילָּאָה דְּעַתִּיק יוֹמִין.

שֶׁהִיא, 'בוצינא דקרדוניתא', גְּבוּרָה עִילָּאָה דְּעַתִּיק יוֹמִין. 'עתיק יומין' הוא מה שמעבר למושג העולמות בכללו. 'עתיק' הוא מלשון נעתק ונבדל, זה שמנותק ונפרד מן ה'ימים', שאינו נכלל בתוך תחומו וגבולו של הזמן. בספרי החסידות נקראת מדרגה זו גם 'פנימיות הכתר'. לאמור, העונג שיש בתוך הרצון הראשוני, הצד הפנימי שבכתר, שאינו פונה כלפי העולמות אלא כלפי המאציל אותם. אכן גם למעלה מעלה, בדרגה של 'עתיק יומין', מדברים על נקודות יסוד, כעין שורש לעשר ספירות. והגבורה העליונה ש'בעתיק יומין' היא 'בוצינא דקרדוניתא' – נר החשֵכה, המהווה את המקור הראשון לכל בחינות הגבורה והצמצום.

וְשֹׁרֶשׁ הַחֲסָדִים הוּא גַּם כֵּן חֶסֶד דְּעַתִּיק יוֹמִין, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן ].

וְשֹׁרֶשׁ הַחֲסָדִים הוּא גַּם כֵּן חֶסֶד דְּעַתִּיק יוֹמִין, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן (חכמה נסתרת) ]. נקודה זו, ששורש הגבורות כמו שורש החסדים הוא בדרגת 'עתיק יומין', חשיבותה רבה לא רק כתאוריה, אלא היא למעשה נקודת מרכז בהתייחסות האנושית למכלול הבעיות של טוב ורע. התפיסה שהקב"ה הנמצא בבריאה ובטוב נמצא באותה מידה גם בהעדר וברע, היא עיקר גדול בתפיסת היהדות. חז"ל ניהלו מלחמה עזה נגד התפיסה של 'שתי רשויות', כלומר, רשות אחת שהיא מקור הבריאה והטוב, וכנגדה רשות אחרת שהיא מקור כל הרע והחידלון. כמו במשנה במסכת מגילה (פרק ד משנה ט): "האומר יברכוך טובים – הרי זו דרך המינות". כי "יברכוך טובים" פירושו – רק טובים. ואנחנו איננו יכולים לייחס אליו רק את החלק הנראה לעינינו כטוב וכאור. גם היום שהוא "חושך ולא אור" – גם הוא "יום ה׳" (עמוס ה,יח). חסד וגבורה אינם הוויה ושלילה של ההוויה. חסד וגבורה שניהם מופעים, התגלויות של הקב"ה. כשם שיש התגלות במופע של נתינה, כך יש התגלות במופע של ההסתר ושל מניעת הנתינה. החושך איננו העדר, אלא התגלות של בחינת ההסתר. ה׳ המסתיר פניו, הוא התגלות בדיוק כמו ה׳ המתגלה ומשפיע חסד.

בפרקים הקודמים לפרק זה הראה המחבר כיצד אין שום ממשות בחומר ובגשם של עולמנו, שכולו רק מחשבה ודיבור אלוקי שאין לו שום ממשות בנפרד למדבר אותו. בפרק חשוב זה התייחס המחבר לתפיסת עולם זו מהצד השני: אם כל כולו רק גילוי אלוקי, והאלוקי הוא אין סופי, כיצד זה נראים לנו העולם ואנחנו כישויות העומדות לעצמן? כדי לענות לשאלה זו הכניס המחבר גורם נוסף: המציאות אינה רק גילוי ואור אלוקי, אלא גם הסתר והגבלה של האור האלוקי. במילים של הקבלה: שם אלוקים המסתיר ומגביל את הגילוי וההשפעה של שם הוי"ה; מידת הגבורה, הצמצום וההסתר שהם הכלים לאור שהוא ממידת החסד וההשפעה האלוקית.

שם הוי"ה ושם אלוקים שניהם שמותיו של הקב"ה, מה שאומר שהוא המגלה והוא המסתיר, הוא המהווה לאין סוף והוא המגביל ומצמצם את ההוויה לאין סוף. זה הסוד שהוסבר בפרק זה, סוד הוויית העולם הנראה כדבר בפני עצמו, ויחד עם זה אינו אלא גילוי של האור האלוקי שאין לו שום קיום לעצמו. הפרק הבא ימשיך לעסוק ביחסים אלה שבין החסד והדין, הגילוי וההסתר.