וְהִנֵּה אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה,

וְהִנֵּה אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה, דברי ההסבר של החסידות בעניין המאמרות האלוקיים, המקיימים את העולם והמגלים את האלוקי, המבוססים על חכמת האמת (הסוד).

כָּל מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יָבִין לַאֲשׁוּרוֹ אֵיךְ שֶׁכָּל נִבְרָא וְ'יֵשׁ' – הוּא בֶּאֱמֶת נֶחְשָׁב לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי כֹּחַ הַפּוֹעֵל וְרוּחַ פִּיו שֶׁבַּנִּפְעַל הַמְהַוֶּה אוֹתוֹ תָּמִיד וּמוֹצִיאוֹ מֵאַיִן מַמָּשׁ לְיֵשׁ.

כָּל מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יָבִין לַאֲשׁוּרוֹ אֵיךְ שֶׁכָּל נִבְרָא וְ'יֵשׁ' – הוּא בֶּאֱמֶת נֶחְשָׁב לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי כֹּחַ הַפּוֹעֵל וְרוּחַ פִּיו שֶׁבַּנִּפְעַל הַמְהַוֶּה אוֹתוֹ תָּמִיד וּמוֹצִיאוֹ מֵאַיִן מַמָּשׁ לְיֵשׁ. כמבואר בפרק הראשון – בכל נברא, גם בדומם ממש, יש נפש רוחנית. נפש זו היא הדיבור האלוקי המדבר את הנברא הזה, מהווה אותו מן האין ומחיה אותו בכל מאורעותיו. וכאשר מעיינים בדברים אלו אפשר להבין משהו מן היחס בין הנראה לנו כשולחן, כאבן, כעץ – ובין המהות הפנימית הפועלת בו. להבין כיצד בטלה כל ישותו וממשותו של הנברא אל החיות האלוקית המהווה אותו.

וּמַה שֶּׁכָּל נִבְרָא וְנִפְעָל נִרְאֶה לָנוּ לְ'יֵשׁ' וּמַמָּשׁוּת – זֶהוּ מֵחֲמַת שֶׁאֵין אָנוּ מַשִּׂיגִים וְרוֹאִים בְּעֵינַי בָּשָׂר אֶת כֹּחַ ה' וְרוּחַ פִּיו שֶׁבַּנִּבְרָא. אֲבָל אִילּוּ נִיתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת וּלְהַשִּׂיג אֶת הַחַיּוּת וְרוּחָנִיּוּת שֶׁבְּכָל נִבְרָא הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ מִמּוֹצָא פִּי ה' וְרוּחַ פִּיו לֹא הָיָה גַּשְׁמִיּוּת הַנִּבְרָא וְחוֹמְרוֹ וּמַמָּשׁוֹ נִרְאֶה כְּלָל לְעֵינֵינוּ.

וּמַה שֶּׁכָּל נִבְרָא וְנִפְעָל נִרְאֶה לָנוּ לְ'יֵשׁ' וּמַמָּשׁוּת – זֶהוּ מֵחֲמַת שֶׁאֵין אָנוּ מַשִּׂיגִים וְרוֹאִים בְּעֵינַי בָּשָׂר אֶת כֹּחַ ה' וְרוּחַ פִּיו שֶׁבַּנִּבְרָא. אֲבָל אִילּוּ נִיתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת וּלְהַשִּׂיג אֶת הַחַיּוּת וְרוּחָנִיּוּת שֶׁבְּכָל נִבְרָא הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ מִמּוֹצָא פִּי ה' וְרוּחַ פִּיו לֹא הָיָה גַּשְׁמִיּוּת הַנִּבְרָא וְחוֹמְרוֹ וּמַמָּשׁוֹ נִרְאֶה כְּלָל לְעֵינֵינוּ. אף שכל משכיל על דבר יבין לאשורו שהדיבור האלוקי הוא לבדו היש האמיתי, וכל שכבות המציאות החיצוניות אינן אלא השתקפויות והתגלמויות שלו – אכן, במציאות שלנו עדיין נראה לנו השולחן כשולחן. עדיין אנו רואים דווקא את ההשתקפויות הללו כיש וכממשות בסיסיים. עם זאת, העובדה שאנו רואים זאת אינה אומרת דבר לגבי אמיתותה של התופעה, אלא לגבי כושרם של מכשירי התפיסה והחישה שלנו. כוח הקליטה החושי שלנו רואה את הדברים בממד מסוים אחד, בתבנית מוגדרת ומוגבלת מאוד. אפילו בתחום הגשמי אין החושים שלנו קולטים אלא חלק קטן מכלל המציאות החומרית. לדוגמה: מכל הספקטרום של הקרינה האלקטרומגנטית אין החושים שלנו קולטים אלא סוג מסוים של אור, ורק חלק מהספקטרום שלו. את רוב הסוגים והאופנים של אנרגיה אין אנו יכולים כלל להשיג במישרין. לו הייתה לנו תחושה חושית מלאה לאנרגיה כי אז היינו רואים עולם אחר, היינו רואים עולם במופעים של אנרגיה דרגה אחר דרגה. אך מכיוון שחושינו מסוגלים לקלוט את הדברים רק בתחום צר אחד – אין אנו רואים את המבנה היסודי של החומר, את מערכות הגלים והכוחות שהם הם החומר עצמו, אלא רק את קליפתם החיצונה, את התבנית הנראית בכוח החושים המוגבל שלנו. כיוצא בזה ומעבר לזה אמורים הדברים בראייתנו את החומר הגשמי אל מול הרוחני. לו היו עינינו מסוגלות לראות את הדיבור האלוקי בראיית עין ישירה – כי אז היינו רואים רק מהות מושלמת של כוח הפועל בנפעל, והחומר הנפעל היה בטל, כעין צל ומעטה חולף בלבד לכוח הרוחני הפועל בו.

כִּי הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת שֶׁבּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמִּבַּלְעָדֵי הָרוּחָנִיּוּת הָיָה אַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ כְּמוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית מַמָּשׁ.

כִּי הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת שֶׁבּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמִּבַּלְעָדֵי הָרוּחָנִיּוּת הָיָה אַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ כְּמוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית מַמָּשׁ. להוויית החומר אין קיום בפני עצמה. העולם החומרי אינו אלא מערכת של מסכים הנובעת מן העולם הרוחני, כמעמד מיוחד של ה'אין' ההופך לפי שעה להיות 'יש'. בפרק הקודם המשיל אדמו"ר הזקן קיום זה לקריעת ים סוף: מצב המים הניצבים כמו נד אינו מכוח עצמם, אלא מכוח הרוח הנושבת בם. וכמו כן העולם, עומד וקיים כעולם רק מכוח הדיבור האלוקי המדבר אותו ומכריח אותו לעמוד כהוויה זו. אם נחזור למשל הקודם, יש בתפיסה המודרנית של החומר שני שלבים: האחד, הוא בהבנה שבתוך החומר יש כוחות שונים הפועלים בו. והשלב השני, הקשה יותר לתפיסה, הוא בתפיסה שכל החומר הנגלה לנו אינו אלא צורות מסוימות של אנרגיה ולא יותר. הקושי בתפיסה זו נעוץ בכך שהחומר הוא מושג ראשוני עבורנו, כיוון שהוא נתפס בכלי ההשגה והחישה הראשוניים שלנו. וכדי לראות דברים בצורה אחרת, כדי שלא לקבל כאמת בלעדית את מה שאנו רואים בעיניים הגשמיות וכדי להבין שאת מה שקיים באמת איננו רואים באופן ישיר – צריך תרגול רב מאד.

וְהָרוּחָנִיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו מִמּוֹצָא פִּי ה' וְרוּחַ פִּיו – הוּא לְבַדּוֹ הַמּוֹצִיאוֹ תָּמִיד מֵאֶפֶס וְאַיִן לְיֵשׁ וּמְהַוֶּה אוֹתוֹ.

וְהָרוּחָנִיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו מִמּוֹצָא פִּי ה' וְרוּחַ פִּיו – הוּא לְבַדּוֹ הַמּוֹצִיאוֹ תָּמִיד מֵאֶפֶס וְאַיִן לְיֵשׁ וּמְהַוֶּה אוֹתוֹ. כל הוויית העולם כ'יש' מתקיימת בדיבור האלוקי בלבד. לפני זה, מלבד זה – אין כלום. אפס גמור. אם הדיבור האלוקי, מוצא פי ה', מוציאו מאפס ואין – הוא גם מחזירו, כשמתבוננים בכך, לאפס ואין.

אִם כֵּן אֶפֶס בִּלְעָדוֹ בֶּאֱמֶת.

אִם כֵּן אֶפֶס בִּלְעָדוֹ בֶּאֱמֶת. העולם החומרי הוא כאמור ההתבטאות של דבר ה׳ כפי שהיא מוגדרת ונתפסת בכלי החושים שלנו. אילו יכול היה האדם להשתחרר מן ההגבלה של תפיסת הדברים דרך החומר היה רואה עולם אחר לגמרי, עולם שקוף שבו החומר הוא אין ואפס ודבר ה׳ הוא הפועל והקיים בכל המציאות. "אפס בלעדו באמת" – פירושו לא רק שאין אלוהות אחרת, אלא שאין עוד מציאות מלבדו ממש, שהמציאות כולה אינה אלא האור האלוקי לבדו.

וְהַמָּשָׁל לָזֶה,

וְהַמָּשָׁל לָזֶה, לאותו יחס שבין הפועל והנפעל, בין הכוח היוצר את הוויית העולם ובין העולם ההווה והחי מכוחו.

המשל שיובא להלן הוא משל יסודי בחסידות, המובא כאן לראשונה. ייחודו של המשל, שהוא מתייחס לביטול המציאות באלוקי בדרגה הגבוהה והמוחלטת ביותר שאפשר לדבר עליה (כעין ה'ביטול במציאות' לעומת 'ביטול היש'), ואף על פי כן הוא מצליח להביא לכך משל גשמי, בדרגה הבסיסית ביותר של תחושת המציאות.

הוּא אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים, שֶׁהוּא זִיו וְאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִגּוּף הַשֶּׁמֶשׁ וְנִרְאֶה לְעֵין כֹּל מֵאִיר עַל הָאָרֶץ וּבַחֲלַל הָעוֹלָם. וְהִנֵּה זֶה פָּשׁוּט שֶׁאוֹר וְזִיו הַזֶּה יֶשְׁנוֹ גַּם כֵּן בְּגוּף וְחוֹמֶר כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמוֹ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁאִם מִתְפַּשֵּׁט וּמֵאִיר לְמֵרָחוֹק כָּל כָּךְ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיּוּכַל לְהָאִיר בִּמְקוֹמוֹ מַמָּשׁ.

הוּא אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים, שֶׁהוּא זִיו וְאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִגּוּף הַשֶּׁמֶשׁ וְנִרְאֶה לְעֵין כֹּל מֵאִיר עַל הָאָרֶץ וּבַחֲלַל הָעוֹלָם. וְהִנֵּה זֶה פָּשׁוּט שֶׁאוֹר וְזִיו הַזֶּה יֶשְׁנוֹ גַּם כֵּן בְּגוּף וְחוֹמֶר כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמוֹ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁאִם מִתְפַּשֵּׁט וּמֵאִיר לְמֵרָחוֹק כָּל כָּךְ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיּוּכַל לְהָאִיר בִּמְקוֹמוֹ מַמָּשׁ. כדי לחדד את הדברים, מעמיד אותם אדמו"ר הזקן בצורה פרדוקסלית: אור השמש מאיר בכל מקום – חוץ מאשר על השמש עצמה. הכיצד? מדוע אין אור השמש מאיר בשמש? והתשובה היא שהוא אכן נמצא ומאיר גם בשמש, אלא שבהיותו בשמש, שהיא מקורו, הוא 'בטל'.

רַק שֶׁשָּׁם בִּמְקוֹמוֹ מַמָּשׁ נֶחְשָׁב הַזִּיו הַזֶּה לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ, כִּי בָּטֵל מַמָּשׁ בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהוּא מְקוֹר הָאוֹר וְהַזִּיו הַזֶּה, שֶׁהַזִּיו וְהָאוֹר הַזֶּה אֵינוֹ רַק הֶאָרָה מְאִירָה מִגּוּף וְעֶצֶם כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ.

והוא מסביר: רַק שֶׁשָּׁם בִּמְקוֹמוֹ מַמָּשׁ נֶחְשָׁב הַזִּיו הַזֶּה לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ, כִּי בָּטֵל מַמָּשׁ בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהוּא מְקוֹר הָאוֹר וְהַזִּיו הַזֶּה, שֶׁהַזִּיו וְהָאוֹר הַזֶּה אֵינוֹ רַק הֶאָרָה מְאִירָה מִגּוּף וְעֶצֶם כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ. אור השמש המאיר על כדור הארץ אינו מאיר בשמש, לא משום שאינו נמצא שם, אלא משום שאין מציאותו ניכרת שם, כיוון שהשמש בעצמה נמצאת שם. האור אינו אלא מה שיוצא מן המאור – הוא רק תוצאת לוואי של המקור עצמו, הניכר רק במקום שהשמש בעצמה אינה ניכרת. אכן, במקומה של השמש עצמה אין לו כל משמעות וממשות. האור חוזר כביכול אל פנימיותו ומקורו ומתבטל בו.

רַק בַּחֲלַל הָעוֹלָם, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ, שֶׁאֵין כָּאן גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְצִיאוּת, נִרְאֶה כָּאן הָאוֹר וְהַזִּיו הַזֶּה לְ'יֵשׁ' מַמָּשׁ לְעֵין כֹּל, וְנוֹפֵל עָלָיו כָּאן שָׁם 'יֵשׁ' בֶּאֱמֶת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהוּא בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ אֵין נוֹפֵל עָלָיו שֵׁם 'יֵשׁ' כְּלָל, רַק שֵׁם אַיִן וְאֶפֶס. כִּי בֶּאֱמֶת הוּא שָׁם לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ שֶׁאֵין מֵאִיר שָׁם רַק מְקוֹרוֹ לְבַדּוֹ שֶׁהוּא גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ הַמֵּאִיר וְאֶפֶס בִּלְעָדוֹ.

רַק בַּחֲלַל הָעוֹלָם, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ, שֶׁאֵין כָּאן גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְצִיאוּת, שאין מציאות השמש עצמה ניכרת – נִרְאֶה כָּאן הָאוֹר וְהַזִּיו הַזֶּה לְ'יֵשׁ' מַמָּשׁ לְעֵין כֹּל, וְנוֹפֵל עָלָיו כָּאן שָׁם 'יֵשׁ' בֶּאֱמֶת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהוּא בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ אֵין נוֹפֵל עָלָיו שֵׁם 'יֵשׁ' כְּלָל, רַק שֵׁם אַיִן וְאֶפֶס. כִּי בֶּאֱמֶת הוּא שָׁם לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ שֶׁאֵין מֵאִיר שָׁם רַק מְקוֹרוֹ לְבַדּוֹ שֶׁהוּא גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ הַמֵּאִיר וְאֶפֶס בִּלְעָדוֹ. האור, שעל פני השמש לא היה ניכר כלל, על פני כדור הארץ מהווה לא רק ממשות, אלא הוא למעשה מקור החיים והאנרגיה לכל מה שמתחולל על פניו.

דימוי נוסף, קרוב יותר, הוא אור הירח. אור הירח אינו אור של הירח אלא אור השמש בלבד, ואף על פי כן, כאשר השמש מאירה בתוקפה אין אנו יכולים לראות אותו. אותה הארה מועטה הנשקפת ממנו בטלה אל מול אור השמש המאיר במישרין. מה שאין כן כאשר השמש נסתרת, כאשר אין מקור האור נגלה, אז ניכרת הארתו הנשקפת בירח ואנו מתייחסים אליו כאל אור שהוא כביכול עצמאי ומקורי.

וְכַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מַמָּשׁ, בִּדְמוּתָם כְּצַלְמָם, הֵם כָּל הַבְּרוּאִים לְגַבֵּי שֶׁפַע הָאֱלֹהִי מֵרוּחַ פִּיו הַשּׁוֹפֵעַ עֲלֵיהֶם וּמְהַוֶּה אוֹתָם, וְהוּא מְקוֹרָם. וְהֵם עַצְמָם אֵינָם רַק כְּמוֹ אוֹר וְזִיו מִתְפַּשֵּׁט מִן הַשֶּׁפַע וְרוּחַ ה' הַשּׁוֹפֵעַ וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם וּמוֹצִיאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ.

וְכַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מַמָּשׁ, בִּדְמוּתָם כְּצַלְמָם, כלומר, הֵם כָּל הַבְּרוּאִים לְגַבֵּי שֶׁפַע הָאֱלֹהִי מֵרוּחַ פִּיו הַשּׁוֹפֵעַ עֲלֵיהֶם וּמְהַוֶּה אוֹתָם, וְהוּא מְקוֹרָם. וְהֵם עַצְמָם אֵינָם רַק כְּמוֹ אוֹר וְזִיו מִתְפַּשֵּׁט מִן הַשֶּׁפַע וְרוּחַ ה' הַשּׁוֹפֵעַ וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם וּמוֹצִיאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ. כפי שלאור אין כל ממשות משל עצמו, שאין הוא אלא הארה וגילוי של המאור, כך הם כל הברואים לגבי האלוקי המהווה ומחיה אותם. כפי שהאור אינו ניכר אלא כשהוא נמצא בריחוק מן המקור שלו – כאשר יש רווח ומסך שמעלים את המקור ניכר האור כ'יש' ומציאות לעצמו, ואילו כאשר הוא במקורו הוא בטל, הוא 'אין'. כך כל מציאות העולם ופרטיו ומאורעותיו הם בעלי ישות ומשמעות רק כאשר הם בריחוק ובמנותק כביכול מן המקור, רק במקום שיש פער מפריד כביכול בין האלוקים ובין העולם.

וְלָכֵן הֵם בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי מְקוֹרָם, כְּמוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּטֵל בִּמְצִיאוּת וְנֶחְשָׁב לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ וְאֵינוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם 'יֵשׁ' כְּלָל כְּשֶׁהוּא בִּמְקוֹרוֹ, רַק תַּחַת הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין שָׁם מְקוֹרוֹ.

וְלָכֵן כל הברואים הֵם בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי מְקוֹרָם, כְּמוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּטֵל בִּמְצִיאוּת וְנֶחְשָׁב לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ וְאֵינוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם 'יֵשׁ' כְּלָל כְּשֶׁהוּא בִּמְקוֹרוֹ, רַק תַּחַת הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין שָׁם מְקוֹרוֹ. כשאין מקורו ניכר, שם ניכרת מציאותו של הנברא. אור השמש הנראה כ'יש' בפני עצמו כשהוא מרוחק ומנותק מן השמש עצמה, הופך ל'אין' כשהוא נמצא בקִרבה ובהשוואה אליה. לא משום שבהיותו 'יש' היה הוויה שלמה לעצמה, ללא קשר אל מקורו, אלא להפך, שכל מה שיש בו אינו אלא פועל יוצא מן המהות הראשונית. ולכן, בהשוואה אליה, ככל שהוא מתקרב הוא יותר 'אין', ובקרבה גדולה יותר הוא מתאפס לחלוטין.

כָּךְ כָּל הַבְּרוּאִים אֵין נוֹפֵל עֲלֵיהֶם שֵׁם 'יֵשׁ' כְּלָל אֶלָּא לְעֵינֵי בָשָׂר שֶׁלָּנוּ, שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים וּמַשִּׂיגִים כְּלָל אֶת הַמָּקוֹר שֶׁהוּא רוּחַ ה' הַמְהַוֶּה אוֹתָם. וְלָכֵן נִרְאֶה לְעֵינֵינוּ גַּשְׁמִיּוּת הַנִּבְרָאִים וְחוֹמְרָם וּמַמָּשָׁם שֶׁהֵם 'יֵשׁ' גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ 'יֵשׁ' גָּמוּר כְּשֶׁאֵינוֹ בִּמְקוֹרוֹ.

כָּךְ כָּל הַבְּרוּאִים אֵין נוֹפֵל עֲלֵיהֶם שֵׁם 'יֵשׁ' כְּלָל אֶלָּא לְעֵינֵי בָשָׂר שֶׁלָּנוּ, שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים וּמַשִּׂיגִים כְּלָל אֶת הַמָּקוֹר שֶׁהוּא רוּחַ ה' הַמְהַוֶּה אוֹתָם. וְלָכֵן נִרְאֶה לְעֵינֵינוּ גַּשְׁמִיּוּת הַנִּבְרָאִים וְחוֹמְרָם וּמַמָּשָׁם שֶׁהֵם 'יֵשׁ' גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ 'יֵשׁ' גָּמוּר כְּשֶׁאֵינוֹ בִּמְקוֹרוֹ. התפיסה של המושגים 'יש' ו'אין' כאן, ובכלל בהקשר האלוקי, אינה של מציאות וחוסר מציאות. ה׳יש' מוגדר כמציאות המוחשית, כמציאות בלתי תלויה, ראשונית, וה'אין' הוא הדבר הרחוק שנמצא מעבר להיקף המציאות שלנו. מה שרואות עיני הבשר שלנו הוא רק החומר, ולכן הנבראים החומריים הם הנתפסים אצלנו כ'יש'. ה'יש' הזה איננו תרמית חושים, הוא רק האופן המצומצם והחלקי מאוד שבו אנו רואים את המציאות דרך עיני הבשר. אם היינו רואים בדרגה גבוהה יותר, שלא דרך כלי החישה הגשמיים, היינו רואים עולם בהיקף ובעומק אחר לגמרי, עולם שהוא כולו דבר ה', עולם שהיחסים בתוכו הם היחסים בין המילים והאותיות (הלא חומריים) של הדיבור האלוקי. גם באומרו שהעולם נחשב לאין ואפס, אין זה אלא מתוך הדימוי החומרי המשמש אותנו. כיוון שעינינו הן עיני בשר, כיוון שהחושים שלנו כולם אינם חשים אלא חומר – מתחילה כל הכרתנו מן החומר וחוזרת ומדמה דברים אל החומר. החומר הוא המרכז, וכל דבר שאינו חומר נחשב כתוספת תיאור של החומר בלבד, אבל לא כדבר לעצמו.

עם זאת, גם תפיסת העולם האנושית שלנו אינה חומרית בלבד. המציאות החומרית היא אמנם הדומיננטית בה, אבל היא כוללת (אף כי בדרגה משנית) מציאות שאינה חומרית. אחת ההגדרות של תפיסת העולם החומרית בלבד היא שיש בה הסתר מוחלט של הרוחני (וממילא גם של האלוקי) שאין עוד דרך להיחלץ ממנו. אנו, כבני אדם, נמצאים למעשה על הגבול התחתון של הסתר הפנים הרוחני, שעדיין ניתן להיחלץ ממנו. אילו לא היה בנו כל ממד אחר מעבר לממד החומר – היינו גם אנחנו מעבר ליכולת לעלות ממנו.

רַק שֶׁבָּזֶה אֵין הַמָּשָׁל דּוֹמֶה לַנִּמְשָׁל לְגַמְרֵי לִכְאוֹרָה, שֶׁבַּמָּשָׁל אֵין הַמָּקוֹר בִּמְצִיאוּת כְּלָל בַּחֲלַל הָעוֹלָם וְעַל הָאָרֶץ שֶׁנִּרְאֶה שָׁם אוֹרוֹ לְ'יֵשׁ' גָּמוּר.

רַק שֶׁבָּזֶה אֵין הַמָּשָׁל דּוֹמֶה לַנִּמְשָׁל לְגַמְרֵי לִכְאוֹרָה, שֶׁבַּמָּשָׁל אֵין הַמָּקוֹר בִּמְצִיאוּת כְּלָל בַּחֲלַל הָעוֹלָם וְעַל הָאָרֶץ שֶׁנִּרְאֶה שָׁם אוֹרוֹ לְ'יֵשׁ' גָּמוּר. בין המשל של השמש ואור השמש, והנמשל שהוא הבורא והנבראים, יש הבדל מהותי. במשל, אין השמש נמצאת באותו מקום שבו נמצא האור, ולכן ניתן לראות את האור כהוויה עצמאית ונפרדת מן המקור.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן כָּל הַבְּרוּאִים הֵם בִּמְקוֹרָם, תָּמִיד, רַק שֶׁאֵין הַמָּקוֹר, נִרְאֶה לְעֵינֵי בָשָׂר.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן כָּל הַבְּרוּאִים הֵם בִּמְקוֹרָם, שהוא הבורא, תָּמִיד, רַק שֶׁאֵין הַמָּקוֹר, הבורא, נִרְאֶה לְעֵינֵי בָשָׂר. שהרי אי אפשר לומר שהקב"ה נמצא באיזה שהוא מקום אחר, שכן הוא נמצא בכל מקום ואין מקום פנוי ממנו. ובמשל, זה אומר שהאור נמצא תמיד יחד עם המאור – ואם כן היה האור צריך להיות בטל במציאות.

וְלָמָּה אֵינָן בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת לִמְקוֹרָם?

וְלָמָּה אֵינָן בְּטֵלִים הנבראים בִּמְצִיאוּת לִמְקוֹרָם? השאלה היא למעשה: מדוע, אם כן, אין אנו בטלים לגבי הבורא? או באופן אחר: אם הקב"ה נמצא, איך יכול להיות בכלל עולם?

אַךְ לְהָבִין זֶה צָרִיךְ לְהַקְדִּים.

אַךְ לְהָבִין זֶה צָרִיךְ לְהַקְדִּים. את התשובה לשאלה זו אי אפשר לנסח בכמה משפטים פשוטים, אלא צריך להקדים ולהסביר כמה יסודות בתורת הקבלה. וזאת יעשה המחבר בפרק הבא.

לכאורה תמוה הדבר, שאדמו"ר הזקן יסיים פרק בשאלה ללא תשובה. ואולם, לא לחינם נשאלת השאלה הזו בסופו של הפרק הזה. הפרק (ובמובן מסוים גם הפרקים הקודמים) והמשלים שבו, עסקו בעיקרו של דבר בשאלות הנובעות מן התפיסה הראשונית החושית שלנו את המציאות: מה טיבו של העולם הזה שלנו? מהו הקשר בין העולם ובין בוראו הקב"ה? ואילו השאלה הנשאלת כאן היא שאלה מהותית יותר, הנובעת מתפיסה גבוהה ומופשטת יותר, שיש לראותה כשלב נוסף הבא כמסקנה לבעיות שנידונו בפרק זה. עם זאת, ייתכן שהעמדתה של שאלה זו בסוף הפרק (ולא בתחילת הפרק הבא) נועדה להשאיר את השאלה הזו כשאלה קיומית: אכן, באמת מפני מה אין אנו בטלים לגבי המהות האלוקית?