וְהִנֵּה מִכָּאן תְּשׁוּבַת הַמִּינִים וְגִילּוּי שׁוֹרֶשׁ טָעוּתָם. הַכּוֹפְרִים בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית.

וְהִנֵּה מִכָּאן תְּשׁוּבַת הַמִּינִים וְגִילּוּי שׁוֹרֶשׁ טָעוּתָם. מתוך תפיסת הבריאה, כמבואר בפרק הקודם, ניתן להבין מה מקור טעותם של המינים. המינים שהוא מדבר עליהם כאן אינם אלה שאינם מאמינים בקיום הבורא, אלא אלה הרואים את הבורא והנברא כשני דברים נפרדים, ששוב אין כל קשר ביניהם. ומשום כך הם הַכּוֹפְרִים בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית. השגחה פרטית היא הביטוי לא רק לקשר הכולל בין הבורא והבריאה, אלא להשגחתו של הבורא על כל ברוא וברוא בפרט – משביל החלב ועד לעשב שאוכלת התולעת הקטנה.

וּבְאוֹתוֹת וּמוֹפְתֵי הַתּוֹרָה

וּבְאוֹתוֹת וּמוֹפְתֵי הַתּוֹרָה, כי מאחר שהם רואים את העולם כמערכת יציבה, אשר הקב"ה רק יצר והניע אותה ומאז היא עומדת ברשות עצמה, נראים להם הניסים של שינוי הטבע הנזכרים בתורה כנוגדים את חוקי טבע המציאות, ומשום כך – בלתי אפשריים.

שֶׁטּוֹעִים בְּדִמְיוֹנָם הַכּוֹזֵב שֶׁמְּדַמִּין מַעֲשֵׂה ה' עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ לְמַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו.

שֶׁטּוֹעִים בְּדִמְיוֹנָם הַכּוֹזֵב שֶׁמְּדַמִּין מַעֲשֵׂה ה' עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ לְמַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו. דימוי מוטעה יוצר מחשבה מוטעית. השוואה פשטנית בין העשייה האלוקית לעשייה האנושית יוצרת טעות לוגית, הנובעת מן השימוש באותה מילה לשני מושגים שונים. השימוש במילה יוצר את התבנית למחשבה, ואם התבנית אינה מתאימה היא משבשת את ההבנה הפנימית של הדבר. כאשר מכניסים את מושג העשייה האלוקית לתבנית של מושג העשייה האנושית – נדמה שכל ההבדל ביניהם הוא בגודל בלבד, ולא במהות.

כִּי כַּאֲשֶׁר יָצָא לַצּוֹרֵף כְּלִי שׁוּב אֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִידֵי הַצּוֹרֵף, כִּי אַף שֶׁיָּדָיו מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנּוּ וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּשּׁוּק, הַכְּלִי קַיָּים בְּתַבְנִיתוֹ וְצַלְמוֹ מַמָּשׁ כַּאֲשֶׁר יָצָא מִידֵי הַצּוֹרֵף. כָּךְ מְדַמִּין הַסְּכָלִים הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

כִּי בתחום העשייה האנושית, כַּאֲשֶׁר למשל יָצָא לַצּוֹרֵף כְּלִי – ולו גם מפואר ומסובך, שׁוּב אֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִידֵי הַצּוֹרֵף, כִּי אַף שֶׁיָּדָיו מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנּוּ וְהוֹלֵךְ לוֹ הצורף בַּשּׁוּק, הַכְּלִי קַיָּים בְּתַבְנִיתוֹ וְצַלְמוֹ מַמָּשׁ כַּאֲשֶׁר יָצָא מִידֵי הַצּוֹרֵף. לאחר שגמר הצורף ליצור את הכלי – אין יותר כל קשר ביניהם, הכלי קיים לעצמו והצורף קיים לעצמו. כָּךְ מְדַמִּין הַסְּכָלִים הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. את בריאת העולם הם תופסים כמו יצירה של כלי על ידי הצורף, כאילו עיצב הקב"ה את צורתו ואת חוקיו של העולם – ומאז העולם קיים לעצמו, ממשיך להתנהל ולהתגלגל לפי אותם קווים שנקבעו בעת יצירתו. כניסתו של היוצר עצמו שוב אל תוך היצירה נתפסת כתופעה ההורסת את הבריאה. לשם מה ירד ה׳ ממרומיו שבאין סוף לשוב ולעסוק בעניינים הנמוכים של מציאות העולם הזה? לכן הם כופרים בהשגחה פרטית, שהרי פירושה הוא – ההתערבות המתמדת של הבורא בבריאה.

אַךְ טָח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו שֶׁהוּא יֵשׁ מִיֵּשׁ רַק שֶׁמְּשַׁנֶּה הַצּוּרָה וְהַתְּמוּנָה מִתְּמוּנַת חֲתִיכַת כֶּסֶף לִתְמוּנַת כְּלִי. לְמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁהוּא יֵשׁ מֵאַיִן.

אַךְ לאמיתו של דבר יש כאן, כאמור, דימוי מוטעה, כי טָח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו שֶׁהוּא יֵשׁ מִיֵּשׁ רַק שֶׁמְּשַׁנֶּה הַצּוּרָה וְהַתְּמוּנָה מִתְּמוּנַת חֲתִיכַת כֶּסֶף לִתְמוּנַת כְּלִי. הכסף, ממנו יוצר הצורף את הכלי, אינו תלוי כלל בצורף. הוא היה קיים לפני הצורף והוא ימשיך להתקיים גם לאחר שהצורף יעזוב אותו. מעשה הצורף הוא חיצוני בלבד, אין הוא בורא דבר חדש אלא רק מחליף צורה בצורה, מיש אחד ליש שני. ודבר זה אי אפשר לדמות לְמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁהוּא יֵשׁ מֵאַיִן. הפלא שביצירת היש מן האין אינו בכוח היצירה הגדול של היוצר, אלא בשינוי המהותי שהוא עושה במציאות.

וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁהוֹלִיךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיִּבָּקְעוּ הַמַּיִם וְנִצְּבוּ כְמוֹ נֵד וּכְחוֹמָה.

וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁהוֹלִיךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיִּבָּקְעוּ הַמַּיִם וְנִצְּבוּ כְמוֹ נֵד וּכְחוֹמָה. כדי להבין את עניינה של השוואה זו, יש להקדים ולהבחין בין פעולות הפועלות עם הטבע ובין פעולות הפועלות נגד הטבע. אדם המניח חפץ על הקרקע אינו צריך להמשיך להחזיק אותו, כיוון שחוקי הטבע בעצמם מחזיקים אותו בצורתו ובמקומו החדש. לעומת זאת, אדם המרים חפץ באוויר – אם לא ימשיך ויחזיק אותו – החפץ לא יישאר באוויר מעצמו. האדם צריך להמשיך ולפעול כל הזמן כדי שהדבר יישאר, כיוון שהוא פועל נגד כוח מכוחות הטבע. במובן זה, יש לראות את מעשה הבריאה כולו לא כפעולה או כעיצוב בתוך הטבע, אלא כמעשה הפועל נגד הטבע, כמו הפלא של קריעת ים סוף, ועוד יותר מזה, כפי שיוסבר להלן.

וְאִילּוּ הִפְסִיק ה' אֶת הָרוּחַ כְּרֶגַע הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים וְנִיגָּרִים בַּמּוֹרָד כְּדַרְכָּם וְטִבְעָם וְלֹא קָמוּ כְּחוֹמָה בְּלִי סָפֵק, אַף שֶׁהַטֶּבַע הַזֶּה בַּמַּיִם גַּם כֵּן נִבְרָא וּמְחוּדָּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהֲרֵי חוֹמַת אֲבָנִים נִצֶּבֶת מֵעַצְמָהּ בְּלִי רוּחַ, רַק שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם אֵינוֹ כֵּן.

והנה קריעת ים סוף, שיש בה העמדת מי הים כחומה (שמות יד,כה) על ידי הרוח הנושבת ומחזיקה את המים (שם פסוק כא), היא פעולה כנגד כוחות הטבע, וְאִילּוּ הִפְסִיק ה' אֶת הָרוּחַ כְּרֶגַע הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים וְנִיגָּרִים בַּמּוֹרָד כְּדַרְכָּם וְטִבְעָם וְלֹא קָמוּ כְּחוֹמָה בְּלִי סָפֵק, אַף שֶׁהַטֶּבַע הַזֶּה בַּמַּיִם גַּם כֵּן נִבְרָא וּמְחוּדָּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהֲרֵי חוֹמַת אֲבָנִים נִצֶּבֶת מֵעַצְמָהּ בְּלִי רוּחַ, רַק שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם אֵינוֹ כֵּן. העמדת המים כחומה היא פעולה הנוגדת את טבעם של המים, ולכן כדי שהתופעה תתמיד צריכה גם הפעולה להתמיד ולפעול מחדש בכל רגע ורגע. אילו פסקה הרוח המחזיקה את המים כחומה אפילו לרגע אחד – היו המים חוזרים וניגרים כדרכם וכטבעם. מעשה הנס בקריעת ים סוף אינו רק בשינוי ובדחיפה של דברים בכיוון מסוים, אלא בהעמדתם בצורה שהיא כשלעצמה בלתי טבעית ובלתי יציבה. הנס נמשך כל זמן שהכוח ממשיך לפעול – בנקודה מסוימת – נגד חוקי הטבע.

וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר בִּבְרִיאַת יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע וְהַפְלֵא וָפֶלֶא יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּת כֹּחַ הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא חַס וְשָׁלוֹם יָשׁוּב הַנִּבְרָא לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ.

וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר בִּבְרִיאַת יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע וְהַפְלֵא וָפֶלֶא יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּת כֹּחַ הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא חַס וְשָׁלוֹם יָשׁוּב הַנִּבְרָא לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ. תפיסתנו את המציאות נובעת מן ההרגל לראות סביבנו מציאות קבועה פחות או יותר. נולדנו לתוכה והתרגלנו לראותה כדבר נתון, הכרחי וטבעי, אך לאמיתו של דבר אין הדבר כך. ההוויה הראשונית, הטבעית, היא דווקא – ההעדר והאין. האין הוא הרקע המהותי של הדברים, הוא הטבע הבסיסי של המציאות. הדרך הטבעית של המציאות היא האֶנטרוֹפיה, הדרך אל האיפוס, אל חדלונה של ההוויה. את המציאות יש לראות כמעשה פלא, כנס שחייב לפעול תמיד. כדי להתקיים צריך העולם כל הזמן להיווצר, להיוולד מחדש בכל רגע, כי הקיום של הרגע הקודם כבר עבר עם הרגע הקודם. הקיום והבריאה חד הם, וכדי להתקיים צריכה כביכול יד הבורא לגעת בבריאה ולא להרפות. ביטוי לאותה תפיסה מצוי בלשון הכתוב: "ומתחת זרֹעֹת עולם" (דברים לג,כז). העולם כולו נתון כביכול על זרועותיו של הקב"ה, ואם הוא ירפה לרגע מתמיכתו – מייד ירד העולם ויחזור אל התהום, אל האפס והאין.

אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל תָּמִיד לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ.

אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל תָּמִיד לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ. הטבע כשלעצמו, בעצם קיומו היום יומי, הוא הנס המתמיד של הבריאה. את הבריאה כולה אנו צריכים לראות כנס, כשינוי תמידי בטבע המציאות. ככל דבר שהוא במהותו בלתי טבעי, ושקיומו פועל נגד חוק הטבע – דורשת הבריאה השגחה והפעלת כוח מתמדת. לא רק בבחינת הצופה ומשגיח שחפציו לא יתקלקלו, אלא במאמץ בלתי פוסק כדי להחזיק אותה במציאות. עצם קיומו של העולם, וכל שכן גידולו והתפתחותו, הם התהליך המתמיד של הבריאה, הנס הפועל בדברים לקיים אותם שלא ישובו ויהיו לאין ואפס. במובן זה, את ההשגחה הפרטית אין לראות כהתערבות מלמעלה של הבורא בתוך טבע יציב הקיים לעצמו, כיוון שהקיום הטבעי הוא כשלעצמו התערבות ניסית זו, וכל שינוי בתוך טבע זה אינו אלא שינוי פרטי, בלתי נחשב, ביחס לפלא הגדול של עצם הקיום – החוזר ונשנה בכל רגע ורגע.

וְהֵן הֵן בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם.

וְהֵן הֵן בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם. הכוח הפועל אל מול המציאות השואפת לאיפוס, הכוח הפועל ומחיה ומהווה את הנפעלים – הוא הדיבור האלוקי בעשרה מאמרות בהם נברא העולם. וכך יש להבין את הכתוב: "אתה עשית את השמים... הארץ וכל אשר עליה וגו'" ובעשייה זו – "ואתה מחיה את כֻּלם" (נחמיה ט,ו).

אַל תִּקְרֵי "מְחַיֶּה" אֶלָּא 'מְהַוֶּה', דְּהַיְינוּ יֵשׁ מֵאַיִן.

אַל תִּקְרֵי "מְחַיֶּה" אֶלָּא 'מְהַוֶּה', דְּהַיְינוּ יֵשׁ מֵאַיִן. "אתה מחיה" יכול להיות מובן במשמעות של נתינת חיים ביולוגיים, שהם רק תוספת של חיות בחומר או בהוויה הקיימת. ולכן, "אל תקרי מחיה אלא מהַוֶּה" – שחיים אלה שה׳ נותן הם עצם הווייתם של הדברים בבריאתם מאין ליש, ובעצם קיומם בתוך המציאות.

וְ"אַתָּה" הֵן בְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו.

וְ"אַתָּה" הֵן בְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו. באומרו ש"אתה מחיה את כולם" הן דווקא כ"ב אותיות, בא אדמו"ר הזקן להעמיד את הדברים בהתייחסות מדויקת. לומר ש"אתה מחיה את כולם" מתייחס אל העצמות האלוקית, אינה רק השפלת כבוד אלא ייחוס בין דברים שאין ביניהם כל יחס, בין מה שנמצא מעבר לכל הוויה, ובין הוויה שהיא אחרי הכול פרטית ומוגבלת. לא רק חיי האדם על כדור הארץ, אלא הקוסמוס כולו הוא עניין זעיר ובלתי נחשב כלל לגבי העצמות האלוקית. ההדגשה ש"אתה מחיה את כולם" זהו רק מספר מאמרות של הדיבור האלוקי – מעמידה סדרי גודל. כמו היחס בין עשרה משפטים שאדם אומר כלפי כל יכולתו לדבר, כלפי כל יכולתו לחשוב, וכלפי עצמותו של אותו אדם. והתפיסה שהבריאה כולה היא רק ביטוי אחד של עשרה מאמרות שיכול הקב"ה לומר – נותנת מושג מה על היחס בינו לבין העולם.

וְהַהֵ"א הִיא ה' מוֹצְאוֹת הַפֶּה מְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת.

ומשום כך מפרקים את הביטוי "אתה" למרכיביו. האותיות אל"ף ותי"ו הן האותיות כולן, מאל"ף עד תי"ו, וְהַהֵ"א שלאחר האל"ף והתי"ו הִיא ה' מוֹצְאוֹת הַפֶּה מְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת. האותיות שאנו מבטאים נוצרות על ידי זרם אוויר הנדחק דרך אחד מחמשת מוצאות הפה: הגרון, החֵך, הלשון, השיניים או השפתיים. כל אחד מחמשת המוצאות מעצב את האוויר העובר בו בדרכים ידועות, ויוצר בכך את הביטוי המוגדר של כל אחת מן האותיות.

המילה "אתה" מבטאת אם כן את כ"ב האותיות מאל"ף עד תי"ו, ואת חמשת המוצאות שהן הכוח המחלק את הבל הדיבור, שהוא המקור הראשון של האותיות שממנו הם מתעצבות.

וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף.

וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף. חמשת מוצאות הפה הם כלים של הגוף, הם פועלים ככל הכלים החומריים המשמיעים קול, בהגבילם את גלי הקול להברה מסוימת ולאורך גל מסוים כדי שישמיע צליל ידוע. ואולם לגבי הקב"ה, שאין לו דמות הגוף ושאין לדמות לו מקרי הגוף, כיצד אפשר לייחס אליו את ביטוי האותיות דרך חמשת מוצאות הפה?

הֲרֵי מִקְרָא מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב: "וַיְדַבֵּר ה'", "וַיֹּאמֶר ה'".

הֲרֵי מִקְרָא מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב: "וַיְדַבֵּר ה'", "וַיֹּאמֶר ה'". בעל כורחנו אנו חייבים להשתמש בדימויים כלשהם כדי לקרב אלינו את ההוויות המופשטות, כדי שנוכל להתייחס אליהן ולהבין משהו מן הדברים. ואף שישנם דימויים אחרים, המבטאים גם הם אותה מהות של חלוקת כוח כולל לכוחות פרטיים, השימוש בדימוי של דיבור אינו שרירותי, כיוון שהתורה עצמה משתמשת בדימויים של אמירה ודיבור לגבי הקב"ה. הדיבור הוא מה שקוראים בלשון מודרנית – קומוניקציה, העברה של אינפורמציה. הביטויים המקראיים "וידבר ה׳" ו"ויאמר ה׳" מבטאים את ההורדה, את ההעברה של האינפורמציה האלוקית מדרגה לדרגה, מן ההעלם אל הגילוי.

וְהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הכ"ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת לַנְּבִיאִים וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּשִׂכְלָם וְהַשָּׂגָתָם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, וְגַם בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְדִיבּוּרָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי" , וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י ז"ל [בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה ].

וְהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הכ"ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת לַנְּבִיאִים וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּשִׂכְלָם וְהַשָּׂגָתָם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, וְגַם בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְדִיבּוּרָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי" (שמואל ב כג,ב) , וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י ז"ל [בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה ]. הביטוי "ויאמר ה׳" אינו משמש רק בעשרת המאמרות שבהם נברא העולם. "ויאמר ה׳" או "וידבר ה'" הם ביטויים רגילים גם לגבי ההתגלות הנבואית. כ"ב האותיות העליונות של הדיבור האלוקי הן אפוא המקור הראשון – למעלה מן החומר וגם למעלה מן הרוח, הדיבור שאין לו כל הגדרה בכל אופן שאנו יכולים להגדיר דברים. אותיות הדיבור האלוקי, המתגלות בעולם כמציאות חומרית – כבהמה, כעשב השדה וכגרגר של חול – מתגלות אל הנביא בשכלו ובהשגתו במראה הנבואה: בסמלים, בציורים או במילים, כמתואר בדברי הנביאים.

וּכְעֵין זֶה הִיא הִתְלַבְּשׁוּת הָאוֹתִיּוֹת בַּבְּרוּאִים, כְּדִכְתִיב: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" .

וּכְעֵין זֶה הִיא הִתְלַבְּשׁוּת הָאוֹתִיּוֹת בַּבְּרוּאִים, כְּדִכְתִיב: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהלים לג,ו) . הדיבור האלוקי מתגלה בצורות שונות. הוא מתגלה באופן אחד בתורה ובמאמר הנבואי, ובאופן אחר הוא מתגלה במופע הגשמי של מציאות הברואים. הדבר דומה להתגלות של צליל בצורות שונות. צליל יכול להיכתב בתווים (כמו אותיות הכתב), הוא יכול להיחקק בחומר הפלסטי של תקליט, והוא יכול להירשם כאותות על סרט מגנטי. הצורות השונות מבטאות רק את רישומו של הצליל בתוך מדיום כזה או אחר, אבל אף אחת מהן אינה הצליל בעצמו. הדיבור האלוקי עצמו הוא ההוויה שמעבר לכל הצורות, מעבר לחומר ומעבר לרוח, מעבר לכל מושכל ולכל מציאות נבראת. כאשר הן עוברות ומתגלות בנביא, הן מדברות במילים ובחזיונות, וכאשר הן עוברות דרך המדיום של העולם הפיזי, הן יוצרות דברים במקום לבנות מילים. נוצר הר, או שמיים, או כוכב – שהוא הביטוי החומרי לדיבור האלוקי העובר דרך מדיום זה.

הצורה המסוימת שמקבל הדיבור האלוקי תלויה לא רק בכלי שהוא מדבר בו, אלא גם בדרגה. מה שמתבטא כפני שור שבמרכבה, מופיע בדרגה אחרת כשור שהולך ואוכל עשב בשדה. השור המיתרגם בתוך ארבעת הממדים של העולם הפיזי – הוא צורה שמתאימה למגבלות של העולם החומרי, והשור המיתרגם בממדים של מדרגה אחרת – הוא מלאך קדוש.

רַק שֶׁהִיא עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת עַד שֶׁיּוֹרְדוֹת לַעֲשִׂיָּה גּוּפָנִית.

רַק שֶׁהִיא עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת עַד שֶׁיּוֹרְדוֹת לַעֲשִׂיָּה גּוּפָנִית. הגילוי בהשגתו של הנביא והגילוי שבעולם החומר – הם בפנימיותם דבר אחד. אלא שהגילוי בהשגתו של הנביא הוא ביטוי בדרגה גבוהה יותר וגם טהורה יותר (ומשום כך השגת הנביא, בהיותה שקופה יותר לכוונה האלוקית, היא בעלת משמעות ותוכן אלוקי), וכדי שהדברים האלה עצמם יוכלו להתגלות בתור מציאות חומרית הם צריכים לרדת דרגה אחר דרגה, צמצום אחר צמצום – עד שהם יכולים להתבטא בתוך חומר הניתן למדידה, לשקילה ולספירה.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׂגַת הַנְּבִיאִים הִיא בָּאֲצִילוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׂגַת הַנְּבִיאִים הִיא בָּאֲצִילוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה. השגת הנביאים את הדיבור האלוקי תופסת אותו במקום גבוה הרבה יותר מעולם העשיה שבו החושים שלנו תופסים אותו. הגדרת המקום הגבוה הזה בלשון הקבלה היא: "באצילות המתלבשת בעולם הבריאה". כלומר, מצד משמעות ותוכן הדברים הנביא מקבל את המשמעות האלוקית הנקייה כפי שהיא בעולם האצילות, אך מכיוון שהכלים של האצילות (המאוחדים לגמרי באור הפנימי) אינם יכולים להיתפס בדעת ובשכל נברא, הוא משיג אותם בהתלבשותם בכלים ובלבוש של עולם הבריאה. ועדיין השגתו גבוהה דרגות רבות מעל לעולם העשיה שלנו, החומרי וגם הרוחני, שבו אנו משיגים בהשגת החושים.

בין השגת הנביאים להשגה האנושית הרגילה, העוברת דרך החושים, יש שני הבדלים. ההבדל האחד הוא הבהירות. השגתו של הנביא היא בהירה וטהורה יותר, כיוון שהוא משיג את הדברים עוד בהיותם מנותקים מן המורכבות והסיבוך של העולמות התחתונים, ובייחוד של העולם שלנו. המלאך שבעולם גבוה הוא ברייה פשוטה יותר מן האדם, והשור הגשמי שאוכל עשב בשדה מורכב יותר מהשור העליון שבמרכבה. ההתגלות שבעולם התחתון מורכבת ומסובכת ואיננה חד משמעית, כיוון שהיא מבטאת עולמות רבים המצטרפים זה עם זה, בהשלכות הבאות זו על גבי זו, ואילו המלאך שעומד לבדו מלמעלה – מבטא מהות אחת, ברורה ונקייה. ההבדל השני נובע מכך שהעולם שלנו איננו סטטי, בפרט מכוח התערבותו של האדם, שהוא הגורם הדינמי והלא קבוע במערכת העולמות כולה. חוסר היציבות שנוצר על ידי האדם אינו קשור בהכרח לחטא, אלא לחופש האנושי, לבחירה שיש לאדם גם לגבי דברים שהוא אינו מבין בהם. משום כך משנה העולם שלנו, כל הזמן, את הפרופורציות שלו. הוא עולם שצורתו הראשונית משתבשת שוב ושוב. דומה הדבר לאותיות מסודרות שילדים קטנים מטפלים בהן, קצת מתוך משחק, קצת מתוך זדון, וקצת מתוך שרירות לב – כל אחד מזיז מעט את האותיות, ושוב אין הן נמצאות באותם מקומות ויחסים שהיו. הקריאה באותיות אלו שוב אינה באותה בהירות שהייתה, אם היא בכלל אפשרית. השגת החושים משיגה לכן לא רק דבר שהוא מורכב יותר, אלא דבר שהוא גם מעוות, מסר שקשה לקרוא את משמעותו. מראה הנבואה, לעומת זאת, לא רק שמשמעותו ברורה יותר, אלא הוא גם מאיר מאותה בהירות כלפי מטה, כמו הברק המבזיק לרגע ומאיר להולכים בחושך את הכיוון והדרך.

לפי זה, התכלית של קיום המצוות הוא להחזיר את הפרופורציות הנכונות לעולם. העולם אינו מתפקד כראוי, כיוון שדברים אינם נמצאים במקום הנכון וביחסים הנכונים. מה שכל מצווה אומרת הוא למעשה: 'קח דבר פלוני ושים אותו במקום פלוני', ואדם שאכן פועל ועושה זאת – בונה סדר חדש בעולם. התורה נתפשת כעין מפה, המתארת לא עולם מצוי אלא עולם אידיאלי, שהאדם אמור לחקות ולבנות בתוך חייו ובתוך העולם הזה שהוא חי בו. הוא אמור לפעול ולהיות מופעל בעולם הזה על ידי התורה של מעלה.

עיקרו של הפרק הזה עסק במעמדו של העולם כדיבור אלוקי. אשר כמו הדיבור האנושי אין לו שום קיום עצמאי בנפרד מהמדבר אותו – לא חומר ולא זמן ולא ישות לעצמה – אלא התגלות אלוקית בלבד, בכלל ובכל פרטי הפרטים. הדבר מסביר גם את תפיסת ההשגחה הפרטית שבפרטית בחסידות, שאינה משאירה אפילו תנועה של עלה ברוח מחוץ לה. בסיום הפרק נגע המחבר גם בגילוי האחר של הדיבור האלוקי, במראה והשגת הנביאים ובדיבורם – הגילוי שאינו מגלה רק את הדיבור (כמו המאמרות שבוראים ומתגלים בקיום העולם), אלא בעיקר את האלוקי שמדבר את הדיבור. כי הייחוד, כפי שיסביר בהמשך, אינו רק ביטול ההסתר של העולם, אלא גם גילוי, עד כמה שאפשר, של האלוקי עצמו, שמעבר לעולם.