רַק שֶׁהַבְּרוּאִים מִתְחַלְּקִים לְמִינֵיהֶם, בִּכְלָלוּת וּבִפְרָטוּת, עַל יְדֵי שִׁינּוּיֵי הַצֵּירוּפִים וְחִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

רַק שֶׁהַבְּרוּאִים מִתְחַלְּקִים לְמִינֵיהֶם, בִּכְלָלוּת וּבִפְרָטוּת, עַל יְדֵי שִׁינּוּיֵי הַצֵּירוּפִים וְחִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (בעיקר בפרק הראשון) . מאמרי הבריאה כמות שהם הינם צירוף אחד של כ"ב האותיות, ואולם כאשר מתחלפות האותיות ביניהן ומצטרפות בצירופים אחרים – הן יוצרות אין ספור צורות חדשות, הבוראות ומחיות את אין ספור הפרטים שבבריאה.

כִּי כָּל אוֹת הִיא הַמְשָׁכַת חַיּוּת וְכֹחַ מְיוּחָד פְּרָטִי.

כִּי כָּל אוֹת הִיא הַמְשָׁכַת חַיּוּת וְכֹחַ מְיוּחָד פְּרָטִי. כדי להגיע להבנה פנימית יותר מעביר אדמו"ר הזקן את הדברים להפשטה: כל אות היא כוח של בריאה, מסוים ומיוחד לעצמו.

כְּשֶׁנִּצְטָרְפוּ אוֹתִיּוֹת הַרְבֵּה לִהְיוֹת תֵּיבָה, אֲזַי מִלְּבַד רִיבּוּי מִינֵי כֹּחוֹת וְחַיּוּת הַנִּמְשָׁכִים כְּפִי מִסְפַּר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתֵּיבָה, עוֹד זֹאת הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה – הַמְשָׁכַת כֹּחַ עֶלְיוֹן וְחַיּוּת כְּלָלִית, הַכּוֹלֶלֶת וּשְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל מִינֵי הַכֹּחוֹת וְהַחַיּוּת פְּרָטִיּוֹת שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת וְעוֹלָה עַל גַּבֵּיהֶן. וְהִיא מְחַבַּרְתָּן וּמְצָרַפְתָּן יַחַד, לְהַשְׁפִּיעַ כֹּחַ וְחַיּוּת לָעוֹלָם הַנִּבְרָא בְּתֵיבָה זוֹ, לִכְלָלוֹ וְלִפְרָטוֹ.

כְּשֶׁנִּצְטָרְפוּ אוֹתִיּוֹת הַרְבֵּה לִהְיוֹת תֵּיבָה, אֲזַי מִלְּבַד רִיבּוּי מִינֵי כֹּחוֹת וְחַיּוּת הַנִּמְשָׁכִים כְּפִי מִסְפַּר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתֵּיבָה, עוֹד זֹאת הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה – הַמְשָׁכַת כֹּחַ עֶלְיוֹן וְחַיּוּת כְּלָלִית, הַכּוֹלֶלֶת וּשְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל מִינֵי הַכֹּחוֹת וְהַחַיּוּת פְּרָטִיּוֹת שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת וְעוֹלָה עַל גַּבֵּיהֶן. וְהִיא מְחַבַּרְתָּן וּמְצָרַפְתָּן יַחַד, לְהַשְׁפִּיעַ כֹּחַ וְחַיּוּת לָעוֹלָם הַנִּבְרָא בְּתֵיבָה זוֹ, לִכְלָלוֹ וְלִפְרָטוֹ. כוחות הפועלים יחד אינם רק חיבור של הכוחות, וכך גם אותיות המצטרפות יחד אינן רק צירוף של אותיות, אלא יחד הן יוצרות מהות חדשה. כמו שכתוב בספר יצירה (פרק ד): שתי אבנים בונות שני בתים. כלומר, שתי אבנים יחד כבר אינן שתי אבנים – הן שני בתים. בית הוא יותר מצירוף של אבנים, הוא מבנה. במבנה יש חשיבות לסדר: אל"ף בי"ת או בי׳׳ת אל"ף. כל צירוף של אותיות וכל שינוי בסדרן של האותיות יש לו משמעות אחרת, מהות אחרת – הוא בית אחר.

הַגָּהָה

בהגהה זו מוסיף המחבר ממד נוסף לאותיות, שלא עסק בו בספר זה, אבל חשוב להזכירו. ממד אחד של האותיות, שבו בעיקר דובר בספר, הוא מציאות העולם כולו שנברא וחי בהן. וכפי שהסביר (בפרק הקודם) שכ"ב האותיות הן כ"ב מיני המשכת חיות אלוקית שנמשכת אל העולם. מופע אחר וקודם לזה של האותיות הן האותיות שבהן כתובה התורה, שהן במובן מסוים האותיות שמגלות את האלוקי עצמו בתוך העולם; את רצונו וחכמתו וחסדו וכו', ובעצם את עצמו. כ"ב המשכות אלו של אותיות התורה מתגלות כאותיות שמדברים בהן, הדיבור האלוקי וגם הדיבור שלנו. צורה אחת שלהן היא באופן שאנו הוגים בדיבור, הקול שנשמע באומרנו את האותיות בניקודן ובטעמיהן. וצורה אחרת, אולי הפנימית ביותר, היא האופן שבו כתובות האותיות בספר התורה. ואת הגילוי הפנימי הזה, שאינו עיקרו של הספר, מזכיר המחבר בהגהה זו.

וּלְפִי שֶׁכָּל אוֹת וְאוֹת מכ"ב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, הִיא הַמְשָׁכַת חַיּוּת וְכֹחַ מְיוּחָד פְּרָטִי, שֶׁאֵינוֹ נִמְשָׁךְ בְּאוֹת אַחֶרֶת.

וּלְפִי שֶׁכָּל אוֹת וְאוֹת מכ"ב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, האותיות הכתובות בספר התורה, הִיא הַמְשָׁכַת חַיּוּת וְכֹחַ מְיוּחָד פְּרָטִי, שֶׁאֵינוֹ נִמְשָׁךְ בְּאוֹת אַחֶרֶת. כפי שהוסבר (בפרק הקודם) לגבי האותיות הבוראות את העולם, שהן כ"ב מיני המשכות שונות של כוחות הבריאה, כך כ"ב אותיות התורה הן כ"ב מיני המשכות של משמעות וחיות וגילוי אלוקי. וכפי שהכוח והחיות שבאות הוא שונה, כך צורת ביטויה והופעתה היא שונה.

לְכָךְ גַּם תְּמוּנָתָן בִּכְתָב, כָּל אוֹת הִיא בִּתְמוּנָה מְיוּחֶדֶת פְּרָטִית הַמּוֹרָה עַל צִיּוּר הַהַמְשָׁכָה וְהִתְגַּלּוּת הָאוֹר וְהַחַיּוּת וְהַכֹּחַ הַנִּגְלֶה וְנִמְשָׁךְ בְּאוֹת זוֹ.

לְכָךְ גַּם תְּמוּנָתָן בִּכְתָב, שהוא כנראה הביטוי הפנימי ביותר של האותיות, שכן אפילו קול הגייתן מלובש באדם שהוגה אותן, מה שאין כן תמונתן בכתב הוא ביטוי שעומד בפני עצמו. כָּל אוֹת הִיא בִּתְמוּנָה מְיוּחֶדֶת פְּרָטִית הַמּוֹרָה עַל צִיּוּר הַהַמְשָׁכָה וְהִתְגַּלּוּת הָאוֹר וְהַחַיּוּת וְהַכֹּחַ הַנִּגְלֶה וְנִמְשָׁךְ בְּאוֹת זוֹ. גם גילוי פנימי זה של האותיות אינו גילוי נקודתי, אלא אמירה בפני עצמה, של אורך ורוחב וצורה מסוימת שאומרים משהו. משהו שכמעט אין לו משמעות בעולם האנושי שלנו, ומקצת ממנו מתגלה דווקא ביחסים בין האותיות (ראו לדוגמה שבת קד,א).

אֵיךְ הוּא נִמְשָׁךְ וְנִתְגַּלֶּה מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וְכוּ'.

אֵיךְ הוּא נִמְשָׁךְ וְנִתְגַּלֶּה מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וְכוּ'. כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, האותיות מלבישות ומגלות את המידות העליונות האלוקיות שהן מאוחדות באחדות שלמה באלוקי. ואם כן, כך גם האותיות מיוחדות באלוקי, ומה שהן מגלות באמירתן וביתר שאת בכתיבתן בתורה – הוא את האלוקי בעצמו, את רצונו וחכמתו שבמצוות התורה ובחכמתה.

כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּתֵיבוֹת שֶׁבְּמַאֲמַר "יְהִי רָקִיעַ וגו'", שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן ז׳ רְקִיעִים.

כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּתֵיבוֹת שֶׁבְּמַאֲמַר "יְהִי רָקִיעַ וגו'", שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן ז׳ רְקִיעִים. הרקיע אינו דרגה אחת. ישנו ביטוי בכתובים: "השמים ושמי השמים" (דברים י,יד), כלומר שיש שמיים ויש שמיים לשמיים. ובפרט מדובר על שבעה רקיעים, זה למעלה מזה: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. רקיעים אלה אינם הוויות פיזיות, אלא מהויות רוחניות שתפקידן להפריד בין עולם לעולם. התפיסה לגבי כל דבר שמפריד – שהוא גם התיווך, המדיום שבין מציאות למציאות. והיחסים ההדדיים בין התיווך לחציצה – קובעים בכל דרגה מהות שונה של רקיע.

וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר בָּהֶם

וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר בָּהֶם. הרקיע אינו רק חציצה, הוא מגדיר מרחב הוויה כולל ששונה ממרחב אחר. בתוך המרחב הכולל יש פרטים שהם "צבא השמים אשר בהם".

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: 'שְׁחָקִים', שֶׁבּוֹ רֵחַיִים עוֹמְדוֹת וְטוֹחֲנוֹת מַן לַצַּדִּיקִים וכו' .

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: 'שְׁחָקִים', שֶׁבּוֹ רֵחַיִים עוֹמְדוֹת וְטוֹחֲנוֹת מַן לַצַּדִּיקִים וכו' (חגיגה יב,ב) . הרקיע הנקרא 'שחקים' הוא הרקיע המתווך בין עולם רוחני שבו המן הוא לחם שאוכלים מלאכי השרת, ובין העולם הגשמי שבו המן (למרות שהוא מזון מיוחד שאין בו פסולת כלל) הוא אוכל שממנו ניזון הגוף החומרי. מהות התיווך הזה היא הרחיים שטוחנות מן, שמכשירות את המן הרוחני הכולל והמופשט, למן שיכול להתאים לצדיקים, לנפשות שבגופים המחולקים זה מזה, בשכל ובהרגשה של כל אחד המיוחדים לו לבדו.

'זְבוּל', שֶׁבּוֹ יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמִזְבֵּחַ וכו׳. 'מָכוֹן' שֶׁבּוֹ אוֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד וכו'.

'זְבוּל', שֶׁבּוֹ יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמִזְבֵּחַ וכו׳. 'מָכוֹן' שֶׁבּוֹ אוֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד וכו'. כמו שאומר המלך שלמה (מלכים א ח,יג. וראו חגיגה שם) : "בנה בניתי בית זבֻל לך מכון לשבתך עולמים". כלומר, בניתי לך בית מקדש למטה כנגד בית המקדש של מעלה, שנמצא ברקיע ששמו זבול. זוהי התפיסה הקבלית בכלל לגבי היחס בין העולם התחתון לעולמות העליונים. התבניות השלמות נמצאות בעולמות של מעלה, ותפקידו של העולם התחתון הוא להעתיק בתוכו את אותן התבניות ולהיעשות "מכון לשבתך עולמים".

שֶׁכְּלָלוּת הָרְקִיעִים נִבְרְאוּ וְחַיִּים וְקַיָּימִים בִּכְלָלוּת תֵּיבוֹת אֵלּוּ שֶׁבְּמַאֲמַר "יְהִי רָקִיעַ".

שֶׁכְּלָלוּת הָרְקִיעִים נִבְרְאוּ וְחַיִּים וְקַיָּימִים בִּכְלָלוּת תֵּיבוֹת אֵלּוּ שֶׁבְּמַאֲמַר "יְהִי רָקִיעַ". עניין הרקיעים בכללו, כמהות של החציצה, של המסך (ה'פרסא') המבדיל והמחבר בין דבר לדבר – חי וקיים מכללות התיבות שבמאמר: "יהי רקיע".

וּפְרָטֵי הַבְּרוּאִים שבז' רְקִיעִים – נִבְרָא כָּל פְּרָט מֵהֶם וְחַי וְקַיָּים.

וּפְרָטֵי הַבְּרוּאִים שבז' רְקִיעִים – נִבְרָא כָּל פְּרָט מֵהֶם וְחַי וְקַיָּים. כמו בכללות הרקיעים כך גם בפרטיהם, בנבראים שבהם, יש הבחנה בין שלוש דרגות בהשפעה: הבריאה, החיות והקיום. הבריאה – היא קביעת הצורה הראשונית, היסודית. החיות – היא נתינת החיים בנברא. והקיום – הוא השמירה על קיומו של הנברא במציאות, בגדרו הבסיסי, שלא ישתנה ושלא יתבטל ממציאותו.

מֵאֵיזֶה צֵירוּף אוֹתִיּוֹת מִתֵּיבוֹת אֵלּוּ, אוֹ חִילּוּפֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן, שֶׁהֵן כְּפִי בְּחִינַת חַיּוּת הַנִּבְרָא הַפְּרָטִי הַהוּא.

מֵאֵיזֶה צֵירוּף אוֹתִיּוֹת מִתֵּיבוֹת אֵלּוּ, אוֹ חִילּוּפֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן, שֶׁהֵן כְּפִי בְּחִינַת חַיּוּת הַנִּבְרָא הַפְּרָטִי הַהוּא. הנברא הפרטי אינו מקבל את חיותו ממאמר הבריאה הכללי בשלמותו ובכללותו. המאמר הכולל הוא שפיעה אין סופית בעוצמתה, ואילו הנברא הפרטי קיים בתוך הגדרות מוגבלות של גודל, מקום ואיכות. אשר על כן, הנברא הפרטי מקבל את חיותו רק מחלקן של אותיות המאמר הכללי, "מאיזה צירוף מתיבות אלו", ומחילופי אותן האותיות בשערי התמורות כפי שהוסבר בפרק הראשון. כל הברואים שברקיע מצירופי וחילופי אותיות המאמר: "יהי רקיע וגו'", כל הפרטים שבצומח מאותיות המאמר "תדשא הארץ וגו'", וכו'.

האותיות שבכל מאמר, אף על פי שהן אותן האותיות, כבר אינן אותיות ניטרליות, אלא הן חלק מהמילה ומהמאמר שבו הן מופיעות (וכפי שנאמר, המילה והמאמר הם מהות נוספת על מהות האותיות שיצרו אותם). האל"ף של "אור" במאמר: "יהי אור" והאל"ף של "תדשא" במאמר: "תדשא הארץ" אינן בעלות מהות שווה. שייכותה של האות למאמר מסוים ולמילה מסוימת מעניקה לה משמעות פרטית ונבדלת לעצמה. כמשל בלבד, האותיות המבטאות יסוד מסוים בכימיה, כשהן מצויות בשתי תרכובות שונות – שוב אינן משמשות באותה משמעות. ל-n של החנקן באמוניה יש אופי אחד, והיא פועלת אחרת מאותה n עצמה הנמצאת בתוך חומר אחר. במובן זה, אותיות המאמר: "יהי רקיע" הן אותיות של רקיע, והן הבוראות, המחיות והמקיימות את כל פרטי הברואים שבכל הרקיעים.

כִּי כָּל שִׁינּוּי צֵירוּף הוּא הַרְכָּבַת וַאֲרִיגַת הַכּוֹחוֹת וְהַחַיּוּת בְּשִׁינּוּי, שֶׁכָּל אוֹת הַקּוֹדֶמֶת בַּצֵּירוּף הִיא הַגּוֹבֶרֶת וְהִיא הָעִיקָּר בִּבְרִיאָה זוֹ, וְהַשְּׁאָר טְפֵילוֹת אֵלֶיהָ וְנִכְלָלוֹת בְּאוֹרָהּ, וְעַל יְדֵי זֶה נִבְרֵאת בְּרִיָּה חֲדָשָׁה.

כִּי כָּל שִׁינּוּי צֵירוּף הוּא הַרְכָּבַת וַאֲרִיגַת הַכּוֹחוֹת וְהַחַיּוּת בְּשִׁינּוּי, שֶׁכָּל אוֹת הַקּוֹדֶמֶת בַּצֵּירוּף הִיא הַגּוֹבֶרֶת וְהִיא הָעִיקָּר בִּבְרִיאָה זוֹ, וְהַשְּׁאָר טְפֵילוֹת אֵלֶיהָ וְנִכְלָלוֹת בְּאוֹרָהּ, וְעַל יְדֵי זֶה נִבְרֵאת בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. כל צירוף של אותיות מן המאמר האלוקי היסודי מהווה את הנוסחה לקיומו של אותו נברא פרטי השייך לאותו מאמר. צירוף זה הוא הקוד של הווייתו, הוא 'שמו' האמיתי של אותו נברא (גם שמו של כל אדם שנתנו לו הוריו הוא במובן מסוים שמו האמיתי; לא כינוי, אלא שם המבטא את מהותו הפנימית המיוחדת של אותו אדם).

המיוחד בכל צירוף אינו רק מבחר האותיות המצטרפות, אלא גם סדרן של האותיות. שתי מילים, גם כשהן מורכבות מאותן אותיות – אינן אותן המילים. סדר אחר יוצר צירוף אחר ומשמעות אחרת. ככוח של בריאה, סדרן של האותיות משנה גם את מהותם של הנבראים מכוחן, והוא משמעותי לא פחות מהאותיות עצמן. לגבי משמעות הקדימה של אותיות בתוך המאמר, ניתן לומר כי באופן כללי מאוד מתייחס הנברא קודם אל האות הראשונה ואחריה לשנייה וכו'. האות הראשונה היא הבסיס שעליה נבנית האות השנייה ועליה השלישית וכו'. בדיוק כמו בנוסחה כימית, סדרם של המרכיבים השונים מבטא בנוסחה את ההתייחסות שיש ביניהם, ויחסים אלה הם הקובעים בסופו של דבר את המשמעות שיש לכל אות בנוסחה ואת משמעותה של הנוסחה בכלל. משמעות נוספת לסדרן של האותיות יש בקיומן של קבוצות אותיות המופיעות כיחידות שאינן מתפרקות. כך למשל, מופיע צירוף משם הוי"ה בשמות בני אדם. כמו: יואב, יהושע, יהודה ועוד, ואפילו שני צירופים משני שמות בשם כמו: אליהו.

וְכֵן בְּחִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת אוֹ תְּמוּרוֹתֵיהֶן, נִבְרָאוֹת בְּרִיאוֹת חֲדָשׁוֹת פְּחוּתֵי הַמַּעֲלָה בְּעֵרֶךְ הַנִּבְרָאִים מֵהָאוֹתִיּוֹת עַצְמָן.

וְכֵן בְּחִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת אוֹ תְּמוּרוֹתֵיהֶן, נִבְרָאוֹת בְּרִיאוֹת חֲדָשׁוֹת פְּחוּתֵי הַמַּעֲלָה בְּעֵרֶךְ הַנִּבְרָאִים מֵהָאוֹתִיּוֹת עַצְמָן. צירופי האותיות של מאמר הבריאה עצמו הם כוחות בריאה ראשוניים וישירים. לעומת זאת, בחילופי האותיות של אותיות המאמר הראשון האותיות הן כוחות בריאה משניים המקבלים את חיותם מן הכוחות הראשוניים. הכוח המשני הוא בהכרח פחות בעוצמתו ובאופיו מהכוח הראשון. כל חילוף או תמורה של האותיות הוא ריחוק נוסף של האור מהמאור, של הארה שנייה ושלישית ורביעית וכן הלאה. ככל שהצירופים רחוקים יותר מהמאמר הראשון – הם פרטיים יותר, מוגבלים יותר, ורחוקים יותר מן המקור הראשון.

כִּי הֵן דֶּרֶךְ מָשָׁל דּוּגְמַת אוֹר הַמֵּאִיר בַּלַּיְלָה בָּאָרֶץ מִן הַיָּרֵחַ, וְאוֹר הַיָּרֵחַ הוּא מֵהַשֶּׁמֶשׁ, וְנִמְצָא אוֹר שֶׁעַל הָאָרֶץ הוּא אוֹר הָאוֹר שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ.

כִּי הֵן דֶּרֶךְ מָשָׁל דּוּגְמַת אוֹר הַמֵּאִיר בַּלַּיְלָה בָּאָרֶץ מִן הַיָּרֵחַ, וְאוֹר הַיָּרֵחַ הוּא מֵהַשֶּׁמֶשׁ, וְנִמְצָא אוֹר שֶׁעַל הָאָרֶץ הוּא אוֹר הָאוֹר שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ. למרות שאור הירח גם הוא אור השמש, יש הבדל בין אור השמש ואור הירח. אור השמש הוא אור ראשון ואור הירח הוא אור שני (ולעיתים ניתן להבחין על הירח כעין אזור דמדומים הנוצר מהארת הארץ חזרה על הירח, שהוא על דרך משל הארה שלישית). מקור האור הוא אחד, אלא שיש לו מופעים שונים. פעם הוא מופיע באופן בלתי אמצעי, ופעם הוא מופיע דרך ממוצע אחד או שניים ויותר, וכל ממוצע כזה משנה את אופיו ומשמעותו של האור.

המעבר מאור ראשון לשני הוא, במובן מסוים, כמושג הצמצום. השינוי באור אינו רק כמותי אלא גם איכותי, האור נעשה לא רק קטן יותר אלא גם שונה – עד כדי כך שמי שרואה את האור השני אינו יכול להשיג ממנו את האור הראשון. הנבראים כולם חיים וקיימים מכוח הארה שאינה ראשונית, ומשום כך הם חסרים את היכולת לראות ולהשיג חזרה את האור האלוקי הראשון. הנבראים דומים במובן זה ליצורי לילה, הם רואים לעולם רק את אור הירח. ולמרות שכל האור שהם רואים הוא בעצם אור השמש – הם אינם יודעים כלל שקיימת שמש.

וְכָכָה מַמָּשׁ דֶּרֶךְ מָשָׁל, הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּמַּאֲמָרוֹת הֵן כְּלָלוּת הַמְשָׁכַת הַחַיּוֹת וְהָאוֹר וְהַכֹּחַ מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה.

וְכָכָה מַמָּשׁ דֶּרֶךְ מָשָׁל, הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּמַּאֲמָרוֹת הֵן כְּלָלוּת הַמְשָׁכַת הַחַיּוֹת וְהָאוֹר וְהַכֹּחַ מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה. אף על פי שהמשל הוא גשמי ורחוק לאין שיעור מן הנמשל – ככה ממש הוא גם בנמשל. המאמרות הם האור הראשון הבורא את המציאות בכללה. הצירופים הנוספים של אותן אותיות, וחילופיהן ותמורותיהן, מבטאים את השתלשלותו של כוח הבריאה הראשון וצמצומו דרגות רבות עד להוותו את הנבראים הפרטיים והמוגדרים.

לִבְרוֹא הָעוֹלָמוֹת מֵאַיִן לְיֵשׁ וּלְהַחֲיוֹתָן וּלְקַיְּימָן כָּל זְמַן מֶשֶׁךְ רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. וּמִכְּלָלוּת הַמְשָׁכָה וְהֶאָרָה גְּדוֹלָה הַזּוֹ, הֵאִיר ה' וְהִמְשִׁיךְ מִמֶּנָּה תּוֹלְדוֹתֶיהָ כַּיּוֹצֵא בָּהּ וַעֲנָפֶיהָ שֶׁהֵן תּוֹלְדוֹת וְהַמְשָׁכַת הָאוֹר מֵהָאוֹתִיּוֹת, וְהֵן הֵן חִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת וּתְמוּרוֹתֵיהֶן, וּבָרָא בָּהֶן בְּרוּאִים פְּרָטִים שֶׁבְּכָל עוֹלָם.

לִבְרוֹא הָעוֹלָמוֹת מֵאַיִן לְיֵשׁ וּלְהַחֲיוֹתָן וּלְקַיְּימָן כָּל זְמַן מֶשֶׁךְ רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. וּמִכְּלָלוּת הַמְשָׁכָה וְהֶאָרָה גְּדוֹלָה הַזּוֹ, של עשרת המאמרות, הֵאִיר ה' וְהִמְשִׁיךְ מִמֶּנָּה תּוֹלְדוֹתֶיהָ כַּיּוֹצֵא בָּהּ וַעֲנָפֶיהָ שֶׁהֵן תּוֹלְדוֹת וְהַמְשָׁכַת הָאוֹר מֵהָאוֹתִיּוֹת, וְהֵן הֵן חִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת וּתְמוּרוֹתֵיהֶן, וּבָרָא בָּהֶן בְּרוּאִים פְּרָטִים שֶׁבְּכָל עוֹלָם. הספר מסתיים בנקודה שבה התחיל, שקיום העולם אינו קיום כשלעצמו, אלא משום שדבר ה׳ מדבר כל הזמן בתוכו. הרקיע קיים משום שה׳ ממשיך ואומר כל הזמן: "יהי רקיע", משום שהדיבור האלוקי שברא את העולם, את האור, את הרקיע, את האדם, ממשיך להיאמר בו. אין זה רק "שאמר והיה העולם", אלא שאומר והווה את העולם.

כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, המאמרות אינם הוויות נפרדות, אלא מאוחדות במידותיו המאוחדות בחכמתו וברצונו. אין שום פירוד בין המאמר ובין הרצון האלוקי, ולכן קיומו של העולם בעשרת המאמרות תלוי בעצם ברצון האלוקי. כמו שאומר אדמו"ר הזקן כאן: "כל זמן משך רצונו" – שאם יפסיק לרצות בכך – ייפסק קיומו של העולם.

וְכֵן הֵאִיר ה' עוֹד וְהִמְשִׁיךְ וְהוֹרִיד הֶאָרָה דְּהֶאָרָה דְּהֶאָרָה מֵהֶאָרוֹת הָאוֹתִיּוֹת

וְכֵן הֵאִיר ה' עוֹד וְהִמְשִׁיךְ וְהוֹרִיד הֶאָרָה דְּהֶאָרָה דְּהֶאָרָה (הארה של הארה של הארה) מֵהֶאָרוֹת הָאוֹתִיּוֹת עצמן של עשרת המאמרות.

וְכֵן הִמְשִׁיךְ עוֹד וְהוֹרִיד עַד לְמַטָּה מַטָּה בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת.

וְכֵן הִמְשִׁיךְ עוֹד וְהוֹרִיד עַד לְמַטָּה מַטָּה בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת. מהלך הבריאה פועל בשני מישורים שונים. המישור האחד הוא ההתפרטות עד אין קץ של ההוויות הכוללות להוויות פרטיות, המעבר מן הכללי אל הפרטי המסוים והמוגדר. המישור השני הוא הירידה ברמה, ההשתלשלות מדרגה גבוהה לדרגה נמוכה, מעולם רוחני ומופשט עד לעולם החומרי שלנו.

עַד שֶׁנִּבְרָא הַדּוֹמֵם מַמָּשׁ כַּאֲבָנִים וְעָפָר.

עַד שֶׁנִּבְרָא הַדּוֹמֵם מַמָּשׁ כַּאֲבָנִים וְעָפָר. מן הברואים העליונים המופשטים, הכוללים, שאין כל ערוך להשגתנו כלפי השגתם, יורדת ההארה של כוח הבריאה, דרגה אחר דרגה, עד שהיא מהווה ומחיה את העולם הנמוך ביותר, את העולם הזה שממשותו היא הדומם החומרי שאין לו יכולת של הכרה והרגשה כלשהי, שאין לו כלל נפש מכירה.

וּשְׁמוֹתֵיהֶן 'אֶבֶן' וְ'עָפָר' הֵם חִילּוּפִים דְּחִילּוּפִים כו' וּתְמוּרוֹת דִּתְמוּרוֹת כו׳, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וּשְׁמוֹתֵיהֶן 'אֶבֶן' וְ'עָפָר' הֵם חִילּוּפִים דְּחִילּוּפִים (של חילופים) כו' וּתְמוּרוֹת דִּתְמוּרוֹת (של תמורות) כו׳, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. צירוף האותיות, הכוחות, היורד מדרגה לדרגה, בחילופים ובחילופים של חילופים של האותיות וכו' עד לדרגה של צירוף אותיות כזה שעושה אבן, שעושה גרגר חול פרטי, מסוים. צירוף שהוא כאמור נוסחת הקיום והחיים הפרטית, השם, של אותו נברא.

כאשר אדם הראשון קורא בשמות לכל היצורים, אין אלו שמות הסכמיים, אלא "כל אשר יקרא לו האדם... הוא שמו" (בראשית ב,יט) – שמו האמיתי, נוסחת הקיום שלו. במדרש אכן מופיע הסיפור כביטוי לחכמתו של אדם הראשון, שגם המלאכים לא ידעו את שמותם של בעלי החיים, ורק אדם הראשון הייתה בו היכולת לראות בכל דבר מהם הכוחות של מעלה המרכיבים ויוצרים אותו. בכל נברא ובכל מקום וזמן, ישנו כוח אלוקי שמקיים אותו, שרוצה בו ואומר אותו ולכן הוא קיים וחי ומתנהל כעת באופן זה. זו, כפי שנאמר בתחילת הספר, מהות ההשגחה האלוקית הפרטית והפרטית שבפרטית שקיימת בכל דבר ובכל רגע. ה׳ אומר עשרה מאמרות כלליים, והכוחות הללו מתפרטים והולכים, מתגלגלים בחילופים ותמורות, יורדים דרגה אחר דרגה – וכל הזמן זהו עדיין דבר ה׳ המדבר והולך. דבר ה׳ הוא המחיה את כל ההוויות שבעולם, עד לגרגר אבק אחד שדבר ה׳ כביכול אומר לו: 'אתה צריך להיות כזה, במקום מסוים בחלל ובזמן', שאם לא כן הוא אינו קיים – כמו החלל והזמן עצמם, כמו המהות הגדולה של בריאת העולם בכללו, שכולם הם דבר ה׳ המדבר בם.

נִשְׁלַם חֵלֶק שֵׁנִי.

נִשְׁלַם חֵלֶק שֵׁנִי. למרות שכתוב כך, נראה שהספר, שער היחוד והאמונה – לא נשלם (ובכמה מהדפוסים הראשונים אכן נכתב כאן: חסר). תלמידו הגדול של אדמו"ר הזקן, רבי אהרן הלוי מסטרשלה, כותב בהקדמת ספרו 'שערי היחוד והאמונה' (שהוא מעין פירוש והשלמה לספר זה) : "ספרו הקדוש של אדמו"ר הקדוש נ"ע הנקרא שער היחוד והאמונה... לא הספיק הזמן בידו להשלימו כפי כוונתו ורצונו הקדוש". הדבר נראה גם מתוך הספר עצמו – עניין האחדות האלוקית והאמונה באחדות, וכפי שנאמר בדברי הפתיחה, ההבחנה שבין 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה', אינם מגיעים לבירור מקיף ושלם. עם זאת, אפשר לומר שאדמו"ר הזקן עצמו במאמריו הרבים וכל ממשיכי דרכו אכן המשיכו את הספר הזה, והנושאים האלה של הייחוד והאמונה חוזרים ומופיעים בכל ספרות חב"ד לענפיה ולדורותיה.

הספר 'שער היחוד והאמונה' עסק בעיקרו בנושאים של 'השכלה', של עיון והתבוננות מופשטת במהות האלוקית שאפשר לדבר בה, במהות הבריאה וביחסים ביניהם, המתמצים בשתי מילים אלו – הייחוד והאמונה. עם זאת, צמידותו של הספר לחלק הראשון מורה שאין הוא אמור להיות עיון מופשט של השכלה באחדות האלוקית, אלא עיון המשמש לתכלית של עבודת ה'. כלומר, עיון בסיסי המניח יסוד לתפיסת עולם ואלוקים שממנו יוצא עובד ה' ואליו הוא שב במעלות ובמורדות של דרך עבודת ה'. כפי שהסביר המחבר בהקדמתו לספר, "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד,טז) לא מתאר את האסונות של הצדיק, אלא את דרך החיים שלו. את העלייה המתמדת שלו מדרגה לדרגה, ואת ה'נפילה' היחסית שיש בהכרח בין דרגה לדרגה. וכשהוא נופל מדרגה אחת ועדיין אינו אוחז באחרת, הוא ינוח במקום הזה של האמונה החזקה באחדות ה', שנמצא בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד.

כפי שמבשר המחבר במשפט הכותרת, שהוא כעין המוטו של הספר, שיאו של הספר מגיע בפרק ז המגדיר את המושגים של 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה' (הייחוד העליון והייחוד התחתון). זהו גם שיאה של עבודת ה' שבלב, היא התפילה היום יומית, באמירת הפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ומה שאומרים אחריו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". "שמע ישראל" הוא המבט של מעלה, שבו נראה "ה׳ אחד ושמו אחד", שבו חווים את האלוקי שמעל לכול כ'יש' וכממשות היחידה שהכול בטל ומאוחד בו. זו אחדות שלמה ללא כל שינוי, פירוד וחלוקה, של האחד שאין עוד מציאות מלבדו. ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא המבט של מטה, שבו העולם וה'אני' שלנו נראים כממשות והאלוקי הוא אַין בלתי מושג, ורק "שם כבוד מלכותו", ההארה הנמשכת מן המלכות האלוקית, מחיה ומקיימת את כל העולמות "לעולם ועד", בכלל ובפרט. בכל המשך הספר הוסבר ששני היבטים אלה אינם נבדלים, אלא שני הפנים של אותה אחדות עצמה. והיכן שאדם מגיע, נופל או מתעלה – ה' אחד נמצא; "אם אסק שמים שם אתה" – ב'יחודא עילאה', "ואציעה שאול הנך" – ב'יחודא תתאה'.

שער היחוד והאמונה – החלק השני, אבל הקודם בפנימיותו, של ספר התניא – מניח את תפיסת היסוד שהמציאות אינה אלא דבר ה׳. ה׳ בורא את העולם, ה׳ מדבר אל העולם ואת העולם – ומתוך העולם עונה לו האדם. יצורים אחרים אינם יכולים לענות, שכן הם חלק מהדיבור האלוקי, ורק האדם הוא שיכול לענות. בשאלה המורכבת יותר, מכמה פנים – מה אומר האדם? – עוסק החלק הראשון של ספר התניא: ה'ספר של בינונים'.

בכסלו תשע"ג יצא לאור הכרך האחרון של 'ביאור תניא'. באותה שנה, בהתוועדות י"ט כסלו, סיפר הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ) מדוע כתב את הספר. הוא סיפר: את נפשו הסוערת, את אהבתו ויראתו ודבקותו בכלות הנפש הכניס אדמו"ר הזקן בספר קטן ושלם כל כך שמסתיר את הרוח הענקית ואת האש שאינה פורצת את המילים. בביאורו רצה הרב לגלות לנו את הרוח החסידית הזו, את האש שגוברת מתוך המילים. אבל כשעשה זאת, בהצלחה, הוא לא הצליח להסתיר הפעם, כפי שניסה כל חייו, את רוחו שלו הסוערת, את אהבתו ויראתו ודבקותו.

בעיצומן של ההכנות להוצאת מהדורה מחודשת זו הסתלק מורנו הרב עדין אבן־ישראל זצ"ל

נאמר בספר זה שחיי הצדיק ממשיכים גם בעולם הזה, באלה שקוראים בספריו, באהבתם, ביראתם ובאמונתם, שמקבלים ומוסיפים עוד ועוד.

המהדורה המשופרת הזו של 'ביאור תניא' הייתה תחת עיני הרב, והיא נועדה למלא את רצונו לפתוח את שערי ספר התניא לכל אחד ואחת. אנו מתפללים שמהדורה זו תסייע לדורות רבים של יהודים להתקרב לעולמו של ספר התניא, לצעוד בדרך החסידות ולהיות עובדי ה' באמת.

תהיה מהדורה זו מוקדשת לעילוי נשמתו.