Shaar Hayichud Vehaemuna 11

חזור

שער היחוד והאמונה

פרק יא

וְהִנֵּה גַּם עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת גַּם כֵּן נִקְרְאוּ בְּשֵׁם מַאֲמָרוֹת לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים בִּלְבָד.

וְהִנֵּה גַּם עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת גַּם כֵּן נִקְרְאוּ בְּשֵׁם מַאֲמָרוֹת לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים בִּלְבָד. כפי שהוסבר לגבי המידות של מעלה, כך גם המאמרות נקראו כך לא משום שהקב"ה מדבר כפי שאנחנו מדברים, בפה ולשון וכו', אלא רק משום שכמו הדיבור שלנו, המוציא את תחושותינו ומחשבותינו החוצה, מנפשנו אל האחר, כך הדיבור והמאמר האלוקי מוציא ומגלה את הכוחות הנעלמים כלפי חוץ כביכול, אל מציאות הבריאה, לקיימה ולהתגלות כלפיה.

כִּי כְּמוֹ שֶׁהַמִּדּוֹת שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם כְּשֶׁבָּאוֹת לְהִתְגַּלּוֹת בְּמַעֲשֶׂה הֵן בָּאוֹת מְלוּבָּשׁוֹת בְּאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה.

כִּי כְּמוֹ שֶׁהַמִּדּוֹת שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם כְּשֶׁבָּאוֹת לְהִתְגַּלּוֹת בְּמַעֲשֶׂה הֵן בָּאוֹת מְלוּבָּשׁוֹת בְּאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה. המידות שבנפש כשלעצמן הן דחפים ראשוניים בלתי מוגדרים ובלתי מכוונים, ובאופן זה הם אינם יכולים להתגלות במציאות, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. ההתגלות שלהם בתודעה האנושית ובפועל בתוך המציאות היא רק בתוך צורות מסוימות המוגדרות באותיות ובמילים של מחשבה.

כְּגוֹן, מִדַּת חֶסֶד וְרַחֲמִים שֶׁבַּנְּשָׁמָה אִי אֶפְשָׁר לָבֹא לִידֵי הִתְגַּלּוּת בְּפוֹעַל מַמָּשׁ כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁמְּחַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ וּמְהַרְהֵר מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וָחֶסֶד לַעֲשׂוֹתָהּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ. מידת החסד היא ביסודה המידה של ההתרחבות, של היציאה מן הצמצום אל המרחב, מן הפנים אל החוץ ומן המרכז אל ההיקף, ובפועל היא המידה של נתינה. כדחף כללי ושלם של נתינה – החסד אינו יכול לצאת לפועל, אין לו כלים כדי לפעול באיזו מסגרת של ממשות, אין לו הגדרה של מה לתת ואיך לתת. משום כך, כדי להגיע למסקנה ולפעולה מסוימת במציאות, חייבת המידה, בהתייחסות לכוחות ההכרה, לעבור דרגות שונות של הגדרה. השלב הראשון הוא הגדרת הדחף הבסיסי – של אהבה או שנאה, של חסר או צורך וכו'. לשם דוגמה, אדם מרגיש שהוא רעב. המחשבה בדרגה זו היא מחשבה ראשונית, ב'אותיות' ראשוניות שלפני המילים המוכרות, דרגה שבה אדם חש ומודע לתחושה של רעב – ללא מילים. אותיות המחשבה, בשלב הזה, אף אם אינן אותיות של אל"ף בי"ת, הן רק סמלי יסוד ראשוניים היוצרים נקודות של מחשבה. רק בשלב נוסף של התגבשות המחשבה הופכות האותיות לאותיות של אל"ף בי"ת המרכיבות מילים המתייחסות למציאויות מוגדרות. בשלב זה, כאשר מצטרפות האותיות, כמו האבנים לבתים, למילים, המחשבה כבר אינה מופשטת וכללית, אלא נתונה בתוך מבנים של שפה ותרבות מסוימות. רק בדרגה זו המחשבה היא הכלי שיכול להלביש את המידה ולבטא אותה כלפי חוץ, בדיבור או במעשה.

כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּלִי מַחֲשָׁבָה.

כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּלִי מַחֲשָׁבָה. אי אפשר שאדם יעשה דבר בלי שתהא מחשבה הקודמת לכך. בין מידות הנפש עצמה ודחפיה הראשוניים לבין המעשה בפועל – אין מסלול ישיר. גם פעולות שאנו קוראים להן 'ספונטניות', הנעשות לכאורה בלא מחשבה, כאשר מנתחים אותן מתברר שאותו תהליך היה קיים גם בהן, אלא שהמהלך היה מהיר כל כך שלא הובחן בתודעה כמהלך של מחשבה. תמיד ישנה מחשבה המלבישה את הדחף הראשון, מגדירה אותו ונותנת לו צורה מסוימת אחת. ללא התלבשות במחשבה המידה היא דחף בלבד, ללא יכולת של התבטאות כלשהי. המחשבה מפרטת ומגדירה ממנו תחום בעל כיוון מוגדר, מנקודה אחת לנקודה אחרת, שיכול להתבטא גם בפעולה מסוימת כלפי חוץ.

וְאִם מְצַוֶּה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת, כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ, אֲזַי מִתְלַבֶּשֶׁת מִדַּת הַחֶסֶד וְגַם אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה בְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר.

וְאִם מְצַוֶּה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת, כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ, אֲזַי מִתְלַבֶּשֶׁת מִדַּת הַחֶסֶד וְגַם אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה בְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר. כאשר למלך יש דחף של חסד, הוא אינו יכול לעשות חסד בעצמו, בפועל ממש, כיוון שהוא מלך. הדרך שבה הוא פועל את החסד היא רק כאשר הוא אומר למישהו אחר לעשות. ובמקרה זה מתלבשת המחשבה המלבישה את החסד באותיות הדיבור, המגדירות את הדברים החוצה, לזולת.

[וְכֵן כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבְרֵי חֶסֶד וְרַחֲמִים לְרֵעֵהוּ].

ודוגמה נוספת להתלבשות המידה גם באותיות הדיבור: [וְכֵן כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבְרֵי חֶסֶד וְרַחֲמִים לְרֵעֵהוּ]. מידת החסד מתלבשת בדיבור גם כשאדם אומר דברי אהבה, פיוס או ריצוי לרעהו. גם כאן, ישנו דחף ראשוני של חסד. בשלב נוסף מתלבש הדחף הזה במחשבה שיוצרת את המושגים ואת המסגרות שבהן הרצון לעשות טוב מקבל צורה מסוימת. הצורה המיוחדת שקיבל החסד במחשבה הזו מתלבשת דווקא בדיבור, שבו במקרה זה יוצאת פעולת החסד החוצה – אל נפשו של הזולת.

כָּךְ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל מִדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה, כְּשֶׁבָּאוֹת לִבְחִינַת הִתְגַּלּוּת פְּעוּלָּתָן בַּתַּחְתּוֹנִים, נִקְרָא גִּילּוּי זֶה וְהַמְשָׁכַת פְּעוּלָּה זוֹ בְּשֵׁם מַאֲמָר וְצֵירוּף אוֹתִיּוֹת. המאמר האלוקי אינו דיבור כמו הדיבור שלנו, ואין כל משמעות לייחס אל הקב"ה דיבור במובן זה. המאמר האלוקי צריך להיות מובן בהפשטה של מושג הדיבור. לאמור, כשלב במערכת של המשכת הכוחות הפנימיים החוצה. יש דחף ראשון שקובע כיוון, יש מחשבה שמגדירה את הדברים וישנו הדיבור שיוצר את הקומוניקציה בין המחשבה שבפנים לבין איזשהו חוץ. קומוניקציה אינה יכולה להיות כוללנית. למסר כולל ומופשט מדי אין כל משמעות של ממש בתוך המציאות של האחר, ובוודאי שלא למטה בעולמות התחתונים. כדי שתהיה קומוניקציה חייב המסר להתפרט לצורות מסוימות, ליחידות הידועות ומוגדרות גם בתוך המציאות האחרת – והן הקרויות אותיות הדיבור. וכשהאותיות מצטרפות יחד, למילים ולמשפטים, הן מהוות מאמר אלוקי, מסר מסוים, שיש לו משמעות אצל האחר.

שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה שׁוּם פְּעוּלָּה נִמְשֶׁכֶת מִמִּדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת בְּלִי צֵירוּפִים הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם אוֹתִיּוֹת.

שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה שׁוּם פְּעוּלָּה נִמְשֶׁכֶת מִמִּדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת בטהרתן, בשלמותן ובמישרין בְּלִי צֵירוּפִים הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם אוֹתִיּוֹת. המידה אינה יכולה לעבור אל המעשה במישרין. תחושה של אהבה, למרות שיש לה כיוון – היא במהותה אין סופית, והיא לכן כוללת בתוכה כמעט אין סוף אופנים של הבעה. לו הייתה העברה ישירה – מן המידה אל המעשה – היא הייתה חסרת כל משמעות. כדי שהמידה תקבל צורה היכולה להתייחס אל מציאות מסוימת ופרטית יש צורך לפרט אותה ולהגדיר מתוכה תחומים מוגדרים ומסוימים. המעבר מן הרצייה הפנימית, הכללית, אל העשייה בפועל, כלפי חוץ – הוא לכן תהליך של חלוקה לפרטים והרכבתם. דוגמה לכך: אדם שרוצה לבנות בית צריך, כדי לממש את הדבר בפועל, לפרט את הרצייה הכללית לרציות פרטיות ומוגדרות יותר: צריך לשרטט תוכנית, לענות על כל הצרכים הטכניים והאסתטיים, צריך להשיג חומרי בנייה – מלט, עצים, לבנים – צריך ליצוק מלט, לשים לבנה על גבי לבנה – עד שבסופו של דבר, בהרכבת כל הפרטים, יקום ויהיה הבית בפועל ממש. כל פרט הוא יחידה של פעולה, תנועה אחת בתוך המציאות, המוגדרת על ידי צירוף מסוים של אותיות הנקרא 'מאמר'. מאמר כללי מבטא מכלול של עשייה, ומאמר פרטי – פרט מסוים של עשייה.

כְּגוֹן לִבְרִיאַת הָאוֹר מִמִּדַּת הַחֶסֶד נִמְשָׁךְ מִמֶּנָּה הַמְשָׁכַת פְּעוּלָּה וְכֹחַ לִפְעוֹל וְלִבְרוֹא בּוֹ אֶת הָאוֹר, וְהַמְשָׁכַת כֹּחַ זֶה וְחַיּוּת זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם: מַאֲמָר, וְאוֹתִיּוֹת "יְהִי אוֹר". המשכת הכוח המסוים מן החסד האלוקי היוצר את האור הוא המאמר האלוקי: "יהי אור". הספירות כשלעצמן הן כוחות כלליים ואין סופיים בעוצמתם, ולכן לא יכול להיות להן ביטוי מסוים כלפי חוץ, בתוך מציאות אחרת. המשכה זו נקראת 'מאמר' משום שכמו המאמר האנושי היא משמשת להעברת אינפורמציה אל הזולת. לאמור, העברה מן הדבר הכולל חסר המשמעות הספציפית, אל הביטוי המוגדר והמסוים, שיכול להיות בעל משמעות אצל הזולת.

כִּי אַף שֶׁאֵינָן כְּאוֹתִיּוֹת מַחֲשָׁבָה שֶׁלָּנוּ, חַס וְשָׁלוֹם.

כִּי אַף שֶׁאֵינָן כְּאוֹתִיּוֹת מַחֲשָׁבָה שֶׁלָּנוּ, חַס וְשָׁלוֹם. כפי שאין הדיבור האלוקי כדיבור האנושי, כך אין המחשבה האלוקית דומה כלל למחשבה האנושית, כמאמר הנביא "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" (ישעיה נה,ח). למחשבה, כפי שאנו חושבים, אין כל משמעות לגביו. המחשבה שלנו היא פעולה של כלי המוח הגשמי, שפועלת ב'אותיות' ובמושגים גשמיים בעיקרם, ולגבי הקב"ה אין כל מקום לייחס מחשבה בדרגה והגבלה כזו.

מִכָּל מָקוֹם, הֵם עִנְיָן הַמּוֹרֶה עַל הִתְהַוּוּת הָאוֹר מֵאַיִן לְיֵשׁ.

מִכָּל מָקוֹם, אותיות המחשבה האלוקית, כמו למשל המחשבה המלובשת במאמר "יהי אור", הֵם עִנְיָן הַמּוֹרֶה עַל הִתְהַוּוּת הָאוֹר מֵאַיִן לְיֵשׁ. שהוא הדרך והמעבר מן המידה הכללית (חסד) לביטויה בצורה מוגדרת כלשהי. הוא הכוח והגדר שמורה על הכיוון – מעין קוד – היוצר מהחסד המופשט אור ולא דבר אחר.

שֶׁלָּכֵן נִבְרָא הָאוֹר מֵהַמְשָׁכַת כֹּחַ זֶה וְלֹא נִבְרְאוּ מִמֶּנּוּ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁנִּבְרְאוּ גַּם כֵּן מִמִּדַּת חֶסֶד, כְּמוֹ מַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְלַבְּשׁוּ בָּהֶם כֹּחוֹת בִּבְחִינַת צֵירוּפִים אֲחֵרִים הַמּוֹרִים עַל הִתְהַוּוּת הַמַּיִם וְכַיּוֹצֵא. מידת החסד האלוקית מתגלה בתוך המציאות שלנו בצורות שונות. המים הם צורה אחת, האור הוא צורה אחרת, ויש כמעט אין ספור של אופנים שגם הם ביטוי של מידת החסד. ראשיתה של המערכת היוצרת את החלוקה הזו היא עשר הספירות עצמן. עשר הספירות הן המיון הראשוני, של עשר נקודות כוללות שכל אחת מהן מגדירה תחום שלם אחד של דברים. על עשר הספירות נוספת המערכת של מאמרי הבריאה. מאמרי הבריאה עצמם גם הם הגדרות כוללות מאד. המאמר "יהי אור" כולל כל משמעות וכל הגדרה של אור, בגשמיות וברוחניות (אפילו בתחום הפיזי כוללת הגדרת האור כמעט אין ספור של צבעים וסוגים שונים של אור). ואולם, מאמרי הבריאה מורכבים מאותיות, מתפרטים לאותיותיהם ולצירופי האותיות היוצאים מהם, וצירופים אלה, כפי שמתואר בספר יצירה, מספרם הוא כמעט אין סופי, והם המגדירים בפירוט את המקום ואת המהות של כל פרט במציאות.

וְנִמְצָא כִּי כָּל חַיּוּת וְכוֹחוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מִמִּדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת לַתַּחְתּוֹנִים, לְבָרְאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ וּלְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם. נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם 'אוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת'.

וְנִמְצָא כִּי כָּל חַיּוּת וְכוֹחוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מִמִּדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת לַתַּחְתּוֹנִים, לְבָרְאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ וּלְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם. הקיום הוא התהליך של הבריאה המתחדשת. דבר אינו קיים אלא אם כן הוא נברא בכל רגע ורגע מחדש (כמבואר באריכות בספר זה). נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם 'אוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת'. שהן אותיות הדיבור האלוקי, האותיות שבכוחן לברוא עולמות בדברן, האותיות שמגלות את הקדושה האלוקית.

שֶׁהֵן בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מֵרְצוֹנוֹ, וְחָכְמָתוֹ, וּמִדּוֹתָיו לְהִתְהַוּוּת עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹתָם

שֶׁהֵן בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מֵרְצוֹנוֹ, הוא הכתר, וְחָכְמָתוֹ, היא ספירת החכמה, וּמִדּוֹתָיו הן 'שבעת ימי הבניין', חסד וגבורה וכו', לְהִתְהַוּוּת עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹתָם. כי האותיות בכל חילופיהן וצירופיהן הן הפירוט וההמשכה של החיות האלוקית מהספירות העליונות אל העולמות ופרטיהם.

וְהֵם שְׁנֵי מִינֵי עוֹלָמוֹת.

וְהֵם שְׁנֵי מִינֵי עוֹלָמוֹת. באופן כללי בוראות האותיות שני מיני עולם. כפי שהאותיות עצמן הן שני מיני אותיות – אותיות הדיבור ואותיות המחשבה – כך העולמות הנבראים מכוחן הם שניים, המבטאים את שני צדדי המציאות בכל מקום, הפנימי והחיצוני.

עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְּיָין , הֵם הַמִּתְהַוִּים וְחַיִּים וְקַיָּימִים מִכֹּחוֹת וְהַמְשָׁכוֹת נֶעְלָמוֹת כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.

עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְּיָין (עולמות סתומים שאינם מתגלים) , הֵם הַמִּתְהַוִּים וְחַיִּים וְקַיָּימִים מִכֹּחוֹת וְהַמְשָׁכוֹת נֶעְלָמוֹת כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. העולמות הסתומים אינם מתגלים משום שהם נבראים מכוחן של אותיות סתומות שאינן מתגלות, האותיות שנאמרות לפני ולפנים ואינן יוצאות החוצה. אותיות עליונות אלה הן, בדרך משל, כמו אותיות המחשבה שלנו. לעומת אותיות הדיבור המהוות את הקשר עם החוץ, אותיות המחשבה הן האותיות של הקומוניקציה הפנימית. המחשבה היא תהליך שבין אדם לבין עצמו, והדיבור הוא תהליך של קומוניקציה כלפי חוץ, אל האחר. אותיות המחשבה הן אפוא אותיות סתומות מבחינתו של החוץ, ואף העולמות הנבראים מהן הם משום כך עולמות סתומים, שאינם גלויים למי שנמצא בחוץ. דהיינו, מי שנמצא בעולמות הגלויים-החיצוניים, מי שמעסיק את מחשבתו והרגשתו, שממלא את זמנו וכוחו, בענייני העולם – איננו רואה וחש את העולמות הסתומים שבהם גלוי האלוקי.

וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין נִבְרְאוּ וְחַיִּים מֵהִתְגַּלּוּת שֶׁנִּתְגַּלּוּ כֹּחוֹת וְהַמְשָׁכוֹת הַנֶּעְלָמוֹת הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה.

וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין (ועולמות המתגלים) נִבְרְאוּ וְחַיִּים מֵהִתְגַּלּוּת שֶׁנִּתְגַּלּוּ כֹּחוֹת וְהַמְשָׁכוֹת הַנֶּעְלָמוֹת הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה. כשם שאותיות הדיבור הן גילוי של אותיות המחשבה (שאין דיבור שאין מחשבה קודמת לו שממנה הוא מקבל את חיותו. וראו באגרת הקדש סימן יט בסופה), כך העולמות הגלויים מגלים לנו את מה שהיה נעלם מאתנו בעולמות הסתומים.

וּכְשֶׁהֵן, בִּבְחִינַת הִתְגַּלּוּת, לְהַחֲיוֹת עָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין, נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם 'מַאֲמָרוֹת' ו'דְּבַר ה'' וְ'רוּחַ פִּיו'. כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר בָּאָדָם עַל דֶּרֶךְ מִשֶּׁל, שֶׁהֵן מְגַלּוֹת לַשּׁוֹמְעִים מַה שֶּׁהָיָה צָפוּן וְסָתוּם בְּלִבּוֹ.

וּכְשֶׁהֵן, אותיות המחשבה האלוקית, בִּבְחִינַת הִתְגַּלּוּת, לְהַחֲיוֹת עָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין, נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם 'מַאֲמָרוֹת' ו'דְּבַר ה'' וְ'רוּחַ פִּיו'. כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר בָּאָדָם עַל דֶּרֶךְ מִשֶּׁל, שֶׁהֵן מְגַלּוֹת לַשּׁוֹמְעִים מַה שֶּׁהָיָה צָפוּן וְסָתוּם בְּלִבּוֹ.

אֲבָל בֶּאֱמֶת בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁל מַעְלָה הִיא לְמַעְלָה מַעְלָה מִמַּדְרֵגַת וּמַהוּת חָכְמָה וְשֵׂכֶל הַנִּבְרָאִים.

אֲבָל בֶּאֱמֶת בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁל מַעְלָה, של הדיבור האלוקי, הִיא לְמַעְלָה מַעְלָה גם מִמַּדְרֵגַת וּמַהוּת חָכְמָה וְשֵׂכֶל הַנִּבְרָאִים. הדיבור האנושי הוא הבל גשמי, הוא תנודות של גלי קול, והדיבור האלוקי בוודאי אינו קשור לגלי קול ולתנודות של אוויר גשמי. כשלעצמו, הדיבור האלוקי אינו תלוי במציאות כלשהי, לא גשמית ולא רוחנית. שהרי המאמר האלוקי הוא בורא הכול, את החומרי והרוחני כאחד, והוא במובן זה מעל ומעבר לגשמי ולרוחני כאחד. דווקא משום שהוא למעלה מכל חכמה ושכל שלנו, משום שאין לנו בו כל תפיסה ודימוי כשלעצמו – אנו משאילים לו את מושג ה'דיבור' שלנו; לא משום שהוא כדיבור עבורנו אלא משום שהוא כדיבור לגבי הקב"ה. לאמור, הוא הגילוי של פנימיותו כלפי מה שמוגדר לגביו כחוץ ולמטה ממנו. ומכל מקום, הדיבור האלוקי הוא למעלה מעלה לא רק מהדיבור האנושי אלא גם מהדרגות הגבוהות ביותר שבאדם, מהחכמה והשכל שבו.

שֶׁהֲרֵי בְּמַאֲמַר וְאוֹתִיּוֹת "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵינוּ וגו'" נִבְרָא הָאָדָם בַּעַל חָכְמָה וְשֵׂכֶל.

שֶׁהֲרֵי בְּמַאֲמַר וְאוֹתִיּוֹת "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵינוּ וגו'" נִבְרָא הָאָדָם בַּעַל חָכְמָה וְשֵׂכֶל. במאמר "נעשה אדם" שביום השישי למעשה בראשית נבראה כל הוויית האדם: גופו ונפשו, ובכלל זה כוחות נפשו הגבוהים ביותר – שכלו וחכמתו. המאמר האלוקי הוא אכן למטה מהמידות האלוקיות, ובוודאי למטה מהחכמה והשכל האלוקיים, אבל כלפי האדם – הרי כל כולו, עם החכמה והשכל שלו, נברא מהדיבור, ובוודאי אינו נחשב כלל לגביו.

אוֹ אֲפִילּוּ בְּהֶבֶל הָעֶלְיוֹן לְבָד.

אוֹ אֲפִילּוּ בְּהֶבֶל הָעֶלְיוֹן לְבָד. הבל הדיבור האלוקי, שהוא על דרך משל בדיבור שלנו ההבל ורוח הפה שיוצא בשעת הדיבור, כלומר החלק החומרי והנמוך יותר בדיבור. אפילו ההבל הזה, כחלק מהוויית הדיבור הבורא, הוא למעלה מכל הוויית האדם.

כְּדִכְתִיב : "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" .

כְּדִכְתִיב (ככתוב) : "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב,ז) . נשמתו הקדושה של האדם אמנם לא נבראה בדיבור שברא את העולם, שורשה גבוה יותר, אבל היא נמשכה מלמעלה מעלה מהדיבור והתחברה אל הדיבור "נעשה אדם" על ידי רוח הנשימה האלוקית כביכול שנפח הקב"ה מעצמותו בדיבור.

כפי שנזכר בליקוטי אמרים (פרק ב), נשמתו הגבוהה של האדם, 'הנפש האלוקית', לא נבראה במאמר "נעשה אדם" אלא ניתנה בו בנפיחת הרוח האלוקית מפנימיות האלוקות שלמעלה וקודם הדיבור. כמו הרוח שנופח ומוציא האדם מתוכו, הקודמת לדיבור, שאין לה עדיין קול וביטוי מסוים של אותיות, והיא המבטאת את עצם הנשמה קודם שהיא מתלבשת בכלי השכל והרגש, קודם שהיא מתלבשת באותיות של מחשבה ודיבור. הרוח הפנימית הזו, שמדלגת על הדיבור, מביאה את עצם הנשמה כפי שהיא למעלה מכל תפיסה והגדרה של אותיות, כפי שהיא למעלה באלוקות – אל תוך הדיבור האלוקי שבורא את האדם. שכן אותה נפיחה פנימית היא המתלבשת אחר כך (דרך חמשת מוצאות הפה) באותיות הדיבור, ונקראת אז 'הבל הדיבור'. הבל הדיבור שבשלב זה הוא כמו ה'חומר' של הדיבור, אותו הבל רוח שיוצא עם הדיבור, שהוא למטה ממהות הדיבור הרוחני (ובכך הוא הנושא ומחבר את הדיבור אל מציאות החומר שמחוץ לאדם). נמצא, שאותו הבל שהוא בשורשו למעלה מהדיבור – בהתלבשותו ובירידתו בדיבור הוא למטה מהדיבור. ואותו הבל שלמעלה מהדיבור והשכל, שנושא איתו משורשו העליון את הנשמה האלוקית הפנימית, ומתקיים גם בתוך הדיבור כהוויה שלמטה מהדיבור ולמטה מהשכל ומהחכמה שמבטא הדיבור – הוא שמחבר בשני מופעיו את הנשמה העליונה אל הוויית האדם הארצית.

וְאִם כֵּן הַדִּבּוּר וְהֶבֶל הָעֶלְיוֹן, הוּא מְקוֹר הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁבְּנִשְׁמַת אָדָם הָרִאשׁוֹן, הַכּוֹלֶלֶת כָּל נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים.

וְאִם כֵּן הַדִּבּוּר וְהֶבֶל הָעֶלְיוֹן, שלמעלה ולמטה מהדיבור, הוּא מְקוֹר הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁבְּנִשְׁמַת אָדָם הָרִאשׁוֹן, אשר הם בחינת המשכן והביטוי לנשמתו הקדושה הַכּוֹלֶלֶת בתוכה כָּל נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים. נשמתו הגבוהה של האדם הראשון (שנפח בו הקב"ה בעצמו) היא הנשמה הכללית האידיאלית של מין האדם, המסמנת כמה גבוה יכול כל אדם להגיע. ולכן ההדגשה שהיא כוללת את "כל נשמות הצדיקים", שכן דווקא הם מבטאים ומגלים את ייחודה ומעלתה.

חכמתו של אדם הראשון, ובמובן זה גם מעשיו ומחדליו, הם חלק מן ההוויה האנושית של כל אדם, ובכלל זה של נשמות גבוהות כשל משה רבינו והאבות. החכמה והשכל שבנשמתו הם לכן המקור והשורש לכל חכמה ושכל אנושיים. ואם כן, הבל הדיבור האלוקי מהווה לא רק את הדיבור האנושי אלא את מכלול הוויית האדם, ובכלל זה גם את החכמה האנושית, הקצה העליון של מהות האדם. בין הדיבור האנושי והדיבור האלוקי אין כל דמיון של מהות, אלא השוואה פונקציונלית בלבד. ביטויים כמו: 'דיבור', 'מאמר', 'הבל הפה' – אינם באים אלא כדי לבנות מערכת של יחסים בתפיסתנו את האלוקות. אנו משליכים את היחסים המוכרים לנו, בין כוחות הנפש לדיבור, על היחסים בין המידות האלוקיות לדיבור האלוקי. ובמובן זה, הדיבור הוא כוח ההשפעה היוצא החוצה ממהות הנפש בצורה של אותיות וצירופי אותיות, של יחידות משמעות מוגדרות ומסוימות, היוצרות את הקשר בין כוח ההשפעה האלוקי לבין העולמות על פרטי פרטיהם.

שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת

שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. הצדיקים גדולים ממלאכי השרת כיוון שהמלאכים נבראו בדיבור האלוקי ואילו מקור נשמות הצדיקים הוא בהבל הפנימי שלמעלה מהדיבור. המלאכים מוגבלים באותו דיבור וצירוף אותיות מסוים שבורא אותם, בעוד נשמות הצדיקים אינן מוגבלות בשום דיבור מסוים, והן יכולות במהותן לרדת ולפעול בעולם בכל צירוף.

וְהַיְינוּ לְפִי שֶׁאוֹתִיּוֹת דִּיבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ הֵן בְּחִינַת הַמְשָׁכוֹת כֹּחוֹת וְחַיּוּת מִמִּדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ הַמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. הדיבור האלוקי יכול להוות ולהחיות הוויות נעלות כמו נשמותיהם של הצדיקים, שהן תכלית כל הבריאה, כיוון שהדיבור הוא רק אמצעי הממשיך כלפי העולם את כוחן של המידות האלוקיות עצמן – והמידות אינן הוויה נפרדת מן העצמות האלוקית. המידות העליונות מאוחדות בו בייחוד שלם בתכלית, כפי שנתבאר בפרקים הקודמים. ומשום כך, הדיבור האלוקי המלביש ומבטא את המידות כלפי העולם – מבטא את המהות והעצמות האלוקית בעולם, וכן באדם ובתורה באופן אחר.

שֶׁהוּא לְמַעְלָה מַעְלָה לְאֵין קֵץ מִמַּדְרֵגַת חָכְמָה שֶׁבַּנִּבְרָאִים.

שֶׁהוּא לְמַעְלָה מַעְלָה לְאֵין קֵץ מִמַּדְרֵגַת חָכְמָה שֶׁבַּנִּבְרָאִים. כפי שנאמר, עניין זה של ייחוד המידות במהותו ועצמותו, הוא מעבר לאפשרות שלנו לחשוב ולדבר בו. באומרנו שאין חכמתנו משיגה בזה, אין זה גדר של השגה (גם לא בדרך השלילה), אלא רק הגדרה של קצה גבול ההפלגה שאנו יכולים לחשוב ולדבר בו. מושגי המחשבה שלנו תחומים בגבולות ההוויה שלנו ואין אנו יכולים לומר על דבר שמעבר לה – אלא שהוא אינו נתפס בהשגתנו. לא משום שזו הגדרה נכונה של הדבר, אלא רק כדי לתת מושג כלשהו – לגדול ביותר ולנעלה ביותר. בעל כורחנו, אנו מדברים בזה כדרך שילדים קטנים מדברים במושגים של מבוגרים. אין הם יכולים לבנות קנה מידה אחר משום שאין בידם דימויים אחרים. כך, באומרנו שמידותיו של הקב"ה, המיוחדות במהותו ועצמותו, הן למעלה לאין קץ מחכמת הנבראים – אין זו הגדרת המושג אלא הגדרת המשיג, עד כמה שאנו וכל חכמה שבנבראים מסוגלים להשיג בזה.

וְלֹא נִקְרְאוּ בְּשֵׁם אוֹתִיּוֹת לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים אֶלָּא לְגַבֵּי מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ בִּכְבוֹדָן וּבְעַצְמָן.

וְלֹא נִקְרְאוּ בְּשֵׁם אוֹתִיּוֹת לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים אֶלָּא לְגַבֵּי מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ בִּכְבוֹדָן וּבְעַצְמָן. כשאנו מדברים על מאמר אלוקי, אנו חושבים על המושג של אמירה כפי שאנחנו מכירים מעצמנו. ואולם הדימוי של הוויה זו לדיבור אינו דימוי לדיבור האנושי, אלא דימוי המייחס אותה כלפי המידות האלוקיות.

וְהִנֵּה הֵן כ"ב מִינֵי הַמְשָׁכוֹת חַיּוּת וְכוֹחוֹת שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁבָּהֶן נִבְרְאוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים וְכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּתוֹכָם.

וְהִנֵּה האותיות הֵן כ"ב מִינֵי הַמְשָׁכוֹת חַיּוּת וְכוֹחוֹת שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁבָּהֶן נִבְרְאוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים וְכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּתוֹכָם. כ"ב האותיות האלוקיות הן אבני היסוד של הבריאה – ההשלכות, הפרויקציות, של אותן אותיות בתורה, שהן אותיות הדיבור שלנו, שבכתב ושבעל פה. כל אחת מכ"ב האותיות שלנו היא סמל של האות האלוקית, של גילוי כוח מסוים מכוחות הבריאה.

שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ לִבְרוֹא הָעוֹלָם בכ"ב מִינֵי הַמְשָׁכוֹת שׁוֹנוֹת דַּוְקָא, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.

שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ לִבְרוֹא הָעוֹלָם בכ"ב מִינֵי הַמְשָׁכוֹת שׁוֹנוֹת דַּוְקָא, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. לשאלה מדוע יש דווקא כ"ב אותיות, יש הסברים שונים על דרך הסוד. ואולם, מעבר לכל ההסברים נובע הדבר מחפץ הבורא, שעלה ברצונו שייברא העולם באופן זה דווקא. כלומר, שעניין זה אין לו סיבה מושכלת, מדוע כך ולא אחרת, אלא שהוא בשורש הרצון הראשון, שלמעלה מן השכל, שכך יהיה, עולם כזה דווקא, עשוי בכ"ב מיני המשכות אלה.

וְהֵן הֵן כ"ב אוֹתִיּוֹת הַקְּבוּעוֹת בַּפֶּה וְלָשׁוֹן, כְּדִתְנַן בְּסֵפֶר יְצִירָה .

וְהֵן הֵן כ"ב אוֹתִיּוֹת הַקְּבוּעוֹת בַּפֶּה וְלָשׁוֹן, כְּדִתְנַן בְּסֵפֶר יְצִירָה (פרק ב משנה ב ועוד) . הביטוי "אותיות הקבועות בפה ולשון", והראיה לכך מספר יצירה, אף שהוא לכאורה דבר מובן מאליו, מורה על כך שהאותיות אינן מתהוות בפה ובלשון, אלא רק "קבועות", כלומר פועלות בהן, ואילו במקורן הן מיוחדות במידות העליונות המיוחדות במהותו ועצמותו של הקב"ה. משום כך מובאים הדברים דווקא בפרק י"א ולא בתחילת הספר – מאחר שבפרק זה מדובר על ייחוד האותיות במקורן שבמהותו ועצמותו. והראיה לכך מספר יצירה, לומר שהן הן אותן אותיות הקבועות בפה ובלשון.

[וּתְמוּנָתָן בִּכְתָב הִיא מוֹרָה עַל צִיּוּר הַהַמְשָׁכָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן].

[וּתְמוּנָתָן בִּכְתָב הִיא מוֹרָה עַל צִיּוּר הַהַמְשָׁכָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן]. בניגוד למספר, שהוא הוויה נקודתית, האות היא הוויה מורכבת שיש לה ממדים. יש לה ממד של היגוי בקול, של משמעות, ויש לה ממד של צורת האות הכתובה. במסורת כתיבת האותיות בספר תורה יש צורות יסודיות, כמו לאותיות יו׳׳ד או ו"ו, ויש צורות מורכבות כמו האות חי"ת (המורכבת משתי זי"נים או מו"ו וזי"ן), או האות ה"א (המורכבת מדל"ת ויו"ד). צורת האות הכתובה היא בעלת משמעות בפני עצמה, ובספרי הקבלה יש עיסוק רב בפרטי הפרטים של צורת האותיות, ובמשמעות שיש לצורות אלה. לחשיבות הרבה שיש לצורת האותיות יש ביטוי גם בהלכה, בהקפדה היתרה על צורתן המדויקת של האותיות בספר התורה, בכל תו ותג. כל סטייה מצורת האותיות פוסלת את ספר התורה כולו. שכן, האות הכתובה בספר התורה מבטאה מהות של מעלה לא רק בכללה, אלא גם בפרטים של צורת האות הכתובה, הגייתה וכו'. כל פרט, כל זווית, כל קו וכל יחס בין צורות – מבטא צד במהותה של האות העליונה, בתוכנו ובאופיו של הכוח העליון המסוים שאותו מסמלת האות.

שֶׁגַּם אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם הֵן הַמְשָׁכוֹת מֵהַשֵּׂכֶל וְהַמִּדּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, מִמַּהוּתָן וְעַצְמוּתָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. ולכן, עם כל ההבדל, יש מקום להקבלה זו, של אותיות הדיבור והכתב שלנו למערכת הדיבור האלוקי. כפי שנאמר כמה פעמים, בין אותיות הדיבור שלנו לאותיות הדיבור האלוקי עצמן אין מקום להשוות, וכן בין המידות שלנו למידות האלוקיות עצמן אין מקום להשוות – אבל בין היחס שבין המידות לאותיות שלנו אל היחס שבין המידות והאותיות של מעלה יש מקום להשוות. המקום הזה, שאותו מציין כאן אדמו"ר הזקן, הוא שמאפשר לנו להשתמש במודלים שאנו לוקחים מהנפש (וגם מהגוף) שלנו כדי לקבל מושג שכלי וגם רגשי על המהויות של מעלה.

כהמשך לפרק הקודם שדיבר על התגלותו של הקב"ה בספירות, עסק הפרק הזה בהתגלותו של הקב"ה נמוך יותר, במאמרות. דובר הרבה על הקשר בין המאמר האנושי, המוכר לנו, לבין המאמר האלוקי; מהו הקשר וכיצד אנו יכולים, למרות המרחק לאין שיעור, לחשוב ולהבין משהו בדיבור האלוקי דרך ההסתכלות בדיבור שלנו. המאמר של מעלה, כמו שלנו, מורכב מצירופים של אותיות; הצירוף הראשון של הדיבור שבורא את העולם הוא הצירוף של עשרת המאמרות הכתובים בפרק א בבראשית. מהצירוף הראשוני הזה, דרך חילופים של האותיות וצירופים נוספים עוד ועוד לאין מספר – נבראים ומונהגים כל פרטי הבריאה. דובר גם על שני מיני אותיות: אותיות המחשבה ואותיות הדיבור, ועל שני מיני העולמות שנבראו בהם: העולמות הנעלמים והעולמות הגלויים. בסיומו של הפרק, לאחר שהזכיר המחבר שוב את המרחק בין הדיבור שלנו לדיבור האלוקי המאוחד באלוקי עצמו, הוא מדגיש שאותן כ"ב אותיות של מעלה הן הן כ"ב האותיות הקבועות גם בפה ובלשון שלנו ממש. לקביעה זו יש משמעות עצומה, שאין הוא נכנס אליה כאן, לכל התחום של עבודת ה' בחסידות; בתפילה ובלימוד התורה שלנו, בהגיית אותן אותיות עצמן שבוראות שמיים וארץ.