חזור
שער היחוד והאמונה
פרק יאַךְ מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וְדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם , לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ.
אַךְ מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וְדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם ,
לְכָךְ נִיתַּן רְשׁוּת לְחַכְמֵי הָאֱמֶת, לְדַבֵּר בִּסְפִירוֹת בְּדֶרֶךְ מָשָׁל.
לְכָךְ נִיתַּן רְשׁוּת לְחַכְמֵי הָאֱמֶת, חכמי הסוד, הקבלה, לְדַבֵּר בִּסְפִירוֹת בְּדֶרֶךְ מָשָׁל. בפי חז"ל נקראת התורה 'משל הקדמוני', לאמור התורה היא המשל הראשוני, המשל של הכול, שהנמשל בו – הוא הקב"ה בעצמו. מבחינה זו, מתן תורה הוא מתנה שנתן לנו הקב"ה – כביכול את עצמו בתוך המציאות שלנו. התורה היא במובן זה החדירה שלו, של הבלתי מושג – אל תוך האנושי, אל תוך תבנית שבה מקבלים הדברים צורה הניתנת להבנה האנושית. והדרך שבה ניתנים דברים אלה, שהם מעבר להשגה, להבנה אנושית – היא דרך של משלים. אל המשלים הלקוחים מהמציאות שלנו אנו יכולים להתייחס, ודרכם אנו יכולים ומותרים – מכוח מתנתו של הקב"ה – להתייחס אליו. דימויים אלו נותנים לנו אפשרות לבנות קשר לא רק בדרך השלילה וההעדר (לומר שאין לנו כל קשר), אלא בדרך של בניית התייחסות בינינו לבין האין סוף.
וְקָרְאוּ אוֹתָן, 'אוֹרוֹת', כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הַמָּשָׁל הַזֶּה יוּבָן לָנוּ קְצָת עִנְיַן הַיִּחוּד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ ב"ה וּמִדּוֹתָיו.
וְקָרְאוּ אוֹתָן, את הספירות, 'אוֹרוֹת', כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הַמָּשָׁל הַזֶּה יוּבָן לָנוּ קְצָת עִנְיַן הַיִּחוּד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ ב"ה וּמִדּוֹתָיו. כאמור, עניין התייחדותן של הספירות בקב"ה הוא על פי האמת בלתי ניתן להבנה. שהרי המרחק המהותי בין הקב"ה ובין הספירות הוא עצום מכדי שנוכל להבין עד כמה הם נבדלים. במציאות שלנו, כל ההבדל בין דבר לדבר, בין מעלה ומטה – הוא מוגבל מאוד. בעולמות עליונים לעומת זאת, לא רק המהויות הן גדולות ומרובות יותר, אלא גם ההבדלים בין המהויות, בין דרגה לדרגה, הם מהותיים יותר. ולכן, כאשר מדובר על התייחסות (ואף על ייחוד) שעוברת את הפערים הללו, שאנו איננו יכולים אפילו להעריך את חוסר יכולתנו לתופסם – ברור שלא יכול להיות לנו בזה כל מושג של ממש. יש לנו, מכל מקום, סוג של ודאות – כפי שנאמר בסוף הפרק הקודם, מבחינת 'סוד האמונה' – במציאות הדבר, שהקב"ה מתייחד בדרך מסוימת בספירות כאשר הוא פועל דרכן. ומאחר שניתנה רשות לדבר בספירות בדרך משל, אפשר שיהיה לנו גם מושג כלשהו, לפחות בדרך משל – כיצד ומהו היחס הזה.
שֶׁהוּא בְּדֶרֶךְ מָשָׁל כְּעֵין יִחוּד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבְּתוֹךְ גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עִם גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנִּקְרָא מָאוֹר.
שֶׁהוּא בְּדֶרֶךְ מָשָׁל כְּעֵין יִחוּד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבְּתוֹךְ גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עִם גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנִּקְרָא מָאוֹר. המשל שניתן ליחס זה הוא היחס שבין אור השמש לשמש. אור השמש שאנו רואים הוא האור המתפשט ויוצא מן השמש, ואולם אור זה, לפני שהוא יוצא מן השמש ומתגלה בצורת אור, קיים בצורה כלשהי, נעלמת, גם במאור. במצבו זה הוא למעשה איננו אור, אין לו משמעות של אור ואי אפשר לדבר עליו כאור. במאור עצמו יש כלשונו: "רק עצם אחד שהוא גוף המאור". לא אחדות מורכבת אלא אחדות שלמה ופשוטה בבחינת 'יחיד'. רק כאשר המאור עצמו נסתר מעינינו, רק כאשר האור כאילו נפרד מן המאור – הוא נראה לנו אז כאור, כהוויה מוגדרת לעצמה.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם" . וְהַזִּיו וְהַנִּיצוֹץ הַמִּתְפַּשֵּׁט וּמֵאִיר מִמֶּנּוּ נִקְרָא אוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" .
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם" (בראשית א,טז) . וְהַזִּיו וְהַנִּיצוֹץ הַמִּתְפַּשֵּׁט וּמֵאִיר מִמֶּנּוּ נִקְרָא אוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" (שם פסוק ה) .
וּכְשֶׁהָאוֹר הוּא בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ הוּא מְיוּחָד עִמּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כִּי אֵין שָׁם רַק עֶצֶם אֶחָד שֶׁהוּא גּוּף הַמָּאוֹר הַמֵּאִיר, כִּי הַזִּיו וְהָאוֹר שָׁם עֶצֶם אֶחָד מַמָּשׁ עִם גּוּף הַמָּאוֹר הַמֵּאִיר וְאֵין לוֹ שׁוּם מְצִיאוּת כְּלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מַמָּשׁ וְיוֹתֵר מִזֶּה הֵן מִדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת עִם מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל, הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם וּמִתְיַיחֵד עִמָּהֶם בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשְׁכוּ וְנֶאֶצְלוּ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּדֶרֶךְ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ.
וּכְשֶׁהָאוֹר הוּא בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ הוּא מְיוּחָד עִמּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כִּי אֵין שָׁם רַק עֶצֶם אֶחָד שֶׁהוּא גּוּף הַמָּאוֹר הַמֵּאִיר, כִּי הַזִּיו וְהָאוֹר שָׁם עֶצֶם אֶחָד מַמָּשׁ עִם גּוּף הַמָּאוֹר הַמֵּאִיר וְאֵין לוֹ (לאור) שׁוּם מְצִיאוּת כְּלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מַמָּשׁ, באופן ייחוד וביטול זה וְיוֹתֵר מִזֶּה – שכן דימוי זה, של אור השמש הבטל בשמש, הוא דימוי הלקוח מאוצר הדימויים שלנו, שהוא כאמור מוגבל בגדרי ההוויה שלנו – הֵן התייחדות מִדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת עִם מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל, הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם וּמִתְיַיחֵד עִמָּהֶם בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשְׁכוּ וְנֶאֶצְלוּ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּדֶרֶךְ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ. כמו אור השמש הנראה לעינינו רק כשהוא נפרד מן השמש – כך הספירות הנאצלות מן המאציל קיימות רק לגבי הנבראים שאינם משיגים את המאציל בעצמו. ואולם, בדרגת האצילות ולמעלה מזה – אין לספירות כל קיום בפני עצמן. הן מיוחדות עימו בייחוד גמור שאין בו כל חילוק, מצויות בתוך הוויה שיש בה רק מציאות אחת – של מהותו ועצמותו.
אַךְ לֹא מַמָּשׁ בְּדֶרֶךְ זֶה, רַק בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְנִפְלָאָה מֵהַשָּׂגָתֵינוּ כִּי גָּבְהוּ דְּרָכָיו מִדַּרְכֵּינוּ
אַךְ לֹא מַמָּשׁ בְּדֶרֶךְ זֶה, שהתייחדות הקב"ה בספירות אינה ממש כמו במשל האור והשמש, רַק בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְנִפְלָאָה מֵהַשָּׂגָתֵינוּ כִּי גָּבְהוּ דְּרָכָיו מִדַּרְכֵּינוּ (על פי ישעיה נה,ט). כל משל מן המשלים הללו, ולו גם דק שבדקים, רחוק ומפליג ככל שיהיה – אינו אלא נתינת מקום לנו לקבל דימוי ואופן כלשהו של ראייה בדברים הללו. אך מבחינת הנמשל האלוקי בעצמו – אין כל משל תופס בו. הדבר הוא נפלא ונבדל מכל דימוי הנובע בסופו של דבר מעצמנו.
וּמִכָּל מָקוֹם לְשַׁכֵּךְ הָאוֹזֶן.
וּמִכָּל מָקוֹם לְשַׁכֵּךְ הָאוֹזֶן. משלים אלו נועדו כאמור "לשכך את האוזן", שתשמע מה שהיא מסוגלת לשמוע, שתהיה לגבינו משמעות כלשהי לדברים. משום כך אין המשלים מדויקים תמיד, ואחדים מהם
נִשְׁמַע וְנִתְבּוֹנֵן מִמְשַׁל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּיוּחָד וּבָטֵל בִּמְקוֹרוֹ, וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּשֵׁם כְּלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, רַק שֵׁם הַמָּקוֹר לְבַדּוֹ.
נִשְׁמַע וְנִתְבּוֹנֵן מִמְשַׁל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּיוּחָד וּבָטֵל בִּמְקוֹרוֹ, וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּשֵׁם כְּלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, רַק שֵׁם הַמָּקוֹר לְבַדּוֹ. לפני שהאור מתגלה בנפרד מהשמש, כאשר נמצא האור כביכול בתוך השמש, אי אפשר לומר שיש שתי מהויות, אור ושמש. האור אז אינו דבר נפרד מן השמש להיות מוגדר כאור, כהוויה בפני עצמה.
כָּךְ כָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ ב"ה וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ אֵינָן עוֹלוֹת וְנִקְרָאוֹת בְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ כְּלָל.
כָּךְ כָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ ב"ה וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ אֵינָן עוֹלוֹת וְנִקְרָאוֹת בְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ כְּלָל. כמו אור השמש בשמש כך בעולם האצילות, כל מידותיו של הקב"ה: רצונו (הכתר), וחכמתו ובינתו (ספירות השכל ומקור המידות), וחסדו וגבורתו ותפארתו וכו׳ (ספירות המידות) – מיוחדות כולן עם הקב׳׳ה עד שאינן ניכרות שם בהגדרה ושם בפני עצמן, אלא הכול שם מאוחד בהוויה אחת פשוטה.
אֶלָּא לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים עֶלְיוֹנִים ו תַּחְתּוֹנִים, שֶׁהַוָּויָיתָם וְחַיּוּתָם וְהַנְהָגָתָם שהקב"ה מְהַוֶּה וּמְחַיֶּה אוֹתָם וּמַנְהִיגָם הוּא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ הַמִּתְלַבְּשׁוֹת בְּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת.
אֶלָּא לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים שהם למטה מהאצילות. בין שהם עֶלְיוֹנִים ובין שהם תַּחְתּוֹנִים, שֶׁהַוָּויָיתָם וְחַיּוּתָם וְהַנְהָגָתָם שהקב"ה מְהַוֶּה וּמְחַיֶּה אוֹתָם וּמַנְהִיגָם הוּא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ הַמִּתְלַבְּשׁוֹת בְּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת. כוח החיים האלוקי הפועל בעולם ומנהיג אותו נמצא בו בצורה כזו, שאפשר להצביע ולומר: זו חכמתו של הקב"ה, זה חסדו, זוהי גבורתו. ואולם הגדרות אלו הן רק מבחינתנו, מבחינת הנבראים שקיימים ומונהגים בכוחות אלו. כפי שהאור כאור נראה רק לאלה שהאור מאיר להם, לאלה שמקבלים מאור השמש את כל מה שיש בהם, את האנרגיה ואת כל תמצית החיים הנובעת בהם, אף על פי שבמאור עצמו אין לו אפילו שם בפני עצמו.
כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ: בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם – בְּחָכְמָה, בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת
כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ:
דִּכְתִיב: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וגו'" . וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ דְּאַפִּיקַת עֲשַׂר תִּיקּוּנִין וְקָרֵינַן לְהוֹן עֲשַׂר סְפִירָן .
דִּכְתִיב: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וגו'" (משלי ג,יט-כ) . וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ בהקדמה לתיקוני זהר (יז,א): דְּאַפִּיקַת עֲשַׂר תִּיקּוּנִין (שהוצאת עשרה תיקונים, עשר מהויות), וְקָרֵינַן לְהוֹן עֲשַׂר סְפִירָן (ואנו קוראים להן עשר ספירות) . והדיוק הוא שאנו, הנבראים, קוראים להן בשמות אלו, בעוד כלפיו הן בטלות כזיו השמש כשהוא בגוף השמש.ּ
לְאַנְהָגָא בְּהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְּיָין וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְּיָין , וּבְהוֹן אִתְכְּסִיאַת
לְאַנְהָגָא בְּהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְּיָין וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְּיָין (להנהיג בהן עולמות סתומים שאינם מתגלים ועולמות המתגלים) , וּבְהוֹן אִתְכְּסִיאַת מבני נשא (ובהן, על ידן, אתה מתכסה ומסתתר מבני האדם). הקב"ה מתלבש בספירות כדי לקיים את העולם ולהנהיג את העולם דרכן. ודרכו של לבוש שהוא מגלה מצד אחד ומסתיר מצד שני. במידה שהספירות מגלות את פעולותיו – הן מסתירות אותו עצמו. אנחנו מכירים אותו דרך הספירות, בדרך שבה הוא מנהיג אותנו: בחסד, בגבורה, בתפארת וכו', בעוד שאת מהותו ועצמותו שמעבר לספירות – הן מסתירות לנו. הנבראים בהגדרתם, שהקב"ה בורא ומחיה אותם בספירות, אינם יכולים לחוות את האלוקי שמעבר לספירות – אלא אם לא יהיו עוד נבראים.
עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית נִגְלֵית מִדַּת הַחֶסֶד.
להלן יפרט אדמו"ר הזקן כיצד הייתה הבריאה והנהגת העולם בשש המידות: עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, לשם דוגמה: בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית נִגְלֵית מִדַּת הַחֶסֶד. בכל יום מששת ימי הבריאה יש התגלות ופעולה של הקב"ה באחת משש המידות, כסדרן מלמעלה למטה. ולכן ביום הראשון ההתגלות היא במידת החסד.
כְּלוּלָה מִכָּל מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ מְלוּבָּשִׁין בָּהּ.
ומידת החסד הזו כְּלוּלָה מִכָּל מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ מְלוּבָּשִׁין בָּהּ. המידה המתגלה בכל אחד מימי הבריאה (ובעצם בכל תהליך או תופעה במציאות העולם שלנו, כידוע), אינה מידה יחידה, נקודתית, אלא מידה הכלולה מכל שאר המידות (ומשום כך גם מקושרת לשאר המידות). מידה כזו אינה נקודה אלא מבנה שלם, קומה שלמה של עשר ספירות בפני עצמה. מידת החסד המתגלה ביום הראשון מששת ימי בראשית היא בכללותה מידת החסד ואילו בפרטיה היא מורכבת מכל הספירות המלובשות במידת החסד: מהרצון (הכתר) שבחסד, מהחכמה הבינה והדעת שבחסד, ומכל שאר המידות שבחסד.
וּבָרָא בָּהּ אֶת הָאוֹר בְּמַאֲמַר: "יְהִי אוֹר" , שֶׁהִיא בְּחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת וְהַמְשָׁכַת הָאוֹר לָעוֹלָם מִלְמַעְלָה. וְהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ בָּעוֹלָם מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ, שֶׁהִיא בְּחִינַת מִדַּת חֶסֶד.
וּבָרָא בָּהּ אֶת הָאוֹר בְּמַאֲמַר: "יְהִי אוֹר" (בראשית א,ג) , שהוא אחד מעשרה מאמרות, שֶׁהִיא בְּחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת וְהַמְשָׁכַת הָאוֹר לָעוֹלָם מִלְמַעְלָה. כלומר, התגלותו וירידתו של האור אל תוך המציאות של העולם הזה. וְהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ בָּעוֹלָם מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ, שֶׁהִיא בְּחִינַת מִדַּת חֶסֶד. הכוח של ההתרחבות, של התגלות והתפשטות האור, הזורמת ושופעת בכל המציאות – היא מידת החסד. היום הראשון הוא היום של מידת החסד, ולכן יש בו גילוי של דבר שהוא מעין מידת החסד – האור היורד ומתפשט בכל העולם ללא הגבלות. שהרי, אור היום הראשון אינו אור כאור השמש. 'אור שבעת הימים' הוא אור מסוג אחר, ממהות אחרת, הוא אור שאין לו גבולות בתוך הבריאה (שהגבול שלו הוא גבול הבריאה בכללותה), שיכול להתפשט מסוף העולם לסופו.
רַק מִפְּנֵי שֶׁכְּלוּלָה גַּם מִמִּדַּת גְּבוּרָה, לָכֵן לֹא הָיָה רוּחָנִי כָּאוֹר שֶׁל מַעֲלָה מַמָּשׁ.
רַק מִפְּנֵי שכאמור מידת החסד אינה מופיעה כחסד בלבד, אלא שֶׁכְּלוּלָה גַּם מִמִּדַּת גְּבוּרָה, שהיא מידת הצמצום וההגבלה של דברים בתוך תחומים מסוימים, לָכֵן לֹא הָיָה האור של היום הראשון רוּחָנִי לגמרי כָּאוֹר שֶׁל מַעֲלָה מַמָּשׁ. אילו הייתה הנתינה בבחינת חסד לבד, בטהרתו ובשלמותו, לא הייתה לאור שום מגבלה – אף לא גבולות הבריאה. הוא היה כאור האין סוף שלפני הצמצום, שהיה מעבר לכל הגבלות שהן, וכמהותה של מידת החסד האלוקית כשלעצמה.
וְגַם נִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
וְגַם נִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית. אור היום הראשון מתקשר אל העולם, מתלבש בו ונכנס אל תוך מידותיו. כשלעצמו, האור האלוקי הוא גילוי בלבד, של נתינה והשפעה ללא גבול. ברם, אור היום הראשון הוא חסד בבחינת "עולם חסד יבנה" (תהלים פט,ג) – חסד שבונה את העולם, שמתייחס אל גבולותיו ובונה את העולם בתוך אותם גבולות.
שֶׁהוּא מַהֲלַךְ ת"ק שָׁנָה מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ וּמִמִּזְרָח לְמַעֲרָב.
שֶׁהוּא מַהֲלַךְ ת"ק (חמש מאות) שָׁנָה מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ וּמִמִּזְרָח לְמַעֲרָב. מהלך חמש מאות שנה הוא מרחק גדול, אבל יש לו מידה. ואפילו אם נאמר שאין מדובר במרחק גשמי, עדיין זו מידה והגבלה שיש בין הארץ לרקיע, בין הרוחני והגשמי, בין שני קצוות המציאות. מה שאומר, שכל זה נמצא בתוך מרחב אחד מוגדר ומוגבל, ואם כן האור שמתלבש בזה, גם אם זה כל מרחב המציאות, הוא מוגבל.
וְכֵן בְּיוֹם שֵׁנִי נִגְלֵית מִדַּת גְּבוּרָה.
וְכֵן בְּיוֹם שֵׁנִי נִגְלֵית מִדַּת גְּבוּרָה. לפי סדר הספירות, היום השני הוא היום של מידת הגבורה.
כְּלוּלָה מִשְּׁאָר מִדּוֹת וּרְצוֹנוֹ כו'.
כְּלוּלָה מִשְּׁאָר מִדּוֹת וּרְצוֹנוֹ כו'. מידת הגבורה הנגלית ביום השני, אף היא אינה מתגלה כנקודה אחת בלבד, אלא כמבנה מורכב שיש בו גם חסד וגם שאר כל הספירות.
וּבָרָא בָּהּ הָרָקִיעַ, בְּמַאֲמַר: "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" , שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם וּגְבוּרוֹת לְהַעֲלִים מַיִם הָעֶלְיוֹנִים הָרוּחָנִיִּים מִמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים.
וּבָרָא בָּהּ הָרָקִיעַ, בְּמַאֲמַר: "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (בראשית א,ו) , שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם וּגְבוּרוֹת לְהַעֲלִים מַיִם הָעֶלְיוֹנִים הָרוּחָנִיִּים מִמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים. בריאת הרקיע ביום השני אינה רק שרטוט של רדיוס כלשהו בתוך העולם, המבדיל בין המים שנמצאים למטה לבין המים שנמצאים לכאורה למעלה בעננים. בריאת הרקיע היא החלוקה המהותית – בין עליונים ותחתונים. הרקיע הוא הקו המחלק את מציאות העולם כולה בין ברואי מעלה לברואי מטה, בין 'מים עליונים' לבין 'מים תחתונים'. מים תחתונים הם המקור ההיולי הראשוני שממנו נובעים כל ברואי מטה, הארץ וכל אשר בה. וכנגדם, המים העליונים, המים שמעל לרקיע, הם התמצית והמקור לכל הדברים הרוחניים בכל הדרגות. בריאת הרקיע היא אפוא החציצה הראשונית בין הרוחני והגשמי, בין עליונים ותחתונים.
וְעַל יְדֵי זֶה נִתְגַּשְּׁמוּ הַתַּחְתּוֹנִים בְּהִבָּדְלָם מֵהָעֶלְיוֹנִים.
וְעַל יְדֵי זֶה נִתְגַּשְּׁמוּ הַתַּחְתּוֹנִים בְּהִבָּדְלָם מֵהָעֶלְיוֹנִים. חלוקה
וּמִדַּת חֶסֶד כְּלוּלָה בָּהּ. כִּי "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" שֶׁהַכֹּל כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וְאָדָם עָלֶיהָ לַעֲבוֹד ה'.
וּמִדַּת חֶסֶד כְּלוּלָה בָּהּ. כאמור, גם הגבורה אינה מופיעה בטהרתה, כצמצום והגבלה מוחלטים. כאשר פועלת מידת הגבורה בעולם מלובשת בה גם מידה של חסד, כִּי "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט,ג), שֶׁהַכֹּל כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וְאָדָם עָלֶיהָ לַעֲבוֹד ה'. החציצה בין העליונים והתחתונים היא שלב הכרחי בתהליך יצירת הארץ התחתונה והחומרית – אבל הפורה והמולידה. ארץ שממנה נוצר האדם, ושבה הוא יכול להתקיים כאדם ולמלא בכך את תכלית הבריאה כולה. הגבורה שבבריאת היום השני, ממוזגת אפוא עם החסד ושאר הספירות, כיוון שבסופו של דבר היא אינה מגבלה בלבד אלא חלק מבניין העולם שבכללו הוא "חסד יבנה". עם זאת, ישנו הבדל ברור בין היום הראשון, שהוא בעיקרו יום של נתינה, לבין היום השני שבו חלה ההגבלה וההגדרה של אותה נתינה, שבו כל דבר מגיע אל מקומו המיוחד לו: החומרי אל החומר והרוחני אל הרוח. היום השני הוא אם כן יצירתו של קו החציצה בין עליונים ותחתונים, כאשר מאותה שעה ואילך כמעט שלא ניתן לעבור יותר מן האחד לשני.
וְכֵן כּוּלָּן.
וְכֵן כּוּלָּן. וכן בשאר המידות שבשאר הימים. היום השלישי הוא במידת התפארת, המידה הממוזגת משתי המידות (חסד וגבורה), ושלכן יש בו טובה כפולה: יש בו את החלוקה וההגדרה של ים ויבשה, ויש בו את המיזוג ואת גילוי ההרמוניה של הבריאה בכל העניינים של צמיחה וגידול. וכן שאר המידות, קשורות כל אחת בדרכה אל יום הבריאה המתייחס אליה.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ בְּתִיקּוּנִים שָׁם: לְאַחֲזָאָה אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא בְּצֶדֶק וּמִשְׁפָּט כו' . צֶדֶק אִיהוּ דִּין ,
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ בְּתִיקּוּנִים שָׁם: לְאַחֲזָאָה אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא בְּצֶדֶק וּמִשְׁפָּט כו' (להראות איך מונהג העולם בצדק ומשפט) . המידות יוצרות את התבניות שבהן בורא ה׳ את העולם ודרכן הוא מנהיג אותו. ומידותיו הן צדק ומשפט: צֶדֶק אִיהוּ דִּין (הצדק הוא אופן של מידת הדין) , ההעמדה על דיוקם של דברים, על גבולות מוחלטים שאין מהם סטייה. המידה של הצדק המוחלט, בבחינת – "יקוב הדין את ההר".
מִשְׁפָּט אִיהוּ רַחֲמֵי .
מִשְׁפָּט אִיהוּ רַחֲמֵי (משפט הוא רחמים) . המשפט אינו חסד ונתינה ללא גבול, אלא נתינה מתוך התחשבות בחסרונותיו ומגבלותיו של המקבל. המשפט גם אינו דין. מבחינת הצדק הגמור ('איהו דין') אין מתחשבים בגורמים לחטא, בחולשותיו ובצרכיו של מי שחטא, אלא מי שחטא – אין לו תקנה. המשפט הוא המידה המשקללת את הדין והחסד. במידת המשפט אנו מגדירים את הטוב והרע ועושים את הדבר שהוא המסקנה המתחשבת בשניהם, הכוללת בתוכה גם את הנתינה של רחמים.
כּוֹלָּא לְאַחֲזָאָה אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא ,
כּוֹלָּא לְאַחֲזָאָה אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא (הכול להראות כיצד מתנהג העולם) , שכל גילוי הספירות הוא כלפי העולם. והגילוי הוא – הנהגת העולם על פי הספירות השונות ודרכן.
אֲבָל לָאו דְּאִית לָךְ צֶדֶק יְדִיעָא דְּאִיהוּ דִּין וְלָא מִשְׁפָּט יְדִיעָא דְּאִיהוּ רַחֲמֵי וְלָאו מִכָּל אִינּוּן מִדּוֹת כְּלָל .
אֲבָל לָאו דְּאִית לָךְ צֶדֶק יְדִיעָא דְּאִיהוּ דִּין וְלָא מִשְׁפָּט יְדִיעָא דְּאִיהוּ רַחֲמֵי וְלָאו מִכָּל אִינּוּן מִדּוֹת כְּלָל (אבל לא שיש אצלך הצדק הידוע לנו שהוא דין, ולא משפט הידוע לנו שהוא רחמים, ולא מכל אותן מידות כלל) . אף על פי שהקב"ה נוהג בצדק ובמשפט, שהם דין ורחמים, הוא עצמו אינו מוגדר ואינו נתפס כלל באותן מידות. המידות אינן מגדירות את מהותו כשלעצמה, אלא משמשות כמכשירים שבהם הוא פועל בעולמות. מידותיו של הקב׳׳ה אינן מידותיו במשמעות זו שהן מודדות את הקב׳׳ה או שהן קובעות את מידותיו, אלא המידות שבהן הוא מודד אותנו. אך יחד עם זה, הן גם האופן שבו הוא בעצמו מודד אותנו – באחדותו המופלאה במידותיו הריהן האופן שבו הוא כביכול חושב ומרגיש ופועל בתוך המציאות שלנו.
פרק זה דיבר על התגלותו של הקב"ה, למרות היותו מרומם ונבדל לגמרי מכלי השגתנו. לא משום שאנו באמת מגלים אותו, אלא משום שהוא מתגלה – הוא בעצמו מתגלה – באופנים שהוא בוחר להתגלות. בתחילת הפרק דובר על הרשות שניתנה לחכמי האמת לדבר על הספירות הנעלמות בדרך משל, והמשל הוא 'אורות' – האור שמאוחד במאור נראה כדבר לעצמו כשהמאור נסתר מהרואה. כך הספירות, מצידו של הקב"ה הן מאוחדות בו בדרך מופלאה ורחוקה לחלוטין מהשגתנו, אך מצד התחתונים הן כוחות והתגלויות שאנו יכולים להתייחס אליהן. בהמשך הפרק הביא אדמו"ר הזקן בדרך משל ודוגמה את התגלות שש המידות שבהן נברא העולם: כיצד מתגלה מידת החסד ביום הראשון בבריאת האור, הגבורה ביום השני בבריאת הרקיע, ואיך מתנהג העולם בצדק ובמשפט האלוקי אף שאצלו אין כלל צדק ומשפט הידועים לנו.