חזור
שער היחוד והאמונה
פרק אלְהָבִין מְעַט מִזְעֵר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר דִּ"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל כו'" הוּא יִחוּדָא עִילָּאָה וּ"בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" הוּא יִחוּדָא תַּתָּאָה .
לְהָבִין מְעַט מִזְעֵר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר
"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" . וְצָרִיךְ לְהָבִין: וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים נִשְׁרֶה בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְהִיר כָּל כָּךְ "וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"?
"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד,לט) . וְצָרִיךְ לְהָבִין: וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים נִשְׁרֶה בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְהִיר כָּל כָּךְ "וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"? שהרי אם בא הכתוב לומר שאין אלוקים אחר חוץ ממנו, לשם מה ההדגשה היתרה – "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"? אם בשמיים ובארץ היא הגדרה גאוגרפית, לשם מה צריך להזהיר כל כך? לא רק "וידעת" אלא "והשבות אל לבבך", כלומר: עיין בדבר, העמק דעתך ושים אל ליבך – שלא למטה ולא למעלה ולא לצדדים אין אלוקות אחרת. ולכן הוא אומר: "וצריך להבין" – שיש לראות ולהבין הדגשה זו כמפתח להבנת הדברים בהיקף ובעומק אחר – כפי שיבואר בהמשך.
הִנֵּה כְּתִיב: "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" וּפֵירֵשׁ הבעש"ט ז"ל
הִנֵּה כְּתִיב: "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קיט,פט). וּפֵירֵשׁ הבעש"ט ז"ל.
ייתכן גם שחשוב היה לאדמו"ר הזקן בפתח ספרו
כִּי דְּבָרְךָ שֶׁאָמַרְתָּ "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וגו׳" תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ עצמן הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת לְעוֹלָם בְּתוֹךְ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּתוֹךְ כָּל הָרְקִיעִים לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם, כְּדִכְתִיב: "וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"
הבעש"ט מסביר את הפסוק לא כמשל או מליצה, אלא כפשוטו, באופן הממשי ביותר: כִּי דְּבָרְךָ שֶׁאָמַרְתָּ בבריאת העולם: "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וגו׳" (בראשית א,ז), תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ עצמן הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת לְעוֹלָם בְּתוֹךְ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּתוֹךְ כָּל הָרְקִיעִים לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם, כְּדִכְתִיב: "וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם" (ישעיה מ,ח). מילים ואותיות אלו עצמן ניצבות ברקיע ומחזיקות אותו תמיד שיהיה הרקיע קיים. לפי זה, דבר ה׳ שברא את השמיים אינו מאורע חד פעמי, מעשה שהיה, אלא דיבור הנאמר וחוזר ונאמר, ומכוחו קיימים השמיים.
וּדְבָרָיו חַיִּים וְקַיָּימִים לָעַד כו'.
וּדְבָרָיו חַיִּים וְקַיָּימִים לָעַד כו'. הדיבור האלוקי אינו כדיבורו של האדם. דיבורו של האדם הוא בן חלוף, היה ואיננו עוד. והמאמר האלוקי הוא נצחי, ממשיך ונאמר ללא גבולות, פעם אחר פעם, רגע אחר רגע – בתוך כל המציאות. עשרת המאמרות בהם ברא ה׳ את העולם ממשיכים להידבר בתוכו, ממשיכים לברוא את המציאות כפי שהיא בכל רגע ורגע. כדי להמחיש את הדברים וכמשל בלבד: כאשר אדם מדליק מנורה חשמלית הוא מפעיל זרם חילופין הפועל הלוך ושוב בשני הכיוונים – כל זמן שהמנורה דולקת. הלחיצה על מתג החשמל פועלת במובן זה כמו מאמר הבריאה – הפעולה אינה נגמרת עם הלחיצה על הכפתור. להפך, הלחיצה על הכפתור רק מתחילה את הפעולה, היא רק משחררת את הדבר החוזר ונעשה בכל רגע מחדש – כל זמן שהוא קיים.
כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ, וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל וּכְמוֹ קוֹדֶם מַאֲמַר "יְהִי רָקִיעַ כו'" מַמָּשׁ.
כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ, וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל וּכְמוֹ קוֹדֶם מַאֲמַר "יְהִי רָקִיעַ כו'" מַמָּשׁ. אילו היה ה׳ מפסיק לומר את מאמרי הבריאה, אילו היו האותיות מפסיקות להיאמר בתוך הבריאה אפילו לרגע אחד – לא היה עוד רקיע. הרקיע היה חוזר לאין ואפס כפי שהיה קודם שנברא מראשיתו. אם להשתמש באותו משל: יש מנורות שבהן הזרם החשמלי לא מלהיט חוט מתכת אלא עובר באוויר בין שני קטבים. כלומר, הזרם החשמלי לא רק יוצר את ההארה אלא הוא עצמו גם 'חומר' הדבר המאיר. בדומה לזה, האותיות שבהן נבראו השמיים והארץ אינן רק מחזיקות אותם, אלא הן בעצמן השמיים והארץ וכל אשר בהם.
וְכֵן בְּכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.
וְכֵן בְּכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. אדמו"ר הזקן מדגיש שדברים אלה אמורים גם בעולמות התחתונים, שכן לגביהם הדברים קשים יותר לתפיסה. לגבי העולמות העליונים, לגבי ההוויות הרוחניות והמופשטות – הדברים מתקבלים יותר על הדעת, כיוון שאנו רגילים לראותן כהוויות בלתי יציבות, כהוויות הזקוקות לתמיכה מתמדת של כוחות חיים המחזיקים ומקיימים אותן. מה שאין כן לגבי ההוויות הגשמיות, הנדמות לנו כבעלות קיום יציב ועצמאי.
וַאֲפִילּוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם מַמָּשׁ, אִילּוּ הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנָּה כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם הָאוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרֵאת הָאָרֶץ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, הָיְתָה חוֹזֶרֶת לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ.
וַאֲפִילּוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם מַמָּשׁ, אִילּוּ הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנָּה כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם הָאוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרֵאת הָאָרֶץ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, הָיְתָה הארץ חוֹזֶרֶת לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ. גם בארץ הגשמית היה מקום לחלק בין יצורים חיים, שאנו רואים בהם רוח חיים ואנו רואים בעליל מה קורה כאשר מוציאים מהם את רוח החיים, ובין "דומם ממש", כעפר ואבנים שאין רואים בהם כל רוח חיים. כלומר, לא רק העולם הרוחני, אלא גם העולם הגשמי, ולא רק עולם החי, אלא גם עולם הצומח וגם האבנים והעפר והמים הדוממים – קיימים כולם לא מכוח בריאה שבעבר, אלא מכוח השפיעה האלוקית המתמדת, הפועלת בהם ובוראת אותם מחדש מאין גמור בכל רגע ורגע כפי שהם.
כְּמוֹ לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית מַמָּשׁ.
כְּמוֹ לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית מַמָּשׁ. החזרה בפרק זה שוב ושוב על המילה "ממש" באה להדגיש שאין הדברים אמורים על דרך משל ומליצה. באומרו שהארץ הייתה חוזרת לאין ואפס ממש – כוונתו לאין ואפס ממש, כמו לפני ששת ימי בראשית ממש, כלומר – כלום.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י ז"ל שֶׁגַּם בְּדוֹמֵם מַמָּשׁ כְּמוֹ אֲבָנִים וְעָפָר וּמַיִם יֵשׁ בְּחִינַת נֶפֶשׁ וְחַיּוּת רוּחָנִית, דְּהַיְינוּ בְּחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת הַמְחַיּוֹת וּמְהַוּוֹת אֶת הַדּוֹמֵם לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְאֶפֶס שֶׁלִּפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י ז"ל
וְאַף שֶׁלֹּא הוּזְכַּר שֵׁם אֶבֶן בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
וְאַף שֶׁלֹּא הוּזְכַּר שֵׁם אֶבֶן בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. מאמרי הבריאה הם מאמרים כוללים מאוד: שמיים, ארץ, ים, יבשה וכיוצא בזה. אמנם על פי הנאמר כאן משמע שמאמרי הבריאה מתייחסים גם אל פרטי הבריאה ופרטי פרטיהם בכל זמן ומצב. כדי להסביר זאת, את הקשר בין המאמר הכללי הכתוב בתורה ובין פרטי המציאות, יבוא להלן קטע, טכני יותר, המסביר כיצד הדיבור האלוקי הכולל אכן פועל בתוך המציאות לא רק בהווייתה הכוללת והמופשטת, אלא גם בהווייתה הפרטית המסוימת והמוגדרת עד לפרטי פרטים.
וְאַף עַל פִּי כֵן נִמְשָׁךְ חַיּוּת לָאֶבֶן עַל יְדֵי צֵירוּפִים וְחִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת.
וְאַף עַל פִּי כֵן נִמְשָׁךְ חַיּוּת לָאֶבֶן עַל יְדֵי צֵירוּפִים וְחִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת. הקשר בין אותיות התורה ובין הבריאה, נובע מהיות שניהם ביטוי, אם כי שונה, לאותו דבר עצמו – למאמר האלוקי. המאמר האלוקי עצמו ש"אמר והיה העולם" מיתרגם כביכול בשני תרגומים. התרגום האחד הוא במציאות הרקיע עצמו, והתרגום השני הוא כפי שהדברים האלה כתובים בתורה. דבר המיתרגם ביותר מתרגום אחד מצוי גם בתוך מציאות מוכרת יותר. לדוגמה: את גלי הקול אפשר לרשום על תקליט ואפשר לרשום על סרט מגנטי. בתקליט מתבטאות התנועות של גלי הקול בחריצים על חומר פלסטי, ובסרט המגנטי כמִגנוט של תחמוצות ברזל על הסרט, אף שגלי הקול עצמם אינם לא זה ולא זה, אלא דבר בפני עצמו. כמו כן, מתגלה הדיבור האלוקי באופן אחד בתוך הרקיע ובאופן אחר בתוך המילים שבתורה. כשאנו קוראים את הכתוב בתורה: "יהי רקיע וגו'", זה האופן שבו דבר ה׳ מתבטא באמצעות הכלי של תורה. ואילו הרקיע, כפי שאנו רואים אותו, הוא אופן אחר שבו דבר ה׳ מתבטא במציאות אחרת. ובהיות שניהם תרגומים של דבר אחד – יש ביניהם קשר פנימי ומהותי.
צירופי האותיות שבמילים הכתובות בתורה הן כאמור ביטוי אחד של דבר ה', בתוך מערכת מסוימת אחת של התורה הכתובה לפנינו. אמנם, כיוון שכל אות בפני עצמה מבטאת כוח אלוקי בפני עצמו, יכולות האותיות להצטרף גם באופנים אחרים, ליצור מילים שונות ומשמעויות שונות שאינן נקראות באופן שאנו רגילים לקרוא בתורה. יתר על כן, כפי שעוד יוסבר בהמשך הספר, האותיות גם מתחלפות אחת בשנייה במעגלים ידועים, ובכך גדל מספר הצירופים לכמעט אין סוף אפשרויות. כל צירוף של אותיות הוא מילה או מספר מילים המבטאות משמעות מסוימת בצורה מסוימת אחת בלעדית, וכל ביטוי ייחודי כזה של משמעות מחיה ומקיים פרט ומצב פרטי מסוים של המציאות לדרגותיה השונות.
הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת ברל"א שְׁעָרִים פָּנִים וְאָחוֹר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה.
הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת ברל"א (231) שְׁעָרִים פָּנִים וְאָחוֹר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה.
עַד שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת וְנִמְשָׁךְ מֵהֶן צֵירוּף שֵׁם אֶבֶן וְהוּא חַיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶבֶן.
עַד שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת וְנִמְשָׁךְ מֵהֶן צֵירוּף שֵׁם אֶבֶן וְהוּא חַיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶבֶן. כל אחת מן האותיות שבעשרת המאמרות היא דרך ביטוי אחת של כוח החיים הכללי, שהוא כוח הדיבור האלוקי הפועל בתוך המציאות. הכוחות הללו נפגשים זה בזה ומתמזגים זה בזה, דרך אותם מאתיים שלושים ואחד שערים של תמורות האותיות. והצירופים השונים הנוצרים מתוך כך יוצרים בכל פעם מציאות פרטית ייחודית, שהיא כוח החיים והקיום של כל פרט. כל צירוף של אותיות יוצר מילה, ובעולם הוא יוצר הוויה, מציאות מסוימת פרטית, בחומר וברוח. צירופי האותיות אינם מקריים, הם מונחים בדרכי השתלשלות העולמות, ונושאים על גביהם את השורשים והסיבות שהשתלשלו מהם. הצירוף 'אבן׳ למשל, קשור במהותה ובעניינה של האבן. אין הוא יכול להיווצר מאותיות המאמר שברא את השמיים, אלא דווקא מאותיות המאמר שברא את הארץ. כל צירוף נובע מצירוף הקודם לו ומזה הקודם לקודם, עד למאמר הראשון השייך לו, וכל זה במעגלים ובשבילים השייכים ומכוונים לכך מראשית הדברים.
וְכֵן בְּכָל הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם, הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים בָּהֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
וְכֵן בְּכָל הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם, הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים בָּהֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כל צירוף אותיות הוא מילה. למילים יש משמעות – המשמעות של הצירוף 'אבן' הוא אבן, המשמעות של הצירוף 'נשר' הוא העוף הנקרא נשר, וכן הלאה. הזהות המופלאה הזו בין המילה ובין ההוויה בעולם, בין שני המופעים של הדיבור האלוקי כפי שהוסבר לעיל, קיימת אך ורק בלשון הקודש. שכן, היא הלשון שבה נברא העולם והיא הלשון שבה מתגלה הקב"ה בתורתו. לשון הקודש היא לפיכך הלשון האמיתית, כי השם שנקרא בו כל דבר בלשון הקודש הוא שמו האמיתי. לא צירוף אותיות מקרי שבני אדם מסכמים ביניהם שיסמל כך וכך, אלא צירוף אותיות שהוא הוא 'נוסחת החיים' הפרטית של אותו נברא, היונק מהדיבור האלוקי שבעשרת המאמרות.
הֵן הֵן אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת ברל"א שְׁעָרִים עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתוֹ נִבְרָא לְהַחֲיוֹתוֹ.
הֵן הֵן אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת ברל"א שְׁעָרִים עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתוֹ נִבְרָא לְהַחֲיוֹתוֹ. שמו של כל נברא הוא צירוף אותיות שהוא האופן שבו עשרת המאמרות מתבטאים בדרגה, במקום ובגודל מסוים שלו. כמעט כל דבר מורכב שבעולם, בעוברו לדרגה, לתחום, או לגודל שונה, משנה את אופיו ומשמעותו. וכאשר מדובר בנוסחה הבסיסית של עשרת המאמרות שבתורה, העוברת בכמעט אין ספור מדרגות ההולכות ומתפשטות בכיוונים שונים, אף היא משנה את משמעותה ואופייה בכל פרט שבו היא מופיעה. לא רק במושג ה'אבן' בכלל, אלא אף בכל אבן פרטית מתבטא צירוף אותיות מיוחד. צירוף זה מבטא את הכוח האלוקי, את השם, המגדיר ומהווה את המהות וההיסטוריה המיוחדת של כל גרגר חול על שפת הים, השונה מזו של הגרגר שלידו.
לְפִי שֶׁאֵין פְּרָטֵי הַנִּבְרָאִים יְכוֹלִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת עַצְמָן שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהֶן עַצְמָן גָּדוֹל מְאֹד מִבְּחִינַת הַנִּבְרָאִים פְּרָטִיִּים, וְאֵין כֹּחַ בָּהֶם לְקַבֵּל הַחַיּוּת,
לְפִי שֶׁאֵין פְּרָטֵי הַנִּבְרָאִים יְכוֹלִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת עַצְמָן שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהֶן עַצְמָן גָּדוֹל מְאֹד מִבְּחִינַת הַנִּבְרָאִים פְּרָטִיִּים, וְאֵין כֹּחַ בָּהֶם לְקַבֵּל הַחַיּוּת, עשרת המאמרות הם כוחות כוללים המתייחסים אל המציאות כולה ולא לפרטים. מאמר כמו: "יהי רקיע" מהווה את החציצה הכללית בין מים עליונים למים תחתונים. הוא חוצה את המציאות כולה לשני חלקים: עליונים ותחתונים. כוח כוללני זה אינו יכול להגיע ולהחיות נברא פרטי מסוים, משום שכוחו רב ועצום מכוח קיבולו של כל נברא פרטי.
אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיּוֹרֵד הַחַיּוּת וּמִשְׁתַּלְשֵׁל מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה פְּחוּתָה מִמֶּנָּה,
אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיּוֹרֵד הַחַיּוּת וּמִשְׁתַּלְשֵׁל מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה פְּחוּתָה מִמֶּנָּה, בעולמות מתבטאים ירידת החיות וצמצומה על ידי השתלשלות העולמות זה מזה, בדרך עילה ועלול, סיבה ומסובב. כל דרגה היא ירידה עצומה, כמרחק עולם שלם שקיים בינה ובין עילתה. לשם דוגמה, כשאני שואל למה אני עושה דבר מסוים, אני צריך לעלות מכל המרחב של מה שאני עושה, ורק למעלה מכולו אמצא את הסיבה שלו.
עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת, שֶׁהֵן חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת, עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנּוּ נִבְרָא פְּרָטִי.
ובדיבור מתבטאת ירידת החיות עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת, שֶׁהֵן חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת, עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנּוּ נִבְרָא פְּרָטִי. ההבדל בין החילופים הפשוטים, בין התמורות ובין הגימטריות הוא במידת הקִרבה של הצירוף היוצא מהם אל המאמר הראשון. כוח הבריאה שבמאמר הראשון, שהוא כוח החיים של הצירוף הראשוני, הכללי, המחיה עולמות שלמים והוויות המקיפות למעשה את הכול, מצטמצם ומתרחק ממקורו בעוברו דרך חילופי האותיות הפשוטים, מתרחק יותר בעוברו דרך תמורות האותיות והגימטריות – עד שיפה כוחו להחיות כל יצור בודד בפרט, כל צמח וכל גרגר בודד של חול.
וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הוּא כְּלִי לַחַיּוּת הַמְצוּמְצָם בְּאוֹתִיּוֹת שֵׁם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֹּחַ וְחַיּוּת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ לְעוֹלָם.
וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שבתורה הוּא כְּלִי לַחַיּוּת הַמְצוּמְצָם בְּאוֹתִיּוֹת שֵׁם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֹּחַ וְחַיּוּת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ לְעוֹלָם. בעשרת המאמרות שבתורה יש את הכוח לברוא יש מאין, מציאות מאין מציאות לגמרי. הכוח הזה לברוא יש מאין, ולא בדרך השתלשלות, הוא בכוח האין סוף בעצמו לבדו (כמבואר לקמן באגרת הקדש סימן כ). והביטוי לכוח זה הוא בדיבור האלוקי שבתורה, כביכול הדיבור האלוקי העצמי שבדרגת האצילות. התורה כולה היא הדיבור בדרגה זו, ועשרת המאמרות הן העולם כפי שהוא עדיין בדרגה ראשיתית זו, בצאתו מן האין, קודם לכל סדר השתלשלותו בעולמות.
דְּאוֹרַיְיתָא וקב"ה כּוֹלָא חַד
דְּאוֹרַיְיתָא וקב"ה כּוֹלָא חַד (שהתורה והקב"ה הכול אחד).
אפשר לראות זאת גם כך: בתוך מציאות העולמות מתגלה הכוח האלוקי רק ככוחות היווי מסוגים שונים ובדרגות שונות, בעוד בתורה מתגלה האלוקי בצורה מפורשת של אותיות ומילים נהירות הנקראות על ידינו, ומגלות אותו בהיקף השלם. במובן זה, התורה היא מעין רישום של כלל המציאות, מעין מפת כל העולמות ומעבר להן המתארת לא רק את מציאות העולם כפי שהיא, אלא אף את שורשיו הפנימיים יותר: מן המקורות הבסיסיים והכלליים ביותר של התהוותו, דרך גלגוליו השונים של כל פרט שהיה ושיהיה בו, ועד לצורתו השלמה של העולם כפי שהוא ראוי להיות.
הפרק הראשון לשער היחוד והאמונה עסק בפירוק המסך הראשוני המבדיל בינינו לבין האחדות האלוקית, הוא החזות הגשמית של קיום העולם שלנו, כישות ממשית עצמאית שאיננה מאפשרת לנפש להכיר באחדות האלוקית הכוללת וחודרת הכול. אדמו"ר הזקן השתמש לשם כך במאמרי הבריאה שבספר בראשית, המספרות שהעולם נברא בדיבור. הוא המשיך את תפיסתו של הבעש"ט שדיבורו של הקב"ה אינו רק מצוֶה ובורא את העולם אלא הוא הוא העולם, עולם המידבר על ידי הקב"ה בכל עת קיומו. תפיסה זו מפרקת את תפיסתו החומרית של העולם כישות לעצמו, שהרי אינו אלא דיבור שאין לו כל קיום נפרד מהמדבר אותו. כך מתחיל הספר, וכך מתחילים הייחוד והאמונה.