חזור
לקוטי אמרים
פרק טוְהִנֵּה מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ בְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הוּא בַּלֵּב בֶּחָלָל שְׂמָאלִי שֶׁהוּא מָלֵא דָּם, וּכְתִיב: "כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ" .
וְהִנֵּה מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ בְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הוּא בַּלֵּב בֶּחָלָל שְׂמָאלִי שֶׁהוּא מָלֵא דָּם, וּכְתִיב: "כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ" (דברים יב,כג) . בין הנפש והגוף יש התאמה, כמו בין הלבוש והמתלבש בו. התאמה בכלל (כמו בקומה ובתואר הכללי) והתאמה בפרטים, שחלקי ואיברי הגוף מלבישים בהתאמה את חלקי הנפש ואיבריה. באופן כללי, הראש הוא משכן ולבוש כוחות השכל, והלב משכן ולבוש המידות שבנפש. ואף לחלוקה בין שתי הנפשות, הבהמית והאלוקית, יש התאמה באיברי הגוף, בהתאם לאופייה של כל נפש.
התיאור של שני חללים בלב קשור בתפיסת האנטומיה העתיקה שלו, כמורכב משני חלקים בעלי פונקציות שונות. חלל אחד המקבל את האוויר, את החמצן, וחלל שני שהוא מלא דם. מכל מקום, מכיוון שאין המחבר דן כאן בשאלה האנטומית, ובשום מקום אין הוא אומר שניתן להיפטר מהיצר הרע על ידי ניתוח, ממילא אין כל חשיבות לשאלה היכן מבחינה אנטומית שוכנת הנפש הבהמית. החשוב הוא להבין את היחס בין שתי הנפשות ואת מרכזיותה של הנפש הבהמית באדם. במובן זה, משמעות האמירה שמשכן הנפש הבהמית הוא בלב וכו' היא שהנפש הבהמית קשורה קשר עמוק ויסודי מאד אל הלב, אל האמוציות. כפי שנאמר, מרכז הכובד של הנפש הבהמית, ה'אני' שלה, נמצא באמוציות. בניגוד למהות השכל, שרואה את המציאות שמעבר, המידות מרגישות וחוות קודם כול את ה'אני', ובהמשך את כל המציאות שסביב דרך התייחסות ה'אני'.
וְלָכֵן כָּל הַתַּאֲווֹת וְ הִתְפָּאֲרוּת וְכַעַס וְדוֹמֵיהֶן.
וְלָכֵן כָּל הַתַּאֲווֹת וְלא רק תאוות חומריות, אלא גם הִתְפָּאֲרוּת וְכַעַס וְדוֹמֵיהֶן. התפארות וכעס אינן תאוות במובן המקובל. אמנם אדם יכול ליהנות מהתפארות, ובמובן מסוים אפילו מכעס, אבל אין אלה תאוות שההנאה היא עיקרן. אין הן מילוי של רצון, אלא העמדת האדם את עצמו מול זולת כלשהו. במובן מסוים, הכעס וההתפארות הם סוג של 'עבודה זרה', מעין פולחן שאדם עושה לעצמו.
הֵן בַּלֵּב.
הֵן בַּלֵּב. כל אלה הן בלב במובן זה שהמניע הראשון שלהם נובע מן הלב. כאשר מסירים מהתאוות, מהכעס ומההתפארות, את כל הרציונליזציה, נותרת סיבה אחת ותכלית אחת שמצויה בלב ובישות שבלב.
וּמֵהַלֵּב הֵן מִתְפַּשְּׁטוֹת בְּכָל הַגּוּף.
וּמֵהַלֵּב הֵן מִתְפַּשְּׁטוֹת בְּכָל הַגּוּף. המידה מתפשטת מעיקרה על פני המציאות האנושית כולה, כל הנפש והגוף המלביש אותה.
וְגַם עוֹלֶה לַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהֶן וּלְהִתְחַכֵּם בָּהֶן.
וְגַם עוֹלֶה לַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהֶן וּלְהִתְחַכֵּם בָּהֶן. התאווה הגולמית, הרצייה הפשוטה שנובעת מתוך הלב, היא הגרעין שסביבו נוצר מבנה מחשבתי שלם. מבנה זה יש בו שני צדדים: הצד האחד הוא, "לחשוב ולהרהר בהן". שכן, הדחף הרגשי הראשוני הוא גולמי, עמום וכמעט בלתי מודע. זו רצייה פשוטה של כיוון אחד, של תאוות נפש אחת. כאשר אדם חושב ומהרהר ברצייה זו, היא מקבלת את המרחב והעומק והצורה, את הפיתוח והעושר של הדמיון, והיא הופכת מדחף גולמי פשוט לתאווה מורכבת ומשוכללת – מה הוא רוצה, וכיצד הוא רוצה. הצד השני הוא המחשבה שבה הוא "מתחכם בהן", כלומר מתחכם כיצד להוציא את אותה רצייה אל הפועל. סביב הדחף הרגשי יוצרת אפוא המחשבה רציונליזציה מאחור ודרכי ביצוע מלפנים. תאוות הלב הפשוטה היא דחף של "אכול ושתה", והיא מקבלת בתוך המבנה השכלי צורות מורכבות ומשוכללות יותר, עם תשתית ותבנית, כדי להצדיק את הדבר וכדי לתת לו דרכי פעולה.
כְּמוֹ שֶׁהַדָּם.
כְּמוֹ שֶׁהַדָּם. שהוא דימוי לנפש שבגוף, ככתוב "כי הדם הוא הנפש".
מְקוֹרוֹ בַּלֵּב וּמֵהַלֵּב מִתְפַּשֵּׁט לְכָל הָאֵבָרִים, וְגַם עוֹלֶה לְהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ.
מְקוֹרוֹ בַּלֵּב וּמֵהַלֵּב מִתְפַּשֵּׁט לְכָל הָאֵבָרִים, וְגַם עוֹלֶה לְהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ. הדם המתפשט מהלב בכל הגוף הוא משל להתפשטות הנפש ותאוותיה, מהלב וההרגשה אל כל חלקי הנפש, ומשם אל המבנים של לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה.
אַךְ מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ.
אַךְ מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ. באותה תפיסה של קשר גוף ונפש, המוח שבראש הוא מקום כוחות השכל וההכרה, חכמה בינה ודעת. אשר על כן מקום האחיזה, הבסיס, של הנפש האלוקית באדם, איננו ב'דם הוא הנפש', בפעימה האינסטינקטיבית של עצם החיים, אלא 'במוחין שבראש', במהות לא פחות יסודית, אבל אחרת – שהיא כוח ההכרה.
ההבדל הבסיסי בין המוח והלב הוא בזה שהלב חי את עצמו, שהוא מבטא את עצמו לשם עצמו. המוח, לעומת זאת, הוא כוח ההכרה, הכוח לקלוט את מה שבא אל האדם מבחוץ. לכן, הבסיס של כל הכרה היא הכנעת התפיסה של 'אני לשם אני'. כאשר תפיסת ה'אני' היא לשם 'אני' – אין הוא יכול לקבל כל דבר שבא מחוץ לו. לכן משכן הנפש האלוקית הוא במוחין, במקום שיש בו ביטול ה'אני', וכמבואר במקומות אחרים.
וּמִשָּׁם מִתְפַּשֶּׁטֶת לְכָל הָאֵבָרִים.
וּמִשָּׁם מִתְפַּשֶּׁטֶת לְכָל הָאֵבָרִים. הנפש האלוקית משכנה, גילויה הראשון, הוא במוחין, ומשם, כשהיא עטופה בלבושי ההכרה והחשיבה, היא יכולה להתפשט גם באיברים אחרים בדרך של הרגשה ועשייה.
וְגַם בַּלֵּב.
וְגַם בַּלֵּב. מידות הנפש האלוקית מלובשות גם הן באמוציות שבלב, אלא שהן מצויות שם בהעלם, והמוחין מעוררים ומגלים אותן.
בֶּחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁאֵין בּוֹ דָּם. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לֵב חָכָם לִימִינוֹ
ובלב מצויה הנפש האלוקית בֶּחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁאֵין בּוֹ דָּם. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" (קהלת י,ב). לב האדם איננו מהות אחידה, ולכן הרגשות שיש לאדם אינם ממין אחד, אלא בעיקר משני מינים. יש בלב חלל ימני שבו משכן הרגש בצד הקדושה, לאמור הרציות שמצד הנפש האלוקית, המתגלות בלב לא באופן ישיר וספונטני אלא דרך מבנים מסוימים של המוח שבראש. ויש החלל השמאלי, שבו "הדם הוא הנפש", ובו הרגשות והתאוות הנובעות מן האדם בבחינתו הגופנית, הבהמית, שמצד הקליפה. לכן, משום שלב האדם איננו אחד, משום שאפשר שיהיו בתוכו דחפים הסותרים זה את זה, צריך האדם בכל פעם להחליט איפה הלב שלו, איפה נקודת פנימיות לבו, נקודת ה'אני' האמיתית שלו – בימין או בשמאל?
וְהִיא אַהֲבַת ה' כְּרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת מִתְלַהֶבֶת בְּלֵב מַשְׂכִּילִים הַמְבִינִים וּמִתְבּוֹנְנִים בְּדַעְתָּם אֲשֶׁר בְּמוֹחָם בִּדְבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה.
בהוויה האנושית מיסודה יש אפוא רציות ותשוקות שאינן "בהמיות". רציות אלו מתגלות כרגשות בלב, בחלל הימני, וְהִיא כמו אַהֲבַת ה' כְּרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת מִתְלַהֶבֶת בְּלֵב מַשְׂכִּילִים הַמְבִינִים וּמִתְבּוֹנְנִים בְּדַעְתָּם אֲשֶׁר בְּמוֹחָם בִּדְבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה. כשם שיש אמוציות, דחפים, השייכים לתחום הבהמי, כך יש אמוציות השייכות לתחום האלוקי. אהבת ה' כאהבה, כדחף אמוציונלי, אינה שונה מאהבת הנפש הבהמית, שאדם אוהב אדם אחר למשל. ההבדל הוא שהרגש כלפי האלוקי איננו מתעורר כרגיל מעצמו, מלמטה בלבד. דרוש מנגנון של מעלה, של כוחות ההכרה, שיעורר אותו. הכרה זו אינה אינטלקטואלית דווקא, שאדם יודע מה כתוב בספרים, אלא ההכרה הפרטית של אדם, כפי שהוא רואה, כפי שהוא מבין וכפי שהוא מרגיש את הדבר. כל אובייקט של אהבה צריך תמונה כלשהי – של ראייה, של שמיעה או של חוש אחר – כדי שהרגש הטבעי יוכל לחול עליו. וכאשר אדם מתבונן במוחו בדברים המעוררים את אהבת ה', יש מקום בלב (בחלל הימני) שמתעורר מזה. חוויית ההכרה אינה נשארת חוויה תאורטית אינטלקטואלית, אלא היא מתפשטת בכל האיברים, וגם בלב, שיש בו מקום פתוח גם לרגישות מסוג זה, בוערת כרשפי שלהבת באהבת ה'.
וְכֵן שִׂמְחַת לֵבָב בְּתִפְאֶרֶת ה' וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ, כַּאֲשֶׁר עֵינֵי הֶחָכָם אֲשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ בְּמוֹחַ חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ מִסְתַּכְּלִים בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא וְתִפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין סוֹף וְתַכְלִית כַּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְכֵן שִׂמְחַת לֵבָב בְּתִפְאֶרֶת ה' וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ, שהיא סוג אחר של רגש, הקשור במידת התפארת ומתעורר בלב האדם כַּאֲשֶׁר עֵינֵי הֶחָכָם אֲשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ בְּמוֹחַ חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ מִסְתַּכְּלִים בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא וְתִפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין סוֹף וְתַכְלִית כַּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. עניין זה של התבוננות, במה מתבוננים וכיצד מתבוננים, מבואר באריכות במקומות אחרים. התיאור כאן אינו אלא תיאור כללי, תיאור התוכנית, מה המוצא ומה התכלית. ובנפש האלוקית הכול מתנקז לנושא אחד – ה' אחד.
וְכֵן שְׁאָר מִדּוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁבַּלֵּב, הֵן מֵחָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבַּמּוֹחִין.
וְכֵן שְׁאָר מִדּוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁבַּלֵּב, היראה והרחמים וכו', הֵן מֵחָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבַּמּוֹחִין. כפי שיסביר בהמשך, אין זה פשוט לומר שהמידות הקדושות נובעות תמיד מחב"ד שבמוחין. ללא ספק ישנם אנשים שיש להם רגש טבעי לקדושה, אהבה טבעית ויראה טבעית, שהם כוחות כמו תורשתיים, לא מוכרים ולא מודעים. מכל מקום, מטעמים שונים אין הוא נכנס כאן לעסוק באלה, אלא באופן הרגיל יותר, המתייחס לעבודת ה' שמצד האדם שבו הרגשות הם תולדה של הכרה.
משכנן של שתי הנפשות הוא באותו הגוף עצמו. אין שני גופים לשתי נפשות, אלא גוף אחד לשתיהן, והשאלה היא – כיצד הן מסתדרות? כשאדם מרגיש, חושב, מדבר ועושה – מי משתיהן היא זו שמרגישה, חושבת ומדברת? ומה עם הנפש השנייה באותה שעה? להלן יבנה המחבר מודל שינסה לסדר ולבאר את הדברים.
אַךְ הִנֵּה כְּתִיב: "וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ" .
אַךְ הִנֵּה כְּתִיב: "וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ" (בראשית כה,כג) . רבקה מרגישה שמשהו קורה בתוכה, "ויתרוצצו הבנים בקרבה". נדמה לה שדבר מה אינו כשורה, היא הולכת לשאול את ה', וה' אומר לה: "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ וגו'". ובמובן מסוים, נאמרים הדברים בכל עת לכל אדם מישראל. כל אדם מישראל מרגיש שהבנים מתרוצצים בקרבו – כשהוא עובר לפני בית המדרש 'יעקב' מפרכס לצאת, וכשהוא עובר לפני בית עבודה זרה 'עשו' מפרכס לצאת. וההסבר הוא ש"שני גוים בבטנך וגו'", שבתוכו של אדם לא נמצאת אישיות אחת אלא שתיים, וכל אחת הולכת בכיוון נפרד ואף מנוגד לאישיותו השנייה. בעיית האדם אינה רק שהוא איננו יצור חד־צדדי, שיש בו יותר מאישיות אחת, אלא ש"שני הגויים" אינם עוסקים כל אחד בעניינו בלי להתערב במעשה השני, אלא "לאום מלאום יאמץ". זהו מאבק תמידי, חריף ביותר, שבו כל התגברות של צד אחד לא רק שלא מכניעה את הצד השני, אלא גם גורמת לריאקציה של התגברותו. תהפוכות הנפש המתרחשות בשל כך הן מתופעות הנפש החמורות ביותר. אדם הגיע לאיזו דרגה של טוב או קדושה, ודווקא אז, כאשר הוא מצפה לגילויי קדושה והתעלות, הוא מגיע לדבר שהוא הקצה האחר וההפך הגמור. הוא עסק בעניין של קדושה, הוא באמת היה בעולם של קדושה – ופתאום הוא מרגיש או חושב דבר שאין לו שום שייכות ושום ערך אל הקדושה שהיה בה, שהוא מבטא את הצדדים השפלים ביותר של אישיותו, ובאותה שעה הוא רואה את עצמו כיותר מושפל ובזוי. לכן חשוב שאדם ידע מה קורה בתוכו, ידע ש"שני גויים בבטנך... ולאום מלאום יאמץ", שאיננו אחד אלא שניים ושכאשר האחד מתגבר השני מתגבר כנגדו. חשוב שאדם ידע שדרך החיים איננה חלקה וישרה, ושיהיה מוכן לכך שתהיינה התפרצויות, מצד אחד או מצד שני. כפי שייאמר בהמשך, אדם שדרכו היא ישרה איננו אדם רגיל, אלא הוא צדיק גמור. רק הצדיק הוא אכן אדם חד־צדדי שיש לו רק נפש אחת, 'לב אחד' לשם שמיים, ורק לו כבר אין תהפוכות לצד האחר.
כִּי הַגּוּף נִקְרָא עִיר קְטַנָּה. וּכְמוֹ שֶׁשְּׁנֵי מְלָכִים נִלְחָמִים עַל עִיר אַחַת, שֶׁכָּל אֶחָד רוֹצֶה לְכָבְשָׁהּ וְלִמְלוֹךְ עָלֶיהָ. דְּהַיְינוּ לְהַנְהִיג יוֹשְׁבֶיהָ כִּרְצוֹנוֹ וְשֶׁיִּהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ בְּכֹל אֲשֶׁר יִגְזוֹר עֲלֵיהֶם.
כִּי הַגּוּף נִקְרָא עִיר קְטַנָּה. זהו דימוי נוסף הלקוח מספר קהלת.
כָּךְ שְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת, הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית–הַבְּהֵמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, נִלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ עַל הַגּוּף וְכָל אֵבָרָיו.
כָּךְ שְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת, הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית–הַבְּהֵמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, נִלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ עַל הַגּוּף וְכָל אֵבָרָיו. הגוף וכל איבריו, ובכלל זה גם הלב והמוח, הוא כשלעצמו נייטרלי. גוף ונפש אינם ניגודים של טוב ורע, טומאה וקדושה. הגוף אינו רע וטמא, אלא הוא מכשיר שיכול לשמש למה שמשתמשים בו. במובן זה, מלחמת הנפשות על הגוף היא לשם מי ישמש ולשם איזו מטרה – אם ישמש את הנפש הבהמית שרואה בו לא מכשיר אלא מטרה, וכמכשיר שהפך להיות ערך הוא יהיה כלי לטומאה, או שישמש את הנפש האלוקית שרואה בו מכשיר לקדושה, להגיע על ידו לדבקות למעלה מדבקותה שלה כשלעצמה.
המאבק של שתי הנפשות על הגוף מורה על מעמדו וחשיבותו המיוחדת. אין זה מאבק על הביטוי הנפשי של האדם, אלא על ביטוי הגוף דווקא; ולא ככלי למטרה נפשית אלא כמטרה לעצמה, שהגוף יעשה ובעולם הגשמי דווקא. לא לחינם עומדת היהדות הרבה מאוד על מצוות מעשיות. אין זה רק שלב של יציאה מהגשמיות, כדרך של 'התפשטות הגשמיות', אלא כעיקר המכוון, שתהיה פעולה גשמית בתחום החומר.
שֶׁהָאֱלֹהִית חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ שֶׁתְּהֵא הִיא לְבַדָּהּ הַמּוֹשֶׁלֶת עָלָיו וּמַנְהִיגַתּוּ וְכָל הָאֵבָרִים יִהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתָּהּ וּבְטֵלִים אֶצְלָהּ לְגַמְרֵי וּמֶרְכָּבָה אֵלֶיהָ.
שֶׁהָאֱלֹהִית חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ שֶׁתְּהֵא הִיא לְבַדָּהּ הַמּוֹשֶׁלֶת עָלָיו וּמַנְהִיגַתּוּ וְכָל הָאֵבָרִים יִהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתָּהּ וּבְטֵלִים אֶצְלָהּ לְגַמְרֵי וּמֶרְכָּבָה אֵלֶיהָ. להיות מרכבה פירושו להיות בטל כלפי כוח גדול ועליון ממנו, כמו המרכבה שהיא בטלה אל הרוכב, וכמאמר חז"ל "האבות הן הן המרכבה" (בראשית רבה פרשה מז,ו), המבטא את היות האבות בתכלית הביטול לאלוקות כביטול הסוס אל הרוכב. וכשם שהסוס יביא את הרוכב למקום שאין הרוכב מגיע בעצמו, כך הגוף, אם יהיה "מרכבה" לנפש האלוקית, יכול להביאה למקום שאין היא מגיעה בעצמה. לכן חפצה הנפש האלוקית שהגוף ישמש לה מרכבה, כלי הבטל אליה והמבטא אותה לבדה בתוך העולם.
וְיִהְיוּ לְבוּשׁ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ וְג' לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל ,
וְיִהְיוּ כל האיברים לְבוּשׁ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ של הנפש האלוקית מחכמה ועד מלכות (הנזכרים בפרק ג) וְג' לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל (פרק ד) , שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה.
שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ כּוּּלָּם בְּאֶבְרֵי הַגּוּף וְיִהְיֶה הַגּוּף כּוּּלּוֹ מָלֵא מֵהֶם לְבַדָּם וְלֹא יַעֲבוֹר זָר בְּתוֹכָם חַס וְשָׁלוֹם.
שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ כּוּּלָּם בְּאֶבְרֵי הַגּוּף וְיִהְיֶה הַגּוּף כּוּּלּוֹ מָלֵא מֵהֶם לְבַדָּם וְלֹא יַעֲבוֹר זָר בְּתוֹכָם חַס וְשָׁלוֹם. רצונה של הנפש האלוקית הוא בשליטה טוטלית במכלול ההוויה האנושית, וכפי שהוסבר שהקדושה שורה רק היכן שאין שום דבר אחר; שום נושא אחר לרגש ולשכל, שום נושא אחר למחשבה לדיבור ולמעשה, אלא רק האלוקי לבדו.
דְּהַיְינוּ תְּלָת מוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ יִהְיוּ מְמוּלָּאִים מֵחָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית,
דְּהַיְינוּ תְּלָת מוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ יִהְיוּ מְמוּלָּאִים מֵחָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שכל מה שאדם חושב, ובכל אופן שהוא חושב עליו, יהיה בתחום הקדושה הקשור לאלוקי.
שֶׁהִיא: חָכְמַת ה' וּבִינָתוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלָּתוֹ אֲשֶׁר עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין סוֹף וּלְהוֹלִיד מֵהֶם עַל יְדֵי הַדַּעַת הַיִּרְאָה בְּמוֹחוֹ. וּפַחַד ה' בְּלִבּוֹ. וְ אַהֲבַת ה' כְּאֵשׁ בּוֹעֵרָה בְּלִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת לִהְיוֹת נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשׁוֹ בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה לְדָבְקָה בּוֹ בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ וּמְאֹד.
שֶׁהִיא: חָכְמַת ה' (בחינת חכמה) וּבִינָתוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלָּתוֹ אֲשֶׁר עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין סוֹף (בחינת בינה) וּלְהוֹלִיד מֵהֶם עַל יְדֵי הַדַּעַת (בחינת הדעת) את הַיִּרְאָה בְּמוֹחוֹ. היא תחושת הרתיעה של בושה בהכרת הדברים במוח. וּפַחַד ה' בְּלִבּוֹ. ההכרה שבמוח יוצרת הרגשה בלב, שהיא תחושה אמוציונלית של פחד. יש אפוא הבדל בין יראה כמושג מופשט, תאורטי, ובין פחד כהרגשה אמוציונלית. וְכן להוליד על ידי אותם מוחין את אַהֲבַת ה' כְּאֵשׁ בּוֹעֵרָה בְּלִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת לִהְיוֹת נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשׁוֹ בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה לְדָבְקָה בּוֹ בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא
מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא שֶׁבֶּחָלָל הַיְּמָנִי.
מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב) שֶׁבֶּחָלָל הַיְּמָנִי. החפיצה בעומק הלב היא מה שאדם חפץ באמת, בפנימיות ליבו. שכן, אפשר שאדם ירצה ויעשה דברים גם בחיצוניות הלב. בין פנימיות הלב לחיצוניותו לא תמיד ניתן להבחין בתוך מסלול החיים הרגיל, ואולם כאשר מסיבה כלשהי אדם יוצא מהאיזון של דרך חייו, אפשר אז לראות שהוא ישליך מהר יותר את הדברים שהוא רוצה בהם בחיצוניות הלב.
שֶׁיִּהְיֶה תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, מָלֵא וְגָדוּשׁ.
שֶׁיִּהְיֶה תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, מָלֵא וְגָדוּשׁ. אין זה ביטוי סתמי, אלא 'רצוף' ו'מלא' הם אופנים שבהם ממלאת אהבת ה', שהיא אהבת הנפש האלוקית, את החלל הימני של הלב עד שאין שם דבר מלבדה, ו'גדוש' פירושו שאהבה זו פורצת אל מחוץ לחלק המיועד והשייך לה ועוברת גם אל הצד האחר.
עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט גַּם לֶחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט גַּם לֶחָלָל הַשְּׂמָאלִי. לנפש האלוקית לא די שיהיה שלטון שלם של אהבת ה' במקום השייך לה, באותו חלק הנפש הפתוח והמסוגל מטבעו לרציות שבקדושה. היא רוצה יותר מזה, שאותה הרגשה של אהבה ויראה של קדושה תתפשט גם לצד האחר, לתחום הנפש הבהמית שבחלל השמאלי, אל התחום האנושי־הביולוגי. רצונה של הנפש האלוקית הוא לשנות את ההוויה האנושית כולה להוויה של קדושה.
לְאַכְּפַיָּא לְסִטְרָא אָחֳרָא , יְסוֹד הַמַּיִם הָרָעִים שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא הַתַּאֲוָה שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ , לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְהַפְּכָהּ מִתַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה'.
לְאַכְּפַיָּא לְסִטְרָא אָחֳרָא (לכפות את ה'צד האחר') שבלב , שהוא יְסוֹד הַמַּיִם הָרָעִים שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא הַתַּאֲוָה שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ (כמבואר בפרק א) , לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְהַפְּכָהּ מִתַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה'. החלל השמאלי של הלב הוא האהבה לדברים אחרים, לענייני העולם הזה, והתפשטות החלל הימני בו הוא הפיכת אותה אהבה ותשוקה לענייני העולם לאהבת ה' – ולא שתהיה כמותה בכול, אלא שאותה תשוקה ולהט שהיו לה לענייני העולם יהיו לה עתה לאהבת ה'.
בלשון אדמו"ר הזקן כאן יש שני שלבים: "לאכפיא לסטרא אחרא" ו"לשנותה ולהפכה". אלה הם המושגים הידועים בעבודת ה' בחסידות: 'אתכפייא' ו'אתהפכא'. יש הבדל גדול בין היכולת לכפות את הצד האחר ובין היכולת להפוך ולשנות אותו, ומבואר שאלו שני שלבים הבאים בדרך כלל אחד אחרי השני. השלב הראשון של הכפייה הוא בעיקרו עבודה של התבטלות, עבודה השייכת לכל אדם, והיא עבודת הבינוני. והשלב השני, של ה'אתהפכא', לא כל אחד מגיע אליו ולא בכל עת, ובעיקרו הוא עבודת הצדיק, אף שכל אדם יכול להגיע מפעם לפעם גם לשלב זה.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּכָל לְבָבְךָ , בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ,
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו,ה) , ודרשו חז"ל – בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, ביצר טוב וביצר הרע (ברכות פרק ט משנה ה). וכמבואר במקומות אחרים (ראו ליקוטי תורה שה"ש כט,ב), יש הבדל בין 'לבך' ובין 'לבבך'. 'לבך' בבי"ת אחת הוא לב אחד, צד אחד של הלב, ו'לבבך' הוא הלב בשני צדדיו, כלומר בשני היצרים, בשני האלמנטים של הרצייה.
וְהַיְינוּ שֶׁיַּעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ לְמַדְרֵגַת 'אַהֲבָה רַבָּה' וְחִיבָּה יְתֵרָה, מִמַּדְרֵגַת אַהֲבָה 'עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ'.
וְהַיְינוּ שֶׁיַּעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ לְמַדְרֵגַת 'אַהֲבָה רַבָּה' (אהבה גדולה) וְחִיבָּה יְתֵרָה, שהיא אהבה למעלה מִמַּדְרֵגַת אַהֲבָה 'עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ'. אהבת ה' כרשפי אש הייתה, כאמור לעיל, האהבה שנולדה מההתבוננות השכלית של הנפש האלוקית בחלל הימני של הלב. אכן ל'אהבה רבה' וגדולה ממנה, גדולה משיעור האדם שיכול לעוררה בשכלו, אפשר להגיע דווקא כאשר מתפשטת האהבה הזו גם לחלל השמאלי של הלב, דהיינו אל האהבה הטבעית והמוּלדת של האדם, שיכולה בהטייתה לקדושה לגלות את האהבה הטבעית של הנפש האלוקית (האהבה המסותרת) – הנקראת בהתגלותה 'אהבה רבה' ו'אהבה בתענוגים'.
יש כאן הוראת דרך, שבה כביכול מגיעים במספר מסוים של שלבים למדרגת 'אהבה רבה' זו. אמנם מובן שאין דרך קבועה, כעין טכניקה, בדברים אלה. אנשים פועלים ומרגישים כל אחד באופן שונה מחברו, ולכן הדרכים שונות מאדם לאדם. יחד עם זאת, כאשר מדברים על כלל גדול של אנשים אפשר גם לדבר על דרך כוללת. השלב הראשון בדרך זו היא הכרה והתבוננות, המשמשת כמוקד לעורר את האהבה שבלב. אהבה זו היא האהבה כאש בוערה – בצימאון, בתשוקה ובחשיקה אל ה' – וכאשר אהבה זו ממלאת את ליבו, הרי היא מתפשטת בכל האדם, שאין הוא נשאר עוד חצוי בתוכו בין אהבת ה' לאהבות שאר דברים, אלא כולו, כל רגש האהבה שבתוכו, מגיע לאהבה הגדולה יותר מכולן, היא ה'אהבה רבה'.
וְהִיא הַנִּקְרֵאת בַּכָּתוּב: "אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" .
וְהִיא הַנִּקְרֵאת בַּכָּתוּב: "אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז,ז) . לאהבה יש אפוא שני אופנים של ביטוי: האחד הוא 'אהבה כרשפי אש', והשני הוא אופן של 'אהבה בתענוגים', או כפי שהיא נקראת במקומות אחרים בחסידות: 'אהבה כמים'.
לְהִתְעַנֵּג עַל ה' מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא.
לְהִתְעַנֵּג עַל ה' מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא. כאשר אין עוד מאבק בתוך הנפש, כאשר כל התשוקות והרציות של הנפש פונות כולן אל הקב"ה – האהבה היא 'אהבה בתענוגים'. כאמור, בניגוד לאהבה 'כרשפי אש' המיוסדת על הרגשת החיסרון של ה'אני', אהבה בתענוגים היא האהבה שבה האדם אינו מרגיש את עצמו כלל, אלא רק את הנאהב. כאשר ה'אני' אינו חשוב יותר, גם החיסרון של ה'אני' מפסיק להיות חשוב ומפסיק לפעול על הנפש בצימאון וגעגועים. אהבה זו מספקת את עצמה משום שאין בתוכה שום דרישה; אין היא דורשת את הבעלות ואפילו לא את הקירבה אל נושא האהבה. זו אהבה השייכת למהות אחרת לגמרי של יחסים, שבה הנאהב הוא נאהב ללא קשר ל'אני' של האוהב. שלא כאהבה ברשפי אש, שככל שעוסקים בה מורגש יותר החיסרון, באהבה זו ככל שעוסקים בה יותר – היא מְסַפקת יותר. יש כאן שינוי מהות גמור, כאשר אותה אהבה שהייתה רצופה ייסורים וגעגועים הופכת לאהבה של עונג, שאינה זקוקה לדבר, כי היא מרוכזת כולה באלוקי, שהוא נושא האהבה, בעצם היותו בלי תנאי, כפי שהוא.
אהבה זו היא "מעין עולם הבא" כי היא אינה שייכת לעולם הזה, שעניינו מאבק ועבודה, חורבן ויצירה, אלא לעולם שיבוא אחריו, שרואים בו את סיכומו של העולם הזה ואת מקומו הנכון של כל דבר שהיה בו כפי שאפשר לראות רק מבחוץ, כשהכול כבר נגמר. למקום הזה, שאין בו עוד מאבק, שבו הוויית האדם כולה הופכת להוויה הרמונית אחת שכל כולה אהבת ה' – לשם שייכת האהבה הזו של תענוגים. לאהבה הזו אי אפשר להגיע בעולם הזה בדרך של עבודת האדם, אלא רק בסוג של מתנה מלמעלה; כמו העולם הבא בכללו, וכמו הארה ממנו שישנה גם בעולם הזה לצדיקים שחיים בה בתמידות, ומעט ממנה שזוכים לה הבינונים מפעם לפעם.
וְהָעֹנֶג הוּא בְּמוֹחַ חָכְמָה וְשֵׂכֶל הַמִּתְעַנֵּג בְּהַשְׂכָּלַת ה' וִידִיעָתוֹ כְּפִי הַשָּׂגַת שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ.
וְהָעֹנֶג הוּא בְּמוֹחַ חָכְמָה וְשֵׂכֶל הַמִּתְעַנֵּג בְּהַשְׂכָּלַת ה' וִידִיעָתוֹ כְּפִי הַשָּׂגַת שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ. כפי שנאמר, ההכרה היא המגדירה את הרגש, וכשם שישנה הכרה המביאה לאהבה 'כרשפי אש', לחפיצה בתשוקה ובגעגועים, כך ישנה הכרה, שככל שאדם מתבונן בה יותר – הוא מתענג יותר.
כפי הנראה אהבה בתענוגים במיוחד קשורה לשכל המוליד אותה, ובפרט לדרגת החכמה, פחות כרגש לעצמו שנולד מההכרה אך יש לו חיות לעצמו, ויותר כרגש שצמוד לחכמה המולידה אותו, בלי חציצה ביניהם, כהוויה אחת של אהבה בחכמה ושכל המתענג וכו'. וכמבואר שדרגת העונג העצמי (בנפש ובאלוקות) היא באור העצמי שקודם התלבשותו בכלי הנפש, היכן שרק דרגת החכמה שבנפש נוגעת בו.
וְהוּא בְּחִינַת הַמַּיִם וְזֶרַע אוֹר זָרוּעַ שֶׁבִּקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הַמְהַפֶּכֶת לְטוֹב אֶת בְּחִינַת הַמַּיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהֶם בָּאוּ תַּאֲוֹת תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה מִתְּחִלָּה.
וְהוּא בְּחִינַת הַמַּיִם וְזֶרַע אוֹר זָרוּעַ שֶׁבִּקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הַמְהַפֶּכֶת לְטוֹב אֶת בְּחִינַת הַמַּיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהֶם בָּאוּ תַּאֲוֹת תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה מִתְּחִלָּה. האהבה בתענוגים היא 'אהבה כמים', שיורדים ממקום גבוה, היא אהבת הנפש האלוקית, ויורדים למטה אל אהבות הנפש הבהמית להופכן לאהבת ה'.
כשאדם נמצא בדרגה זו שאהבת ה' הופכת את תענוגי הנפש הבהמית לקדושה – כבר אין הוא צריך לכפות את עצמו שלא לעסוק בענייני עולם הזה ותאוותיו, כיוון שבשלב זה הוא מעצמו כבר אינו רוצה בהם. זהו המעבר מהשלב של 'אתכפייא' לשלב של 'אתהפכא'. מצב זה הוא פתרון סופי ומוחלט לכל בעיות התשוקה, שבו הגיע אדם לפתרון בדרגה של השורש, ושוב אין הוא זקוק לפתרונות אחרים. זהו מצב שממנו נראים כל תענוגי עולם הזה כתחליפים חסרי כל ערך. המשיכה לכל סוגי התחליפים קיימת כל זמן שאין מגיעים אל העיקר, ואז פועלים בתחליפים משניים, שלישיים וכו', שרק מסתירים את הצורך הבסיסי של אהבה, שהוא אהבת ה'. אדם אוהב דברים אחרים כשאין לו אהבת ה', ואז בלי דעת מתגלגל הצימאון לאלוקי לתאוות אחרות, שכביכול יש איתן פתרון ורוויה. אבל, באותה שעה שאדם מגיע ל'אהבה בתענוגים' – כבר אין בתאוות אלה רוויה, אין בהן תשוקה ואין להן קיום כלל.
על אדמו"ר הזקן מספרים שהיה עומד בדבקות והיה אומר לפני הקב"ה: "אינני רוצה בגן עדן שלך, אינני רוצה בעולם הבא שלך — אני רוצה רק בך!" יש דרגה שבה אדם מגיע לעולם עליון ומתענג שם באור ה', ויש דרגה עליונה יותר, שהוא איננו רוצה כלל להתענג, אלא הוא מוותר גם על העונג שבאהבת ה' ורוצה, כמו שאומר הזהר (חלק א ריז,ב), "לאשתאבא בגופא דמלכא", להתבטל כולו בתוך ה'.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ' פֶּרֶק ג' בְּשֵׁם הַזֹּהַר , שֶׁהָרַע נֶהְפַּךְ לִהְיוֹת טוֹב גָּמוּר כְּמוֹ יֵצֶר טוֹב מַמָּשׁ בְּהָסִיר הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים מִמֶּנּוּ שֶׁהֵם תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ' פֶּרֶק ג' בְּשֵׁם הַזֹּהַר (חלק ג רעז,א) , שֶׁהָרַע נֶהְפַּךְ לִהְיוֹת טוֹב גָּמוּר כְּמוֹ יֵצֶר טוֹב מַמָּשׁ בְּהָסִיר הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים מִמֶּנּוּ שֶׁהֵם תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא מְלוּבָּשׁ בָּהֶם. דרך עבודת ה' העולה מדברים אלה היא אחד מיסודות החסידות. העבודה היא להבדיל בין עצם הרצייה והאהבה, הכוח המניע הפנימי שיש בהם, שהוא תמיד טוב, ובין 'הלבוש' שמקבלת הרצייה בפועל, שאינו טוב בהכרח. ומאחר שאפשר להבדיל ביניהם, לפשוט ולהפריד את עצם הרצייה מ'לבושיה הצואים', הרי שיכולה הרצייה לשנות בפועל את מהותה מקצה לקצה. משמעות הדברים היא, שאין צורך לשנות את מהות הכוחות הפועלים בנפש, אלא רק את האובייקט שלהם.
זו גם התפיסה שעומדת ביסוד עבודת ה'בינוני' של התניא. העבודה עם הלבושים – המחשבות הדיבורים והמעשים – זה מה שאפשר וזה מה שצריך.
וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב, שֶׁהֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה, יִהְיוּ לַה' לְבַדּוֹ.
וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב, שֶׁהֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה, יִהְיוּ לַה' לְבַדּוֹ. אדם יכול להגיע לחינוך כל כוחות הנפש דרגה אחר דרגה בהלבשת הלבוש הראוי להן.
וְכָל כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁבַּפֶּה וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבַּמּוֹחַ יִהְיוּ מְמוּלָּאִים מִן לְבוּשֵׁי הַמַּחֲשָׁבָה וְהַדִּבּוּר שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבַדָּהּ שֶׁהֵן מַחֲשֶׁבֶת ה' וְתוֹרָתוֹ לִהְיוֹת שִׂיחָתוֹ כָּל הַיּוֹם לָא פָּסֵיק פּוּמֵּיהּ מִגִּירְסָא.
וְכָל כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁבַּפֶּה וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבַּמּוֹחַ יִהְיוּ מְמוּלָּאִים מִן לְבוּשֵׁי הַמַּחֲשָׁבָה וְהַדִּבּוּר שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבַדָּהּ שֶׁהֵן מַחֲשֶׁבֶת ה' וְתוֹרָתוֹ לִהְיוֹת שִׂיחָתוֹ כָּל הַיּוֹם לָא פָּסֵיק פּוּמֵּיהּ מִגִּירְסָא. כוח הדיבור והמחשבה נקראים 'ממולאים' בלבושי הנפש האלוקית כאשר כל מה שאדם חושב או מדבר הוא סביב לתורה, או בדברים אחרים שהם צורך והכרח החיים הפועלים עליו. שכן גם אם אין אדם יכול שיהיו כל מחשבותיו ודיבוריו בתורה, הוא יכול שיהיה 'ממולא' בהם, לאמר שהם יהיו חפצו ותשוקתו באמת, שהם יהיו הממלאים את פנימיות ליבו – ואז, גם אם אדם צריך מפני כורח הזמן לדבר בדברים אחרים, הוא מכל מקום יחזור בכל פעם לדבר באותם דברים שהוא חפץ בהם, ובזה הוא 'ממולא' בהם כולו.
וְכוֹחַ הַמַּעֲשִׂיִּי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר רְמָ"ח אֵבָרָיו יִהְיֶה בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת לְבָד, שֶׁהוּא לְבוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וְכוֹחַ הַמַּעֲשִׂיִּי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר רְמָ"ח אֵבָרָיו יִהְיֶה בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת לְבָד, שֶׁהוּא לְבוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית. כפי שנאמר, לנפש יש שלושה לבושים גופניים שבהם היא מתגלה כלפי חוץ: מחשבה דיבור ומעשה. רצונה של הנפש האלוקית שלבושים אלה יהיו כולם שלה בלבד, שכוח המחשבה הדיבור והמעשה שבאדם יהיה כולו ביטוי לנפש האלוקית, עד שהגוף יהיה מכשיר בלבד לרצונה של הנפש האלוקית ועד שהאדם עצמו יהיה מזוהה עם הנפש האלוקית.
אַךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה רְצוֹנָהּ לְהֵפֶךְ מַמָּשׁ.
אַךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה רְצוֹנָהּ לְהֵפֶךְ מַמָּשׁ. לגבי הנפש הבהמית אין הוא מפרט כיצד בדיוק יהיו כוחות הנפש ולבושיה לנפש הבהמית לבדה. אולי משום שפרטים אלה ידועים יותר, ומכל מקום אין כל חובה ללמד אותם.
התפיסה שהנפש הבהמית רצונה "להפך ממש", משמעותה שאין כאן כל מקום לפשרה. קורה אמנם שאדם יוצר בתוך עצמו סוג מסוים של פשרה, מעין דו-קיום, אבל פשרה זו היא במהותה חלקית וזמנית. במהות, שתי הנפשות רוצות דבר אחד: שלטון מלא על האדם. ולכן, במהות הדברים, אין כל מקום לפשרה.
לְטוֹבַת הָאָדָם שֶׁיִּתְגַּבֵּר עָלֶיהָ וִינַצְּחֶנָּה.
לְטוֹבַת הָאָדָם שֶׁיִּתְגַּבֵּר עָלֶיהָ וִינַצְּחֶנָּה. כאן נוגע המחבר בנקודה פנימית יותר. לכאורה התיאור הוא של עולם דואליסטי: קדושה מצד אחד וטומאה מצד שני, הנאבקים על תחום הביניים. ואולם בשורשי הדברים אין זו שניות אמיתית. הנפש הבהמית בבסיסה הראשון גם היא בריאתו של הקב"ה, וגם היא חפצה בקדושה. הנפש הבהמית נאבקת בנפש האלוקית, אבל חפצה הפנימי הוא שהאדם יתגבר עליה. הפיתוי של הנפש הבהמית אינו אלא אתגר, שמאפשר לנפש האלוקית להגיע לדרגות גבוהות יותר.
כִּמְשַׁל הַזּוֹנָה שֶׁבַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ .
כִּמְשַׁל הַזּוֹנָה שֶׁבַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ב קסג,א, וראו סוף פרק כט) . המשל הוא למלך שהיה לו בן יחיד, והיה אוהב אותו ביותר, ובאהבתו ציווה אותו המלך שלא יקרב אל אישה זרה. פעם רצה המלך לנסות את בנו, ולשם כך שכר זונה אחת וציווה עליה לפתות את בנו. הזונה הזו בוודאי תשתדל לעשות מלאכתה נאמנה, שהרי לשם כך נשכרה, אבל בעצמה היא יודעת שאת מיטב השכר תקבל דווקא כאשר היא לא תצליח. גם היא יודעת שאם הבן לא יתפתה לה הוא יעלה לגדולה למעלה מגדולתו הקודמת, והגורם לכל הגדולה הזו – תהיה היא. כך, תפקידו של היצר הרע הוא לפתות את האדם, אבל גם הוא הרי יודע שפנימיות הכוונה היא שהאדם יתגבר עליו, ושהניצחון האמיתי יהיה כאשר הוא יפסיד. לפיכך ניצחונה של הנפש הבהמית אינו משמח אותה, אלא להפך, ככל שהיא מפסידה יותר היא בתוך תוכה שמחה יותר.
פרק זה, שדיבר על המלחמה בין הנפשות באדם, מסיים במשל על הזונה מהזהר הקדוש – המשל שמעמיד את כל המלחמה באור אחר לגמרי: שבעצם אין כאן מלחמה כלל, ורק נדמה שזו מלחמה לחיים ולמוות, כאשר למעשה זוהי עבודה משותפת של שתי הנפשות להגיע למעלה ממעלתה של כל אחת מהן בנפרד.