חזור
לקוטי אמרים
פרק חבתחילתו של פרק זה יעמוד המחבר על צד מעניין באיסור. לעומת העושה דבר מותר אבל כוונתו אינה לשם שמיים (שהוא קליפת נוגה), הוא מעלה את האפשרות ההפוכה: מה קורה כאשר הוא עשה איסור, אבל כוונתו הייתה לשם שמיים.
וְעוֹד זֹאת בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁלְּכָךְ נִקְרָאִים בְּשֵׁם אִיסּוּר, מִפְּנֵי שֶׁאַף מִי שֶׁאָכַל מַאֲכַל אִסּוּר בְּלֹא הוֹדַע, לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲבוֹד ה' בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, וְגַם פָּעַל וְעָשָׂה כֵּן, וְקָרָא וְהִתְפַּלֵּל בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהּ עוֹלָה וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּתֵיבוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ הַהֶיתֵּר. מִפְּנֵי אִיסּוּרָהּ בִּידֵי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת,
וְעוֹד זֹאת בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁלְּכָךְ נִקְרָאִים בְּשֵׁם אִיסּוּר, מִפְּנֵי שֶׁאַף מִי שֶׁאָכַל מַאֲכַל אִסּוּר בְּלֹא הוֹדַע, בלא לדעת שמאכל זה הוא אסור, ולא עוד אלא אף התכוון באכילה זו לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲבוֹד ה' בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, וְגַם פָּעַל וְעָשָׂה כֵּן, וְקָרָא וְהִתְפַּלֵּל בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, וכשאדם מתכוון לעבודת ה', ואף מקיים כך במעשה, אילו היה נעשה בדבר המותר – אין יפה ממנו, והיה זה (כפי שנאמר בפרק הקודם) מעין קרבן, שלקח אדם משהו מעולם החולין והעלה אותו לקדושה. ואולם, מאחר שהיה זה מעשה של איסור, כמו אכילה של מאכל אסור, הרי גם אם הייתה זו שגגה ואפילו אונס גמור, מכל מקום אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהּ עוֹלָה וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּתֵיבוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ הַהֶיתֵּר. למרות שלא הייתה במעשה זה שום כוונה רעה, מכל מקום ה'קרבן' לא עלה לרצון. יש הגדרות בדיני הקרבנות מה ראוי ומה אינו ראוי לעלות על גבי המזבח. ואם יעלה אדם למזבח חיה שאינה ראויה, הרי גם אם הייתה זו טעות וגם אם לא הייתה בזה כל אשמה מצד האדם, מכל מקום הקרבן הזה אינו יכול לעלות לרצון. ואף כאן, אין כוח החיים שבמאכל האסור יכול לעלות בקדושה, מִפְּנֵי אִיסּוּרָהּ של החיוּת שבו בִּידֵי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, שאינה נותנת לו לעלות לקדושה. איסור והיתר אינם מושגים סובייקטיביים, אישיים, שהאדם מגדיר אותם וקובע את ערכם לפי דעתו. אין ידיעתו או חוסר ידיעתו של אדם משנה את מהות הדברים, אם הם 'אסור' או 'מותר', ולפיכך גם אין למהות האיסור תקנה בכוונות הלב של האדם.
וַאֲפִילּוּ הוּא אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, שֶׁחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה כו' .
וַאֲפִילּוּ הוּא אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, שֶׁחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה כו' (סנהדרין פח,ב) . דברים אלה אמורים לא רק בדברי תורה, שקל לנו יותר לראותם כהגדרות אובייקטיביות, אלא גם באיסורי חכמים, שהם לכאורה הגדרות סובייקטיביות ואנושיות. דבר זה מתבסס על הנחה (שאינה באה כאן לידי ביאור והסבר) שבכוח חכמים לעשות דבר שיהא מעתה איסור, שיהיה מהות של רע אובייקטיבי ממש, שהוא 'אסור' בשלוש הקליפות הטמאות לגמרי.
וְלָכֵן גַּם הַיֵּצֶר הָרַע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים. הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין נוּכְרָאִין , שֶׁהוּא יֵצֶר הָרַע שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת.
וְלָכֵן גַּם הַיֵּצֶר הָרַע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים. היצר שמביא את האדם לדברים אסורים, הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין נוּכְרָאִין (שד מן השדים הגויים). כלומר שד של גויים , שֶׁהוּא יֵצֶר הָרַע שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם (גויים) שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. היצר השואף לרע המוגדר בתורה כאיסור, הרע שמשלוש קליפות הטמאות, שייך לאומות העולם שנפשותיהם אף הן משלוש קליפות אלו. לעומת זאת, ישראל שנפשם הבהמית היא מקליפת נוגה, גם הרע השייך להם הוא הרע שמקליפת נוגה, שאינו מוגדר בתורה כרע וכאיסור, והוא תלוי בכוונת האדם להתירו ולתקנו. כמבואר בספרי הסוד, מהות ישראל היא התיקון, ולכן מה ששייך לישראל הוא מה ששייך ויכול להגיע לתיקון. אין זה אומר שיהודי אינו יכול לחטוא בדבר האסור, המציאות היא שהוא יכול, אלא שאז הוא פועל כגוי ולא כיהודי.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַיֵּצֶר הָרַע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הַמּוּּתָּרִים לְמַלּאֹת תַּאֲוָתוֹ – הוּא שֵׁד מִ'שֵּׁדִין יְהוּדָאִין'.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַיֵּצֶר הָרַע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הַמּוּּתָּרִים שלא לשם שמיים, אלא לְמַלּאֹת תַּאֲוָתוֹ בלבד – הוּא שֵׁד מִ'שֵּׁדִין יְהוּדָאִין'. יש שדים שהם שדים של יהודים, שעמדתם הבסיסית היא בתוך ההוויה היהודית. שדים אלה בקיאים בתורה, הם נושאים ונותנים עמנו על פי כללי ההלכה וטוענים שגם הקליפה היא עדיין בגדר הכָּשר על פי ההלכה והמוסר היהודי. ומשום שהם שנמצאים בתוך מסגרת ההלכה והשקפת העולם היהודית, ניתן לדון עימם במסגרת הזו ו'לשכנעם', לתקנם ולהעלותם לקדושה.
לְפִי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר לִקְדוּשָּׁה כְּדִלְעֵיל .
לְפִי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר לִקְדוּשָּׁה כְּדִלְעֵיל (בפרק ז) . כפי שנאמר שם, אדם יכול לאכול בשר איסור או בשר היתר ולהיות, מבחינת דרגת הנפש, שפל באותה מידה, וההבדל הוא שאם היה זה בשר היתר יש לו עדיין תקנה, לחזור לקדושה.
וביתר ביאור, עבירה שיש לה תיקון היא גם שונה במהותה. אמרו בשם כמה צדיקים, שלעולם אין אדם מישראל חוטא חטא שלם. המזיק שנברא מתאווה זו, שהוא "שד משדין יהודאין", לעולם חסר לו איבר כלשהו. הוא אינו יכול להיות רע בשלמות, משום שאין החטא נעשה בכל כוונת הלב. בכל עבירה של יהודי יש צד מסוים של כוונה טובה, ולפחות הנחה שיש לדבר תיקון. את הרעיון הזה יפתֵח המחבר בהמשך כאחד מהיסודות של הספר כולו – יהודי אינו יכול לעבור עבירה מתוך תחושה שלמה של יציאה והינתקות. אם הוא עובר עבירה, הרי זה דווקא משום שאין הוא עושה אותה בשלמות, משום שהוא מניח שהוא עדיין יהודי ושיש לו דרך חזרה.
אַךְ מִכָּל מָקוֹם קוֹדֶם שֶׁחָזַר לִקְדוּשָּׁה הוּא סִטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה. וְגַם אַחַר כָּךְ הָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאַר דָּבוּק בַּגּוּף, לִהְיוֹת כִּי מִכָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה נַעֲשֶׂה תֵּיכֶף דָּם וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ.
אַךְ מִכָּל מָקוֹם קוֹדֶם שֶׁחָזַר לִקְדוּשָּׁה הוּא סִטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה. וְגַם אַחַר כָּךְ אחרי שחזר בתשובה ותיקן את המעשים ההם, מכל מקום הָרְשִׁימוּ (הרושם, הכתם) מִמֶּנּוּ נִשְׁאַר דָּבוּק בַּגּוּף, לִהְיוֹת כִּי מִכָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה נַעֲשֶׂה תֵּיכֶף דָּם וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ. כדי שתהיה אכילתו המותרת של אדם על טהרת הקודש, צריך שתהיה לו כוונה פעילה בשעת מעשה לשם עבודת ה', וברגע שאין הוא פועל בכוונה זו – זהו הרגע שבו ניתן פורקן לסטרא אחרא. ברגע זה, בשעה זו או בשנה זו, נרשם דבר מה בתוך המציאות. נוצר כתם באותו מקום, שאי אפשר להסירו לחלוטין. המעשה שנעשה למלא תאוותו אם היה מותר, יכול כאמור להגיע לתיקון, אבל המציאות של טומאה שנוצרה מכוחו – נשארה ודבקה בגוף כדם ובשר מבשרו.
וְלָכֵן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, לְנַקּוֹתוֹ וּלְטַהֲרוֹ מִטּוּּמְאָתוֹ שֶׁקִּיבֵּל בַּהֲנָאַת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו מִטּוּּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וְשֵׁדִין יְהוּדָאִין .
וְלָכֵן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, שהוא עונש הגוף בייסורי המיתה, בריקבון הגוף בקבר ובלותו, הבא כמירוק ותיקון לגוף, כדי לְנַקּוֹתוֹ וּלְטַהֲרוֹ מִטּוּּמְאָתוֹ שֶׁקִּיבֵּל בַּהֲנָאַת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו שבאים מִטּוּּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וְשֵׁדִין יְהוּדָאִין (וראו בפרק הקודם ביאור נוסף ל'חיבוט הקבר') .
אֶלָּא אִם כֵּן מִי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מֵעוֹלָם הַזֶּה כָּל יָמָיו כְּרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ.
אֶלָּא אִם כֵּן מִי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מֵעוֹלָם הַזֶּה כָּל יָמָיו כְּרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ. 'רבינו הקדוש', הוא רבי יהודה הנשיא, חי כל ימיו בעשירות מופלגת, מוקף בפאר ובמותרות, והוא מעיד על עצמו: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה" (כתובות קד,א). לא הייתה זו רק סגפנות אישית, אלא יכולת שלמה שלא ליהנות כלל לצורך עצמו, שבכל 'עולם הזה' שהיה סביבו לא היה לו כל עניין של סיפוק הנאת עצמו ורצונו העצמי. אדם שחי כך כל ימיו – הוא קדוש וגופו קדוש, ואין צורך "לנקותו ולטהרו מטומאתו".
הגוף כשלעצמו אינו דבר טמא. הגוף טמא משום שמטמאים אותו, משום שהוא אוסף את כל שרידי הטומאות שעשו בו ושעברו דרכו. הטומאות הללו אינן דווקא דברים האסורים אובייקטיבית, אלא גם דברים שיש להם תיקון ושנעשה בהם תיקון. בכל מקרה היה שלב שלא הייתה בו קדושה, והשלב הזה, גם אם תוקן, השאיר רושם של טומאה, שריד של זוהמה. גם מי שופכין אפשר לטהר עד שיהיו ראויים לשתייה, אלא שהתהליך והכלים שבהם נעשה התהליך – נדבק בהם ריח רע. מבחינה זו הגוף, שמעביר כל כך הרבה שופכין בחייו, באשר הוא חי בעולם הזה ונהנה כאחת הבהמות מהעולם הזה לשם עולם הזה, צריך בסופו של דבר לטיהור. לעומת זאת, אדם שחייו היו כולם בקדושה, אין לגופו כל סיבה להיות טמא. כיוצא בזה נאמר, שקברי צדיקים אינם מטמאים, כי הגוף של הצדיק, אף שאין בו יותר חיים, גם אין בו טומאה.
עד כאן דובר בקליפה שמהנאות הגוף, כמו מאכילה ושתייה, ומעתה ידובר בקליפות שאינן גופניות-חומריות.
וְעַל 'דְּבָרִים בְּטֵלִים' בְּהֶיתֵּר. כְּגוֹן עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמוֹד.
וְעַל 'דְּבָרִים בְּטֵלִים' בְּהֶיתֵּר. דברים בטלים הם דיבורים ומחשבות שאין בהן צורך, אין בהם מצווה ואין בהם עבירה. כְּגוֹן עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמוֹד. כאשר יהודי יכול ללמוד תורה ובמקום זה הוא מדבר דברים בטלים, הוא קודם כול מתבטל אז מדברי תורה, והדברים הבטלים הריהם באופן חיובי עבירה של ביטול תורה. לעומת זאת, יהודי שאינו יכול ללמוד, אין דיבורו בדברים בטלים תופס את המקום של לימוד תורה, ואם אין הוא מדבר דברים אסורים – הוא אז מדבר 'דברים בטלים בהיתר'.
צָרִיךְ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטּוּּמְאָה זוֹ דִּקְלִיפָּה זוֹ עַל יְדֵי גִּלְגּוּלָהּ בְּכַף הַקֶּלַע כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח דַּף נ"ט.
צָרִיךְ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטּוּּמְאָה זוֹ דִּקְלִיפָּה זוֹ עַל יְדֵי גִּלְגּוּלָהּ בְּכַף הַקֶּלַע כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח דַּף נ"ט. כשם שהגוף צריך ל"חיבוט הקבר" לנקותו ולטהרו, באשר היה מקום מעבר לטומאה (אפילו ארעית), כך הנפש צריכה לטיהור מטומאות הנפש (כמו הטומאה מדברים בטלים בהיתר) על ידי 'כף הקלע'. עניינה של כף הקלע נזכר במקרא, בדברי אביגיל לדוד: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל א כה,כט). ונדרש בתלמוד (שבת קנב,ב), על נשמתם של רשעים, שהן "זוממות (קשורות) והולכות ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתם זה לזה". בחסידות
עד כאן דובר על 'דברים בטלים' שמקליפת נוגה, שאין בהם איסור מצד עצמם, ולהלן ידובר על דברים בטלים שמצד הקליפות הטמאות, שיש בהם איסור:
אֲבָל לְדִיבּוּרִים אֲסוּרִים כְּמוֹ לֵיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרַע וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי.
אֲבָל לְדִיבּוּרִים אֲסוּרִים כְּמוֹ לֵיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרַע וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי. כאשר אדם מתלוצץ במה שאסור להתלוצץ בו, כגון כאשר הוא מעליב ומבייש אנשים, אין זה רק דברים בטלים, אלא עבירה בפני עצמה, איסור שאין לו תיקון בכוונה טובה לשם שמיים.
אֵין כַּף הַקֶּלַע לְבַדּוֹ מוֹעִיל לְטַהֵר וּלְהַעֲבִיר טוּמְאָתוֹ מֵהַנֶּפֶשׁ, רַק צְרִיכָה לֵירֵד לַגֵּיהִנּוֹם,
ודברים בטלים של איסור כנזכר אֵין כַּף הַקֶּלַע לְבַדּוֹ מוֹעִיל לְטַהֵר וּלְהַעֲבִיר טוּמְאָתוֹ מֵהַנֶּפֶשׁ, רַק צְרִיכָה אחר כך גם לֵירֵד לַגֵּיהִנּוֹם, שהוא חמור יותר מכף הקלע. אל הגיהינום יורדת הנפש שעברה על איסור ממש, ולא רק על כוונה של דברים בהיתר. ההבדל הוא שכף הקלע וכיוצא בזה היא רק חוויה מחדש של אותם דיבורים וכו', כדי שיהיו הפעם בכוונה נכונה, מה שאין כן בגיהינום שיש בו עונש ייסורים של ממש, מידה כנגד מידה, על חטאיו. וכפי שהוסבר באגרת התשובה על ייסורי העולם הזה שמכפרים, כך גם ייסורי הגיהינום, אך לא בקיצור ובחסד כייסורי העולם הזה, אלא במידת הדין הגמורה. וכל זה, כמובן, אם לא הקדים האדם ועשה תשובה נכונה בעולם הזה.
וְכֵן מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים. אֵין כַּף הַקֶּלַע לְבַדּוֹ מוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ לְמָרְקָהּ וּלְזַכְּכָהּ.
וְכֵן מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים. קודם דובר בעם הארץ שמדבר דברים בטלים בהיתר, שמאחר ואי אפשר לו לעסוק בתורה אין בזה איסור של ביטול תורה. ואולם מי שאפשר לו לעסוק בתורה, ובמקום לעסוק בתורה הוא עוסק בדברים בטלים, אֵין כַּף הַקֶּלַע לְבַדּוֹ מוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ לְמָרְקָהּ וּלְזַכְּכָהּ. כיוון שלגביו הדברים הבטלים הם איסור ממש, וכפי שנאמר בחריפות יתרה בתלמוד (ברכות ח,א) על הכתוב "עוזבי ה' יכלו" (ישעיה א,כח) – "זה המניח ספר תורה ויוצא". שאין כאן רק מחדל של חוסר עשייה, שאינו לומד תורה, אלא גם עשיית מעשה של עזיבת התורה בפועל כשהוא מדבר דברים בטלים.
רַק עוֹנָשִׁים חֲמוּרִים שֶׁמַּעֲנִישִׁים עַל בִּיטּוּל תּוֹרָה בִּפְרָטוּת. מִלְּבַד עוֹנֶשׁ הַכְּלָלִי לְכָל בִּטּוּל מִצְווֹת עֲשֵׂה מֵחֲמַת עַצְלוּת בְּגֵיהִנֹּם שֶׁל שֶׁלֶג כַּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר
רַק עוֹנָשִׁים חֲמוּרִים שֶׁמַּעֲנִישִׁים עַל בִּיטּוּל תּוֹרָה בִּפְרָטוּת. ביטול תורה אינו ככל ביטול של מצוות עשה, שכן לימוד התורה הוא מצווה מיוחדת, השקולה כנגד כל המצוות ומיוחדת בכמה צדדים (כפי שנתבאר לעיל פרק ה, וכן להלן פרק כג ועוד) ולכן על ביטול מצווה זו יש גם עונשים ותיקונים חמורים יותר. מִלְּבַד עוֹנֶשׁ הַכְּלָלִי לְכָל בִּטּוּל מִצְווֹת עֲשֵׂה מֵחֲמַת עַצְלוּת בְּגֵיהִנֹּם שֶׁל שֶׁלֶג כַּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר
וְכֵן הָעוֹסֵק בְּחָכְמוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם בִּכְלַל דְּבָרִים בְּטֵלִים יֵחָשֵׁב לְעִנְיַן עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה.
וְכֵן הָעוֹסֵק בְּחָכְמוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם בִּכְלַל דְּבָרִים בְּטֵלִים יֵחָשֵׁב לְעִנְיַן עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה. עוון ביטול תורה הוא כה חמור, שכבר אין זה משנה מה היה הדבר שעשה אז, אם היו אלה דברים בטלים או חכמות עמוקות. אין כל הבדל בין שיחה במחירן של נעליים לבין דיון מעמיק בפילוסופיה, אל מול העובדה שבאותה שעה לא עסק האדם בתורה.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה' .
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה' (פרק ג סעיף ז) . ואין הכוונה לחכמות שאסור ללומדן, כמו חכמות של אפיקורסות ועבודה זרה, אלא חכמות שאין בהן איסור מצד עצמן, אלא רק משום שהן באות בזמן ובנפש במקום לימוד תורה.
וְעוֹד זֹאת יְתֵרָה טוּמְאָתָהּ שֶׁל חָכְמַת הָאוּמּוֹת עַל טוּמְאַת דְּבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁ אֵינוֹ מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא רַק הַמִּדּוֹת מִיסוֹד הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבִּדְבָרִים בְּטֵלִים הַבָּאִים מִיסוֹד הָרוּחַ הָרַע שֶׁבִּקְלִיפָּה זוֹ בְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית כְּדִלְעֵיל . וְלֹא בְּחִינוֹת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵם דִּבְרֵי שְׁטוּת וּבוּרוּת שֶׁגַּם הַשּׁוֹטִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ יְכוֹלִים לְדַבֵּר כֵּן.
וְעוֹד זֹאת יְתֵרָה טוּמְאָתָהּ שֶׁל חָכְמַת הָאוּמּוֹת עַל טוּמְאַת דְּבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁטומאת דברים בטלים אֵינוֹ מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא רַק הַמִּדּוֹת מִיסוֹד הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבִּדְבָרִים בְּטֵלִים הַבָּאִים מִיסוֹד הָרוּחַ הָרַע שֶׁבִּקְלִיפָּה זוֹ בְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית כְּדִלְעֵיל (בפרק א) . הטומאה של דברים בטלים נובעת רק מהיותם שלא לשם שמיים. כפי שנאמר, כל דבר שאינו לשם שמיים הוא, מעצם הגדרתו, קליפה. כשם שאדם יכול להיות או חי או מת ואין הוא יכול להיות באמצע – כך כל דבר נמצא או בקדושה או בטומאה. ואם הוא איננו בקדושה, כמו דברים בטלים, הריהו בצד האחר, צד הטומאה. אכן, כיוון שאין איסור כשלעצמו בדברים בטלים אלה, הריהו מקליפת נוגה בלבד, ולא מקליפה טמאה. ועוד, שלבוש קליפה זו המלביש את נפש האדם שאומר את הדברים הבטלים, מלביש בנפש רק את המידות שבנפש, וְלֹא בְּחִינוֹת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵם דִּבְרֵי שְׁטוּת וּבוּרוּת שֶׁגַּם הַשּׁוֹטִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ יְכוֹלִים לְדַבֵּר כֵּן. דברים בטלים מעסיקים רק את הדרגות הבסיסיות יותר של כוחות הנפש, את כוחות הרגש הראשוני ולא את כוחות השכל. לכן, כאשר אדם עוסק בדברים בטלים הוא פוגם רק במידות שבנפש האלוקית, בעוד בחינות השכל שבנפשו האלוקית, חכמה בינה ודעת, לא מתלבשות ולא מיטמאות בהם.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָכְמַת הָאוּמּוֹת הוּא מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא בְּחִינוֹת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָכְמַת הָאוּמּוֹת הוּא מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא בְּחִינוֹת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית. כאשר אדם עוסק בדברי חכמה – בפילוסופיה, במדע ובכל עניין המעסיק את כוחות השכל, חכמה בינה ודעת – המעורבוּת הנפשית שלו היא אז מלאה. אין זו רק מעורבות חיצונית, שאדם מדבר באופן אמוציונלי שטחי, אלא מעורבות של כל כוחות הנפש, של הזדהות והתאחדות הנפש כולה, ובמובן מסוים הנפש עצמה, עם אותם דברים שאינם קדושה.
בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבְּחָכְמוֹת אֵלּוּ.
בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבְּחָכְמוֹת אֵלּוּ. כמו דברים בטלים, גם בחכמות אין מדובר בדברים שאסור לעסוק בהם, אלא בדברים שהם נייטרלים, שאין בהם איסור וגם אין בהם קדושה, ולכן הם שייכים, כל זמן שאינם נעשים לשם שמיים, לקליפת נוגה. כדי שדבר יהיה קליפת נוגה אין הוא צריך להיות רע כשלעצמו, אלא די שלא תהיה בו בפועל הוויה פנימית של קדושה. לכן, בכל שעה שאדם עוסק בכל דבר שאינו קדושה, ואפילו בחכמה עמוקה ונשגבה מצד עצמה, הוא מטמא את עצמו. יתר על כן – ככל שחכמה זו עמוקה יותר, וככל שהיא מעניינת והאדם מעוניין בה ונכנס בה יותר, כך הוא מטמא את עצמו עמוק יותר בטומאת נוגה; שכן לא רק המידות נטמאות אז, אלא גם כוחות השכל.
שֶׁנָּפְלוּ שָׁמָּה בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל חָכְמָה דִּקְדֻשָּׁה, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן ,
שֶׁנָּפְלוּ שָׁמָּה בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל חָכְמָה דִּקְדֻשָּׁה, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן (חכמה נסתרת) , חכמת הקבלה. הבעיה של חכמות שאינן בקדושה קשורה לנושאים מורכבים בקבלה שאין כאן המקום לבארם. שכן, אם נאמר שהספירות חכמה בינה ודעת לא נפלו בשבירת הכלים (שהייתה באופן כללי במידות בלבד ולא במוחין), לא ייתכן לכאורה שתהיינה "חכמות" שאינן קדושה. לכן מעיר כאן המחבר, שהנפילה הייתה רק מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה ולא מבחינת פנימיות החכמה, שעל בחינה זו נאמר: "ימותו ולא בחכמה" (איוב ד,כא), שאין בבחינה זו נפילה ומיתה כלל (וראו תורה אור קי,ד ועוד).
אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה אוֹתָן קַרְדּוֹם לַחְתּוֹךְ בָּהֶן, דְּהַיְינוּ כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶן.
אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה אוֹתָן קַרְדּוֹם לַחְתּוֹךְ בָּהֶן, דְּהַיְינוּ כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶן. אדם יכול לעסוק בחכמות אלה כמקצוע לפרנסתו, כשם שאדם אחר עוסק בסנדלרות לפרנסתו. המעשה עצמו אינו איסור, אך מאחר וגם אין הוא קדושה כשלעצמו, הרי כל זמן שאין לו כיוון לשם שמיים, שהוא מהווה מטרה בפני עצמה – הוא שייך לקליפה. וכשם שיש תיקון לאכילה כאשר היא נעשית בכוונה לשם שמיים, כמו לשם קיום וחיזוק גופו כדי שיוכל לעבוד את ה' בכוח האכילה הזו, כך יש תיקון למקצוע כזה או אחר שאדם עוסק בו לשם פרנסה, כדי שיוכל לעבוד את ה'.
בְּרֶיוַח לַעֲבוֹד ה'.
בְּרֶיוַח לַעֲבוֹד ה'. התוספת "ברווח" באה לומר, שלמרות המעורבות הנפשית הגדולה יותר שיש בחכמות, אפשר לאדם לומר שהוא רוצה להתפרנס ברווח דווקא ולא בצמצום ובדוחק. ויש בזה צידוק, אם אפשר שיהיה אז פנוי יותר הן בזמן והן בנפש לעבודת ה'.
אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת ה' אוֹ לְתוֹרָתוֹ, וְזֶהוּ טַעֲמוֹ שֶׁל הָרַמְבַּ"ם וְרַמְבַּ"ן ז"ל וְסִיעָתָן שֶׁעָסְקוּ בָּהֶן.
אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת ה' אוֹ לְתוֹרָתוֹ, וְזֶהוּ טַעֲמוֹ שֶׁל הָרַמְבַּ"ם וְרַמְבַּ"ן ז"ל וְסִיעָתָן שֶׁעָסְקוּ בָּהֶן. החכמות יכולות לשמש לעבודת ה' לא רק בדרך עקיפה, כמו לפרנסה, אלא גם ישירות, כאשר החכמה הזו בעצמה משמשת לעבודת ה'. כגון, כאשר אדם לומד פילוסופיה כדי לברר לעצמו דרכים בעבודת ה', או כשהוא עוסק באסטרונומיה כדי לשמוע את "השמים מספרים כבוד א־ל" (תהלים יט,ב), או כשהוא עוסק במדעים משום שזה מסייע לו ולאחרים לשמור ולעשות את דברי התורה – נמצא שעיסוקו בחכמות מהווה חלק מעבודת ה' שלו. הפרקים באסטרונומיה שמביא הרמב"ם בתחילת ספר ה"מדע" אינם עיסוק מקצועי באסטרונומיה, אלא חלק מספר ההלכה שלו. האסטרונומיה של הרמב"ם אינה מזכירה לו את פתולומיאוס (כמו שהיו אומרים על קופרניקוס), אלא את הקב"ה. הנחתו היא, שככל שאדם יודע יותר על הבריאה – הוא יודע יותר את הבורא.
פרק זה סיכם את קבוצת הפרקים שעסקה בנפש הבהמית שבאדם, בכוחותיה ובלבושיה. לעומת הנפש האלוקית, שכל לבושיה היו המחשבה הדיבור והמעשה בגילויי האלוקות בעולם, בתורה ובמצוות – לבושי הנפש הבהמית הם בענייני העולם. פרק זה סיכם את תיאור המפה באופן כללי: היכן הקדושה והיכן הקליפה, קליפת נוגה והקליפות הטמאות, ומתי וכיצד עולות הקליפות בעבודת האדם ולהפך. בפרק הבא יגיע המחבר לעסוק באדם עצמו, זה שיש בו נפש אלוקית ונפש בהמית יחד – כיצד הן מסתדרות זו עם זו באדם, מה היחס ביניהן, מהם הקשיים, ובעיקר מה התכלית שיש לכל זה יחד אצל האדם.