חזור
לקוטי אמרים
פרק זאַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (בפרק הקודם ופרק א) . נפש זו, "החיונית הבהמית", אינה בהמית במשמעות השפֵלה והגסה דווקא, אלא בהיותה חלק מעולם החי, הבהמות והחיות. מאווייה ותשוקותיה של הנפש הזו, כתשוקותיהם של שאר בעלי החיים, אינם בהכרח רעים, אלא הם חלק מהמערכת הביולוגית. לאדם יש אמנם מוח גדול ומפותח יותר, והבהמיות שלו היא משום כך שונה מזו של שאר בעלי חיים, אבל בעיקרו של דבר הוא חלק מאותה מערכת. נפש זו היא אפוא כוח החיים המחיה את הצד באדם שבו הוא כשאר יצורי עולם.
נַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְ קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּּתָּר בַּאֲכִילָה, וְ קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשְׁסָ"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן.
בתחום זה של קליפת נוגה מצויות גם נַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְכן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּּתָּר בַּאֲכִילָה, וְכן בפעולותיו של האדם קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשְׁסָ"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן.
שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ.
דברים אלה, אף שאין בהם כל איסור, שייכים לצד הקליפה כיוון שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ. כל אותם דיבורים ומעשים הם כולם כשרים ומותרים, ואף על פי כן הם עדיין קליפה, משום שאינם לשם שמיים. כוונת המעשים, הדיבורים והמחשבות הללו של קליפת נוגה היא זו שמשייכת אותם לקדושה או לקליפה, וכל עוד שאינם מכוונים באופן ישיר ובלעדי אל רצונו של הקב"ה, אלא לרצונו ולתאוותו של הגוף – הרי הם קליפה.
וַאֲפִילּוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ. אֶלָּא שֶׁכַּוָּנָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה' בְּגוּפוֹ,
וַאֲפִילּוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ. הגדרה זו אינה חלה רק על מותרות, אלא גם על דברים שהם חיוניים לצורך הגוף וקיומו. גם כאשר אוכל אדם את פרוסת הלחם למחייתו, כדי שלא ימות ברעב, אֶלָּא שֶׁכַּוָּנָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה' בְּגוּפוֹ, אלא הוא אוכל אותה כשאר הבהמות, סתם כדי לחיות – אין הדבר שייך לצד הקדושה, וממילא הוא שייך לצד האחר. אדם יכול להיות 'זולל וסובא' גם בתכלית הצניעות והפשטות, ואין הוא צריך לאכול מעדני מלכים לשם כך. הוא יכול ללבוש שק, לאכול פרוסת לחם יבשה ולשתות אחריה רק מים, ועדיין להיות שייך לקליפה. ומאידך, יכול אדם ללבוש בגדי משי וזהב, לאכול בשר שמן ולשתות יין מבושם, וזו תהיה עבודת ה'.
לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ, מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ.
לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ, שאינם לשם שמיים אלא לשם עצמו, מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ. כאמור, מהות הנפש הבהמית אינה ירידה של האדם מבחינה מוסרית, אלא אופן של הגדרת האדם בתוך כלל היצורים. וכמו הנפש הבהמית עצמה, גם מעשיה, דיבוריה ומחשבותיה אינם טובים או רעים. בין שהם נמוכים או מרוממים, בין שהם מה שצריכה לו הנפש הבהמית לקיומה ובין שהם מה שהיא מתאווה לו להנאתה – אין מעשים אלה טובים או רעים כשלעצמם, אלא הם נייטרלים כמו הנפש הבהמית עצמה.
וְ הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבַּקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת קְלִיפַּת נוֹגַהּ.
וְהמעשים הללו, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבַּקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת קְלִיפַּת נוֹגַהּ. במרכבת יחזקאל ישנו, כאמור, תיאור של הקליפות. שלוש הראשונות הן: "רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול, ואש מתלקחת" (יחזקאל א,ד), והקליפה הרביעית היא "ונוגה לו סביב" (שם). היא הקליפה שאינה חושך גמור, אלא יש בה "נוגה", אור מעט. דבר זה הוא כמו בפירות מסוימים שיש להם שתי קליפות – קליפה אחת קשה כלפי חוץ, שאינה ראויה לאכילה כלל, וקליפה שנייה דקה יותר, שעל ידי תיקון אפשר לאכול אותה, והיא על דרך המשל – קליפת נוגה.
שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַנִּקְרָא עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רַע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ.
שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַנִּקְרָא עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רַע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ. הגדרתה של קליפת נוגה היא בשמה: קליפה שיש בה נוגה, שאינה כולה רע גמור אלא מעורב בה גם טוב.
[שֶׁמִּמֶּנָּה, בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל ],
[שֶׁמִּמֶּנָּה, מקליפת נוגה, בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בסוף פרק א ], שם נאמר שישראל הם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים לא מצד קדושת נפשם האלוקית, אלא מצד טבע נפשם הבהמית, כמו תכונות העוברות בירושה למשפחה או לגזע מסוים: שהם אגרסיביים, או פייטנים או בעלי נטיות אחרות. כך, מידות טובות אלה שבישראל אינן נובעות מצד התגברות הקדושה על התכונות הטבעיות, אלא הן חלק מהמהות הטבעית, ה'זואולוגית', של ישראל.
וְהִיא בְּחִינָה מְמוּצַּעַת בֵּין שָׁלֹש קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, וְלָכֵן פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ עֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ט רֵישׁ פֶּרֶק ד' בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה,
וְהִיא בְּחִינָה מְמוּצַּעַת בֵּין שָׁלֹש קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, וְלָכֵן פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר עֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ט רֵישׁ פֶּרֶק ד' בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דיוק הלשון כאן חשוב שישימו אליו לב. אין הוא אומר שקליפת נוגה היא ממוצעת בין הקליפה והקדושה, אלא שהיא ממוצעת בין "שלש הקליפות הטמאות" ובין "בחינת ומדרגת הקדושה". שכן לפי ההגדרה אין ממוצע בין הקדושה לקליפה, ודבר שאיננו קדושה – ממילא הוא קליפה וטומאה. קליפת נוגה היא "בחינה ממוצעת" לא משום שהיא מהות ממוצעת, אלא משום שניתן להעביר אותה מצד לצד. האדם יכול, בהכנה ראויה ובפעולה מכוונת, להעביר את הדברים הנתונים תחת קליפת נוגה שיהיו ב"בחינת ומדרגת הקדושה", אבל לא שתהיה קליפת נוגה קדושה כשלעצמה.
ההבדל בין קליפת נוגה לשלוש הקליפות הטמאות הוא באפשרות שיש בקליפת נוגה להגיע לתיקון, לעבור אל צד הטוב והקדושה, לעומת הקליפות הטמאות שאין במבנה שלהן יכולת כזו, ואין להן תיקון כלל.
דְּהַיְינוּ כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְּעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרַע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בַּקְּדוּשָּׁה.
דְּהַיְינוּ כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְּעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרַע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בַּקְּדוּשָּׁה. ההעלאה של קליפת נוגה למדרגת הקדושה היא בירור הטוב שבה. בירור הטוב הוא קודם כל ההבחנה בין הטוב והרע, שכן הגבולות בנוגה אינם ברורים, ואם אין מגדירים את קווי התיחום יש מקום לטעות. השלב הבא, לאחר שמבחינים את הטוב מן הרע, הוא להגביר את הטוב כדי שייפרד לגמרי מן הרע ויעלה ויכלל בקדושה.
כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם, לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה' וּלְתוֹרָתוֹ.
ודוגמה לכך: כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא בשר שמן של שור, כלומר בשר טעים וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם, וכוונתו כדי לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה' וּלְתוֹרָתוֹ. כל אדם זקוק, כדי שיוכל לפעול באופן אופטימלי, לתנאי חיים מסוימים, שכן בשעה שהוא מעונה ברעב ובצמא, בייסורי הגוף והנפש – נפגמת יכולת הפעולה שלו. בתוך כך, יש אנשים שזקוקים דווקא לאכילה טובה ולמשקאות מיוחדים שבגדר מותרות, כדי שיהיה להם יישוב הדעת, שכן רגישותם היא כזו שבהיעדר אוכל טוב יש פגם בשיקול דעתם, בצלילות ובבהירות שבה הם רואים את הדברים.
כִּדְאָמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָא .
כִּדְאָמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָא פקחין (יין וריח טוב עשו אותי פיקח. יומא עו,ב) . אדם כרבא, שהוא רגיש עד כדי כך שאפילו דבר קטן מציק לו עד שאין הוא יכול ללמוד יותר, יכול לאכול בשר שמן ולשתות יין מבושם ולהעלותם לקדושה, באשר הוא עושה זאת כדי "להרחיב דעתו לה' ולתורתו".
הדוגמה היא קיצונית – אדם נהנה לא רק מ"עולם הזה", אלא ממותרות, כלומר מדברים שמכוונים לא רק לצורך גופו אלא להנאת גופו. ואף על פי כן, כיון שהוא עושה אותם מתוך מטרה מודעת, כדי לעבוד בהם את ה' – הוא מעלה אותם לבחינת ומדרגת הקדושה.
אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב.
אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. אכילת שלוש סעודות בשבת היא אמנם מצווה וקדושה כשלעצמה, אבל אם אין האדם דואג כל הזמן שהעונג יהיה עונג שבת, ולא 'עונג כרסו' –יכולה אכילה זו להישאר עונג כרסו ולא לעלות לקדושה.
האכילה היא חלק מהווייתו הביולוגית של האדם, כשאר הבהמות והחיות שבעולם, ולעניין זה אין הבדל אם הוא נמצא בדרגה ביולוגית גבוהה יותר. ואולם נקודת המעבר אל הקדושה, נקודת החיתוך, שבה שונה האדם במהות משאר יצורי עולם, תלויה בהחלטתו: מהי משמעות הדברים שהוא עושה, ועל מה הוא חשב באותה שעה. כשאדם אוכל בהיתר גמור, אבל חושב באותה שעה את מחשבותיו שלו, על עצמו ועבור עצמו, הוא שייך באותה שעה לקליפה, חלק מהמערך הבהמי של העולם הזה. כדי לצאת מתחום זה ולהשתייך לתחום הקדושה צריך ליותר מחכמה ורצון טוב, שכן הקדושה אינה חכמה וגם אינה תחושה של התעלות, אלא היא היות האדם דבוק בקב"ה. אין בה כל השגה או תחושה של האני, אלא ביטול של האני. האדם שדבוק ובטל בקודש העליון הריהו משייך את עצמו ואת כל אשר לו אל תחום הקדושה, ומי שאינו דבוק בקודש העליון, יהיה אשר יהיה, נמצא אז בצד האחר של המציאות. אכן, אם האכילה נועדה להיות מכשיר לקדושה, הרי גם המאכל וגם העונג שיש באכילה נעשים חלק מן ההוויה שעולה אל הקודש העליון, אל הקב"ה.
אֲזַי נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ וְעוֹלֶה לַה' כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.
אֲזַי נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ וְעוֹלֶה לַה' כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן. עניינו של הקרבן הוא שלוקחים דבר מתחום החולין ומעלים אותו, מעבירים אותו, אל תחום הקדושה. במובן זה, כל פעולה שאדם עושה בחולין וחושב ומתכוון בה להעלותה לקדושה – הרי היא כעולה וכקורבן. גם אם במעשה כשלעצמו (אם אינו מצווה) אין קדושה, אבל מאחר והוא 'מותר', שאינו קשור ואסור לתחום הקליפה, הריהו חופשי לנוע לפי כוונת האדם, אם לטומאה ואם לקדושה, כעולה וכקרבן.
וְכֵן הָאוֹמֵר מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה' וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ.
וְכֵן הָאוֹמֵר מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה' וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ. גם דבר הנראה כגובל ברע יותר מאשר אכילה, כמו סיפור של בדיחה, אפשר שיעלה לקדושה כעולה וכקרבן. אם אדם מספר את הבדיחה להנאתו, משום שאיננו יכול להתאפק – הוא אז שייך לקליפה, אבל אם הוא עושה זאת לשם שמיים, כדי לפתוח את הלב לעבודת ה', והוא מודע לכך בשעת מעשה – הריהו מעלה את הדברים למעלה בקדושה.
שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה,
שֶׁצְּרִיכִים תורת ה' ועבודתו לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, שנוסף לעצם העשייה של מצווה, צריך שעשייה זו תהיה בשמחה. על מעלת השמחה שצריכה להיות בעסק התורה והמצוות נאמרו דברים מופלגים במעלתם. בשם אדמו"ר הזקן מובאים בכמה מקומות
וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו, שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה וּבַדְחֵי רַבָּנָן .
וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו, שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה – וּבַדְחֵי רַבָּנָן (שבת ל,ב) . לפני שפתח בדברי תורה היה רבא נוהג לומר לפני התלמידים דבר של בדיחות הדעת, וכאשר היו החכמים מתבדחים ונהנים היה מתעטף ואומר באימה את דברי התורה. דווקא משום שרצה שהכניסה לדברי תורה תהיה באימה וביראה, צריך היה לפתוח בדברי בדיחה כדי להקל את האווירה, לנקות אותה מכל מיני דאגות עולם הזה וכַבדוּת סתם – ואז יוכלו לבוא דברי התורה באימה וביראת שמים באמת.
אפשר אפוא שאפילו בדיחה תיעשה עניין של קדושה. אופן זה של עבודת ה' יכול להיעשות בכל דבר המותר, ואם כוונת האדם בזה לשם שמיים – הוא יכול להעלות את הדבר, שקודם לכן היה שייך לקליפה, אל הקדושה.
אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית. שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ, שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה.
אַךְ מי שאינו מתכוון לשם שמיים בחיי קליפת נוגה שלו, כגון מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית. מי שאוכל משום שהוא נהנה לאכול, ולשם כך הוא אוכל. שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ, שֶׁמִּמֶּנּוּ כפי שהוסבר (בפרק א) המקור לכל מִדַּת הַתַּאֲוָה. התאווה, לא רק לדבר האסור, היא עצמה קליפה, ולכן כל מה שאדם אוכל באותה תאווה – נשאר בקליפה ואינו עולה לקדושה.
הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹש קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת.
הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹש קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. חיות המאכל המותר הוא מקליפת נוגה, וכאשר אדם אוכל לשם הנאת עצמו בלבד, הוא נעשה באותה שעה חלק מעולם הקליפה. יתר על כן, הוא אף יורד למטה מהמאכל – המאכל כשלעצמו, הוא מקליפת נוגה, ואילו האדם שאוכל לשם תאוותו, באשר היה יכול להיות אדם ובחר להיות כאחת הבהמות, הריהו מוריד את עצמו ואת חיות הבשר שאכל עוד למטה ממקומו הראשון, אל הרע הגמור שבשלוש קליפות הטמאות.
וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה.
וְגוּפוֹ של האדם נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה. האדם שזולל בשר וסובא יין (גם כשהוא בתכלית הכשרות) רק כדי למלא את תאוות גופו (או שנוהג כך בשאר דברים), הופך באותה שעה ל'מרכבה', לאמור אמצעי, כלי ביטוי, עבור כוחות הרע.
לְפִי שָׁעָה, עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה' וּלְתוֹרָתוֹ.
אמנם ירידה זו בקליפת נוגה אל הרע היא רק לְפִי שָׁעָה, עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה' וּלְתוֹרָתוֹ.
לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה'.
לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה'. הבשר והיין שאדם אוכל, גם שלא בכוונה לשם שמיים, נעשים חלק מגופו, חלק מהכוח החיוני שמכוחו הוא פועל ועושה דברים, וכאשר הוא עוסק לאחר מכן בתורה ובמצוות, הוא עושה זאת בגוף ובכוח שהוא מקבל מהאכילה והשתייה. לכן, בשעה שהאדם עצמו עולה לקדושה, חוזרים ועולים איתו כל אותם דברים ששימשו לגופו. כשם שהיה לבוש ומרכבה לטומאה, כך הוא יכול להפוך ללבוש וכלי ביטוי לקדושה. בשעה שאכל כבהמה נעשה המאכל לחלק מהקליפה, וכאשר עסק לאחר מכן בעבודת ה' הוא הופך את המאכל ואת החיות שקיבל ממנו לחלק מצד הקדושה. אדם לומד, מתפלל, עושה מצווה, ולצורך זה הוא משתמש באותם חלקים מעולם החומר שהכניס קודם לתוך הווייתו, בין שהיה זה לשם שמיים ובין שלא. בשעה זו הם הנותנים בו את הכוח והחיות לעשות מעשה של קדושה, ולכן הם מתלבשים באותו מעשה ועולים עמו.
שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן הֶיתֵּר וּמֻתָּר, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים, שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה'.
שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן הֶיתֵּר וּמֻתָּר, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים, שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה'. מותר הוא זה שאינו אסור אל הרע מבלי יכולת להינתק ממנו. המותר יכול להיות כלי שימוש עבור הרע ולבטא אותו בהקשר מסוים, אבל מבחינת מהות הקשר ביניהם הוא לעולם "מותר", לאמור הוא חופשי לנוע מתחום הטומאה אל תחום הקדושה ולהפך. אדם שחי כבהמה, למלא תאוות גופו, נעשה אז חלק מעולם הקליפה, אבל אם היו אלה חיים של היתר הוא יכול גם להעביר את אותם חיים, את אכילתו ושתייתו ואת הנאות עולם הזה שלו, אל הקדושה.
רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף.
רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף. כאשר אדם אוכל כבהמה, גם אם האוכל הוא כשר, הוא שייך באותה שעה לתחום האחר, שאינו קדושה. השעה הזו יוצרת חלל בהוויית הקדושה שלו, וגם בשעה הבאה, בשובו לעבודת ה', יישאר סימן שהיה כאן חלל. הפצע עצמו יש לו תיקון, הוא יכול להירפא, אבל הצלקת שמשאיר הפצע – אין לה תיקון, או שתיקונה הוא קשה ביותר. אפשר לתקן כלי שנשבר, אפשר לתקן איבר שנשבר, אבל קשה הרבה יותר, אם בכלל, לתקן את הרושם, את העובדה, שהיה כאן שבר.
וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן .
וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (בפרק ח) . למרות שגוף המת הוא אבי אבות הטומאה, ישנה אמירה שגופם של צדיקים אינו מטמא.
וְכֵן הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה.
וְכֵן הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה. שאף חיות זו, כמו בתאוות האכילה, הייתה בכשרות (אשתו טהורה), אלא שהיה בתאווה גשמית שלא קידש עצמו שיהיה לשם שמיים.
עד כאן דובר בתחום המותר של קליפת נוגה, ומכאן ואילך ידובר על לבושי הנפש הבהמית, מחשבה דיבור ומעשה, שבתחום האסור של הקליפות הטמאות:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם וְאֵין עוֹלִים מִשָּׁם.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי (וכן שארי לבושים טמאים, הנזכרים בסוף פרק ו)
עַד כִּי יָבוֹא יוֹמָם וִיבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ .
עַד כִּי יָבוֹא יוֹמָם וִיבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג,ב) . כפי שנאמר, את ה"אסור" אין האדם יכול לתקן בכוונה לשם שמיים. האיסור "אסור" אל הרע לפי הגדרתו, ולכן תיקונו כרוך בעקירתו של הרע מעיקרו, כאשר לעת קץ יהפוך הקב"ה את העולם כולו להיות מהות אחרת, שבה ייעלם הרע כהוויה. רק אז, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", יגיע התיקון לכול, וגם לאותם דברים שהיו "אסורים" ברע הגמור.
אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ.
אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ. יש דרגה בתשובה שבה זדונות נעשות לו כשגגות, ויש דרגה למעלה מזו, שזדונות נעשות לו כזכויות (ראו יומא פו,ב). הדרגה האחת היא שעבירה שעבר אדם במזיד נחשבת לו כאילו עבר אותה בשוגג, ואחד ההסברים לזה, משמו של הבעש"ט, הוא שאדם העושה תשובה מגיע באותה שעה לדרגה גבוהה יותר של תודעה. הוא יודע עכשיו מה שלא ידע קודם, ומאחר שדרגת המודעות הנוכחית שלו היא גבוהה יותר, לכן מה שהיה קודם בדרגה של מודעות גמורה, שאדם עשה ביודעין ובמזיד, נעשה לגבי דרגת המודעות של עכשיו כמעשה שלא בדעה גמורה, של שגגה. חז"ל אמרו ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג,א), וכאשר הוא עושה תשובה הוא יוצא מרוח השטות הזו ורואה אז את מעשיו הקודמים כשגגות, כמעשים שנעשו שלא מדעת. בתשובה זו אדם חותך את עצמו מעברו ומגיע לנקודה אחרת של מודעות, שמשנה לגביו את יחסו אל עצמו, אל חייו, אל עברו ואל עתידו.
אמנם, הדרגה השנייה של תשובה, יש בה מהפך מהותי הרבה יותר: לא רק שינוי בתודעה של העוונות, אלא הפיכת העוונות עצמם לזכויות. אין זה רק שינוי בדרגתה של העבירה, אלא מהפך מקצה לקצה, כאשר העבירה אינה עוד חסרון – אלא יתרון. כדי לעשות תשובה כזו צריך אדם לעשות בחייו הפרטיים שינוי המקביל למה שייעשה בעולם כולו לקץ כל הימים, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ". הוא צריך לשנות את עצמו שינוי דרסטי כל כך עד שכל הווייתו, כל מעשיו וכל מחשבותיו מקבלים לאחר התשובה משמעות שונה לחלוטין. בשעה זו אדם עובר כביכול ל"שדה" אחר לגמרי של הוויה, בו מתהפך הכול להפך הגמור ממה שהיה.
להלן יבאר קצת המחבר כיצד עושים תשובה כזו:
שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה,
שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, תשובה זו, שהופכת את העוונות לזכויות, צריכה להיות מאהבה דווקא ולא מיראה בכל דרגה שהיא.
מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא .
מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב) . עומק הלב הוא מה שאדם רוצה באמת. אדם רוצה דברים גם ב"חיצוניות הלב", אבל יש הבדל בין הדברים הרבים שאדם רוצה לעשות ובין מה שהוא רוצה באמת, בפנימיות עומק הלב. אדם יכול לומר שהוא רוצה ללמוד, להתפלל ולקיים מצוות, אבל אין זה בהכרח רצונו שב"עומקא דליבא". אילו היה מותר לו, אפשר שהיה רוצה בדברים אחרים, ומה שהיה רוצה אז, מעצמו, מפנימיות ליבו – זהו "מעומקא דליבא". תשובה "מעומקא דליבא" היא אפוא תשובה שאדם רוצה בה בעומק הלב, שמגיעה עד לעומק הוויית האדם ומשנה את רצונו הפנימי ביותר. אין זו תשובה שבה אדם משנה את לבושו וחושב שיצא בזה ידי חובתו, אלא תשובה שבה עומק הלב נעשה אחר.
בְּאַהֲבָה רַבָּה.
בְּאַהֲבָה רַבָּה. 'אהבה רבה' היא האהבה הגדולה, שהיא רבה ממנו ומחייו, ושלעומתה אין כל חשיבות לחייו. אהבה רבה היא למעלה מאהבת העולם ולמעלה מדרגות העולם – היא הרגשת עצמות הנשמה את האלוקות שלמעלה מהעולמות, אהבה של "ביטול הנפש במציאות ממש להשתפך אל חיק אביה ממש מצד מהותו ועצמותו".
וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ.
וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ. אהבת ה' שבתשובה זו, רצון הנפש לדבקה בו – הוא "בחשיקה ונפש שוקקה". כלומר, באופן שבו אדם חושק בדברים בעולם הזה, בכל הלהט הראשוני שיש לתאוות עולם הזה.
וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה' כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה. לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה' בְּתַכְלִית, וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עָז מִצִּמָּאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים.
וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה' כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה.
תיקונו השלם של החטא אינו בכך שהוא מפסיק לפעול על האדם, אלא כמו שכתוב: "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא,ה), שהחטא לא נעלם אלא חוזר ומופיע אחר כל דרגה של תשובה, כדי שיעשה עליו תשובה עוד למעלה מתשובתו הקודמת. החטא דומה לכתם שחודר כמה וכמה שכבות, וכאשר מקלפים שכבה אחת מתגלית שכבה נוספת שהיא עמוקה ופנימית מן הקודמת, ובכוחה להעלות את האדם עוד למעלה מדרגתו הקודמת. משל ידוע מספר על כפרי אחד שהעליב את המלך, אך מכיוון שהכפרי לא הבין כלל את חומרת המעשה שעשה, החליטו שאי אפשר להעניש אותו כראוי לו. מה עשו? הכניסו אותו לפני ולפנים, והעלו אותו דרגה למעלה מדרגה, עד שהגיע להבין מה עניינו של שר קטן, ומה עניינו של שר גדול, עד שהבין מהו המלך – ואז יכול היה להבין את גודל חטאו. ככל שאדם עולה יותר בקדושה הוא יכול להבין יותר את עומק הטומאה של חטאיו, וככל שעמוקה יותר הכרת חטאו, רב יותר כוחה להעלותו בקדושה. התשובה היא לכן תהליך שעובר בעל התשובה, עומק למעלה מעומק, בשלבים ממושכים ולא חד־פעמיים, ובכל פעם שהוא מגיע לתשובה בדרגה גבוהה יותר – הוא מבין ביתר שאת שהוא צריך להתחיל מבראשית.
יש כאמור סוגים שונים של תשובה. אם אדם רוצה לעשות תשובה כדי לצאת ידי חובתו, להיות אזרח הגון או לקבל הכשר לשחיטה – יש לזה כללים בשולחן ערוך. לעומת זאת, התשובה בדרגה "שזדונות נעשות לו כזכויות" אינה נותנת לו כל סוג של הכשר, אלא רק מעוררת אותו, מתוך הכרה עמוקה יותר של החטא, לדרגה גבוהה יותר של תשובה ולמאמץ גדול יותר של דבקות, וככל שהיה שקוע יותר בעבירה, התשוקה שלו היא, באותו יחס, גדולה יותר. דבר זה הוא כמו הסכר שעומד בפני מים רבים – ככל שהסכר גבוה יותר כך כוחם של המים המצטברים הוא עצום יותר, וככל שעבר אדם יותר עבירות נעשה הסכר – המחסום שמונע את הדבקות, שעוצר בעד החשק והתשוקה של האדם אל הקב"ה – גבוה יותר. התשוקה, שאצל הצדיק מוצאת את ביטויה תמיד ובאופן מיידי, הצטברה אצל בעל התשובה ככל שרבו עוונותיו, במשך עשר, עשרים או חמישים שנה, והעוצמה הזו, של החסר המצטבר, פועלת עליו בכוח שרב מכוחו לשאת, בכוח מתמיד שלעולם לא די לו, עד שהיא נעשית חלק ממבנה הנפש שהופך את הכיוון אל פני הקדושה.
כְּמַאֲמָרָם ז"ל: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים .
כְּמַאֲמָרָם ז"ל: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים צדיקים גמורים אינם עומדין (ברכות לד,ב) . כאשר התשובה היא בדרגה זו, הרי מקומו של בעל התשובה הוא התשוקה העזה הנובעת מן הצימאון וההעדר, התשוקה של מי שהיה "בארץ צייה וצלמוות", החסרה לצדיק הגמור.
וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ.
וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ. בשל תשובה זו, מאהבה רבה ותשוקה עזה זו, מתהפך כל מהלך החיים הקודם. ה"ארץ צייה וצלמוות" נעשה כמנוף לאותו אדם להגיע להתעוררות עמוקה יותר ולהתעלות בקדושה גבוהה יותר. מתברר, שכל החסרונות של העבר הם עכשיו המכשירים והאמצעים להביא אותו אל הקדושה. תשובה זו אינה רק מצווה שהוא עושה כנגד כל עבירה, אלא אף למעלה מזה, שגם העבירה שעבר דוחפת אותו עכשיו לתשוקה גדולה יותר ולאהבה רבה יותר. וכאשר הזדונות הפכו להיות המכשיר להגיע לאהבה, שהיא עזה מאהבתו של הצדיק, מתהפך אז סדר העולם – הרע הופך לכוח אל הטוב, הזדון הופך לזכות. אדם זה עבר תהליך שהוא מעין התהליך של אחרית הימים; הוא איננו מביא גאולה לכל העולם, אבל הוא מביא גאולה לחלק העולם הממשי, הפרטי, שלו, כאשר בתוך נתיב חייו שלו הוא 'הסיר את רוח הטומאה מן הארץ'.
אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, וַה' יִסְלַח לוֹ. מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, שלא כל אדם זוכה ולא לכל אדם יש את כוחות הנפש לעשות תשובה מעולה זו. אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, וַה' יִסְלַח לוֹ. כפי שמוסבר לקמן באגרת התשובה (פרק א): "מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד, דהיינו שיגמור בלִבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך". וכפי שמסבר שם אף זו תשובה נכונה וה' יסלח לו. מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת. האדם אמנם ניתק את עצמו מהמעשים שעשה, הוא אינו אחראי עוד לרע שיצר בעולם, אבל גם אם העבר אינו קשור עוד להווה, מכל מקום בעל התשובה אינו יכול לשנות את העבר, והמעשה הרע נשאר רע ואיננו משתנה לטוב.
וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִיפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ, שֶׁיְּבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.
וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִיפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ, שֶׁיְּבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח. רק לעת קץ, כאשר יהיה ביעור גמור של מציאות הרע, יהיה תיקון לכול, למותר ולאסור, לאותם דברים שעשו עליהם תשובה ולאותם דברים שלא עשו עליהם תשובה. לעת עתה, האסור נשאר אסור. אדם יכול לשנות את חומרתו, הוא יכול לשנות את הקשר שלו עם הרע והוא יכול אפילו להפוך את הכיוון שבו פועלים הדברים, אבל הרע נשאר במקומו כרע (כאמור, כל זמן שאינו משתנה על ידי תשובה מאהבה רבה, עזה ויתרה, שיכולה להפך את המציאות כעין 'לעת קץ').
אַךְ הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם, בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה.
כדי שלא יישארו הדברים בהפשטה בלבד, מביא המחבר פרט אחד, שהוא יוצא מן הכלל ובא ללמד על הכלל. אַךְ הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת כשאר האיסורים המפורשים בתורה, ה"אסורים" בקליפות הטמאות ולכן אין להם עלייה, מכל מקום הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם, עבירה זו יוצאת מן הכלל בכך שיש לה תיקון שלם בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה. "תשובה נכונה" זו, אף שהיא "תשובה עילאה" (ראו אגרת התשובה פרק ד), מכל מקום אינה התשובה ש"זדונות נעשו לו כזכויות", ובנוגע לתחום ה"אסור" אין תשובה זו מועלת. אין זה אומר שלאדם שעבר על איסור אין תקנה בתשובה – אין דבר שאין עליו תשובה – אולם יש הבדל בין תיקון האדם ובין תיקון המעשה שעשה. אדם יכול ב"תשובה נכונה", לנתק את עצמו מהאחריות לאיסור שעשה, אבל האיסור נשאר איסור. הוא יכול לתקן את עצמו, אבל לא לתקן את המעשה, לשנות עובדה בתוך המציאות. את טיפת הזרע שבביאה אסורה, כמו את המאכל האסור, אין "תשובה נכונה" זו יכולה להעלות מהקליפות. ואולם, אם הייתה זו טיפת זרע לבטלה, אפשר להעלותה מן הקליפות בתשובה נכונה.
וּבְכַוָּונָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּיטָה כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִ"י ז"ל וּמְרוּמָז בַּגְּמָרָא, כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמֵע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת וכו'. לַהֲרוֹג גּוּפוֹת הַחִיצוֹנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְבוּשׁ לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, וְעוֹלָה הַחַיּוּת מֵהֶם כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי ח"ן .
וּבְכַוָּונָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּיטָה כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִ"י ז"ל
וְלָכֵן לֹא הוּזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת.
וְלָכֵן לֹא הוּזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. הגם שיש בתורה רשימות מפורטות ביותר של איסורי ביאה, אין העוון של הוצאת זרע לבטלה נזכר ביניהן. עניינו נזכר פעם אחת בספר בראשית, בפרשת ער ואונן בני יהודה, ורק כמסקנה לא מפורשת מתוך סיפור מעשה.
אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטּוּמְאָה וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת.
אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטּוּמְאָה וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. בכל הביאות האסורות קיים האלמנט, שהוא אחד מיסודות הרע בכללו, של התוהו, של ההשחתה והמוות. במובן זה, כל ביאה אסורה היא השחתה של כוח החיים. ואולם עוון זה חמור יותר מכל ביאה, משום שהוא כולו השחתה גמורה, עקירת החיות והעברתה אל שום דבר. ובמובן זה, יש בעוון זה טומאה רבה ועמוקה יותר מכל ביאה אסורה.
רַק שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת מוֹסִיף כֹּחַ וְחַיּוּת בִּקְלִיפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחַיּוּת בִּתְשׁוּבָה.
רַק שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת יש צד חמור שאין בהוצאת זרע לבטלה, שכן הוא מוֹסִיף כֹּחַ וְחַיּוּת בִּקְלִיפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחַיּוּת בִּתְשׁוּבָה. וכמבואר בפירוט בהגהה לקמן:
(מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנוּקְבָא דִּקְלִיפָּה הַמְקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחַיּוּת מֵהַקְּדוּשָּׁה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נוּקְבָא דִּקְלִיפָּה רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וְחֵיילוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן .
(מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנוּקְבָא דִּקְלִיפָּה הַמְקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחַיּוּת מֵהַקְּדוּשָּׁה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נוּקְבָא דִּקְלִיפָּה רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וְחֵיילוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן (חכמה נסתרת) . תיקונו של עוון זה אפשרי לא משום שהוא חמור פחות, אדרבה, הטומאה שיש בזרע לבטלה עמוקה יותר ומגיעה עד לשורשי המציאות. ואולם, דווקא משום שעבירה זו היא השחתה גמורה כל כך – שאין לה כלי, שלא נקלטה בהוויה אחרת – היא גם לא נקשרת אל מערכות אחרות, לא נחרזת בתוך מכלול המערכות המרכיבות את המציאות, ולפיכך אפשר שיהיה לה תיקון. חומרתה היא בהיותה חד־כיוונית, בהיותה הוצאה של כוח החיים בלא שייקלט בכלי קיבול ("יסוד דנוקבא"), ואולם דווקא משום שאין היא משתרשת בתוך המציאות יכול האדם, על ידי תשובה נכונה, לעקור אותה ולמחוק אותה מן המציאות. אין הוא יכול להפוך את המציאות (כמו שעושה התשובה מאהבה רבה מעומקא דליבא, שמהפכת את העוונות לזכויות), אבל הוא יכול להשמיד את הדבר כאילו לא היה מעולם. בביאות אסורות, לעומת זאת, משום שאין ההשחתה גמורה וכוח החיים נקלט ב"יסוד דנוקבא דקליפה", העבירה נרשמת בתוך הממדים של העולם. נשאר חור, כתם, בתוך המציאות, ואת הכתם הזה כבר אי אפשר למחוק בתשובה זו.
אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
כפי שהוסבר בהגהה, אי אפשר לעקור את העוון של ביאה אסורה לגמרי, אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : אֵיזֶהוּ מְעוּוָּת שֶׁ"לֹּא יוּכַל לִתְקוֹן" זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר. שֶׁאָז גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחַיּוּת לִקְדוּשָּׁה מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם.
וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (חגיגה פרק א משנה ז) : אֵיזֶהוּ מְעוּוָּת שֶׁ"לֹּא יוּכַל לִתְקוֹן" (קהלת א,טו) – זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר. שֶׁאָז גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחַיּוּת לִקְדוּשָּׁה מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם. כאשר נאמר על עבירה מסוימת שהיא "מעוות שלא יוכל לתקון" אין הכוונה שאי אפשר לעשות עליה תשובה. האדם יכול תמיד לעשות תשובה שתביא לכך שחטאיו לא ייזכרו לו, הוא יכול להוציא את עצמו מהרצף של עבירה גוררת עבירה, אלא שהעבירה מצד עצמה איננה נמחקת. ולכן, כפי שנאמר במשנה שם, הגונב והגוזל איננו "מעוות שלא יוכל לתקון", כיוון שהוא יכול להשיב את הגזלה. לעומת זאת, מי שהרג את הנפש או מי שהוליד ילד פגום, אין לדבר תיקון כל עוד הילד חי (אכן, יש כמה סיפורים, שאחד מהם הוא סיפורו של האיש שלמענו נכתב ספרו של אדמו"ר האמצעי 'פוקח עוורים', על אנשים שעשו תשובה גדולה כל כך עד שאותם ילדים שנולדו להם בעבירה אכן מתו). קיומו של הממזר פירושו שטומאת העבירה שעשה מתגשמת בתוך המציאות, ולכן אין הוא יכול לעקור אותה. גם אם יעשה תשובה עילאה כזו שתביא אותו למעלות גבוהות בקדושה, מכל מקום המציאות הזו אינה משתנה, והאדם לא יוכל לומר שלא היו דברים מעולם, משום שהמעשה שעשה חי וקיים ויש לו ממשות אובייקטיבית משל עצמו.
ככל שעבירה היא רוחנית יותר, היא יכולה להיות מכוערת ועמוקה יותר, ויכולה להגיע עד שורשי הווייתו של העובר אותה. ויחד עם זאת קל יותר לשוב עליה, משום שאין צורך לשנות לשם כך את המציאות שבחוץ. לעומת זאת, עבירה שתוצאותיה ניכרות בתוך ממדי העולם, גם כאשר ניתקן האדם עושה העבירה, עד שאין לו יותר כל קשר של אחריות אליה, מכל מקום הרע שעשה איננו מתוקן, והוא מעוות שלא יוכל לתקון.
כוונת המחבר בפרק זה לא הייתה לפרט את מיני החטאים והקליפות, שאין זה מדרכו ועניינו של הספר הזה, אלא לציין נקודות של צומת במפה הגדולה של מציאות הטוב והרע בעולם. המפה הגדולה יותר כוללת לא רק את ההגדרות של ה'שולחן ערוך', אלא גם את הכוונות והמחשבות של האדם כשהוא עושה את המצוות או עובר את העבירות. ההתכוונות של האדם יכולה להוריד מצוות גדולות או להעלות מצוות קטנות, והיא יכולה גם להעלות את העולם הנייטרלי לכאורה, העולם של קליפת נוגה, לקדושה. בסופו של הפרק נגע המחבר גם בתחום ה'אסור', תחום הקליפות הטמאות, כי אף שהספר בכללו אינו עוסק בתחום הזה (תחום ה'שדין נוכראין', כפי שיוסבר בפרק הבא) – הרי הוא בפועל חלק מהמציאות, ואי אפשר שלא להתייחס אליו. וממילא, בעקבות התייחסות זו גם אי אפשר שלא להתייחס אל התשובה, שיש בה דרגה למעלה מדרגה, עד לדרגה כזו שהופכת גם את המזיד לזכות ולכוח שאין דומה לו בעבודת ה'.