וְהִנֵּה "זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים״ .

וְהִנֵּה "זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים״ (על פי קהלת ז,יד) . הוויית העולם בנויה כולה כהקבלה של טוב מול רע, ולא רק בכללות הטוב והרע, אלא בכל פרטיהם יש הקבלה מדויקת של רע לעומת טוב, הקבלה בפרטים ובתבניתם. תבנית הטוב היא גם תבנית הרע, שהרי אין הרע מהות לעצמו אלא הוא רק כצל, העתק שלילי של צד הטוב.

כִּי כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת.

כִּי כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת. הן כאמור (בתחילת פרק ג) "עשר בחינות הנפש״ המכוונות כנגד עשר הספירות העליונות ומשתלשלות מהן.

וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים קְדוֹשִׁים.

וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים קְדוֹשִׁים. הנפש האלוקית, שכל מהותה ועניינה היא ההתקשרות וההתאחדות באלוקות, מתלבשת בשלושה לבושים קדושים, שהם המחשבה, הדיבור והמעשה בתורה ובמצוותיה.

כָּךְ הַנֶּפֶשׁ דְּסִטְרָא אָחֳרָא , מִקְּלִיפּוֹת נוֹגַהּ.

כָּךְ הַנֶּפֶשׁ דְּסִטְרָא אָחֳרָא (הנפש שמהצד האחר) , שהוא באדם מישראל הצד האחר של הנפש האלוקית, היא הנפש הבהמית שבאדם מישראל, היא מִקְּלִיפּוֹת נוֹגַהּ. ה׳צד האחר׳ של האדם מישראל איננו קליפה טמאה (כפי שיבואר בהמשך הפרק) אלא ‘קליפת נוגה׳, קליפה שהיא כעין דרגה ממוצעת בין הקליפות הטמאות ובין הקדושה.

הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם.

הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם. היא הנפש הבהמית המלובשת בדם האדם כדי להחיות את הגוף, כמו שכתוב: "כי נפש הבשר בדם הִוא״ (ויקרא יז,יא). התפיסה היא שהדם הוא המחבר בין הנפש הרוחנית ובין הגוף הגשמי. נפש זו שבדם היא הנפש הבהמית שמקליפת נוגה, היא המחיה את האדם מישראל עם נפשו האלוקית, והיא הממצעת בין הנפש האלוקית הקדושה ובין הגוף הגשמי.

כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא .

לעומת הנפש האלוקית, הכלולה מעשר ‘ספירות קדושות׳, הנפש הבהמית כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא (עשרה כתרים של טומאה) . כוחות הנפש הבהמית שמהקליפה שייכות ומקבלות לא מעשר הספירות הקדושות, אלא מ״עשרה כתרים של טומאה״. כוחות אלה נקראים ‘כתרים׳ ולא ‘ספירות׳, שכן כוחות הרע בכללותם שייכים במובן מסוים למדרגה זו של כתר. כמו הכתר, שאינו בכלל הספירות, אלא חיצוני ומקיף להן (כעטרה שאינה חלק מאיברי הגוף אלא מונחת מעליו, למעלה מהראש), כך כוחות הטומאה אינם מקבלים חיות מהקדושה – שרק ממנה ייתכנו קיום וחיות לכל דבר, בהארה פנימית, ברצון ובשכל ובאהבה – אלא בהשפעה מקיפה, מעצם הצורך שיהיה דבר כזה. ועוד, שאף אצל האדם כוחן של דרגות הטומאה אינו נובע מן השכל, אלא מרציות פשוטות ולא מודעות שממדרגת הכתר.

שֶׁהֵן שֶׁבַע מִדּוֹת רָעוֹת הַבָּאוֹת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל .

שֶׁהֵן שֶׁבַע מִדּוֹת רָעוֹת הַבָּאוֹת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל (סוף פרק א, וראו בביאור שם) .

וְשֵׂכֶל הַמּוֹלִידָן.

וְשֵׂכֶל הַמּוֹלִידָן. כמו בספירות הקדושות, גם למידות הרעות יש את הרציונל שלהן, שכן גם הן צריכות בסיס הכרתי, שביחס אליו הן פועלות. ואולם, אין זה השכל כשלעצמו, שלמעלה מהמידות, כמו כוחות השכל עצמו שבקדושה, אלא אך השכל שבתוך המידה – אין הוא יכול להחליט כנגד המידה, שהרי גם הוא שייך לאותה רצייה ונטייה שלה, והוא אך מוליד ועוזר לבנות את פרטיה. במובן מסוים, הוא השכל שהמידה הרעה ‘מולידה׳ לצורך עצמה, כדי להגדילה וכדי להשיג את מבוקשה.

נֶחֱלָק לְשָׁלֹשׁ שֶׁהֵן: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת מְקוֹר הַמִּדּוֹת. כִּי הַמִּדּוֹת הֵן לְפִי עֵרֶךְ הַשֵּׂכֶל.

ושכל זה נֶחֱלָק לְשָׁלֹשׁ שֶׁהֵן: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, והם מְקוֹר הַמִּדּוֹת. כִּי הַמִּדּוֹת הֵן לְפִי עֵרֶךְ הַשֵּׂכֶל. גם המידות הרעות מתגלות לפי ערך השכל. כדי שה״מידה״ (הרצייה, האימפולס) תתגלה במציאות, על מנת שתקבל אופי מסוים ותחול על דבר מה מסוים, היא צריכה לקבל מהשכל את המפרט: כיצד תהיה? ומה תהיה? ומה יהיה המושא שלה?

כִּי הַקָּטָן חוֹשֵׁק וְאוֹהֵב דְּבָרִים קְטַנִּים פְּחוּתֵי הָעֵרֶךְ, לְפִי שֶׁשִּׂכְלוֹ קָטָן וְקָצָר לְהַשִּׂיג דְּבָרִים יְקָרִים יוֹתֵר מֵהֶם.

וההוכחה לדבר: כִּי הַקָּטָן חוֹשֵׁק וְאוֹהֵב דְּבָרִים קְטַנִּים פְּחוּתֵי הָעֵרֶךְ, לְפִי שֶׁשִּׂכְלוֹ קָטָן וְקָצָר לְהַשִּׂיג דְּבָרִים יְקָרִים יוֹתֵר מֵהֶם. ילד קטן יכול לבחור בצעצוע קטן, בדבר של מה בכך, כמושא של רצייה, כדי לחשוק בו וכדי לקנא בגללו. אין זה משום שכוח התשוקה שבילד מכוון דווקא לדברים אלה, אלא משום ששכלו אינו יכול להשיג דברים גדולים ומופשטים יותר. כל מושא הרצייה שלו הוא באותם דברים שהוא מבין ומשיג, ולגבי דברים אחרים, שעבור אדם מבוגר הם רבי ערך פי כמה, אין רצונותיו מתייחסים מכיוון שאין לו עדיין השגה ישירה במהותם.

וְכֵן מִתְכַּעֵס וּמִתְקַצֵּף מִדְּבָרִים קְטַנִּים.

וְכֵן מִתְכַּעֵס וּמִתְקַצֵּף מִדְּבָרִים קְטַנִּים. כשם שהוא במידת האהבה, כן הוא גם במידת הגבורה. הילד הקטן כועס על דברים קטנים משום שדברים הנראים לאנשים גדולים כחשובים, ככוללים וממשיים יותר, אינם בגדר תפיסת השכל שלו, ולמעשה הדברים הגדולים והחשובים מכל סוג, לטוב ולרע, הם חסרי משמעות לגביו, אינם נוגעים בו, ולכן אין הוא חושק בהם ואין הוא דוחה אותם.

וְכֵן בְּהִתְפָּאֲרוּת.

וְכֵן בְּהִתְפָּאֲרוּת. וכן במידת התפארת, הקטן מתפאר בדברים קטנים ובהישגים קטנים, משום שהם הדברים ששכלו משיג.

וּשְׁאָר מִדּוֹת.

וּשְׁאָר מִדּוֹת. וכן הוא בכל שאר המידות, שכאמור תבנית הרע היא בדיוק כתבנית הקדושה, בכל פרטיה.

וְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת כְּשֶׁאָדָם מְחַשֵּׁב בָּהֶן אוֹ מְדַבֵּר אוֹ עוֹשֶׂה – הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ, וְדִבּוּרוֹ שֶׁבְּפִיו וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיִּי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר אֵיבָרָיו נִקְרָאִים "לְבוּשֵׁי מְסָאֲבוּ״ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אוֹ דִבּוּר אוֹ מַחֲשָׁבָה.

וְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת בין שהיא אהבה רעה ובין שהיא גבורה רעה או התפארות רעה וכיוצא בזה כאשר אדם מתייחס אליהן בשלושה לבושי הנפש, כלומר כְּשֶׁאָדָם מְחַשֵּׁב בָּהֶן אוֹ מְדַבֵּר אוֹ עוֹשֶׂה – הֲרֵי באותה שעה מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ, וְדִבּוּרוֹ שֶׁבְּפִיו וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיִּי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר אֵיבָרָיו נִקְרָאִים "לְבוּשֵׁי מְסָאֲבוּ״ (לבושים הטמאים) לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אוֹ דִבּוּר אוֹ מַחֲשָׁבָה. כאשר האדם מממש את המידות הרעות המצויות בו, כאשר אין קיומן בכוח בלבד אלא הן מופיעות ומתגלות בפועל באחד המופעים שבגופו, במחשבה בדיבור או במעשה, הרי משמשים כוחות אלה באותה שעה כלי ביטוי לאותה מידה רעה. המידה היא ביסודה רוחנית ומופשטת והאדם הוא הכלי, הלבוש, האמצעי לגילויה בתוך המציאות. כאשר הוא מלביש־מגשים את המידה על ידי גופו, פיו או מוחו – הוא נעשה בעצמו באותה שעה כלי ומכשיר של טומאה, אופן ביטוי של צד הטומאה בעולם.

וְהֵן הֵם כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ .

וְהֵן הֵם כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (על פי קהלת א,יד) . המערכת של כוחות הטומאה כוללת לא רק דברים הנראים כרעים, היינו שנועדו להכעיס, להציק, להצר לבני אדם או למרוד בקב״ה, אלא למעשה את כלל המעשים של העולם הזה כשלעצמו, הנמצאים בתחום ההתייחסות של מערכת הטבע, שהיא כולה במובן זה "תחת השמש״.

אֲשֶׁר, "הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ״.

אֲשֶׁר, כפי שנאמר בקהלת שם על אותם המעשים, "הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ״. וכפשוטו הוא כמו שאדם רועה (כרועה צאן) ורודף אחר רוח, דבר שאין בו ממש, שאיננו.

וּ כְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר בְּשַׁלַּח , שֶׁהֵן תְּבִירוּ דְּרוּחָא כו׳ ,

וּבהבנה פנימית יותר כְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר בְּשַׁלַּח (חלק ב נט,א) , שֶׁהֵן תְּבִירוּ דְּרוּחָא כו׳ (שבירת הרוח) , במשמעות של פגם ושל רעיעות. המעשים של "רעות רוח״ הריהם "תבירו דרוחא״, שבירה והפסקה של כוח וחיות רוח אלוקים (ליקוטי תורה דברים סג,ד), שבירה הבאה מצד כוח הטומאה.

וְכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר לֹא לַה׳ הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ.

וְכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר לֹא לַה׳ הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ. לא רק תחום הרע המובהק, אלא מכלול החיים של עולם הזה, על כל אשר בו, הוא עולם ומלואו של "הבל ורעות רוח״. אין אלה רק דיבורים רעים או מחשבות רעות, וייתכן שבדברים אין כל רע כפי שהם, אלא עיקר פגמם הוא במה ש״לא לה׳ המה ולרצונו ולעבודתו״. הם חיי עולם הזה לבד, בלא משמעות וכיוון אלוקי, ולכן הם שייכים ל״סטרא אחרא״, לצד האחר.

שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן סִטְרָא אָחֳרָא, פֵּירוּשׁ צַד אַחֵר. שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדוּשָּׁה.

שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן סִטְרָא אָחֳרָא, פֵּירוּשׁ צַד אַחֵר. התרגום המילולי של "סטרא אחרא״ הוא "הצד האחר״, שאין בו לעצמו שום דבר מלבד שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדוּשָּׁה. במובן זה יש שני צדדים למציאות: צד הקדושה, והצד האחר שאינו צד הקדושה. זאת שלא כמו בתחום ההלכתי, שבו יש מלבד מצוות ועבירות גם תחום רחב באמצע, שאינו מצווה ואינו עבירה, אלא תחום של "רשות״. חלוקה זו של התניא את המציאות היא חלוקה שאין בה תחום ביניים: צד אחד הוא מה ששייך לקב״ה, והצד השני הוא כל השאר. כל מה שאינו שייך לקב״ה באופן חיובי – הוא ממילא "אשר לא לה׳ המה״. אין תחום נייטרלי, שאין לו כל יחס אל הנוכחות האלוקית. אל הקב״ה אי אפשר, במובן זה, שלא להתייחס. מי שאינו בעד – הוא ממילא נגד.

וְצַד הַקְּדוּשָּׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הקב״ה.

וְצַד הַקְּדוּשָּׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הקב״ה. כל מהותו של צד הקדושה הוא שבעצמו אינו כלום, שאין בו דבר מלבד השראת קדושתו של הקב״ה. אכן, יכול להיות ערך חשוב מבחינה מעשית או מבחינה תעמולתית, אבל אין הוא ערך מקודש, שכן מושג הקדושה שייך בלעדית לקב״ה, וכל דבר של קדושה שב״צד הקדושה״ אינו קדושה עצמאית, אלא המשכה מקדושתו של הקב״ה.

וְאֵין הקב״ה שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְאֵין הקב״ה שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ. כמבואר במקומות אחרים, "השראת השכינה״ אינה בכל דבר. מציאות השכינה אמנם מצויה בכל דבר שהרי "מלוא כל הארץ כבודו״, ואין מעצור וגבול למציאותו של זה ש״אין עוד מלבדו״, ואולם כאשר מדובר על "השראת השכינה״ מדובר על מציאות העניין האלוקי בהתגלות ובאופן שהכלי, הדבר שבו השכינה שורה, מושפע על ידי כך. "השראת השכינה״ אינה ביטוי שהשכינה קיימת, אלא שהיא פועלת ומתגלה באותו עניין. "השראת״ אור אין סוף אינה אפוא בכל דבר, אלא היא צריכה כלי, והכלי המיוחד לזה הוא ההתבטלות הגמורה.

בֵּין בְּפוֹעַל מַמָּשׁ כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים.

בֵּין בְּפוֹעַל מַמָּשׁ כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים. המלאכים הם קדושים מאחר שכברואים של מעלה, ללא גוף גשמי ומסתיר, הם חשופים לאור האלוקי, ומצד עצמם אין להם אישיות נבדלת. לכן, הם בטלים בפועל תמיד אל הקב״ה.

בֵּין בְּכֹחַ כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה.

בֵּין בְּכֹחַ כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה. אצל האדם מישראל, שנמצא כאן בגוף ובעולם גשמי, אין הביטול בפועל בכל שעה, אבל יש בתוך כל אדם מישראל את הכוח (הפוטנציאל) להתבטל התבטלות גמורה כלפי הקב״ה.

שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הקב״ה בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳.

שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הקב״ה בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳. קדושתם של ישראל אינה דווקא משום שהם מוצלחים או חכמים יותר, אלא משום הכוח שיש בהם להתבטל אל קדושתו של הקב״ה. במקומות אחרים (ראו לקמן פרק כה) מגדיר המחבר, שיהודי מובחן בזה שבהגיע עת מבחן ימסור את נפשו למות על קידוש ה׳, ובלבד שלא ייפרד אפילו לרגע מקדושתו של הקב״ה. יהודי הוא זה שהחיבור אל הקדושה, ההתאחדות והביטול באין סוף, נמצאים בו לכל הפחות בהעלם, ובכל עת שירצו להפרידו – יתגלה ביטול זה בגילוי במסירת נפשו בפועל על קידוש ה׳. מכוח האפשרות הזו, הגלומה בכל איש ישראל, ואף רשע וחוטא – להתבטל במצבים מסוימים ביטול גמור ושלם בפועל של כל אישיותו לגבי הקדושה האלוקית – נובעת הקדושה של ישראל.

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז״ל שֶׁאֲפִילּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה .

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז״ל שֶׁאֲפִילּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה עמו . בשעה שאדם מישראל עוסק בתורה, הרי הוא אז בטל בפועל מכול וכול כלפי החכמה האלוקית שהוא לובש ומתלבש בה, ואז ‘שכינה שרויה עמו׳.

המחבר מדבר דווקא על העוסק בתורה, כפי שהוא מסביר במקומות אחרים שמעלת ‘מתן תורה׳ בסיני היה נתינת הכוח לכל אחד מישראל להתבטל אל דברי התורה שהוא אומר, כך שכאשר הוא אומרם הוא פועל שהקב״ה בעצמו דובר בו והוא רק כעונה אחריו, וכך גם בהבנתו וידיעתו את התורה, שהן בהתבטלות אל חכמתו ודעתו של הקב״ה נותן התורה, הכול כמו שהיה אז במתן תורה, שהשכינה שרתה אז על כל אחד ואחד מישראל בפועל ממש.

וְכָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא לְעוֹלָם

ויותר מזה, כמו שנאמר: וְכָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא לְעוֹלָם (סנהדרין לט,א) בכל מקום עשרה (מישראל) השכינה שורה תמיד. והדגש בזה הוא שאפילו אינם עוסקים בתורה. כאשר עשרה מישראל מצטרפים יחד יש בהם פוטנציאל של מניין, של ‘קהל עדת ישראל׳ שאומרים עניין שבקדושה, והשכינה שורה בהם. לכן, גם אם המניין אינו מרגיש את קדושתו, ואף אם הוא בפועל מטמא את קדושתו, הרי מכל מקום על ידי כינוס עשרה מישראל שורה ‘כנסת ישראל׳ (שהיא כינוס וקיבוץ הנשמות במקורן) מלמעלה, והיא השראת השכינה שבכל עשרה מישראל.

אֲבָל כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

אֲבָל כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שאז הוא מקבל מקליפת נוגה. אין זה משנה מהי ההגדרה שהוא מגדיר את עצמו: אם הוא מפחית בערך עצמו או מפריז בהערכתו העצמית, אם הוא רואה את עצמו כחשוב ומרומם או כטמא ושפל. הנקודה היא שהוא מתייחס לערך עצמו, כלומר מרגיש באותו מקום כנפרד מהקב״ה, ואינו בטל שם כלפי הקדושה האלוקית.

אֵינוֹ מְקַבֵּל חַיּוּת מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הקב״ה, מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדוּשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים.

באותה שעה הוא אֵינוֹ מְקַבֵּל חַיּוּת מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הקב״ה, מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדוּשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים. זה שאינו בטל כלפי הקב״ה אינו מקבל מפנימיות הקדושה, אבל הוא מקבל מ׳בחינת אחוריים׳. הכלל הוא, כאמור, שאין דבר שאינו מקבל מהקב״ה, אין חיים שלא מכוחו ואין מציאות שלא ממציאותו, ואולם יש הבדל בין מציאויות שמקבלות מפנימיות הקדושה, משום שהן רוצות בקב״ה ובטלות אליו והקב״ה רוצה בהן, לבין מהויות שאינן רוצות בקשר ישיר עם הקב״ה, שפירושו להתבטל בתוכו, ולכן אינן מקבלות מפנימיות החיות והרצון האלוקי, אלא רק מבחינת אחוריים של הרצון.

עולם הקדושה הוא במובן זה העולם הפנימי, משום שזהו רצונו הפנימי של הקב״ה, נקודת החפץ שלו. שאר הדברים, "האחרים״, שאינם קדושה, הם הפיגומים והתשתית, ההכנה והרקע, בשביל נקודת הקדושה. הם קיימים לא משום שהקב״ה חפץ בהם לעצמם, אלא משום שהם נחוצים לקיום המערך הכולל של הווית העולם, שאינו אלא הרקע, האחוריים, הצד האחר, לחפץ הפנימי המתגלה באמצעותו. בניין גדול זה, שהוא עולם ומלואו, שאינו מקבל מפנימיות הרצון אלא מבחינת אחוריים של הרצון האלוקי, הוא הוא עולם החולין של הצד האחר שאיננו קדושה – של קליפת נוגה.

שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְצִמְצוּמִים רַבִּים.

שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְצִמְצוּמִים רַבִּים. החיות שמקורה בבחינת האחוריים יורדת מטה מטה בהשתלשלות העולמות. העולמות המשתלשלים זה מזה הם עולמות שיורדים זה מזה כטבעות השלשלת, שראשה של זו נקשר בסופה של זו. הם נובעים זה מזה ומקבלים זה מזה שלא על ידי דילוג ערכי, אלא בדרך של עילה ועלול – קשר סיבתי שבו הקשר הגלוי בין הסיבה למסובב מסתיר עוד יותר את המקור הראשון של האור האלוקי.

עַד שֶׁנִּתְמַעֵט כָּל כָּךְ הָאוֹר וְהַחַיּוּת מִיעוּט אַחַר מִיעוּט עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת תּוֹךְ אוֹתוֹ דָּבָר הַנִּפְרָד.

עַד שֶׁנִּתְמַעֵט כָּל כָּךְ הָאוֹר וְהַחַיּוּת מִיעוּט אַחַר מִיעוּט עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת תּוֹךְ אוֹתוֹ דָּבָר הַנִּפְרָד. האור הראשון, כוח החיים האלוקי, מצטמצם במעבר דרך המסכים הרבים של סדר ההשתלשלות, מסך אחרי מסך, עד שדרך המסך האחרון מתגלה רק כוח החיים המקיים דבר מסוים זה במציאות, אבל מיטשטש או נעלם השורש הפנימי שבכולם, הוא כוח החיים האלוקי, הנמצא אז ב׳גלות׳. לאמור, אותו דבר שהכוח האלוקי מחיה ומקיים אותו אינו מכיר בכך שהוא מקבל ממנו את חייו, ופעמים אף כופר בעצם מציאותו. כשם שגלות במובן האנושי היא היותו של אדם במקום שאינו חפץ להיות בו, אבל הוא חייב מכורח הנסיבות להיות ולפעול שם. ובהיותו שם הוא פועל ומשפיע שם דרך הלבושים של אותו מקום, שאינם שלו ושאינו חפץ בהם, את דרך חייו הגשמית, וגם את דרך החשיבה, התרבות ושאר לבושי הנפש. כך הוא גם באור האלוקי, היורד דרך כל העולמות בצימצומים רבים שאינם מגלים ואף מכחישים את מציאות האלוקי בהם, בו בזמן שכל חיותם היא ממנו בלבד.

לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ שֶׁלֹּא יַחֲזוֹר לִהְיוֹת אַיִן וְאֶפֶס כְּבַתְּחִלָּה מִקּוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא.

לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ שֶׁלֹּא יַחֲזוֹר לִהְיוֹת אַיִן וְאֶפֶס כְּבַתְּחִלָּה מִקּוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא. כל דבר, גם זה שהוא ‘יש׳ ונפרד בעיניו ושאינו מכיר במקור האלוקי המקיים אותו, גם הוא צריך לקיומו את האור האלוקי שיחיֶה ויהווה אותו מאין ליש.

צד הקדושה וצד הקליפה אינם מעיקרם שני כוחות אויבים, העומדים בהכרח זה נגד זה, אלא מעיקרם הם שני צדדים הכרחיים של מציאות אחת, שיש לה פנים בעלי תודעה קדושה, וקליפה שגם אם אינה חשה בכך הרי היא מקבלת את כל חיות קיומה מאותה הקדושה עצמה.

וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַזֶּה וּמְלוֹאוֹ עוֹלָם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא.

וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַזֶּה וּמְלוֹאוֹ שבדרך כלל רואה וחש את עצמו כמציאות נפרדת שאינה בטלה לאור האלוקי, עוֹלָם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא. בעולמות גבוהים יותר צד הקדושה של כל העולם הוא מרכזו ורובו, והקדושה נראית וניכרת בו. אבל עולמנו התחתון והגשמי, המרוחק והנסתר ביותר מהמקור הראשוני – רובו המכריע הוא עולם של קליפה וסטרא אחרא, שהקדושה אינה גלויה בו כלל והצד האחר הוא זה שמתגלה ופועל בתוכו.

וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה קָשִׁים וְרָעִים וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ 'עֵץ חַיִּים' שַׁעַר מ"ב סוֹף פֶּרֶק ד׳.

וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה קָשִׁים וְרָעִים וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר 'עֵץ חַיִּים' שַׁעַר מ"ב סוֹף פֶּרֶק ד׳. תפיסה זו של עולמנו, כמובא מ׳עץ חיים׳, היא ריאליסטית חמורה, אפילו פסימית. זו תמונת עולם של הסתר אלוקי גמור, של עולם שמרכיביו ומניעיו הגלויים הם קליפה וסטרא אחרא, ומשום כך אין להתפלא שאין זה עולם המלא בטוב ובזוהר.

עִם הֱיוֹת בְּתוֹכוֹ , עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה דִּקְדוּשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ׳עֵץ חַיִּים׳ שַׁעַר מ"ג, וּבְתוֹךְ עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה אֵלּוּ הֵן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּבְתוֹכָן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּבְתוֹכָן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת שֶׁבְּתוֹכָן אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. וְנִמְצָא אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְלֹא כָל הָאָרֶץ הַלָּזוֹ הַתַּחְתּוֹנָה עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ׳עֵץ־חַיִּים׳ שַׁעַר מ״ז פֶּרֶק ב׳ וּבְ׳סֵפֶר הגִּלְגּוּלִים׳ פֶּרֶק כ׳.

עִם הֱיוֹת בְּתוֹכוֹ בתוך העולם הזה , עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה דִּקְדוּשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ׳עֵץ חַיִּים׳ שַׁעַר מ"ג, וּבְתוֹךְ עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה אֵלּוּ הֵן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּבְתוֹכָן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּבְתוֹכָן עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת שֶׁבְּתוֹכָן אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. וְנִמְצָא אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְלֹא כָל הָאָרֶץ הַלָּזוֹ הַתַּחְתּוֹנָה עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ׳עֵץ־חַיִּים׳ שַׁעַר מ״ז פֶּרֶק ב׳ וּבְ׳סֵפֶר הגִּלְגּוּלִים׳ פֶּרֶק כ׳. מה שמתואר בהגהה זו מספר עץ חיים הוא שלמרות האמור למעלה, גם בעולמנו זה, כמה שהוא חשוך וכו׳, בתוך תוך תוכו נמצאת גם כן נקודה פנימית של קדושה עליונה – ואין זו רק נקודה, אלא קו של אור אין סוף אלוקי החורז את כל העולמות בדרגת הקדושה שבהן. התפיסה המוצגת כאן היא שבכל עולם ודרגת מציאות יש עשר ‘ספירות קדושות׳ השייכות לו לפי ערכו, מעולם העשיה הגשמי ועד לעולם האצילות; עשר ספירות של עולם הבריאה, עשר ספירות של עולם היצירה, וכן אלו של עולם העשיה. עשר הספירות של כל העולם הם לפיכך בחינת ה׳אצילות׳ ובחינת ה׳חכמה׳ שבו, הדרגה שבה אין שום קליפה נוגעת ומקלקלת אותו.

כמובן, הקו הזה מתאר גם את הקו המצומצם של ירידת אור האין סוף בחכמה ובספירות מהאצילות לבריאה, ליצירה ועד לעשיה הגשמית. הקו הוא אותו קו, ומה שיורד הוא מה שיכול גם לעלות. לא מייד, ולכאורה גם לא בהכרח – אבל הכוח קיים. הצמצום עצמו יצר איתו גם את האפשרות לעלות ולהתרחב חזרה בעתיד, ובעיקר הוא יוצר כבר כעת את המציאות המופלאה שבה כל זה קיים – הירידה הכי נמוך והעלייה הכי גבוה, כאשר רק בנו תלוי הדבר: האם תהיה משמעות והצדקה לכל זה, לכל הסבל וההסתר הנורא? האם יֵצא ממנו, האם יוֹצא ממנו כבר עתה, הגילוי שאכן מצדיק את כל זה, באופן שאפשר יהיה לומר לעתיד לבוא: ‘אכן, זה היה קשה מאד, אבל היה כדאי׳?

אֶלָּא שֶׁהַקְּלִיפּוֹת הֵן נֶחֱלָקוֹת לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ.

אֶלָּא שֶׁהַקְּלִיפּוֹת הֵן נֶחֱלָקוֹת לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ. "קליפות״ הן כאמור ביטוי אחר ל״סטרא אחרא״, לצד שאיננו קדושה. הצד שאיננו התוך הוא הצד המשמש כקליפה לפרי, השומר ומקיים את התוכן הפנימי. ההגדרה של "סטרא אחרא״ היא הגדרה כללית של כל מה שאיננו קדושה, הגדרה על דרך השלילה, ולכן אין בה כל חלוקה לפרטים ודרגות. ההגדרה של "קליפות״, לעומת זאת, היא הגדרה חיובית, למה כן משמש הדבר, ומבחינה זו ניתן להבחין בדרגות שונות, שיש בהן שתי מדרגות כלליות.

הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא שָׁלֹש קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְרָעוֹת לְגַמְרֵי וְאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, וְנִקְרְאוּ בְּמֶרְכֶּבֶת יְחֶזְקֵאל : "רוּחַ סְעָרָה״, וְ״עָנָן גָּדוֹל״, וּמֵהֶן נִשְׁפָּעוֹת וְנִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת כָּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְקִיּוּם גּוּפָם וְנַפְשׁוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה וְקִיּוּם גּוּפָם וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵהַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כו׳.

באופן כללי כבר נזכרו הקליפות הטמאות בפרק הראשון, ואולם כאן נכנס אדמו״ר הזקן לפרטים: הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא שָׁלֹש קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְרָעוֹת לְגַמְרֵי וְאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, וְנִקְרְאוּ בְּמֶרְכֶּבֶת יְחֶזְקֵאל (יחזקאל א,ד) : "רוּחַ סְעָרָה״, וְ״עָנָן גָּדוֹל״, "ואש מתלקחת״. וּמֵהֶן נִשְׁפָּעוֹת וְנִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת כָּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְקִיּוּם גּוּפָם וְנַפְשׁוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה וְקִיּוּם גּוּפָם וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵהַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כו׳. קליפות אלה, ה״רעות לגמרי״, הן השורש לכל אותם דברים המתגלים בצורה כזו או אחרת כרע.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ 'עֵץ חַיִּים' שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ו׳. וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל כָּל שְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם סוֹף פֶּרֶק ה׳.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר 'עֵץ חַיִּים' שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ו׳. וְכֵן מקבל משלוש קליפות הטמאות קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל כָּל שְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם סוֹף פֶּרֶק ה׳. כפי שיבואר בפרק הבא, הקשר של האדם מישראל, שנפשו הבהמית שייכת לקליפת נוגה (כאמור בפרק א), אל שלוש הקליפות הטמאות, עובר דרך מצוות לא תעשה. היהודי איננו שייך לזה, במהותו וטבעו, אבל אם הוא עובר על מצוות לא תעשה, הוא פותח אז את הקשר שדרכו גם הוא מקבל ומושפע מהקליפות הטמאות, ועם זה אף הקליפות הטמאות מקבלות ממנו, מקליפת נוגה, את השפעת חיותן וקיומן מצד מהקדושה – הן קיומן בכלל העולם והן קיומן לגביו, בעולמו שלו, היינו שבכך הוא מעצים את כוח הקליפות ביחס אליו.