חזור
לקוטי אמרים
פרק נגוְהִנֵּה כְּשֶׁהָיָה בַּיִת רִאשׁוֹן, קַיָּים.
וְהִנֵּה כְּשֶׁהָיָה בַּיִת רִאשׁוֹן, בית המקדש הראשון, קַיָּים. היה הבדל בין השראת השכינה שבבית ראשון ובין השראת השכינה בבית השני, שלא הייתה באותה שלמות כמו בבית הראשון.
שֶׁבּוֹ הָיָה הָאָרוֹן וְהַלּוּחוֹת, , בְּבֵית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים.
והמייחד את הבית הראשון, שֶׁבּוֹ הָיָה הָאָרוֹן וְהַלּוּחוֹת, לוחות הברית שהיו בארון , בְּבֵית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. עיקר מעלתו של הבית הראשון הייתה בנקודה הפנימית שבו, המקודשת ביותר – הארון והלוחות שהיו בבית קודש הקודשים. בבית השני הייתה שלמות הבניין ופארו אף יותר מהבית הראשון, אבל הייתה חסרה בו הנקודה הפנימית, ובבית הראשון הייתה השלמות מלגו ומלבר. לא רק שלמות הבניין, אלא אף שלמות בכל הפרטים שבמקדש.
הָיְתָה הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שׁוֹרָה שָׁם וּמְלוּבֶּשֶׁת בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם יוֹתֵר מִגִּילּוּיָהּ בְּהֵיכָלוֹת קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁלְּמַעְלָה בָּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים
הָיְתָה הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שׁוֹרָה שָׁם וּמְלוּבֶּשֶׁת בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שהיו חקוקים בלוחות האבן שבארון הגשמי שהיה בבית קודש הקודשים. והרי שהיה גילוי השכינה שם בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם יוֹתֵר מִגִּילּוּיָהּ בְּהֵיכָלוֹת קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁלְּמַעְלָה בָּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים הרוחניים.
כִּי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, הֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
כִּי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, הכתובים על לוחות הברית, הֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. עשרת הדיברות הם תמצית ונשמת כל התורה.
דְּנָפְקָא מִגּוֹ חָכְמָה עִילָּאָה דִּלְעֵילָּא לְעֵילָּא מֵעָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא
והתורה, הכלולה בעשרת הדיברות, היא דְּנָפְקָא מִגּוֹ חָכְמָה עִילָּאָה (שיוצאת מתוך החכמה העליונה), דִּלְעֵילָּא לְעֵילָּא מֵעָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא (שלמעלה למעלה מהעולם הנגלה). מקורה של התורה הוא מן החכמה העליונה שלמעלה מכל העולמות הנגלים, למעלה מכל מציאות שניתנת להתגלות כלשהי, לא רק לגבי התחתונים אלא גם לגבי העליונים. ואם כן, בעשרת הדיברות שהם כללות התורה יש אפוא הגילוי שלמעלה מכל התגלות שיכולה להיות בעולמות העליונים.
וּכְדֵי לְחָקְקָן, בְּלוּחוֹת אֲבָנִים גַּשְׁמִיִּים, לֹא יָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת. עַד עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי,
וּכְדֵי לְחָקְקָן, את עשרת הדיברות, שהם מהות שלמעלה מכל העולמות, בְּלוּחוֹת אֲבָנִים גַּשְׁמִיִּים, שבתוך העולם הזה הגשמי, לֹא יָרְדָה התורה, היא החכמה העליונה, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת. "דרך השתלשלות העולמות" היא דרך ירידת האור האלוקי בעולמות, באופן של ירידה וצמצום, מעולם במדרגה אחת לעולם במדרגה נמוכה ממנו, עַד עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, הנמוך שבכל העולמות. דרך השתלשלות העולמות היא דרך הטבע, שהיא האופן שבו מתהווים חיים ונוהגים כל העולמות. ההתגלות של האור האלוקי היורד בדרך זו היא לכן בהתאם לדרגתו של כל עולם וכל נברא, בדרגה ובכלים שלו. מה שאין כן השראת השכינה שהייתה בעשרת הדיברות, שהייתה התגלות שלא לפי ערך הדרגה והכלים כלל, לא בעולם הזה ואף לא לגבי עולמות עליונים יותר.
כִּי עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי מִתְנַהֵג בְּהִתְלַבְּשׁוּת הַטֶּבַע הַגַּשְׁמִי.
כִּי עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי מִתְנַהֵג בְּהִתְלַבְּשׁוּת הַטֶּבַע הַגַּשְׁמִי. העולם שלנו מיוחד לא רק בכך שהוא עולם גשמי, עולם של חומר הניתן למישוש, לשקילה ולמדידה, אלא גם בכך שיש בו חוקים מסוימים מאד שעל פיהם נוהגים כל המצויים שבו. במובן זה ההגדרה השלמה יותר של העולם שלנו היא: חומר שנוהג על פי חוקים. חוקי הטבע הגשמי הם לכן חלק ממהותו הגשמית של עולמנו.
"וְהַלּוּחוֹת – מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה"
לעומת זאת, "וְהַלּוּחוֹת – מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה" (שמות לב,טז). אף על פי שהלוחות אף הם חומר גשמי, הם אינם חלק מהמהות של העולם הגשמי. שכן העולם הגשמי הוא חלק מתהליך ההשתלשלות, מהחוקיות הנובעת מכך שיש לכל דבר סיבה הגורמת אותו. ואילו הלוחות, כיוון ש"מעשה אלהים המה", שלא נוצרו בדרך השתלשלות, בתהליכים גאולוגיים כאלה או אחרים, אלא בדרך ישירה של "מעשה אלהים", הם אינם נמצאים ואינם נוהגים לפי חוקיו של העולם הגשמי. אם את העולם הגשמי הגדרנו בשני דברים – בחומר ובחוקי החומר, בלוחות יש רק דבר אחד – חומר. אך מאחר שאינם נתונים לחוקי החומר, הם בעצמם אינם חלק מהעולם החומרי.
"וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי.
וכן "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שם). עשרת הדיברות כתובים על הלוחות לא כמו כל כתיבה של עולם הזה, אלא באופן אחר ש לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי.
הַנִּשְׁפָּע, מֵהֶאָרַת הַשְּׁכִינָה שֶׁבְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחַיּוּת לְעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה, שֶׁ גַּם עוֹלָם הַזֶּה בִּכְלָלוֹ.
הַנִּשְׁפָּע, העולם הזה מקבל את שפע החיות שלו, מֵהֶאָרַת הַשְּׁכִינָה שֶׁבְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחַיּוּת לְעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה, ומהיכל קודש הקודשים של עולם העשייה יורד האור ומשתלשל, דרגה אחר דרגה, בעולמות רוחניים שבעשייה עד שֶׁהוא מחיה גַּם את עוֹלָם הַזֶּה הגשמי בִּכְלָלוֹ. חיותו של העולם היא חיות שבדרך השתלשלות, בדרך 'טבעית', שבה יש קשר קבוע ומוגדר בין הדברים, בין דרגה לדרגה, בין סיבה למסובב.
אֶלָּא, בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה דַּאֲצִילוּת , שֶׁהִיא כְּלָלוּת הַתּוֹרָה שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, נִתְלַבְּשָׁה בְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת וְדִבְרִיאָה לְבַדָּן
אֶלָּא, מה שאין כן בלוחות הברית, שבהן בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה דַּאֲצִילוּת (חכמה עליונה של עולם האצילות) , שֶׁהִיא כְּלָלוּת הַתּוֹרָה שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, נִתְלַבְּשָׁה בְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת וְדִבְרִיאָה לְבַדָּן ולא במלכות דיצירה ודעשייה (כפי שיבואר לקמן) עד העולם הגשמי. שלא המשיכו להתלבש כבדרך ההשתלשלות, בכל הדרגות, דרגה אחר דרגה, עד עולם העשייה הגשמי ששם מונחות הלוחות בארון שבבית המקדש.
וְהֵן לְבַדָּן, הַמְיוּחָדוֹת בָּאוֹר אֵין סוֹף שֶׁבְּתוֹכָן, – הֵן הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם 'שְׁכִינָה' הַשּׁוֹרָה בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים דְּבַיִת רִאשׁוֹן.
וְהֵן לְבַדָּן, בחינות מלכות דאצילות ומלכות דבריאה, הַמְיוּחָדוֹת בָּאוֹר אֵין סוֹף שֶׁבְּתוֹכָן, המאוחד בחכמה העליונה המלובשת בתוכן – הֵן הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם 'שְׁכִינָה' הַשּׁוֹרָה בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים דְּבַיִת רִאשׁוֹן. בקודש הקודשים שבבית המקדש הראשון הייתה התגלות שאיננה כלל כשאר מציאויות העולם. העולם מגלה את הכוח האלוקי שיורד מדרגה לדרגה עד שהוא מגיע לדרגת עולם העשייה, ובתוך עולם העשייה לעולם העשייה הגשמי, ומנקודת המרכז של התגלותה בעולם הגשמי מקבלת כל הוויה התגלות וחיות לפי חוקיה ולפי דרגתה. לעומת זאת, בקודש הקודשים, בארון ובלוחות שבו, ישנו כביכול דילוג, כמו קו הפורץ ועובר מלמעלה מעלה, מדלג על מציאות כך וכך עולמות ומתגלה בתוך העולם הגשמי. זו התגלות שבתוך מציאות גשמית (לוחות וארון), אבל בלא לעבור את כל התהליכים של צמצום והשתנות הקיימים בשאר מציאויות העולם הזה. זו נקודה בעולם שאיננה שייכת כלל לעולם, שהיא מפולשת לעבר המציאות האלוקית העליונה, כמו התגלמות של הוויה גבוהה מאוד בתוך צורה חומרית. התגלות זו, למרות שהיא נמצאת בתוך העולם שלנו, שייכת בעצם, ביחסיה ובמשמעותה, למדרגה אחרת של עולמות אחרים.
עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָהּ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הַחֲקוּקוֹת בַּלּוּחוֹת שֶׁבָּאָרוֹן, בְּנֵס,
עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָהּ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הַחֲקוּקוֹת בַּלּוּחוֹת שֶׁבָּאָרוֹן, בְּנֵס, בדרך ניסית כמבואר, ולא בדרך הטבע והשתלשלות האור האלוקי וצמצומו.
וּמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים חַיִּים. [הוּא עָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא הַמְקַנֵּן, בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה, כַּנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵן ].
וּמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים חַיִּים. 'אלוקים חיים' הוא מושג המציין לדרגת וספירת הבינה
עשרת הדיברות כתובים אמנם בחומר ובצורה גשמית. אבל החומר הרי איננו הוויה פגומה מצד עצמו, החומר הוא רק צורה מסוימת של מציאות. ולכן אם החומר הזה נוצר ב'אצבע אלוקים' – אפילו הוא חומר – הוא משקף את המהות האלוקית שמעבר לכל העולמות. זו התבנית הבסיסית של כל נס. המנגנון של הטבע מבוסס על איזון מתמיד. אין שום תופעה בטבע שמעבירה מסר חד משמעי, ואם ישנה תופעה כזו, אנו אומרים שזו תופעה על טבעית, שזהו נס. כי פירושו של דבר שהקב"ה מתערב, שהוא כביכול מסיט את המכונה, והיא אינה עובדת עוד לפי הכללים הפנימיים שלה, אלא על פי היקף ושיקולים אחרים. יש מציאות של מושגים, כללים וחוקים, ויש דבר שחותך את כל המציאות הזו משום שהוא איננו נתון בתוך אותם כללים. כמעט כל משחק בנוי על חוקיות מסוימת. המשתתפים בו ממשיכים ומשחקים כל עוד נשמר שיווי משקל מסוים, וכל דבר נע רק לפי החוקים. ואם במשחק שח למשל, לוקח מישהו את המלך, ובניגוד לכל כללי המשחק עוקר אותו ממקומו ומניח אותו במקום אחר, באותה שעה נגמר המשחק. וכך גם בהתערבות של 'אצבע אלוקים'. הקב"ה מושיט כביכול אצבע אל תוך מציאות העולם, וזו מוחקת או כותבת משהו בתוך הכללים הבסיסיים ביותר של הוויית העולם, ויוצרת דבר חדש שלא היה לעולמים. כך גם הבינו זאת חרטומי מצרים, שלאחר שחזו בתופעות בלתי רגילות והצליחו למצוא לכמה מהן הסבר אלטרנטיבי, הם נתקלו בתופעה שלא היה לה כל הסבר. ולאחר שעשו את כל החישובים, ששקלו את כל הגורמים הטבעיים, הגלגלים וחוקי המציאות, והתברר להם שכאן יש חדש שאיננו פועל לפי הכללים, הם אומרים: "אצבע אלהים הִוא" (שמות ח,טו). הקב"ה כאילו נכנס לתוך המנגנון וכותב שם אותיות אחרות. וכך, באופן אחר, היה גם לגבי 'אצבע אלוקים' שכתבה בלוחות הברית. בתוך המציאות של השתלשלות, של סדר והדרגה של סיבה ומסובב, מופיעה לפתע מציאות מדרגה אחרת של מהות שלא עברה את כל סדר ההשתלשלות, שלא חל בה שום שינוי ועיוות, שהיא קיימת ומבטאת בדיוק את מה שהיא – "מעשה אלהים חיים". ולכן, כמו במשחק, משעה שנכנסה ההוויה הזו אל תוך המציאות, היא שוברת את הכללים והיא יוצרת כללים חדשים, ומעתה היא המרכז. היא אמנם חומרית, היא חלק מהמציאות, אלא שהיא מבטאה בקיומה את המציאות שמעבר, את ההוויה האלוקית בעולמות.
הנקודה הזו של הלוחות בעולם, שהיא מצד אחד חלק מהעולמות ומצד שני היא מבטאת אלוקות, היא זו שמלבישה ומגלה את ה'מלכות דאצילות'. כי ההגדרה של 'מלכות דאצילות' היא בדיוק זו – נקודת הכניסה של עולם האצילות אל תוך העולמות הנבראים. וכך הם לוחות הברית, לוחות האבן הגשמית-חומרית – ה"כְּתֻבים באצבע אלהים".
וּבְבַיִת שֵׁנִי, שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ הָאָרוֹן וְהַלּוּחוֹת אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁלֹּא הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה בּוֹ.
וּבְבַיִת שֵׁנִי, שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ הָאָרוֹן וְהַלּוּחוֹת (ראו יומא נב,ב), אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁלֹּא הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה בּוֹ. שכן ההבדל בין בית ראשון לבית שני איננו במציאות המקדש והעבודה בו, אלא בהתגלות החד משמעית של השכינה שבארון ובלוחות המונחים בו.
פֵּירוּשׁ, מַדְרֵגַת שְׁכִינָה שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת.
פֵּירוּשׁ, שאין הכוונה שלא היה בבית השני גילוי שכינה כלל, אלא שלא הייתה בו מַדְרֵגַת שְׁכִינָה שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן, שבבית ראשון הייתה השכינה שורה שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת. 'השתלשלות העולמות' הוא הביטוי לחוקיות הסיבתית של מבנה העולמות והנהגת העולמות בכלל. לעומת זאת, המעמד של מתן תורה היה הארה מפולשת שחדרה את המציאות ואת כללי המציאות של כל העולמות. כביכול הארה מדרגה גבוהה יותר הבוקעת דרך העננים של מציאות העולמות, עולם אחר עולם, ועוברת את כולם מבלי להיעצר, מבלי להשתנות ומבלי להתעוות, אל תוך המציאות של העולם שלנו. ולוחות העדות שהיו בבית ראשון – היו המציאות והעדות שנשארה בעולם שלנו מההארה הזו. לעומת זאת, בבית שני שלא היו בו ארון ולוחות, לא הייתה השכינה שורה באופן זה.
אֶלָּא בְּבַיִת שֵׁנִי הָיְתָה שׁוֹרָה כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְהִתְלַבְּשׁוּת : מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה, ו דִבְרִיאָה בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה, ו דִיצִירָה בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה, וְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה הָיָה מִתְלַבֵּשׁ בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁבְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלְּמַטָּה .
אֶלָּא בְּבַיִת שֵׁנִי הָיְתָה שׁוֹרָה השכינה כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְהִתְלַבְּשׁוּת העולמות. והוא מפרט : מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שהיא גילוי השכינה, מלובשת בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה, ומלכות דִבְרִיאָה מלובשת בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה, ומלכות דִיצִירָה מלובשת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה, בחינת חכמה בינה דעת שבעולם העשייה הרוחני, וְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה הָיָה מִתְלַבֵּשׁ (שלא דרך מלכות דעשייה), בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁבְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלְּמַטָּה שבעולם הזה הגשמי .
וְ שָׁרְתָה בּוֹ, הַשְּׁכִינָה, מַלְכוּת דִּיצִירָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה.
וְהרי שָׁרְתָה בּוֹ, בבית שני, הַשְּׁכִינָה, מַלְכוּת דִּיצִירָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה. ובחינה זו הייתה שורה בבית המקדש השני בהתגלות וללא הכיסוי והלבוש של מלכות דעשייה. כפי שנאמר, 'השראת השכינה' היא התגלות של הכוח האלוקי המהווה ומחיה את המציאות בתוך מקום או זמן או נפש במציאות, והרי שגם בבית המקדש השני הייתה השראת השכינה בתוך מקום קודש הקודשים שבמקדש.
וְלָכֵן לֹא הָיָה רַשַּׁאי שׁוּם אָדָם לִיכָּנֵס שָׁם, לְבַד כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
וְלָכֵן לֹא הָיָה רַשַּׁאי שׁוּם אָדָם לִיכָּנֵס שָׁם, לבית קודשי הקודשים שבבית שני, לְבַד כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. למרות שבבית שני לא הייתה קדושתו והארת קדושתו של בית קודשי הקדשים כפי שהייתה בבית ראשון, מכל מקום היה זה 'בית קודשי קודשים', ונהגו בו כל גדרי הקדושה וההרחקה הנהוגים בבית קודשי הקודשים. ההבדל הוא, שבבית ראשון הייתה הארת הקדושה שבקודש הקודשים גבוהה יותר, גם למעלה מזו שבעולמות הרוחניים, עשייה ויצירה. הקדושה שבבית ראשון הייתה אפוא בחינת קדושה והשראת השכינה לא רק לגבי העולם שלנו, אלא אף לגבי העולמות העליונים. לעומת זאת, בבית שני הייתה הארת הקדושה לגבי העולם שלנו בלבד, ולכן גם אם לגבי העולמות העליונים לא היה זה 'קודש קודשים', לגבי העולם שלנו הוא היה 'קודש קודשים'. הסבר לכך בדרך משל הוא עניין מוחו של אדם. הוא כפי שנאמר מרכז החיים, המקום שבו שורה תמצית ומכלול כוחות החיים שבו. בדרך כלל, הארת החיים שיש במוחו של אדם היא הארה המתייחסת למהותו של אותו אדם, והיא לכן מהווה את נקודת המהות של חייה שלמעלה, קודם להתפרטותה באיבריו ובכוחות נפשו הפשטיים, בחינת 'קודש הקודשים' הפרטי שלו. ואולם קורה שאדם זוכה להארה של עולם גבוה יותר, של מציאות גבוהה יותר מהמציאות שבה הוא חי את חייו. באותה שעה משמש מוחו לא רק מרכז להווייתו שלו, 'קודש הקודשים' שלו, אלא 'קודש קודשים' ומרכז המתייחס להיקפים גבוהים ורחבים החורגים מעבר לגבולות עולמו הפרטי של אותו אדם.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ להקב"ה בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא ד' אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ השני, חרב אותו מקום מרכזי, מקום 'המקדש' שבתוך העולם החומרי, שבו נשמת העולם הייתה מאירה בהתגלות, כמו שמאירה נשמת האדם בהתגלות במוח שבראש. ומאותו זמן, שאין מקום גשמי מסוים שכשלעצמו הוא מקום השראת השכינה, הרי מקום השראת השכינה הוא כמאמר התלמוד: מיום שחרב בית המקדש אֵין לוֹ להקב"ה בְּעוֹלָמוֹ (מקום להתגלות השכינה) אֶלָּא ד' (ארבע) אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד (ברכות ח,א). 'ארבע אמות' הוא השיעור המינימלי של 'מקום' המצוי בהלכה, והוא לכן שיעור המגדיר 'מקום'. "ארבע אמות של הלכה" הוא אפוא המקום בתוך העולם החומרי שבו מתקיימת ההלכה, שבו מתגלה ושורה דבר ה' היא השכינה. שכן, ההלכה היא הגילוי והסיכום של 'דבר ה'', של הרצון והחכמה האלוקית, היא השכינה המתגלה בתורה. התפיסה היא שהיכל קודש הקודשים של העולם, הנקודה שבה תודעת המציאות של העולם שלנו מגיעה למרום שיאה, היא כעת "ארבע אמות של הלכה".
ו אֲפִילּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה עִמּוֹ. כִּדְאִיתָא ב בְּרָכוֹת פֶּרֶק קַמָּא
השראת השכינה ב"ארבע אמות של הלכה" אינה תלויה בבניין בית המקדש ואף לא במניין עשרה מישראל, אלא בעצם הלימוד והעיסוק בהלכה שבתורה. ולכן אֲפִילּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה עִמּוֹ. כִּדְאִיתָא (כנמצא) במסכת בְּרָכוֹת פֶּרֶק קַמָּא (פרק ראשון [ו,א]).
פֵּירוּשׁ שְׁכִינָה עִמּוֹ –
פֵּירוּשׁ שְׁכִינָה עִמּוֹ – כבר דובר על השראת השכינה שהייתה בבית המקדש הראשון, בארון ובלוחות, ובהשראת השכינה שהייתה בבית שני. ועתה יש לברר מהי השראת שכינה שבארבע אמות של הלכה (ש"אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה" היא עימו), איזו דרגה ואיזה אופן של השראת השכינה היא זו?
כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְהִתְלַבְּשׁוּת: מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה ו יְצִירָה ו עֲשִׂיָּה.
כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְהִתְלַבְּשׁוּת: מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה ובמלכות ד יְצִירָה ובמלכות ד עֲשִׂיָּה. נמצא, שהשראת השכינה ב"ארבע אמות של הלכה" הינה בהתלבשות ב"מלכות דעשייה" (מה שאין כן השראת השכינה אפילו בבית שני). "שכינה עִמו", איננה אפוא ההתגלות של העולם שמעבר, כביכול של קפיצה של מהות אחרת נבדלת אל תוך תחומי העולם שלנו (כפי שהיה בבית המקדש). "שכינה עמו" פירושו שיש שכינה עימו, רק שהתגלותה והארתה מתאימה ומתייחסת לעולם שלנו, לגודלו ולמהותו. שהיא מתלבשת בתוכו בתוך כלליו, חוקיו וגדריו, כעולם חומרי, כעולם של טבע חומרי.
כִּי תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, רוּבָּן כְּכוּלָּן הֵן מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת.
כִּי תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, רוּבָּן כְּכוּלָּן הֵן מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת. תרי"ג (613) מצוות הן מכלול המצוות שבתורה, בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה, והן כולן שייכות לעשייה גשמית ולעולם המעשה הגשמי.
וְגַם הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ: תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּקְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה. הָא קַיְימָא לָן דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר וְכַוָּונָה לְבָד. עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.
וְגַם אותן מצוות הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ: תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּקְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה. שקיומן של מצוות אלה אינו במעשה אלא בדיבור ובמחשבה, להגיד להבין ולהרגיש את הדברים שאומרים. מכל מקום, הָא קַיְימָא לָן (הרי מוחזק לנו) להלכה דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי (שהרהור לבד אינו נחשב כדיבור), וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ גם במצוות אלו בְּהִרְהוּר וְכַוָּונָה לְבָד. למרות שלימוד תורה הוא לכאורה מצווה של השגה והבנה, ולמרות שכל עיקרה של מצוות התפילה היא נקודת ההתייחסות הפנימית, אין יוצאים ידי חובת המצווה במחשבה ובכוונה אלא רק עַד שֶׁיּוֹצִיא את המילים בִּשְׂפָתָיו.
וְקַיְימָא לָן דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה,
וְקַיְימָא לָן (ומוחזק לנו), הלכה למעשה, דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי (הרי היא) מַעֲשֶׂה,
ועיקרם של הדברים, שמצוות התורה כולן הן מצוות של עשייה, והן שייכות לכן באופן מיוחד לעולם העשייה ולעולם העשייה הגשמי דווקא.
וְתַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה עִם שֶׁבַע מִצְוֹת דְּרַבָּנָן בְּגִימַטְרִיָּא כֶּתֶר.
וְתַּרְיָ"ג (613) מִצְוֹת הַתּוֹרָה עִם שֶׁבַע מִצְוֹת דְּרַבָּנָן הן בְּגִימַטְרִיָּא כֶּתֶר.
שֶׁ הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא.
שֶׁ'כתר' הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא. המספר כת"ר (620) מרמז למושג ולספירת ה'כתר'. וספירת הכתר היא דרגת הרצון העליון, רצונו של הקב"ה, כשם שספירת החכמה היא חכמתו וכו'. כמו שהכתר הגשמי, המונח על ראשו של אדם, הוא חיצוני ומקיף להווייתו הגופנית (כתר מלשון כותרת), כך דרגת הרצון העליון נבדלת ומקיפה להווייתו הנפשית של האדם, לשכלו ולמידותיו, ואינה נובעת מכוחותיו הפנימיים. הרצון העליון איננו הרצון הנובע מהשכל, שאדם רוצה מה שהוא מבין בשכלו שצריך לרצות, אלא הוא משכיל את הדבר שהוא רוצה. והמצוות מבטאות כביכול את רצונו העליון הראשון של הקב"ה – מה הוא רוצה מעולמו, ומה הוא רוצה שיקרה בתוך העולם. ולכן המושג שכולל את כל המצוות, המצוות שמִן התורה עם המצוות דרבנן, הוא ה'כתר'.
הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ.
הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. רצונו העליון הראשוני של הקב"ה מתגלה בתוך העולם שלנו כשהוא מלובש בחכמתו של הקב"ה. אנו יודעים את רצונו, מה הוא רוצה וכיצד הוא רוצה, משום שהרצון הזה מלובש באופן מושכל בתורה (תורה שבכתב ותורה שבעל פה), שכפי שנאמר נובעת מחכמתו העליונה של הקב"ה.
הַמְיוּחָדוֹת בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד.
ורצונו וחכמתו של הקב"ה הן הַמְיוּחָדוֹת בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. כפי שנאמר, מהות החכמה היא שהיא בטלה בתכלית הביטול לאור האלוקי. ונמצא שהארת החכמה שבתורה היא בעצם ההארה של אין סוף ברוך הוא בעצמו, ההארה של המהות העליונה שאין לה הגדרות ואין לה גבולות החודרת אל עולמנו.
ו"ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. דְּנָפְקָא מֵחָכְמָה עִילָּאָה
הדברים אינם אמורים רק בתורה שבכתב, אלא גם בתורה שבעל פה, כמו שכתוב: ו"ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" (משלי ג,יט). פסוק זה מבטא את הקשר המיוחד, שיש לו כמה וכמה צורות ביטוי, בין החכמה ובין הארץ, בין ספירת החכמה ובין ספירת המלכות. 'הארץ' היא הסמל לשכינה, בחינת הדיבור האלוקי – הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. התורה שבעל פה דווקא מסמלת את הדיבור (בפה), לאמור את ביטוי התורה והחכמה האלוקית בעולם המעשה. שכן דווקא התורה שבעל פה היא זו שמיישמת את התורה שבכתב, המופשטת והכוללת, בתוך הפרטים והמקרים של המציאות למטה. ודווקא בחינה אחרונה זו של התגשמות התורה בעולם היא דְּנָפְקָא מֵחָכְמָה עִילָּאָה (היוצאת מהחכמה העליונה), היא הקשורה ומיוסדת בקשר ישיר ומיוחד בחכמה העליונה.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר : דְּאַבָּא יָסַד בְּרַתָּא
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (חלק ג רנו,ב) : דְּאַבָּא יָסַד בְּרַתָּא (האב יסד את הבת). זהו ביטוי נוסף לאותו קשר מיוחד שבין החכמה והמלכות. הזהר ממשיל את הקשר הזה לקשר המיוחד שישנו, כפי שרואים גם בקשרים הפשוטים שיש בעולם שלנו, בין האב והבת. חכמה היא בחינת 'אבא', והארץ היא בחינת המלכות, ה'בת'. ולענייננו, ישנו קשר מיוחד בין התורה שבעל פה, בין בחינת הדיבור וה'פה' שהיא בחינת ה'בת', ובין מקור התורה העליון שהוא בחכמה העליונה, בחינת האב. לאמור שהחכמה האלוקית בשורשה ובמקורה הראשון מגלה את עצמה בארץ, בתוך התורה שבעל פה.
"ארבע אמות של הלכה" היא אפוא הנקודה שבה מגלה הקב"ה את רצונו העליון בתוך המציאות של העולם הזה התחתון. להתגלות זו הייתה הופעה אחת בבית קודש הקודשים שבבית המקדש הראשון, שהייתה התגלות גבוהה ביותר שלא לפי ערך העולמות, ולאחריה בבית המקדש השני. ועתה, משחרב המקדש, היא מתגלה ב'מקום' היחידי בעולם הזה שבו נמצאת הקדושה האלוקית ללא העיוותים וללא הצמצומים, היכן שהתורה (חכמה) מגלה את עצמה בארץ – והן "ארבע אמות של הלכה".
וְזֶה שֶׁאָמַר הַיָּנוֹקָא : דִּנְהוֹרָא עִילָּאָה דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ, הִיא שְׁכִינְתָּא, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא
כאן שב אדמו"ר הזקן אל תוספת הביאור שהחל בפרק נא לאמוּר בפרק לה. וְזֶה שֶׁאָמַר הַיָּנוֹקָא (זהר חלק ג קפז,א. ומובא לעיל פרק לה) : דִּנְהוֹרָא עִילָּאָה דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ, הִיא שְׁכִינְתָּא, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא (שהאור העליון הדולק על ראשו, היא השכינה, צריך לשמן). ועוד ממשיך שם הזהר: "בגין דגופא דבַּר נש איהו פתילה, ונהורא אדליק לעילא, ושלמה מלכא צווח ואמר: ושמן על ראשך לא יחסר, דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן" (משום שגוף האדם הוא הפתילה והאור דולק למעלה. ושלמה המלך אומר: "ושמן על ראשך לא יחסר" [קהלת ט,ח], שהאור על ראשו צריך לשמן, והם המעשים הטובים). אם כן, האדם הוא נר ה' המאיר את אור ה' בעולם, כמו שכתוב: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז). הגוף והנפש החיונית הם הפתילה, והאור הוא אור השכינה, הוא אור הנשמה האלוקית של האדם. אך אף על פי שיש אור ויש פתילה, כדי שהנר יבער ויאיר והפתילה לא תכלה הוא זקוק לשמן.
פֵּירוּשׁ, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּחָכְמָה הַנִּקְרֵאת "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ" . כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר
פֵּירוּשׁ, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּחָכְמָה הַנִּקְרֵאת "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ" (שמות ל,כה), . כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (ראו זהר חלק ג לד,א).
וְאִינּוּן עוּבְדִין טָבִין הֵן תַּרְיָ"ג מִצְוֹת, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ.
וְאִינּוּן (והן) ביטוייה של החכמה העליונה, בחינת ה'שמן', בחיי האדם ובתחום המעשה של האדם הם עוּבְדִין טָבִין (מעשים טובים). הֵן תַּרְיָ"ג מִצְוֹת, ה'מעשים טובים' באמת, באופן המוחלט בכל הדרגות, הן המצוות, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. המצוות הן מצוות התורה הנמשכת מהחכמה העליונה שבאצילות, הבטלה ביטול גמור לאלוקי.
כְּדֵי לֶאֱחוֹז אוֹר הַשְּׁכִינָה בַּפְּתִילָה, הִיא נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבַּגּוּף, הַנִּקְרֵאת פְּתִילָה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.
כמו בנר הגשמי, משמש השמן גם ב"נר ה' נשמת אדם" כְּדֵי לֶאֱחוֹז אוֹר הַשְּׁכִינָה בַּפְּתִילָה, והפתילה הִיא נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבַּגּוּף, הַנִּקְרֵאת פְּתִילָה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.
כִּי כְּמוֹ שֶׁבַּנֵּר הַגַּשְׁמִי הָאוֹר מֵאִיר עַל יְדֵי כִּלְיוֹן וּשְׂרֵיפַת הַפְּתִילָה, הַנֶּהְפֶּכֶת לְאֵשׁ, כָּךְ אוֹר הַשְּׁכִינָה שׁוֹרֶה עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַל יְדֵי כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית.
פתרון המשל הוא כִּי כְּמוֹ שֶׁבַּנֵּר הַגַּשְׁמִי הָאוֹר מֵאִיר עַל יְדֵי כִּלְיוֹן וּשְׂרֵיפַת הַפְּתִילָה, הַנֶּהְפֶּכֶת לְאֵשׁ, כָּךְ אוֹר הַשְּׁכִינָה שׁוֹרֶה עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַל יְדֵי כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית. כמו בבעירה של נר גשמי, כדי שהנר יאיר, כדי שתהיה אש, צריך משהו להישרף, והיא הפתילה שבנר. ובנמשל, כדי שהנפש האלוקית תאיר צריכה הנפש הבהמית, היא הווייתו של האדם כישות וכחומר, לבעור – והיא השרֵפה והכיליון של הקשרים והרצונות של האדם אל החומר ואל ענייני החומר.
וְהִתְהַפְּכוּתָהּ מֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וּמִמְּרִירוּ לְמִתְקָא
מובן שאין בידינו ואף אין ברצוננו למחוק ולכלות לחלוטין את הנפש הבהמית, שהרי היא המחיה את הווייתנו כבני אדם, נשמה בגוף. אלא הכוונה היא לכיליון הנפש הבהמית בהוויתה המסתירה אלוקות, וְהִתְהַפְּכוּתָהּ מֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וּמִמְּרִירוּ לְמִתְקָא (מחושך לאור וממר למתוק). הנפש החיונית המחיה את צד החומר שבאדם מסתירה ומחשיכה על האור האלוקי, ובכך שהיא מסתירה על המשמעות ועל הטעם הפנימי של החיים היא מבטאת את הצד המר והקשה שבהם. ולכן הכיליון של הווייתה כנפש בהמית היא בהתהפכות מסך החושך לאור, והפיכת המרירות למתיקות שישנה בטעם הפנימי של כל דבר.
בַּצַּדִּיקִים.
בַּצַּדִּיקִים. כפי שנאמר בתחילתו של הספר (ראו פרקים י-יב), הפיכתה של הנפש הבהמית במהותה מחושך לאור וממר למתוק היא עבודת הצדיק. רק הצדיק, כפי שהוא מוגדר בספר התניא, הוא זה שיכול להגיע להיפוך מהותי זה של החומר ושל הנפש החיונית שבתוכו. אף על פי שהיא נשארת נפש בהמית הרי חשקיה ורצונותיה משתנים מקצה לקצה, ושוב אין היא חושקת ואין היא רוצה בענייני החומר כשלעצמם, אלא כל חפצה, ברצייתה העצמית, הוא רק בקדושה.
אוֹ, לְפָחוֹת עַל יְדֵי כִּלְיוֹן לְבוּשֶׁיהָ שֶׁהֵן: מַחְשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וְהִתְהַפְּכוּתָן מֵחֹשֶׁךְ הַקְּלִיפּוֹת לְאוֹר ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
אוֹ, מי שאינו צדיק, שהוא במדרגת 'הבינוני', שאינו יכול לשנות את מהות נפשו הבהמית שלא תהיה עוד בהגדרה זו, יכול בעבודה קשה להגיע לכך שחייו בפועל יהיו חיים של קדושה. החיים בפועל הם בעצם בהוויית לבושי הנפש, ובמובן זה עבודתו של הבינוני היא לְפָחוֹת עַל יְדֵי כִּלְיוֹן לְבוּשֶׁיהָ של הנפש הבהמית, שֶׁהֵן: מַחְשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וְהִתְהַפְּכוּתָן מֵחֹשֶׁךְ הַקְּלִיפּוֹת לְאוֹר ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. כאשר הוא מכלה את לבושי הנפש הבהמית בכל צורות ההתגלות שלה, ומגלה ומלביש במחשבה בדיבור ובמעשה רק את נפשו האלוקית, הוא מוציא את חייו בפועל מתחום הקליפה והופכם לקדושה. הנפש הבהמית של הבינוני אינה משתנה במהותה, אבל כאשר אין היא עסוקה אלא בעניינים של עבודת ה', בין במישרין ובין בעקיפין, הרי לבושיה של הנפש הבהמית, כל המחשבה דיבור ומעשה, כלים ונשרפים. הבינוני פועל אמנם רק על גילויי הנפש הבהמית, אולם גם אצל הבינוני נפשו הבהמית שוב אינה אותה נפש בהמית, אף היא נשרפת לפחות בחלקה החיצוני ומהפכת את חושך הקליפות לאור ה'. כל ההבדל בין הצדיק והבינוני הוא שאצל הצדיק יש שינוי והיפוך גמור של מהות הנפש מתוכה פנימה, בעוד שאצל הבינוני ההיפוך הוא רק בגילוייה החיצוניים.
הַמְלוּבָּשׁ וּמְיוּחָד בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה בַּבֵּינוֹנִים.
את השרֵפה של לבושי הנפש, גם ללא שרֵפת הנפש עצמה, את היפוכם מחושך לאור ה' אין סוף ברוך הוא, גם מבלי שמהותה של הנפש עצמה תשתנה, יכול הבינוני לעשות על ידי קיום התורה והמצוות, שכן אור אין סוף ברוך הוא בעצמו הוא הַמְלוּבָּשׁ וּמְיוּחָד בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה בַּבֵּינוֹנִים. הבינוני יכול להפוך את דרכי ההתנהגות שלו, 'לשרוף' ולכלות את כל הדרכים האחרות, המחשבות הדיבורים והמעשים אשר לא לה' המה, ולהופכם למחשבות דיבורים ומעשים שבהם מלובש ומיוחד הקב"ה בעצמו. על ידי כיליון לבושיה של הנפש הבהמית וקיום תרי"ג מצוות במחשבה דיבור ומעשה – שורה ונאחז אור השכינה, בבחינת "נר ה' נשמת אדם", גם בבינוני.
כִּי עַל יְדֵי הִתְהַפְּכוּת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, הַבָּאָה מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ. מֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וכו'.
כִּי עַל יְדֵי הִתְהַפְּכוּת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שמיסודה היא הַבָּאָה מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ. כפי שהוסבר, הנפש הבהמית שבישראל היא חלק מהמהויות הרוחניות השייכות לקליפת נוגה, התחום המוגדר כתחום החולין, תחום הביניים שבין הקדושה לבין הקליפה. אכן כל עוד אין עושים דבר כדי להעלות אותה היא שייכת לקליפה המחשיכה ומסתירה את האור, אבל כאשר מצליחים לחשוב לדבר ולעשות בה מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה, היא מתהפכת מֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וכו'. התהפכות זו אינה מותנית אפוא בהתהפכות מהותה הפנימית, שכן אף במהותה הפנימית אין היא רע גמור, ובשעה שהיא אך מתבטאת בקדושה, בשעה שהיא פועלת בקדושה – היא מגלה שגם מהותה הפנימית אינה אלא קדושה. ומעתה אין היא מחשיכה עוד על ההוויה האלוקית שבה אלא מאירה אותה בתוך העולם.
נַעֲשֶׂה בְּחִינַת הַעֲלָאַת 'מַיִין נוּקְבִין'.
ונַעֲשֶׂה בְּחִינַת הַעֲלָאַת 'מַיִין נוּקְבִין'. העלאה זו של הקליפה מלמטה, לפחות של קליפת עצמו, כלפי מקור כל הקדושה, זוהי העלאת 'מים נוקבין'. מים נוקבין הם המים שאינם יורדים ומשפיעים (כמו המים הגשמיים, שיורדים מלמעלה ומשפיעים חיים למטה), כי הם כבר למטה, טמונים במעמקי האדמה והחומר וה'יש' הגשמי. אבל המים הנוקבין יכולים לעלות למעלה, לא מעצמם אבל מכוח האדם, במחשבתו בדיבורו ובמעשהו, וכשהם מתגלים ועולים מן הארץ הם גורמים להתעוררות כנגדם מלמעלה, ולהמשכת אורות הקדושה ביתר שאת מלמעלה ('מים דכורין').
לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַשְּׁכִינָה, הִיא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחִין שֶׁבְּרֹאשׁוֹ.
לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַשְּׁכִינָה, ש הִיא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחִין שֶׁבְּרֹאשׁוֹ. העלאת המים הנוקבין, שרפת הקליפה המסתירה והתעוררות הקדושה מלמטה, מעוררת את אור הקדושה העליונה, אור השכינה, לשרות על האדם מלמעלה. והנפש המקבלת את הארת הקדושה העליונה היא הנפש האלוקית שבו, שמשכנה (כמבואר לעיל בפרק ט) במוחין שבראשו, ומשם בהווייתו כולה שנעשית ל"נר ה' נשמת אדם" בשלמות.
ובזה חוזר המחבר ומבאר את מאמר הינוקא מהזהר ל"ההוא נהורא דאדליק על רישיה", אור השכינה המאיר על ראשו, שכדי להאיר צריך שמן – דהיינו המעשים הטובים, המצוות שאדם עושה למטה בגופו ובנפשו הבהמית, ובכך הוא הופך את חושך קליפת נוגה לאור. 'הופך' במובן זה ששורף ומכלה את צד הקליפה וההחשכה שהיה גלוי בהם, ומאיר את צד הקדושה שהיה נסתר בהם.
וּבָזֶה יוּבָן הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא" וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וּבָזֶה יוּבָן הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא" (דברים ד,כד) וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
פרק זה, האחרון שבספר, מסיים את הספר בהשראת השכינה בעולם הזה, בעולם החומרי שבו אנו חיים. הוסבר שיש מדרגות שונות בהשראת השכינה. דרגה אחת של השראת השכינה, בדרגתה העליונה, הייתה שורה בקודש הקודשים שבבית המקדש הראשון. דרגה אחרת, בהיקף מצומצם יותר, הייתה שורה בקודש הקודשים של הבית השני. והדרגה השלישית היא הדרגה של השראת השכינה היום, כאשר אין לו להקב"ה בארץ אלא ארבע אמות של הלכה. כפי שהוסבר, "ה' בחכמה יסד ארץ", החכמה העליונה היא מקור התורה המאוחדת בקב"ה. ה'ארץ' היא התורה שבעל פה, ההלכה, שהיא התורה שמתגלה ומתגשמת בארבע אמות שבארץ. ולכן, כל אדם בכל עת שהוא עוסק בתורה – שכינה עימו, הוא משרה את השכינה במקומו. לפי זה מבואר מאמר הינוקא מהזהר, שהאור הדולק על ראשו של האדם, הוא השראת השכינה, צריך לשמן. האדם הוא כמו נר ה', כשהוא דולק הוא מאיר באור ה', הוא מגלה את השכינה, אבל כדי שהוא יבער הוא צריך שמן והוא צריך פתילה. הפתילה היא נשמתו החיונית הבהמית של האדם, והשמן הם המעשים הטובים, המצוות שנמשכו מהחכמה העליונה הנקראת שמן.
כדי שהאש תאחז, כדי שהשמן יבער כמו בנר, הפתילה צריכה להישרף. ״כי ה' אלהיך אש אכלה הוא". את השראת השכינה בתוכנו, את הקשר של "ה' אלהיך", צריך כל הזמן לפרנס בחומר בערה, שייאכל ויכלה באור ה'. וכאן, בסיומו של הספר, שב אדמו"ר הזקן אל ה'בינוני'. כי החומר שבוער, ה'פתילה' שאוחזת באש, זוהי נפשו החיונית הבהמית של הבינוני, אשר רצונה וחשקה בדברים אחרים, וכשהוא מכלה ושורף אותה – הוא מדליק בה ובעולם כולו את אור השכינה.
נִשְׁלַם חֵלֶק רִאשׁוֹן בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה.
נִשְׁלַם חֵלֶק רִאשׁוֹן בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה. החלק הראשון של ספר התניא, הנקרא בפי אדמו"ר הזקן 'ספר של בינונים', עסק בעיקרו של דבר בבינוני, האדם על הארץ. חלקו השני של ספר התניא, שער היחוד והאמונה, יעסוק במציאות מהצד האלוקי, באחדות האלוקית ש"אין עוד מלבדו", ובמהות העולמות שאינם אלא דבר ה'. דבר ה' מדבר את העולם ומדבר אל העולם, והתכלית היא שהעולם יענה. במענה הזה שעולה מתוך העולם עסק החלק הראשון של ספר התניא. מיהו זה שעונה? העולם אינו עונה, כי העולם הוא עצמו חלק מהדיבור האלוקי. אף כל יצורי עולם אינם עונים, שאף הם חלק מטבעו של העולם, דבר מהדיבור האלוקי. היחיד שיכול לענות הוא האדם, ה'מדבר' שבבריאה. האדם שנפשו האלוקית היא גבוהה כל כך, אצל הקב"ה, אבל נמצא רחוק כל כך, בסתר ובמחשך הגוף והנפש הבהמית, שאינו רואה כלל את האור האלוקי ואינו שומע כלל את הדיבור הבורא סביבו את כל עולמו – הוא יכול לתת מענה לדיבור האלוקי. ואדם זה שעונה, שהולך ומדבר מתוך חייו ומתוך עולמו – הוא הבינוני של ספר התניא.