חזור
לקוטי אמרים
פרק נבוּכְמוֹ שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם, עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַחַיּוּת, הוּא בַּמּוֹחִין, וְכָל הָאֵבָרִים מְקַבְּלִים אוֹר וְכֹחַ לְבָד, הַמֵּאִיר לָהֶם מִמְּקוֹר גִּילּוּי הַחַיּוּת שֶׁבַּמּוֹחִין,
וּכְמוֹ שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם, עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַחַיּוּת, הוא כלל כוח החיים הנמשך אל תוך הגוף להחיותו, הוּא בַּמּוֹחִין, וְכָל הָאֵבָרִים מְקַבְּלִים אוֹר וְכֹחַ לְבָד, הַמֵּאִיר לָהֶם מִמְּקוֹר גִּילּוּי הַחַיּוּת שֶׁבַּמּוֹחִין, במוח ישנה התגלות של כוח החיים הכללי, שם נמצאת תודעת הקיום ושם נמצאים מרכזי התחושה והתגובה לכל המתרחש בגוף כולו.
כָּכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.
כָּכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. ביטוי פרדוקסלי זה מבטא, כבמקומות אחרים בספר, את היחס, שאף הוא פרדוקסלי במהותו, בין המשל והנמשל. יחס הזהות בין המשל והנמשל, מגיע בהכרח עד גבול מסוים, אי אפשר למשוך אותו עד בלי גבול. ולכן חשוב לומר ולהזכיר שהיחס הוא "על דרך משל" בלבד, שאין זהות גמורה בין המשל והנמשל. ומצד שני, ישנו תחום של דמיון וזהות, ובתוך התחום הזה הוא "ככה ממש".
עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת, לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים שֶׁבָּהֶם, הוּא מְלוּבָּשׁ וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ יִתְבָּרַךְ. " הַנִּקְרָא בְּשֵׁם 'מוֹחִין'.
עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת, לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים שֶׁבָּהֶם, הוּא מְלוּבָּשׁ וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ יִתְבָּרַךְ. "רצונו" של הקב"ה הוא ספירת הכתר, ו"חכמתו ובינתו ודעתו" הן הספירות חכמה בינה ודעת, ומכלול זה של ספירות הוא הַנִּקְרָא בְּשֵׁם 'מוֹחִין'. והוא על דרך משל בחינת המוחין באדם, שבהם, כמבואר בפרק הקודם, נמשכת תחילה כללות התגלות חיות הנשמה בגוף. ומהם מתפרטים ומתפשטים כוחות החיים אל האיברים השונים שבגוף.
וְהֵן הֵן, הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְהֵן הֵן, בחינת רצונו וחכמתו ובינתו ודעתו של הקב"ה, הם הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ. הם עצמם, כפי שהם למעלה, כך הם מלובשים ומתגלים בכל דרגה ובכל עולם בלבוש התורה ומצוותיה. כי התורה היא הלבוש והכלי שיש בו התגלות באופן מושכל, ובאופן שניתן לעשות את רצונו וחכמתו ובינתו ודעתו של הקב"ה למטה בעולם שלנו.
כשלעצמו, העולם הגשמי שלנו הוא פסיבי ואינדיפרנטי, הוא אינו מגלה העדפה ורצון כזה או אחר. לחוט הצמר עצמו לא אכפת אם יעשו ממנו סודר או ציצית. חוט הצמר הוא סביל, הוא נטווה כפי שטווים אותו, וזה הכיוון שהוא מקבל. כך לָעולם בכללו אין כיוון של טוב או של רע, אי אפשר לומר עליו שהוא בעד צד מסוים, שהוא מעדיף כיוון זה על פני כיוון אחר. התורה לעומת זאת היא ההפך, התורה היא שכלו של העולם והכיווניות שלו. כל עניינה היא הקביעה: מה רוצה הבורא מברואיו, מהו הכיוון הראוי וכיצד לעשותו. לעומת העולם, שהוא נתון כפי שהוא, מהותה של התורה היא לצייר את תמונת העולם כפי שהוא צריך להיות ולהביא אותו לכך. הרצון הזה והחכמה הזו – הם הם עניינה של התורה. התורה שבכל עולם היא לפי זה ה'מוח' של אותו עולם, היודע מה וכיצד צריך להיות, מרכז החיים שממנו ממשיכים כל ברואיו את צורות החיים הפרטיות שלהם.
וְגִילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכָה זוֹ, הוּא מְקוֹר הַחַיּוּת, אֲשֶׁר הָעוֹלָמוֹת מְקַבְּלִים כָּל אֶחָד בִּפְרָטוּת.
וְגִילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכָה זוֹ, של כללות החיות, המתלבשת ומתגלה כאמור בתורה ומצוותיה, הוּא מְקוֹר הַחַיּוּת, אֲשֶׁר הָעוֹלָמוֹת מְקַבְּלִים כָּל אֶחָד בִּפְרָטוּת. הוא המקור הכולל, שכל עולם וכל נברא מקבל ממנו את חיותו הפרטית והמוגדרת התואמת לו.
רַק הֶאָרָה מִתְפַּשֶּׁטֶת וּמְאִירָה מִמָּקוֹר זֶה.
ומה שמקבלים הברואים הפרטיים היא רַק הֶאָרָה מִתְפַּשֶּׁטֶת וּמְאִירָה מִמָּקוֹר זֶה. החיות הזו אינה המשכה של מקור זה בעצמו, אלא היא הארה מצומצמת וחלקית בלבד ממנו.
כְּדִמְיוֹן אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.
כְּדִמְיוֹן אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. היחס בין מקור החיות ובין החיים הנמשכים בעולמות, הוא כיחס שבין השמש לאור השמש המתפשט ומגיע לעולם. צד אחד במשל זה הוא היחס החד סטרי שביניהם: לאור השמש אין קיום ללא הקשר התמידי עם המאור, שהוא השמש, ולעומת זאת המאור עצמו אינו משתנה כלל בשל מה שקורה לאור. אור השמש יכול להאיר על מראה מלוטשת והוא יכול להאיר שטח שחור, הוא יכול להאיר על תינוק והוא יכול להאיר גל של אשפה, ואין זה עושה שינוי כלל בשמש עצמה.
ו כֹּחוֹת אֶבְרֵי הַגּוּף מֵהַמּוֹחַ הַנִּזְכָּר לְעֵיל
וכמו כֹּחוֹת אֶבְרֵי הַגּוּף המתפשטים מֵהַמּוֹחַ כמשל הַנִּזְכָּר לְעֵיל (בפרק הקודם). במוח נמצא ריכוז כלל החיות שמקבל הגוף מהנשמה. משל זה, שהאריך בו בפרק הקודם, מבטא את היחס המשולש: של מהות הנשמה, שאינה מתחלקת ואינה מתייחסת למקום, לזמן או להגדרה מסוימת; של נקודת השראת הנשמה בגוף; ושל פעולת כוחות הנשמה בגוף, בנתינה של חיים ושל קיום כל חלק וכל איבר כפי מה שהוא. כך בנמשל, המהות האלוקית בעצמה אינה מתפשטת ואף אינה מאירה בגילוי לעולם. מרכיביו וחלקיו של העולם אינם מסוגלים כלל להתייחס אליה. לשם כך ישנה בתוך העולם, כמו בתוך הגוף, נקודת מוקד אחת, בגבול שבין ההוויות, שממנה מתפרט ומתחלק האור לכל העולמות.
וּמָקוֹר זֶה הוּא הַנִּקְרָא 'עָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא'
וּמָקוֹר זֶה הוּא הַנִּקְרָא בספרי הקבלה 'עָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא' (העולם הנגלה). לא שהכול גלוי בו, כי יש בכלל 'עלמין דאתגליין' דרגות למעלה מדרגות, שאינן גלויות באותה מידה. אפילו בעולם החומרי יש כמה וכמה מיליוני רבבות יצורים והוויות שלא נחקרו ואין אנו יודעים עליהם דבר, וכל שכן בעולמות הרוחניים שבכלל 'עלמין דאתגליין'. ומכל מקום, מקור כל העולמות, שבמהותם ניתנים לגילוי, נקרא 'עלמא דאתגליא'.
וּ 'מַטְרוֹנִיתָא' וְ 'אִימָּא תַּתָּאָה'
וּבלשון הזהר נקרא 'מַטְרוֹנִיתָא' (הגבירה, המלכה) המקבלת מהמלך, הוא הקב"ה,
וּ 'שְׁכִינָה' מִלְּשׁוֹן "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"
וּבלשון חז"ל נקראת 'שְׁכִינָה',
עַל שֵׁם שֶׁמָּקוֹר זֶה הוּא רֵאשִׁית הִתְגַּלּוּת אוֹר אֵין סוֹף, , אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי וּמִמָּקוֹר זֶה נִמְשָׁךְ לְכָל אֶחָד הָאוֹר וְחַיּוּת פְּרָטִי הָרָאוּי לוֹ וְשׁוֹכֵן וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם לְהַחֲיוֹתָם
כל השמות הללו מבטאים את ריבוי הפנים והצדדים של אותה נקודת מקור. עַל שֵׁם שֶׁמָּקוֹר זֶה הוּא רֵאשִׁית הִתְגַּלּוּת אוֹר אֵין סוֹף, בחינת 'עלמא דאתגליא' , אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי (בחינת 'מטרוניתא'), וּמִמָּקוֹר זֶה נִמְשָׁךְ לְכָל אֶחָד הָאוֹר וְחַיּוּת פְּרָטִי הָרָאוּי לוֹ (בחינת 'אימא תתאה'), וְשׁוֹכֵן וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם לְהַחֲיוֹתָם (בחינת 'שכינה').
וְלָכֵן נִקְרָא, 'אֵם הַבָּנִים' עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. ו 'כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל',
ה'שכינה' היא כאמור המקור לכל ההתגלות. וכשם שהיא המקור לאור האלוקי השופע והשוכן בתוך העולמות, היא גם המקור של נשמות ישראל.
שֶׁמִּמָּקוֹר זֶה נֶאֶצְלוּ נְשָׁמוֹת דַּאֲצִילוּת, וְנִבְרְאוּ נְשָׁמוֹת דִּבְרִיאָה וכו'.
שֶׁמִּמָּקוֹר זֶה נֶאֶצְלוּ נְשָׁמוֹת דַּאֲצִילוּת, וְנִבְרְאוּ נְשָׁמוֹת דִּבְרִיאָה וכו'. נשמות ישראל כולן – נשמות עולם האצילות ונשמות עולם הבריאה, וגם נשמות עולמות היצירה והעשייה – כולן מתנוצצות מן המקור האחד הזה, כולן נובעות בשורשן מ'אם הבנים' שהיא אם כל הדרגות בישראל. וכמבואר, נקראת נקודה זו גם 'כנסת ישראל' על שום שהיא כונסת את כל הנשמות בהוויה אחת.
וְכוּלָּן, אֵינָן רַק מֵהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָאוֹר מֵהַמָּקוֹר הַזֶּה הַנִּקְרָא 'שְׁכִינָה', כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ.
וְכוּלָּן, נשמות ישראל והעולמות כולם, אֵינָן רַק מֵהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָאוֹר מֵהַמָּקוֹר הַזֶּה הַנִּקְרָא 'שְׁכִינָה', כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ. כל מה שהשכינה נותנת לברואים אינו אלא הארה, כמו הארת השמש לעולם ולדרים בו. וכמו שגוף השמש בעצמו אינו נמצא בכל מקום שאור השמש מאיר בו, כך גם השכינה אינה מתגלה בעצמה ובכללותה בכל מקום שאליו מתפשטת החיות ממנה, בנשמות ובכל הברואים. ובדרך המשל שבאדם, המוח שבראש איננו משלח מתוכו חלקים לכל האיברים, אין חתיכה של מוח ביד או ברגל, אלא המוח נמצא לעצמו במקומו ושולח מסרים לכל האיברים שבגוף, ומשם והלאה לדברים שאדם יוצר ועושה בחלקים שונים של מהותו.
אֲבָל הַשְּׁכִינָה עַצְמָהּ, שֶׁהִיא רֵאשִׁית הַגִּילּוּי וְעִיקָּרוֹ, מַה שֶּׁאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וְהִיא מְקוֹר כָּל הַמְשָׁכוֹת הַחַיּוּת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת.
נמצא שהעולמות כולם מקבלים וחיים רק מהארה של השכינה, אֲבָל הַשְּׁכִינָה עַצְמָהּ, שֶׁהִיא רֵאשִׁית הַגִּילּוּי וְעִיקָּרוֹ, מַה שֶּׁאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וְהִיא מְקוֹר כָּל הַמְשָׁכוֹת הַחַיּוּת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת. כפי שמקור האור הוא המקור המתמיד לכל קיומו וממשותו של האור, שאין לאור כל קיום בלעדיו, כך השכינה עצמה היא המקור לחיות כל העולמות.
[שֶׁ כָּל הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם, אֵינוֹ רַק אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה, כָּאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ].
[שֶׁהרי כפי שנאמר כָּל הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם, אור ה'ממלא כל עלמין' שבעולמות, אֵינוֹ רַק אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה, מן השכינה, ואינו יונק במישרין מן המהות האלוקית העצמית. החיות הפרטית, בכל הדרגות של הקיום, היא רק הארה מן המקור, עצם השכינה, כָּאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ].
אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָמוֹת לִסְבּוֹל וּלְקַבֵּל אוֹר שְׁכִינָתָהּ, שֶׁתִּשְׁכּוֹן וְתִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, בְּלֹא לְבוּשׁ הַמַּעֲלִים וּמַסְתִּיר אוֹרָהּ מֵהֶם. שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי בִּמְקוֹרָם, כְּבִיטּוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ.
אבל את אור השכינה עצמה אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָמוֹת לִסְבּוֹל וּלְקַבֵּל אוֹר שְׁכִינָתָהּ, שֶׁתִּשְׁכּוֹן וְתִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, בְּלֹא לְבוּשׁ הַמַּעֲלִים וּמַסְתִּיר אוֹרָהּ מֵהֶם. שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי בִּמְקוֹרָם, כְּבִיטּוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ. אור השכינה, שהוא בחינת המוח של העולם, אור הראשית, אור שבעת הימים, האור הכולל המאיר את כללות המציאות כולה, אינו יכול להתגלות בתוך ענייני העולם בכל ההיקף והעוצמה שיש בו. שכן, אילו היה מתגלה לא היה העולם יכול להתקיים. כל קיומו של העולם, מבנהו ופרטי פרטיו, עומד על כך שיש מרחק, שיש מסך מצמצם ומסתיר בין התגלות האור לבין העולמות. ואילו הייתה מתגלה השכינה בתוך המציאות של העולם – היו כל פרטי הדברים שבמציאות מתבטלים, כמו שמתבטלים כל צללי וגווני האור בהתגלות האור עצמו בלי שום מסך.
שֶׁאֵין נִרְאֶה שָׁם אוֹר זֶה, רַק עֶצֶם גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְבַד
שֶׁאֵין נִרְאֶה שָׁם על פני השמש, אוֹר זֶה, רַק עֶצֶם גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְבַד נראה וניכר שם. ניתן להמשיך את המשל, ולומר שאם היינו מחזירים את אור השמש אל השמש, על ידי ראי למשל, לא היינו מצפים שההארה הזו תיראה על השמש. ההארה הזו יכולה להיראות במקומות אחרים, אבל לא בשמש. ופירושו של דבר שאור השמש מקבל מציאות וממשות עצמאית רק כאשר הוא יוצא מהשמש, רק כאשר השמש עצמה היא במרחק ממנו. ישנו קיום לאור השמש ולגוונים ולצורות של האור – אור גדול, אור קטן, אור משתקף באופן אחד ובאופן אחר – כל עוד השמש עצמה אינה מתגלה. ואולם כאשר יש גילוי של השמש עצמה – אין יותר מציאות לאור השמש. ניתן עוד להמשיך את המשל, ולומר שכל האנרגיה וכל החיים על פני הארץ נובעים בעצם מאור השמש, ואף על פי כן את השמש עצמה אין אנו יכולים לשאת. אם השמש הייתה שוכנת בארץ או קרוב אליה – היא הייתה שורפת את כל המציאות. כדי שיהיו חיים, שכל כולם קיימים מהשמש, חייב להיות מרחק מסוים בינם לבין השמש, חייבים להיות כמה וכמה ציעופים ומגננות בינינו לבינה כדי שנוכל להתקיים.
וּמַהוּ הַלְּבוּשׁ שֶׁיּוּכַל לְהַסְתִּירָהּ, וּלְהַלְבִּישָׁהּ וְלֹא יִתְבַּטֵּל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹרָהּ?
העולם אינו יכול אפוא להלביש את השכינה, ונשאלת השאלה: וּמַהוּ הַלְּבוּשׁ שֶׁיּוּכַל לְהַסְתִּירָהּ, את עצמותה, וּלְהַלְבִּישָׁהּ בעצמה ולגלותה, וְלֹא יִתְבַּטֵּל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹרָהּ? אם בכל העולם כולו אין די כדי להלביש את השכינה, משום שהוא יישרף ויתבטל מפניה, מהו זה שיכול לעשות כך? כפי שנאמר, מקום השראת השכינה הוא קודש הקודשים שבכל עולם, אבל אי אפשר שהעולם יהיה כולו תמיד בקודש הקודשים, כי כשנמצאים בקודש הקודשים – שם אין עולם. כמו העולם גם הנפש האנושית אינה יכולה להידבק בכל מציאותה בשכינה, משום שאז אין היא יכולה עוד להישאר בהוויה של עצמה. בהכרח צריכה הנפש להיות רחוקה, מנותקת, כדי להתקיים בהווייתה. השאלה בהיקף הרחב היא: איך ייתכן גילוי שכינה בתוך המציאות מבלי שהמציאות תתבטל בו; אם הכול בטל לגבי השכינה, איך ייתכן שיהיה לבוש לשכינה, איך ייתכן שיהיה הסתר, ואיך ייתכן שיהיה גילוי?
הוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ וכו' הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הַנִּגְלֵית לָנוּ וּלְבָנֵינוּ
והתשובה היא: הוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ וכו' (ובינתו ודעתו). לאמור בחינת ה'מוחין' של מעלה (שבהן כמבואר לעיל מלובשת עיקר וכללות המשכת החיות, בחינת השראת השכינה להחיות את העולמות) הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, ולא בבחינת התורה שבשמיים, אלא הַנִּגְלֵית לָנוּ וּלְבָנֵינוּ (על פי דברים כט,כח). התורה והמצוות שיש בידינו, "הנגלות לנו ולבנינו", אלה שאנו יכולים להבין ולעשות – הן הן המלבישות את השכינה.
דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַתְּ הִיא חָכְמָה עִילָּאָה דִּלְעֵילָּא לְעֵילָּא מֵעָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא
ומדוע התורה? מה יש בה שהיא יכולה לשמש לבוש לשכינה? – דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַתְּ (שהתורה מהחכמה היא יוצאת).
דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְּחָכְמָה יְדִיעָה וכו'
דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְּחָכְמָה יְדִיעָה וכו' (שהוא חכם ולא בחכמה ידועה וכו').
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל , שֶׁאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְלוּבָּשׁ וּמְיוּחָד בְּחָכְמָה עִילָּאָה, וְהוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ – אֶחָד.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (פרק יח) , שֶׁאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְלוּבָּשׁ וּמְיוּחָד בְּחָכְמָה עִילָּאָה, וְהוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ – אֶחָד. שבדרגה עליונה זו ה' והחכמה – הם אחד.
רַק שֶׁיָּרְדָה, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת. מִמַּדְרֵיגָה לְמַדְרֵיגָה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת.
רַק שֶׁיָּרְדָה, התורה, "דמחכמה נפקת", שמוצאה ומקורה מחכמה עליונה זו, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת. הביטוי (על פי שיר השירים ב,יד), מבטא את מהות הירידה, שהיא כזו שהמדרגה שמעליה גבוהה כל כך ממנה שהיא נסתרת ממנה. מִמַּדְרֵיגָה לְמַדְרֵיגָה שהיא הסתר אחר הסתר, הסתר של ההסתר. בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת. הרי שהחכמה העליונה, האלוקית, אינה מתגלה בעולמות באותה דרגה עליונה, שהוא וחכמתו אחד, אלא בהתלבשות והסתרת העצמות, מדרגה אחר מדרגה, הסתרה אחר הסתרה, בכל עולם לפי מה שהוא.
עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים, שֶׁהֵן תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים, שֶׁהֵן תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה. מהות זו עצמה, שהיא החכמה האלוקית, מתגלה בעולם שלנו בצירופים הגשמיים של תרי"ג מצוות התורה, ב"שור שנגח את הפרה", בתפילין, בציצית ובשאר דברים.
וּבִירִידָתָהּ בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעוֹלָם לְעוֹלָם, גַּם הַשְּׁכִינָה יָרְדָה וְנִתְלַבְּשָׁה בָּהּ בְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם.
וּבִירִידָתָהּ של התורה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעוֹלָם לְעוֹלָם, גַּם הַשְּׁכִינָה יָרְדָה וְנִתְלַבְּשָׁה בָּהּ בְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם. התורה יורדת כמבואר בסתר המדרגות ומתלבשת בכל עולם ועולם, ועימה יורדת גם השכינה ומתלבשת בה בכל עולם ועולם.
וְזֶהוּ הֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם.
וְזֶהוּ הֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים כי התורה נקראת מקדשו של הקב"ה, שבה שורה שכינתו, שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם. בכל דרגה של מציאות ישנו "היכל קדשי קדשים", שבו שורה השכינה. היכל זה הוא התורה שבכל עולם ועולם, שבה מלובשים ה'מוחין', מרכז החיות וההוויה של אותו עולם, בו נשפעת ראשית וכללות החיות השייכת לעולם, וממנו היא שופעת בכל אותו עולם.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בּ זֹּהַר ו עֵץ חַיִּים שֶׁהַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא 'מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת',
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בּספר ה זֹּהַר (חלק ג קסא,ב) ובספר עֵץ חַיִּים (שער מו פרק ו), שֶׁהַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא בשורשה בשורשה בספירות 'מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת', לאמור כוח המלוכה שיש בעולם האצילות.
[שֶׁהִיא, בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְחַיּוּת שֶׁמֵּאִיר לָעוֹלָמוֹת.
[שֶׁהִיא, הביטוי 'מלכות דאצילות' הוא ביטוי סמלי, ואם לבטא בחינה זו בביטוי מופשט יותר יש לומר שמלכות דאצילות היא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְחַיּוּת שֶׁמֵּאִיר לָעוֹלָמוֹת. הכוח האלוקי שבו מתייחס הקב"ה אל המציאות של העולמות, שבו הוא מגלה את האור האלוקי והחיות שהוא נותן בעולמות.
וְלָכֵן הִיא נִקְרֵאת 'דְּבַר ה'' וְ'רוּחַ פִּיו', כִּבְיָכוֹל עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.
וְלָכֵן השכינה, מלכות דאצילות, הִיא נִקְרֵאת 'דְּבַר ה'' וְ'רוּחַ פִּיו', כִּבְיָכוֹל עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. כאשר קוראים לשכינה "דבר ה'" ו"רוח פיו", צריך לזכור שהמדובר הוא רק "כביכול על דרך משל". שהרי אי אפשר לייחס לקב"ה דיבור במובן הגשמי, שהוא ביטוי של גלי קול, כדיבור של אדם, אלא צריך לומר שהדיבור האנושי הוא רק משל לדיבור האלוקי.
כְּמוֹ שֶׁבָּאָדָם הַדִּבּוּר הוּא מְגַלֶּה מַחֲשַׁבְתּוֹ הַסְּתוּמָה וְנֶעְלָמָהּ לְהַשּׁוֹמְעִים].
כְּמוֹ שֶׁבָּאָדָם הַדִּבּוּר הוּא מְגַלֶּה מַחֲשַׁבְתּוֹ הַסְּתוּמָה וְנֶעְלָמָהּ לְהַשּׁוֹמְעִים]. אם
הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דִּבְרִיאָה, הִיא חָכְמָה בִּינָה דַּעַת דִּבְרִיאָה,
והשכינה, שהיא מלכות דאצילות ודבר ה', הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דִּבְרִיאָה, ש הִיא בחינת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת דִּבְרִיאָה, בחינת ה'מוחין' של עולם הבריאה. כמו המוח באדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בהווייתו, בהיותו מרכז ההכרה וההפעלה. הכלל הוא, שהתגלות השכינה בכל עולם היא בתוך מדרגת החכמה שבאותו עולם, שבהתלבשותה בה היא עושה אותה לבחינת קודש הקודשים של אותו עולם.
וּבְהִתְלַבְּשׁוּתָן, בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה – נִבְרְאוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁבּ בְּרִיאָה.
וּבְהִתְלַבְּשׁוּתָן, חכמה בינה ודעת של הבריאה, בחינת 'קודש הקודשים' של עולם הבריאה, בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה – נִבְרְאוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁבּעולם ה בְּרִיאָה.
וְגַם מִשָּׁם, נִמְשַׁךְ הַתַּלְמוּד שֶׁלְּפָנֵינוּ.
וְגַם מִשָּׁם, מבחינת המלכות של עולם הבריאה שמלובשים בה ה'מוחין' של עולם הבריאה, נִמְשַׁךְ הַתַּלְמוּד שֶׁלְּפָנֵינוּ. התורה כפי שהיא בעולם שלנו, שורשה ומקורה הוא כאמור למעלה מעלה, והיא יורדת ועוברת בכל עולם ועולם – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה – וכל עולם, לפי דרגתו ועניינו, מגלה בה את חלקו. בעולם שלנו ובתורה שלנו מצטברים אפוא החלקים מכל העולמות, חלקים השייכים לעולם הבריאה ולעולם היצירה וכו'. חלק התלמוד שלפנינו שייך בשורשו ובאופיו לעולם הבריאה, המשנה לעולם היצירה, והמקרא לעולם העשייה.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל ( בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים שֶׁבְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה מְאִירוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת שָׁם חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. בִּבְחִינַת צִמְצוּם עָצוּם, בִּכְדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי גְבוּל וְתַכְלִית, לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָה מִבְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת אֵלּוּ.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (בפרק לט) בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים (תיקוני זהר תיקון ו), מדוע שייך התלמוד לעולם הבריאה. שֶׁבְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה מְאִירוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת שָׁם חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. אמנם, בִּבְחִינַת צִמְצוּם עָצוּם, כי חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף אף הן בבחינת אין סוף, שאין כל נברא בעל גבול יכול להשיגן כלל, ולכן צריכות הן צמצום עצום בִּכְדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי גְבוּל וְתַכְלִית, לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָה מִבְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת אֵלּוּ. מבואר (בתיקוני זהר שם), שדרגת הבינה (מוחין) שייכת ומתגלה בעולם הבריאה ("אימא עלאה מקננא בכורסייא"); דרגת המידות, אהבה ויראה וכו', שייכת ומתגלה בעולם היצירה ("שית ספירן מקננן במטט' [=יצירה]"); ודרגת המלכות שייכת לעולם העשייה (ולעולם האצילות שייך מה שמעבר להתגלות והשגה). הרי שעולם הבריאה הוא העולם שמהותו היא ההבנה וההשגה השכלית. והנבראים שבו, הנשמות והמלאכים, עיקר הווייתם הוא בתחום זה של הבנה והשגה שכלית.
וְלָכֵן נִמְשַׁךְ מִשָּׁם, הַתַּלְמוּד, שֶׁהוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת. שֶׁ הַתַּלְמוּד הוּא טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת עַל בּוּרְיָין.
וְלָכֵן נִמְשַׁךְ מִשָּׁם, מעולם הבריאה, הַתַּלְמוּד, שֶׁהוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת. שֶׁהרי עניינו של הַתַּלְמוּד הוּא הבירור המושכל, בחכמה, בינה ודעת, של טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת שבתורה שבכתב עַל בּוּרְיָין. מהותו של התלמוד אינה קשורה דווקא לספר מסוים שנקרא 'תלמוד'. ביטוי כמו 'גמרא' ו'תלמוד' מופיע גם במקורות קדומים, עוד קודם לחתימת התלמוד,
וְהַטְּעָמִים הֵם בְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת.
וְהַטְּעָמִים הֵם בְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת. טעמי ההלכות הם התורה בדרגתה המושכלת. בדרגה זו מתגלים הטעמים להלכות וההבנות המאפשרות להבין דבר מתוך דבר, להשיג ולדעת את השכל שבתורה ולגלותה בכל עולם לפי דרגתו. דרגה זו היא הנקראת 'תלמוד' והיא שייכת בעיקרה לעולם הבריאה.
וְהַהֲלָכוֹת עַצְמָן, הֵן מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהֵן: חֶסֶד דִּין רַחֲמִים כו'.
וְהַהֲלָכוֹת עַצְמָן, הֵן מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. אם טעמי ההלכות, התלמוד, שייכות לעולם השכל, הרי ההלכות הפסוקות עצמן, מה לעשות ומה לא לעשות, שייכות לעולם המידות שֶׁהֵן: חֶסֶד דִּין רַחֲמִים כו'.
שֶׁמֵּהֶן, נִמְשַׁךְ: הַהֶיתֵּר וְהָאִיסּוּר, וְהַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל, וְהַחִיּוּב וְהַפְּטוּר.
והקשר של ההלכות למידות הוא שֶׁמֵּהֶן, מן המידות, נִמְשַׁךְ: הַהֶיתֵּר וְהָאִיסּוּר, וְהַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל, וְהַחִיּוּב וְהַפְּטוּר. פסק ההלכה, זה מותר וזה אסור, הוא בעצם ביטוי של אהבה ויראה. אם להעמיד את הדברים בלשון פשוטה, מה שאומרת ההלכה הוא: את זה הקב"ה אוהב ואת זה הוא אינו אוהב. פסק ההלכה קובע: הקב"ה רוצה ככה! ומי שאוהב את הקב"ה עושה ככה. פסק ההלכה קובע: הקב"ה לא רוצה ככה! ומי שקשור אל הקב"ה וירא שלא להיפרד ממנו אינו עושה ככה. ההלכות עצמן עומדות לעצמן, לא בהקשר של טעמים ושכלים, מדוע ומה טעם, אלא בהקשר של הגדרות כמו אהבה ויראה. וכלשון המצויה אצל חכמי ימי הביניים: המעשה האהוב והמעשה השנוא על הקב"ה.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים (תיקון ו).
וּבְהִתְלַבְּשׁוּת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה, מִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דִּיצִירָה, שֶׁהוּא חָכְמָה בִּינָה דַּעַת דִּיצִירָה. וּבְהִתְלַבְּשׁוּתָן, בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה – נוֹצְרוּ הָרוּחוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁבִּיצִירָה.
כאן חוזר אדמו"ר הזקן לתאר את ירידת השכינה בעולמות, ממלכות דאצילות ועד לעולם העשייה. וּבְהִתְלַבְּשׁוּת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה,
וְגַם מִשָּׁם, הִיא הַמִּשְׁנָה שֶׁלְּפָנֵינוּ, שֶׁהִיא הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, הַנִּמְשָׁכוֹת גַּם כֵּן מֵחָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
וְגַם מִשָּׁם, מהמלכות של עולם היצירה, הִיא הַמִּשְׁנָה שֶׁלְּפָנֵינוּ, שֶׁהִיא הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, הַנִּמְשָׁכוֹת גַּם כֵּן בשורשן מֵחָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. (שהרי כל התורה היא חכמה של אין סוף ברוך הוא. כ״ק אדמו״ר זי״ע).
רַק שֶׁבְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁהֵם טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת, הֵם מְלוּבָּשִׁים וּגְנוּזִים בְּגוּפֵי הַהֲלָכוֹת, וְלֹא בִּבְחִינַת גִּילּוּי.
רַק שֶׁבְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁהֵם טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת, שבבחינת התלמוד כמבואר לעיל, הֵם מְלוּבָּשִׁים וּגְנוּזִים בְּגוּפֵי הַהֲלָכוֹת, שבמשנה, וְלֹא בִּבְחִינַת גִּילּוּי. גם בהלכות הפסוקות שבמשנה ישנם טעמים מדוע דבר זה אסור ומדוע דבר זה מותר, אלא שאין הם גלויים ברמה של ההלכה הפסוקה שבמשנה. ההלכה הפסוקה רק קובעת: כך עשה וכך אל תעשה. זה עיקר עניינה של המשנה. אכן, גם פסק ההלכה עצמו דורש לימוד, אבל אין זה לימוד הדורש להבין את טעמי ההלכה. זהו לימוד השייך לפסק ההלכה, לדעת מה יש לעשות במקרה זה ומה במקרה אחר, בעוד שבירור הטעמים והנימוקים מדוע זה כך – שייך למדרגת התלמוד.
וְגוּפֵי הַהֲלָכוֹת, שֶׁהֵן בִּבְחִינַת גִּילּוּי, , הֵן הֵן הֶאָרַת מִדּוֹתָיו שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים
וְגוּפֵי הַהֲלָכוֹת, שֶׁהֵן בִּבְחִינַת גִּילּוּי, במשנה שלפנינו , הֵן הֵן הֶאָרַת מִדּוֹתָיו שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים (תיקוני זהר שם). שגופי ההלכות, עשה כך ואל תעשה כך, הן ביטוי למידותיו של הקב"ה, שכך הוא אוהב וכך אינו וכו'.
דְּשִׁית סְפִירָן מְקַנְּנִין בִּיצִירָה
דְּשִׁית סְפִירָן מְקַנְּנִין בִּיצִירָה (ששש הספירות מקומן הוא ביצירה). שלושת העולמות, בריאה, יצירה עשייה, מקבלים את חיותם והווייתם מעולם האצילות (שהוא בבחינת אלוקות לגביהם), וכל אחד מהם מקבל את עיקר חיותו ואת אופיו המיוחד מבחינה אחרת של עולם האצילות. עולם הבריאה – מספירת הבינה; עולם היצירה – משש הספירות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד; ועולם העשייה – מספירת המלכות. וזה שנאמר כאן בשם תיקוני הזהר, ששש הספירות, שהן המידות של עולם האצילות, נמצאות ומאירות בעולם היצירה.
שֶׁהֵן דֶּרֶךְ כְּלָל שְׁנֵי קַוִּין, יָמִין וּשְׂמֹאל.
שֶׁהֵן דֶּרֶךְ כְּלָל שְׁנֵי קַוִּין, יָמִין וּשְׂמֹאל. שש הספירות, המידות, כשהן מסודרות כשני סֶגוֹלים, זה למטה מזה, מתחלקות באופן כללי לשני קווים אנכיים. קו הימין הוא הקו של מידת החסד, וקו השמאל של מידת הגבורה (ואף שישנו גם קו שלישי, הקו האמצעי, קו התפארת – כיוון שהוא ממוצע והרכבה מסוימת של שני הקווים שמימין ומשמאל, הרי שניתן לדבר על שני קווים בדרך כלל).
לְהָקֵל, מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד דְּהַיְינוּ לְהַתִּיר שֶׁיּוּכַל לַעֲלוֹת אֶל ה', אוֹ לְהַחְמִיר כו',
הביטוי של שני הקווים הללו במצוות הוא: לְהָקֵל, מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד (מצד החסד), דְּהַיְינוּ לְהַתִּיר שֶׁיּוּכַל לַעֲלוֹת אֶל ה', אוֹ לְהַחְמִיר כו', מצד מידת הדין, דהיינו לאסור, שלא יוכל לעלות אל ה'. בפני פוסק ההלכה יש באופן כללי שתי דרכים – להקל או להחמיר. לדוגמה, כאשר באה לפני הפוסק שאלה של כשרות: להקל ולהתיר את המאכל לאכילה, או להחמיר ולאסור אותו לאכילה. שתי הדרכים הניצבות לפניו הן שני הקווים, קו החסד וקו הדין. קו החסד – להקל ולהתיר, שהדבר הוא מותר מאיסורי הקליפה והוא יכול לעלות ולהתקרב אל ה'. או קו הדין והגבורה – לאסור, לקשור את הדבר למטה, שאין הוא יכול להינתק מהקליפה ולהתקרב אל ה'.
מידת החסד שבפסק ההלכה להקל אינה בהיתר שניתן לאדם מסוים לאכול, אלא בעיקר בחסד ובהיתר שניתן למאכל עצמו המותר. כמבואר (לעיל פרק ז), 'אסור' פירושו קשור, שהדבר קשור אל הקליפות, אסור אל הטומאה. לעומת זאת, כאשר על פי ההלכה מתירים דבר, משחררים אותו בזאת משיעבודו אל הרע, ומאפשרים לו לעלות למעלה.
המותר והאסור מבטאים כאמור את מידותיו של הקב"ה, ההיתר בקו החסד שהדבר רצוי ואהוב אצלו, והאיסור בקו הדין לומר שהדבר אינו ראוי ואינו רצוי להיות לפניו. ואולם אף האדם, שעוסק במשנה ובפסק ההלכה, מבטא בכך את מידותיו, וכמבואר בהקדמת הספר, את שורש נשמתו, אם בקו הימין או בקו השמאל. כי אף שהעיון בהלכה הוא עיון הגיוני, יש בכל עיון הגיוני צדדים, והצדדים הללו תלויים בשורש הנשמה. מי שנשמתו מצד הגבורה נוטה להחמיר ולרחק, ומי שנשמתו מצד החסד נוטה להקל ולקרב.
וְהַכֹּל, עַל פִּי חָכְמָה עִילָּאָה דַּאֲצִילוּת וּבִינָה וְדַעַת כְּלוּלוֹת בָּהּ, וּמְיוּחָדוֹת בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
וְהַכֹּל, כל בניין התורה, העיון שבתלמוד שבבחינת עולם הבריאה, והפסיקה שבמשנה שבבחינת עולם היצירה, והמעשה עצמו שבבחינת עולם העשייה, הם עַל פִּי חָכְמָה עִילָּאָה דַּאֲצִילוּת (חכמה עליונה של עולם האצילות), שהרי התורה בכל חלקיה ובכל דרגותיה היא חכמתו של הקדוש ברוך הוא (ש"אורייתא מחכמה נפקת"). וּבִינָה וְדַעַת כְּלוּלוֹת בָּהּ, בחכמה, וּמְיוּחָדוֹת בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. ש"אורייתא וקב"ה כולא חד" (שהתורה והקב"ה – הם אחד), ואם כן, לא רק בדרגת חכמה דאצילות אלא בכל דרגה ודרגה שהתורה נמצאת בה – היא מאוחדת באין סוף.
כִּי בְּתוֹךְ כּוּלָּן, מְלוּבָּשׁוֹת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת דַּאֲצִילוּת, שֶׁאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְיוּחָד בָּהֶן בְּתַכְלִית הַיִּחוּד.
כִּי בְּתוֹךְ כּוּלָּן, בכל מקום התורה בקודש הקודשים שבכל עולם ועולם והשראת השכינה בו, מְלוּבָּשׁוֹת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת דַּאֲצִילוּת, הם קודש הקודשים של עולם האצילות, שֶׁאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְיוּחָד בָּהֶן בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. הרי שאור אין סוף מאוחד בתכלית האיחוד בקודש הקודשים של כל עולם, ובתורה המלבישה אותו בכל עולם. ואפשר להוסיף: גם בכל מי שעוסק ומקיים את התורה בכל עולם.
וְכֵן בְּדֶרֶךְ זֶה, יָרְדָה הַשְּׁכִינָה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּהֵיכַל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה,
וְכֵן בְּדֶרֶךְ זֶה, כפי שתואר: מהיכל קודש הקודשים של עולם האצילות למלכות דאצילות, משם לקודש הקודשים של עולם הבריאה ומשם למלכות דבריאה, משם לקודש הקודשים של עולם היצירה ומשם למלכות של עולם היצירה. יָרְדָה הַשְּׁכִינָה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּהֵיכַל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה, בספירות חכמה, בינה דעת של עולם העשייה.
וְכָל עוֹלָם מג' עוֹלָמוֹת אֵלּוּ, מִתְחַלֵּק לְרִבְבוֹת מַדְרֵיגוֹת, הַנִּקְרָאוֹת גַּם כֵּן עוֹלָמוֹת פְּרָטִים.
וְכָל עוֹלָם מג' (שלושה) עוֹלָמוֹת אֵלּוּ, בריאה, יצירה, עשייה, מִתְחַלֵּק לְרִבְבוֹת מַדְרֵיגוֹת, הַנִּקְרָאוֹת גַּם כֵּן עוֹלָמוֹת פְּרָטִים. העולמות, בריאה, יצירה, עשייה, הם עולמות כלליים, ובכל עולם יש בחינות ומדרגות פרטיות לרוב, שלכל אחת מהן יש הגדרה של 'עולם'. ודרך וסדר זה של השראת השכינה בעולמות נכון גם בכל העולמות הפרטיים ובכל מדרגה פרטית של עולם.
וּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת מְלוּבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת שֶׁל כָּל עוֹלָם פְּרָטִי.
וּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת מְלוּבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת שֶׁל כָּל עוֹלָם פְּרָטִי. כל עולם, בין עולם כללי ובין עולם פרטי, הוא עולם שלם לעצמו, שיש בו בחינת ראש ובחינת רגל. 'ראש' הוא היכל קודש הקודשים שבו, חב"ד שבו, ו'רגל' היא המלכות שבו. זאת ועוד, אחידות המבנה החוזרת בכל העולמות מבטאת את הקשרים הגלויים והסמויים בין כל העולמות – ראש בראש, רגל ברגל, מלכות שבאצילות בכל מלכות ומלכות שבכל עולם. השכינה עצמה חודרת מלמעלה מעלה עד למטה מטה, היא היא המלובשת במלכות ובמציאות הזו שבכל פרטי העולמות, עד לכאן ממש.
(וּבָזֶה יוּבָן לְשׁוֹן הַכָּתוּב מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים )
(וּבָזֶה יוּבָן לְשׁוֹן הַכָּתוּב [תהלים קמה,ג]: " מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים" ). "מלכותך", המלכות של הקב"ה, שהיא מלכות דאצילות, היא בעצם המלכות של כל העולמות. כי בכל העולמות, ובבחינת המלכות של כל העולמות, עם כל הגיוון והשוני, מתגלה המלכות האחת, המלכות של הקב"ה.
יוֹרֶדֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁהוּא חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּמַדְרֵגָה.
והשכינה המלובשת במלכות של כל עולם פרטי יוֹרֶדֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁהוּא חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּמַדְרֵגָה. נמצא שכל העולמות משפיעים זה בזה, שלב אחר שלב, באופן ש'סוף מעשה' של עולם אחד הוא ה'מחשבה תחילה' של העולם האחר; הנקודה התחתונה ביותר של דרגה אחת היא נקודת הראשית של העולם שמתחתיה, שרגליו של כל עולם הן העטרה של העולם שלמטה ממנו.
וְהִנֵּה מֵהַשְּׁכִינָה, הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁל כָּל עוֹלָם וְעוֹלָם כְּלָלִי אוֹ פְּרָטִי, נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה אוֹר וְחַיּוּת לְכָל הָעוֹלָם וְהַבְּרוּאִים שֶׁבּוֹ, נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים וכו'.
וְהִנֵּה מֵהַשְּׁכִינָה, הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁל כָּל עוֹלָם וְעוֹלָם כְּלָלִי אוֹ פְּרָטִי, נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה אוֹר וְחַיּוּת לְכָל הָעוֹלָם וְהַבְּרוּאִים שֶׁבּוֹ, נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים וכו'. היכל קודש הקודשים של כל עולם הוא מרכז החיים, כמו ה'מוח' של אותו עולם, שממנו מתפשטת החיות (היא השכינה המלובשת בו) לכל החלקים והדרגות שבו, וכן ל'נבראים' שבו, כמו ה'דיבור' של אותו עולם היוצר את המציאויות הנפרדות ממנו כביכול, הנשמות והמלאכים וכו'.
כִּי כּוּלָּם, , נִבְרְאוּ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁהֵם דְּבַר ה' הַנִּקְרָא בְּשֵׁם שְׁכִינָה.
כִּי כּוּלָּם, כל הנבראים , נִבְרְאוּ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁהֵם דְּבַר ה' הַנִּקְרָא בְּשֵׁם שְׁכִינָה. השכינה, מלכות דאצילות, היא כאמור דבר ה'. וכמו דיבור האדם המגלה את מחשבתו החוצה אל האחר, כך השכינה היא כלל ההתגלות האלוקית כביכול כלפי חוץ, בבריאה ובנבראים כולם, המרגישים עצמם כיש מאין.
פרק זה המשיך לדון בנושא השראת השכינה – מהי והיכן וכיצד שורה השכינה בכל העולמות. לאחר שבפרק הקודם הובא המשל 'מבשרי אחזה', התמקד הפרק הזה בהבנת הנמשל. השכינה, שהיא עיקר וראשית הגילוי האלוקי הנמשך לכל העולמות, מתלבשת ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו של הקב"ה (הנקראים 'מוחין'), והם מתלבשים בתורה ומצוותיה. והוסבר כיצד ומדוע דווקא התורה, הנובעת מחכמתו העליונה של הקב"ה, יכולה לשמש כלי ולבוש לשכינה בכל עולם ועולם לפי דרגתו. בהמשך הסביר אדמו"ר הזקן כיצד יורדת השראת השכינה בעולמות בהתלבשותה בתורה, בעולם הבריאה (בבחינת התלמוד) ובעולם היצירה (בבחינת המשנה) ובעולם העשייה. ונתבאר שהירידה בכל העולמות (ולא רק בשלושת העולמות הכלליים, בריאה, יצירה, עשייה, אלא בכל מדרגה פרטית הנקראת גם כן עולם) היא באופן שהמלכות של עולם גבוה מתלבשת ב'היכל קודש הקודשים' של העולם שלמטה ממנו, ומשם היא מתפשטת ומחיה את כל פרטי וחלקי העולם עד המלכות שבו (דיבור) המחיה את הברואים (נשמות ומלאכים) שבו, והלאה אל העולמות שמתחתיו. מן התיאור הכללי שבפרק זה, הנוגע לעולמות הרוחניים שלמעלה מהעולם שלנו, עובר אדמו"ר הזקן לדון בפרק הבא על העולם והמציאות שלנו, על השראת השכינה במקום ובזמן הזה.