Likutei Amarim 51

חזור

לקוטי אמרים

פרק נא

וְהִנֵּה לְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר לְשׁוֹן הַיָּנוֹקָא דִּלְעֵיל

וְהִנֵּה לְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר לְשׁוֹן הַיָּנוֹקָא דִּלְעֵיל. "לשון הינוקא" הוא המאמר מספר הזהר (חלק ג קפז,א) בשם "ההוא ינוקא", המצוטט והמבואר לעיל בפרק לה. הוסבר שם ש"לשון הינוקא" מהזהר הוא משל הממשיל את אור השכינה לאור הנר, שאינו נאחז בפתילה ואינו מאיר בלי שמן. ובדומה לכך, אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה, אלא על ידי מעשים טובים שנמשלו לשמן. פרק זה ישוב לנושא זה בצדדים אחרים ובאופן אחר, ולשם כך יש להקדים ולברר נושא רחב יותר.

צָרִיךְ לְבָאֵר תְּחִלָּה, לְהָבִין קְצָת, עִנְיַן 'הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה'. שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בְּבֵית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְכֵן כָּל מָקוֹם הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה. מַה עִנְיָינוֹ.

צָרִיךְ לְבָאֵר תְּחִלָּה, לְהָבִין קְצָת, את עִנְיַן המושג הנזכר פעמים רבות במקורות 'הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה'. כמו שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בְּבֵית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שבבית המקדש. וְכֵן כָּל מָקוֹם אחר, בין במקום ובין בנפש, שנאמר שיש בו הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה. יש לבאר מַה עִנְיָינוֹ. מהי המשמעות של דבר זה, שהשכינה שורה במקום מסוים?

הֲלֹא "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" וְלֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ

והשאלה היא: הֲלֹא "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו,יג), וְלֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ (ואין מקום פנוי ממנו) (תיקוני זהר תיקון נז). ואם השכינה מצויה בכל מקום, אי אפשר לומר שהיא מצויה במקום מסוים דווקא, כמו בבית קודש הקודשים. שהרי אם נאמר על דבר מסוים שהוא נמצא במקום מסוים, משמע שאין הוא נמצא במקום אחר, ואילו בהשראת השכינה – הרי אין מקום פנוי ממנו!

אַךְ הָעִנְיָן, כְּדִכְתִיב: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ"

אַךְ הָעִנְיָן, כְּדִכְתִיב: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט,כו). כלומר, מתוך בשרי, מתוך עצמי האישי, אני יכול לראות ולהשיג את המהות העליונה. לשון זו מצויה הרבה בדברי חסידות, כפתיחה לסוג מסוים של הסברים המשתמשים בתבנית האדם, בגוף האדם ובנפש האדם, כמודל וכדוגמה להבנת המציאות העליונה.

שֶׁכְּמוֹ שֶׁנִּשְׁמַת הָאָדָם הִיא מְמַלְּאָה כָּל רְמָ"ח אֶבְרֵי הַגּוּף, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלוֹ.

שֶׁכְּמוֹ שֶׁנִּשְׁמַת הָאָדָם הִיא מְמַלְּאָה כָּל רְמָ"ח (248) אֶבְרֵי הַגּוּף, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלוֹ. הנשמה הרי מצויה בגוף כולו, אין חלק בגופו של אדם שאין בו נשמת חיים. אם באיבר מסוים בגופו של אדם אין נשמת חיים – הוא נרקב ומת.

וְאַף עַל פִּי כֵן, עִיקַּר מִשְׁכָּנָהּ וְהַשְׁרָאָתָהּ הִיא בְּמוֹחוֹ,

וְאַף עַל פִּי כֵן, עִיקַּר מִשְׁכָּנָהּ וְהַשְׁרָאָתָהּ הִיא בְּמוֹחוֹ, שהוא מרכז התודעה והחיות של כל האדם.

וּמֵהַמּוֹחַ מִתְפַּשֶּׁטֶת לְכָל הָאֵבָרִים.

וּמֵהַמּוֹחַ מִתְפַּשֶּׁטֶת השראת הנשמה ונותנת את החיים לְכָל הָאֵבָרִים. בחינה זו היא עצם החיים, ובבחינה זו, של היות חי, כל חלקי הגוף שווים. מבחינה זו אין הבדל בין הציפורן שברגל ובין המוח שבראש.

: וְכָל אֵבָר מְקַבֵּל מִמֶּנָּה, חַיּוּת וְכֹחַ הָרָאוּי לוֹ, לְפִי מִזְגּוֹ וּתְכוּנָתוֹ

ועוד, בחינה נוספת על עצם החיות היא: וְכָל אֵבָר מְקַבֵּל מִמֶּנָּה, מנשמת החיים הכללית את מידת החַיּוּת וְכֹחַ הָרָאוּי לוֹ, ואותה מידת התפשטות הנשמה בכל איבר ואיבר בפרט היא בחינת החיוניות שיש בו. כפי שראוי ומתאים לו לְפִי מִזְגּוֹ וּתְכוּנָתוֹ של האיבר. כלומר, שבהשפעת החיוניות מהנשמה כבר ישנה התכונה והמזיגה המתאימה לכל איבר (ולא שהשינוי נעשה על ידי האיבר כגוון הנראה במים הנמצאים בכלי זכוכית צבוע. כ"ק אדמו"ר זי"ע).

הָעַיִן לִרְאוֹת, וְ הָאֹזֶן לִשְׁמוֹעַ, וְהַפֶּה לְדַבֵּר, וְהָרַגְלַיִם לַהֲלוֹךְ.

כגון: הָעַיִן מקבלת מהנשמה את כוח החיות המאפשר לה לִרְאוֹת, וְכן הָאֹזֶן לִשְׁמוֹעַ, וְהַפֶּה לְדַבֵּר, וְהָרַגְלַיִם לַהֲלוֹךְ.

כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ, שֶׁבַּמּוֹחַ מַרְגִּישׁ כָּל הַנִּפְעָל בִּרְמָ"ח אֵבָרִים וְכָל הַקּוֹרוֹת אוֹתָם.

כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ, שֶׁבַּמּוֹחַ מַרְגִּישׁ כָּל הַנִּפְעָל בִּרְמָ"ח אֵבָרִים וְכָל הַקּוֹרוֹת אוֹתָם. המוח הוא המרכז של כל הכוחות הפרטיים שבאיברים. מהמוח יוצאות הדרישות והרצונות לאיברים, ואל המוח חוזרות התגובות, התחושות והדרישות מהאיברים. המוח הוא מרכז התודעה של ה'אני' בכללו, והוא מרכז העצבים של הגוף. מדברים אלה נראה בעליל ("כנראה בחוש") מה שנאמר כבר, שהחיות הרוחנית המתלבשת באיברים אינה כוח אחד המתפצל לאיברי הגוף השונים, אלא שהיא כוח מורכב מצד עצמו. כבר בהיותו במרכז שבמוח, עוד בטרם התלבש באיברים השונים, הוא מורכב ומפוצל לכוחות השונים: כוח הראייה וכוח ההילוך וכו'.

וְהִנֵּה, אֵין שִׁינּוּי קַבָּלַת הַכֹּחוֹת וְהַחַיּוּת שֶׁבְּאֶבְרֵי הַגּוּף מִן הַנְּשָׁמָה מִצַּד עַצְמָהּ וּמַהוּתָהּ.

נמצא שמצד אחד, עוד קודם שנמשכה הנשמה באיברים הכוחות מחולקים זה מזה. וְהִנֵּה, מצד שני, גם אֵין שִׁינּוּי קַבָּלַת הַכֹּחוֹת וְהַחַיּוּת שֶׁבְּאֶבְרֵי הַגּוּף מִן הַנְּשָׁמָה מִצַּד עַצְמָהּ וּמַהוּתָהּ. גם אי אפשר לומר שחלוקה והתפצלות זו מצויה בנשמה בעצמה ומהותה.

שֶׁ יִהְיֶה מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ מִתְחַלֵּק לִרְמָ"ח חֲלָקִים שׁוֹנִים, מִתְלַבְּשִׁים בִּרְמָ"ח מְקוֹמוֹת כְּפִי צִיּוּר חֶלְקֵי מְקוֹמוֹת אֶבְרֵי הַגּוּף.

שֶׁאם אנו אומרים כן, יִהְיֶה מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ של הנשמה מִתְחַלֵּק לִרְמָ"ח חֲלָקִים שׁוֹנִים, שהם לכאורה אלה ה מִתְלַבְּשִׁים בִּרְמָ"ח מְקוֹמוֹת כְּפִי צִיּוּר חֶלְקֵי מְקוֹמוֹת אֶבְרֵי הַגּוּף. אם היינו אומרים שהנפש בעצמותה מורכבת מכוחות שונים, מכח הראייה וכוח השמיעה וכוח ההילוך, פירושו של דבר היה שעצם הנפש מחולקת לחלקים רבים, כמניין וכצורת איברי הגוף, שלכל אחד ישנו אופיו ותכונתו וכוח פעולתו המיוחדים והנבדלים לו.

שֶׁלְּפִי זֶה נִמְצָא עַצְמוּתָהּ וּמַהוּתָהּ מְצוּיָּיר בְּצִיּוּר גַּשְׁמִי. ו דְּמוּת וְתַבְנִית כְּתַבְנִית הַגּוּף חַס וְשָׁלוֹם.

מסקנה שכזו היא בלתי אפשרית, משום שֶׁלְּפִי זֶה נִמְצָא עַצְמוּתָהּ וּמַהוּתָהּ של הנשמה מְצוּיָּיר בְּצִיּוּר גַּשְׁמִי. הנשמה היא מהות וצורה רוחנית, ואי אפשר לשייך לה דְּמוּת וְתַבְנִית כְּתַבְנִית הַגּוּף חַס וְשָׁלוֹם.

אֶלָּא כּוּלָּהּ עֶצֶם אֶחָד רוּחָנִי פָּשׁוּט, וּמוּפְשָׁט מִכָּל צִיּוּר גַּשְׁמִי וּמִבְּחִינַת וְגֶדֶר מָקוֹם וּמִדָּה וּגְבוּל גַּשְׁמִי

אֶלָּא הנשמה בעצמה היא כּוּלָּהּ עֶצֶם אֶחָד רוּחָנִי פָּשׁוּט, שאינו מורכב ואינו מתחלק. וּמוּפְשָׁט מִכָּל צִיּוּר גַּשְׁמִי וּמִבְּחִינַת וְגֶדֶר מָקוֹם וּמִדָּה וּגְבוּל גַּשְׁמִי החלים על הצורה הגשמית.

מִצַּד מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ. וְ לֹא שַׁיָּיךְ מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ לוֹמַר שֶׁהִיא בַּמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ יוֹתֵר מִבָּרַגְלַיִם. מֵאַחַר שֶׁמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ אֵינָהּ בְּגֶדֶר וּבְחִינַת מָקוֹם וּגְבוּל גַּשְׁמִי.

פשטות זו של הנשמה היא מִצַּד מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ. וְלכן, לֹא שַׁיָּיךְ מבחינת מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ לוֹמַר שֶׁהִיא נמצאת בַּמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ יוֹתֵר מִבָּרַגְלַיִם. מֵאַחַר שֶׁמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ אֵינָהּ בְּגֶדֶר וּבְחִינַת מָקוֹם וּגְבוּל גַּשְׁמִי. אי אפשר לומר שהנשמה נמצאת באיבר אחד בגוף יותר ובאופן שונה משהיא נמצאת באיבר אחר בגוף, כיוון שאין הגדרים של מקום חלים עליה, ואף אין היא מתייחסת כלל לגדרים אלה.

והשאלה היא אפוא: אם כאמור הנשמה אינה מתייחסת אל איברי הגוף, אם אין היא כביכול מכירה אותם בשמותם וצורתם ואיכותם, כיצד הם מקבלים את חיותם ממנה – אותה החיות שהיא מכוונת לפי מזגם ותכונתם, ואשר בלעדיה אין הן יכולים להתקיים כפי שהם?

רַק שֶׁתַּרְיָ"ג מִינֵי כֹּחוֹת וְחַיּוּת כְּלוּלִים בָּהּ בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ. לָצֵאת אֶל הַפּוֹעַל וְהַגִּילּוּי מֵהַהֶעְלֵם.

רַק שההסבר לכך הוא: שֶׁתַּרְיָ"ג מִינֵי כֹּחוֹת וְחַיּוּת כְּלוּלִים בָּהּ בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ. כל החלקים והפרטים שישנם בגוף (רמ"ח איברים ושס"ה גידים) נמצאים וכלולים בכוח גם במהות הנפש. והם מוכנים בתוכה לָצֵאת מהכוח אֶל הַפּוֹעַל וְהַגִּילּוּי מֵהַהֶעְלֵם.

לְהַחֲיוֹת רְמָ"ח אֵבָרִין ו שְׁסָ"ה גִּידִין שֶׁבַּגּוּף עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָם בַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, שֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּם כֵּן, ו כֹּחוֹת וְחַיּוּת הַלָּלוּ.

והגילוי הוא לְהַחֲיוֹת רְמָ"ח אֵבָרִין וּ שְׁסָ"ה גִּידִין שֶׁבַּגּוּף עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָם בַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, היא דרגת הנפש (הבהמית) המחיה ומפעילה באופן ישיר את הגוף, שֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּם כֵּן, כנגד האיברים שבגוף, רְמָ"ח וּשְׁסָ"ה כֹּחוֹת וְחַיּוּת הַלָּלוּ. הנשמה העליונה היא מהות רוחנית אחדותית שאינה מתייחסת ואינה מתקשרת אל השינוי והנבדלות שבאיברי הגוף, ואילו הנפש החיונית היא בבחינת ממוצע בין הנשמה האלוקית העליונה לבין הגוף. הנפש החיונית אף היא מהות רוחנית, אבל היא מהות רוחנית בדרגה נמוכה יותר (ועצמית פחות), והיא זו המתפרדת ומשפיעה לכוחות שונים לפי איברי הגוף, להחיותם ולהפעילם.

וְהִנֵּה עַל הַמְשָׁכַת כָּל הַתַּרְיָ"ג מִינֵי כֹּחוֹת וְחַיּוּת מֵהֶעְלֵם הַנְּשָׁמָה אֶל הַגּוּף לְהַחֲיוֹתוֹ, עָלֶיהָ אָמְרוּ שֶׁעִיקַּר מִשְׁכָּנָהּ וְהַשְׁרָאָתָהּ שֶׁל הַמְשָׁכָה זוֹ וְגִילּוּי זֶה הוּא כּוּלּוֹ בַּמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ. אותו כוח שבנפש הפועל ומפעיל את הגוף, אינו זורם במישרין מעצמות ומהות הנשמה אל האיברים השונים, אלא הוא עובר תחילה בנקודה מרכזית שבגוף האדם, במוח שבראש.

וְלָכֵן הֵם, מְקַבְּלִים תְּחִלָּה הַכֹּחַ וְהַחַיּוּת הָרָאוּי לָהֶם, לְפִי מִזְגָּם וּתְכוּנָתָם. שֶׁהֵן: חָכְמָה בִּינָה דַּעַת, וְכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וְכָל הַשַּׁיָּיךְ לַמּוֹחִין.

וְלָכֵן הֵם, המוחין שבראש, מְקַבְּלִים תְּחִלָּה הַכֹּחַ וְהַחַיּוּת הָרָאוּי לָהֶם, לְפִי מִזְגָּם וּתְכוּנָתָם. שֶׁהֵן: חָכְמָה בִּינָה דַּעַת, וְכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וְכָל הַשַּׁיָּיךְ לַמּוֹחִין. קודם כול מקבל המוח את כוחות המחשבה וההכרה השייכים אל המוח.

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם כְּלָלוּת כָּל הַמְשָׁכוֹת הַחַיּוּת לִשְׁאָר הָאֵבָרִים, גַּם כֵּן כְּלוּלָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בַּמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ.

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, לא רק את החיות הפרטית שלו מקבל המוח שבראש, אֶלָּא גַּם כְּלָלוּת כָּל הַמְשָׁכוֹת הַחַיּוּת לִשְׁאָר הָאֵבָרִים, גַּם כֵּן כְּלוּלָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בַּמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ. שכאמור, כלל הכוחות הפועלים בגוף נמשכים ומתגלים תחילה במוח. אותם כוחות השייכים למוח עצמו, חכמה בינה ודעת וכוח המחשבה, הם שם בגילוי גמור, ושאר הכוחות השייכים לרמ"ח האיברים, אינם בו בגילוי לפעול פעולתם, כי אם רק מאירים ומתפשטים ממנו כזיו השמש מהשמש.

וְשָׁם, הוּא עִיקָּרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ שֶׁל הַמְשָׁכָה זוֹ, בִּבְחִינַת גִּילּוּי הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁל כָּל הַנְּשָׁמָה כּוּלָּהּ.

וְשָׁם, במוח שבראש, הוּא עִיקָּרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ שֶׁל הַמְשָׁכָה זוֹ, בִּבְחִינַת גִּילּוּי הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁל כָּל הַנְּשָׁמָה כּוּלָּהּ. בהתגלות כוח החיות שבמוח שבראש מתגלה עיקרה וכללה של החיות הנמשכת מהנפש לגוף.

וּמִשָּׁם מִתְפַּשֶּׁטֶת הֶאָרָה לִשְׁאָר כָּל הָאֵבָרִים וּמְקַבֵּל כָּל אֶחָד כֹּחַ וְחַיּוּת הָרָאוּי לוֹ כְּפִי מִזְגּוֹ וּתְכוּנָתוֹ.

וּמִשָּׁם מִתְפַּשֶּׁטֶת הֶאָרָה לִשְׁאָר כָּל הָאֵבָרִים וּמְקַבֵּל כָּל אֶחָד כֹּחַ וְחַיּוּת הָרָאוּי לוֹ כְּפִי מִזְגּוֹ וּתְכוּנָתוֹ. בכוח החיות שבמוח שבראש יש אפוא יחד עם התגלות אור הנשמה כולה גם המשכה והארה פרטית אל כל אחד מהאיברים.

כֹּחַ הָרְאִיָּה מִתְגַּלֶּה בָּעַיִן, וְכֹחַ הַשְּׁמִיעָה בָּאוֹזֶן וכו'.

כגון: כֹּחַ הָרְאִיָּה מִתְגַּלֶּה בָּעַיִן, וְכֹחַ הַשְּׁמִיעָה בָּאוֹזֶן וכו'. העין והאוזן הם הכלים הראויים והמסוגלים לראייה ולשמיעה, ולכן בהם מתגלה אותו כוח שבנפש, בעין הכוח לראות ובאוזן הכוח לשמוע. וכיוצא בזה בשאר האיברים.

וְכָל הַכֹּחוֹת מִתְפַּשְּׁטִים מֵהַמּוֹחַ כַּנּוֹדַע. כִּי שָׁם הוּא עִיקַּר מִשְׁכַּן הַנְּשָׁמָה כּוּלָּהּ, בִּבְחִינַת גִּילּוּי, שֶׁנִּגְלֵית שָׁם כְּלָלוּת הַחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה.

וְכָל הַכֹּחוֹת מִתְפַּשְּׁטִים מֵהַמּוֹחַ כַּנּוֹדַע. ומכל מקום עיקר ההמשכה ותחילתה הוא במוח. כִּי שָׁם הוּא עִיקַּר מִשְׁכַּן הַנְּשָׁמָה כּוּלָּהּ, בִּבְחִינַת גִּילּוּי, שֶׁנִּגְלֵית שָׁם כְּלָלוּת הַחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה. כאמור הנשמה בעצמה אינה נגלית כלל, לא בציפורן שברגל ואף לא במוח שבראש, ואולם הארה ממנה נמשכת בבחינת גילוי, וכללות הארה זו של חיות וגילויה בגוף הוא במוח שבראש.

רַק כֹּחוֹתֶיהָ שֶׁל כְּלָלוּת הַחַיּוּת מְאִירִים וּמִתְפַּשְּׁטִים מִשָּׁם לְכָל אֶבְרֵי הַגּוּף, כְּדִמְיוֹן הָאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט וּמֵאִיר מֵהַשֶּׁמֶשׁ לְחַדְרֵי חֲדָרִים.

רַק כֹּחוֹתֶיהָ שֶׁל כְּלָלוּת הַחַיּוּת מְאִירִים וּמִתְפַּשְּׁטִים מִשָּׁם לְכָל אֶבְרֵי הַגּוּף, כוחות החיות שבאיברים הם רק הארה והתפשטות מכללות הארת הנשמה שבמוח, כְּדִמְיוֹן הָאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט וּמֵאִיר מֵהַשֶּׁמֶשׁ לְחַדְרֵי חֲדָרִים. ההדגשה במשל זה היא שכוחות החיות שבאיברים, למרות שהם נראים עצמאיים, אינם נפרדים מהנפש בעצמה, כמו שהאור אינו יכול להיות נפרד ממקור האור – ואפילו שאין זה נראה כך, כמו אור השמש בחדרי חדרים, חדר לפנים מחדר, שהשמש עצמה אינה נראית שם.

[וַאֲפִילּוּ הַלֵּב, מְקַבֵּל מֵהַמּוֹחַ, וְלָכֵן הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עָלָיו בְּתוֹלַדְתּוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

[וַאֲפִילּוּ הַלֵּב, שאף הוא איבר מרכזי, מְקַבֵּל מֵהַמּוֹחַ, וְלָכֵן הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עָלָיו בְּתוֹלַדְתּוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק יב)]. הלב אף הוא מרכז של חיים, הוא מרכז את כל תנועת הדם המחיה את הגוף. ואף על פי כן, אף הוא מקבל מהמוח את הגירויים העצביים המנחים והמפעילים אותו. המוח הוא מרכז העצבים, המרכז את כל התחושה והמודעות, את העברת החיות לכל האיברים ואת התיאום ביניהם. ובמובן זה, כפי שהוא שליט על כל איברי הגוף הוא שליט גם על הלב.

מדברים אלה עולה, שרק הארתה של הנשמה מתגלית בגוף ומתייחסת לאיברי הגוף השונים. ואולם גם הארתה של הנשמה, ואפילו של בחינת הנשמה הפועלת בגוף, אינה פועלת בצורה מבוזרת, באופן שכל חלק בגוף מקבל ממנה במישרין את כוח הנפש השייך לו, אלא שכל הכוחות מגיעים לנקודת ריכוז אחת, היא המוח שבראש, ומשם היא נמשכת לכל איברי הגוף, לכל אחד ואחד לפי דרכו ולפי עניינו.

עד כאן חלקו הראשון של הפרק, שעסק במשל. המשל, מתוך הוויית האדם, הגדיר באופן הכולל ביותר את מערך ההתייחסות בין שלושה מושגים: המהות העצמית, ההשראה וההתגלות. נאמר שמושגים אלה נבדלים זה מזה בצורות שונות. המהות העצמית היא ההוויה לעצמה שיכולה להיות במקומות שונים ובמצבים שונים בלי שתתגלה. היא קיימת ומצויה בכל דבר, אבל גילויה לא יהיה בשום עניין ספציפי. ובמשל, היא עצם החיים, שנמצאים בכל הגוף בשווה, בכף הרגל כמו במוח שבראש, אבל הם אינם מתגלים בשום מקום מיוחד. מושג אחר ודרגה אחרת היא ההשראה, השראת השכינה בעולם והשראת הנשמה בגוף. להשראה יש מקום, ובמשל מקום השראת הנפש הוא המוח שבראש, ומשם היא מתגלה ופועלת בכל האיברים. הדרגה השלישית היא ההתגלות. ובמשל, התגלות הנפש בחיות האיברים ובפעולתם. דרגה זו אף היא דרגה לעצמה, ופעמים ישנה התגלות בלא השראה ופעמים ישנה השראה בלא התגלות.

התגלותה של הנפש יכולה להיות גם במקום שאינו דווקא מקום השראתה של הנפש. לדוגמה, ידו של הצייר יכולה לשמש כלי להתגלות הפנימיות של הנפש יותר מכל חלק אחר בגופו, כולל המוח שבראשו. ההתגלות של נפשו, של הוויית החיים שבו, בוודאי צריכה לעבור דרך מוחו, אבל היא אינה בהכרח מתגלה שם, אלא באיבר אחר שבגוף. לשם דוגמה, היו אנשים כאלה, שהייתה עליהם פליאה גדולה, כיצד אדם פלוני שהוא מתנהג כבהמה גסה בכל עניין יכול להיות אמן גדול כל כך? והסברו של דבר – כי אפשר שפנימיות הנפש מתגלה גם כך. בכל מקרה השראת הנפש היא במוח, אבל המוח אינו תמיד המגלה את פנימיותה של הנפש כמו חלק אחר בגוף. בתלמוד (סוטה י,א) נמנים חמישה אנשים (שמשון, שאול, אבשלום, צדקיהו ואסא) ש"נבראו מעין דוגמא של מעלה". כלומר שבחלק מסוים של הווייתם היו בכל השלמות. וכפי שרואים מאנשים אלה, אפשר שרק בחלק מהווייתו של אדם תתגלה מעלה עליונה ולא בכלל אישיותו. "שמשון בכוחו" מגלה בידיו כוחות עליונים שאינם מתגלים במוחו. והרי שישנה התגלות בלא השראה, שההשראה שבו אינה בהתגלות.

וכפי שיש דוגמה באדם יש דוגמה בעולם. על שני הרים מסופר בתורה: הר סיני והר המוריה. הר סיני היה מקום של התגלות. ההתגלות שהייתה על הר סיני בשעת מתן תורה, הייתה מעל ומעבר לכל התגלות שהייתה על הר המוריה, מקום בית המקדש. ואולם, הר סיני, לאחר ההתגלות שהייתה בו, שב להיות מקום שהצאן והבקר רועים בו, שאין בו שום דבר מיוחד. ואילו הר המוריה הוא מקום השראת השכינה, וגם בזמן שאין הוא מקום של התגלות כלל, הוא עדיין המקום שבו שורה השכינה תמיד.

וְכָכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.

וְכָכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. כבר דובר על הפרדוקס הלשוני שבביטוי "ככה ממש על דרך משל". גם כאן מבטא הצירוף הזה את הבעייתיות של הנושא שבו מדובר, השראת השכינה. מן הצד האחד כל ההסבר הוא "דרך משל" בלבד, אך מן הצד האחר הוא "ככה ממש". יש כאן צירוף והעמדה של דברים יחד, של משל ונמשל, וגם אם אי אפשר להבין את המשל (והנמשל) לאשורו, יש לקבלו "ככה ממש", כסימן בינתיים לקראת הסברים נוספים.

אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין לְהַחֲיוֹתָם. וּבְכָל עוֹלָם יֵשׁ בְּרוּאִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, רִבּוֹא רְבָבוֹת מִינֵי מַדְרֵגוֹת, מַלְאָכִים וּנְשָׁמוֹת כו'.

אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין (כל העולמות) לְהַחֲיוֹתָם. וּבְכָל עוֹלָם יֵשׁ בְּרוּאִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, רִבּוֹא רְבָבוֹת מִינֵי מַדְרֵגוֹת, מַלְאָכִים וּנְשָׁמוֹת כו'. 'עולם', כפי שהוא מוגדר בפינו, הינו מרחב של הוויות, הוויות מודעות והוויות מודעות בחלקן המצויות בו במערך מסוים. אין זה מרחב פיזי דווקא, אלא הממדים שמאפשרים לדברים מסוימים להיות בתוך מציאות. במובן זה, כפי שאנו רואים בעולם שלנו, יש בכל עולם אין ספור מדרגות והוויות שונות, מלאכים ונשמות וכו'.

וְכֵן רִיבּוּי הָעוֹלָמוֹת, אֵין לוֹ קֵץ וּגְבוּל, גָּבוֹהַּ עַל גָּבוֹהַּ

וְכֵן רִיבּוּי הָעוֹלָמוֹת, אֵין לוֹ קֵץ וּגְבוּל, גָּבוֹהַּ עַל גָּבוֹהַּ שומר וגבוהים עליהם (על פי קהלת ה,ז). יתר על ריבוי הברואים שבכל עולם יש ריבוי לאין קץ במספר העולמות. אף על פי שמדברים על מספרים של עולמות, שני עולמות או ארבעה עולמות, יש לאמיתו של דבר עולמות לאין ספור, שונים בהרכבם ושונים בדרגתם. ההפרש בין העולמות הוא במעלתם ובדרגתם, וריבוי העולמות הוא שיש עולמות גבוהים על גבוהים וגבוהים עליהם – לאין קץ. כל עולם מאוכלס ביצורים ובהוויות שונות ומרובות, הוויות חומריות ויותר מהן הוויות רוחניות. כדי לקבל מושג על יחסי הגודל, במבנה הכולל של עולמות שבו מדובר כאן, מהווה ה'יקום' שהפיזיקאים מדברים עליו היום (שאף הוא גדול למדי), רק שכבה דקה מתוך מערכת אחת של עולמות, שכמוה ולמעלה ממנה יש לאין ספור.

וְהִנֵּה מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא שָׁוָה בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, כִּמְשַׁל הַנְּשָׁמָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְהִנֵּה מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא שָׁוָה בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שאי אפשר לומר שהקב"ה מבחינת עצמותו נמצא בעולם עליון יותר מאשר הוא נמצא בעולם תחתון. כִּמְשַׁל הַנְּשָׁמָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל. שעצם כוח החיים שנותנת הנשמה בגוף, מאיר באצבע שברגל לא פחות מאשר במוח שבראש.

כפי שנאמר, מבחינת מהותו ועצמותו של הקב"ה "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו), וההדגשה היא "ממנו" דווקא – ממהותו ומעצמותו. ופירושו של דבר, שמבחינת מהותו ועצמותו אין שום מקום, הוויה ודרגה, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, מהמלאך מיכאל השר הגדול ועד לתולעת הקטנה, הפנוי ממנו. כפי שאומר זאת הרמב"ם: "שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי – אין דבר יכול להמצאות". אין כל קיום של עולם, של הוויה, מתאפשר אלא על רקע המציאות האלוקית. כי רק המהות והעצמות האלוקית היא המחיה והמהווה את כל המציאות, מראש ועד סוף ומכל צד ופינה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים דְּאִיהוּ סְתִימוּ דְּכָל סְתִימִין

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים (הקדמת תיקוני זהר יז,א): דְּאִיהוּ סְתִימוּ דְּכָל סְתִימִין (שהוא נעלם מכל הנעלמים). כי אם מציאותו שווה בכל העולמות, הוא גם סתום ונעלם בכולם.

פֵּירוּשׁ: דַּאֲפִילּוּ בְּעָלְמִין סְתִימִין דִּלְעֵילָּא הוּא סָתוּם וְנֶעְלָם בְּתוֹכָם כְּמוֹ שֶׁהוּא סָתוּם וְנֶעְלָם בַּתַּחְתּוֹנִים.

את הביטוי "סתימו דכל סתימין" אפשר להבין במשמעות של נעלם יותר מכל הנעלמים, אבל באותו הערך. ולכן מוסיף כאן המחבר, פֵּירוּשׁ: דַּאֲפִילּוּ בְּעָלְמִין סְתִימִין דִּלְעֵילָּא (בעולמות הנעלמים שלמעלה) הוּא סָתוּם וְנֶעְלָם בְּתוֹכָם כְּמוֹ שֶׁהוּא סָתוּם וְנֶעְלָם בַּתַּחְתּוֹנִים. כלומר, אין הוא רק נעלם יותר מהם, אלא הוא נעלם מהם. וכל כך בהפלגה ושלא בערך כלל, שאין כל הבדל בין היעלמו בעולמות התחתונים ובין היעלמו בעולמות העליונים והסתומים.

החלוקה בין 'עלמין סתימין' (עולמות נעלמים) ו'עלמין דאתגליין' (עולמות שגלויים), היא חלוקה שהמשמעות שלה היא רק מבחינתנו. 'עולם גלוי' הוא עולם שלהוויה בסדר גודל שלנו יש בו השגה, ו'עולם סתום' הוא עולם שמעבר לגבולות ההשגה שלנו. במובן זה, קו החלוקה בין העולמות הגלויים והעולמות הסתומים אינו קבוע, והוא משתנה מאדם לאדם, ואף באותו אדם הוא משתנה לפי שעתו ולפי דרגתו. החלוקה הזו היא גם חלוקה בדרגה – העולמות הסתומים הם גם עולמות גבוהים יותר. ומה שנאמר כאן הוא שגם לו היינו מגיעים בהשגותינו לגבול העולמות הגלויים, ומעבר להם אל העולמות הסתומים, ולמעלה מעלה מעל ומעבר לכל הגדרה – הרי הוא עצמו "סתימו דכל סתימין". גם שם הקב"ה הוא סתום ונעלם בדיוק כפי שהוא סתום ונעלם בתוך העולם שלנו.

כִּי לֵית מַחְשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל. אֲפִילּוּ בָּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים,

כִּי לֵית מַחְשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ (אין מחשבה תופסת בו) כְּלָל. לא רק המחשבה שלנו כבני אדם אלא כל מחשבה. אֲפִילּוּ בָּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, בכל דרגה ובכל עולם, איננה תופסת בו. כפי שנאמר בפיוט מתפילת הימים הנוראים, הקב"ה הוא "השווה ומשווה קטֹן וגדול" – הקב"ה נבדל ונעלם מהעולמות העליונים כמו מהעולמות שלנו. את מהותו של הקב"ה אין המלאך מיכאל יודע יותר מהיצור הקטן שבקטנים בעולם הזה. משרתי מעלה שואלים זה לזה "איה מקום כבודו" באותו ערך ששואל ילד קטן לפי המושגים שלו. כי כאמור, הבעיה של ההשגה את הקב"ה אינה של דרגת המחשבה, אלא של מהות, שהוא מהות כזו שמחשבה בכלל אינה תופסת בו כלל.

וְנִמְצָא כְּמוֹ שֶׁמָּצוּי שָׁם כָּךְ נִמְצָא בַּתַּחְתּוֹנִים מַמָּשׁ.

וְנִמְצָא כְּמוֹ שֶׁמָּצוּי שָׁם בעליונים כָּךְ נִמְצָא בַּתַּחְתּוֹנִים מַמָּשׁ. אין כל הבדל בין מציאותו למעלה עד אין קץ ובין מציאותו למטה עד אין תכלית. מה ששייך להשגה – אף אחד אינו משיג; ומה ששייך למציאות – בכולם הוא נמצא. שכן, במהות ובעצמות נמצא כוח החיים האלוקי בגרגר החול בדיוק כפי שהוא נמצא במלאכי מרום.

וְהַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים הוּא מִצַּד הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת, אֲשֶׁר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מֵהַהֶעְלֵם.

בכל זאת, אנו רואים הבדל בין הדרגות ובין העולמות. ומסביר המחבר: וְהַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים הוּא מִצַּד הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת, אֲשֶׁר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מֵהַהֶעְלֵם. ההבדל אינו בבחינת המהות האלוקית, אלא בהארת המהות האלוקית, ובמידה שההארה הזו מתגלה בתוך העולמות. ככל שגילוי ההארה האלוקית רב יותר, נקרא העולם עליון יותר. ומכל מקום, הגילוי אינו גילוי של המהות והעצמות האלוקית, כי אם רק של ההארה מהעצמות, שאינה 'נוגעת' במהות האלוקית, אינה מוסיפה ואינה גורעת במהות ובעצמות (המאור) דבר. בבחינה זו יש הבדלים בין דרגה עליונה לדרגה תחתונה, בין עולם לעולם.

[שֶׁזֶּה אֶחָד מֵהַטְּעָמִים שֶׁהַהַשְׁפָּעָה וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מְכוּנָּה בְּשֵׁם 'אוֹר', עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל].

כאן מוסיף אדמו"ר הזקן הערה: [שֶׁזֶּה אֶחָד מֵהַטְּעָמִים שֶׁהַהַשְׁפָּעָה וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מְכוּנָּה בְּשֵׁם 'אוֹר', עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל]. כאשר מדברים על השפעה אלוקית מדברים על אור: 'אור אין סוף', 'אורות עליונים', 'אור ישר', 'אור חוזר' וכו'. ה'אור' מבטא את התפיסה שיש מקור של אור – מָאוֹר – שנמצא לעצמו וקיים לעצמו, וההארה הנמשכת ממנו איננה משנה ואינה משפיעה מבחינתו כלום. והיחס הזה שבין מקור האור, שהוא נעלם ונבדל לעצמו, ובין האור המאיר ומתגלה בדברים אחרים, מבטא את היחס שבין המהות האלוקית והשפעתה אל העולמות.

לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים שֶׁבָּהֶם. שֶׁהָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים מְקַבְּלִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי קְצָת יוֹתֵר מֵהַתַּחְתּוֹנִים.

לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים שֶׁבָּהֶם. בהארה הזו שמחיה את העולמות והנבראים יש חילוק בין עולם לעולם ובין נברא לנברא: שֶׁהָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים נקראים 'עליונים' משום שהם מְקַבְּלִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי קְצָת יוֹתֵר מֵהַתַּחְתּוֹנִים. כאמור, אין שום עולם יכול לקבל ולהשיג את המהות האלוקית בעצמה. כולם מקבלים רק קצת הארה, וכל ההבדל בין אלה לאלה הוא שהעליונים מקבלים קצת יותר.

כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבָּהֶם מְקַבְּלִים כָּל אֶחָד כְּפִי כֹּחוֹ וּתְכוּנָתוֹ,

נוסף על ההארה שמקבלים ומתקיימים מכוחה העולמות בכלל, אף כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבָּהֶם בפרט מְקַבְּלִים כָּל אֶחָד הארה כְּפִי כֹּחוֹ וּתְכוּנָתוֹ,

שֶׁהִיא תְּכוּנַת וּבְחִינַת הַמְשָׁכָה הַפְּרָטִית אֲשֶׁר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר לוֹ.

שֶׁהִיא תְּכוּנַת וּבְחִינַת הַמְשָׁכָה הַפְּרָטִית אֲשֶׁר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר לוֹ. ההארה שמקבל כל נברא (כפי מזגו ותכונתו) היא לפי המבנה ואיכות הכלי שלו, שאף הוא המשכה והארה פרטית אליו.

גילוי ההארה האלוקית הוא לפי זה כפול. האחד, שהוא יוצר כלי בגודל מסוים ובאפשרות מסוימת, והנוסף, שהוא מקיים ומשמש ופועל בתוך הכלי הזה, לפי הכמות והאופן שהכלי המסוים הזה יכול לקבל. הוא יוצר את העולמות השונים והנבדלים זה מזה, כל אחד במידה ובאיכות מסוימת של הוויה, ואחר כך, לפי השיעור הזה, יכולה לבוא התגלות מסוימת של תודעה בתוך ההוויה הזו. כמו במשל האנושי, כוח החיים והקיום של האדם אינו בא לגוף מוכן, שנוצר בצורה אחרת כלשהי. הגוף בעצמו נוצר כפי שהוא, מאותו מקור של חיים עצמו שנותן בו את החיות. הוא הפועל גם בו ובונה ומגדל אותו; באופן אחד את הציפורן שברגל ובאופן אחר את המוח שבראש. ואז מאירה בו הנפש, באופן אחד במוח שבראש ובאופן אחר בציפורן שברגל, בכל חלק וחלק כפי תכונתו ותפקידו. וגם בנמשל קיימת הכפילות הזו, של יצירת הכלי והשימוש בכלי, שהם שני שלבים הבאים מהותית זה אחר זה.

פירושו של דבר, שאור החיים פועל פעמיים, בכלים ובאורות. את היחס שבין האור והכלי אפשר לראות גם בצורה מופשטת יותר, כיחס שבין המושג והמילה. המושג נכנס במילה, אבל גם המילה שמאחסנת את המושג צריכה אפיון מסוים, שהיא תהיה כלי באופן ובדרגה ידועה. והתוכן והפלא שבמילה עצמה, כמו בכל כלי, אינו פחות מהפלא שבאור.

וְהַתַּחְתּוֹנִים, אֲפִילּוּ הָרוּחָנִיִּים , אֵינָם מְקַבְּלִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי כָּל כָּךְ רַק בִּלְבוּשִׁים רַבִּים, אֲשֶׁר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּישׁ בָּהֶם הַחַיּוּת וְהָאוֹר אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ לָהֶם לְהַחֲיוֹתָם.

וְהַתַּחְתּוֹנִים, העולמות התחתונים, אֲפִילּוּ הָרוּחָנִיִּים שבהם (כמו עולם העשייה הרוחני) , אֵינָם מְקַבְּלִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי כָּל כָּךְ כמו העליונים. רַק בִּלְבוּשִׁים רַבִּים, שהם גם הסתרים רבים, אֲשֶׁר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּישׁ בָּהֶם הַחַיּוּת וְהָאוֹר אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ לָהֶם לְהַחֲיוֹתָם.

וְכָל כָּךְ עָצְמוּ וְגָבְרוּ הַלְּבוּשִׁים אֲשֶׁר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּישׁ וּמַסְתִּיר בָּהֶם הָאוֹר וְהַחַיּוּת. עַד אֲשֶׁר בָּרָא בּוֹ, עוֹלָם הַזֶּה, הַחוֹמְרִי וְהַגַּשְׁמִי מַמָּשׁ.

וְכָל כָּךְ עָצְמוּ וְגָבְרוּ הַלְּבוּשִׁים אֲשֶׁר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּישׁ וּמַסְתִּיר בָּהֶם הָאוֹר וְהַחַיּוּת. הלבושים המרובים כל כך מסתירים ומעמעמים את המהות האלוקית שהיא מקור האור, עַד אֲשֶׁר בָּרָא בּוֹ, באור מצומצם ומעומעם זה, עוֹלָם הַזֶּה, שהוא בחינת 'עלמא דאתגליא', ובו את החלק הַחוֹמְרִי וְהַגַּשְׁמִי מַמָּשׁ. ממש, שהוא הוא החומרי והגשמי. "החומרי והגשמי ממש" הוא הקצה ותכלית הירידה, שאין ירידה למטה ממנה, עד כדי כך שלכאורה כבר אין לו כל מגע עם מציאויות אחרות. זהו ההבדל היסודי בין העולם החומרי והעולם הרוחני (ובכללו עולם העשייה הרוחני). כל העולמות הרוחניים קשורים באופן מסוים זה בזה, הם קשורים זה לזה לפחות בדרך הגדרות שליליות ידועות, כיוון שאין הגדרות החומר חלות עליהם. הם יכולים להכיר זה את מציאותו של זה, על כל פנים באופן שאין מציאותו של זה זרה לזה. לעומת זאת, בין החומר והרוח כמעט שאי אפשר לראות יחס כלשהו, כמעט שאין ביניהם כל מכנה משותף. לגבי הגשמי – הרוחני איננו קיים, ולגבי הרוחני – הגשמי נראה כחסר חיים, כנפרד לגמרי, כ'מת' שאין נראית בו שום חיות.

וּמְהַוֵּוהוּ. וּמְחַיֵּיהוּ, בְּחַיּוּת וְאוֹר אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר לוֹ, אוֹר הַמְלוּבָּשׁ וּמְכוּסֶּה וּמוּסְתָּר בְּתוֹךְ הַלְּבוּשִׁים הָרַבִּים וְהָעֲצוּמִים הַמַּעֲלִימִים וּמַסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת.

עם זאת, הגם שאין החומרי והגשמי רואה זאת, מולבש בו האור וּמְהַוֵּוהוּ. מהווה אותו, שיהיה עולם כזה, וּמְחַיֵּיהוּ, בְּחַיּוּת וְאוֹר אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר לוֹ, אוֹר הַמְלוּבָּשׁ וּמְכוּסֶּה וּמוּסְתָּר בְּתוֹךְ הַלְּבוּשִׁים הָרַבִּים וְהָעֲצוּמִים הַמַּעֲלִימִים וּמַסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת. האור האלוקי מופיע בציעוף והסתר עד שאין רואים את האלוקי, ואף אין רואים את האור. משל לדבר, האור המגיע אלינו מן הירח הוא השתקפות וציעוף של אור השמש בכמה דרגות, עד שקשה לנו לייחס אותו לאור השמש ולשמש עצמה.

עַד שֶׁאֵין נִרְאֶה וְנִגְלֶה שׁוּם אוֹר וְחַיּוּת, רַק דְּבָרִים חוֹמְרִיִּים וְגַשְׁמִיִּים.

עַד שֶׁאֵין נִרְאֶה וְנִגְלֶה שׁוּם אוֹר וְחַיּוּת, ואנו רואים רַק דְּבָרִים חוֹמְרִיִּים וְגַשְׁמִיִּים. כשאנו רואים את המהויות החומריות אנו איננו רואים בהן את החיות הרוחנית, את האור האלוקי שהוא בעצם מקור חיותן וקיומן.

וְנִרְאִים מֵתִים.

וְנִרְאִים מֵתִים. המתים נראים רק בבחינת החומר הדומם שבהם ואין רואים בהם שום חיות רוחנית כמו בצומח ובחי.

אַךְ בְּתוֹכָם, יֵשׁ אוֹר וְחַיּוּת הַמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד, שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ לִהְיוֹת אַיִן וְאֶפֶס כְּשֶׁהָיוּ.

אַךְ בְּתוֹכָם, גם בתוך העולמות ה"נראים מתים", יֵשׁ אוֹר וְחַיּוּת הַמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד, שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ לִהְיוֹת אַיִן וְאֶפֶס כְּשֶׁהָיוּ. לא רק בהוויות המורכבות, החיות, שאנו רואים בהם הרכבה וחיות, אלא גם בהוויות הפרודות כביכול, רואים שיש להן מכל מקום קיום, והקיום הרי איננו קיום 'קדמון', אלא קיום מכוח ההשראה והחיות האלוקית שבו. פירושו של דבר, לא זו בלבד שהעולם איננו מת, אלא שהוא עולם הנושם חיים בכל עת. כי גם עבור עצם קיומו הוא צריך לקבל בכל חלק של זמן כוח חדש של חיים, כדי להחיות ולהוות אותו למציאות, כדי להחזיק אותו שלא ישוב להיות אין ואפס. כי לגבי הקב"ה בעצמו הרי גם כעת, אחר שנברא העולם – אפס בלתו כמו קודם שנברא העולם ממש.

וְאוֹר זֶה, הוּא מֵאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. רַק שֶׁ נִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים רַבִּים.

וְאוֹר זֶה, המחיה את העולמות שלא יחזרו לתוהו ולאין ואפס, שנותן להם את ההוויה ואת הצורה ואת ההמשך, את כל מה שאנו קוראים 'מציאות', הוּא מֵאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. וכפי שמבאר המחבר במקום אחר, כל בריאה מאין ליש היא רק בכוח האלוקי, האין סוף בעצמו. רַק שֶׁבהארתו בעולמות נִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים רַבִּים. כי אם אור אין סוף הוא גלוי, ללא לבושים – אין העלם ואין עולם.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ עֵץ חַיִים. שֶׁאוֹר וְחַיּוּת כַּדּוּר הָאָרֶץ הַחוֹמְרִי הַנִּרְאֶה לְעֵינֵי בָשָׂר, הוּא מִמַּלְכוּת דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה,

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר עֵץ חַיִים. שֶׁאוֹר וְחַיּוּת כַּדּוּר הָאָרֶץ הַחוֹמְרִי הַנִּרְאֶה לְעֵינֵי בָשָׂר, הוּא לפי ההגדרה הקבלית: מִמַּלְכוּת דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שהיא דרגה של הארה אחרונה בהשתלשלות, שמכוחה חי העולם הגשמי.

וּבְתוֹכָהּ, מַלְכוּת דִּיצִירָה, עַד שֶׁבְּתוֹךְ כּוּלָּן, עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת. הַמְיוּחָדוֹת בְּמַאֲצִילָן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

וּבְתוֹכָהּ, בתוך הארה זו מוסתרת הארה פנימית יותר, של מַלְכוּת דִּיצִירָה, ובתוכה – מלכות דבריאה, ובתוכה – מלכות דאצילות. עַד שֶׁבְּתוֹךְ כּוּלָּן, כאשר מגיעים לשורשי הדברים ועיקרם, יש שם עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת. נמצא שבכל מציאות, אף הדוממת והחיצונית בתכלית, ישנה בתוך תוכה הארה של עשר ספירות דאצילות. הַמְיוּחָדוֹת בְּמַאֲצִילָן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. המייחד את עולם האצילות מכל העולמות הנבראים הוא שאין לו כלל קיום עצמאי ונפרד כביכול, לא רק בהסתר אלא גם בגלוי. שעשר הספירות של האצילות מאוחדות באחדות פשוטה וגמורה עם המאציל; "דאיהו וגרמוהי חד", שהוא וכליו (הספירות) הם אחד. הרי שחיות העולם החומרי והגשמי ממש, שאין נראית בו חיות כלל, היא בתוך תוכה אותה החיות ממש שמחיה את עולם האצילות שכל כולו אחדות וקדושה, השקוף לחלוטין אל החיות האלוקית הפועלת בו.

העולמות כולם הם בעצם תוכן אחד, אלא שהתוכן הזה מתבטא בלשון של משל. ויש דרגות שהמשל נעשה מורכב ועמום כל כך עד שלא ניתן לראות בו עוד את התוכן הפנימי של הנמשל; ולא זו בלבד, אלא שפעמים נקרא מתוכו ההפך הגמור מהמשמעות הראשונה, כמו בתיאור של חז"ל שהתורה עומדת (היא 'משל הקדמוני') לפני הקב"ה ובוכה: "עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים" (סנהדרין קא,א). הם נהנים מהפיוט, מהמשל, ועל הנמשל אין חושבים, או חושבים על דבר אחר, פעמים הפוך ואף מנוגד לו. אך למרות הכול, כל עוד הם משל ונמשל, יש ביניהם יחס. יש יחסים פשוטים וברורים, ויש יחסים מורכבים יותר, כמו היחס שבין הקב"ה והעולם הזה. ואף על פי כן, בתוכם הנמשל הוא תמיד אחד.

בביאור עניינה של 'השראת השכינה', שאיננה שווה בכל מקום אלא בנקודה מסוימת בתוך המציאות, הובא בפרק זה משל, 'מבשרי אחזה', מההתייחסות שבין הנשמה וגוף האדם. הוסבר שיש לחלק בין המהות האלוקית ובין ההתגלות האלוקית. מהותו ועצמותו של הקב"ה אכן נמצאות בכל מקום, בכל זמן ובכל הוויה, בטוב וברע, למעלה ולמטה – בשווה ממש. ולא ייתכן שיהיה אחרת, מפני שכל הוויה איננה הוויה אלא ממנו ובו. ואולם דווקא משום כך – היא איננה נגלית בשום מקום. המהות ששווה בכל החלקים, בכל הגילויים ובכל הצדדים היא גם נסתרת לגבי כולם באותה מידה ממש. ויש בחינה אחרת של התגלות אלוקית. כל עולם וכל נברא בפרט, כמו איברי הגוף במשל, הם כלי המקבל הארה מוגדרת המתאימה לו. העליונים יותר והתחתונים פחות, עד לעולמות התחתונים ביותר, עולמות החומר הגשמיים, שמחמת ריבוי הלבושים כמעט שאין רואים את האור שבהם. דרגת התגלות אלוקית זו היא ההתגלות של כוחות פרטיים, וכמו במשל, התגלות כוח הראייה שבעין וכוח ההילוך שברגל וכיוצא בזה. אבל היכן עיקר ההתגלות וראשיתה, היכן היא התגלות כלל הנשמה? – ובנמשל, היכן הוא מקום השראת השכינה? בזה יעסוק הפרק הבא.