וְהִנֵּה כָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת ( אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל. הֵן מִסִּטְרָא דִּימִינָא

וְהִנֵּה כָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת (בכל בחינה יש כמה מדרגות) אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל. בפרקים הקודמים (מג-מט) מבוארות בחינות ומדרגות שונות באהבת ה', הן מבחינת 'אהבת עולם' והן מבחינת 'אהבה רבה', הנבדלות אלו מאלו בהיקף, בעוצמה ובסוג האהבה. כל בחינות האהבה הללו הֵן מִסִּטְרָא דִּימִינָא (מצד הימין, צד החסד).

וּבְחִינַת כֹּהֵן, אִישׁ חֶסֶד

וּבְחִינַת קו הימין והחסד נקרא גם כֹּהֵן, אִישׁ חֶסֶד (על פי דברים לג,ח). הקו המרכזי בעבודת הכהן הוא קו החסד, לעומת עבודת הלוי שהיא בקו הגבורה, כפי שיבואר בהמשך. קו החסד הוא קו ההשפעה וההתפשטות מלמעלה למטה, וזוהי עבודת הכהן, להמשיך את הברכה מלמעלה למטה. הכהן מכונה בלשון חז"ל (ראו קידושין כג,ב) 'שלוחא דרחמנא' (שליח הקב"ה). הכהן אינו שליח של האדם ליצור את המגע עם האלוקי, אלא שליחו של הקב"ה להעביר ולתת את ההשפעה מלמעלה למטה.

וְנִקְרָא, 'כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים' מִלְּשׁוֹן "נִכְסוֹף נִכְסַפְתָּ לְבֵית אָבִיךָ"

וְנִקְרָא, צד זה של אהבה, 'כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים'. מִלְּשׁוֹן "נִכְסוֹף נִכְסַפְתָּ לְבֵית אָבִיךָ" (בראשית לא,ל). 'כסף הקדשים' מובן כאן במשמעות של כיסופים אל הקודש, של תשוקת הנפש של האדם להידבק באביו שבשמיים (ועוד יש לדייק, "אביך" דווקא – שהיא בחינת החכמה שבראש בקו הימין, לעומת האהבה שידבר עליה בפרק זה שהיא מבחינת "גבורות עליונות דבינה עילאה").

כלל בחינות אהבה אלו, השייכות לצד הימין, נקרא במקומות אחרים 'אהבה כמים', לעומת 'אהבה כרשפי אש' השייכת לצד השמאל. 'אהבה כמים' היא אהבה שנמשכת כמים, שנמשכת והולכת, ששופעת וזורמת מלמעלה למטה. היסוד הבולט באהבה זו הוא היסוד של ההתקרבות, ההזדהות וההתאחדות, השאיפה הכוללת להיות קרוב יותר, נוגע ומתייחס יותר. 'אהבה כמים' היא אופי ואיכות של אהבה הנמצאת בכל סוגי האהבה שדובר בהם, זו שבבחינת 'אהבת עולם' וזו שבבחינת 'אהבה רבה'; בבחינה של הביטול ובבחינה של הרגשת הקִרבה הממשית ביותר. בכל צורותיה זוהי אהבה נינוחה, אהבה היוצרת שלווה. כאשר אנשים מדברים על אושר הם מדברים בדרך כלל על חוויה של אהבה כזו.

כמו כן, בגלל האלמנט החזק של התקשרות שיש באהבה זו, חשובה בה כל כך ההדדיות שביחסים, שתהיה תשובה מהצד השני, שיהיה מימוש לרגשות. והמימוש הזה מוצא את ביטויו בתוך המסגרת של תורה ומצוות.

אַךְ יֵשׁ עוֹד בְּחִינַת אַהֲבָה הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה,

אַךְ יֵשׁ עוֹד בְּחִינַת אַהֲבָה הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, על כל בחינות האהבה הנזכרות בפרקים אלה.

כְּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף.

כְּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף. אם כל בחינות ומדרגות האהבה הנזכרות בפרקים הקודמים הן כ'כסף', הרי אהבה זו היא כ'זהב', ומעלתה על שאר בחינות האהבה היא כמעלת הזהב על הכסף. הכסף גם הוא מתכת יקרה, וה'אהבה ככסף' גם היא אהבה שיש בה בחינות ומדרגות עליונות ביותר. ואף על פי כן ישנה עוד אהבה, שבצד מסוים, באינטנסיביות של הרגש, ובצד אחר, בכוחה להזיז ולדחוף את האדם – היא "עולה על כולנה".

וְהִיא אַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ.

וְהִיא אַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ. אהבה זו עולה על 'אהבה כמים' שכן לאושר המתמיד של ה'אהבה כמים' נלווה גם צד של שלווה, של מנוחה שאורבת לפתחה סכנת התרדמה, של ההסתפקות במה שיש – אני פה ואתה שם, ושנינו מתייחסים זה לזה, ואם כן – הכול בסדר. לעומת זאת, האהבה כ'רשפי אש', איננה נותנת רגיעה לאדם, שוב אין הוא יכול להסתפק במהות שיש לו, והוא מְאכֵּל ושובר ושורף כל דבר אחר שאינו נושא אהבתו בתוך התהליך של האהבה הזו. הדברים כולם מפסיקים להיות בעלי חשיבות ובעלי ערך, ולא רק משום שהוא איננו חושב עליהם אלא מפני שהוא בפועל עומד ושורף אותם. באהבה זו אדם אינו מתענג, ייתכן שהוא אפילו מתייסר, נשרף בה, אבל היא גם יותר בוערת ויותר חשובה בתוך הוויית האדם – "כמעלת הזהב על הכסף".

מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת עֶלְיוֹנוֹת דְּ'בִּינָה עִילָּאָה'

ומקורה של אהבה בדרגה זו היא מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת עֶלְיוֹנוֹת דְּ'בִּינָה עִילָּאָה' (העליונה). אהבה זו נובעת מצד הגבורה, אמנם אין היא נובעת מבחינת הגבורה שבמידות (מידת הגבורה והצמצום הרגשי) אלא מבחינת הגבורות העליונות (מקור הגבורות) שבבינה העליונה. ספירת הבינה נמצאת כפי שנזכר בקו השמאל שהוא צד הגבורה, ואולם הבינה היא 'אם הבנים' (=המידות) כולם, למעלה מכל המידות, גם מן הגבורה וגם מן החסד. אשר על כן, האהבה הנמשכת ממנה יש בה גם מצד הגבורה – גבורה שבאהבה, אהבה שמצד השמאל, אהבה שהיא כאש – השונה מכל בחינות האהבה הנזכרות שמצד הימין ובחינת החסד.

דְּהַיְינוּ, – שֶׁעַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, דְּכוֹלָּּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב

דְּהַיְינוּ, כיצד נוצרת אהבה זו על ידי הבינה העליונה? – שֶׁעַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, דְּכוֹלָּּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב (שהכול לפניו כלא ממש נחשב). ההתבוננות היא ההתחלה, שכאמור אין אדם מגיע להתייחסות רגשית אלא אם כן התבונן קודם, חשב על הנושא, ולא רק כחשיבה מוחצנת אלא כנושא של חוויה פנימית. ההתבוננות בגדולת ה' יכולה להביא לתגובות שונות, כמתואר בספר זה בכמה פנים. היא יכולה להביא ליראה והיא יכולה להביא לאהבה, באופן כזה או באופן אחר. אבל בכל התבוננות ישנו כעין רגע של בחירה, שבו מטה האדם את ההתבוננות לכיוון מסוים וכלפי התייחסות רגשית מסוימת. האופן תלוי באופיו של האדם, במצבו הנפשי בזמן הבחירה, ובכיוון של ההתבוננות.

תִּתְלַהֵט וְתִתְלַהֵב הַנֶּפֶשׁ לִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, וּלְאִסְתַּכָּלָא בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת עַזָּה הָעוֹלָה לְמַעְלָה, וְלִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְהָעֵצִים שֶׁנֶּאֱחֶזֶת בָּהֶן. וְהַיְינוּ, עַל יְדֵי תִּגְבּוֹרֶת יְסוֹד הָאֵשׁ אֱלֹהִי שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.

וכשאדם מתבונן באופן מסוים, בבחירה ובהטיה רגשית מסוימת, באין סוף ברוך הוא שהכול כלפיו אינו חשוב כלל – תִּתְלַהֵט וְתִתְלַהֵב הַנֶּפֶשׁ לִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, וּלְאִסְתַּכָּלָא בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא (ולהסתכל בכבוד המלך), באופן של התלהבות שהיא כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת עַזָּה הָעוֹלָה לְמַעְלָה, וְלִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְהָעֵצִים שֶׁנֶּאֱחֶזֶת בָּהֶן. פירוש המשל הוא: הנפש האלוקית היא האש הנאחזת בפתילה או בעצים, שהם גוף האדם והעולם. וְהַיְינוּ, עַל יְדֵי תִּגְבּוֹרֶת יְסוֹד הָאֵשׁ אֱלֹהִי שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית. בנפש האלוקית וביחסה אל הגוף ישנם יסודות שונים, ועל ידי ההתבוננות, כנזכר, מתגבר 'יסוד האש', היסוד השואף להיפרד ולהינתק מהגוף, לעלות למעלה להיכלל בשורש ובמקור האש, שהוא המהות האלוקית.

כל בחינות ומדרגות האהבה הנזכרות לפני פרק זה, הובילו לאופן מסוים של מימוש – לעסוק בתורה, לעשות את המצוות – ובזאת להגיע לדבקות שהינה כל מה שיכול אדם לרצות ולשאוף אליו. לעומת זאת, ה'אהבה כרשפי אש' היא מהלך נפש אחר. ההתבוננות בגדולת ה' ש"כולא קמיה כלא חשיב" מולידה כאן את הרגש של: 'אין לי מה לחפש במקום הזה!' 'אין אני רוצה להיות פה עוד!' של תשוקה עזה ולוהטת לצאת מהכלים של הווייתו העצמית, של הרצון לברוח ולהיחלץ מכל גדרי העולם – ולכלות במהות העליונה שבה 'אין עוד מלבדו'.

וּמִזֶּה בָּאָה לִידֵי צִמָּאוֹן, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי"

וּמִזֶּה בָּאָה הנפש לִידֵי צִמָּאוֹן, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי" (תהלים סג,ב). כאשר אדם נמצא בתנאים של יובש וחום (אש) הוא חש בצימאון, וכך כאשר מתגבר יסוד האש שבנפש נוצרת הרגשה של צימאון בנפש, לאמור תחושה של חיסרון, ויחד עימה תשוקה עזה למלא את החיסרון. שלא כמו בבחינות האהבה האחרות, אהבה זו איננה מספקת את עצמה, אלא להפך – ככל שהיא גוברת יותר היא גם דורשת יותר, ותחושת הצימאון נעשית חמורה יותר, ולא בלבד שאהבה זו אינה מרווה את הצימאון, היא רק מגבירה אותו.

וְאַחַר כָּךְ, לִבְחִינַת "חוֹלַת אַהֲבָה"

וְאַחַר כָּךְ, כיוון שבעקבות הצימאון אין רוויה ואין סיפוק – מגיעה הנפש לִבְחִינַת "חוֹלַת אַהֲבָה" (שיר השירים ב,ה). הצימאון הוא הרגשה של חיסרון, וכאשר החיסרון הזה, שנעשה יותר ויותר מורגש, איננו יכול להתמלא, כאשר אין הוא מקבל תשובה – הוא נעשה למחלה בנפש, בבחינת "חולת אהבה". ה'מחלה' הזו איננה מקרה או תאונה של אהבה זו, אלא כך היא מהותה של אהבה זו – שהיא נעשית מחלה חשוכת מרפא.

וְאַחַר כָּךְ, בָּאָה לִידֵי כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "גַּם כָּלְתָה נַפְשִׁי"

וְאַחַר כָּךְ, מהצימאון ו'חולת אהבה' בָּאָה הנפש לִידֵי כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "גַּם כָּלְתָה נַפְשִׁי" (תהלים פד,ג). כאשר הצימאון נעשה חריף וחסר תוחלת הוא נעשה מחלה, וכאשר המחלה מתגברת מאוד החולה בא לידי מיתה. כך, כאשר מחלת האהבה לה' מתגברת, והצימאון לא ניתן עוד לרוויה, כאשר האדם כבר אינו חפץ בשום דבר אחר ואינו מרגיש בשום דבר אחר, הריהו כביכול 'מת' – הנפש הולכת ויוצאת מהעולם, הולכת וכלה באהבת ה'.

בהתייחס לדימוי אהבה זו לאש, ישנה תופעה ידועה, מרשימה מאוד. כאשר מעמידים אש קטנה בסמוך לאש גדולה, נראה כאילו האש הגדולה בולעת את האש הקטנה, האש הקטנה נעלמת ונשארת פתילה כבויה. כך קורה, במובן מסוים, גם ב'אהבה כרשפי אש'. לתהליך האהבה אין פתרון, ולכאורה יש לו רק סיום אחד – כבייתה של האש הקטנה. הצימאון רק ילך ויגדל, האהבה לא תגיע לעולם לסיפוק, ולכן הפתרון הוא רק בחידלון, בהשמדה עצמית, כאשר אין יותר 'מי שאוהב'. לנפש האוהבת 'כאש' אין פתרון בשום קיום, והיא לכן הולכת לקראת אובדנה כהוויה עצמאית.

וְהִנֵּה מִכָּאן, יָצָא שׁוֹרֶשׁ הַלְּוִיִּם לְמַטָּה.

וְהִנֵּה מִכָּאן, משורש אהבה זו שבגבורות העליונות כנזכר, יָצָא שׁוֹרֶשׁ הַלְּוִיִּם לְמַטָּה. לעומת בחינות ומדרגות האהבה שמצד הימין והחסד, שהן כאמור שייכות לעבודת הכהן, האהבה הזו היא בבחינת עבודת הלוי. עבודת ה' שבנפש, בבחינת הכהן ובבחינת הלוי, היא כעבודת הכהן והלוי במקדש. אלה ואלה עובדים את ה' במקדש, אלא שאין עבודתו של זה כעבודתו של זה. אם עבודת הכהן מבטאת את צד החסד שבעבודת ה', של קירוב העולם לה' והורדת השפע האלוקי מלמעלה למטה, עבודת הלוי היא בצד הגבורה של עבודת המקדש, בבחינת השירה, הגעגועים, הצימאון וה'רצוא', וכפי שיבואר בהמשך.

[וּלְעָתִיד, שֶׁהָעוֹלָם יִתְעַלֶּה, יִהְיוּ הֵם הַכֹּהֲנִים.

ומעיר אדמו"ר הזקן: [וּלְעָתִיד, שֶׁהָעוֹלָם יִתְעַלֶּה, יִהְיוּ הֵם (הלויים) הַכֹּהֲנִים. בזמן הזה ובעולם הזה עבודת הכהנים במקדש היא עיקר העבודה, ועבודת הלויים רק מסייעת לה. ואולם לעתיד יתחלפו המקומות, והלויים ועבודתם יהיו העיקר. לעתיד לבוא, כאשר העולם הזה, הנפוּל, יתוקן ויתעלה, תהיה בו מציאות אחרת, שבה בחינת הלויים תהיה בדרגה גבוהה יותר מהכהנים.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָאַרִ"י ז"ל עַל פָּסוּק: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" – שֶׁהַלְּוִיִּם שֶׁל עַכְשָׁיו יִהְיוּ כֹּהֲנִים לֶעָתִיד].

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָאַרִ"י ז"ל עַל פָּסוּק: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" (יחזקאל מד,טו) – שֶׁהַלְּוִיִּם שֶׁל עַכְשָׁיו יִהְיוּ כֹּהֲנִים לֶעָתִיד].

לעתיד לבוא יהיה היפוך בכל המערכות. כעת בעולם הפגום והחסר שאנו חיים בו אנו נזהרים ממידת הדין, כי אין אנו יכולים לעמוד בה, ואילו בתוך העולם השלם והמתוקן כפי שיהיה לעתיד לבוא אנו נבקש אחר מידת הדין; בעולם הזה התפקיד המרכזי הוא העשייה בתוך המציאות, ובעולם הבא התפקיד יהיה של קבלת הדברים הנמצאים בתוך המציאות. בהקשר זה יש להבין את המשמעות שניתנה כאן לכתוב "והכהנים הלוִים", שהלויים של עכשיו יהיו הכהנים לעתיד. כי יש בלויים של עכשיו, גם אם אין זה ניכר בתוך המציאות, מעלה על הכהנים, שהיא כאמור "כמעלת הזהב על הכסף".

וַעֲבוֹדַת הַלְּוִיִּם הָיְתָה לְהָרִים קוֹל רִינָּה וְתוֹדָה, בְּשִׁירָה וְזִמְרָה בְּנִיגּוּן וּנְעִימָה.

וַעֲבוֹדַת הַלְּוִיִּם במקדש (שממנה אנו למדים על עבודת הנפש שבבחינת הלוי ו'אהבה כרשפי אש'), הָיְתָה לְהָרִים קוֹל רִינָּה וְתוֹדָה, בְּשִׁירָה בפה וְזִמְרָה בכלי, בְּנִיגּוּן וּנְעִימָה. רינה ותודה, ניגון ונעימה, הן שתי התנועות של הנגינה. ניגון אינו יכול להיות בנוי על קו אחד, כל כוחו ועניינו של הניגון הוא בזה שיש בו תנועות מנוגדות, של עלייה וירידה, יציאה וחזרה. ועבודת הלויים בנגינה היא לעורר על ידי בחינת הנגינה את התנועות הללו בנפש.

בִּבְחִינַת 'רָצוֹא וָשׁוֹב'.

התנועות הללו נקראות בספרי הקבלה, על פי לשון הכתוב (ביחזקאל א,יז) – בִּבְחִינַת 'רָצוֹא וָשׁוֹב'. 'רצוא', בכלות הנפש, בחינת "צעק לִבָּם אל ה'" (איכה ב,יח); ו'שוב', בחינת "וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק" (שמות כ,טו).

שֶׁהִיא, בְּחִינַת אַהֲבָה עַזָּה זוֹ כְּשַׁלְהֶבֶת הַיּוֹצֵא מִן הַבָּזָק, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [פֶּרֶק ב' דַּחֲגִיגָה ]

שֶׁהִיא, בְּחִינַת אַהֲבָה עַזָּה זוֹ בבחינת 'רצוא ושוב', היא כְּשַׁלְהֶבֶת הַיּוֹצֵא מִן הַבָּזָק, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [פֶּרֶק ב' דַּחֲגִיגָה (יג,ב) ]. על האמור בתיאור המרכבה ביחזקאל (שם): "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", שואל התלמוד (שם), מה פירוש "רצוא ושוב"? ומשיבים: כאש היוצאת מפי הכבשן, שהלהבה פורצת החוצה וחוזרת מידי רגע. ומהו "כמראה הבזק"? ומשיבים: כאש היוצאת מבין שברי החרסים (=בזק). הדימוי (כפי שמתאר רש"י שם) הוא: "דרך מזקקי זהב לנקוב כלי חרס נקבים נקבים, וכופין אותו על גבי גחלים שהזהב נתון בהן... ולהב יוצא למעלה דרך נקבי הכלי, והוא עשוי גוונים גוונים ותמיד יוצא ונכנס". עבודת הלויים היא לפי זה לעורר את תשוקת הנפש האלוקית, שהיא תשוקת הנפש הכלל יהודית, לצאת מתוך העולם, להגיע אל ה'. אם תפקיד הכהן הוא להוריד את הברכה מלמעלה למטה אל תוך המציאות, תפקיד הלוי הוא לעקור את המתפלל מתוך המציאות ולהעלות אותו למעלה.

וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר עִנְיָן זֶה הֵיטֵב בְּמִכְתָּב.

על בחינת אהבה זו, שהיא "כמעלת הזהב על הכסף", מעיר אדמו"ר הזקן: וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר עִנְיָן זֶה הֵיטֵב בְּמִכְתָּב. את מהותה של אהבה זו, את התשוקה לכלות הנפש, אי אפשר בעצם לבאר בכתיבה. וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן ב'הקדמת המלקט' לחיבור זה – בכתיבה דווקא, שאין בה את המגע והיחס האישי אלא ניסוח דברים כולל בלבד, מה שאין כן בדיבור.

רַק כָּל אִישׁ נִלְבָּב, וְנָבוֹן הַמַּשְׂכִּיל עַל דָּבָר , וּמַעֲמִיק לְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וּתְבוּנָתוֹ בַּה'. יִמְצָא טוֹב, וְאוֹר הַגָּנוּז בְּנַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ

רַק כָּל אִישׁ נִלְבָּב, השלם בכל לבבו עם ה', וְנָבוֹן (בתבונה) הַמַּשְׂכִּיל עַל דָּבָר (בכוח החכמה) , וּמַעֲמִיק לְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וּתְבוּנָתוֹ בַּה'. יש כאן אִזכור של כל כוחות השכל, חכמה בינה ודעת. וכאשר אדם ניחן בכוחות אלה ופועל בהם, להתבונן ולקשר את דעתו בה' – יִמְצָא טוֹב, וְאוֹר הַגָּנוּז בְּנַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ (כל אחד לפי השיעור והמידה שלו). לדברים אלה אין הגדרה אחת מסוימת השייכת ונוגעת לכל אדם, ולכן אי אפשר להעביר את הדברים על ידי מילים ותיאורים חיצוניים. שכן, מילים האומרות הכול לאדם אחד יכולות להיות חסרות משמעות לאדם אחר. בדברים אלה רק אדם שחווה את החוויה יכול להבין במה מדובר, יכול להתייחס אל הדברים, ואף להבין בהם יותר ממה שנאמר. יש כאן תיאור של מסע פנימי, של דרך, שמי שלא עבר בה בעצמו אינו יכול להבין את הרמיזות והציונים הדקים, שלתאר אותם בכתב – אי אפשר.

[יֵשׁ מִתְפַּעֵל כו' וְיֵשׁ מִתְפַּעֵל כו' ]

[יֵשׁ מִתְפַּעֵל כו' מדבר אחד והתפעלותו היא באופן מסוים, וְיֵשׁ מִתְפַּעֵל כו' מדבר אחר והתפעלותו היא באופן אחר ]. כי בדרכי ואופני התפעלות הנפש אין כללים אחידים הקובעים לגבי כל בני האדם. רק אישיותו הייחודית של כל אדם היא הקובעת עבורו ממה יתפעל וכיצד יתפעל, מה יעשה וכיצד יעשה, מכוחה של ההתפעלות.

אַחֲרֵי קְדִימַת יִרְאַת חֵטְא, לִהְיוֹת 'סוּר מֵרָע' בְּתַכְלִית, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת "עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים חַס וְשָׁלוֹם.

כאמור, אי אפשר לבאר עניין זה היטב בכתיבה, כי מה שמביא אדם להרגשה כזו של צמא לאלוקות, עד ל'חולת אהבה' ועד ל'כלות הנפש' – הוא פנימי כל כך ואישי כל כך, עד שאינו ניתן בעצם לשום הגדרה אובייקטיבית. עם זאת, ישנם נתונים מקדימים מסוימים שגם אם אינם סיבה, הם מכל מקום תנאי לדבר, ולהם אפשר במידת מה לתת הגדרות אובייקטיביות. אַחֲרֵי קְדִימַת יִרְאַת חֵטְא, לִהְיוֹת 'סוּר מֵרָע' בְּתַכְלִית, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם", חַס וְשָׁלוֹם. הדברים נכונים לגבי כל בחינה של אהבת ה'. אם אין היא באה לאחר הקדמה של יראת חטא, הפועלת על כל פנים שיהיה האדם בבחינת 'סור מרע' בתכלית – אין היא אהבה של אמת אלא אהבה של שקר. כדי להגיע לאהבה ולקִרבה צריך קודם לפנות מקום, לנקות את האשפה, ואז ניתן לבנות בניין אמיתי של אהבה.

בייחוד לגבי אהבה זו, 'אהבה כרשפי אש', יש לדבר חשיבות ורגישות יתרה. כדי שתשוקה כזו, ליציאה מתוך המציאות, לכלות הנפש, לא תהיה דמיון או שיגעון אלא הרגשה אמיתית ועלייה אמיתית, אסור שיימצא אפילו פגם קל בתוך הנפש. אם יש כתם כלשהו בתוך נפשו – הוא איננו יכול להינתק מכל הקשרים ולעלות באמת. כדי להיות באהבה זו של כלות הנפש, של עלייה בעצם לקראת שום דבר, צריך אדם להגיע למצב שבו לא נשאר גם חוט אחד הקושר אותו לצד של רע ולעולם של מטה.

וְהִנֵּה סֵדֶר הָעֲבוֹדָה בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת אַהֲבָה עַזָּה זוֹ,

וְהִנֵּה סֵדֶר הָעֲבוֹדָה בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת אַהֲבָה עַזָּה זוֹ, כמבואר בפרקים הקודמים, הפתרון של אהבת ה' בכל בחינותיה, המוצא והביטוי היחיד שלה, הוא בתורה ובמצוות. אהבה היא הרצון להתקרב ולהידבק באמת, ואי אפשר להידבק בקב"ה אלא בתורה ובמצוות.

הִיא בִּבְחִינַת 'שׁוֹב' לְבַד.

הִיא בִּבְחִינַת 'שׁוֹב' לְבַד. סדר העבודה בכללו כולל את שתי התנועות: 'רצוא' ו'שוב'. שתי תנועות אלה, העומדות זו אל מול זו, הן התנועות של קצב החיים בכלל, כמו קצב הדופק והנשימה בחיי הגוף. ובעבודת ה' הן תנועת ההתנשאות מלמטה למעלה ותנועת השוב מלמעלה למטה. באופן כללי מאוד, עבודת האהבה (תפילה) היא תנועת הרצוא, מלמטה למעלה, מן האדם אל ה', ומימוש האהבה בקיום התורה והמצוות היא התנועה של השוב. כלל החיים בעבודת ה' הוא בריתמוס של שתי התנועות יחד. שתי התנועות חייבות אפוא להתייחס אחת לשנייה, בהיקף בעוצמה ובאופי. ולכן, כאשר תנועת האהבה היא ברצוא בלבד, צריכה לעומתה התנועה של השוב בתורה ובמצוות להיות בבחינת "שוב לבד"; כאשר האהבה היא כרשפי אש, שאי אפשר לה כלל להיות בתוך מציאות העולם, העבודה שבאה לאחריה היא בהכרח עבודה של "שוב בלבד", של השיבה השלמה אל תוך המציאות.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה: וְאִם רָץ לִבְּךָ – שׁוּב לְאֶחָד.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה: וְאִם רָץ לִבְּךָ – שׁוּב לְאֶחָד. כפי שמבאר בפרק זה, האהבה כרשפי אש והדבקות אינן נמצאות באותו כיוון. לתשוקה של אהבה כאש אין סיפוק ואין פתרון בתוך עצמה. היא בוערת כאש, וממהותה של האש שהיא עולה כל הזמן, יוצאת מתוך הכלים שלה ומכלה אותם, שהיא כל כולה כיליון. ולכן הפתרון של אהבה זו אינו יכול לבוא על ידי מיצויה, כי הוא הכיליון בפועל, אלא רק ב"שוב לאחד", לאמור בעצירה של הריצה, בשבירה של התהליך ובשיבה אל האחדות הכוללת. בתפיסה שה' הוא אחד בארץ כמו בשמיים, ולכן גם הריצה בכל כיוון היא חסרת מטרה. הקצה האחרון של המטרה האנושית הוא המטרה האלוקית, והמטרה האלוקית מושגת אחרי ה'רצוא' ב'שוב', להמשיך את הייחוד העליון להתגלות בתחתונים.

פֵּירוּשׁ, וְאִם רָץ לִבְּךָ: הִיא תְּשׁוּקַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁ בַּלֵּב בַּחֲלַל הַיְמָנִי, כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת וּמִתְלַהֶבֶת וּמִתְלַהֶטֶת בִּמְאֹד מְאֹד, עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, לְהִשְׁתַּפֵּךְ אֶל חֵיק אָבִיהָ, חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, וְלָצֵאת מִמַּאֲסָרָהּ בַּגּוּף הַגּוּפָנִי וְגַשְׁמִי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

פֵּירוּשׁ, מה שנאמר בספר יצירה וְאִם רָץ לִבְּךָ: הִיא תְּשׁוּקַת הַנֶּפֶשׁ האלוקית, שֶׁמשכנה כאמור לעיל בַּלֵּב בַּחֲלַל הַיְמָנִי, כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת האהבה וּמִתְלַהֶבֶת וּמִתְלַהֶטֶת בִּמְאֹד מְאֹד, עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, עד למדרגה שהנפש חפצה לְהִשְׁתַּפֵּךְ אֶל חֵיק אָבִיהָ, שהוא חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, מקור החיים שלה ומקור החיים בכלל, וְלָצֵאת מִמַּאֲסָרָהּ בַּגּוּף הַגּוּפָנִי וְגַשְׁמִי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ. "רץ לבך" פירושו שתשוקת הלב רצה ומתגברת לצאת החוצה מכלי הלב, להשתחרר ממסגרות ומהגבלות הגוף, מהחובה לחיות בתוך העולם הזה – ולהידבק בקב"ה.

אֲזַי, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ.

אֲזַי, כאשר ליבו של אדם רץ ככה – זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ. יש כאן שימוש לשוני שיש בו דו משמעות. "ישיב אל ליבו" הוא כמבואר בכמה מקומות התבוננות המביאה את הדברים אל הלב. ואולם כאן יש לדברים משמעות נוספת. לאחר ש"רץ לבך" לצאת מכלי הלב יש צורך להשיבו אל הלב, אל הכלי, אל הגוף, אל העולם הזה.

מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, כִּי עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי בַּגּוּף הַזֶּה, לְהַחֲיוֹתוֹ. כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ חַיִּים עֶלְיוֹנִים מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה עַל יְדֵי תּוֹרַת חַיִּים,

ההתבוננות, כדי להשיב אל הלב ובאופן המשיב אל הלב תהיה במַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, כִּי עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי (אבות פרק ד משנה כב). "חי" כוונתו למצב שהנפש נמצאת בַּגּוּף הַזֶּה, לְהַחֲיוֹתוֹ. המשמעות של "בעל כרחך אתה חי" היא שזהו תפקידו וחובתו של האדם, להחיות את חיי הגוף החומרי. והכוונה הכללית בזה היא כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ חַיִּים עֶלְיוֹנִים מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה אל הגוף שבעולם החומר. עַל יְדֵי התורה, שהיא תּוֹרַת חַיִּים, ועל ידי שהאדם התחתון מקיים את התורה בגופו ובכל חלק העולם הקשור אליו – הוא ממשיך את החיים העליונים אל העולם הזה שלמטה.

המאמר "על כרחך אתה חי" מבטא את הפרדוקס הגדול של חיי הנפש ותשוקתה, כאשר הפתרון והסיפוק של האהבה, איחוד הנפש באלוקות, איננו נמצא בהמשך אותו קו אלא דווקא בכיוון ההפוך. בהיקף הגדול זהו הפרדוקס של מציאות החיים בכלל, כאשר על ידי "על כרחך", שהוא בחינת השוב שלאחר הרצוא – "אתה חי", מתהווים החיים.

לִהְיוֹת דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים לְאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת גִּילּוּי.

לִהְיוֹת דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים לְאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת גִּילּוּי. זוהי תכלית השוב, בהיקף הגדול של הוויית כל העולמות. כאשר תנועת העולם בהעלמה ובהסתרה של האחדות האלוקית תהפוך להיות דירה לאחדותו, בבחינת המקום שבו מתגלה האחדות האלוקית העצמית.

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל,

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, שזוהי תכלית בריאת העולם הזה "שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. פֵּירוּשׁ, שֶׁהַיִּחוּד הַנֶּעֱלָם יִהְיֶה בִּבְחִינַת עָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ב קלה,א) שתכלית בריאת העולם היא: לְמֶהֱוֵי (שיהיה) אֶחָד בְּאֶחָד. פֵּירוּשׁ, שֶׁהַיִּחוּד הַנֶּעֱלָם יִהְיֶה בִּבְחִינַת עָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא (העולם הנגלה). המטרה היא שהאחדות האלוקית לא תהיה עוד בבחינת נעלם, אלא גלויה בתוך העולם ובתוך המציאות שלנו. קטע זה מהזהר נאמר כעת ברוב קהילות ישראל (בנוסח ספרד) לפני ערבית של שבת. שכן השבת, וליל שבת בייחוד, מהווה את ההשלמה הזו של "אחד באחד". בסידור אדמו"ר הזקן עם דא"ח ישנו ביאור על מאמר הזהר הזה, ושם מבאר המחבר שעניינו של "אחד באחד" הוא: כשם שיש אחד למעלה כך יש "רזא דאחד" (סוד האחד) למטה, והמטרה שלנו היא לצרף אותם שיהיו "אחד באחד". כלומר, לא רק זה אל מול זה, אלא זה כמו זה.

וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים "לְכָה דּוֹדִי

וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים בפיוט לקבלת שבת: "לְכָה דּוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה". במובן הפשוט זוהי הקריאה של העולם, הקריאה שלנו, אל הקב"ה לבוא לקראתנו; ואולם בתוך הקריאה הזו אל הקב"ה צפונה גם התנועה שלנו אליו, ועל כל פנים ההכנה שלנו לקראתו. "לקראת כלה" – שהכלה צריכה להיות כלה. במקומות אחרים מבואר ש'חתן' הוא לשון ירידה ('חות' בארמית) ו'כלה' היא מלשון כיליון וכלות הנפש. הכלה צריכה להיות כלה, להגיע לכלות הנפש באהבה זו, אבל המטרה היא – שהחתן יבוא לקראת כלה. וזה שנאמר כאן, שההשלמה והפתרון של אהבה זו, המגיעה לכלות הנפש, היא – "על כרחך אתה חי", להוריד אלוקות לעולם, "למהוֵי אחד באחד".

וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי וְעַל כָּרְחָךְ וְאֶלָּא אֵיךְ יִהְיֶה רְצוֹנוֹ?

וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי וְעַל כָּרְחָךְ אתה מת (אבות שם). מאמר זה הוא תמוה – "על כרחך אתה חי" משמעותו שאדם רוצה למות, לצאת מהעולם, ולכן נאמר לו "על כרחך אתה חי". ומצד שני, "על כרחך אתה מת" משמעותו הפוכה, שאדם רוצה לחיות, ולכן נאמר לו "על כרחך אתה מת". וְאֶלָּא אֵיךְ יִהְיֶה רְצוֹנוֹ? במה אם כן צריך האדם לרצות, האם בהוויית החיים או בזו שאינה חיים?

והתשובה היא, שאת הדבר הזה בדיוק, שאומרת כאן המשנה, צריך לרצות בשניהם: גם "על כרחך אתה חי" וגם "על כרחך אתה מת". שכן כך הם החיים: ברגע אחד של כלות הנפש העבודה צריכה להיות "על כרחך אתה חי", וברגע אחר, כשהנפש חוזרת והיא חיה בעולם, צריכים הרצון והעבודה להיות "על כרחך אתה מת".

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת עַל מִשְׁנָה זוֹ

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת עַל מִשְׁנָה זוֹ. שהוא 'רצוא ושוב' בעבודת ה'. 'רצוא' הוא התפילה ומסירות הנפש בקריאת שמע, בחינת היציאה מהחיים ומהעולם, כמו רשפי האש שאינם יכולים להיות מוגבלים בכלי (כלי המוח וכלי הלב – והוא כלות הנפש). וה'שוב' הוא העבודה בתורה ובמצוות, המשכת האור האלוקי והגבלתו בכלים.

עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי,

ה'שוב' הוא בחינת עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי, אף על פי שמצד עצמו הוא היה רוצה באותה שעה להסתלק מהמציאות, הרי מכוח הציווי האלוקי – "על כרחך אתה חי" – הוא צריך לחיות ולהחיות את המציאות.

בְּעֶזְרַת חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא,

בְּעֶזְרַת חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, להמשיך את החיים ואת הקיום ממקור החיים אין סוף ברוך הוא על ידי תורת חיים. להיות התלבשות האור האלוקי בכלים של העולם הזה, שהוא קיום התכלית להיות לו דירה בתחתונים.

"על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת" הן תנועות החיים של עבודת ה'. התנועה של 'רצוא' – לרצות להגיע אל הקב"ה ולא לרצות כלל בהוויית החיים שבתוך המציאות, להתגעגע אל הקב"ה עד השיא, עד כלות הנפש. אבל אז, בעת מיצויה של תנועה זו, מגלים שהוא כאן ולא שם! וזו התנועה של ה'שוב'. ביטוי לשתי התנועות הללו אפשר לראות בתפילות, ובייחוד בקדוּשות שבתפילות: בזו שבברכת 'יוצר אור', ב'קדושה' ובקדושת 'כתר'. המלאכים המוני מעלה – השרפים, האופנים, חיות הקודש – ועמך ישראל קבוצי מטה, כולם אומרים "קדוש, קדוש, קדוש"! כולם מתנשאים, מנסים להתרומם, להגיע אליו – ואז באה התשובה – "מלוא כל הארץ כבודו". לאחר שמתנשאים אל מעבר, שואלים ומחפשים – "איה מקום כבודו?" התשובה היא – "ברוך כבוד ה' ממקומו", הוא נמצא עכשיו כאן! זוהי התמצית של ה'קדושה', השאלה והתשובה, ה'קדוש' וה'ברוך'.

בחלק השני של ספר התניא (שער היחוד והאמונה) מבאר אדמו"ר הזקן את הפסוק הראשון של קריאת שמע, "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ומה שאומרים לאחריו, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". "ה' אחד" – פירושו שה' הוא אחד, ומשמעותו הכיליון של ההוויה. "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – משמיע את שובה של ההוויה למטה, וההקדשה וההערכה מחדש של מציאות העולם הזה. מטעם זה אומרים בכל ימות השנה: "ברוך שם כבוד מלכותו וכו'" בלחש; מפני שבתוך המציאות הרגילה של העולם שלנו אנחנו נדחפים ונדרשים יותר לעלות למעלה דווקא, כי התנועה של הירידה למטה היא חלק מהווייתנו ומהוויית הגוף שלנו בעולם הזה. מה שאין כן ביום אחד בשנה, שבו אנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו" בקול רם, בלי להתבייש. כי מי שיכול, לאחר המרוץ, לאחר שלא אכל ולא שתה והיה כמלאכים, לומר שהוא רוצה לחזור אל המציאות של העולם הזה – אינו צריך להתבייש עוד, כי ב'שוב' הזה שלאחר ה'רצוא' הוא מצדיק בשלמות ובמעלה את מציאות כל העולמות, העליונים והתחתונים.

בפרק זה מתוארת אהבת ה' העולה על כל בחינות ומדרגות האהבה. האהבה עולה כרשפי האש המבקשת להיפרד מהפתילה ומהעצים, מהגוף ומחיי העולם הזה שנאחזת בהם; מהצימאון ל"חולת אהבה" ול"כלות הנפש ממש". לאהבה זו אין בעצם מימוש בתוך המציאות והחיים של האדם בעולם (ולכן, כפי שנאמר, היא אף אינה ניתנת לתיאור ולהסבר חיצוני כלשהו, במילים ובכתב, אלא רק לתחושה פנימית של לב האדם, לפי שיעורו ודרכו, כאשר הוא מעמיק להתקשר בה'). עם זאת, לא כהמשך התנועה, כשלב הבא, ואף לא כתשובה לשאלה, אלא כתשובה הזו שנותנים לשאלה שאין לה תשובה; אף לא כ'שוב' של ה'רצוא', אלא רק לאחר מיצוי כל ה'רצוא', כשבבחינת ה'רצוא' אין עוד דרך ואין עוד מוצא – באה בחינת ה'שוב' לבד, "לאשתאבא בגופא דמלכא" בסדר של עבודה בתורה ובמצוות. בנקודה שמסתיימות ההשכלות וממוצות כל התחושות בכיליון החיים – אף על פי כן – "על כרחך אתה חי". והסיכום האחרון של הפרק, המסכם את כל עשרת הפרקים שבספר זה העוסקים בעבודת ה' ביראה, באהבה וב'אהבה כרשפי אש', הוא שאין אנו יוצאים מתחומו ועיקרו של הספר הזה. שלמרות שיש אהבה, והאהבה כרשפי אש, אף על פי כן ההשלמה והדבקות הם במציאות הזו דווקא, בהמשכת חיי החיים מלמעלה מעלה – להיות לו דירה בתחתונים.