וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן תְּפִיסָא שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ : לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כו'.

וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן תְּפִיסָא (הנזכרת בפרק ד) שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ (בהקדמת תיקוני זהר שם) : לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ (אין מחשבה תופסת בך) כו'. התפיסה שהוא מדבר עליה היא בעיקר השגה שכלית, כזו שנקלטת בתוך שכלו וחושיו של האדם.

הִנֵּה כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ.

הִנֵּה כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ. הביטויים 'מקיף' ו'מוקף' משמשים כאן רק כדימויים, שכן אין מדובר כאן בהוויות פיזיות המוגדרות במקום מסוים, שאפשר לומר שדבר אחד נמצא בתוך דבר אחר. תפיסת השכל היא עצם המגע בין השכל והמושכל, והיא נקודת החכמה. הקפת השכל את המושכל היא שלב הבינה, שבו נמצא אובייקט התפיסה במובן מסוים בתוך השכל, ואפשר לומר שהוא מוקף בתוכו. ההבנה אינה נקודה, אלא תהליך. בדרגה הראשונה, כאשר ההבנה היא רק חלקית, השכל כביכול משיק אל המושכל, ההכרה נוגעת בדבר בצד מסוים, אבל אין היא מקיפה אותו בשלמותו. ככל שהאדם מבין יותר, הוא מכסה צדדים נוספים של הנושא, עד שבהבנה השלמה הוא מקיף את המושכל מכל הצדדים. בשלב זה, כשהמושכל מוקף, הוא נקלט בתוך האדם והופך להיות חלק ממנו, מאוחד בו – זו עכשיו ההבנה והדעה שלו, כך הוא חושב.

וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.

וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ. לכאורה, כיוון שהשכל משיג ומקיף, מובן שהמושכל נתפס ומוקף. ובכל זאת יש מקום לומר את הדבר גם מצד המושכל, כיוון שאפשר היה לחשוב שזו חוויה סובייקטיבית של השכל, שנדמה לו שהוא תופס ומקיף בעוד האמת היא שאין זה כך. לכך באה התוספת ומבהירה את שיבואר עוד בהמשך הפרק, שזו תכונת השכל וכוחו, לתפוס ולהשכיל את המושכל באמת ובשלמות, שיהיה כמו מוקף בתוכו.

וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ, הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

אך לא רק זו, אלא יש בהשגת השכל צד נפלא עוד יותר: וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ, הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. באותה שעה שהשכל מלביש את המושכל ומקיף אותו, חל גם תהליך הפוך, שבו השכל עצמו מתלבש בתוך ההשכלה. כאשר השכל עסוק כולו בתוך נושא מסוים הוא מבטא את עצמו באותה שעה בנושא, ואפשר לומר שהשכל "מלובש" אז בתוך הנושא שהוא חושב בו, כלומר מתגלה דרך הלבוש הזה, והלבוש מסתיר את מהותו העצמית בתוך נושא החשיבה. השכל העוסק בנושא מסוים אינו עוד שכל לעצמו, אלא הוא מתגלה באותה שעה דרך פרטיו של הנושא שהוא עוסק בו. במובן זה, השכל החושב בנושא מסוים הריהו 'נחשב' כביכול אף הוא בתוך הנושא הזה, מושגיו ודרכיו. דברים אלה נכונים לגבי כל שכל ומושכל בכל סוג ובכל דרגה, מהדרגות הפשוטות מאוד ועד לדרגות המורכבות והגבוהות ביותר. תהליך החשיבה הוא בכל מקרה תהליך שבו ההשגה ונושא ההשגה הם מקיפים ומוקפים זה בזה.

וְהִנֵּה, , הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הקב"ה.

וְהִנֵּה, כאן עובר אדמו"ר הזקן מתחום השכל סתם לתחום הקדושה , הֲלָכָה זוֹ, שאדם מבין בעיונו במשנה, בגמרא או בפוסקים, איננה סתם נושא של מחשבה, אלא הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הקב"ה. השגת ההלכה היא יותר מצורך שימושי-מעשי, לדעת מה עליו לעשות, אלא היא בעצם השגה של החכמה והרצון האלוקי.

שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ. וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טַעֲנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הקב"ה, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ.

שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ. וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טַעֲנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הקב"ה, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ. ההלכה שבתלמוד הדנה דרך משל בסכסוך ממוני מסוים, שבו ראובן טוען כך ושמעון טוען כך, על חילופי טענותיהם וחילופי חילופיהם, אינה מתייחסת דווקא למעשה שהיה או שיהיה, אלא היא ביסודה דרך הצגה של סיטואציה תאורטית עקרונית. בדומה לזה, בפיזיקה או במתמטיקה, בונים מערכות מורכבות ביותר רק כדי לברר בעיות תאורטיות, כאשר השאלה באיזו מידה תבוא המערכת הזו לידי שימוש מעשי בזמן כלשהו – היא שאלה שולית וחסרת חשיבות. הבירור שמברר החוקר בחשיבה זו הוא בירור האמת: מהי המציאות, מצד מהות הדברים, בסיטואציה ידועה. אין זו שאלה למקרה מסוים, אלא ניסיון לברר את הדבר על בוריו, כדי לדעת שזה טבע הדברים. במובן זה, כאשר אדם מברר את פסק ההלכה של התורה בסיטואציה מסוימת, אין זה רק בירור מעשי המלמדנו מה לעשות אם יקרה שוב מעשה כזה, אלא ניסיון לברר ולדעת מהו רצונו של הקב"ה בסיטואציה כזו, וכיצד צריכה הנקודה הזו להשתבץ בתוך הסדר הפנימי של כלל העולמות.

הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים – הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הקב"ה.

הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים – הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ את רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הקב"ה. ברור שאדם המשיג פסק של הלכה אינו משיג את כל החכמה האלוקית שבדבר. גם כאשר הוא מבין היטב את המנגנון ההלכתי־המשפטי ואת מקורות הדברים בתורה, הריהו מבין רק מישור אחד של נושא זה, ובעצם אין הוא יודע את כל הטעמים והנימוקים, את כל המהלכים המובילים את הדבר, מדוע הדבר צריך להיות כך ומהי משמעותם השלמה של הדברים. אבל על כל פנים, באותו חלק ובאותה רמה שהוא תופס ומבין, הוא תופס נקודה, ואפילו רק ניצוץ אחד ממנה, של אמת שהיא אמת אלוקית.

אם להביא לכך דוגמה: המשוואה C=B+A והמשוואה 1+2=3, שתיהן משוואות שאומרות בעצם דבר אחד. הראשונה מופשטת והשנייה ממשית, הראשונה מעמידה עיקרון והשנייה היא מקרה פרטי של עיקרון זה. כאשר רוצים להסביר עניין זה לילד קטן, מסבירים לו את המקרה הפרטי, מפני שאותו הוא יכול ללמוד על בוריו גם אם אין הוא מבין כלל את העקרונות הכלליים. המשוואה המופשטת היא מעבר ליכולת השגתו, אבל כשהוא רואה שתפוח ועוד תפוח הם שני תפוחים, יש לו ללא ספק תפיסה של ממש בעיקרון שהדבר מבטא. כמו כן, כאשר לומדים הלכה על שור וחמור, אין זו רק התלבשות או ביטוי של החכמה העליונה, אלא מהות החכמה העליונה ממש.

"לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ" וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ.

נקודה זו של אמת – אין כל דרך אחרת לתופסה, שהרי "לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ" אין כל מחשבה תופסת בו, בקב"ה, וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. השגת חכמתו של הקב"ה אינה בכך שאדם יושב ועוסק בהתבוננות מופשטת. התבוננות כזו היא במקרים הטובים חזיונות שווא של האדם, ובמקרים אחרים תדמית עצמית ותרמית עצמית. השגה של אמת בחכמתו של הקב"ה, ולו גם של גרגר קטן של אמת בנקודה כלשהי, מעשית או לא מעשית, אפשר להשיג רק בהשגת התורה. הביטוי המושג של החכמה האלוקית, אותו צד של החכמה הניתן לתפיסה על ידינו – הן ההלכות הערוכות לפנינו. כאשר אדם משיג ויודע קטע מסוים, גם אם אינו קטע של חוויה – הרי הוא קטע של אמת, נקודה של חכמה אלוקית המתגלגלת ומתייחסת לבעיה פרטית מסוימת.

וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.

וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם. באותה שעה שאדם משיג בשכלו עניין מסוים בתורה, נמצא גם שכלו מלובש באותו עניין. כאשר הוא משיג דבר בחכמה האלוקית, גם החכמה האלוקית מלבישה את השגתו, עוטפת ומקיפה וכוללת אותו, בעוד הוא חושב אותה ומקיף אותה. החכמה האלוקית נעשית אז חלק מהווייתו והוא נעשה חלק מהווייתה.

וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.

וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה. כאשר השכל החושב והמושא הנחשב הם מקיפים ומוקפים זה בזה, אין זה רק מגע בין שני דברים, אלא באותה שעה יש אחדות וזהות גמורה בין שכלו של האדם ובין הדבר שהוא משיג אותו במחשבתו. יהא זה מושג מופשט, סיפור מעשה או פסק הלכה, בשעה שאדם עוסק בו במחשבתו, שהוא מבין אותו "לאשורו על בוריו", מכל צד ופינה, הריהו מתאחד אז עם אותו נושא באחדות מופלאה. אחדות זו היא מופלאה משום שהיא נבדלת מכל אחדות שאנו מכירים, שאין דוגמתה כלל בעולם החומר. בעולם הגשמי יש תחומים שאין לעוברם. המקיף והמוקף, האני והאחר, אין דרך לאחדם, משום ששניותם היא חלק מהגדרת ישותו של החומר. לעומת זאת, בתחום המושגים של ההכרה השכלית, ביחס שבין ההשגה והמושג, יכול המקיף להיות גם מוקף, וההבדלים ביניהם יכולים להיטשטש עד לאחדות וזהות גמורה מכל צד.

וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת.

וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת. בכל מצווה נוצר קשר ('צוותא') בינינו ובין הקב"ה, ואולם בידיעת התורה והשגתה יש מעלה יתרה מכוח ה'ייחוד הנפלא' שקיים דווקא בתוך העיון המחשבתי שבה, וכפי שיבאר להלן.

וַאֲפִילּוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וַאֲפִילּוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.

וַאֲפִילּוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וַאֲפִילּוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר. במצוות לימוד תורה יש שני חלקים. האחד, מצווה של "ודברת בם", שהיא לדבר דברי תורה, היינו לומר את הדברים בפה גם אם אינו מבינם. בהגדרה זו, מצוות לימוד תורה היא כמצווה מעשית – לדבר את מילות התורה, לשננן ולחזור ולפרשן בפה. ואולם, בלימוד התורה יש צד נוסף, של 'ידיעת התורה' – העיון בתורה והבנתה ככל שיכול אדם לשאת בשכלו – ומן הצד הזה יש מעלה נוספת של איחוד באלוקי, ובאופן מופלא ואחר לגמרי.

כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה הקב"ה מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה' מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ.

כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה הקב"ה מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה' מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ. כאשר אדם מקיים מצווה – המצווה היא באותה שעה האופן שבו האדם מבטא את עצמו, ואפשר אז לומר שהוא 'מתלבש' במצווה. כאשר אדם נותן בידו צדקה, משמעות הדבר שכוח המעשה שבידו מלובש בתוך מצוות הצדקה, אשר כביכול מלבישה את היד ומקיפה אותה, וכן בכל שאר המצוות. כוחות הנפש מתגלים בתוך מדיום כלשהו, וכאשר אדם מגלה את כוחות נפשו בתוך מצווה הוא 'מתלבש' אז בתוך הרצון האלוקי ובתוך החכמה האלוקית.

וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה , מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה' ,

וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה יש יתרון נוסף , ש מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה' כמו בכל מצווה , שכאשר שכלו של אדם עוסק בתורה הוא מתלבש בתוך חכמת התורה, שהיא באותה שעה השדה שבו פועל השכל – ובמובן זה אין הבדל אם היד מלובשת במצוות הצדקה, הראש מלובש בתפילין או המוח מלובש בתוך מחשבה של תורה.

הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה' בְּקִרְבּוֹ.

הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה' בְּקִרְבּוֹ. בידיעת התורה, היא חכמת ה', יש צד שאינו קיים במצוות המעשיות. חכמת ה' לא רק מלבישה את השכל החושב בה, אלא היא גם נקלטת בתוכו. כשאדם מבין וקולט את הדברים, הוא מלביש אותם בקרבו.

מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בְּפַרְדֵּ"ס.

מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בְּפַרְדֵּ"ס. לעניין זה, אין זה חשוב אם אדם משיג עניין גדול או עניין קטן, ובלבד שיהא משיג באמת עניין בתורה: הלכה, סיפור מעשה, אפילו פרט קטן – הרי באותה שעה שכלו מתבטא, מתלבש בתורה הזו ומוקף על ידה, ובאותה שעה עצמה התורה הזו מתבטאת בשכלו, מוקפת בשכלו והופכת להיות חלק מהווייתו שלו. נוצרת אחדות גמורה בין הדברים שהאדם חושב עליהם לבין תהליך החשיבה, והחושב והנחשב הופכים להיות אחד.

וּלְפִי שֶׁ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶפֶת בְּתוֹכָם.

וּלְפִי שֶׁדווקא בִּידִיעַת הַתּוֹרָה ולא בעשייתה הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶפֶת בְּתוֹכָם. בעשייתו את התורה הוא מתקשר ומשתייך אליה, אבל בידיעתו והשגתו השכלית הופכת התורה להיות שלו. מעתה אין הוא רק נכנס אל ענייני התורה שהוא לומד, אלא התורה נכנסת אל תוכו ונעשית באותה שעה המחשבה שלו, של נפשו המסוימת. כעת תורה זו היא מה שאותו אדם חושב, היא הביטוי שלו מעתה.

לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם לֶחֶם וּמְזוֹן הַנֶּפֶשׁ.

לָכֵן נִקְרֵאת התורה בְּשֵׁם לֶחֶם וּמְזוֹן הַנֶּפֶשׁ. בכמה מקומות במקרא משולה התורה ללחם, כמו בפסוק: "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט,ה). התורה שאדם לומד נקלטת בנפשו ונטמעת בה, כשם שהמזון הגשמי נקלט ונבלע באיברים.

כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ. וְ נֶהְפַּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ וְאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּים , כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב. בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ, ו מִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ, וְהָיוּ לַאֲחָדִים,

כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ. האופן שבו זן הלחם (וכן כל מאכל אחר) את האדם ומחייה אותו, יש בו שני שלבים: האחד שבו נכנס המזון מן החוץ אל תוכו של האדם, והשני שבו מפסיק המזון להיות מהות נבדלת בתוך האדם וְהוא נֶהְפַּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וְאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּים גוף האדם , בתהליך זה – כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב. כאן אין מדובר על לימוד התורה כמצוות עשה שבדיבור (שהיא ודאי מצווה רבה), אלא על לימוד התורה שעניינו ידיעת התורה, שאדם מכניס את התורה אל תוכו בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ, שהוא משיג ומבין אותה בדעתו. תהליך זה, של השגת התורה, הוא כעין תהליך הלעיסה, שבו אדם מעבד ומעכל את המזון שהוא אוכל. בתהליך זה עוברים הדברים מהצורה שבה הם נמצאים מחוץ לאדם אל הצורה שבה האדם קולטם אל תוכו. וכאשר האדם מעיין בתורה, שהוא עוסק ויגע בה עד שהיא נתפסת בתוך שכלו – מגיע כאמור השלב הבא, שבו היא מִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ, עם שכלו, שהרי השגה זו שהשיג נעשית מאז חלק מבניין השכל שלו – וְהָיוּ לַאֲחָדִים, שאף השכל מתאחד עמה.

נַעֲשֶׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ .

ובלימוד התורה באופן זה נַעֲשֶׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, וחיים אלה הם מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. כי כאשר האדם לומד תורה והוא מצוי באחדות אינטלקטואלית עם התורה – אין זו רק אחדות עם התורה הנגלית והמושגת לנו, אלא בשורש הדברים גם אחדות בעצם האור האלוקי, אור אין סוף שהוא תמצית תוכנה של התורה, הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ של נפש הלומד ומתאחד עימה, והיו לאחדים .

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" .

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ,ט) . ביטוי זה מתבסס על דימוי התורה כדבר הנכנס ונבלע בתוך האדם, ומכאן שהתורה אינה עוד דבר נבדל העומד מחוץ לאדם, אלא דומה למזון הנכנס אל תוכו, נבלעת באיבריו ומתאחדת עמו.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ד פֶּרֶק ג', שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ד פֶּרֶק ג', שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת. לבושי הנפש הן המהויות שבהן ועל ידן מתייחסת הנפש אל ההוויה שהיא נמצאת בה. בעולם הזה מתלבשת הנפש בכלים הגשמיים של הגוף כדי להתייחס אל עולם החומר המקיף אותה, ואולם בעולם עליון יותר, בגן עדן, יש לנפש לבושים אחרים. לבושים אלה, המתייחסים להוויית גן עדן, הם לבושים רוחניים הנוצרים על ידי המצוות שעשה האדם בעולם הזה. אף שבעולם החומר לבושים אלה לא היו ניכרים, הרי הם נעשים לבושה הבלעדי של הנפש בעולם רוחני ונעלה יותר, כלומר האופן שבו ועל ידו היא מתייחסת אל המקיף אותה באותו עולם.

וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּזֹהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר"י.

וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּזֹהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר"י. התורה שאדם למד בעולם הזה היא מזון נפשו בגן עדן. מזון הנפש אינו רק דרך התייחסותה של הנפש אל המקום שהיא מצויה בו, כמו לבוש הנפש, אלא קליטתה הפנימית של הנפש, מה שהנפש מסוגלת לקלוט אל תוכה מהוויית גן עדן – ומהות זו נוצרת מן התורה שאדם עסק בה בעולם הזה.

וְ'לִשְׁמָהּ' – הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה' עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה.

וְ'לִשְׁמָהּ' – הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה' עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה. למושג 'תורה לשמה' יש הבנות בדרגות שונות, אשר הבסיסית ביותר מהן היא כפי שאומר כאן המחבר, שאדם לומד "כדי לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה". וטעמו, כיוון שגם כוונה לשמה בדרגה בסיסית זו דיה כדי שלימודו יתאחד בנפשו, כמו המזון שנקלט ומתאחד עם גופו. אך בפחות מזה, אם אדם אינו לומד את התורה לשמה כלל, אין זה נחשב לימוד תורה שהנפש מתקשרת בו לה'.

אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ.

אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ. שכן אין כל השכלים שווים, ואין אדם משיג בתורה את שמשיג חברו. ואולם כאשר אדם מתאחד במה שנפשו יכולה להתאחד בתורה, והוא עושה זאת לשמה, כדי להתאחד בזה עם הקב"ה – נעשית אז התורה 'מזון' לנשמתו.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים.

[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי.

[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי. הדימוי של מזון מורה על דרגת האור הפנימי, האור האלוקי שהאדם מפנים ושהוא יכול לקולטו ולהשיגו אל תוכו.

וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים.

וְהַלְּבוּשִׁים הם בְּחִינַת מַקִּיפִים. לבושים בלשון הקבלה הם 'מקיפים', לאמור שלא רק מבחינה פיזית הם מצויים מחוץ לאדם, אלא אף השפעתם אינה מופנמת בהכרה ובהרגשת הנפש. הם אכן פועלים על האדם ועל המציאות, אבל בהשפעה מקיפה, כאשר מעצם היותם שם הם יוצרים עבורו סביבה אחרת וגורמים לו, מבלי דעת, לשנות את עצמו ואת פעולותיו.

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת. לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבָד .

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (פאה פרק א משנה א) שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת. והטעם הוא: לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבָד (בלבד) . אמנם, אדם העושה מצווה יכול לעשותה מתוך רגש פנימי; מתוך אהבה, מתוך יראה ומתוך דבקות. ועם זאת, מהותה של המצווה היא מציאות שמחוץ לאדם, והיא עבורו בבחינת מקיף. המצווה היא מציאות שהאדם המקיימה חי בתוכה ומתייחס אליה, אבל אין הוא יכול להפנימה ולהשיגה במהותה. כל מצווה מעשית, כציצית או לולב או תפילין, היא מצווה שאדם עושה אותה, אבל אין הוא מתאחד איתה ואין היא נעשית חלק מן ההוויה האישית שלו. מטעם זה אמרו חכמים (סוטה כא,א), כי המצווה מגינה ומצילה רק בשעה שאדם מקיים אותה, שכן לאחר מכן אין המצווה עצמה פועלת שינוי הכרתי באדם שעשה אותה.

ו הַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן,

ולעומת זאת, הַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן, שהרי כל אדם, לפי דרכו, משיג ומבין אותה, והיא נעשית חלק ממהותו הפנימית.

וְ גַּם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִימּוּדָהּ.

וְיתר על כן, התורה אינה רק מזון אלא היא גַּם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִימּוּדָהּ. כפי שהאריך המחבר להסביר בפרק זה, בשעה שאדם עוסק בתורה בשכלו – לא רק ששכלו מקיף את הנושא, שנעשה חלק ממהותו, אלא שבאותה שעה הוא גם מלובש בנושא ומוקף על ידו. התורה היא אפוא גם מזון, משום שהיא נכנסת אל תוכו ונעשית חלק מהווייתו, והיא גם לבוש, לפי שהיא 'מלבישה' את האדם שלומד אותה, כדרך שכל מצווה שאדם עושה הריהי באותה שעה לבוש, כלומר דרך התבטאות של נפשו באותה עת.

וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר ,

התורה מהווה אפוא לבוש ומקיף לנפש אפילו כאשר אדם עוסק בה בעיון מחשבתו בלבד, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר שבכך נוסף צד המעשה , הפעולה החומרית של עסק התורה. שכן בנוסף לכל האמור על ידיעת התורה, והאחדות באלוקות שבידיעה זו, ישנה מצוות עשה 'לדבר בם', בדברי התורה, וכמו שכתוב: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א,ז).

שֶׁהֶבֶל הַדִּיבּוּר, נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים]:

שֶׁהֶבֶל הַדִּיבּוּר, שהוא בפשטות האוויר היוצא בדיבור האדם בשעת הלימוד, שהוא דבר גשמי, נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף לנפש כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים]: בעשיית המצווה המעשית נעשה חומר המצווה אור מקיף למהותו של האדם, ואף בלימוד התורה ישנו 'חומר המצווה', שהוא הבל הדיבור שאדם מוציא בשפתיו, שנעשה אור מקיף לנפש האדם. דווקא הבל הדיבור, כמו החומר הגשמי של המצווה, זה הנבדל במוחלט מן הנפש, כמציאות האובייקטיבית שהנפש אינה יכולה באופן ישיר לשנותה, הוא שנעשה לאור המקיף לה.

בהמשך לדבריו על לבושי הנפש האלוקית, שהם המחשבה, הדיבור והמעשה בתורה ובמצוות, עסק פרק זה בלימוד התורה בידיעתה ובהבנתה, שנעשה מזון לנפש האלוקית – ההארה האלוקית שלא רק מגיעה אל האדם, אלא נכנסת אל תוך כוחות נפשו ומתאחדת בו, ממש כמו המזון שהוא אוכל. משום חשיבות הנושא, ולחביבותו על המחבר (המורגשת גם בסגנון הדברים), חרג הפרק ממהלך הספר ונכנס להסביר את הייחוד הנפלא והמיוחד במינו, שאין כמותו בכל העולמות, שיש בהשגת התורה ובידיעתה – כאשר התורה, שהיא רצונו וחכמתו של הקב"ה, נכנסת לתוך האדם שלומדה, וגם מכניסה אותו אל תוכה.