חזור
לקוטי אמרים
פרק מטוְהִנֵּה אַף כִּי פְּרָטֵי בְּחִינוֹת הַהֶסְתֵּר וְהַהֶעְלֵם אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת. עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי – עָצְמוּ מִסַּפֵּר
וְהִנֵּה אַף כִּי פְּרָטֵי בְּחִינוֹת הַהֶסְתֵּר וְהַהֶעְלֵם אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת. כל עולם הוא העלמה והסתרה, והשתלשלות העולמות, עולם מתחת לעולם, הוא התהליך של הסתרת אור אין סוף וצמצומו, דרגה אחר דרגה. עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי – עָצְמוּ מִסַּפֵּר. שאין מספר לעולמות, לבחינות ההסתר ולמעברים העלומים שבין אור אין סוף והעולם הזה הגשמי.
וּמִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים.
וּמִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים. כיוון שהצמצום אינו רק צמצום בגודל, אלא דרך של ציעוף והסתרת האור הפנימי, לכן מובן כי לכל עולם צריך להיות הצמצום באופן המיוחד לו, לפי דרגתו ואיכותו.
כַּיָּדוּעַ לַטּוֹעֲמִים מֵעֵץ הַחַיִּים.
כַּיָּדוּעַ לַטּוֹעֲמִים מֵעֵץ הַחַיִּים. יש כאן כפל משמעות. בכלל ה"טועמים מעץ החיים" הוא כינוי לכלל העוסקים בתורת הקבלה.
בספרי הקבלה יש אכן פירוט רב של סדר ההשתלשלות, ואולם מטבעם של דברים אלה שאין הם מצויים לכל אדם, והם ידועים ומובנים היטב רק לאותם מעטים המקדישים את מרב כוחם וימיהם לעיסוק בהם.
אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל.
אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל. כאן אין אדמו"ר הזקן עוסק בפירוט זה, שהוא עיוני בעיקרו, אלא רק באותן נקודות כלליות שיש להן משמעות והשלכה מעשית לעבודת ה' של 'כל אדם'.
הֵם שְׁלֹשָׁה מִינֵי צִמְצוּמִים עֲצוּמִים כְּלָלִיִּים, לִשְׁלֹשָׁה מִינֵי עוֹלָמוֹת כְּלָלִיִּים, וּבְכָל כְּלָל יֵשׁ רִבּוֹא רְבָבוֹת פְּרָטִיִּים.
הֵם שְׁלֹשָׁה מִינֵי צִמְצוּמִים עֲצוּמִים כְּלָלִיִּים, לִשְׁלֹשָׁה מִינֵי עוֹלָמוֹת כְּלָלִיִּים, וּבְכָל כְּלָל יֵשׁ רִבּוֹא רְבָבוֹת פְּרָטִיִּים. כל עולם הוא צמצום ('עולם' מלשון העלם) כללי, לאמור מכלול של צמצומים פרטיים רבים. שלושה צמצומים כלליים הם לכן גם שלושה עולמות כלליים, בחינת שלוש הדרגות הכלליות ביותר של המציאות.
וְהֵם שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת: בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה. כִּי עוֹלָם הָאֲצִילוּת הוּא אֱלֹהוּת מַמָּשׁ.
וְהֵם שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת: בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה. אף על פי שבדרך כלל נזכרים בתיאור סדר השתלשלות העולמות ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה – כאן נזכרים רק שלושה, כִּי עוֹלָם הָאֲצִילוּת הוּא אֱלֹהוּת מַמָּשׁ. עולם האצילות, העליון שבארבעת העולמות, איננו עולם במשמעות המצומצמת של המילה, של צמצום ובריאה 'יש מאין', אלא עולם שהוא 'אצל' הקב"ה. וביחס לעולמות הנבראים – אפשר להחשיבו כאילו הוא אלוקות ממש.
וּכְדֵי לִבְרוֹא עוֹלָם הַבְּרִיאָה, שֶׁהֵן נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים אֲשֶׁר עֲבוֹדָתָם לה' בִּבְחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת. הַמִּתְלַבְּשִׁים בָּהֶם, וְהֵם מַשִּׂיגִים וּמְקַבְּלִים מֵהֶם.
וּכְדֵי לִבְרוֹא עוֹלָם הַבְּרִיאָה, שהוא עולם שהאלוקי מתגלה בו בדרגת השכל האלוקי, והברואים הכלולים בו שֶׁהֵן נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים (עליונים דווקא, שהרי סתם מלאכים הם בעולם היצירה, כמבואר בפרק לט בהגהה), אֲשֶׁר עֲבוֹדָתָם לה' היא בִּבְחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת. כלומר, שההשפעה להם היא בבחינת חכמה, בינה ודעת הַמִּתְלַבְּשִׁים בָּהֶם, וְהֵם מַשִּׂיגִים וּמְקַבְּלִים מֵהֶם. עולם האצילות הוא אלוקות, במובן זה שהמהות האלוקית נמצאת בו ללא כל הסתר, ללא מחיצות וללא מרחק, באופן שאין לנאצלים מציאות נפרדת ממנו ("איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד"). ולכן גם אין כל הגדרה מסוימת להשגה שלהם באלוקות ('אין מי שמשיג'). לעומת זאת, עולם הבריאה הוא עולם שיש בו, בדרגה גבוהה מאוד, הגבלה והגדרה ידועה, שהיא ההשגה וההכרה המסוימת שיש להם באלוקות. השגה והכרה זו היא בוודאי מעל ומעבר לכל השגה אנושית, אבל היא מכל מקום השגה מוגדרת ומוגבלת ב'חכמה, בינה ודעת' ('יש מי שמשיג').
הָיָה תְּחִלָּה צִמְצוּם עָצוּם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל
וכדי לברוא את המהות המוגדרת והמוגבלת הזו של 'עולם הבריאה', הָיָה תְּחִלָּה צִמְצוּם עָצוּם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק מח). ה'צמצום העצום' הוא הצמצום שמצמצם את הנוכחות האלוקית לאין, וממנו יכול היה להתחיל תהליך של 'יש מאין'. צמצום זה הוא הצמצום שבמעבר מעולם האצילות לעולם הבריאה.
וְכֵן מִבְּרִיאָה לִיצִירָה. כִּי אוֹר מְעַט מִזְּעֵר הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה עֲדַיִין הוּא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף לְגַבֵּי עוֹלָם הַיְּצִירָה.
וְכֵן מִבְּרִיאָה לִיצִירָה. גם בין עולם הבריאה לעולם היצירה ישנו צמצום עצום. כִּי אפילו אוֹר מְעַט מִזְּעֵר הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה לאחר צמצומו – עֲדַיִין הוּא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף לְגַבֵּי עוֹלָם הַיְּצִירָה.
וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי צִמְצוּם וְהֶעְלֵם
וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ. עולם היצירה אינו יכול לשאת את האור – כל אור שהוא – של עולם הבריאה כפי שהוא, באופן שיוכל האור לא רק להיות מורגש אלא להיות 'מלובש' בו. אֶלָּא עַל יְדֵי דרגה נוספת של צִמְצוּם וְהֶעְלֵם.
וְכֵן מִיְּצִירָה לַעֲשִׂיָּה.
וְכֵן מִיְּצִירָה לַעֲשִׂיָּה. מעולם היצירה לעולם העשייה יש דרגה נוספת של צמצום.
[וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בֵּיאוּר שְׁלֹשָׁה צִמְצוּמִים אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת, לְקָרֵב אֶל שִׂכְלֵינוּ הַדַּל].
[וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר
וְתַכְלִית כָּל הַצִּמְצוּמִים הוּא כְּדֵי לִבְרוֹא גּוּף הָאָדָם הַחוֹמְרִי,
וְתַכְלִית כָּל הַצִּמְצוּמִים הוּא כְּדֵי לִבְרוֹא גּוּף הָאָדָם הַחוֹמְרִי, שבו מתלבשת נשמת האדם. גם אם אין אנו יכולים להשיג בשכלנו את מהות כל הצמצומים, אנו יכולים להשיג את תכליתם, שכן המציאות הזו, של הנשמה בגוף, היא המציאות של האדם, לאמור המציאות שלנו.
ו לְאַכְּפַיָּיא לְסִטְרָא אָחֳרָא
והתכלית שבמציאות הזו, בצירוף של גוף חומרי ונפש אלוקית שבאדם, שהוא יכול לְאַכְּפַיָּיא לְסִטְרָא אָחֳרָא (לכפות את הצד האחר). שעל ידי מאמץ נפשו הוא מסוגל להכניע ולהכפיף את הצד האחר, צד הרע, אל הקדושה. ובדרגה גבוהה יותר, הוא יכול גם 'לאתהפכא סטרא אחרא' (להפוך את הצד האחר), כאשר ה'סטרא אחרא' עצמו הופך להיות צד הקדושה.
וְלִהְיוֹת "יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ"
וְלִהְיוֹת "יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ" (קהלת ב,יד). התוצאה של כפיית ה'סטרא אחרא', תכלית כל הצמצומים, היא יתרון האור מן החושך. היתרון הזה איננו רק היתרון האובייקטיבי של האור על פני החושך, אלא היתרון היחסי של האור הבא מן החושך, כאשר מתוך החושך בא ונמצא האור. יתרון זה הוא היתרון של הנפש שבגוף דווקא ובעולם החומר דווקא, ובאופן מסוים הוא גם היתרון של "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (אבות פרק ד משנה יז).
בְּהַעֲלוֹת הָאָדָם אֶת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית
בְּהַעֲלוֹת הָאָדָם אֶת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית שכן, כאשר 'אתכפיא סטרא אחרא' הוא לא מפסיק להתקיים באדם ובעולם, הוא אפילו לא נעלם, הוא נמצא, נוכח ופועל, אלא שעתה פועל הסטרא אחרא (בעל כורחו) גם הוא לכיוון הקדושה. באותה שעה אין כאן רק אור הדוחה את החושך, אלא גם יתרון של האור הבא מן החושך, הבא עם החושך.
וְ הַחִיּוּנִית ו לְבוּשֶׁיהָ, וְכָל כֹּחוֹת הַגּוּף כּוּלָּן – לה' לְבַדּוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת
וְהחושך שבא עם האור, עם הנפש האלוקית העולה, הוא הנפש הַחִיּוּנִית וּ לְבוּשֶׁיהָ, לבושי הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה. וְכָל כֹּחוֹת הַגּוּף כּוּלָּן – לה' לְבַדּוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת (פרק לז). האדם, שהוא נפש אלוקית ונפש בהמית בגוף גשמי, מעלה במעשיו בעולם החומרי (שנעשים לשם שמיים) את המנעד כולו – מנפשו האלוקית, חלק אלו־ה ממעל, ועד לחומריות גופו; הוא וכל חלקי העולם שנגע בהם במעשה המצווה עולים – לה' לבדו.
כִּי זֶה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת.
כִּי זֶה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת. השתלשלות כל העולמות, מלמעלה מעלה, מובילה בסופה לבריאת המורכבות של מציאות האדם בגוף. שיש בה מצד אחד נשמה קדושה מלמעלה מעלה, ומצד שני גוף חומרי בעולם השפל ביותר שבגדר האפשר. או באופן אחר: מציאות של רע, של חושך, ששתול בתוכה גרעין, קוד, של אפשרות להתעלות, שאם תתממש – היא תכלית השתלשלות העולמות. מציאות מיוחדת ובעייתית זו היא מציאות שקולה, העומדת לכאורה בשווה בין הטוב והרע. ועל ידי הבחירה בצד הטוב על פני צד הרע, על ידי מעשים טובים בעולם החשוך והרע הזה, כופה האדם את הסטרא אחרא ומעלה את הווייתו שלו, ויחד איתה את העולם כולו, לצד הקדושה. האדם שמצליח לעשות זאת מצדיק בכך את כל השתלשלות העולמות; באותה שעה הוא מעניק צידוק ומשמעות לכל עולם ולכל פרט שגרם בסופו של כל סדר ההשתלשלות לאותה מציאות תחתונה שפעל בה.
העולמות העליונים בנויים ותלויים בחוקים קבועים מראש, ומשום כך הם משמשים רק ככלים וכמעבר בלבד, ולא כמטרה בפני עצמה. רק בעולם שלנו, למרות היותו התחתון, החומרי והמוסתר מכולם, יכול להיות אדם שיש בו הכוח והאפשרות של בחירה חופשית. ועל ידי הבחירה, ו'אתכפיא סטרא אחרא', ו'יתרון האור מהחושך' – הוא יכול לתת משמעות למציאות כולה, לשנות את כיוון ההשפעה וההארה מלמטה כלפי מעלה, וזוהי תכלית השתלשלות העולמות.
כאן מסתיים התיאור, שהוחל בו בפרק הקודם, המאדיר את אהבת ה' אלינו. אהבת ה' שהתבטאה בהוצאתו אותנו ממצרים ונתינתו לנו את התורה (פרק מז) – מודגשת ומועצמת בפרקים אלה בתיאור גדולתו ורוממתו מצד אחד, וירידתו אלינו בצמצום אחר צמצום, עולם אחר עולם עד למציאות השפלה שבגדר האפשר, מצד שני. מכאן יעבור לדבר באדם – "כמים הפנים לפנים" – כיצד הוא צריך להגיב, כיצד הוא אמור להשיב אהבה.
וְהִנֵּה, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים" .
וְהִנֵּה, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים" (משלי כז,יט) . כמבואר בפרקים הקודמים, כשם שהמים מראים לאדם את הפנים שהוא מראה להם, כך כאשר אדם מתבונן בדברים האמורים, בהתייחסותו של הקב"ה אליו – הריהו מגיע להתייחסות מקבילה.
כְּמוֹ שהקב"ה כִּבְיָכוֹל הִנִּיחַ וְסִילֵּק לְצַד אֶחָד דֶּרֶךְ מָשָׁל.
כְּמוֹ שהקב"ה כִּבְיָכוֹל הִנִּיחַ וְסִילֵּק לְצַד אֶחָד (לכאורה צריך להיות "לצדדין", כי הסילוק היה לכל הצדדין בשווה. הערות ותיקונים לתניא), דֶּרֶךְ מָשָׁל. ההדגשה הכפולה, "כביכול" ו"דרך משל", באה להדגיש את האזהרה, שכאשר מדברים על הצמצום בכלל, ובפרט כאשר משתמשים בדימויים להסברת הצמצום, אין זה אלא דימוי, ולא שהצמצום הוא כפשוטו כמו במשל חס ושלום.
אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַּכְלִית, וּגְנָזוֹ וְהִסְתִּירוֹ, בג' מִינֵי צִמְצוּמִים שׁוֹנִים,
אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַּכְלִית, שאין לו גבול. וּגְנָזוֹ וְהִסְתִּירוֹ, לומר שהצמצום אינו כפשוטו אלא רק "גנזו והסתירו" לגבי הנבראים התחתונים. בג' (שלושה) מִינֵי צִמְצוּמִים שׁוֹנִים, כמבואר לעיל.
וְהַכֹּל, בִּשְׁבִיל אַהֲבַת הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן, לְהַעֲלוֹתוֹ לַה'.
וְהַכֹּל, הצמצומים הללו כולם הם בִּשְׁבִיל אַהֲבַת ה' את הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן, כדי לְהַעֲלוֹתוֹ לַה'. ההתבוננות היא שכל הדוחק והצמצום וההסתר הזה בא כדי לתת מקום לאדם שבעולם הזה. שכאמור, הווייתו של האדם התחתון (נפש בגוף) אינה אפשרית, אלא אם כן האור האלוקי אינו גלוי ואינו ניכר. ונמצא, שהקב"ה כביכול דוחק את עצמו לקרן זווית כדי לתת מקום לאדם להתקיים.
כִּי 'אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר'
וכמאמר חז"ל: כִּי 'אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר' (בבא מציעא פד,א). ומובנו שם, שטבע האדם הוא שמחמת אהבה לדבר הוא דוחק ומצמצם את עצמו כדי לפנות מקום למה שהוא אוהב. וכך על דרך המשל, אהבת ה' אלינו דוחקת כביכול גם את הווייתו של הקב"ה אל תוך עצמו – כדי להתייחס אל האדם.
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים לְאֵין קֵץ, כִּי רָאוּי לָאָדָם גַּם כֵּן לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ, מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר.
וכשאדם מתבונן ומעמיק מחשבתו בכל זאת, הוא יגיע לתגובה ולמסקנה, שעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים לְאֵין קֵץ, כפי שהוסבר (פרק מו) ש"כמים הפנים לפנים" הוא בין שווים, אבל בין גדול לקטן ומכל שכן בין הקב"ה ובינינו הוא בוודאי "בכפלי כפליים לאין קץ". כִּי רָאוּי לָאָדָם גַּם כֵּן לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ, מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר. כל ענייניו שלו, מעניינים שבנפש, שהוא קשור אליהם בנפשו, ועד לגופו ולכל קשריו המשפחתיים והחברתיים ולכל קנייניו החומריים.
וּלְהַפְקִיר הַכֹּל בִּשְׁבִיל לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה.
וּלְהַפְקִיר הַכֹּל בִּשְׁבִיל לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה. אדם מרגיש שאם הקב"ה 'דוחק את עצמו' (הצמצום), ו'משנה את טבעו' (האין סופי) כדי להגיע אליו, גם הוא צריך לעשות משהו לקראת הקב"ה. אם הקב"ה עשה כל כך הרבה לקראתו גם הוא צריך ללכת, לעזוב הכול ולהידבק בה'.
וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, לֹא גּוּף וְלֹא נֶפֶשׁ וְלֹא מָמוֹן וְלֹא אִשָּׁה וּבָנִים.
וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, לֹא גּוּף וְלֹא נֶפֶשׁ וְלֹא מָמוֹן וְלֹא אִשָּׁה וּבָנִים. שהם הקשרים העיקריים של האדם אל העולם הזה. שאת כולם יהיה מוכן לנתק בעבור אהבת ה'. שכן לגבי אהבת ה' הכול חסר ערך ובלתי נחשב, כפי שהכול אינו נחשב אצל הקב"ה באהבתו אותנו.
וּבָזֶה יוּבָן טוּב טַעַם וָדַעַת לְתַקָּנַת חֲכָמִים, שֶׁתִּקְּנוּ בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ כו'
וּבָזֶה יוּבָן טוּב טַעַם וָדַעַת לְתַקָּנַת חֲכָמִים, שֶׁתִּקְּנוּ בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ כו'.
דְּלִכְאוֹרָה אֵין לָהֶם שַׁיָּיכוּת כְּלָל עִם קְרִיאַת שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הָרַשְׁבָּ"א וּשְׁאָר פּוֹסְקִים
דְּלִכְאוֹרָה אֵין לָהֶם שַׁיָּיכוּת כְּלָל עִם קְרִיאַת שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הָרַשְׁבָּ"א וּשְׁאָר פּוֹסְקִים.
וְלָמָּה קָרְאוּ אוֹתָן 'בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע'? וְלָמָּה תִּקְּנוּ אוֹתָן לְפָנֶיהָ דַּוְוקָא?
וְלָמָּה קָרְאוּ אוֹתָן 'בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע'? וְלָמָּה תִּקְּנוּ אוֹתָן לְפָנֶיהָ דַּוְוקָא? שהרי אי אפשר לומר שהן עניין לעצמו, מאחר שגם לפי שמן וגם לפי מקומן הן שייכות לקריאת שמע. ואף להלכה, אין הן רק סמוכות באמירתן לקריאת שמע, אלא הן מהוות חלק מהותי מהמכלול של מצוות 'קריאת שמע'.
כמבואר במקומות אחרים, המשמעות הפנימית של ברכות המצוות היא להכין את האדם להיות כלי ראוי לקיום המצווה. ואף ברכות קריאת שמע עניינן כן, מהוות את ההכנה הראויה לקיום המצווה של קריאת שמע. ולהלן יבואר מהי ההכנה הדרושה לקיום מצוות קריאת שמע, וכיצד אכן מהוות הברכות הללו את ההכנה הראויה לה.
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁעִיקַּר קְרִיאַת שְׁמַע לְקַיֵּים "בְּכָל לְבָבְךָ כו'" בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ כו' דְּהַיְינוּ לַעֲמוֹד נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מֵאַהֲבַת ה'.
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁעִיקַּר המצווה של קְרִיאַת שְׁמַע הוא לְקַיֵּים, את האהבה לה', שתהיה כמו שכתוב: "בְּכָל לְבָבְךָ כו'" (דברים ו,ה). וכפי שמבארים חז"ל: בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ כו' (ברכות פרק ט משנה ה), כלומר ביצר הטוב וביצר הרע. דְּהַיְינוּ לַעֲמוֹד נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מֵאַהֲבַת ה'. ה"מונע מאהבת ה'" הוא האהבה האחרת, שמצד היצר הרע (שאוהב דברים אחרים). ואהבת ה' "בשני יצריך" – פירושה שלא תהיה שום אהבה אחרת בלב, שגם המקום בלב של אהבה לדברים אחרים – יהיה מלא באהבת ה' לבדה.
וּ'לְבָבְךָ' – הֵן "הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ" , שֶׁלְּבָבוֹ שֶׁל אָדָם קְשׁוּרָה בָּהֶן בְּטִבְעוֹ.
וּ'לְבָבְךָ' – הֵן "הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ" (על פי שמות כא,ד) , שֶׁלְּבָבוֹ שֶׁל אָדָם קְשׁוּרָה בָּהֶן בְּטִבְעוֹ. לאהוב 'בכל לבבך' פירושו לאהוב את ה' גם בחלק הלב שאוהב וקשור בטבעו בדברים אחרים. במובן מסוים, זו היכולת לוותר על אותם דברים נוספים שאדם קשור אליהם בשביל אהבת ה'. שהרי, אין מדובר בדברים שאינם חשובים. על מה שאינו חשוב באמת – קל מאוד לוותר. אבל לתת את מה שחשוב, את מה שהלב קשור אליו, את האישה וילדיה שקשורים בקשר טבעי ובסיסי בתוך לבבו של האדם – זו אהבת ה' הנדרשת מהאדם – "בכל לבבך".
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל פָּסוּק "הוּא אָמַר וַיֶּהִי" – זוֹ אִשָּׁה, "הוּא צִוָּה וַיַּעֲמוֹד" – אֵלּוּ בָּנִים.
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (שבת קנב,א), עַל פָּסוּק (תהלים לג,ט): "הוּא אָמַר וַיֶּהִי" – זוֹ אִשָּׁה, "הוּא צִוָּה וַיַּעֲמוֹד" – אֵלּוּ בָּנִים. חז"ל מבארים כאן שהקשר הזה אל האישה והבנים אינו קשר מושכל ונרכש אלא קשר ראשוני הטבוע בבסיס הקיום האנושי, שהוא חלק ממהות האדם כפי שברא אותו הקב"ה מתחילה כש"הוא אמר ויהי". ולכן הוא קשר אמיץ וחזק, שקשה מאוד להפרידו.
וְ"נַפְשְׁךָ" וּ"מְאֹדֶךָ" – כְּמַשְׁמָעוֹ, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי.
וְ"נַפְשְׁךָ" וּ"מְאֹדֶךָ" – כְּמַשְׁמָעוֹ, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי. כמבואר במשנה (שם): "בכל נפשך" – אפילו הוא נוטל את נפשך; "בכל מאדך" – בכל ממונך. כלומר, "בכל נפשך" הם עצם החיים, ו"בכל מאדך" הוא המזון, לאמור הרכוש והפרנסה של אדם בעולם הזה.
לְהַפְקִיר הַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת ה'.
לְהַפְקִיר הַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת ה'. הסך הכול של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" — זה הכול (ויותר). זה כל הדברים שבאמת חשובים לאדם והוא קשור אליהם, כל אחד לפי מה שהוא: האישה והילדים, הבריאות והפרנסה והחיים עצמם, וכל זה נחשב כהפקר גמור בעיניו אל מול אהבת ה'.
וְאֵיךְ יָבוֹא הָאָדָם הַחוֹמְרִי לְמִדָּה זוֹ?
וְאֵיךְ יָבוֹא הָאָדָם הַחוֹמְרִי לְמִדָּה זוֹ? הדרישה היא גבוהה כל כך, להתפשטות מכל סממני ה'יש', מכל הקשרים והתחושות המחזיקים את מציאותו של האדם בעולם הזה. ולא רק בחיצוניות חייו, גם בפנימיות שבפנימיות קשרי נפשו. וכיצד יכול האדם, בתוך המציאות החומרית, בעוד הוא חלק של העולם הזה, גם לנתק את הקשרים אליו?
לְכָךְ סִידְּרוּ תְּחִלָּה, בִּרְכַּת 'יוֹצֵר אוֹר'.
לְכָךְ סִידְּרוּ תְּחִלָּה, לפני קריאת שמע, לומר בִּרְכַּת 'יוֹצֵר אוֹר'. שכאמור אינה חלק מקריאת שמע עצמה, אלא שלב של הכנת הנפש, לשחרר את האדם מקשריו אל העולם החומרי ולהביא אותו לראות בתוך עולמו של הקב"ה, לא את טבעו היום יומי אלא את החיות האלוקית הפלאית שמתחדשת בו עכשיו; לראות בתוך חייו שלו את חסדו ואהבתו של הקב"ה אליו, עד ש"כמים הפנים לפנים" יוכל לקיים את מה שהוא אומר בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
וְשָׁם נֶאֱמַר וְנִשְׁנָה בַּאֲרִיכוּת עִנְיָן וְסֵדֶר הַמַּלְאָכִים הָעוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם. לְהוֹדִיעַ גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הקב"ה.
ועתה יבואר כיצד מהווה האמור בברכות 'יוצר אור' ו'אהבת עולם' את הכנת הנפש האמורה. וְשָׁם, בברכת 'יוצר אור', נֶאֱמַר וְנִשְׁנָה בַּאֲרִיכוּת (כמבואר בהמשך, שלהתבוננות צריך לחזור ולשנות את הדברים הנאמרים ובאריכות הזמן) עִנְיָן וְסֵדֶר הַמַּלְאָכִים הָעוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם. כדי לְהוֹדִיעַ לנו את גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הקב"ה.
אֵיךְ שֶׁכּוּלָּם, בְּטֵלִים לְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה כו', וּמַקְדִּישִׁים כו' וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה: "קָדוֹשׁ כו'.
ומתואר שם, אֵיךְ שֶׁכּוּלָּם, כל המלאכים העליונים, בְּטֵלִים לְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה כו', וּמַקְדִּישִׁים כו' וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" כו'. ההתבוננות במלאכים העליונים, שהם יראים ובטלים מפני גדולתו וקדושתו של הקב"ה, גורמת גם לנו 'להצטרף' אליהם בהרגשתם את הגדולה והקדושה ובשירה שהם מבטאים ומחזירים כלפי מעלה.
כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא מוּבְדָּל מֵהֶן וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בִּבְחִינַת גִּילּוּי.
כְּלוֹמַר, מה עניינו של 'קדוש', שאומרים המלאכים ביראה? – שֶׁהוּא מוּבְדָּל מֵהֶן וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בִּבְחִינַת גִּילּוּי. ה'קדוש' הוא הנבדל בעצם, שנמצא מעבר לכל הגבולות ולכל ההגדרות. כשהמלאכים אומרים "קדוש קדוש קדוש" הם אומרים שמציאות ה' היא נבדלת ונעלה ומתנשאת ממהותם וממהות כל העולמות הנבראים, ושתמיד ובכל דרגה הוא בריחוק ובמנותק למציאותם.
אֶלָּא, "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". הִיא 'כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל' לְמַעְלָה, וְ'יִשְׂרָאֵל' לְמַטָּה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל
וכיצד בכל זאת הוא הגילוי למטה? – אֶלָּא, לאחר שאומרים המלאכים "קדוש קדוש קדוש" הם אומרים: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". וכידוע בלשון הקבלה, "הארץ" (שהיא ה'שכינה' בלשון חז"ל ו'מלכות' בלשון המקובלים) הִיא בחינת 'כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל' לְמַעְלָה, המקור והשורש של כל נשמות ישראל בעולם העליון. וְ'יִשְׂרָאֵל' לְמַטָּה, והיא נמצאת למטה בתוך הגוף היהודי בעולם הזה (ומתגלה בפועל כשהוא עוסק בתורה ובמצוות) כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק מו).
המלאכים אומרים 'קדוש' כי לגביהם הוא קדוש ונבדל, ואם כן, היכן נמצא הקב"ה? והתשובה שהם נותנים היא: "מלוא כל הארץ כבודו". שכבודו מתגלה בארץ, ובארץ התחתונה והגשמית דווקא, כי שם בחר הקב"ה לשכון, בתורה ובמצוות שישראל מקיימים למטה בארץ הגשמית.
וְכֵן, הָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ, "בְּרַעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשְּׂאִים לְעֻמַּת הַשְּׂרָפִים, לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ". לְפִי שֶׁאֵין יוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים מְקוֹמוֹ.
וְכֵן, ועוד נאמר בברכת 'יוצר אור', ש הָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ, שהם מלאכים בדרגה נמוכה מהשרפים ואינם משיגים באותה בהירות שהוא קדוש ונבדל מהם וש"מלוא כל הארץ כבודו", הם "בְּרַעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשְּׂאִים לְעֻמַּת הַשְּׂרָפִים, לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים: בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ". לְפִי שֶׁאֵין הם יוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים מְקוֹמוֹ. לשרפים יש תמונת עולם מושכלת ומסודרת, הם משיגים שהקב"ה הוא קדוש ונבדל, שאין הוא ניתן לשום השגה ותחושה מצידם, והם משיגים שיש 'מקום' למטה שהוא בחר לשכון בו – ולכן הם אומרים: "קדוש קדוש קדוש" ו"ברוך כבוד ה' ממקומו". לאופנים ולחיות הקודש אין תמונה מושכלת, אבל יש הרגשה חזקה: 'הקב"ה נמצא!' ולכן הם "ברעש גדול" והם "מתנשאים לעומת השרפים" שעליהם. אך לפי שאינם יכולים להשיג היכן מקום קודשו של הקב"ה, לכן הם אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו", מהיכן שיהיה מקומו.
וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים "כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ".
וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים המלאכים (כאמור בהמשך ברכת 'יוצר אור'): "כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ". יש כאן שלושה דברים: "הוא לבדו" – הוא נמצא והוא דבר בפני עצמו; "מרום" – הוא מרומם מהמציאות; "וקדוש" – הוא נבדל מכל הדברים.
הנושא הכללי של ברכת 'יוצר אור' הוא גדולת ה'. אם לא בבחינת האין סוף, על כל פנים בבחינת ההיקף הגדול של העולמות (וכמבואר,
וְאַחַר כָּךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה: "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ".
וְאַחַר כָּךְ אומרים בְּרָכָה שְׁנִיָּה: "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ". הברכה הראשונה מדברת בגדולת ה' ובהיותו נישא ומרומם מעל הכול, ואילו הברכה השנייה עוסקת בקרבת ה'. כי רק על ידי השגת הגדולה והשגב מצד אחד והקִרבה מצד שני – יכולה להיווצר ההתייחסות הזו, אל היוצא מהכלל השובר את הכלל, את כל הרצונות וההתייחסויות האחרות – בשביל אהבת ה' לבדו.
כְּלוֹמַר, שֶׁהִנִּיחַ כָּל צְבָא מַעְלָה הַקְּדוֹשִׁים וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עָלֵינוּ, לִהְיוֹת נִקְרָא אֱלֹהֵינוּ
כְּלוֹמַר, המשמעות של "אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו" לאחר 'יוצר אור' היא: שֶׁהִנִּיחַ כָּל צְבָא מַעְלָה הַקְּדוֹשִׁים וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עָלֵינוּ, לִהְיוֹת נִקְרָא אֱלֹהֵינוּ (אלוקים שלנו). הקב"ה הוא יוצר המאורות והעולמות כולם, אבל הקב"ה בוחר להיקרא "אלוקינו", כביכול ביחס השייכות אלינו. אין הוא נקרא אלוקי העולמות והמלאכים העליונים, אלא "אלוקינו". לומר שהוא עזב כביכול את העולמות העליונים וקירב ושִׁייך את עצמו לישראל שבתוך העולם הזה.
כְּמוֹ "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל
את הביטוי "אלוקינו" יש להבין כְּמוֹ "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב", שהיו בבחינת 'מרכבה' לו ובטלים ונכללים באורו. שכיוון שהיו בטלים לגמרי ולא היה בהם שום צד ופינה נפרדים ממנו, אלא היו בטלים ושייכים אליו בתכלית, הוא יכול להיקרא "אלוקי אברהם" וכו'. כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק מו).
וְהַיְינוּ כִּי 'אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר'
וְהַיְינוּ כִּי 'אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר' (בבא מציעא פד,א). כל אהבה דוחקת את ה'אני' של האוהב ומצמצמת אותו מפני ה'אני' של האהוב. כך כביכול אף הקב"ה דוחק את עצמו האין סופי השייך לכול מפני האהבה למצב שהוא נקרא "אלוקינו".
וְלָכֵן נִקְרָא 'אַהֲבַת עוֹלָם'. שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַּכְלִית לְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גְּבוּל הַנִּקְרָא עוֹלָם. בַּעֲבוּר אַהֲבַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְקָרְבָם אֵלָיו, לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.
וְלָכֵן נִקְרָא אהבתו זו של הקב"ה אלינו, 'אַהֲבַת עוֹלָם'. שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי בעל תַּכְלִית לְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גְּבוּל הַנִּקְרָא עוֹלָם. 'עולם', כאמור, מלשון העלם והסתר. ההסתר של האין סוף בורא עולם, מציאות סופית ומוגבלת בזמן ובמרחב. 'אהבת עולם' היא האהבה שיוצרת עולם, שגורמת לקב"ה לצמצם את עצמו כביכול לתוך הגדרים של עולם. ונקודת האהבה שהיא תכלית כל הצמצום שבבחינת עולם היא – בַּעֲבוּר אַהֲבַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְקָרְבָם אֵלָיו, לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. שכן על ידי ה'עולם', על ידי קיום תורה ומצוות בעולם, כמבואר במקומות אחרים, יכולים ישראל להתקרב אליו כל כך ולהיכלל באחדותו.
וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים, "חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵירָה פֵּירוּשׁ, יְתֵירָה עַל קִרְבַת אֱלֹהִים שֶׁבְּכָל צְבָא מַעְלָה.
וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים, בהמשך ברכת 'אהבת עולם': "חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵירָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ". ומהי "יתירה"? — פֵּירוּשׁ, יְתֵירָה עַל קִרְבַת אֱלֹהִים שֶׁבְּכָל צְבָא מַעְלָה. "חמלה גדולה" היא חמלה על המציאות כולה, על העליונים ועל התחתונים. כלפי הקב"ה אין כל הבדל בין השלשול הקטן ומיכאל השר הגדול, שניהם נמצאים בדרגת ה'עולם', וקיום העולם הוא חמלתו של הקב"ה עליהם. לעומת זאת, החמלה עלינו, על עמו ישראל, היא יתרה ונוספת על חמלת העולם. אין הוא רק מקיים אותנו, הוא גם מקרב אותנו אליו בקִרבה שהיא יתרה על כל קרבת המלאכים העליונים, העומדים למעלה יותר ומשיגים אלוקות יותר.
"וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן", הוּא הַגּוּף הַחוֹמְרִי, הַנִּדְמֶה בְּחוֹמְרִיּוּתוֹ לְגוּפֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם.
כמו שאומרים בהמשך: "וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן", והכוונה ב"בנו בחרת" הוּא הַגּוּף הַחוֹמְרִי, הַנִּדְמֶה בְּחוֹמְרִיּוּתוֹ לְגוּפֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם. בחירה היא פעולה שרירותית, המוציאה דבר מהכלל ונותנת לו את היתרון. בחירה אפשרית לכן רק בין דברים שניתן לבחור ביניהם, רק היכן שאין יתרון נראה של אחד על האחר. כזו היא גם הבחירה של "בנו בחרת". הקב"ה אינו 'בוחר' בנשמות הקדושות של ישראל, חלק אלו־ה ממעל, כי הן קדושות בעצם – אבל הוא בוחר בגוף של ישראל, שאינו שונה מגופי כל האומות. על הגוף אי אפשר לומר שהוא טוב יותר, שהמוח או הידיים טובים יותר משל אחרים, ולכן הבחירה היא בגוף החומרי דווקא, שאין בו כל ייחוד, שאינו טוב יותר מזה של עמים אחרים.
וְקֵרַבְתָּנוּ וכו', לְהוֹדוֹת וכו'. וּפֵירוּשׁ הוֹדָאָה יִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר
וההמשך: וְקֵרַבְתָּנוּ וכו', לְהוֹדוֹת וכו'. וּפֵירוּשׁ הוֹדָאָה יִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וּלְיַחֶדְךָ כו', לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּלְיַחֶדְךָ כו', פירושו, לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. לייחדך, לעשות אותו יתברך אחד, פירושו בכל עומק ורוחב משמעותו הוא ההכרה וההרגשה שהכול – כל מה שנראה ומורגש כנפרד לו – נכלל באותו אחד. ובכלל זה, והוא העיקר, האדם עצמו שמייחד אותו; הוא ונכסיו ודעתו והרגשתו – הכול בטל וכלול באחדות האלוקית.
נושא הברכה השנייה, 'אהבת עולם', הוא שקרבנו הקב"ה אליו קִרבה יתרה על כל הנבראים, בהתייחסות של בחירה והודאה לבד, שלמעלה מכל הרגשה ושכל, להיות יחד ובמאוחד איתו לבדו.
וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר יָשִׂים הַמַּשְׂכִּיל אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֶל עוּמְקָא דְּלִבָּא וּמוֹחָא
וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר יָשִׂים הַמַּשְׂכִּיל אֵלֶּה הַדְּבָרִים, האמורים בברכות קריאת שמע 'יוצר אור' ו'אהבת עולם', אֶל עוּמְקָא דְּלִבָּא וּמוֹחָא (אל עומק הלב והמוח). כאמור סודרו ברכות אלה כדי להביא את האדם למידת האהבה – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – וכדי שהדברים אכן יביאו לאהבה אין די באמירת הדברים במחשבה בעלמא, אלא יש להעמיק ולהתבונן בדברים, בעומק הלב והמוח.
אֲזַי, מִמֵּילָא, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים", תִּתְלַהֵט נַפְשׁוֹ וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרוּחַ נְדִיבָה, לְהִתְנַדֵּב לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּגֶד.
אֲזַי, לאחר ההתבוננות באהבת ה' אלינו, כנזכר בברכות קריאת שמע, מִמֵּילָא, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים", תִּתְלַהֵט נַפְשׁוֹ באהבה לה' וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרוּחַ נְדִיבָה, לְהִתְנַדֵּב לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּגֶד. כאשר אדם מתנדב מאשר לו, הוא נותן משהו שיש לו ערך וחשיבות בעיניו. ועל אדם כזה מדבר כאן אדמו"ר הזקן. אין הוא מדבר באדם שמרגיש עכשיו ש"אין עוד מלבדו", כי באותה שעה שום דבר מלבד הקב"ה אינו חשוב בעיניו, ואין הוא צריך לנדב ולהתנדב דבר מתוך עצמו. המדובר באדם שרוצה להגיע לאהבת ה' ואפילו הגיע להרגיש משהו, אבל עדיין הוא קשור בעולמו, באנשים במעשים ובחפצים. ואז, כשהוא מתבונן בכל האמור, כיצד מצמצם הקב"ה את עצמו באהבתו אותו מכל העולמות העליונים, וכיצד שובר הקב"ה את כל המחיצות להתקרב אליו – כך, "כמים הפנים לפנים" – מתלהט אף הוא באהבה ומתנדב אף הוא לעזוב כל אשר לו ולהידבק למעלה מכל מדידה והגבלה בה' לבדו.
וְרַק לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלִיכָּלֵל בְּאוֹרוֹ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וכו'.
וְרַק לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלִיכָּלֵל בְּאוֹרוֹ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וכו'. כאשר אדם חושב ומתבונן בדברים שאמר בברכות של קריאת שמע, על גדולת ה' וקדושתו מצד אחד ועל עוזבו את כל העולמות העליונים בעבורנו, וכאשר הוא שם את הדברים אל עומק ליבו ומוחו, הוא מגיע להרגשה גדולה כל כך של הכרת טובה ושל אהבה, שהוא מוכן בשביל האהבה והדבקות הזו – למסור את כל אשר לו.
בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין, וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל
בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין, וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא (נשיקות והידבקות רוח ברוח) כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרקים מה-מו). הייחוד העליון הזה הוא 'ייחוד נשיקין', שהוא התקשרות דיבור האדם בדבר ה'. כמבואר בהמשך, כאשר אדם עוסק בתורה ואומר יחד עם הקב"ה את התורה – זוהי אחדות של 'רוח ברוח', רוח האדם ברוח ה' שבפנימיות כל העולמות.
אַךְ אֵיךְ הִיא בְּחִינַת 'אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא'?
אַךְ אֵיךְ הִיא בְּחִינַת 'אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא'? לכאורה, מה השאלה? אלא, כיוון שאדם התבונן והגיע לאהבת ה' הדבר צריך להוביל למשהו. התפיסה היא שלמרות שעבודת ההתבוננות הייתה כדי להגיע לאהבת ה', אהבת ה' עצמה איננה הפתרון. אהבת ה' היא התעוררות (העלאת 'מים נוקבין', כמבואר בסוף הפרק), ובמובן זה, ברכות קריאת שמע וההתבוננות בברכות קריאת שמע הן התעוררות להתעוררות. אבל כפי שההתבוננות אינה המטרה, גם אהבת ה' אינה המטרה והדבר הגמור. אדם הגיע לאהבת ה', הוא רוצה להידבק בה', הוא מוכן לוותר ולמסור הכול בכל לב ונפש ומאוד, אבל זה אינו סוף הדבר, אלה רק הגעגועים שצריכים למשוך ולהביא את האדם הלאה ל"אתדבקות רוחא ברוחא". וכאן באה השאלה, מהיותר כבדות בבחינת המהות היהודית, מה עושים אפוא? כיצד אפשר לממש את הדבקות בה', של רוח ברוח, כדי שתהיה ביטוי וקיום לאהבה שהיא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"?
לָזֶה אָמַר "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל לְבָבְךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם כו'".
לָזֶה אָמַר, בהמשך קריאת שמע, לאחר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך": "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבְךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם כו'". "ודברת בם", אין מובנו שאתה מדבר 'את הדברים' או 'על הדברים', אלא אתה מדבר 'בם', בתוך הדברים הללו, שהם הדברים של הקב"ה. אמירת הדברים אינה ביטוי של האדם, אלא כמו שביטא זאת המגיד ממזריטש
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ 'עֵץ חַיִּים' שֶׁ'יִחוּד הַנְּשִׁיקִין' עִיקָּרוֹ הוּא יִחוּד חָכְמָה בִּינָה דַּעַת בְּחָכְמָה בִּינָה דַּעַת
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר 'עֵץ חַיִּים'
וְהוּא, עִיּוּן הַתּוֹרָה.
וְהוּא, ייחוד זה נעשה על ידי עִיּוּן הַתּוֹרָה. כאשר האדם בחכמתו מעיין בתורה, שהיא חכמתו של הקב"ה, ישנה חשיבה משותפת. האדם חושב יחד עם הקב"ה, הוא מאוחד איתו באותה מחשבה ובאותה חכמה, וזהו ייחוד 'רוח ברוח'.
וְהַפֶּה הוּא מוֹצָא הָרוּחַ וְגִילּוּיוֹ. בִּבְחִינַת גִּילּוּי.
וְהַפֶּה הוּא מוֹצָא הָרוּחַ וְגִילּוּיוֹ. כפי שבגשמיות הפה הוא מוצא הרוח והקול היוצר את הדיבור, כך ברוחניות בחינת הפה הוא גילוי של הייחוד 'רוחא ברוחא' בִּבְחִינַת גִּילּוּי. הדיבור הוא גילוי המחשבה, והפה הוא כלי הדיבור המגלה את הייחוד הזה של 'רוח ברוח', של העיון והמחשבה בתורה. עיקר ה'ייחוד דנשיקין' הוא אפוא העיון בתורה, בחכמה, בינה ודעת, וגילויו הוא בדיבור בדברי תורה.
וְהַיְינוּ בְּחִינַת הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה.
וְהַיְינוּ בְּחִינַת הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה. שכאמור, כאשר אדם מדבר בפיו את דברי התורה, שהם דבריו של הקב"ה, הוא אז מדבר את הדברים יחד עם הקב"ה, והרי הוא מאוחד עימו כביכול פה אל פה.
"כִּי עַל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם"
והוא מסביר את הדברים: "כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח,ג). דברי התורה שהאדם אומר הם "מוצא פי ה'", שבהם "יחיה האדם", שמהם הוא מקבל את החיים שלו. הרי שהייחוד בדיבור בדברי תורה שאדם אומר ('יחוד נשיקין') הוא התקשרות פנימית שבפנימית, שהוא מאוחד בשלמות עם הקדושה שבתוכו והקדושה הסובבת אותו.
וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר וְעִיּוּן לְבַדּוֹ, עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.
ומעיר אדמו"ר הזקן: וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר וְעִיּוּן לְבַדּוֹ, עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. כפי שמבואר בכמה מקומות (ראו לעיל פרק ה) הייחוד והדבקות שבעיון ובהבנת דברי התורה הוא עמוק ושלם יותר מהייחוד של מעשה המצוות. כאשר המחשבה חושבת בתורה היא כולה בתורה והתורה בתוכה. המחשבה בדבר פועלת על הנושא ונפעלת על ידו, מקיפה אותו ומוקפת על ידו. זוהי דבקות ואחדות שאין אנו יכולים לתאר כמותה בשום תבנית חיצונית של התייחסות והתקשרות, וכפי שנאמר שם (בפרק ה): "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות, להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה". ואולם, דווקא משום כך מעיר כאן אדמו"ר הזקן ומדגיש, שלדיבור בפה הגשמי בדברי תורה ישנו ערך ותכלית לעצמו, לא רק בתור גילוי הייחוד שבמחשבה.
כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה, עַד נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית, הַשּׁוֹכֶנֶת בְּדַם הָאָדָם,
כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה, עַד נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית, הַשּׁוֹכֶנֶת (כמבואר בפרק א) בְּדַם הָאָדָם, המחיה את גוף האדם. הדיבור (והמעשה) הוא פעולה של הגוף המופעל על ידי הנפש החיונית, ועל כן כאשר האדם מדבר בדברי תורה הוא משתף גם את הגוף באותו קשר ודבקות עם הקב"ה.
מִתְהַוֶּה מִדּוֹמֵם צוֹמֵחַ חַי כְּדֵי לְהַעֲלוֹת כּוּלָּן לַה'. עִם כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
יתר על כן, מאחר שדם האדם מִתְהַוֶּה מִדּוֹמֵם צוֹמֵחַ חַי שהאדם אוכל (ומשתמש בהם) והם הופכים בכך להיות חלק מגופו של האדם, מועיל הדיבור, שהוא פעולת הגוף, בדברי התורה כְּדֵי לְהַעֲלוֹת כּוּלָּן לַה'. וכך, יחד עם גופו שמדבר את דברי התורה, עולים גם כל הדומם־צומח־חי המחיים את גופו. ואף הם אינם עולים לבדם, אלא הם עולים עִם כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. שכן הדומם־צומח־חי שהאדם משתמש בהם הם בבחינת 'נציגים' של העולם כולו, המושכים ומעלים אחריהם את כל העולם כולו.
וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר יָאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי. "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר וכו'"
וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר יָאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עליה בִּבְחִינַת גִּילּוּי. כמו שכתוב: "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר וכו'" (ישעיה מ,ה).
שֶׁזֶּהוּ תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת – לִהְיוֹת כְּבוֹד ה' מָלֵא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ דַּוְקָא, בִּבְחִינַת גִּילּוּי.
שֶׁזֶּהוּ תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת – לִהְיוֹת כְּבוֹד ה' מָלֵא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ דַּוְקָא, בִּבְחִינַת גִּילּוּי. התכלית והמטרה של קיום כל העולמות אינה בעולמות העליונים אלא בארץ הזו הגשמית, שהיא תאיר בכבוד ה'.
הדבקות שבמחשבה בתורה היא אמנם גבוהה ורוחנית, אבל דווקא משום כך אין היא משלימה את הכוונה הפנימית של רצון ה' בבריאת העולם. דבקות הנפש היא אחדות נפלאה, אבל היא אינה נוגעת בעולם, העולם אינו שותף לה, הוא נשאר כביכול מחוצה לה, ולכן היא אינה משלימה את תכלית בריאתו. לעומת זאת, האחדות שבדיבור עושה פעולה בתוך המציאות החומרית. את הקול יוצרים שרירים, והפעלה של כל שריר היא הפעלה של כוחות ומשאבי הגוף כולם, והיא התמצית של כל מה שאכל אדם ואסף והשתתף עימו מהעולם החומרי. וכאשר הדיבור הזה הוא דיבור בתורה – הוא נותן את המשמעות, לא רק לרוח אלא גם לחומר, ולא רק לחומר של האדם אלא לחומר כולו. שכן, חיי האדם אינם אוטונומיים, הוא חי בתוך עולם, והוא קשור אליו, כמו שכל הדברים שבעולם קשורים זה בזה ותלויים זה בזה. וכאשר אדם מדבר תורה ומתקשר עם הקב"ה – הוא מושך וקושר איתו את כל עולמו. כשגופו של האדם מתעלה הוא לא מתעלה לבדו, כפי שבכל חייו בעולם הוא תלוי במערכת חומרית גדולה ועצומה, של אור השמש והאדמה, של אין ספור פרטים ופרטי פרטים, המאפשרים לכל שריר בגופו לזוז ולפיו לומר תורה. ולכן, כשהוא מתעלה באותה מילה הוא אינו מתעלה לבדו, אלא הוא מושך ומעלה איתו באין ספור חוטים נסתרים את המציאות החומרית כולה.
ולא רק בחומר. נפשו של אדם, פעולותיו ומאורעותיו, אינם מנותקים אלא תלויים וארוגים בנפשות אחרות ובמכלול שלם של עולמות רוחניים. כאשר אדם פועל דבר של קדושה, הקדושה הזו קשורה ונובעת מאותם עולמות ומאותם מהלכים רוחניים שחינכו אותו והביאו אותו לכך. הקדושה שיוצר הבן קשורה, בקשרי החומר ובקשרי הרוח, לא רק אליו אלא גם להוריו ולהורי הוריו, והוא 'מצדיק' במובן זה לא רק את קיומו שלו אלא גם את קיומם של כל הדורות הקודמים. המשמעות של אמירת 'קדיש' אחר אדם שנפטר קשורה בתפיסה זו, של "ברא מזכה אבא" (הבן מזכה את האב. סנהדרין קד,א). וכמו הסיפור ממסכת כלה (כלה רבתי ב,ט), שהוא המקור לכל העניין של אמירת הקדיש, באותו נפטר שנגלה לרבי עקיבא ואמר שאין לו תיקון עד שיבוא בנו בתוך קהל ישראל ויאמר דבר של קדושה. הנפטר הזה היה אדם שבחייו לא עשה אפילו דבר אחד של קדושה, ולכאורה לא יכול להיות לו שום תיקון ועלייה, וסיפור זה בא לומר שאף על פי כן, אם הבן יעשה דבר של קדושה – הוא יכול לזכות גם את האב. כשם שגופו של הבן קשור ויונק מן ההורים שהולידו אותו, גם נפשו קשורה בהם. ונפש האב, הגם שאינה עוד בגופו, יכולה לזכות ולקבל מהבן.
על הכתוב בסוף קהלת "כי זה כל האדם" (יב,יג) ישנו ביטוי בתלמוד (ברכות ו,ב): "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה". כלומר, ישנו אדם שכל העולם לא נברא אלא למענו, שתהא לו חברה שיוכל להיות בצוותא עימה. ובדומה לזה, בתחילת פרק 'קניין תורה' (אבות פרק ו משנה א) נאמר בין מעלותיו של לומד התורה: "כל העולם כדאי הוא לו". כלומר, ישנו אדם שבשבילו – כל בריאת העולם הייתה כדאית. ואפשר לומר שכל אדם כשהוא עושה מצווה בעולם מצדיק באותה שעה את קיומו של העולם כולו, הפיזי והרוחני, זה של עכשיו וזה שהיה בעבר, בכל זמן מאז שנברא.
אין לנו דרך למדוד את ערכן של מצוות, כמו שאין לנו דרך למדוד את ערכם של בני אדם. כמה שווה מצווה? כמה שווה מילה שאמר פלוני? ואולם מה שחשוב לנו לדעת הוא שיש דבר כזה. שמצווה או דיבור של תורה נקשר אל מכלול של דברים, שחודר ומאיר עולם שלם; שעולם חשוך, ללא פשר, ללא משמעות, יכול לפתע להאיר, כאשר דבר של קדושה מאיר לפתע את כולו וממלא אותו במשמעות.
לְאַהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וּמְרִירָא לְמִיתְקָא
יתרון זה של האור מהחושך, הוא לְאַהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וּמְרִירָא לְמִיתְקָא (להפוך את החושך לאור ואת המר למתוק).
כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת
כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת (פרקים לו-לז).
וְזֶהוּ תַּכְלִית כַּוָּונַת הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה.
וְזֶהוּ תַּכְלִית כַּוָּונַת הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה. כפי שנתבאר בקטע זה, שהתכלית למענה נברא העולם אינה הידבקות 'רוחא ברוחא' של הנפש האלוקית בקב"ה, אלא המשכת הייחוד למטה בעולם. לא התרוממות האדם מן העולם אלא המשכת כבוד ה' אל תוך העולם.
רַק שֶׁ צָרִיךְ תְּחִלָּה 'הַעֲלָאַת מ"ן' לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ וּמְאוֹדוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל
רַק שֶׁכדי להגיע לתכלית הזו צָרִיךְ להקדים תְּחִלָּה 'הַעֲלָאַת מ"ן' (מים נוקבין). העלאת מ"ן הוא מונח קבלי שעניינו התעלותו של המקבל כלפי הנותן, ומשמעותו כאן היא לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ וּמְאוֹדוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (בפרק זה). שהיא העבודה הרוחנית בהתבוננות בברכות קריאת שמע ובקריאת שמע, כדי להגיע לאהבת ה' – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".
עבודת האדם ותכלית כל העולמות היא כאמור ההורדה וההמשכה של כבוד ה' אל תוך העולם, ואולם אין העבודה הזו יכולה להיעשות בלא "העלאת מים נוקבין", בלא שהאדם מצידו יעשה את המאמץ לעלות ולהתעלות. בלא מסירות הנפש מצידו של האדם הוא אינו יכול להיעשות כלי וצינור הראוי לכך שהאור האלוקי יזרום בו ויאיר דרכו את מציאות העולם, הגשמית והרוחנית.
בסופו של דבר, ההתגלות וההשפעה באה מלמעלה. אבל אין היא יכולה לבוא מלמעלה אם אין האדם מצידו פורץ את החומה מלמטה. כמאמר חז"ל: ״פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה פרשה ה,ג ועוד). כביכול, רק כאשר האדם למטה עושה מצוות – יכול הקב"ה לעשות מצוות כיוצא בזה; רק כאשר האדם, למרות היותו אדם, מוסר את נפשו ומאודו לה' – אז כביכול עובר ה' אל תוך עולמו.
מהות העולם היא הוויה שיש מסך בינה לבין הקב"ה, שאם היה המסך הזה מוסר – לא היה עולם. ותכלית העולם היא שדווקא בחלק הזה, שבו האלוקי האין סופי הוא נעלם שבנעלם – הוא יתגלה. תכלית זו היא פרדוקס, היא לכאורה בלתי אפשרית. ואף על פי כן, ישנה דרך אחת לבנות את הפרדוקס הזה, והיא – כאשר העולם מצידו ייעשה מעין האין סוף. יש כיוצא בזה בתחומים רבים, כאשר בין שני תחומים אין מגע, והדרך היחידה ליצור מגע כזה היא ליצור בתחום אחד משהו שיהיה בו ממהות התחום השני, וכשיש נקודה כזו – אפשר כבר ליצור מגע ושיתוף בכל התחומים. כך בין האין סוף ובין העולם המוגבל אין כל מגע, וכדי ליצור מגע צריך העולם מצידו לבנות נקודה כלשהי שתהיה בדומה, מעין שבמעין, בחינת האין סוף. דבר זה יכול להיעשות רק באופן אחד, כאשר האדם שבעולם התחתון והמוגבל שובר בנקודה מסוימת את הגבולות של מהות עצמו, ויוצר בתוך עצמו כעין פִּרצה של אין סוף. כלומר, כאשר האדם מוסר את נפשו ומאודו, כאשר הוא יוצא מחוץ לגבולות שלו, באותה שעה גם הקב"ה כביכול יוצא מחוץ לגבולות שלו, ובאותה שעה הוא יוצר את הגילוי בתוך העולם. זהו אכן פרדוקס, תופעה בלתי אפשרית כל עוד האדם לא פתח את האפשרות הזו, אך כשהוא פותח – גם זה אפשרי.
בעוצמה רבה, מדהימה לפעמים, מופיע הדבר בתהליך התשובה. התלמוד דורש את הכתוב במנשה מלך יהודה "ויתפלל אליו ויעתר לו" (דברי הימים ב לג,יג) – "ויחתר לו", "מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה, מפני מידת הדין" (סנהדרין קג,א). ואמרו משל לזה, לבן מלך שרצה לגנוב את האוצר של אביו, והיה הבן חותר מצד זה והאב חותר מהצד השני. מצידו של הקב"ה התשובה היא שהוא מקבל את החוזר בתשובה, ופירושו של דבר שהוא שובר את כל המערכות של זמן וסיבתיות, ויוצר ברייה אחרת חדשה, שלגביה כל מה שהיה – אינו קיים. אך זה אינו יכול להיות אלא כאשר הבא בתשובה עושה מצידו מעין אותו דבר, כשהוא שובר את המערכות של קיומו שלו. כאשר האדם יכול לעשות זאת, לחתור חתירה, לעשות את המעשה שמעבר ומחוץ לגדרים של עצמו – באותה שעה יכול גם הקב"ה לעשות "מחתרת ברקיע", לשבור את מערכות המציאות כולן ולקבלו בתשובה, כביכול בלא ידיעת מידת הדין.
כפי שמסיים אדמו"ר הזקן את הפרק, כדי להעלות מים נוקבין צריך האדם "למסור לו נפשו ומאודו". 'מאודו', כפי שמבואר על האהבה הנדרשת בקריאת שמע – "בכל לבבך ובכל נפשך" – אין לו שיעור קבוע, הוא תלוי בלב ובנפש של כל אחד, הוא משתנה כמו שאופק משתנה. ואולם, בכל פעם שאדם מגיע למיצוי המידה 'בכל לבבו ובכל נפשו' – גבוה ככל שיהיה, קצה כל נפש ותמציתה, יש אחרי זה עוד קצת – וזהו "בכל מאדך". ה'עוד קצת' הזה הוא המפתח שאליו חותר המחבר: איך ללכת עוד צעד אחד, שהוא ה'מים נוקבין' העולים ופותחים את שער האין סוף מלמעלה.
בפרק זה הגיע לסיומו הדיון באהבת ה' "כמים הפנים לפנים". בתחילת הפרק, בתיאור הצמצומים שצמצם הקב"ה כביכול את עצמו מכל העולמות העליונים והתחתונים כדי להגיע אל האדם; ובהמשך, במסקנה של האדם, "כמים הפנים לפנים", לצמצם את עצמו מכל ענייני העולם ולהידבק בקב"ה לבדו. ונאמר, שזוהי עבודת הנפש בברכות קריאת שמע ובקריאת שמע עצמה – להגיע לאהבה זו ולדבקות זו.