חזור
לקוטי אמרים
פרק מחכאמור בפרקים הקודמים, התבוננות דקה ומורכבת זו אינה לעיון תאורטי ואף לא רגשי בלבד, יש בה גם צד של מסקנה. דהיינו, כפי שבאהבתו אותנו הוא מצמצם כביכול את כוחותיו האין סופיים, צמצומים רבים ועצומים, כדי להתייחס אלינו בייחוד – כך אנו באהבתנו אותו נדרשים לצמצם את התפשטות כוחות נפשנו, להתגברות ולהגבלת כל תאוות נפשנו, ולמסירת כל רצונותינו וחשקינו עד כדי מסירות הנפש ממש – לאהבת ה' לבדו.
וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. כִּי כִּשְׁמוֹ, כֵּן הוּא. אֵין סוֹף וְאֵין קֵץ וְתַכְלִית כְּלָל לָאוֹר וְחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ.
וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. וההתבוננות היא, כִּי כִּשְׁמוֹ, 'אין סוף', כֵּן הוּא. כשמו של כל דבר בלשון הקודש המבטא את המהות העצמית, הפנימית, כלפי חוץ, כך גם שמו של הקב"ה – 'אין סוף' – מבטא את הקב"ה כביכול כלפי ה'חוץ', הם כל העולמות. שהוא אֵין סוֹף וְאֵין קֵץ וְתַכְלִית כְּלָל לָאוֹר וְחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. 'שמו' הוא האור והחיות שהוא משפיע בעולמות אין ספור. והארה זו היא כמוהו עצמו – אין סופית, ללא קץ והגבלה מכל בחינה שהיא.
בִּרְצוֹנוֹ הַפָּשׁוּט, וּמְיוּחָד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד.
בִּרְצוֹנוֹ הַפָּשׁוּט, התפשטות האור והחיות היא על פי רצונו הפשוט, המופשט מכל הגבלה וגדר וצורה פרטית. וּמְיוּחָד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. שלא כרצונו של האדם, רצונו של הקב"ה שהוא כל יכול ואין סופי, אינו מוגבל בשום הגבלה, והוא מאוחד ואינו נפרד ממנו עצמו. שמו ורצונו, כמוהו עצמו – הם אין סופיים.
וְ אִילּוּ הָיְתָה הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּלִי צִמְצוּמִים,
יש אפוא הבדל של מהות, פער שאינו יכול להיות מגושר, בין 'אור אין סוף' ובין הנבראים, בין האין סוף ובין הסופי. 'אור אין סוף', על פי הגדרתו, מאיר לאין גבול ותכלית, ואילו הנבראים מוגדרים בכך שהם בעלי גבול ותכלית. וְלכן, אִילּוּ הָיְתָה הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא אל העולמות, להוות ולהחיות אותם, בְּלִי צִמְצוּמִים, בלא אותן נקודות חיתוך דרסטיות שבהן נוצר הפער האין סופי שבין עולם לאלוקים, ואף בין עולם לעולם.
רַק כְּסֵדֶר הַמַּדְרֵגוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּדֶרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל.
רַק כְּסֵדֶר הַמַּדְרֵגוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּדֶרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל. הרי מבואר במקומות אחרים, שבכל מערכת סיבתית, בין עילה ועלול, בין סיבה לתוצאה, יש תמיד יחס וערך. וכן הוא משמעות הלשון "השתלשלות", כמו שלשלת של טבעות האחוזות זו בזו, בלי הפסק, מן העליונה עד לתחתונה.
לֹא הָיָה הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא כְּלָל כְּמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה. בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
לֹא הָיָה הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא כְּלָל כְּמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה. אילו היו העולמות משתלשלים מהאין סוף בלי דילוגים, בלי מעברים עלומים, אלא בדרך השתלשלות סיבתית בלבד, לא היה התהליך הזה מגיע להתהוות של עולם שהוא בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ – מַהֲלַךְ ת"ק שָׁנָה. וְכֵן בֵּין כָּל רָקִיעַ לָרָקִיעַ וְכֵן עוֹבִי כָּל רָקִיעַ וְרָקִיעַ
עולמנו הוא עולם גבולי בכל צדדיו, עולם של תחומים ומידות. כפי שמתואר בדברי חז"ל: מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ – מַהֲלַךְ ת"ק (חמש מאות) שָׁנָה. וְכֵן בֵּין כָּל רָקִיעַ לָרָקִיעַ ישנו גם כן מרחק שהוא מהלך חמש מאות שנה. וְכֵן עוֹבִי כָּל רָקִיעַ וְרָקִיעַ הוא מהלך חמש מאות שנה (ראו חגיגה יג,א). מהלך חמש מאות שנה הוא מרחק גדול, אבל עם זאת, הוא תחום שיש לו מידה, שיש לו הגדרה של כך וכך ולא יותר. נמצא שמציאות העולמות כולם היא במידה ובהגבלה. גבולות אלו אינם רק תחומי החושים שלנו, שכן התחומים שהתלמוד מדבר עליהם הם בוודאי מעבר לתחומי החומר ומעבר לתחומי החושים האנושיים. כאשר אומר התלמוד שהמרחק בין הארץ לרקיע הוא מהלך ת"ק שנה ושעובי הרקיע הוא מהלך ת"ק שנה – אפשר לדחוק ולנסות להבין זאת בתחומי החומר, ואולם כאשר ממשיך התלמוד ומודד את רגלי וקרסולי חיות הקודש – מהלך ת"ק שנה – כבר אי אפשר להסביר זאת בתחומים אלו. בהכרח יש לומר שאף מתחילה מעורבים התחומים, והתלמוד מדבר בתפיסה הכוללת ביותר של תחומים וגבולות, השייכים ומתייחסים אל השורשים הראשוניים ביותר של מהות העולמות, ומידות אלה שנאמרו בהם באו לומר שהם כולם בבחינת גבול ותכלית.
וַאֲפִילּוּ עוֹלָם הַבָּא וְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, מָדוֹר נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, וְ הַנְּשָׁמוֹת עַצְמָן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַמַּלְאָכִים, הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
וַאֲפִילּוּ עוֹלָם הַבָּא וְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, מָדוֹר (המקום שבו נמצאות) נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, שם הן נהנות מזיו השכינה, כלומר המקום שבו משיגות הנשמות בזיו השכינה. וְלא רק מקום הנשמות והשגתן הוא בבחינת גבול ותכלית, אלא אפילו הַנְּשָׁמוֹת עַצְמָן (היינו עצם הנשמה כמו שהיא בלתי מלובשת בגוף, וזה עיקר הנשמה. ליקוטי הגהות לתניא), יש להן גבול ותכלית. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַמַּלְאָכִים, שהם למטה ממדרגת הנשמות, הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
כִּי יֵשׁ גְּבוּל לְהַשָּׂגָתָן בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַמֵּאִיר עֲלֵיהֶן בְּהִתְלַבְּשׁוּת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת כו'.
כאשר מדברים על גבולות של מלאך, אין מדובר על אותם הגבולות שבהם מודדים את שטח הארץ. יש גבולות הנמדדים בקילומטרים ויש גבולות הנמדדים במשקל או בעוצמת אור, ויש גבולות הנמדדים באופן אחר. והאופן למדוד את המצויים הרוחניים הוא כִּי יֵשׁ גְּבוּל לְהַשָּׂגָתָן בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַמֵּאִיר עֲלֵיהֶן בְּהִתְלַבְּשׁוּת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת כו'. המצויים העליונים, הרוחניים, אמנם מופשטים ובלתי גבוליים מבחינת הגדרות החומר, אבל הם מוגבלים בממדים אחרים. אף שאין הם מוגדרים בשום קנה מידה של סנטימטר, גרם או שנייה, הם מוגדרים בקני מידה של גבולות השגתם. כיוון שיש גבול להווייתם יש גבול להשגתם, וגבול השגתם הוא זה שמודד את גבול הווייתם.
וְלָכֵן, יֵשׁ גְּבוּל לַהֲנָאָתָן שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וּמִתְעַנְּגִין בְּאוֹר ה'.
וְלָכֵן, כיוון שהנשמות והמלאכים הם בעלי גבול במהותם, לכן גם יֵשׁ גְּבוּל לַהֲנָאָתָן שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וּמִתְעַנְּגִין בְּאוֹר ה'. אור ה' הוא אין סופי, אבל כיוון שהמלאכים והנשמות הם מוגבלים, הם יכולים להשיג ולהתענג רק מחלק מצומצם ומוגבל באור ה'.
כִּי אֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל הֲנָאָה וְתַעֲנוּג בִּבְחִינַת אֵין סוֹף מַמָּשׁ. שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִמְּצִיאוּתָן וְיַחְזְרוּ לִמְקוֹרָן.
כִּי אֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל הֲנָאָה וְתַעֲנוּג בִּבְחִינַת אֵין סוֹף מַמָּשׁ. ולא רק בבחינת אין סוף אינם יכולים לקבל, אלא בכל בחינה שמעבר למידתם – שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִמְּצִיאוּתָן וְיַחְזְרוּ לִמְקוֹרָן. גם לברואים העליונים המופשטים ביותר יש גבול עליון של קבלה והשגה. אם הם יקבלו מעבר לזה – הם יישרפו. בתלמוד (סנהדרין לח,ב) מסופר שקודם שברא הקב"ה את האדם ברא כת של מלאכי השרת, ושאלם: "נעשה אדם בצלמנו?" (בראשית א,כו), ואמרו לו: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהלים ח,ה) – ואז "הושיט (הקב"ה) אצבעו קטנה ביניהן ושרפם". כלומר, גם המלאכים העליונים והמופשטים מגשמיות, שהקב"ה כביכול נמלך בהם על בריאת האדם, אינם יכולים לשאת הארה שלמעלה מהשגתם, אפילו כדי אצבע קטנה. ובוודאי שאר הנבראים, העולמות והנשמות, אינם יכולים לשאת אלא הארה והשגה מוגבלת ומצומצמת. שגם אם היא גדולה מאוד על פי ערכם, היא עדיין מוגבלת ומצומצמת בערך אין סוף ברוך הוא.
וְהִנֵּה פְּרָטִיּוּת הַצִּמְצוּמִים, אֵיךְ וּמָה, אֵין כָּאן מְקוֹם בֵּיאוּרָם.
וְהִנֵּה פְּרָטִיּוּת הַצִּמְצוּמִים, אֵיךְ וּמָה, אֵין כָּאן מְקוֹם בֵּיאוּרָם. בפרטיה של דרך הצמצומים הזו מן האין סופי אל הסופי והמוגבל, מה קורה בכל שלב ושלב בדרך יצירת העולמות, עוסקים ספרי הקבלה הנוגעים בנושאים אלה בצד אחר. ספר זה, שהוא בעיקרו ספר מוסר עם מטרה מוגדרת בהדרכת האדם בעבודת ה', אינו נכנס משום כך להסביר דברים אלה אלא כאשר הם נחוצים להבנת הדברים.
אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל,
אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל, כדי להבין את הנושא לא כנושא פרטי של לימוד עיוני, אלא כדי שאפשר יהיה להתייחס אל הנושא בכללו ולקחת ממנו, כפי שייאמר בפרק הבא, לגבי עבודת ה' שלנו.
הֵן הֵם, בְּחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם הַמְשָׁכַת הָאוֹר וְהַחַיּוּת. שֶׁלֹּא יָאִיר וְיוּמְשַׁךְ לַתַּחְתּוֹנִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי לְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהַשְׁפִּיעַ בָּהֶן וּלְהַחֲיוֹתָם, לִהְיוֹת, יֵשׁ מֵאַיִן.
הֵן הֵם, הצמצומים בכללם הם בְּחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם של הַמְשָׁכַת הָאוֹר וְהַחַיּוּת. וטעם הצמצום הוא על מנת שֶׁלֹּא יָאִיר וְיוּמְשַׁךְ האור והחיות לַתַּחְתּוֹנִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי לְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהַשְׁפִּיעַ בָּהֶן וּלְהַחֲיוֹתָם, לתת בהם את החיים, לִהְיוֹת, להוות את עצם קיומם בבחינת יֵשׁ מֵאַיִן. מהות הצמצום הוא שהמעבר בין המשפיע למקבל איננו מעבר ישיר, אלא מעבר בדרך של קפיצה. המעבר בין סיבה למסובב הוא מעבר ישיר ורציף, ואין בין הסיבה והמסובב אלא שזה סיבה וזה מסובב;
כִּי אִם, מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת, בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
כִּי אִם, מה שעובר מהבורא לנברא, הוא רק מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת, בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ הנבראים שמבחינת האין סוף, שאין לו גבול ותכלית – בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
שֶׁהִיא הֶאָרָה מוּעֶטֶת מְאֹד וּמַמָּשׁ כְּלָא חֲשִׁיבֵי ( לְגַבֵּי בְּחִינַת הֶאָרָה בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית, וְאֵין בֵּינֵיהֶם עֵרֶךְ וְיַחַס כְּלָל.
שֶׁהִיא הֶאָרָה מוּעֶטֶת מְאֹד וּמַמָּשׁ כְּלָא חֲשִׁיבֵי (נחשבת כ'לא' וכאין) לְגַבֵּי בְּחִינַת הֶאָרָה בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית, וְאֵין בֵּינֵיהֶם עֵרֶךְ וְיַחַס כְּלָל. בין הגבולי, יהיה אשר יהיה, ובין הבלתי גבולי – אין כל יחס. מה שנמצא ביניהם הוא 'מקום פנוי', בצד אחד הבריאה ובצד השני סוד הבורא. ביניהם נמצא סוד הבריאה, שהוא סוד המעבר מן האין סוף אל הסופי. ולכן במעבר הזה של הצמצום וקפיצת הערך – אין יחס כלל בין צד אחד לשני.
כַּנּוֹדָע פֵּירוּשׁ מִלַּת עֵרֶךְ בְּמִסְפָּרִים, שֶׁאֶחָד בְּמִסְפָּר יֵשׁ לוֹ עֵרֶךְ לְגַבֵּי מִסְפַּר אֶלֶף אֲלָפִים, שֶׁהוּא חֵלֶק אֶחָד מִנִּי אֶלֶף אֲלָפִים.
כַּנּוֹדָע פֵּירוּשׁ מִלַּת עֵרֶךְ בְּמִסְפָּרִים, כאשר מדברים על ערך ויחס בין מספרים, ברור מאוד מהו היחס המספרי בין כל שני מספרים. כך למשל שֶׁאֶחָד בְּמִסְפָּר יֵשׁ לוֹ עֵרֶךְ לְגַבֵּי מִסְפַּר אֶלֶף אֲלָפִים, שֶׁהוּא חֵלֶק אֶחָד מִנִּי אֶלֶף אֲלָפִים. למרות שהמרחק בין המספר אחת והמספר מיליון הוא אמנם גדול, עדיין הוא יחס, שהוא אחד למיליון. במובן זה, לכל מספר יש יחס מספרי לכל מספר שיהיה.
אֲבָל לְגַבֵּי דָּבָר שֶׁהוּא בִּבְחִינַת בְּלִי גְּבוּל וּמִסְפָּר כְּלָל – אֵין כְּנֶגְדּוֹ שׁוּם עֵרֶךְ בְּמִסְפָּרִים. שֶׁאֲפִילּוּ אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִיבּוֹא רְבָבוֹת אֵינָן אֲפִילּוּ כְּעֵרֶךְ מִסְפַּר אֶחָד לְגַבֵּי אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבּוֹא רְבָבוֹת, אֶלָּא כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי
אֲבָל לְגַבֵּי דָּבָר שֶׁהוּא בִּבְחִינַת בְּלִי גְּבוּל וּמִסְפָּר כְּלָל – אֵין כְּנֶגְדּוֹ שׁוּם עֵרֶךְ בְּמִסְפָּרִים. כלפי האין סוף אי אפשר לקבוע כל יחס וערך מספרי. שֶׁאֲפִילּוּ אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִיבּוֹא רְבָבוֹת אֵינָן אֲפִילּוּ כְּעֵרֶךְ מִסְפַּר אֶחָד לְגַבֵּי אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבּוֹא רְבָבוֹת, אֶלָּא כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי (נחשבים). כל מספר, יהיה אשר יהיה, מתייחס לכל מספר אחר. לעומת זאת, בין כל מספר לאין סוף אין כל יחס. כל מספר ביחס לאין סוף – שווה לאפס.
וְכָכָה מַמָּשׁ הִיא בְּחִינַת הַהֶאָרָה מוּעֶטֶת זוֹ הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בָּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, לְהַשְׁפִּיעַ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם, לְגַבֵּי עֵרֶךְ אוֹר הַגָּנוּז וְנֶעְלָם, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף, וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ וּמַשְׁפִּיעַ בָּעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי לְהַחֲיוֹתָם.
וְכָכָה מַמָּשׁ הִיא בְּחִינַת הַהֶאָרָה מוּעֶטֶת ומצומצמת זוֹ הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בָּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, לְהַשְׁפִּיעַ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם, לְגַבֵּי עֵרֶךְ אוֹר הַגָּנוּז וְנֶעְלָם, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף, וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ וּמַשְׁפִּיעַ בָּעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי לְהַחֲיוֹתָם. המציאות המוגבלת חיה וקיימת בהכרח מחיות והארה שאף היא מוגבלת. ואולם אור אין סוף הבלתי מוגבל נמצא מעבר לכל המציאות ושלא לפי ערכה כלל. אין ולא יכול להיות כל ערך מוגדר ליחס שבין אור אין סוף לבין העולמות, שעם כל גודלם ותפארתם הם בעלי גבול.
אֶלָּא, מַקִּיף עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה, וְנִקְרָא 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין'.
אֶלָּא, כיצד בכל זאת ניתן להגדיר את ההתייחסות בין אור אין סוף לעולמות? – שהוא מַקִּיף עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה, וְנִקְרָא 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין'. המושג 'סובב כל עלמין', הנזכר רבות בכתביו של אדמו"ר הזקן, הוא מרכזי ביותר בהבנתם. 'סובב כל עלמין' נזכר בדרך כלל לעומת 'ממלא כל עלמין'. לעומת הבחינה האימננטית של הקדושה, המהות האלוקית החודרת בתוך פרטי כל המציאות, בכל פרט ופרט שקיים מכוחו, שהיא בחינת 'ממלא כל עלמין' – ישנה המהות העליונה, הטרנסצנדנטית, הסובבת והמקיפה את כל המציאות, שהיא בחינת 'סובב כל עלמין'. 'ממלא כל עלמין' היא בחינת החיים הפנימיים של כל דבר, בחינת 'נפש כל חי', בחינת תמצית כל מציאות, שמגלים ככל שמעמיקים יותר בתוך הגדרת מהות עצמו וחיי עצמו. ואילו הנעלם, שאינו מתגלה לעולם מתוך המציאות אלא שנמצא תמיד מעבר לה – הוא בחינת 'סובב כל עלמין'.
וְאֵין הַפֵּירוּשׁ סוֹבֵב וּמַקִּיף מִלְמַעְלָה, בִּבְחִינַת מָקוֹם חַס וְשָׁלוֹם.
וְאֵין הַפֵּירוּשׁ סוֹבֵב וּמַקִּיף מִלְמַעְלָה, בִּבְחִינַת מָקוֹם חַס וְשָׁלוֹם. כיוון שקל לחשוב בדימויים המבוססים על ציורים ותרשימים מתוך המציאות החומרית (כפי הציורים המצויים בכמה ספרי קבלה), כאילו יש דבר שנמצא בפנים ודבר שנמצא בחוץ, כאילו יש עיגול גדול מסביב לאור פנימי, חשוב להזהיר ולומר שאין זה ממש כמו בציורים הללו. כלומר, שלא נחשוב כמו בציור הגשמי, שה'סובב' נמצא למעלה דווקא ולא למטה.
כִּי לֹא שַׁיָּיךְ כְּלָל בְּחִינַת מָקוֹם בְּרוּחָנִיּוּת
כִּי לֹא שַׁיָּיךְ כְּלָל בְּחִינַת מָקוֹם בְּרוּחָנִיּוּת,
אֶלָּא, רוֹצֶה לוֹמַר סוֹבֵב וּמַקִּיף מִלְמַעְלָה לְעִנְיַן בְּחִינַת גִּילּוּי הַשְׁפָּעָה.
אֶלָּא, כדי להבין את המושגים של 'סובב' ו'ממלא' שלא כהתייחסות מקומית (להבהיר שלא ייתכן שבחינת ה'סובב' לא תהיה נמצאת במקום כלשהו), מביא אדמו"ר הזקן הסבר מופשט יותר: רוֹצֶה לוֹמַר סוֹבֵב וּמַקִּיף מִלְמַעְלָה לְעִנְיַן בְּחִינַת גִּילּוּי הַשְׁפָּעָה. ההשפעה עצמה, המהווה את העולם, אכן אינה יכולה להיות מחולקת ומוגדרת על ידי גדרי העולם. היא נמצאת בכל מקום שהיא משפיעה בו, בפנים ובחוץ, בתוך ומסביב, בין שהמקבל מודע לה ובין שאינו מודע לה. ואולם כאשר מדברים על גילויה של ההשפעה בעולמות, אפשר לדבר במונחים של בפנים ובחוץ, 'סובב' ו'ממלא'. שכן גילוי ההשפעה – שלא כעצם ההשפעה – תלוי ומוגדר בידיעתו של מקבל ההשפעה. אם המקבל אינו יודע, אם אין הוא יכול להגדיר את ההשפעה בגדרים של עצמו, יש לומר שגילוי ההשפעה הוא רק בבחינת מקיף וסובב מלמעלה.
לדוגמה, ישנה העברה של תכנים, של השכלות ושל אמוציות, על ידי מילים. המילים, במידה שהשומע יכול להבין אותן, הן השפעה פנימית, והוא הינו כלי שיכול לקבל בתוכו את ההשפעה. לעומת זאת, אפשרית העברה של תכנים גם באופן של מקיף. לדוגמה, מנגינה או אווירה מסוימת שמשפיעה גם אם אין המקבל מבין את ה'שפה'. משהו בלתי מוגדר ובלתי נתפס פועל ומשפיע מעבר למחיצות הידע וההכרה השכלית.
כִּי הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי בָּעוֹלָמוֹת נִקְרֵאת בְּשֵׁם 'הַלְבָּשָׁה', שֶׁ מִתְלַבֶּשֶׁת בָּעוֹלָמוֹת, כִּי הֵם מַלְבִּישִׁים וּמַשִּׂיגִים הַהַשְׁפָּעָה שֶׁמְּקַבְּלִים.
כִּי הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי בָּעוֹלָמוֹת נִקְרֵאת בְּשֵׁם 'הַלְבָּשָׁה', על שום שֶׁהיא מִתְלַבֶּשֶׁת בָּעוֹלָמוֹת, כִּי הֵם מַלְבִּישִׁים וּמַשִּׂיגִים הַהַשְׁפָּעָה שֶׁמְּקַבְּלִים. כל גילוי הוא 'הלבשה', כאשר המקבל מכיל וכולל בתוכו, בתוך המבנה והגדרים שלו, את מהות ההשפעה שהוא מקבל. לעומת זאת, מה שאינו ניתן להשגה בכל המובנים, שנמצא מחוץ ומעבר לכל המובנים, נקרא 'סובב'. 'סובב' ו'ממלא' יכולים אפוא להיות באותו מקום, אלא שאחד נקלט בבחינת פנימי והאחד בבחינת מקיף. ההבחנה ביניהם אינה במקום אלא ביכולת הקליטה, וכפי שהיא נקראת כאן 'הלבשה'. כאשר המקבל יכול לקלוט את ההשפעה שהוא מקבל ולהתייחס אליה – זוהי קליטה הנקראת קליטה פנימית; וכאשר אין הוא יכול להתייחס אליה בכלי נפשו (השכלה או הרגשה מוגדרת) – זוהי השפעה שבבחינת ה'סובב'.
משל רוחני יותר ל'הלבשה' זו הוא הדיבור המלביש את המחשבה. המחשבה אינה נקראת מלובשת בדיבור במובן של מקום פיזי כזה או אחר, אלא במובן זה שהיא התוכן הפנימי של הדיבור, שהדיבור מגלה אותה כלפי חוץ.
כמו כן, כאשר מדברים על ההשפעה האלוקית, ישנה ההשפעה שמחיה את העולם, שהיא ניכרת בו בבחינת התוכן והמשמעות שלו, בכללו ובפרטיו – וזוהי השפעה פנימית, 'ממלא', המתלבשת בתוך העולמות.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַהַשְׁפָּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, אֶלָּא בְּהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם, וְאֵין הָעוֹלָמוֹת מַשִּׂיגִים אוֹתָהּ, אֵינָהּ נִקְרֵאת 'מִתְלַבֶּשֶׁת' אֶלָּא 'מַקֶּפֶת' וְ'סוֹבֶבֶת'.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַהַשְׁפָּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, אֶלָּא בְּהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם, וְאֵין הָעוֹלָמוֹת מַשִּׂיגִים אוֹתָהּ, אֵינָהּ נִקְרֵאת 'מִתְלַבֶּשֶׁת' בעולמות אֶלָּא 'מַקֶּפֶת' וְ'סוֹבֶבֶת'. כאשר דבר אינו ניתן להיכלל בתוך המושפע ממנו, משום שהוא נמצא מעבר ומחוץ לכל התחומים של המושפע, ואף על פי כן הוא משפיע בו – הוא נקרא 'מקיף' ו'סובב'.
השפעה שבדרך 'מקיף' אינה משפיעה פחות מהשפעה שבדרך 'פנימי'. אדרבה, פעמים שהיא חזקה ומכריעה יותר מכל השפעה פנימית, אלא שבדרך מקיף אין המקבל מסוגל להשיג מה בעצם קורה. משהו עוטף ומקיף אותו, ומוביל אותו מבלי דעת לתחושות ולמעשים.
וכאשר ההשפעה מקיפה לא רק אדם אחד או קבוצת אנשים, אלא את הוויית העולם והעולמות כולם – היא נקראת 'סובב כל עלמין', לאמור הסובבת את כל העולמות ומשפיעה בכל העולמות, ואין אחד מהם משיגה.
הִלְכָּךְ, מֵאַחַר שֶׁהָעוֹלָמוֹת הֵם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, נִמְצָא שֶׁאֵין הַשְׁפָּעַת אוֹר אֵין סוֹף, מִתְלַבֵּשׁ וּמִתְגַּלֶּה בָּהֶם בִּבְחִינַת גִּילּוּי.
הִלְכָּךְ, מֵאַחַר שֶׁהָעוֹלָמוֹת הֵם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, נִמְצָא שֶׁאֵין הַשְׁפָּעַת אוֹר אֵין סוֹף, ההדגשה היא על 'אין סוף' דווקא, על האור במהותו האין סופית, מִתְלַבֵּשׁ וּמִתְגַּלֶּה בָּהֶם בִּבְחִינַת גִּילּוּי.
רַק מְעַט מִזְּעֵר, הֶאָרָה מוּעֶטֶת, מְצוּמְצֶמֶת מְאֹד מְאֹד, וְהִיא רַק כְּדֵי לְהַחֲיוֹתָם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
רַק מְעַט מִזְּעֵר, הֶאָרָה מוּעֶטֶת, מְצוּמְצֶמֶת מְאֹד מְאֹד, וְהִיא רַק כְּדֵי לְהַחֲיוֹתָם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית. בין האין סוף לסופי לא יכול להיות בעצם שום יחס מוגדר. היחס שישנו, שהרי העולם ישנו, אינו כלפי האין סוף עצמו אלא רק כלפי הארה מועטת, מצומצמת, מאור אין סוף, שהיא המאירה אל העולמות הסופיים והמוגבלים. הארה מצומצמת זו היא המהווה והמחיה את העולמות כעולמות, כל עולם וכל פרט בגבולותיו ובתכליתו.
אֲבָל עִיקַּר הָאוֹר, בְּלִי צִמְצוּם, כָּל כָּךְ נִקְרָא, 'מַקִּיף' וְ'סוֹבֵב', מֵאַחַר שֶׁאֵין הַשְׁפָּעָתוֹ מִתְגַּלֵּית בְּתוֹכָם, מֵאַחַר שֶׁהֵם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית
אֲבָל עִיקַּר הָאוֹר, כלומר אור אין סוף כפי שהוא, בְּלִי צִמְצוּם, שאינו מצמצם את מהותו האין סופית. כָּל כָּךְ (ההגבלה "כל כך" באה לרמוז כי גם בחינת 'סובב כל עלמין' אינה 'מכוחו ועצמותו' אלא אף היא בגדר התגלות, ולכן יש גם בה הגבלה כלשהי). נִקְרָא, ביחס אל העולמות, 'מַקִּיף' וְ'סוֹבֵב', מֵאַחַר שֶׁאֵין הַשְׁפָּעָתוֹ מִתְגַּלֵּית בְּתוֹכָם, מֵאַחַר שֶׁהֵם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית. בין האין סוף והסוף ישנו פער של אין סוף, היוצר את ההבדלה המהותית בין ההשפעה הפנימית ובין המקיף, בין בחינת 'ממלא כל עלמין' ו'סובב כל עלמין'. ההשפעה הפנימית היא בהכרח סופית ומוגבלת כשם שמקבלי ההשפעה, החיים והמציאות שלנו הם סופיים ומוגבלים לעומת האור המקיף, האין סופי, הנבדל לחלוטין והבלתי-ניתן לכל השגה.
לא רק שהשפעת המקיף קיימת ופועלת בכל דבר, היא בעצם עיקרה של המציאות. כפי שעיקר האור הוא בחינת הסובב, כך עיקרה של המציאות, הסוד הגדול של עצם מציאותנו – הוא בבחינת הסובב. מה שאנו תופסים ומשיגים בתוכנו הוא במובן זה מה שפחות חשוב ומה שפחות מציאות, בעוד מה שבאמת חשוב, ובאמת קובע את המציאות – הוא בעצם אותה מהות עלומה שאין אנו מסוגלים כלל להכירה, להשיגה ולהתייחס אליה.
כל מציאות הסופי (ה'יש') היא מציאות של פרדוקס, שהפתרון שלו איננו בתוך העולם אלא רק מעבר לו. המציאות של חומר והמציאות של 'אני', ועד למציאות של עולם שיכול לכפור במציאות הבורא והמהווה אותו – היא היא הביטוי של האין סוף. כי רק כאן, בתוך הסופי והמוגבל בדרגה האחרונה שבאחרונות – נמצא הביטוי השלם ביותר, והיחיד, למציאות האין סוף.
הוויה המכירה והמתבטלת כלפי הכוח הפנימי המחיה אותה – מבטאת בכך את האור הממלא והמוגבל שבה. לעומת זאת, הוויה היכולה שלא להכיר בכוח הפנימי המהווה אותה, שיכולה להתקיים בהכרה שהיא הוויה ומציאות נפרדת ועצמאית – היא זו המבטאת את מציאות האור העצמי, המקיף והסובב כל עלמין, שאינו נתפס ואינו מושג, ואף על פי כן הוא קיום כל הנמצא.
וְהַמָּשָׁל בָּזֶה, הִנֵּה הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִיּוּת. אַף שֶׁ"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ"
וְהַמָּשָׁל בָּזֶה, הדוגמה הפשוטה לאור המקיף והסובב, מהמציאות שכל אחד רואה: הִנֵּה הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִיּוּת. אַף שֶׁ"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו,ג). את הארץ הגשמית שאינה מבטאת ואינה מגלה אלא חיות מינימלית ממלא בכל עת אור אין סוף, כבודו של הקב"ה עצמו.
וְהַיְינוּ, אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא כְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאוּם ה'"
וְהַיְינוּ, לכן מוסיף אדמו"ר הזקן ש'כבודו' האמור הוא אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עצמו, ולא רק 'זיו כבודו'. ו כְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאוּם ה'" (ירמיה כג,כד). "אני מלא" הוא ביטוי חד משמעי: אני עצמי, הקב"ה עצמו באין סופיותו, קיים ונמצא בתוך הארץ הזו הגשמית כשם שהוא קיים בכל מציאות ודרגה אחרת.
אַף עַל פִּי כֵן, אֵין מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָהּ בִּבְחִינַת גִּילּוּי הַהַשְׁפָּעָה, רַק חַיּוּת מְעַט מִזְּעֵר, בְּחִינַת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ לְבָד.
אַף עַל פִּי כֵן, אֵין מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָהּ בִּבְחִינַת גִּילּוּי הַהַשְׁפָּעָה, רַק חַיּוּת מְעַט מִזְּעֵר, בְּחִינַת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ לְבָד. החיות שרואים בארץ הגשמית היא רק חיות מועטה, של דומם ולכל היותר של צומח, כלומר את החיות האלוקית שהוא מקבל בבחינת קיומו וגידולו בלבד. העולם אינו יכול להשיג את הוויית האור האלוקי כשלעצמו, אלא רק במובן המצומצם והמוגבל, כפי שהוא נתפס בתוך גדרי המציאות שלו, שהוא דומם וצומח וכו'. הקב"ה מתגלה בעולם לכל היותר כפי שהוא בורא עולם ומנהיגו, ומעבר לזה הקב"ה כביכול אינו נמצא בעולם.
וְכָל אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, נִקְרָא סוֹבֵב עָלֶיהָ, אַף שֶׁהוּא בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ. מֵאַחַר שֶׁאֵין הַשְׁפָּעָתוֹ מִתְגַּלֵּית בָּהּ יוֹתֵר, רַק מַשְׁפִּיעַ בָּהּ בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם.
וְכָל אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שאינו מתגלה בה, נִקְרָא סוֹבֵב עָלֶיהָ, אַף שֶׁהוּא בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ. מֵאַחַר שֶׁאֵין הַשְׁפָּעָתוֹ מִתְגַּלֵּית בָּהּ יוֹתֵר, רַק מַשְׁפִּיעַ בָּהּ בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם. ההבחנה בין הממלא והסובב אינה אם כן שאלה של מקום אלא שאלה של 'הלבשה', של יכולת קליטה וגילוי ההשפעה. כאשר ההשפעה ניתנת להתייחסות על ידי המקבל, כאשר הוא מודע לה ומביא מודעות זו לידי ביטוי בחייו ובפעולותיו – זוהי השפעה שבבחינת 'ממלא'. לעומת זאת, כל השפעה שהמקבל אינו מפנים את מהותה ואינו מגלה אותה בכלי נפשו, בשכלו ובהרגשתו – היא השפעה שבבחינת 'מקיף'. ולכן, למרות שכתוב "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאֻם ה'", כיוון שה'אני' האלוקי עצמו, באין סופיותו, אינו עצמו מתגלה לא בשמיים ולא בארץ – הרי השפעתו ומציאותו לגביהם היא בבחינת 'מקיף'. ומה שמתלבש, שנראה וניכר בשמיים ובארץ, שיש כוח של חיים מסוים, כוח של קיום פיזי מוגדר בגודל ובתבנית מסוימת, או כוח של צמיחה מסוים – זוהי ההשפעה המצומצמת שמקבל העולם בבחינת 'ממלא' ופנימי.
"אני מלא" הוא בחינת 'סובב כל עלמין', מפני שה'אני' האלוקי, בבחינת האין סוף, ממלא את כל המציאות וחודר את כל המציאות בשווה. אין המציאות חותכת אותו ואין היא קולטת אותו בשום נקודה, הוא כביכול שקוף לגביה. העובדה ש"את השמים ואת הארץ אני מלא" אינה אומרת שום דבר מסוים לשמיים ולארץ, כיוון שמציאותם אינה יכולה להתייחס כלל למשמעות כזו. ולכן, אף שכל מציאותם ממנו – כמוהו כלא קיים לגביהם.
וְכָל הַשְׁפָּעָה שֶׁבִּבְחִינַת הֶסְתֵּר, נִקְרָא מַקִּיף מִלְמַעְלָה.
וְכָל הַשְׁפָּעָה שֶׁבִּבְחִינַת הֶסְתֵּר, שאינה מושגת למקבל ההשפעה, נִקְרָא מַקִּיף מִלְמַעְלָה. ואין הכוונה באמירה "למעלה" להתייחסות של מקום, שהרי במשמעות זו המושגים 'מעלה' ו'מטה' שווים לגבי המקיף, ואפשר היה באותה מידה לומר גם 'מקיף מלמטה'. כי בין שהוא למטה ובין שהוא למעלה ובין שהוא מהצד, המשמעות כאן היא אחת: שהקב"ה אינו נמצא באותו מישור של הוויית העולמות; שהשגתם את עצמם ואת האחר איננה קולטת את המקיף, למרות שהוא מצוי בתוכם.
כִּי עָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא הוּא לְמַעְלָה בְּמַדְרֵגָה מֵעָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא
כִּי עָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא (העולם המכוסה), הנסתר, הוּא לְמַעְלָה בְּמַדְרֵגָה מֵעָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא (העולם המגולה). הביטוי "מלמעלה" משמש כאן במשמעות של דרגה ולא במשמעות של מקום, לבטא את מה שנמצא בדרגה אחרת, נסתר ומעבר לדרגות הגלויות. בדומה לזה אומרים על ה'אין' שלמעלה מה'יש' שהוא חושך ולא אור. כפי שאומר הזהר: "כתר עילאה (עליון), אף על גב דאיהו (שהוא) אור קדמון אור צח ואור מצוחצח – איהו אוכם (הוא שחור) וכו'".
וּלְקָרֵב אֶל הַשֵּׂכֶל יוֹתֵר הוּא בְּדֶרֶךְ מָשָׁל,
וּלְקָרֵב אֶל הַשֵּׂכֶל יוֹתֵר כדי להשיג עניין זה של 'סובב' ו'ממלא' באופן קרוב ומוחשי יותר, באופן שהוא קרוב יותר להבנה שכלית (וכדי שלא להגיע חלילה לצורה מגושמת, שלא בלבד שהיא לוקה בהגשמה ובגסות, אלא שממילא גם אינה נכונה). הוּא בְּדֶרֶךְ מָשָׁל, יוסבר על ידי משל, שאינו גשמי אבל משל קרוב הלקוח מתחום ההוויה האנושית.
כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁמְּצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ אֵיזֶה דָּבָר שֶׁרָאָה אוֹ שֶׁרוֹאֶה.
כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁמְּצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ אֵיזֶה דָּבָר שֶׁרָאָה אוֹ שֶׁרוֹאֶה. כאשר אדם רואה תמונה או מנסה להיזכר בתמונה שראה, יש בתוכו תמונה פנימית, שהיא התפיסה והתחושה האישית שיש בתוכו מהדבר שראה.
הִנֵּה אַף שֶׁכָּל גּוּף עֶצֶם הַדָּבָר הַהוּא וְגַבּוֹ וְתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ, כּוּלּוֹ מְצוּיָּיר בְּדַעְתּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁרָאָהוּ כּוּלּוֹ אוֹ שֶׁרוֹאֵהוּ, הִנֵּה נִקְרֵאת דַּעְתּוֹ מַקֶּפֶת הַדָּבָר הַהוּא כּוּלּוֹ. וְהַדָּבָר הַהוּא, מוּקָּף בְּדַעְתּוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ.
הִנֵּה אַף שֶׁכָּל גּוּף עֶצֶם הַדָּבָר הַהוּא וְגַבּוֹ וְתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ, כּוּלּוֹ מְצוּיָּיר בְּדַעְתּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁרָאָהוּ כּוּלּוֹ אוֹ שֶׁרוֹאֵהוּ, הִנֵּה נִקְרֵאת דַּעְתּוֹ מַקֶּפֶת הַדָּבָר הַהוּא כּוּלּוֹ. לדוגמה, אדם החושב על סיכה ומהרהר בה, יש בתוכו באותה שעה תמונה פרטית של סיכה, שהוא יכול להתבונן בה ולדון בה מכל צד ופינה ובכל דרך שיחפוץ. וְהַדָּבָר הַהוּא, אותה תמונה של הדבר שהוא חושב עליו, מוּקָּף בְּדַעְתּוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ. נושא המחשבה, בין שהוא חפץ גשמי ובין שהוא נושא רוחני, מוקף בדעתו של האדם שחושב ומשיג אותו, לפי האופן וההיקף של השגתו.
במשל זה כבר מאבדים המושגים של 'מקיף' ו'פנימי' מגשמיותם. אם חושבים על כך, כאשר אדם מתבונן למשל במכשיר מסובך, אפשר שדעתו תהא מקפת רק את חיצוניותו ולא את פנימיותו. הוא יתפוס את צורתו החיצונית, אולי גם את השימוש שהוא יכול לעשות בו, ועם זאת את פנימיותו, את עקרון הפעולה שלו אין הוא מסוגל לתפוס כלל. ונמצא שבעוד הוא מקיף את המכשיר בחיצוניותו, מקיף כביכול המכשיר את האדם מצד פנימיותו. מצב כזה, שבו לא פשוט כלל מי מקיף ומי מוקף, כבר אין לו מובן בתחום המקום הגשמי.
רַק, שֶׁ אֵינוֹ מוּקָּף בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, רַק בְּדִמְיוֹן מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם וְדַעְתּוֹ.
רַק, שֶׁיש הבדל בין המשל והנמשל. במשל, נושא המחשבה אֵינוֹ מוּקָּף בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, אינו נמצא עצמו ממש בתוך ראשו של האדם, רַק בְּדִמְיוֹן מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם וְדַעְתּוֹ. רק הדמיון והמחשבה על אודותיו נמצאים בדעתו של האדם. כשאדם חושב על חפץ מסוים, וכל שכן כשהוא חושב על מושג מופשט, אין הוא מחזיק אותו עצמו ממש בתוכו, אלא רק תמונה, השתקפות, של אותו דבר בתוך התודעה. שהרי לדבר יש מציאות וחיים מהותיים ומשמעותיים מעבר למציאותו של האדם וללא תלות במציאותו של האדם.
אֲבָל הקב"ה, דִּכְתִיב בֵּיהּ "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם כו'
אֲבָל הקב"ה, דִּכְתִיב בֵּיהּ (שכתוב בו): "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם כו'" (ישעיה נה,ח). אין אנו יכולים להשוות את המחשבה שלנו למחשבה של הקב"ה, משום שהיא מהות אחרת, ממין ומסוג אחר לגמרי. ולכן בוודאי שאין המשל הלקוח מהמחשבה האנושית יכול להיות דומה בכול לנמשל שהיא המחשבה האלוקית.
הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל הַנִּבְרָאִים, מַקֶּפֶת כָּל נִבְרָא וְנִבְרָא מֵרֹאשׁוֹ וְעַד תַּחְתִּיתוֹ וְתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ, הַכֹּל בְּפוֹעַל מַמָּשׁ.
הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ וְדַעְתּוֹ של הקב"ה, שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל הַנִּבְרָאִים, מַקֶּפֶת כָּל נִבְרָא וְנִבְרָא מֵרֹאשׁוֹ וְעַד תַּחְתִּיתוֹ וְתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ, הַכֹּל בְּפוֹעַל מַמָּשׁ. המחשבה שלנו נמצאת ביחס למציאות כביכול בתחום אחר ובדרגת מציאות אחרת. היא במובן מסוים פחות מציאות מהמציאות, רק חלק חיצוני ושולי מהמציאות שהיא חושבת עליה. לעומת זאת, מחשבתו של הקב"ה היא במובן זה אף יותר מציאות מהמציאות. אין היא רק לוקחת דמיון של העולם אל תוכה, אלא היא מקיפה את המציאות עצמה בפועל ממש, באופן שהעולם עצמו כולו, בחיצוניותו ובפנימיותו, בכלליו ובפרטיו, אינו אלא השתקפות ודמיון כביכול בתוך המחשבה האלוקית.
דברים אלה אומר גם הרמב"ם בפתיחה לספר 'משנה תורה': "שכל הנמצאים צריכים לו, והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר 'וה' אלהים אמת' – הוא לבדו אמת, ואין לאחר אמת כאמתתו" (הלכות יסודי התורה פרק א הלכות ג-ד). ה' הוא המציאות האמיתית האחת, ואילו הוויות העולם כולן הן רק מציאויות משניות, שאין להן כל קיום ומציאות עצמאית שלא בתוך המציאות והאמת שלו.
לְמָשָׁל, כַּדּוּר הָאָרֶץ הַלֵּזוּ, הֲרֵי יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ מַקֶּפֶת כָּל עוֹבִי כַּדּוּר הָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ עַד תַּחְתִּיתוֹ, הַכֹּל בְּפוֹעַל מַמָּשׁ. שֶׁהֲרֵי יְדִיעָה זוֹ הִיא חַיּוּת כָּל עוֹבִי כַּדּוּר הָאָרֶץ כּוּלּוֹ וְהִתְהַוּוּתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ.
להלן מוסיף אדמו"ר הזקן נקודה שאינה מודגשת בדברי הרמב"ם. לְמָשָׁל, כַּדּוּר הָאָרֶץ הַלֵּזוּ, הֲרֵי יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ מַקֶּפֶת כָּל עוֹבִי כַּדּוּר הָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ עַד תַּחְתִּיתוֹ, הַכֹּל בְּפוֹעַל מַמָּשׁ. שֶׁהֲרֵי יְדִיעָה זוֹ הִיא חַיּוּת כָּל עוֹבִי כַּדּוּר הָאָרֶץ כּוּלּוֹ וְהִתְהַוּוּתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ. העולם קיים משום שהקב"ה חושב עליו, משום שהוא קיים בפועל ממש בדעתו של הקב"ה. ידיעתו של הקב"ה, שהוא כביכול פועל וחושב על הדבר, היא התהוותו מ'אין' ל'יש', היא עצמה הקיום בפועל ממש של כל פרט וכל צד במציאות, שאם לא היה בידיעה לא היה קיים.
רַק שֶׁלֹּא הָיָה מִתְהַוֶּה כְּמוֹת שֶׁהוּא עַתָּה, בַּעַל גְּבוּל וְתַכְלִית וְחַיּוּת מוּעֶטֶת מְאֹד, כְּדֵי בְּחִינַת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ, אִם לֹא עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים שֶׁצִּמְצְמוּ הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בְּכַדּוּר הָאָרֶץ, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, וּבִבְחִינַת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ בִּלְבָד.
רַק שֶׁלֹּא הָיָה העולם מִתְהַוֶּה בפועל כְּמוֹת שֶׁהוּא עַתָּה, בַּעַל גְּבוּל וְתַכְלִית וְחַיּוּת מוּעֶטֶת מְאֹד, כְּדֵי בְּחִינַת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ, אִם לֹא עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים שֶׁצִּמְצְמוּ את הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בְּכַדּוּר הָאָרֶץ, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, וּבִבְחִינַת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ בִּלְבָד. קיום כל המציאות הוא כאמור רק בתוך הידיעה האלוקית, הסובבת ומקיפה את כל העולמות. אבל ההתהוות של הדברים כפי שהם, כתפיסתם שלהם את מציאותם, בחילוק מדברים אחרים, בזמן מסוים ובצורה מסוימת דווקא – היא ההארה האלוקית הפנימית, המצומצמת צמצומים רבים ועצומים בתוך גבולות הנבראים כפי שהם ולא יותר. בידיעה האלוקית העליונה (המקיפה את כל העולמות)
על דרך משל, גם אדם שיכול לחשוב על מכלול של עולמות, והוא חושב באותה עת על שרוך הנעל שלו – מהווה ביטוי לסודה הגדול של הבריאה. שמי שיכול לחשוב על מכלול הכול, חושב גם על פרט מסוים ולא יותר. מבחינת היודע שתי הידיעות הללו שוות, הוא היודע. ההבדל הוא בתוך אובייקט הידיעה, שם מתגלה הצמצום שהוא סוד הבריאה – שהקב"ה עצמו, אין סוף היודע כול ויכול כול, עוסק ב"מילי דהדיוטא".
אַךְ יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הַמְיוּחֶדֶת, , בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ
אַךְ יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הידיעה העצמית, כביכול מה שהוא כשלעצמו חושב בינו לבינו, שאינה מצומצמת בעולמות – היא בבחינת ה'מקיף'. היא הַמְיוּחֶדֶת, מאוחדת , בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ, והרי היא נבדלת מהעולמות ואינה מתלבשת בתוכם.
כִּי הוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַיָּדוּעַ. וּבִידִיעַת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל, יוֹדֵעַ כָּל הַנִּבְרָאִים. וְלֹא בִּידִיעָה שֶׁחוּץ מִמֶּנּוּ כִּידִיעַת הָאָדָם. כִּי כּוּלָּם נִמְצָאִים מֵאֲמִיתָּתוֹ יִתְבָּרַךְ.
הידיעה הזו, שהיא כביכול ידיעת מהותו ועצמותו, היא מאוחדת ואחת עם מהותו ועצמותו. ובלשון הרמב"ם: כִּי הוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַיָּדוּעַ. וּבִידִיעַת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל, יוֹדֵעַ הקב"ה, כָּל הַנִּבְרָאִים. וְלֹא בִּידִיעָה שֶׁחוּץ מִמֶּנּוּ כִּידִיעַת הָאָדָם. בדעתו של האדם יש הבדל בין הסובייקט, ה'אני', לבין האובייקט של הדעת, שנמצא מחוץ ל'אני'. וממילא יש מקום לחלק בין היודע והידוע והידיעה. לעומת זאת, אצל הקב"ה אין ידיעתו את המציאות ידיעה שהוא יודע את האחר, כִּי כּוּלָּם נִמְצָאִים מֵאֲמִיתָּתוֹ יִתְבָּרַךְ. המציאות כולה אינה אמיתית אלא בתוך אמיתת המציאות האלוקית. ולכן בדרך משל יש לומר שהקב"ה יודע את כל הנבראים ואת כל המציאות כשם שאדם מכיר את יצירי הדמיון של עצמו, שיש להם קיום וחיים רק באופן שהוא חושב אותם. מציאות העולם ומאורעותיו אינם קיימים אלא בתוך דעתו של הקב"ה, שהוא הוגה אותם במחשבתו, ובמובן זה, הוא וידיעתו והאובייקט של ידיעתו – הם אחד.
וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לְהַשִּׂיגוֹ עַל בּוּרְיוֹ וכו'.
וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לְהַשִּׂיגוֹ עַל בּוּרְיוֹ וכו'. כי אחרי כל מה שאומרים וחושבים בדבר, ידיעתו נבדלת לחלוטין מידיעתנו ואינה מאותו גדר וסוג של דעת, ומשום כך אין אנו יכולים להשיג ציור אמיתי וממשי שלה. הקושי שבהשגה זו מודגש יותר משום שאינו דבר רחוק ונעלם, אלא משום שהוא קרוב מכל קרוב. משום שידיעה זו של הקב"ה נמצאת כמבואר בתוך כל מציאות עד לפרטי כל הפרטים של הווייתנו – ואף על פי כן אין ידיעתנו יכולה להשיגה. זוהי בחינת ה'סובב כל עלמין'.
הַגָּהָה
[כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם ז"ל וְהִסְכִּימוּ עִמּוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה,
[כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה י): שהוא המדע והוא היודע וכו'. וְהִסְכִּימוּ עִמּוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, למרות שהרמב"ם השתייך לעולם אחר של מחשבה, הסכימו עימו בעניין זה גם המקובלים.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּ פַּרְדֵּס מֵהָרַמַּ"ק ז"ל, וְכֵן הוּא לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ"י ז"ל.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּספר פַּרְדֵּס רימונים מֵהָרַמַּ"ק ז"ל,
החידוש של קבלת האר"י הוא, שהיא בונה תפיסת עולם מקיפה ורחבה יותר מהשיטות הקודמות לה. משום כך אין היא שוברת ואין היא שוללת את האמיתות של חכמי הקבלה הקודמים, ואף לא של שיטות שונות בתכלית כשיטת הרמב"ם, אלא רק נותנת להן מקום. מעין יחס כזה קיים להבדיל בין הפיזיקה של תורת היחסות ובין הפיזיקה הניוטונית. הפיזיקה של היחסות אינה שוללת את הפיזיקה הישנה, אלא רק אומרת שהיא מקרה פרטי בתוך מבנה מורכב ומקיף לאין ערוך.
בְּסוֹד הַצִּמְצוּם וְהִתְלַבְּשׁוּת אוֹרוֹת בְּכֵלִים.
ולפי כתבי האר"י ז"ל עומדים דברי הרמב"ם בְּסוֹד הַצִּמְצוּם וְהִתְלַבְּשׁוּת אוֹרוֹת בְּכֵלִים. כפי שנראה ממקומות אחרים,
כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל פֶּרֶק ב'].
כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל פֶּרֶק ב']. וראו שם בביאור להגהה.
הֲרֵי יְדִיעָה זוֹ, מֵאַחַר שֶׁהִיא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף, אֵינָהּ נִקְרֵאת בְּשֵׁם 'מִתְלַבֶּשֶׁת' בְּכַדּוּר הָאָרֶץ, שֶׁ הוּא בַּעַל גְּבוּל וְתַכְלִית,
הֲרֵי יְדִיעָה זוֹ, מֵאַחַר שֶׁהִיא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף, כיוון שידיעה זו היא שהוא יודע את עצמו, והוא עצמו אין סוף, הרי אף היא קשורה בדרגת האין סוף. ולכן אֵינָהּ נִקְרֵאת ידיעה זו בְּשֵׁם 'מִתְלַבֶּשֶׁת' בְּכַדּוּר הָאָרֶץ, כיוון שֶׁכדור הארץ הוּא בַּעַל גְּבוּל וְתַכְלִית, ואין ידיעה זו שבבחינת האין סוף יכולה להיכנס בתוך הגדרים והגבולות שלו.
אֶלָּא מַקֶּפֶת וְסוֹבֶבֶת. אַף שֶׁיְּדִיעָה זוֹ כּוֹלֶלֶת כָּל עוֹבְיוֹ וְתוֹכוֹ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, וּמְהַוָּוה אוֹתוֹ עַל יְדֵי זֶה מֵאַיִן לְיֵשׁ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
אֶלָּא מַקֶּפֶת וְסוֹבֶבֶת. אנו מוקפים בידיעתו והוא אינו מוקף בידיעתנו. אַף שֶׁיְּדִיעָה זוֹ כּוֹלֶלֶת כָּל עוֹבְיוֹ וְתוֹכוֹ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, וּמְהַוָּוה אוֹתוֹ עַל יְדֵי זֶה מֵאַיִן לְיֵשׁ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. ידיעתו אותנו, את כל הנבראים, היא הידיעה מבחוץ ומבפנים. כל קיומנו הוא בתוך ידיעתו וכל הווייתנו היא ידיעתו.
זהו פתרון הסתירה כביכול, ש"את השמים והארץ אני מלא" – זהו הסובב כל עלמין. כמו התיאור ב'שיר הייחוד': ה"סובב הכול ומלא את כול", ש"אין בתוֶך ממך נבדל ואין מקום דק ממך נחדל" – ויחד עם זאת – "כל מדע לא ישיג אותך, אין שכל אשר ימצא אותך". ה'אני' של הקב"ה בהכרח ממלא את כל ההוויה – "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו). הוא נמצא למעלה ולמטה, במקום זה ובמקום אחר, ויחד עם זאת אין הוא נמצא בשום 'מקום' כיוון שקיום כל המקום אינו אלא בדעתו. 'אני' מלא את השמיים ואת הארץ, ואולם את הבחינה הזו אין שום הוויה יכולה לתפוס ולהשיג בתוכה, אין לשום נקודה במציאות אחיזה בה – וזהו בחינת 'סובב כל עלמין'.
בביאור אהבת ה' הגדולה אלינו (כדי לעורר את האהבה אצלנו "כמים הפנים לפנים"), עסק פרק זה בתיאור גדולתו ורוממותו של הקב"ה, שצמצם את אורו האין סופי בתכלית הצמצום, כדי שיוכל להתייחס אל הנבראים הפרטיים ולהחיותם. והוסבר, שהצמצום הזה הוא המבדיל בין שתי הבחינות שבאור האלוקי המתייחס אל העולם: 'ממלא כל עלמין' ו'סובב כל עלמין'. והוסבר, שמושגים אלה אינם מתייחסים אל 'מקום' כמו מקום גשמי, אלא רק לגילוי ולהסתר; להשפעה אלוקית המושגת ומוגדרת בתוך הוויות העולם, ולהשפעה אלוקית שאין העולמות יכולים להשיגה, ולכן היא בבחינת 'סובבת' ו'מקיפה' עליהם. בעיקר דן פרק זה באור ה'סובב כל עלמין', והסביר שאינו רק השפעה המקיפה מבחוץ אלא השפעה המקיימת את כל הדברים בפועל, ביניהם ומתוכם ומתוך תוכם. 'סובב כל עלמין' הוא כמו הידיעה האלוקית את העולמות, והידיעה האלוקית את העולם היא עצמה גם העולם, הידיעה שהיא גם הידוע, ולכן, אף שהיא תמצית כל הקיום והמציאות, היא מעבר למציאות ולא בתוכה. כדרכו של ספר זה, שאין הוא עוסק בעיונים תאורטיים לשמם, ימשיך המחבר ויבאר בפרק הבא את משמעות הדברים הללו בעבודת ה', אשר "כמים הפנים לפנים" צריכה אף היא להיות בצמצום ובעזיבת כל אשר לאדם – לדבקה בו לבדו.