וְהִנֵּה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכָל יוֹם וָיוֹם, חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרַיִם.

וְהִנֵּה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכָל יוֹם וָיוֹם, חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרַיִם. יציאת מצרים אינה רק מאורע היסטורי חד פעמי שאירע בעבר, אלא הריהי מאורע וחוויה כל זמנית המתרחשת בדרגה פנימית בכל דור ודור, בכל יום, ובכל אדם. ולכן, בכל יום מחדש חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים – לא רק לראות כאילו הוא יצא ממצרים, אלא שצריך שתהיה ממש יציאת מצרים בכל יום. לאמור, צריך באופן כלשהו לחזור בכל יום ולצאת ממצרים, כי לא בכל יום ובכל עת זו אותה מצרים, אבל בכל יום נמצא אדם בסוג מסוים של מְצרים וגבולות – ומשם הוא צריך לצאת.

וְהִיא, יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, מִשְׁכָא דְּחִוְיָא

וְהִיא, יציאת מצרים שבכל יום, יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, מִשְׁכָא דְּחִוְיָא (עור הנחש). גופו של האדם הוא עור הנחש הקדמוני, לאמור קליפת הנחש שיש באדם, הכולאת את הנשמה, העוטפת ומסתירה ממנה את ההוויה האלוקית. למרות שיש הבדלי דרגות בין בני אדם – באיזו מידה כל אחד מתייחס אל גופו, ועד כמה הוא נותן ל'אני', לתערובת של גוף ונפש, להיות מוטה על ידי הגוף לבדו – הרי בעצם היותו של האדם בגוף הוא בהכרח כפוף ומשועבד ל'משיגי הגוף'. משיגי הגוף הם מערכות החושים של הגוף שהאדם מתכוונן אליהם ושבהם נתפסים כוחות הנפש. ובדבר זה אין הבדל במדרגת בני האדם. גם אדם גדול וצדיק נתון תמיד בעטיפה של כלי התחושה הגופניים שלו. ההגבלה של משיגי הגוף אינה רק הגבלה של כלי התחושה החיצוניים, אלא הגבלה בסיסית של כל חיי הנפש, רציותיה מחשבותיה וחוויותיה, המשועבדות לתפיסת עולמו החומרית של הגוף. הנפש רוצה דרכו, חושבת דרכו וחווה את כל חוויותיה דרכו. אמנם, הגוף אינו נוטה ופועל בהכרח לכיוון של רע, אבל הגוף כשלעצמו מחשיך את אורה של הנשמה, באשר אין היא יכולה להשיג את הרוחני אלא באמצעות ובעמעום הנובעים מכלי הגוף. כפי שמתאר הרמב"ם בהקדמתו לפרקי אבות: כשם שאין העיוור מסוגל להשיג מהו צבע, כך אין האדם הנתון בגוף מסוגל להשיג את מהות הרוחני.

מאסר זה הוא גלות מצרים הפרטית של הנשמה הנתונה בגוף. אלה הם מצרי הקיום, מצרי המציאות החומרית, העוטפים ומסתירים את הנפש ואת עולמה; מסתירים מפניה את ההוויה האלוקית האין סופית ומראים לו את עצמו כ'יש' ודבר בפני עצמו. יציאת מצרים של הנשמה האלוקית היא במובן זה היציאה מכל המְצרים והגבולות. והיא שייכת בכל יום, שכן כל יום הוא מֵצר וגבול חדש, שצריך שוב לצאת ממנו.

לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת.

לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. כי בשעה שאדם עושה מצווה הוא יוצא מהמצרים המבדילים למראית העין בין הדברים וההוויה האלוקית. כאשר האדם עוסק בתורתו ובמצוותיו של הקב"ה הוא מזדהה ומתאחד עם הקב"ה, שהוא החושב את התורה ומצוֶה את המצווה. ובאותה שעה מגשימה הנשמה האלוקית את עצמה, את היותה חלק אלו־ה ממעל, ומתאחדת בו.

בִּכְלָל,

בִּכְלָל, דברים אלה אמורים בכלל, שכל התעסקות בתורה ובמצוות יש בה בחינה זו של יציאה מהוויית הגוף והעולם הזה והתקשרות בקב"ה.

וּבִפְרָט, בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד".

וּבִפְרָט, מודגשת בחינה זו של 'יציאת מצרים', בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". קריאת שמע שאדם קורא בכל יום היא בפרט יציאת מצרים שבכל יום. זה יותר מ"זכר ליציאת מצרים" – זו חזרה ממש על יציאת מצרים. בקריאת שמע, כאשר אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים, הוא גם מקבל על עצמו, במוצהר ובמודע כל כמה שהוא יכול – את השחרור מהעולם, מהגבלותיו ומְצריו. כל הכיוון הנפשי של קריאת שמע הוא הכיוון של יציאת מצרים, של היציאה מן ה'אני' באשר הוא – כלפי מעלה; מעולם החומר, הריבוי והפירוד – אל האחד, אל המופשט מכל גדר וגבול.

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי 'אֱלֹהֵינוּ' הוּא כְּמוֹ "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וכו'".

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, בפרק הקודם: כִּי 'אֱלֹהֵינוּ' הוּא כְּמוֹ "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וכו'". את הביטוי 'אלוקינו' בכינוי הקניין, יש להבין כמו הביטוי 'אלקי אברהם', המייחס את אלוקים לאברהם בדרגה השלמה ביותר. דרגה זו היא הדרגה השלמה ביותר של התקשרות והתאחדות, והיא דרגת ה'מרכבה', של ביטול המרכבה לרוכב, של הזהות הגמורה, עד שאברהם הוא מידת החסד האלוקי ומידת החסד האלוקי היא אברהם.

לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

לְפִי שֶׁהָיָה אברהם אבינו בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. בחינה זו של 'אלקי אברהם' אפשרית רק כאשר האיש אברהם איננו קיים עוד כאישיות נפרדת, כאשר כל ישותו העצמית בטלה תמיד ובמוחלט באחדות האלוקית, וכל הווייתו אינה אלא כלי ביטוי עבור המהות והגדולה האלוקית.

רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו,

רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו, במעשיו שלו ולא בזכות הארה אלוקית מלמעלה. מה שאומר שביטולו של אברהם היה ביטול של אברהם עצמו, של מכלול אישיותו וחייו, ולא ביטול שקשור במעשה (מצווה) מסוים ובזמן מסוים שעושים אותו, כמו הביטול שלנו כפי שיבאר בהמשך.

וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה"

וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית יב,ט). מסעותיו החיצוניים של אברהם המתוארים בתורה הם גם מסעותיו הפנימיים, מהלכי הנפש שהוא הולך ועובר ממדרגה למדרגה, שהוא הולך ונוסע יותר ויותר אל עומק נקודת האהבה (=הנגבה) שבנפשו האלוקית. אברהם הולך ונוסע, הולך ומתקרב אל מהות החסד האלוקי, עד שהוא מתאחד בו ונעשה לו 'מרכבה' באופן שכל אישיותו וכל מהותו הן רק כלי להתגלות השכינה במידת החסד. אברהם לא נולד 'מרכבה' וגם לא קיבל אותה במתנה, הוא הגיע לכך בעבודתו ובהליכתו "הלוך ונסוע הנגבה".

אֲבָל אֲנַחְנוּ יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, הִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ.

אֲבָל אֲנַחְנוּ, כשאנו מגיעים למדרגה זו, שיהיה ה' בבחינת 'אלקינו', אין זה בזכות עבודתנו שלנו, אלא יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, ובתורה שנתן לנו הִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. המשמעות של נתינת התורה היא שהקב"ה נתן לנו את התורה שלו, את הביטוי הפנימי של מהותו ועצמותו, בכלי שאנו יכולים לקבל אותו, שאנו יכולים להבין אותו ואפילו למשש אותו. אופן זה נקרא 'הלבשה', לאמור שהרצון והחכמה האלוקית מלובשים בתורה כמו שאדם היוצא אל מחוץ לביתו ומתגלה לאנשים אחרים לובש מלבושים על גופו. מהות הלבוש היא שהוא גם מסתיר וגם מגלה, שהוא מסתיר את המהות הפנימית ומגלה את הצד שהאחר יכול להשיג. במקומות אחרים מובאת דוגמה מופשטת יותר ל'לבוש', והיא המשל. המשל, כמו הלבוש, מאפשר גילוי של הנמשל ויחד עם זה הוא מסתיר ואינו מגלה את כל עומק עניינו של הנמשל. התורה היא לפי זה "מְשַׁל הקדמֹני", לאמור המשל של קדמונו של עולם, של הקב"ה. כלבוש מגלה לנו התורה רק חלק מהצורות החיצוניות, אלא שבתוך אותן צורות של התורה שבידינו מלובשים רצונו וחכמתו ממש של הקב"ה.

הרצון והחכמה של מעלה הם מעבר לגבולות ההשגה בכלל, אבל אל הרצון והחכמה שבתורה גם אנחנו מסוגלים להתייחס. דרך משל, להדליק בנפש את אור השבת, את האור האלוקי העצמי "אשר שבת מכל מלאכתו", אין אנו יכולים (ורק מעין הארה זו היא נחלתם של יחידי סגולה), אבל להדליק נרות שבת – יכולה גם ילדה קטנה לעשות! את הפלא הזה מבטאת צורתה של האות אל"ף: יו"ד למעלה ויו"ד למטה וקו נטוי מחבר ביניהן – חכמה למעלה וחכמה למטה, מים עליונים ומים תחתונים, תחילת מעשה וסוף מעשה – וקיום המצווה, כשהאדם שמקבל עליו ברצון עול מלכות שמיים, הוא הקו המחבר ביניהם.

הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל.

וכיוון שהרצון והחכמה האלוקית (המלובשים בתורה) אינם רק רצון וחכמה גבוהים ביותר, אלא הם רצון וחכמה הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. ואם כן, בנתינת התורה הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. 'מתן תורה' הוא המתנה שנותן לנו הקב"ה – את עצם רצונו ועצם חכמתו, את חפצו ותשוקתו כלפי העולם, ובעצם את עצמו בתוך התורה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" [דְּ"לִי", כְּלוֹמַר אוֹתִי וַהֲוָה לֵיהּ לוֹמַר וּתְרוּמָה אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוֹלָּא חַד עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ב קמ,ב) עַל פָּסוּק "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה,ב): [דְּ"לִי", כְּלוֹמַר אוֹתִי, הכוונה במה שכתוב "ויקחו לי" היא שיקחו אותי. וַהֲוָה לֵיהּ (והיה לו) לוֹמַר שבהבנה כזו ההמשך צריך להיות: ' וּתְרוּמָה', בו"ו החיבור. כי 'ויקחו אותי' הוא עניין אחד, ו'תרומה' הוא לכאורה עניין נוסף ואחר. אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוֹלָּא חַד (שהכול אחד), שאין כאן שני עניינים אלא עניין אחד, שהוא עניין המצווה, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]. לקיחת התרומה לקב"ה היא מעשה המצווה, והיות ש"כולא חד", שרצונו וחכמתו המלובשים בתורה מאוחדים במהותו ובעצמותו, נמצא שמעשה המצווה הריהו כביכול הלקיחה של הקב"ה עצמו.

וְזֶה שֶׁכָּתוּב "וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כו'". כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ כו'".

וְזֶה שֶׁכָּתוּב בנוסח התפילה לשלושה רגלים: "וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כו'". ובנוסח הברכה 'שים שלום' שבתפילת שמונה עשרה: " כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ כו'". ועם האמור למעלה יש להבין כך את הדברים: "ותתן לנו (שיהיה) ה' אלהינו באהבה", וכן "כי באור פניך נתת לנו (שיהיה) ה' אלהינו". מתנת ה' שאין למעלה ממנה היא שיהיה ה' – אלוקינו, אלוקים שלנו, ומתנה זו היא "תורת חיים". כי מאחר שהתורה, שהיא רצונו וחכמתו, מאוחדת במהותו ועצמותו ממש, הרי שנתינת התורה היא מתנת ה' את עצמו.

וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן. שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בּוֹ כו'

וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן. שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בּוֹ כו'. משנתן לנו הקב"ה את התורה בטלה החציצה המהותית בין העליונים והתחתונים, בין ה' והעולם (ראו קהלת רבה פרשה ג,יז). ומעתה, אין החומה החוצצת בינינו ובין ה' חומה אובייקטיבית של מציאות, אלא רק חומה של חוסר רצון שלנו. שהרי הקב"ה אינו כופה את ייחודו עלינו, אלא "אשר קידשנו במצוותיו", שרק בקיום מצוותיו, ברצוננו ובבחירתנו, הוא מקדש אותנו להיות עימו לאחדים ממש.

אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאוֹמֵר: "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ

אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאוֹמֵר: "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", שהוא מייחס את עצמו לה' שהוא אחד, הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ. כיוון שהוא רוצה – הפתח פתוח. כיוון שהוא אינו מעכב, אין עוד כל מחיצה בינו ובין ה'.

דְּרוּחַ אַיְּיתֵי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ

דְּרוּחַ אַיְּיתֵי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ (שרוח מביאה רוח ומושכת רוח). לפי האופן שבו האדם מתייחס – כן הוא ממשיך התייחסות אליו. ועל ידי גילוי ועשיית רצונו הוא מביא וממשיך את גילוי רצונו של הקב"ה. כשאדם מקבל עליו ברצון מה שרוצה הקב"ה ממנו (=קבלת עול מלכות שמיים), באותה שעה רצונו של ה' ורצונו שלו דבקים ומאוחדים.

וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם.

וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. רצייה וקבלה זו של הרצון האלוקי וההתקשרות באלוקי, היא בחינה רוחנית של יציאת מצרים. ההתקשרות בה' שהוא אחד היא ההשתחררות מכל התקשרות אחרת, והיא שחרור הנפש האלוקית ממאסרה, מאסר הגוף ומאסר העולם.

וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע דַּוְוקָא אַף שֶׁ הִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע

וְלָכֵן תִּקְּנוּ חכמים לומר פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע דַּוְוקָא, אַף שֶׁהמצווה לזכור את יציאת מצרים הִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע. עיקר מצוות קריאת שמע היא בקריאת שתי הפרשיות הראשונות, שבהן מוזכר במפורש שצריך לקוראן בכל יום, בבוקר ובערב. ואילו עניין זכירת יציאת מצרים (הנזכר בפרשת ציצית) היא מצוות עשה לעצמה, שאינה קשורה לכאורה לקריאת שמע.

כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים

כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (ברכות יב,ב; כא,א ובתוספות ד"ה "ספק") וּפוֹסְקִים (על שולחן ערוך אורח חיים סימן סז).

אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן, דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ.

אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן, יציאת מצרים וקריאת שמע, דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. הגבולות והמצרים שבין האדם מישראל והקב"ה הם רק גבולות הרצון של האדם (ובאופן אחר, כמו שאומר זאת הנביא: "כי אם עונֹתיכם היו מבדִלים בינכם לבין אלהיכם" [ישעיה נט,ב]). אם הוא רוצה, אם הוא מוכן לקבל על עצמו לצאת ממצרים, יכול הוא. ואם כן, קריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמיים, שהיא הבעת הרצון להידבק בה' – היא היא עניין יציאת מִצרים, יציאת הנפש מן המְצרים והגבולות.

וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם, מְסַיֵּים גַּם כֵּן: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". וְהַיְינוּ, גַּם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל.

וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם, בפרשת ציצית, מְסַיֵּים גַּם כֵּן: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". וְהַיְינוּ, גַּם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל. שיציאת מצרים והדבקות באלוקי, שיהיה ה' אלוקיכם, אלוקים שלכם – הם דבר אחד ממש.

פרק זה עסק כולו בנקודה אחת הממשיכה ומשלימה את המבואר בפרק הקודם. הפרק הקודם עסק באהבה "כמים הפנים לפנים", שכאשר יתבונן האדם באהבת ה' אליו – תתעורר גם בו אהבתו לה'. פרק זה שם את הדגש על ההתבוננות הפרטית של האדם באהבת ה' אליו, כי בכל דור ודור ובכל אדם ובכל יום ויום יש ביטוי מחודש של גילוי האהבה הגדול שבכל הזמנים שהיה ביציאת מצרים. הקב"ה הוציאנו ממצרים ונתן לנו את תורתו. ומעתה, גילוי הדבר באופן פרטי ובאופן הנוגע בנפש אינו תלוי עוד אלא באדם. וכאשר הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים בקריאת "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – נפתח לו הפתח לראות את אהבת ה', שהוציאו מכל המְצרים והגבולות וקרבו אליו בכל הקירוב והדבקות. ובהתגלות זו של אהבת ה' אליו היום – תתעורר גם בו, "כמים הפנים לפנים", האהבה לה', בכל לב ונפש ומאוד.