עוֹד יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת לִשְׁמָן, עַל יְדֵי מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִיא מִדַּת הָרַחֲמִים.

עוֹד יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת מתוך כוונה לִשְׁמָן, עַל יְדֵי מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִיא מִדַּת הָרַחֲמִים.

הביטוי 'דרך ישר' גם מגדיר את אופייה של הדרך הזו, שהיא אינה דרך עקומה. שכן למרות שדרך עבודת ה' בכלל היא דרך ישרה, ככתוב "ישרים דרכי ה'" (הושע יד,י), יכולים אנשים ללכת בה בדרכים עקלקלות, וכמו שכתוב: "אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חִשבֹנות רבים" (קהלת ז,כט). לא פעם מגיעים אנשים אל ה' רק לאחר תהיות ותעיות רבות, כמו שמסופר על יתרו, שהגיע לעבודת ה' רק לאחר שעבד כל עבודה זרה שבעולם (סוטה יא,א). במובן זה, דרך זו היא ישרה לא רק משום שהיא מגיעה ממטה מטה עד למעלה מעלה, אלא משום שאין היא מחייבת מעבר דרך תחנות אחרות.

מהי עבודת ה' במידת הרחמים? אפשר להבין את עבודת ה' ביראה, שיראים מפני ה'; אפשר להבין את עבודת ה' באהבה, שאוהבים את ה'; אבל לכאורה אינו שייך לעבדו במידת הרחמים – שהרי הרחמים הם על מי שחסר, והקב"ה אינו חסר!

לְעוֹרֵר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ,

ומבאר: לְעוֹרֵר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, כמו באהבה וביראה, מה שיכול האדם לעשות כדי לעורר את ההרגשה הוא על ידי המחשבה בנושאים מסוימים, כפי שיבאר בהמשך.

תְּחִלָּה , רַחֲמִים רַבִּים לִפְנֵי ה' עַל נִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה נַפְשׁוֹ.

תְּחִלָּה , רַחֲמִים רַבִּים לִפְנֵי ה' עַל נִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה נַפְשׁוֹ. אכן, על הקב"ה עצמו אין מקום 'לרחם', אבל על הניצוץ האלוקי שבי – יש ויש מקום לרחם. כפי שהוסבר כבר בספר זה, בכל אדם יש ניצוץ אלוקי, אלא שכמו במשל (שהובא בפרקים הקודמים) על בן המלך שנמצא בשבי ובגלות, כך הניצוץ האלוקי נמצא בדרך כלל בהסתר ובגלות הגוף וחיי העולם הזה. הוא לבוש ב'בגדים' שאינם שלו ומרגיש וחי חיים שאינם שלו, שאינם קשורים לקדושה, לאהבת ה' וליראת ה'. הוא נמשך על ידִי למטה מטה, למקום הרחוק והנשכח שאני נמצא בו ושאינו מתאים לו כלל – ועל כל זה בוודאי צריך לרחם עליו.

אֲשֶׁר יָרַד, מִמְּקוֹֹרוֹ, חַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב

כאמור, הדרך לעורר את תחושת הנפש היא על ידי המחשבה וההתבוננות. ואז, על ידי שאדם מצייר במחשבתו את החיסרון ואת המרחק הוא מעורר את הרגשת הרחמים. כדי לתת בסיס וחומר למחשבה בכיוון זה יבאר המחבר מעט מהו המרחק: אֲשֶׁר יָרַד, הניצוץ האלוקי, מִמְּקוֹֹרוֹ, שהוא חַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין (הממלא את כל העולמות), שהוא המחיה והמהווה כל דבר בפרט ובכלל בתוך המציאות, וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין (וסובב את כל העולמות), שהוא מעל ומעבר ובנבדל לכל המציאות, המהווה את הרקע והמקום של כל המציאות והמאפשר את קיומה. וְכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב (והכול לפניו אינו נחשב). לפניו, ביחס אליו, מתאפס כל דבר ואינו נחשב לכלום.

וְנִתְלַבֵּשׁ בְּמִשְׁכָא דְּחִוְיָא

וממדרגה גבוהה זו ירד הניצוץ האלוקי וְנִתְלַבֵּשׁ בְּמִשְׁכָא דְּחִוְיָא (בעור הנחש), שהוא כמבואר גוף האדם מישראל, שמקליפת נוגה. ולכן הוא "משכא דחויא", שהנחש עצמו הוא בחינת שלוש קליפות הטמאות, ועור הנחש הוא בחינת קליפת נוגה.

הָרָחוֹק מֵאוֹר פְּנֵי הַמֶּלֶךְ בְּתַכְלִית הַהֶרְחֵק.

הָרָחוֹק מֵאוֹר פְּנֵי הַמֶּלֶךְ בְּתַכְלִית הַהֶרְחֵק. ניצוץ אלוקות זה, המחיה את האדם, שורשו גבוה מאוד; עולם למעלה מעולם, ולמעלה מגדר עולם כלל, בבחינת חלק אלו־ה ממעל ממש. והניצוץ הזה לא זו בלבד שאינו עומד כעת (בבחינת הכרתו) לפני ה', אלא שירד והוגלה אל תוך העולם התחתון ביותר, להחיות את גוף האדם. וגוף האדם אינו רק גוף חומרי בלבד כגוף שאר היצורים, שכן הצירוף האנושי המיוחד של הגוף והנפש, לבד מיתרונותיו הריהו גם פותח את הגוף כלפי דרגות נמוכות עוד יותר של רע שאין כל חיה ובהמה מגיעות אליו, בבחינת הנחש הקדמוני, שורש הרע.

כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא תַּכְלִית הַקְּלִיפּוֹת הַגַּסּוֹת כו'.

כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא תַּכְלִית הַקְּלִיפּוֹת הַגַּסּוֹת כו'. העולם הזה, החומרי, הוא הנמוך שבכל העולמות שבגדר האפשר. זהו עולם שיש בו רע, כלומר שכרוך ברע ונתון לשלטון הרע והקליפות, אבל אינו כשלעצמו מהות רע. ובהגדרה אחרת, העולם הזה הוא המציאות הנמוכה ביותר שעדיין אפשר לעלות ממנה.

וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּזְכּוֹר עַל כָּל מַעֲשָׂיו וְדִבּוּרָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים הֵמָּה.

וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּזְכּוֹר עַל כָּל מַעֲשָׂיו וְדִבּוּרָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים הֵמָּה. גלות הנפש בתוך העולם הזה, תכלית הקליפות וכו', ובתוך הגוף האנושי 'משכא דחִוְיא', עדיין אינה סוף הירידה של הניצוץ האלוקי. יש אחריה ירידה נוספת שהיא תוצאת מעשיו של האדם, כאשר הוא עושה רע בפועל באחד משלושה לבושי הנפש: מעשה, דיבור או מחשבה. הגוף והעולם הזה הם חומר גס, וזו כשלעצמה ירידה עצומה לניצוץ אין סוף להיות בתוך חומר גס. אבל כאשר האדם גם חוטא, כבר אין הוא רק חומר גס בלבד, אלא הוא יוצר קלקול והשחתה ממש. בהיותו חוטא אין הוא רק מוגבל ומגושם, אלא גם שפל ובזוי, וירידה זו היא לאין ערוך גדולה יותר.

וּ"מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" בִּרְהִיטֵי מוֹחָא. "

וּ"מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" (שיר השירים ז,ו), שהמלך, הוא הקב"ה, אסור וקשור – בִּרְהִיטֵי מוֹחָא. "רהיטי מוחא" הן המחשבות המתרוצצות בנתיבי המחשבה שבמוחו של האדם ("רהיטי" הן התעלות שהמים רצים בהן, כמו "ברהטים בשקתות המים" [בראשית ל,לח]). בכל מקום שרצות מחשבותיו של אדם (והן רצות נמוך ורחוק ומהר מכל מה שיכול הגוף לעשות) – קשור אליהן המלך, הקב"ה. האדם אינו יכול לחלק את הווייתו, להניח כביכול את הניצוץ האלוקי במנוחה במקומו ולרוץ לבד לחטוא. ולכן, כל מקום שהאדם יורד אליו הוא מוריד איתו את הקב"ה. בכל מה שהוא עושה ואומר, ואפילו חושב עליו – הקב"ה משתתף עימו. הקב"ה הוא שותף משום שהכול בעצם מכוחו, הוא שותף כביכול גם בעבירה משום שאם הוא לא היה שותף, גם עבירה אדם לא יכול היה לעשות. ולכן בכל מקום שהאדם הולך, ובכל מקום שמוחו רץ ומתרוצץ – הוא כביכול קושר שם את המלך הקב"ה.

כִּי "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" וְכִמְשַׁל הַמּוֹשֵׁךְ בְּחֶבֶל וכו'.

כִּי "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט). וְכִמְשַׁל הַמּוֹשֵׁךְ בְּחֶבֶל וכו'. ה'חבל' הזה קושר את האדם בכל מקום שהוא נמצא בו אל הקב"ה, ודרכו, כמו מחבל הטבור, מקבל האדם בכל עת את החיים מהקב"ה. כשהוא זז, כשהוא פועל, כשהוא חושב, אין הוא יכול לנתק את עצמו מקשר החיים הזה – שהרי הוא מקור הווייתו וחיותו. בכל מקום שהוא מגיע אליו, זז גם החבל איתו ומושך אחריו כל מה שקשור אליו בקצה השני. ולכן כאשר אדם מוריד את עצמו בדיבורים ובמחשבות אל תחום הרע והקליפות, אין הוא רק מוריד את המהות הפרטית שלו. משום ש"יעקב חבל נחלתו", הרי הוא קשור בכל עת אל השכינה, אל המהות הכוללת, האלוקית, ולכן הוא מושך גם אותה אחריו לאן שיגיע.

וְהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה.

וְהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה. הירידה הזו, כמתואר כאן, היא התוכן והמשמעות של המושג 'גלות השכינה'. לכאורה, מדוע צריכה השכינה לגלוֹת? מה הקשר של השכינה לחטאי ישראל ולגלוּת ישראל? והתשובה היא, כפי שייאמר בהמשך בלשון הכתוב: "השֹׁכן אִתם בתוך טֻמאֹתם" (ויקרא טז,טז). הקב"ה קשור אלינו ושוכן איתנו תמיד – גם כאשר אנחנו מטמאים את עצמנו. ולכן, בכל עת שהאדם מטמא את עצמו, זו היא 'גלות השכינה' – באשר השכינה יורדת ושוקעת יחד איתו עד לתחתית העולמות ותחתית הירידה.

כאשר אדם חושב על כל זאת: על המצב האנושי הבסיסי, שהוא ירידה עצומה לניצוץ האלוקי שבתוכו; על הנשמה העליונה, הגאה, שעולמה האמיתי הוא עולם האין-סוף, שהיא צריכה עתה לשכון בתוך בית הכלא של הגוף ועולם החומר, בתוך כל המחשבות והטרדות והחשקים והרצונות של האדם שחי בעולם הזה; וביתר שאת, אם גורם האדם שהמקום הזה יהיה גם בזוי ושפל – הוא חש תחושה של רחמים. התייחסות כזו אין להגדירה כצער או כחרטה, שכן אין מדובר כאן באדם המתייחס אל עצמו ותוהה: 'מה עשיתי לעצמי?' אלא בנקודת התבוננות המועתקת כביכול מחטאיו ומאחריותו שלו למצב, והממוקדת בנקודה אחרת: בניצוץ האלוקי, בנשמה האלוקית, כפי שהיא למעלה מהכול. והוא חושב עליה, כביכול מבחוץ: אוי לניצוץ הזה, אוי לבן המלך הזה – שחייב לשבת בתוך הגלות הזו, בעולם הזה, ולהיות נתון להשפלה של חטאי האדם.

וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְיָשׁוֹב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ"

וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְיָשׁוֹב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ" (ישעיה נה,ז). פסוק זה מבואר כאן במובן ש"וירחמהו" אינו חוזר ומתייחס אל האדם, החוזר בתשובה, אלא אל ה'. לאמור: אדם שב אל ה' ומרחם על ה'. והמילים מתקשרות אל משמעות הפרק כולו, "וישוב" הוא הניצוץ האלוקי, חלק ה', שירד למטה כל כך וצריך לשוב הביתה – "אל ה'" – אל מקורו. "וירחמהו" – שצריך משום כך לרחם עליו. ועוד, כפי שיבואר בסוף הפרק, מורה הכתוב על הדרך, שעל ידי "וירחמהו" – את ה' – יבוא לאהבה אותו ולדבקה בו.

לְעוֹרֵר רַחֲמִים רַבִּים עַל שֵׁם ה' הַשּׁוֹכֵן אִתָּנוּ. כְּדִכְתִיב : "הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טוּמְאֹתָם"

ובפועל, מה המשמעות של רחמים על ה', וכיצד עושים זאת? – לְעוֹרֵר רַחֲמִים רַבִּים עַל שֵׁם ה' הַשּׁוֹכֵן אִתָּנוּ. הרחמים הם על שם ה', היא שכינתו, הנמצאת איתנו. כְּדִכְתִיב (כמו שכתוב) : "הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טוּמְאֹתָם" (ויקרא טז,טז). הקב"ה כאילו ערב לנו, בניו ועבדיו, והוא כביכול גולה יחד איתנו, בגללנו, אל תוך חטאינו ואל תוך טומאותינו.

וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ"

וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט,יא). יעקב ורחל אינם רק אנשים פרטיים, אלא הם מהויות כוללות המצויות תמיד במהות ההוויה היהודית. אף הפגישה בין יעקב ורחל מבטאת משום כך התייחסות והתרחשות בין חלקי ההוויה היהודית, שהיא גם בעלת משמעות פרטית לכל אדם מישראל בכל עת.

כִּי רָחֵל הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מְקוֹר כָּל הַנְּשָׁמוֹת.

כִּי רָחֵל הִיא בחינת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מְקוֹר כָּל הַנְּשָׁמוֹת. רחל במהותה העליונה היא 'כנסת ישראל' והשכינה המצטערת בצער בניה, הן הנשמות הפרטיות שבגופים ובזמנים השונים – "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא,יד) – ההולכת עם בניה לגלות.

וְיַעֲקֹב, בְּמִדָּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא מִדַּת הָרַחֲמִים שֶׁבּ אֲצִילוּת, הוּא הַמְעוֹרֵר רַחֲמִים רַבִּים עָלֶיהָ.

וְיַעֲקֹב, בְּמִדָּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא מִדַּת הָרַחֲמִים שֶׁבּעולם ה אֲצִילוּת, הוּא הַמְעוֹרֵר רַחֲמִים רַבִּים עָלֶיהָ. היחס של יעקב ורחל הוא בפנימיותו היחס בין הספירות של עולם האצילות, הוא היחס של מידת הרחמים שבאצילות כלפי מידת המלכות, היא 'כנסת ישראל' היא השכינה, ובייחוד כלפי 'רחל' שהיא הכינוי למדרגת השכינה היורדת עד למטה מטה, לעולמות התחתונים, ואף לגלות.

"וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ" – לְמַעְלָה לִמְקוֹר הָרַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים, הַנִּקְרָא 'אָב הָרַחֲמִים' וּמְקוֹרָם

וכך יש להבין את הכתוב: "וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ" – לְמַעְלָה לִמְקוֹר הָרַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים, הַנִּקְרָא 'אָב הָרַחֲמִים' וּמְקוֹרָם של הרחמים באצילות. יעקב שהוא מידת התפארת, מידת הרחמים שבעולם האצילות, נושא (מרים) את קולו למעלה מעולם האצילות וממשיך משם רחמים, ממדרגת 'אב הרחמים' שהיא הדרגה העליונה של 'שלוש עשרה מידות הרחמים' שלמעלה מעולם האצילות. שכן מידת הרחמים שבעולם האצילות עצמו, כמו שאר הספירות והמידות של עולם זה, היא במידה ובשיעור המחויב על פי החכמה – מה שאין כן 'אב הרחמים' שהיא מבחינת הכתר שלמעלה מהחכמה שבאצילות, בחינת האב והשורש למידת הרחמים שבאצילות, שם הרחמים הם ללא גבול ושיעור. הרחמים בדרגה זו הם בבחינת "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה,ט) – לא על מעשה זה או אחר בלבד, אלא על כל מעשיו. כל מעשיו ויצוריו וברואיו זקוקים לרחמים, כל מה שאינו אלוקות זקוק וראוי לרחמים, וזו הנקודה של 'אב הרחמים'.

וַיֵּבְְךְּ לְעוֹרֵר וּלְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם רַבִּים עַל כָּל הַנְּשָׁמוֹת וְעַל מְקוֹר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹתָן מִגָּלוּתָן וּלְיַיחֲדָן בְּיִחוּד הָעֶלְיוֹן אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין

ואת המשך הכתוב, "וַיֵּבְְךְּ", יש להבין: לְעוֹרֵר וּלְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם ממקור הרחמים רַחֲמִים רַבִּים עַל כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְעַל מְקוֹר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲלוֹתָן מִגָּלוּתָן וּלְיַיחֲדָן בְּיִחוּד הָעֶלְיוֹן אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין. כמו שכתוב: "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". כלומר, על ידי שיעקב, בחינת הרחמים, נושק לרחל, הוא יכול להגיע לייחוד העליון כנזכר. כלומר לשאת את קולו עד שהוא מגיע לשורשו הראשון בבחינת 'אב הרחמים' ולהמשיך משם את הרחמים לבחינת רחל.

שֶׁהִיא, אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ דְּהַיְינוּ הִתְקַשְּׁרוּת דִּבּוּר הָאָדָם בִּדְבַר ה' זוֹ הֲלָכָה .

שֶׁהִיא, בחינת נשיקין, "וישק יעקב לרחל", אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא (הידבקות רוח ברוח). כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א,ב). דְּהַיְינוּ הִתְקַשְּׁרוּת דִּבּוּר הָאָדָם בִּדְבַר ה' זוֹ הֲלָכָה (שבת קלח,ב) . נשיקין בעבודת ה', הנשיקה כביכול עם הקב"ה, היא ההתעסקות בתורה. כלומר, כאשר האדם עוסק בתורה, כשהוא אומר בפיו את התורה שאומר הקב"ה, כשהוא חוזר ואומר עם הקב"ה את דיבורו הפנימי של הקב"ה ("קול גדול ולא יסף") – זו הדבקות של פה בפה, זו כביכול הנשיקה עם הקב"ה, "ישקני מנשיקות פיהו".

וְכֵן מַחֲשָׁבָה בְּמַחֲשָׁבָה.

וְכֵן מַחֲשָׁבָה בְּמַחֲשָׁבָה. כשהאדם לומד תורה וחושב במחשבתו את התורה, הריהו באותה עת גם חושב את המחשבה של הקב"ה, יחד עם הקב"ה. ואף זו התקשרות והתאחדות עם הקב"ה, במחשבה.

וּמַעֲשֶׂה בְּמַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת. וּבִפְרָט מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וָחֶסֶד.

וּמַעֲשֶׂה בְּמַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת. מעשה האדם בקיום המעשי של המצוות המעשיות, וּבִפְרָט ב מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וָחֶסֶד. הוא התאחדות עם מעשה הקב"ה. כל 'מעשה' הקב"ה בבריאת העולם ובקיומו היא בבחינת מעשה חסד, לתת ולהשפיע למי שאין לו. ומעשה האדם שנותן צדקה למי שאין לו הוא לכן כמעשה אלוקינו, והיא הדבקות בקב"ה, שאין דומה לה, ב"מעשה במעשה".

דְּחֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְהוּא בְּחִינַת חִיבּוּק מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי"

דְּחֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא (שחסד הוא זרוע ימין). מידת החסד של מעלה נקראת זרוע ימין של מעלה. וכשאדם עושה חסד למטה הוא מתקשר עם החסד ועם זרוע ימין של הקב"ה. וְהוּא בְּחִינַת חִיבּוּק מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב,ו). כאשר הוא נותן צדקה למי שאין לו, באותה שעה הימין שלו מתאחדת עם הימין של הקב"ה, והוא כביכול מחובק עם הקב"ה. שהרי יד ה' הגדולה והרחבה מתגלה בעולם בצורות שונות, וכאשר האדם בעולם הזה נותן בידו צדקה – הוא זוכה שהיד שלו תהיה ההתגלות בפועל של היד האלוקית. היד שלו מהווה באותה שעה את הביטוי החומרי של היד הגדולה והרחבה של ה', הוא מתקשר ומתאחד בכך עם היד האלוקית והיא מחבקת אותו ממש, בבחינת "וימינו תחבקני".

וְעֵסֶק הַתּוֹרָה, בְּדִבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הָעִיּוּן, הֵן בְּחִינַת נְשִׁיקִין מַמָּשׁ.

וְעֵסֶק הַתּוֹרָה, בְּדִבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הָעִיּוּן, הֵן בְּחִינַת נְשִׁיקִין מַמָּשׁ. כפי שההתקשרות עם הקב"ה במעשה המצוות המעשיות היא בבחינת 'חיבוק' ממש, כך ההתקשרות וההתאחדות עם הקב"ה בעסק התורה היא בבחינת 'נישוק' ממש. כאשר הפה האנושי מדבר את הדיבור האלוקי, הרי יש כאן כביכול 'נשיקה', התקשרות של פה אל פה, פיו של האדם עם פיו כביכול של הקב"ה. ובנשיקה פנימית יותר, כאשר מחשבתו של האדם משיקה, לא בשלמות אבל ככל שהאדם יכול, עם המחשבה האלוקית. לדבקות הזו, של נשיקין ממש ושל חיבוק ממש, מגיע האדם ב'דרך ישר', במידת יעקב, היא מידת הרחמים על השכינה שהיא רחל. כמו שכתוב: "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך".

התעוררות זו, לחיבוק ולנישוק ממש, אינה באה מהתבוננות עמוקה בגדולתו של הקב"ה, ולא מאהבת ה' ויראתו, אלא דווקא מרחמים. הרחמים הפשוטים על הכבוד האלוקי המושפל; הרחמים הפשוטים שאדם מרחם על נשמתו, על העולם, על הקב"ה, שצריך ככה לרדת ולהתבזות איתו. כאשר הוא אינו יכול לסבול עוד, נוצר צורך עז בנפש לעשות משהו – 'לחבק' ממש ו'לנשק' ממש.

וְהִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לָבוֹא לִבְחִינַת 'אַהֲבָה רַבָּה' בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, כְּדִכְתִיב: "לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר

וְהִנֵּה עַל יְדֵי זֶה, התעוררות מידת הרחמים, יָכוֹל לָבוֹא לִבְחִינַת 'אַהֲבָה רַבָּה' בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, כְּדִכְתִיב: "לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" (ישעיה כט,כב), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. 'אברהם' הוא בחינת האהבה, 'יעקב' הוא בחינת הרחמים, ויעקב הפודה את אברהם פירושו שהרחמים פודים, משחררים, את האהבה. כשאדם נמצא במצב שאהבתו כלואה, שאין הוא יכול לממש אותה ושאין היא אומרת לו דבר, יש עדיין מקום להתגלות הרחמים, והרחמים הללו יכולים לפדות ולגלות גם את האהבה. הבעייתיות באהבה היא שקשה לבנות ולפתח אותה לגבי דברים שאינם קרובים ואינם נוגעים אלינו במגע חושני פשוט. כל אהבה דורשת עבודה מסוימת של הנפש כדי לקרב אותה אל מושא האהבה. ובייחוד באהבת ה', בשל מהותה המופשטת, נדרש זיכוך ועידון רב של הנפש. לעומת זאת, הדרך של הרחמים היא אפשרית ומידית תמיד, שכן היא אינה דורשת אותה דקות של ההתייחסות למופשט ולרוחני. ובאותה שעה שמתעוררים הרחמים, כשהם כבר יוצרים את הקִרבה והשיתוף, כשהם כבר פותחים את הלב, יכולה הרגשת הרחמים לעבור, בהדרגה ובדקות, ולהשתנות למידת האהבה – והרי זו גאולתה של האהבה בידי הרחמים.

הפרק הזה כולו עסק במידת הרחמים. מידת הרחמים היא, כפי שהוגדרה בראשית הפרק, "דרך ישר בפני איש". לאמור, כל איש, יהיה אשר יהיה, יכול לעבור בדרך הזו אל הידבקות באלוקי. כמו הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, כך היא מידת הרחמים: מצד אחד היא נמצאת אצל גדולי הצדיקים, כאופן היחיד שבו ניתן להביאם להיות מעורבים בהוויות העולם; ומצד שני, היא מצויה אפילו אצל הירוד שבירודים, שהניצוץ האחרון של הוויה אנושית שיש בו היא מידת הרחמים. שלא כאהבה וכיראה, הדורשות מִבְנים קודמים של הכרה ורגישות, הרחמים הם קשר ישיר, בלתי אמצעי, בין כל איש בכל מקום שיהיה ובין מעלה מעלה (עד י״ג מידות הרחמים). הרחמים אינם בנויים אלא על החיסרון, וכלפי הקב"ה – כל אחד הוא חסר וכל אחד ראוי וזקוק לרחמים. ולכן, כמבואר בפרק זה, הדרך לעורר את מידת הרחמים היא לחשוב על החיסרון, לצייר את המרחק שירד הניצוץ האלוקי שבנפשי מחיי החיים אין סוף ברוך הוא עד שנתלבש ב'משכא דחויא' וכו', שהוא סוד גלות השכינה. והרחמים שאדם מרחם על עצמו, על הניצוץ האלוקי שבו, על השכינה שבגלות, הם המביאים אל גילוי הקשר הישר, אל הידבקות ממש, בחיבוק ובנישוק ממש, בתורה ובמצוות, ובהמשך – גם באהבה רבה.