וְהִנֵּה כָּל מַדְרֵגַת אַהֲבָה מב' מַדְרֵגוֹת אֵלּוּ, 'אַהֲבָה רַבָּה' וְ'אַהֲבַת עוֹלָם', נֶחְלֶקֶת לְכַמָּה בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת לְאֵין קֵץ.

וְהִנֵּה כָּל מַדְרֵגַת אַהֲבָה מב' (שתי) מַדְרֵגוֹת אֵלּוּ, שהן: 'אַהֲבָה רַבָּה' וְ'אַהֲבַת עוֹלָם', המבוארות בפרק הקודם, נֶחְלֶקֶת לְכַמָּה בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת לְאֵין קֵץ. כל חלוקה של שני קצוות היא הכללה, כמו מעלה ומטה, ימין ושמאל וכו'. כל צד מקבץ פרטים רבים ושונים לנקודה אחת או לכיוון אחד. ואולם לאמיתו של דבר יש דרגות וצדדים רבים של הבדל בין הפרטים: בסוג, באופי ובמידה. ואף באהבה, לא כל אדם אוהב כשם שאוהב חברו, ואף באותו סוג אחד של אהבה, יש התחלקות כמעט כמספר האנשים שאוהבים.

כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ

כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ (כל אחד לפי השיעור שלו), במידה ובמיזוג ובהרכבה שמקבלים אישיותו וחייו כעת.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ" דָּא קב"ה דְּאִיהוּ אִתְיַדַּע וְאִתְדַּבַּק לְכָל חַד לְפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ וכו'

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק א קג,א) עַל פָּסוּק: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ" (משלי לא,כג) – דָּא קב"ה דְּאִיהוּ אִתְיַדַּע וְאִתְדַּבַּק לְכָל חַד לְפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ וכו' (זה הקב"ה שהוא נודע ומידבק לכל אחד לפי מה שמשער בליבו). "בעלה" – הוא הקב"ה, שהוא בעלה של המטרוניתא, השכינה, המחיה כל נשמה מתוכה. והוא "נודע בשערים" – כלומר, הוא נודע לכל אחד מברואי העולם במידה ובאופן שאותו נברא משער אותו בהכרתו ובהרגשתו. פעמים שההכרה היא בהירה וברורה, ופעמים שהיא מטושטשת; פעמים שהיא מקיפה את הנושא מצד אחד ופעמים מצד אחר, ופעמים מכמה צדדים שונים. ובהתאם להיקף ולאופי של ההכרה מקבלים גם הרגשות את אופיים המיוחד. מי שיכול לשער במחשבתו רק אלוקים קטן – ממילא יש לו גם דבקות קטנה, אהבה קטנה ויראה קטנה. ולהפך, אדם שיש לו הכרה גדולה – ממילא גם האהבה היא בסדר גודל, בהיקף ובעוצמה גדולים.

וְלָכֵן נִקְרָאִים דְּחִילוּ וּרְחִימוּ "הַנִּסְתָּרוֹת לה' אֱלֹהֵינוּ"

וְלָכֵן נִקְרָאִים דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) "הַנִּסְתָּרוֹת לה' אֱלֹהֵינוּ" (דברים כט,כח). כאמור, מה שאדם משער בליבו הוא במהותו נסתר, תוכן שאי אפשר להעבירו ולתארו. רק הקב"ה לבדו, שהוא בוחן כליות ולב, יודע מה בליבו של אדם, מהי אהבה ומהי יראה.

וְתוֹרָה וּמִצְוֹת הֵן "הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ... לַעֲשׂוֹת

וְתוֹרָה וּמִצְוֹת הֵן הנקראות "הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ... לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם). אף על פי שיראה ואהבה גם הן מצוות, הן 'הנסתרות' – ו'הנגלות' הן התורה והמצוות שיש בהן צד של מעשה, שהוא צד של אובייקטיביות.

היתרון שב'נגלות' הוא שכולנו שותפים בהן בשווה, ולכן אנו יכולים לסייע זה לזה ולשמור זה את זה בתוך הגדרות אובייקטיביות. מה שאין כן לגבי 'הנסתרות'. אהבה ויראה, אין אנו יכולים לדמות ולהעריך, אין אנו יכולים כלל לשער מה ישנו בליבו של אדם אחר, ולכן בדרך כלל גם אין בידינו לסייע בדברים אלה לאנשים אחרים.

כִּי תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד לְכוּלָּנוּ, בְּקִיּוּם כָּל הַתּוֹרָה וּמִצְוֹת בִּבְחִינַת מַעֲשֶׂה. '

כִּי תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד לְכוּלָּנוּ, בְּקִיּוּם כָּל הַתּוֹרָה וּמִצְוֹת בִּבְחִינַת מַעֲשֶׂה. 'הנגלות' קשורות במעשה, כי בצד המעשה התורה היא אחידה. המצווה להניח תפילין היא אחידה לגבי כולם, כולם יכולים לצאת ידי חובת מצוות תפילין באותו זוג של תפילין. וכך בכל מצווה מעשית, אפשר להדר במצוות, אפשר להוסיף, אבל המצווה בעיקרה היא אחת לכול. האחידות יוצרת מכנה משותף בין בני האדם, וכל מה שקשור ושייך לאותו מכנה משותף הוא מ'הנגלות', כלומר, אין הוא פרטי אישי ונסתר, אלא משותף ומוכר ונגלה לכול.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, שֶׁהֵם לְפִי הַדַּעַת אֶת ה' שֶׁבְּמוֹחַ וְלֵב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, שֶׁהֵם לְפִי הַדַּעַת אֶת ה' שֶׁבְּמוֹחַ וְלֵב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. יראה ואהבה הן 'הנסתרות' לא רק משום שהן חוויות פנימיות ונפשיות שאי אפשר לראותן כפי שאפשר לראות מעשה (שיש לו ביטוי גשמי), אלא משום שאין להן כל קני מידה מוגדרים. אי אפשר להעריך בשביל אדם אחר: כמה יאהב, כיצד יאהב ומפני מה. שכן דברים אלה קשורים במבנה הייחודי של כל נפש ונפש, ואף במצבה הייחודי של הנפש באותו זמן, וכל אלה מגדירים את אפשרויות הנפש להגיע לאהבה, ליראה ולאמונה. שלא כזרוע המוכנה בכל עת להניח את התפילין, שלא כמזוזת הפתח המוכנה לקביעת המזוזה, לא כל נפש ולא בכל עת מוכנה באותו אופן לאהבת ה' וליראתו. האהבה והיראה צומחות מתוך מבנה מסובך ומורכב ביותר, מתוך הרובד הדק והרגיש ביותר של הוויית האדם בעולמו, הבלתי מוגדר והמשתנה בכל עת. כל שינוי בהסתכלות, כל שינוי בדעת, הוא ממילא גם שינוי בחוויה.

אַךְ אַחַת הִיא אַהֲבָה הַכְּלוּלָה מִכָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת 'אַהֲבָה רַבָּה' וְ'אַהֲבַת עוֹלָם'.

אַךְ אַחַת הִיא אַהֲבָה הַכְּלוּלָה מִכָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת 'אַהֲבָה רַבָּה' וְ'אַהֲבַת עוֹלָם'. מעבר לכל החלוקות והדרגות, בעוצמה ובסוג, בין אדם לאדם ובין זמן לזמן, יש דרגה אחת כוללת של אהבה, הכוללת את כל בחינות ומדרגות האהבה, מקצה לקצה, מ'אהבת עולם' עד 'אהבה רבה'.

וְהִיא שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל.

וְהִיא שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל. דרגה זו של אהבה אינה בנויה על ציור הנפש הפרטי שיש לאדם מסוים, אלא על מהות הוויית הנפש של האדם באשר הוא אדם – ולכן היא שווה בכל נפש. אהבה זו אינה שווה בכל אדם מישראל בדרגתה ובעוצמתה, אבל היא שווה במהותה; לא כל אדם מרגיש אותו דבר, אבל יש שורש שבו כל אדם מרגיש מעין אותו דבר. גם בתחומים אחרים, יש דברים היוצרים תגובות פרטיות, וכל אדם מגיב אחרת, ויש דברים שהתגובות עליהם הן משותפות לכלל. יש דברים שלגביהם ברור שהתגובה של אדם והתגובה של בעל חיים אינה זהה, ודבר זה הוא ממילא כלל משותף לכל בני האדם, ויש דברים שכל מי שהוא 'חי' שותף בהם. וכמו כן – ישנה דרגה של אהבת ה' שהיא משותפת לכל נפש בישראל.

וִירוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.

וִירוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ. הנקודה של ירושה היא מרכזית בהגדרתה של אהבה זו. היא אומרת שהחוויה הזו מוטבעת בתוך נפשנו, ושאין אנו צריכים ליצור מחדש את האפשרות הזו. אין זה אומר שמידת אהבה זו מצויה בנו בפועל. שכן הרגשה בפועל, כמו עשייה בפועל, תלויה במידה רבה ברצייה ובבחירה החופשית שלנו. אבל זה אומר שיש בנו תמיד הכוח והמוכנות להגיע למדרגת אהבה כזו, ללא תלות במאמץ ובבחירה.

וְהַיְינוּ מַה שֶּׁכָּתַב הַזֹּהַר עַל פָּסוּק, "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה וגו'" דִּירָחִים לקב"ה רְחִימוּתָא דְּנַפְשָׁא וְרוּחָא כְּמָה דְּאִתְדַּבְּקוּ אִילֵּין בְּגוּפָא וְגוּפָא רָחֵים לוֹן וכו'

וְהַיְינוּ מַה שֶּׁכָּתַב הַזֹּהַר (חלק ג סח,א) עַל פָּסוּק, "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה וגו'" (ישעיה כו,ט): דִּירָחִים לקב"ה רְחִימוּתָא דְּנַפְשָׁא וְרוּחָא כְּמָה דְּאִתְדַּבְּקוּ אִילֵּין בְּגוּפָא וְגוּפָא רָחֵים לוֹן וכו' (שאוהב את הקב"ה אהבת נפש ורוח, כמו שנדבקו אלה בגוף, והגוף אוהב אותן). הגוף אוהב את נפשו כי הנפש היא חייו שלו וקיומו כפי שהוא.

וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ" כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה ה' נַפְשִׁי וְחַיַּי הָאֲמִתִּים – לְכָךְ אִוִּיתִיךָ.

וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ". הביטוי "נפשי אויתיך" הוא לכאורה סטייה דקדוקית, אולם כפי שיבאר: 'נפשי' היא פנייה לקב"ה. כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה ה' נַפְשִׁי וְחַיַּי הָאֲמִתִּים – לְכָךְ אִוִּיתִיךָ. יש כאן שתי אמירות. האמירה האחת היא: "נפשי!" הפנייה אל תמצית רצונותיי, חיי והווייתי – שבפנימיותה היא ה'. והאמירה השנייה היא "אויתיך", שלכן איוויתיך ה', כפי שאדם אוהב ותאב אל חייו, אל נפש נפשו.

אהבה זו אינה תלויה בסגולות נפשו של אדם מסוים, אלא בעצם העובדה שיש לאדם נפש, ומי שיש לו נפש – אוהב את נפשו. אהבה זו היא העמקה והעלאה לדרגה גבוהה יותר של האהבה שאדם אוהב את עצמו, כאשר אין היא מתייחסת עוד לצדדים החיצוניים, לצורות הגוף והנפש, והיא מתייחסת ל'אני' שמעבר לכל הצורות, כפי שהוא בשורשו ובליבו. וליבם של ישראל הוא הקב"ה – "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם" (תהלים עג,כו). אהבת ה' אינה, לפי זה, האהבה שאדם אוהב דבר שבחוץ, אלא האהבה שהוא אוהב את המהות הפנימית שבתוכו – את "נפשי" שלי, את החיים שבתוך החיים, "צור לבבי וחלקי".

אהבה זו של 'נפשי איוויתיך' היא הדרגה של אהבה שעוברת אל מעבר לאישיות הפרטית, ולכן היא אינה הרגשה פרטית השייכת לאדם מסוים בלבד ולא לאחר. יש מי שמתפעל מפרח זה ויש מי שאינו מתפעל, אבל כל אדם מתפעל מנפשו שלו, כל אדם מרגיש ואכפת לו בנקודה זו, ולכן היא מהווה את אחד המפתחות הכלליים של האהבה, ממטה מטה ועד למעלה מעלה.

פֵּירוּשׁ, שֶׁאֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְךָ כְּאָדָם הַמִּתְאַוֶּה לְחַיֵּי נַפְשׁוֹ. וּכְשֶׁהוּא חַלָּשׁ וּמְעוּנֶּה מִתְאַוֶּה וְתָאֵב שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו.

פֵּירוּשׁ, כדי לקרב את הדבר להבנתנו, שֶׁאֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְךָ כְּאָדָם הַמִּתְאַוֶּה לְחַיֵּי נַפְשׁוֹ. האהבה של 'נפשי איוויתיך', של התאווה והרצון אל 'נפשי', היא בעצם התאווה לחיים. כרגיל אין אדם מרגיש את תאוות החיים, כשם שאין אדם מרגיש את עונג החיים. כאשר אדם ער ועסוק ובקו הבריאות הוא איננו חושב ומתייחס אל העובדה שהוא חי, הוא עסוק מדי בפרטים מכדי להתייחס אל החיים כחטיבה וכנושא של רצייה. ואימתי הוא מתייחס, אימתי ישנה ההרגשה של תשוקת החיים בכלל? למשל, וּכְשֶׁהוּא חַלָּשׁ וּמְעוּנֶּה מִתְאַוֶּה וְתָאֵב שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו. במצב כזה, הוא מרגיש את תשוקת החיים באופן הפשוט ביותר – הוא רוצה לחיות. כאשר אדם נמצא בתנאים של לחץ, של כאב ושל עינוי, כאשר פחד מוות מאיים עליו, כאשר הוא עייף מאוד ומרגיש כיצד הוא נשחק, כיצד החיים דועכים בקרבו – אז הוא מרגיש את הרצון והתאווה שתשוב נפשו אליו.

כאשר אדם נמצא בחיים נוחים הרצון הפנימי שלו אינו ממוקד. אם שואלים אותו מה הוא רוצה, הוא רוצה כל מיני פרטים. אבל כאשר הוא נקלע לעת צרה, למצב שאין הוא פנוי להתעסק בפרטים – הוא אז פונה היישר אל הכתובת הראשונה של הדברים. אם שואלים אותו: 'מה אתה רוצה?' הוא יאמר: 'אני רוצה לחיות!' כדי שאדם ידע שהוא רוצה לחיות, כדי שיהיה כלי ביטוי ל'נפשי איוויתיך', הוא צריך להימצא בדרגה שהוא מבין מה חשוב ומה אינו חשוב, או על כל פנים בדרגה שאין לו ברירה אחרת.

וְכֵן כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן, מִתְאַוֶּה וְחָפֵץ שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.

וְכֵן כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן, מִתְאַוֶּה וְחָפֵץ שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. כשאדם הולך לישון הוא מוותר על דרגה מסוימת של חיים (שהרי השינה היא "אחד משישים למיתה". ברכות נז,ב), ואת החיסרון הזה הוא מרגיש ומבקש עליו: "נפשי אויתיך בלילה". באותה שעה, כמו בשעת מחלה וכמו בשעת סכנה, וכבכל עת שיש ממשות לחסר, אדם מבקש אז על עצם החיים. בפשטות, לא בתארים מסובכים ולא בדקויות הנפש, הוא מבקש על הנפש במשמעותה הראשונית ביותר, של עצם החיים.

כָּךְ אֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, חַיֵּי הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים, לְהַמְשִׁיכוֹ בְּקִרְבִּי.

כָּךְ אֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שהוא חַיֵּי הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים, לְהַמְשִׁיכוֹ בְּקִרְבִּי. שהרי, כשאני מתעמק בפשר ובמקור אותם חיים שאני מבקש – אני יודע שיש חיים בתוך החיים, אני יודע שחיי החיים האמיתיים הם אור אין סוף. וכפי שאדם הניעור משנתו בלילה מרגיש את חסרון החיים ואת הרצון בחיים, כך אני מרגיש לא רק לגבי החיים החיצוניים המתבטאים בהבדל שבין ער לישן, אלא בחפץ ובתאווה אל חיי החיים, אל פנימיות החיים, הקב"ה עצמו.

כעין זה אומר הכתוב: "אם זכרתיך על יצועי באשמֻרות אהגה בך" (תהלים סג,ז). כשאדם מתעורר על יצועו בלילה, הרצון שמתעורר בו באותה שעה הוא לדבר שהוא ממש ובאמת רוצה בו. כשאדם הולך לישון צמא, הוא מתעורר מהשינה בתחושה הברורה של הצמא. וכשאדם זוכר את הקב"ה כשהוא הולך לישון "על יצועי", הרי כשהוא מתעורר משנתו באשמורות הלילה – אז "אהגה בך". וזו הבחינה של "נפשי אויתיך בלילה". אדם מתעורר מהשינה, מתעורר מהחסר, ואימתי שהוא מתעורר הוא מתעורר אל תוך התחושה הברורה הזו – שהוא צריך להתקשר אל הקב"ה!

עוד מובן לפי זה, מדוע "בלילה" דווקא "נפשי אויתיך". לילה הוא מהות ההעדר והחסר, וכפי שנאמר – "נפשי אויתיך" רק כאשר מרגישים בחסר. אין משמעות לתאווה אלא על הרקע של החסר, כמו שאין משמעות לאור אלא על רקע החושך. ולכן "נפשי אויתיך – בלילה" דווקא.

עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, בְּהַקִּיצִי מִשְּׁנָתִי בַּלַּיְלָה. דְּאוֹרַיְיתָא וקב"ה – כּוֹלָּא חַד

כאן מוסיף אדמו"ר הזקן הערה, שאינה נוגעת להתעוררות האהבה אלא למימוש שלה. לאחר שאדם הגיע להתעוררות של אהבה, כיצד הוא יכול לממש ולמלא את ההתקשרות הזו אל חיי החיים? – עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, בְּהַקִּיצִי מִשְּׁנָתִי בַּלַּיְלָה. וכמו שנאמר בזהר (חלק א כד,א) : דְּאוֹרַיְיתָא וקב"ה – כּוֹלָּא חַד (שהתורה והקב"ה – הכול אחד). ולכן ההתעסקות והדבקות בתורה היא היא ההידבקות באור אין סוף, והיא היא יניקת החיים, 'נפשי', ממקור החיים.

כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר שָׁם : דְּבָעֵי בַּר נַשׁ מֵרְחֵימוּתָא דקב"ה לְמֵיקַם בְּכָל לֵילָא לְאַשְׁתַּדָּלָא בְּפוּלְחָנֵיהּ עַד צַפְרָא כו'

כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר שָׁם (חלק ג סח,א) : דְּבָעֵי בַּר נַשׁ מֵרְחֵימוּתָא דקב"ה לְמֵיקַם בְּכָל לֵילָא לְאַשְׁתַּדָּלָא בְּפוּלְחָנֵיהּ עַד צַפְרָא כו' (שצריך בן אדם מאהבת הקב"ה, לקום בכל לילה ולהתאמץ בעבודתו עד הבוקר). אדם קם בלילה משום שהאהבה דוחקת אותו, משום שהוא אינו יכול לישון עוד בהרגשת החסר של החיים – וזו התעוררות האהבה של "נפשי אויתיך". וכשהוא קם, הוא מבקש תוספת של חיים מחיי החיים הקב"ה – ויושב ועוסק בתורה!

וְאַהֲבָה רַבָּה וּגְדוֹלָה מִזּוֹ, וְהִיא מְסוּתֶּרֶת גַּם כֵּן בְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בִּירוּשָּׁה מֵאֲבוֹתֵינוּ.

וְאַהֲבָה רַבָּה וּגְדוֹלָה מִזּוֹ, מאהבת ה' כ'נפשי', וְהִיא מְסוּתֶּרֶת גַּם כֵּן בְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בִּירוּשָּׁה מֵאֲבוֹתֵינוּ. יש כאן שינוי בלשון. על האהבה הראשונה ('נפשי איוויתיך') נאמר ש"היא שווה לכל נפש מישראל וכו'", ואילו בזו נאמר ש"היא מסותרת גם כן בכל נפש מישראל וכו'". האהבה הראשונה, שהיא כעין פיתוח של אהבת עצמו, שייכת למהות האדם מישראל, ולכן היא "שווה לכל נפש מישראל", אינה סוד ואינה נסתרת. כי גם אם אינה בגילוי בפועל, יש לכל אדם כלים לעורר ולגלות אותה. ואולם האהבה שבה ידובר לקמן, שהיא בדרגה גבוהה ממנה, אינה נמצאת בפשטות בכל אדם, אלא בסוד ובסתר. יחד עם זאת, אף היא "ירושה מאבותינו", במובן זה שאין אנו צריכים ואין אנו יכולים ליצור אותה בעצמנו, ואף היא פוטנציאל שאנו מקבלים בירושה כמתנת חינם מאבותינו.

הִיא מַה שֶּׁכָּתוּב בְּרַעֲיָא מְהֵימְנָא : כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדַּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ דְּרָחֵים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ כו'

הִיא מַה שֶּׁכָּתוּב בְּרַעֲיָא מְהֵימְנָא (זהר חלק ג רפא,א) : כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדַּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ דְּרָחֵים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ כו' (כבן המשתדל עבור אביו ואימו, שאוהב אותם יותר מעצמו ונפשו ורוחו וכו'). האהבה הראשונה, שנובעת במובן מסוים מאהבת עצמו, גם מגיעה עד היכן שמגיעה אהבת עצמו. אבל אהבה זו, כאהבת הבן לאביו ולאימו, מגיעה אף מעבר להוויית עצמו; כדאגתו של הבן לאביו ולאימו שהיא עזה וחשובה לו יותר מדאגתו לעצמו, כאהבת אדם המוכן לתת גם את עצמו ונפשו ורוחו – בשביל אהבתו.

כִּי "הֲלֹא אָב אֶחָד לְכוּלָּנוּ

כִּי "הֲלֹא אָב אֶחָד לְכוּלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ" (מלאכי ב,י). אהבה זו אמנם מתוארת בזהר (שם) כאהבת משה רבינו (רעיא מהימנא), ואולם כיוון ש"אב אחד לכולנו", שהוא 'אב' לכל אדם מישראל וכולנו "בנים אתם לה'" (דברים יד,א) – אפשר לומר שהיא שייכת לכל אדם מישראל.

וְאַף כִּי מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת לְהַשִּׂיג אֲפִילּוּ חֵלֶק אֶחָד מִנִּי אֶלֶף מִמַּדְרֵגַת אַהֲבַת 'רַעְיָא מְהֵימְנָא'

וְאַף כִּי מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת לְהַשִּׂיג אֲפִילּוּ חֵלֶק אֶחָד מִנִּי אֶלֶף מִמַּדְרֵגַת אַהֲבַת 'רַעְיָא מְהֵימְנָא' (הרועה הנאמן, או רועה האמונה), הוא משה רבינו.

מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי אֶפֶס קָצֵהוּ וְשֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵרָב טוּבוֹ וְאוֹרוֹ מֵאִיר לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: דְּאִתְפַּשְׁטוּתֵיהּ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא לְאַנְהֲרָא לוֹן וכו'

מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי אֶפֶס קָצֵהוּ וְשֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵרָב טוּבוֹ וְאוֹרוֹ מֵאִיר לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: דְּאִתְפַּשְׁטוּתֵיהּ (של משה רבינו) בְּכָל דָּרָא וְדָרָא לְאַנְהֲרָא לוֹן וכו' (שהתפשטותו בכל דור ודור להאיר לנו וכו'). אף כי אין אנו יכולים לדמות את עצמנו למשה רבינו, מכל מקום כרועה הנאמן והנצחי של ישראל בכל הדורות הוא עדיין משפיע ומאיר בנו, בכל אחד מאיתנו, דעת ואמונה. אכן השפעה זו איננה כפי שהייתה בחייו של משה, ויש בה כפי שהיא כעת שני אופנים: האחד דרך ראשי כל דור וחכמיו, שהם בחינת משה רבינו שבדור, ובכל מה שהם מורים ומלמדים את העם יש מהשפעתו של משה רבינו שעוברת דרכם. והאופן השני הוא השפעה פנימית ישירה של משה רבינו בכל אחד ואחד, מבחינת ניצוץ משה שיש בנפש כל יהודי, המדריכו ומלמדו מתוך נפשו שלו.

רַק שֶׁהֶאָרָה זוֹ הִיא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם גָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

רַק שֶׁהֶאָרָה זוֹ הִיא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם גָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. לא רק האהבה בבחינת 'נפשי איוויתיך', שהיא פנימיותה של אהבת עצמו, אלא אף האהבה בדרגה זו שהינה באופן ודרגת האהבה של משה רבינו, אנו מקבלים בירושה מאבותינו. ואם נאמר שאהבה גדולה כזו נמצאת בכל אחד מישראל, צריך לומר שהיא נמצאת בהסתר.

וּלְהוֹצִיא אַהֲבָה זוֹ הַמְסוּתֶּרֶת מֵהַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר אֶל הַגִּילּוּי, לִהְיוֹת בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ.

וּלְהוֹצִיא אַהֲבָה זוֹ הַמְסוּתֶּרֶת מֵהַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר אֶל הַגִּילּוּי, לִהְיוֹת בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ. את הפוטנציאל הזה, הטמון ומוסתר בתוכנו, אנו נדרשים גם להוציא מן הכוח אל הפועל, לאופן של חוויה אמיתית ומורגשת.

"לֹא נִפְלֵאת וְלֹא רְחוֹקָה הִיא" אֶלָּא "קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ

וגילוי אהבה זו – וכאן שב אדמו"ר הזקן אל המוטו של הספר – "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחוֹקָה הִיא" (דברים ל,יא), אֶלָּא "קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם פסוק יד).

המוטו "בפיך ובלבבך לעשֹתו" (וראו בביאור לשער הספר) מופיע כאן במשמעות נוספת. לא רק כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, לומר שהדבר הוא אפשרי, שכל אדם יכול לקיים זאת בפיו ובלבבו, אלא במשמעות של הוראה כיצד ניתן הדבר להיעשות. יש כאן שלושה שלבים: השלב הראשון הוא 'בפיך', שאדם מדבר ומשוחח ומפרש את הדבר בדיבור בפיו. השלב השני הוא 'בלבבך', שיש להפנים את הדבר במחשבה ובהרגשה. והשלב השלישי הוא שהדברים הללו יהיו באופן ובדרך של 'לעשותו'. כלומר לא די שאדם מדבר ומהרהר בדבר באופן מופשט, אלא שמתחילה צריכה המחשבה וההתייחסות להיות באופן המוביל לידי מעשה.

דְּהַיְינוּ, לִהְיוֹת רָגִיל עַל לְשׁוֹנוֹ וְקוֹלוֹ, לְעוֹרֵר כַּוָּונַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ.

ובפרט, דְּהַיְינוּ, לִהְיוֹת רָגִיל עַל לְשׁוֹנוֹ וְקוֹלוֹ, לְעוֹרֵר כַּוָּונַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ. החשיבות של 'בפיך', של עצם הדיבור בנושא, היא שבכך עולה הדבר אל תחום התודעה וההתייחסות. כאשר אנשים אינם מדברים בדבר, כאשר אין דנים בו ואין מעלים אותו על הדעת, גם אם הוא אמת וגם אם הוא חשוב – הוא בפועל איננו קיים. הדבר נכון בכל תחום, לא רק לגבי דברים רחוקים ומופלגים, אלא גם לגבי דברים קרובים שבקרובים, בחול ובקודש, במצוות ובהפך מזה.

חשיבות מיוחדת יש לדיבור ביחס להרגשה דווקא. כאשר אומרים שהשכל מוליד את המידות – אין זו הידיעה על קיומו של הדבר, ואפילו ההבנה בזה, שיוצרות את הרגש, אלא רק כאשר ההכרה היא הכרה של ממשות. אנשים בנויים כך ומחונכים לכך שאין הם מפתחים רגשות כלפי הבנות תאורטיות, כלפי הוויות שבמחשבה, אלא בעיקר ובעוצמה כלפי מה שהם תופסים כממשות. מהות הממשות היא בעיה תרבותית ובעיה חינוכית מורכבת ביותר, ואולם מה שיוצר תמיד תחושה של ממשות הוא כאשר יש לדבר הד מבחוץ, כאשר להוויה הסובייקטיבית – למחשבה, לדמיון – יש אחיזה וקיום בתוך העולם החיצוני האובייקטיבי. במובן זה, עצם הדיבור בנושא כבר מוציא אותו מהגדר של הוויה סובייקטיבית שבמחשבה ומעניק לו ממשות אובייקטיבית, ובייחוד כאשר משוחחים על הנושא עם אדם אחר. עצם הדיבור על מציאות ה' וגדולת ה' יוצר מציאות אובייקטיבית ממשית של הדבר שאפשר להתייחס אליה בעוצמה וברגש. עצם הדיבור על אהבת ה' המסותרת מוציא אותה מחביונו הפרטי של האדם אל העולם החיצוני, מההעלם שבמחשבה אל הגילוי שבלב.

לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כִּי הוּא אָבִינוּ מַמָּשׁ הָאֲמִתִּי, וּמְקוֹר חַיֵּינוּ, וּלְעוֹרֵר אֵלָיו הָאַהֲבָה כְּאַהֲבַת הַבֵּן אֶל הָאָב.

לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כִּי הוּא אָבִינוּ מַמָּשׁ הָאֲמִתִּי, וּמְקוֹר חַיֵּינוּ, וּלְעוֹרֵר אֵלָיו הָאַהֲבָה כְּאַהֲבַת הַבֵּן אֶל הָאָב. מסופר בין חסידי קוצק, שפעם אחת בתוך התפילה קרה שמישהו צעק בהתלהבות, כדרך שהיו נוהגים: "טאטע, טאטע" (אבא, אבא). ומישהו מהחסידים העיר בבדיחות הדעת, בביטוי השאול מלשון התלמוד: "דִלמא לאו אביו הוא?" (שמא אין הוא אביו). מאוחר יותר, כאשר סיפרו זאת לרבי מקוצק, אמר: "כשצועקים כל כך הרבה 'אבא' – הוא נעשה אבא!" כלומר, כשאדם אומר זאת ומדבר על עניין זה של אבא, הוא מעורר את העניין ואת הקשר הזה משני הצדדים.

וּכְשֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ כֵּן תָּמִיד, הֲרֵי הַהֶרְגֵּל נַעֲשֶׂה טֶבַע.

וּכְשֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ כֵּן תָּמִיד, לדבר על הנושא ולחיות אותו, הֲרֵי הַהֶרְגֵּל נַעֲשֶׂה טֶבַע. ההרגל החיצוני, בדיבור ובמחשבה, ייעשה לטבע פנימי – ולא תהיה לו עוד אפשרות לצאת מההשפעה של אותם דברים שהוא מדבר עליהם, בייחוד אם הוא גם רוצה שישפיעו.

וְאַף אִם נִדְמֶה לוֹ לִכְאוֹרָה שֶׁהוּא כֹּחַ דִּמְיוֹנִי. לֹא יָחוּשׁ,

וְאַף אִם נִדְמֶה לוֹ לִכְאוֹרָה שֶׁהוּא כֹּחַ דִּמְיוֹנִי. כאן נוגע אדמו"ר הזקן בשאלה בסיסית ביותר, בבעיית נפש עמוקה ואמיתית. לכאורה, לאחר שאדם רק דיבר וחשב על דברים באופן חיצוני, יהיה אף הרגש הצומח מזה רק דמיון של רגש אמיתי, שאינו נובע מבפנים; שמא לאחר שכה הרבה לדבר על הנושא ולחשוב עליו רק נדמה לו שרגש כזה וכוח כזה פועל בתוכו? אף על פי כן – לֹא יָחוּשׁ, אין הוא צריך לחשוש לזה שזה רק כוח דמיוני.

עניין זה, שאין לחשוש מהתבטאויות 'מעוּשׂות', הוא חלק בסיסי מגישתו ומדרכו של הספר. אם לדייק, צריך לחשוש מהשקר אבל לא מהמעוּשה. הנחת הספר היא, שרובם הגדול של בני האדם אינם יכולים להגיע לדברים אלה באופן טבעי וספונטני, ומשום כך הם חייבים להיות מעוּשים בדרגה זו או אחרת. והעובדה שדבר הוא מעושה אינה גורעת לא מהטיב ולא מהאמת שבו. בניגוד לכמה גישות התובעות את הספונטניות והרואות בספונטניות את המבחן של האמת, הגישה כאן היא שהספונטניות רק מגלה שהדבר הוא קרוב לליבם של אנשים, אבל אין היא אומרת דבר לגבי האמת ולגבי החשיבות של הדבר בתוך המציאות.

מֵאַחַר שֶׁהוּא אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ מִצַּד עַצְמוֹ.

ואם הספונטניות אינה הסימן לאמת של התחושה, מניין לנו אפוא הביטחון שלגבי התחושה ואהבת ה' האמורות כאן, אנו מבטאים דבר אמיתי וקיים? והתשובה היא: מֵאַחַר שֶׁהוּא אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ מִצַּד עַצְמוֹ. כיוון שהדבר הוא אמת כשלעצמו, הרי גם אם ההתעוררות באה על ידי דמיונות ועל ידי שאדם 'עושה עצמו', מכל מקום המהות שמתעוררת, ההכרה והחוויה הפנימית – הן אמיתיות.

בִּבְחִינַת 'אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת'.

בִּבְחִינַת 'אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת'. שהיא כמבואר אהבת ה' הקיימת בו באשר הוא יהודי, שגם אם ירצה אין הוא יכול להיפטר ממנה.

רַק שֶׁתּוֹעֶלֶת יְצִיאָתָהּ אֶל הַגִּילּוּי כְּדֵי לַהֲבִיאָהּ לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא עֵסֶק הַתּוֹרָה וְ הַמִּצְוֹת, שֶׁלּוֹמֵד וּמְקַיֵּים עַל יְדֵי זֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ.

רַק שֶׁתּוֹעֶלֶת יְצִיאָתָהּ של האהבה המסותרת אֶל הַגִּילּוּי היא כְּדֵי לַהֲבִיאָהּ לִידֵי מַעֲשֶׂה, שהרי כל זמן שאהבה זו נמצאת בהסתר אין לה כל משמעות מעשית בתוך החיים. שֶׁהוּא עֵסֶק לימוד הַתּוֹרָה וְקיום הַמִּצְוֹת, שֶׁלּוֹמֵד וּמְקַיֵּים עַל יְדֵי זֶה, בכוח גילוי האהבה. כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ. כאשר אדם מגיע להתעוררות האהבה כחוויה הכרתית וכחוויה פעילה, הרי עסק התורה והמצוות שלו הוא ממילא באופן אחר ובכמות אחרת לגמרי. כל עוד אדם רק ממלא חובה, ואפילו הוא מכיר תאורטית בערך הדבר, הוא רק ממלא חובה, וחובה ממלאים בני אדם על גבול המינימום. מה שאין כן כאשר אדם עושה דבר שהוא חושק בו מצד עצמו, גם האיכות וגם הכמות של העשייה משתנות לחלוטין. התעוררות אהבה זו אינה באה כדי ליצור באדם דבר שאינו מצוי בו, אלא כדי לפתח ולגלות את האפשרויות הקיימות מכבר בהווייתו, עד שהן תשפענה לא רק על הכרתו הפנימית אלא אף על מעשיו בפועל בכל עניין.

כְּבֵן הָעוֹבֵד אֶת אָבִיו.

כְּבֵן הָעוֹבֵד אֶת אָבִיו. אהבה זו נמשלת כאן ליחס הבן אל אביו. המיוחד ביחס הזה הוא שהאמת שבו אינה קשורה כלל להרגשה הגלויה. הבן הוא בן לעולם, בין שהוא בן טוב ובין שהוא בן רע, בין שהוא בן אוהב ובין שאינו בן אוהב. השאלה אם הבן מרגיש כבן ובאיזו עוצמה הוא מרגיש אינה משנה כלל למהות הקשר הזה של אב ובן, כי למרות שהקשר הזה הוא קשר עובדתי, הוא אינו חייב מצד עצמו לבוא לידי ביטוי בשום דבר. הוא קיים, אבל כשלעצמו הוא אינו מבטא את עצמו. כדי לבטא אותו וכדי לגלות ולטפח אותו צריך האדם לעוררו ולפתחו, ולכך, כפי שנאמר כאן, דרושה עבודה מודעת, בהרגל הדיבור ובהרגל המחשבה.

וְעַל זֶה, אָמְרוּ מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הקב"ה מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה

וְעַל זֶה, על אהבה מסותרת זו, שהיא כאהבת הבן אל האב, שאדם אינו מרגיש אותה כהרגשה חיה אבל הוא מרגיל את עצמו לדבר ולחשוב עליה, אָמְרוּ חז"ל: מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הקב"ה מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה (קידושין מ,א). הצירוף הוא צירוף הכוונה, שאמנם אינה בבחינת אהבה ויראה בגילוי הלב אלא רק בבחינת 'מחשבה טובה', אל מעשה המצווה, כפי שמצטרפות המידות, אהבה ויראה הגלויות אל המעשה.

כאשר היחס בין המחשבה והמעשה הוא יחס ספונטני, נמשך מעצמו מדרגה לדרגה, כאשר המחשבה באמת מביאה את המעשה, אין מקום שהקב"ה 'יצרפה למעשה' שהרי היא באמת ה'כנפיים' של המעשה. ואולם, כאשר קורה, כפי שמתואר כאן, שאדם לצריך לחשוב על עניין זה של "בנים אתם לה'", ולהרגיל את עצמו לדבר בזה ולעשות את המעשים שעושה אדם שמרגיש כך – באותה שעה צריך שהקב"ה יצרף אותם יחד. יש פער בין המחשבה (הבנה) והמעשה, ובפער הזה היה מן הראוי שתהיה הרגשה ממשית, ואם לא – הקב"ה "מצרפה למעשה", מדלג, סוגר את הפער הזה שבין המחשבה למעשה. מה שנאמר כאן הוא שצירוף זה בפנימיותו הינו קשר המהות המתואר כאן, של הבן והאב, של ישראל והקב"ה. כיוון שהקשר הזה אינו תוספת מלאכותית שהאדם יוצר אותה, אלא הוא קשר השייך למהות האדם, הרי גם אם אין האדם מודע לו, גם אם אין הוא חש כיצד מעלה הכוונה ומרוממת את המעשה – הקב"ה יודע, והקב"ה מצרפה למעשה. בעצם יצירת היחס הזה של "בנים אתם לה'", מצרף הקב"ה כבר את המחשבה למעשה.

לִהְיוֹת, גַּדְפִין לְפָרְחָא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

לִהְיוֹת, על דרך המשל הנזכר לעיל, גַּדְפִין לְפָרְחָא (כנפיים לעוּף) למעלה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרקים טז ו-לט, וראו עוד לקמן). המחשבה הטובה, גם אם אינה הרגשה גלויה של אהבה ויראה בלב, משמשת כמו האהבה והיראה להעלות את המעשה מתוך העולם אל האלוקי.

וַהֲנָחַת רוּחַ הוּא כִּמְשַׁל שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ מִבְּנוֹ שֶׁבָּא אֵלָיו בְּצֵאתוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

נאמר שביטוי האהבה לה' (כאהבת הבן לאביו) היא כאשר אדם לומד תורה ומקיים את המצוות, כדי לעשות נחת רוח לקב"ה. וַהֲנָחַת רוּחַ הוּא כִּמְשַׁל שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ מִבְּנוֹ שֶׁבָּא אֵלָיו בְּצֵאתוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק מא). המשל הוא שלמלך יש בן בבית האסורים. וכאשר לבסוף הבן משתחרר מבית האסורים ובא אל אביו, אפשר להבין את שמחתו הגדולה של המלך, שמחת השחרור על הבן השב אל אביו.

לקב"ה יש אפוא נחת רוח לא מפירות המעשה המסוים שפלוני עשה, אלא מאקט השחרור של הנפש בעשותה את המעשה. בכל עת שאדם עושה מצווה הוא מבטא את שחרור ה'בן' ממאסר העולם, ממאסר גדרי הגוף, ממאסר תעתועי העולם והסתריו. ומזה דווקא יש למלך נחת רוח, הוא שמח שבנו יצא מהמאסר ושב אליו.

המצוות שבתורה הן כזיקי אור בתוך החושך של העולם. וכאשר אדם עושה מצווה הוא משחרר מתוכו את 'חלק אלו־ה ממעל' ממאסר העולם, ומאיר אותו שוב, כמו שהוא, באור המצווה, וזו היציאה מ"בית האסורים".

אוֹ לִהְיוֹת לוֹ 'דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

אוֹ לִהְיוֹת לוֹ 'דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק לו). ב'נחת רוח' שיש לקב"ה מעבודת האדם יש שני צדדים. בפסקה הקודמת דובר בצד השחרור שיש בעבודת האדם במעשה המצוות, של שחרור הקדושה שנמצאת בעצמו ושנמצאת בדברים, ועלייתה מלמטה למעלה. כאן מדובר בצד השני, של בניין המקדש והמשכת הקדושה למטה. כמו שאמרו על הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה,ח) – 'בתוכו' לא נאמר אלא "בתוכם". בכל עת ובכל מקום שאדם לומד ומתפלל ועושה מצווה – הוא עושה מקדש לקב"ה. ולקב"ה יש נחת רוח כאשר מקימים לו משכן, כאשר מתוך המהומה, מתוך החורבות, מפנים מקום שהקב"ה יכול לבוא אליו לשכון בו.

אמנם, בין כך ובין כך אין נחת הרוח של הקב"ה נובעת מעצם המעשה, אלא משום שזה הוא רצונו של הקב"ה, ועשייתו היא ביטוי של אהבה לקב"ה. את ההתייחסות הזו – "כי אתה אבינו" – אדם צריך לפתח בתוכו ולהתעמק בה, עד שיתעורר ליבו ויבוא לידי מעשה, לעשות נחת רוח לפניו כבן העובד את אביו.

וְהִנֵּה גַּם לִבְחִינַת 'נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ' הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד לְהוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי.

דברים אלה, שאפשר לעורר את האהבה על ידי ההרגל, לדבר על הנושא ולהעמיק את המחשבה בו, נאמרו לגבי האהבה שהיא כאהבת הבן אל האב. ועתה יאמר המחבר שדברים אלה הם כלליים ונכונים בכל בחינה של 'אהבה מסותרת': וְהִנֵּה גַּם לִבְחִינַת האהבה של 'נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ' הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, שאף היא בחינת אהבה כללית הנסתרת בלב כל אחד מישראל, בבחינת קשר המהות שה' הוא הוא 'נפשי' וחיי האמיתיים, ולכן 'איוויתיך'. גם בבחינת אהבה זו, כיוון שביסודה היא נמצאת באדם – קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד לְהוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי. את אהבת ה' המסותרת מעוררים באותם אמצעים שבהם מעוררים בני אדם גם את רוב החוויות האנושיות שלהם. מתי מעט מגיעים לחוויות ספונטניות, עצמאיות, ללא קשר וללא מודעות להוויות ולאירועים חיצוניים. בדרך כלל, כדי להגיע לחוויה צריכים אנשים להכין תשתית מודעת, שהאהבה הזו תוכל להיאחז בה. כמובן, אדם אינו יכול ליצור בתוכו דבר שלא היה קיים בתוכו כל עיקר, אבל לגבי מה שקיים בו, גם בהסתר – הוא יכול להגביר ולחזק ולהעצים, עד שיגיע להתגלות.

עַל יְדֵי הַהֶרְגֵּל תָּמִיד בְּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין.

עַל יְדֵי הַהֶרְגֵּל תָּמִיד בְּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. "פיו ולִבו שוִין" הוא עניין של הרגל. פחות משנה האיכות ועומק ההרגשה, העיקר שהדיבור לא יהיה דיבור בעלמא, דיבור שאינו מחובר למה שאדם מרגיש בליבו. השמירה של הקשר הזה היא עניין שאדם יכול להרגיל את עצמו אליו.

"פיו ולבו שוין" הוא תנאי הכרחי, שכן כאשר אדם מדבר בפיו ומבטל את הדברים בליבו, כאשר אדם מדבר מתוך תודעה שהוא אומר שקר, לא רק שאין הוא מחזק, הוא אף מכחיש את הדבר שהוא אומר בפיו. ואולם כאשר אדם מדבר בפיו ומשתדל במידת האפשר גם להרגיש כך – באותה שעה ישנה התחזקות אמיתית והתעצמות מתמדת של האהבה המסותרת בתוכו, עד שהיא תצא מההעלם אל הגילוי.

אַךְ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ אֶל הַגִּילּוּי בְּלִבּוֹ.

אַךְ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ אֶל הַגִּילּוּי בְּלִבּוֹ. עד כה דובר כיצד להוציא את האהבה אל הגילוי, וכיצד תהיה העבודה באופן הזה. ואולם, עדיין קיימת האפשרות שהאדם לא יוכל להוציא את האהבה אל הגילוי. יש אנשים שלמרות שהם עושים כל מה שאפשר, מדברים וחושבים על הדבר, אין הם מגיעים לרגש בעל משמעות.

אַף עַל פִּי כֵן, יָכוֹל לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת לִשְׁמָן, עַל יְדֵי צִיּוּר עִנְיַן אַהֲבָה זוֹ בְּמַחֲשָׁבָה שֶׁבְּמוֹחוֹ.

ואם כן, במקרה כזה שאדם אינו יכול להגיע לגילוי האהבה בליבו, כיצד אפוא יוכל הוא, כנדרש בספר זה, לעבוד את ה' מאהבה? – אַף עַל פִּי כֵן, יָכוֹל לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת לִשְׁמָן, עַל יְדֵי צִיּוּר עִנְיַן אַהֲבָה זוֹ בְּמַחֲשָׁבָה שֶׁבְּמוֹחוֹ. הוא יכול על כל פנים להבין אותה בבחינה אינטלקטואלית, כמחשבה. לחשוב על הנושא ולנסות ככל האפשר להבין עניין זה שהוא רוצה להגיע אליו כחוויה רגשית.

וּמַחֲשָׁבָה טוֹבָה הקב"ה מְצָרְפָהּ

וּמַחֲשָׁבָה טוֹבָה הקב"ה מְצָרְפָהּ למעשה (קידושין מ,א). ה'מחשבה טובה' היא מחשבה שגם אם לא הגיעה להתעוררות רגשית היא מהווה תשתית למעשיו של האדם. זו מחשבה שחושבת גם על הרגשות שצריך להרגיש, ולכן בסופו של דבר יש לה, כמו שיש לרגשות, צירוף עם המעשה (שמביאה למעשה) – מה שנותן למעשה את המעלה שאין הוא עוד חיצוני וגופני גרידא, אלא מעשה המלֻווה בחוויה פנימית. כמו לרגשות, גם למחשבה יש זוהר וחום מסוים, שגם אם אין היא חוויה אמוציונלית, היא מחממת את ההוויה הפנימית ומלהיטה באופן שאפשר לצרפה למעשה – והקב"ה מצרפה למעשה.

וְהִנֵּה ב' בְּחִינוֹת אַהֲבוֹת אֵלּוּ, אַף שֶׁהֵן, יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ. ו כְּמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ,

וְהִנֵּה ב' (שתי) בְּחִינוֹת אַהֲבוֹת אֵלּוּ, הנזכרות בפרק זה: האהבה שבבחינת 'נפשי איוויתיך', שהיא אהבת ה' שבבחינת העמקת הרגש של האדם אל עצמו, כי הוא 'נפשי'. והאהבה 'כברא דאשתדל בתר אבוי', (כבן המשתדל אחר אביו) שהיא אהבת ה' בבחינת אהבת האב, כיוצר, כמחולל וכמקור של הווייתנו. אַף שֶׁהֵן, על כל פנים הפוטנציאל של שתי אהבות אלו, יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ. כל אחד מישראל קיבל את הכוח הזה בירושה, ללא קשר לכישרונו ולעבודתו. והוא קיים בתוכנו כְּמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, הוא נעשה כחלק מהווייתנו.

וְכֵן הַיִּרְאָה הַכְּלוּלָה בָּהֶן. שֶׁהִיא לִירָא מִלִּיפָּרֵד חַס וְשָׁלוֹם מִמְּקוֹר חַיֵּינוּ וְאָבִינוּ הָאֲמִתִּי בָּרוּךְ הוּא.

וְכֵן הַיִּרְאָה הַכְּלוּלָה בָּהֶן. ירושת האהבה הזו כוללת גם צד של יראה. שֶׁהִיא לִירָא מִלִּיפָּרֵד חַס וְשָׁלוֹם מִמְּקוֹר חַיֵּינוּ וְאָבִינוּ הָאֲמִתִּי בָּרוּךְ הוּא. כפי שנאמר, לכל אהבה אמיתית יש גם צד של יראה, על כל פנים במובן זה שאין האוהבים רוצים לקלקל את היחסים ביניהם. כשאדם אוהב והדבר חשוב לו ורצוי לו, הוא ירא שייקחו זאת ממנו. ובייחוד באהבה שאדם אוהב את חייו שלו ואת אביו האמיתי, הוא חושש וירא שלא להינתק. חשש זה הוא המקור לחוויה שבמצוות לא תעשה, היראה מפני הפרֵדה, שהולכת וגדלה כפי גודל האהבה.

אַף עַל פִּי כֵן, אֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם דְּחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים אֶלָּא כְּשֶׁהֵן בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְבָד וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ,

אַף עַל פִּי כֵן, למרות ששתי אהבות אלו הן 'טבעיות', הן אֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) טִבְעִיִּים. שהם כמבואר בדרגה נמוכה יותר מדחילו ורחימו שכליים. אֶלָּא כְּשֶׁהֵן בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְבָד וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ, ואינן מגיעות לידי גילוי בליבו. אהבה ויראה אלו הן רק ביסודן 'טבעיות', כל עוד הן מצויות בנו כפי שירשנו אותן, נסתרות בלב (כרגש) ונמצאות בכוח במחשבה לבד.

וְאָז מְקוֹמָן בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן וּבְסִיבָּתָן.

וְאָז מְקוֹמָן בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן וּבְסִיבָּתָן. כפי שהוסבר בפרקים קודמים, הכוונה, באהבה ויראה, שבה אדם לומד תורה ומקיים מצוות, מעלה את התורה והמצוות מהעולם הזה לעולמות גבוהים יותר. דחילו ורחימו טבעיים שייכים כמבואר לדרגת עולם היצירה, ולכן כשהם מעלים את התורה והמצוות הם מעלים אותן לעולם היצירה.

אֲבָל כְּשֶׁהֵן, בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, נִקְרָאוֹת 'רְעוּתָא דְּלִבָּא' בַּזּוֹהַר וּמְקוֹמָן בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה

אֲבָל כְּשֶׁהֵן, אהבת ה' ויראת ה' האמורות, הן בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, לא כמחשבה הנמצאת נסתרת ברקע ובכוחן של תחושות הלב, אלא כרגש שעוּבד וכוון בהתבוננותו, כפי שהוסבר, והפך להיות רגש מרכזי ומכוון שבהתגלות הלב, אז הן נִקְרָאוֹת 'רְעוּתָא דְּלִבָּא' (רצון הלב) בַּזּוֹהַר (חלק ב רי,ב). שאינן רק מחשבה שכך צריך הלב להרגיש, אלא הן הן הרצון והתשוקה המתגלה בלב. וּמְקוֹמָן בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה (שבעולם הבריאה), שהוא עולם גבוה יותר, עולם השכל שלמעלה מעולם המידות. שם המידות, אהבה ויראה, הן מידות שכליות ולא טבעיות, שם החוויות נעשות חוויות מודעות וגלויות בלב.

ההרגשה הנקראת 'הרגשה טבעית' היא ההרגשה הכמעט אוטומטית, הנמצאת במובן מסוים בנקודת ההתחלה של הוויית האדם ולא בתוצאה שלה. ולכן היא בדרגה נמוכה מההרגשה שהיא חלק מההוויה המושכלת, מהתודעה המתפתחת של האדם. לשם דוגמה, יש מצווה להתפלל מנחה בשבת, ויש מצווה לאכול סעודה שלישית בשבת. ההתלהבות שיש לאדם בשעת הסעודה השלישית שייכת במובן זה לתחושות הטבעיות. הנפש הטבעית אינה זקוקה שילמדו ושיאמנו אותה שאפשר לאכול ושטעים לאכול. ואולם כאשר אדם מגיע להתפלל או לומר תהלים בהתלהבות כעין זו – זוהי בוודאי דרגה גבוהה יותר. לכאורה, בשתי המצוות קיים רגש באותה דרגה של אינטנסיביות, ואולם במקרה אחד זהו רגש המסתייע בטבע הגולמי, היסודי והנמוך של האדם, ובשני זהו רגש שנוצר ונתמך על ידי התודעה. ברור שרגש כזה הוא בדרגה גבוהה יותר. זו היא דרגה של אהבה ויראה שהינה התוצאה של היות האדם מה שהוא בפנימיותו; לא רק של טבעו הגופני אלא גם של תודעתו ומחשבותיו שהן הפיתוח והשכלול של טבע תכונותיו הנפשיות הגבוהות, האלוקיות.

וּלְשָׁם, הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן. מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתָן מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל בְּחִינַת גִּילּוּי הִיא עַל יְדֵי הַדַּעַת.

וּלְשָׁם, לעולם הבריאה, הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן את הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן. וטעם הדבר, למרות שהאהבה והיראה הללו הן ביסודן "ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו", ושייכות משום כך לתחום של עולם היצירה, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתָן מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל בְּחִינַת גִּילּוּי הִיא עַל יְדֵי הַדַּעַת. התייחסות תורשתית וטבעית זו של האדם אל מקור ההוויה שלו, אל כוח השכינה שבתוך נפשו שלו, קיימת בתוכו אבל לא פועלת בתוכו. זו התייחסות שבצורתה הטבעית, הגולמית, יש לה רק התחלות, והתחלות אלו אין להן שום מנגנון ביולוגי או פסיכולוגי המעורר אותן מעצמן להתפתחות, לגדילה ולפעולה. כדי לפתח אותן צריך האדם להשקיע מאמצים יוצאים מן הכלל, מאמצים מודעים ולא רגילים בדעת וביגיעת המחשבה.

אף באמור כאן, בתוך כל אחד מישראל – "בירושה מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו" – ישנה אהבה זו של 'נפשי איוויתיך'. שבפנים, בתוך תוכו, ישנו היחס אל הקב"ה כפי שיש לו אל עצמו. ואולם התרגום של בחינת אהבה זו לשפה של חוויה הוא כבר שלב אחר, הכרוך במאמץ של ה'דעת'. גם בזה אין בני האדם שווים: יש אדם שברגע שהדבר עולה בדעתו שוב אין הוא יכול לחשוב על דבר אחר, ושוב אין דבר אחר יכול למלא את נפשו. ויש אנשים שצריכים לעבוד ולעבוד, וגם אז לא בהכרח תהיה זו חוויה מורגשת.

וּתְקִיעַת הַמַּחֲשָׁבָה. בְּחוֹזֶק, וְהִתְבּוֹנְנוּת עֲצוּמָה, מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא יַתִּיר וְתָדִיר

והעבודה הזו היא על ידי הדעת וּתְקִיעַת הַמַּחֲשָׁבָה. 'לתקוע את המחשבה' פירושו לרכז את המחשבה בנושא. הריכוז הזה, לרוב בני האדם, אינו בא מעצמו ולכן דרוש שייעשה בְּחוֹזֶק, בתוקף ובעוז. וְהִתְבּוֹנְנוּת עֲצוּמָה, הנדרשת כדי לראות את הדבר מכל צדדיו, פעם אחר פעם מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב). אם רוצים שהדבר יגיע לחוויה שבעומק הלב, צריכה גם ההתבוננות ותקיעת המחשבה לנבוע מכוח שבעומק הלב, יַתִּיר וְתָדִיר, במידה רבה וִיתֵרה על הרגיל ובאופן תדיר, בכל עת בהתמדה ובסדר. אין מדובר אפוא בתהליך של הרפיה, אלא במאמץ פעיל של עבודה קשה ומרובה, של ריכוז וייצוב המחשבה בתבנית כזו שתוכל האהבה לפרוץ מתוכו פנימה.

בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אֵיךְ הוּא חַיֵּינוּ מַמָּשׁ וְאָבִינוּ הָאֲמִתִּי בָּרוּךְ הוּא

ונושא התבוננות זו הוא בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אֵיךְ הוּא חַיֵּינוּ מַמָּשׁ (בחינת 'נפשי איוויתיך') וְאָבִינוּ הָאֲמִתִּי בָּרוּךְ הוּא (בחינת 'כברא דאשתדל').

כשם שאדם הלומד לקרוא צריך את הריכוז, את ההתייחסות ואת התדירות, עד שהוא רוכש את המיומנות, ועד שלאחר זמן כבר אין הוא מרגיש את המאמץ והדבר נובע ושופע מעצמו. כך כשאדם מגיע על ידי העבודה ב"דעת ותקיעת המחשבה בחוזק והתבוננות עצומה" לגילוי אהבת ה' בתוך ליבו, כשהיא עולה וגואה בו – אין זה עוד ביטוי של הטבע האנושי, אלא ביטוי של גדולת האדם; לא עוד 'דחילו ורחימו טבעיים' אלא 'דחילו ורחימו שכליים'.

וּמוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים כִּי בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה מְקַנְּנָא תַּמָּן אִימָּא עִילָּאָה, שֶׁהִיא, הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּאוֹר אֵין סוֹף חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא.

וּמוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים (תיקוני זהר תיקון ו [כג,א]), כִּי בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה מְקַנְּנָא תַּמָּן (שוכנת שם) אִימָּא עִילָּאָה, היא ספירת הבינה של עולם האצילות, שֶׁהִיא, בהתייחסות האנושית, בעבודת האדם, הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּאוֹר אֵין סוֹף שהוא חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא.

וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין.

וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ (בהקדמה לתיקוני זהר [יז,א]): בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין. 'בינת הלב' היא ההבנה שיש בה חוויה, היא הדרגה הגבוהה של הרגשת ההבנה והבנת ההרגשה, של האהבה והיראה השכליות הנוגעות ב'רעותא דליבא' כמבואר לעיל.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שב' בְּחִינוֹת אַהֲבוֹת אֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל הֵן כְּלוּלוֹת מִן בְּחִינַת 'אַהֲבָה רַבָּה' וּגְדוֹלָה וּמְעוּלָּה מִדְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שב' (שתי) בְּחִינוֹת אַהֲבוֹת אֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל (בפרק זה, שהן האהבה של 'נפשי איוויתיך' והאהבה של 'כברא דאשתדל'), הֵן כְּלוּלוֹת מִן בְּחִינַת 'אַהֲבָה רַבָּה' אהבות אלו שבאות בירושה והטבועות בשורש ובמהות הנפש, שייכות וכלולות בדרגת ה'אהבה רבה'. וּגְדוֹלָה וּמְעוּלָּה מִדְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים (שבבחינת עולם הבריאה כנזכר לעיל). מדרגת 'אהבה רבה' היא בוודאי גדולה ומעולה ממדרגת האהבה והיראה השכליות הבאות מההתבוננות השכלית, 'גדולה' במובן זה שהשפעתה חזקה יותר בנפש, 'ומעולה' במובן זה שהיא פנימית ועליונה יותר (למשל, ישנה 'אהבה התלויה בדבר' ו'אהבה שאינה תלויה בדבר' – 'אהבה התלויה בדבר' היא בדרך כלל אהבה 'גדולה' יותר, אבל אינה 'מעולה' יותר).

אֲשֶׁר הָאַהֲבָה נִקְרֵאת לְעֵיל בְּשֵׁם 'אַהֲבַת עוֹלָם'.

אֲשֶׁר הָאַהֲבָה הזו השכלית, הנובעת מההתבוננות, נִקְרֵאת לְעֵיל (פרק מג) בְּשֵׁם 'אַהֲבַת עוֹלָם'. אהבה זו נקראת 'אהבת עולם' כיוון שהיא מתייחסת למהות האלוקית המתגלה בתוך העולם ולא למהות האלוקית עצמה. כלומר, שלא כשתי בחינות האהבה הנזכרות, הנובעות ממהות הקשר שבין האדם והקב"ה, מההעמקה וביסוס ואימות הזהות הפנימית המהותית בין שורש ומהות הנפש והקב"ה עצמו –'אהבת עולם' זו נובעת מההתבוננות בגדולת ה' שבעולם, המביאה את הנפש להתפעלות, כל אחד לפי שיעורו, לפי מקומו ומצבו, לפי האופן שבו הוא מתבונן ולפי ה'עולם' שבו הוא רואה את גדולת ה'.

'אהבה רבה' (ושתי אהבות אלו הכלולות בה) היא אפוא גדולה ומעולה יותר, כי היא אינה מתייחסת כלל אל גדולת ה' המתגלה בעולם, אלא אל המהות האלוקית עצמה. מבחינתה אומר המשורר: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" (תהלים עג,כה) – לא רק משום שאינני רוצה את מה שיש בשמיים ובארץ לעצמי, אלא הרבה יותר מזה. השמיים והארץ עצמם אינם מעניינים אותי כאשר אני נמצא בתוך הקשר הזה של 'אהבה רבה', של קשר המהות עם ה' עצמו.

רַק שֶׁאַף עַל פִּי כֵן, צָרִיךְ לִטְרוֹחַ בְּשִׂכְלוֹ לְהַשִּׂיג וּלְהַגִּיעַ גַּם לִבְחִינַת 'אַהֲבַת עוֹלָם' הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וְדַעַת בִּגְדוּלַּת ה'.

רַק שֶׁאַף עַל פִּי כֵן, צָרִיךְ לִטְרוֹחַ בְּשִׂכְלוֹ לְהַשִּׂיג וּלְהַגִּיעַ גַּם לִבְחִינַת 'אַהֲבַת עוֹלָם' הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל (פרק מג), הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וְדַעַת בִּגְדוּלַּת ה'. לכאורה, אם ה'אהבה רבה', שהיא במובן מסוים בירושה מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו, היא גדולה ומעולה יותר, לשם מה לו לאדם לטרוח כל כך להתבונן בגדולת ה'? לשם מה לו להיכנס ליגיעה ועבודה רבה זו של לימוד והתבוננות כדי להגיע ל'אהבת עולם' שהינה בדרגה נמוכה יותר? למה לו לאדם ללכת לעולמות רחוקים, אל בחינות האין סוף, בשעה שהאהבה הרבה והמעולה ביותר נמצאת בתחום נפשו שלו, קרוב קרוב, בבחינת "כי הוא חיינו" ובבחינת "כי אתה אבינו"?

כְּדֵי לְהַגְדִּיל מְדוּרַת אֵשׁ הָאַהֲבָה.

אלא כְּדֵי לְהַגְדִּיל מְדוּרַת אֵשׁ הָאַהֲבָה. כבר נזכר עניין זה, ש"אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט" (יומא כא,ב). 'אהבה רבה' היא אש שיורדת מן השמיים, היא גדולה ומעולה מכל מה שיכול האדם להגיע אליו מכוחו, ואף על פי כן, כדי להגדיל את מדורת האהבה, ברשפי אש ושלהבת עזה – צריך להוסיף ולהביא את האהבה הזו שיוצר האדם, את 'אהבת עולם' הבאה מצידו ומכוחו של האדם, בכוח ההשכלה ועבודת ההתבוננות.

יחס טבעי של אהבה, גם כשהוא גדול ומעולה, גם כשהוא מתגלה בכל כוחו, הוא ממלא רק חלק מהווייתו של האדם, ויש צדדים אחרים שאינם יכולים להיות מופעלים באופן זה. וכדי להגביר את האהבה עוד יותר, בכל הדרכים והאופנים, הוא חייב לשתף עוד ועוד חלקים מתוך ההוויה שלו בתוך האהבה. בדרך משל, אם מנתחים את אהבת הבן אל האב, היא בתמציתה אהבת היצור את היוצר, אהבת הנברא אל הבורא, אל זה שהביא אותו אל המציאות. אהבה זו היא כפי שנאמר יחס פשוט ואלמנטרי שאינו מותנה בשום צד, יחס של מהות במהות שאינו קשור לא בכישרון ולא בפיתוח של כישרון. אהבה מסוג כזה נקראת אהבה עצמית, שכן היא אינה תלויה בתכונות פרטיות, לא של האב ולא של הבן, בדיוק כשם ש'אהבת עצמו' אינת תלויה בתכונותיו הפרטיות. אין כל הבדל בין אדם גדול לקטן, בין חכם לשוטה ובין צדיק לרשע באהבת עצמו, באשר לא החסרונות ולא המעלות של אדם מפריעים לו לאהבת עצמו. ועם זאת יש הוספה, כאשר בנוסף לזה שהבן מכיר באביו כאביו הוא גם מכיר במעלותיו של אביו כאדם. הכרה כזו מוסיפה לאהבה גוון נוסף, מסוג אחר. צד זה של האהבה, הקשור בתכונותיו הפרטיות של האב, אין בו מאותן יסודיות וראשיתיות כמו באהבת הבן אל האב, אבל יש בו כיוון אחר, ממד אחד, שלא יכול היה להתפתח קודם.

בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה.

הגדלה זו של האהבה העצמית ב'אהבת עולם' היא באופן ובאופי של הגדלת האש – בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה. בפרק הקודם דובר ביחס שבין 'אהבת עולם' ו'אהבה רבה'. 'אהבה רבה' היא במהותה אהבה מסופקת, אהבה שאינה דורשת דבר משום שהיחס הוא יחס קיים. האבא הוא אבא, זו עובדה, זהו קשר מהותי, ובנקודת המהות אין דבר שאפשר ושצריך להוסיף לעשות. לעומת זאת, אהבת עולם בנויה על תחושת החיסרון והגעגועים המובנית במהות העולם. האלוקי חסר ונסתר בעולם, והנפש סובלת כביכול מהחיסרון ומשתוקקת למלא אותו. זו אהבה של אש, כי העולם כולו בוער באש האהבה הזו, כולו חומר בערה שבוער ועולה בתהליך הבירור שלו. את האש הזו והמתח הזה מוסיפה 'אהבת עולם' גם על 'אהבה רבה' שלמעלה ממנה.

עַד שֶׁ"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ וכו'" כִּי יֵשׁ יִתְרוֹן וּמַעֲלָה לִבְחִינַת אַהֲבָה כְּרִשְׁפֵי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וכו', הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וְדַעַת בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁתֵּי בְּחִינוֹת אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל כַּאֲשֶׁר אֵינָן כְּרִשְׁפֵי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת כו'

עַד שֶׁ"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ וכו'" (שיר השירים ח,ז). כִּי יֵשׁ יִתְרוֹן וּמַעֲלָה לִבְחִינַת אַהֲבָה כְּרִשְׁפֵי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וכו', הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וְדַעַת בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁתֵּי בְּחִינוֹת אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל (האהבה בבחינת 'נפשי איוויתיך', והאהבה 'כברא דאשתדל'). וזאת כַּאֲשֶׁר אֵינָן כְּרִשְׁפֵי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת כו' (כי כאשר מביאן לגילוי על ידי ההתבוננות בגדולת 'אבינו' וכו' הרי אף הן באופן של כרשפי אש וכו'. מתוך הערת כ״ק אדמו״ר זי״ע).

כְּיִתְרוֹן וּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף וכו', כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן

והיתרון הוא כְּיִתְרוֹן וּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף וכו', כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (פרק נ). האהבה כרשפי אש הבאה מהתבונה ודעת וכו' היא האהבה שבבחינת ה'זהב', כי בלשון הקבלה הזהב הוא בחינת הגבורה והכסף בחינת החסד (וכן הוא בצבעים המסמלים אותם, כי החסד הוא לבן כצבע הכסף, והגבורה היא אדום כצבע הזהב). האהבה 'כרשפי אש' היא בבחינת הגבורה, בבחינת העלייה מלמטה למעלה, כמו האש שיוצאת מתוך הוויית העולם ועולה ומתכלה כלפי מעלה. ו'אהבה רבה' היא האהבה שבבחינת ה'כסף', בחינת החסד, כמים היורדים מלמעלה למטה, מבחינת התפשטות העצמות האלוקית למטה מטה, עד לבחינת 'נפשי', ולכן – 'איוויתיך' כנ"ל. יתרון האהבה 'כרשפי אש' הוא "כיתרון ומעלת הזהב על הכסף", כלומר כיתרון היחס שבבחירה על היחס שמלידה, לא יתרון בעצמיות היחס אלא יתרון בדרגת ההתקשרות.

וְגַם כִּי זֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִיתוֹ , לְמַעַן דַּעַת אֶת כְּבוֹד ה' וִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ

ויש טעם נוסף ביתרון אהבה זו: וְגַם כִּי זֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִיתוֹ (על פי קהלת יב,יג) , לכך נברא מלכתחילה ולכך הוא קיים, לְמַעַן דַּעַת אֶת כְּבוֹד ה' וִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ (על פי אסתר א,ד). דווקא אהבה זו מבוססת על הידיעה וההכרה האישית כי "אני ידעתי כי גדול ה'". אהבת ה' בבחינות 'נפשי איוויתיך' וכאהבת הבן לאביו 'כברא דאשתדל' קשורה בדעת אלוקים שבבחינת הקשר האישי אל האדם, בבחינת השורש והמקור של עצמו. ואולם הידיעה של "כבוד ה' ויקר תפארת גדולתו" קשורה דווקא ב'אהבת עולם' הנובעת כמבואר מההתבוננות בגדולת ה', כיצד הוא גדול וגיבור כשלעצמו, ולא בהקשר שלי כ'נפשי' וכ'אבי'.

אִישׁ אִישׁ כְּפִי אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת בֹּא: בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ וכו', וְכַנּוֹדָע.

וידיעה זו, ללא קשר למצוות אהבת ה', היא מצווה וחובה על האדם אִישׁ אִישׁ כְּפִי אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת בֹּא: למה ברא ה' את העולם? – בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ (כדי שיכירו אותו) וכו', וְכַנּוֹדָע. הקב"ה רוצה שיכירו וידעו אותו, וידיעה זו היא כשלעצמה מצוות עשה הנמנית במניין המצוות, ונסמכה לכתוב: "דע את אלהי אביך ועבדהו" (דברי הימים א כח,ט).

פרק זה, בהמשך לפרק הקודם לו, עסק באהבת ה' ובשתי דרגותיה הכלליות 'אהבה רבה' ו'אהבת עולם'. תחילתו ב'אהבה רבה', שהיא גם אהבה טבעית, המבטאת את הקשר העצמי של נפשות ישראל והקב"ה ("ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו"). בהמשך דובר על שתי בחינות באהבה זו, 'נפשי איוויתיך' ו'כברא דאשתדל', המבטאות את קשר הזהות הפנימי בין ה'אני' האלוקי וה'אני' הפרטי. ואולם, כפי שנאמר בסופו של הפרק, למרות שדרגת 'אהבה רבה' זו היא גדולה ומעולה מכל בחינות 'אהבת עולם' שיכול אדם להגיע אליהן בהתבוננות בגדולת ה', צריך האדם לטרוח בשכלו כדי להגיע לאהבה גם באופן הזה, כיוון שיש באהבה זו מה שאין בזו, ומשתיהן יחד נוצרת מערכת מורכבת של אהבת ה', שיש בה גם יציבות וגם להט.