חזור
לקוטי אמרים
פרק מגוְהִנֵּה עַל יִרְאָה תַּתָּאָה זוֹ, שֶׁהִיא לְקִיּוּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב".
וְהִנֵּה עַל יִרְאָה תַּתָּאָה (תחתונה) זוֹ, שֶׁהִיא כאמור בפרקים הקודמים הכוח הבסיסי הדוחף את האדם לְקִיּוּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב". שיראה זו שומרת את האדם במסגרת המעשה הבסיסי של "סור מרע ועשה טוב".
אָמְרוּ אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה
על יראה תחתונה זו אָמְרוּ חכמינו ז"ל: אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה (אבות פרק ג משנה יז). וכבר שאלו: הרי באותה המשנה נאמר גם להפך: "אם אין חכמה אין יראה", ואם כן, מהיכן מתחילים? בהמשך הפרק (ולעיל פרק כג ועוד) מבואר, שכל אחד משני חלקי המשנה עוסק ביראה אחרת: "אם אין יראה אין חכמה" – היא יראה תתאה, ו"אם אין חכמה אין יראה" – היא יראה עילאה. יראה תתאה היא הדרגה הראשונה, היא יראת חטא ויראת אלוקים שבעצם הרגשת הנוכחות האלוקית, שביטויה יכול להיות בכוח המעשה לבד בבחינת קבלת עול. ולכן היא ההתחלה, שכן אין משמעות וטעם לחכמה אלא כאשר קודם לה גדר של יראה וביטול בבחינת המעשה של קבלת עול.
וְיֵשׁ בָּהּ בְּחִינַת קַטְנוּת וּבְחִינַת גַּדְלוּת.
וְיֵשׁ בָּהּ ביראה תתאה, בְּחִינַת קַטְנוּת וּבְחִינַת גַּדְלוּת. גם התחום של יראה תתאה עצמה אינו דרגה אחת בלבד, אלא כמו כל רגש יש בה דרגות שונות, ובכלל יש שתי דרגות: 'קטנות' ו'גדלות'.
בפרק הקודם דובר על היראה תתאה שבקטנות. על הרגשת הנוכחות, כעין זו שחש אדם שמישהו מסתכל מאחורי גבו, שאי אפשר להיסתר מפניה. יראה זו אין בה צד של רוממות, אבל יש בה חשש ממשי, שכן היא נמצאת ממש בתוך החיים. זו התחושה של "מלא כל הארץ כבודו" במובן זה שאי אפשר להיחבא מפניו, שאי אפשר להינצל מאימת הנוכחות, אלא בקבלת עול מלכות שמיים. ומכאן ואילך, בפרק זה, ידובר על בחינת הגדלות שביראה תתאה:
דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁנִּמְשֶׁכֶת בְּחִינַת יִרְאָה זוֹ מֵהַהִתְבּוֹנְנוּת, בִּגְדוּלַּת ה'.
דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁנִּמְשֶׁכֶת בְּחִינַת יִרְאָה זוֹ מֵהַהִתְבּוֹנְנוּת, מידת היראה הזו היא לפי ההתבוננות שקדמה לה, לפי ההכרה שיש לאדם בִּגְדוּלַּת ה'.
דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וּמֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ ת"ק שָׁנָה, וּבֵין רָקִיעַ לְרָקִיעַ
מכאן יתאר המחבר מעט מהי גדולת ה' הזו שמתבוננים בה כדי להמשיך את היראה הזו: דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין (שהוא ממלא את כל העולמות). כשאדם מכיר את גדולתו של הקב"ה מתוך התייחסות אל גודלם הנראה של העולמות. כמו שמתואר בתלמוד: וּמֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ ת"ק (חמש מאות) שָׁנָה, ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן וּבֵין רָקִיעַ לְרָקִיעַ גם כן מהלך חמש מאות שנה, ולמעלה מהן חיות הקודש ורגלי החיות כנגד כולן, קרסולי החיות כנגד כולן וכו' (חגיגה יג,א). התיאור, כמובן איננו תיאור פיזי (שהרי 'רגלי החיות', היינו המלאכים וכו', הם מציאות רוחנית), הוא תיאור של יחסי גודל. יש מידה גדולה מאוד לארץ ולרקיע, שהם רק חלקה התחתון (כמו 'רגליים' ב'חיות הקודש') של הדרגה שלמעלה מהם. כל דרגה למעלה היא גדולה כנגד כל הדרגות והעולמות שלמטה ממנה וכו'.
וְכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַעְלָה מַעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת,
וְכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַעְלָה מַעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, עד כיסא הכבוד שכנגד כולם, ועליו – "מלך אל חי וקים רם ונישא שוכן עליהם" (שם). אדם מתבונן בגדלות העולם, בכללים ובפרטים, והוא מנסה להתבונן גם בעולמות הרוחניים הנעלמים, דרגה למעלה מדרגה, עולם מעל לעולם, שלגביהם הקוסמוס הפיזי כולו הוא פחות מטיפה בים. וכאשר אדם מתבונן בכל זה, בהיקף, בעוצמה וביופי, שכל זה הוא מעשה ידיו של הקב"ה, וכשהוא משווה את עצמו אל מול זה – הוא מגיע ליראת ה', שבדקותה היא מעין יראת הרוממות. כמו שמתאר הרמב"ם בתחילת ספרו 'משנה תורה': "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים... וכשמחשב בדברים האלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה וכו'" (הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב).
אַף עַל פִּי כֵן נִקְרָא יִרְאָה זוֹ יִרְאָה חִיצוֹנִית וְתַתָּאָה ( מֵאַחַר שֶׁנִּמְשֶׁכֶת, מֵהָעוֹלָמוֹת, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הקב"ה אֲשֶׁר מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם, לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וכו'.
אַף עַל פִּי כֵן נִקְרָא יִרְאָה זוֹ יִרְאָה חִיצוֹנִית וְתַתָּאָה (ולא יראה עילאה ממש, שעליה ידובר בהמשך הפרק) מֵאַחַר שֶׁנִּמְשֶׁכֶת, לא מההתבוננות בקב"ה עצמו, אלא מההתבוננות מֵהָעוֹלָמוֹת, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הקב"ה אֲשֶׁר מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם, לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וכו'. ההתבוננות בלבושיו ובמעשי ידיו של הקב"ה, גדולים ונישאים ככל שיהיו, הינה במראה החיצוני בלבד, בדמות העולם שברא הקב"ה ולא בו עצמו. ואף היראה הנמשכת מהתבוננות זו אינה יראה פנימית אלא יראה חיצונית, אף כי בדרגה גבוהה יותר. משל לדבר, אדם הנכנס לארמון המלך. כאשר הוא מתנהג יפה משום שהוא מפחד מהשוטרים שהוא רואה בכל פינה, ממה שהם עלולים לעשות לו, הרי זו יראה תתאה בדרגה של קטנות. אבל כאשר הוא מתנהג כך מפני שהוא מרגיש בגודלו ובהדרו של המקום, כאשר הוא רואה את החדרים העצומים והמפוארים ומרגיש את קטנותו ואפסותו אל מול הגדולה והפאר – זו דרגה גבוהה יותר מ'אימת השוטר', זו בחינה של יראה בגדלות. אמנם, אף היא בבחינת 'יראה תתאה', שכן אף היא אינה מתייחסת אל המלך עצמו, אלא אל החדרים והלבושים של המלך, אל החיצוניות ולא אל הפנימיות.
רַק שֶׁהִיא הַשַּׁעַר וְהַפֶּתַח לְקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת.
רַק שֶׁהִיא הַשַּׁעַר וְהַפֶּתַח לְקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. היראה תתאה, משום שהיא תחתונה כל כך, מתחת וקודם לכל השלבים והאופנים של עבודת ה', דווקא היא ההתחלה, השער והפתח לעיקר העבודה שהוא בקיום התורה והמצוות.
הדברים קשורים למאמר התלמוד (שבת לא,א-ב): "אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו – בהי עייל (באיזה יכנס)?". שהתורה היא אמנם המפתח הפנימי, אבל בלא יראה אין הוא יכול להגיע אליו. ובהמשך לדברים אלה – "מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד (חבל על מי שאין לו חצר, ועושה שער לחצר)". שאין בו יראת שמיים ובכל זאת הוא עוסק בתורה (והיו שפירשו שההבדלים בין דברי רבה בר רב הונא ור' ינאי הוא כהבדל בין דרגות היראה). כאשר אדם לומד תורה בלא יראה כלל, נשארים הוא והתורה כשני דברים נבדלים, ואין הוא יכול להשתמש בה. ישנו ביטוי בתלמוד (מגילה כח,ב), שבמקורו הוא ביטוי של גנאי – "צנא מלי ספרא" (סל מלא ספרים). כלומר, אדם שהוא בקי גדול בספרים אבל אינו מבין בהם, ולכן הוא כמו סל שמלא ספרים, וכמו הסל אין הוא נעשה חכם יותר בגלל הספרים שמונחים בו. כך אדם שיש לו תורה ואין לו קשר עם התורה – זו אינה תורה שלו, היא אינה קשורה אליו והוא אינו קשור אליה. ייתכן שאחרים יעשו בה שימוש, אבל הוא אינו יכול. לכן נאמר שמכריזים בשמיים: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" (פסחים נ,א ועוד). שכן, אדם יכול לעזוב את העולם הזה, ויחד עם גופו וכספו להשאיר גם את תורתו קבורה בעולם הזה. היראה תתאה היא אמנם יראה חיצונית, אולם דווקא משום כך היא הפתח מהחוץ (מהעולם, מהמציאות החיצונית שאנו חיים בה) אל הפנים, אל עולמה של התורה.
אַךְ הַיִּרְאָה עִילָּאָה 'יְרֵא בֹּשֶׁת', וְ'יִרְאָה פְּנִימִית', שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת מִפְּנִימִית הָאֱלֹהוּת שֶׁבְּתוֹךְ הָעוֹלָמוֹת.
אַךְ הַיִּרְאָה עִילָּאָה הנקראת גם 'יְרֵא בֹּשֶׁת', וְ'יִרְאָה פְּנִימִית', שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת מִפְּנִימִית הָאֱלֹהוּת שֶׁבְּתוֹךְ הָעוֹלָמוֹת. לעומת היראה התתאה, החיצונית, הנמשכת כאמור מההתבוננות בחיצוניות העולמות, בלבושיו של הקב"ה ובמעשי ידיו, נמשכת יראה זו מההתבוננות בפנימיות, בו עצמו.
עָלֶיהָ אָמְרוּ: אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה
עָלֶיהָ, על היראה עילאה, אָמְרוּ: אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה (אבות שם). אם ביראה תתאה נאמר שנדרשת יראה זו כדי לקנות את החכמה, ביראה עילאה נאמר להיפך, שצריך לקנות חכמה ולהעמיק בה כדי להגיע לדרגה הגבוהה של יראה זו.
דְּחָכְמָה הִיא כֹּ"חַ מָ"ה.
דְּחָכְמָה הִיא אותיות כֹּ"חַ מָ"ה. במקומות אחרים מבואר ש'מה' הוא הביטוי של הענווה, כמו שאומרים משה ואהרן: "ונחנו מה",
"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא"
כוח החכמה תלוי אם כן ביכולת ההתבטלות, עד שאפשר לומר שהוא עצמו הכוח של האִיוּן, 'כח מה'. רעיון זה נמצא גם בכתובים: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כח,ב). הכתוב מובן כאן לא כמשפט שאלה, אלא כמשפט חיווי: החכמה תימצא מה'אין', החכמה נובעת מתוך ה'אין'. שכן החכמה היא זו שיונקת מהתחום שאינו ידוע ('קדמות השכל') אל תחום הידוע, מהתחום שהוא מבחינתנו 'אין' אל התחום שהוא מבחינתנו 'יש'. וככל שאדם קשור יותר בבחינת ה'אין', ככל שהוא יותר בבחינת הביטול, הוא קשור יותר בבחינת החכמה.
וְ אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד פֵּירוּשׁ, שֶׁרוֹאֶה כָּל דָּבָר אֵיךְ נוֹלָד וְנִתְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ. בִּדְבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם"
וְרעיון זה מופיע גם בדברי חז"ל: אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד (תמיד לב,א). באופן אחד אפשר להבין מאמר זה, שהחכם הוא זה שרואה את העתיד להיות (המפרש שם), מפני שהחכם הוא זה שיכול לראות את החדש, את מה שלא היה קודם. ואולם כאן מבאר אדמו"ר הזקן את המאמר באופן אחר: פֵּירוּשׁ, שֶׁרוֹאֶה כָּל דָּבָר אֵיךְ נוֹלָד וְנִתְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ. החכם "רואה את הנולד" במובן זה שהוא יכול לראות את תהליך ההיווצרות והבריאה של כל דבר. החכם רואה כיצד המציאות כולה, למן העולמות העליונים ועד לעולם שלנו, מתהווה מאין ליש בִּדְבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהלים לג,ו). כמו הדיבור ורוח הפה שאינם אלא ביטוי חיצוני של המדבר, כך "כל צבאם" אינם אלא ביטוי כלשהו של הדיבור האלוקי המדבר אותם.
וְאִי לָזֹאת, הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בִּדְבַר ה' וְרוּחַ פִּיו. וּכְלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי וְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹר וְזִיו הַשֶּׁמֶשׁ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ.
וְאִי לָזֹאת, הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בִּדְבַר ה' וְרוּחַ פִּיו. כיוון שכל העולמות אינם אלא תוצרים והשלכות של "רוח פיו", הרי שהם בטלים ממש, שאינם נחשבים אלא כצללים לעומת "רוח פיו", וּכְלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי (וככלום ממש נחשבים), וְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹר וְזִיו הַשֶּׁמֶשׁ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ. כשם שבשמש עצמה אין מציאות לאור השמש, כי השמש עצמה היא כולה מהות אחת, כך אין כל מהות אחרת בתוך המהות האלוקית.
וְאַל יוֹצִיא אָדָם עַצְמוֹ מֵהַכְּלָל, שֶׁגַּם גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת בִּדְבַר ה' וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ מְיוּחָד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כו', וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל [פְּרָקִים כ' וכ"א] בַּאֲרִיכוּת, בְּדֶרֶךְ מָשָׁל מִנֶּפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁדִּבּוּר אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ כְּלָא מַמָּשׁ כו'
וְאַל יוֹצִיא אָדָם את עַצְמוֹ מֵהַכְּלָל, שֶׁגַּם גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת בִּדְבַר ה' וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ מְיוּחָד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כו', וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל [פְּרָקִים כ' וכ"א] בַּאֲרִיכוּת, בְּדֶרֶךְ מָשָׁל מִנֶּפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁדִּבּוּר אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ הוא כְּלָא מַמָּשׁ כו'. על דרך משל, אדם מדמה במחשבתו עולם והוא מאכלס את העולם ביצורים דמיוניים שהוא חושב עליהם, וגם נותן ליצורים הללו רשות כביכול לחשוב ולדבר, לבנות ולהרוס, להילחם זה בזה ובדברים אחרים. ועתה, נתאר לעצמנו כיצד רואה אחד מהיצורים הללו את עצמו ואת עולמו? – עולמו כולו אינו אלא תוצאה של מחשבה אחת, ואין לו קיום אלא בתוך אותה מחשבה של אותו אדם החושב אותו.
תמונת עולם כזו מביאה ליראה שהוא קורא לה 'יראה עילאה', מפני שכפי שהוסבר זו אינה האימה של הפחד מפני החידלון (שהיא ביסודו של דבר העומדת ביסוד כל הצורות של 'יראה תתאה'), אלא להפך. היצור שנברא בדברו של הקב"ה, שהוא קיים ב"רוח פיו", אינו יצירתו של הקב"ה – הוא דברו של הקב"ה! כיצירה של הקב"ה הוא עלול גם לא להיות (וזו יראה תתאה), אבל כדברו של הקב"ה הוא איננו נפרד. מציאותו וממשותו הן חלק ממציאותו של הקב"ה. הוא אין ואפס ולא כלום כאשר הוא מנסה להעמיד את מציאותו בנפרד, כאשר הוא מנסה להעמיד אותה על בסיס אחר, אבל כ"דבר ה'" הוא חלק מהאמת של דבר ה', הוא חלק מהאמת של הקב"ה. בתפיסה הפנימית שהמציאות כולה, ו'אני' בכלל זה, היא הוויה שהקב"ה 'אומר ועושה' – יש ליראת ה' מובן אחר. המושגים של 'אני' ו'הוא' והיחסים ביניהם הופכים אחרים לגמרי. זו אינה בחינה של אהבת ה', זו עדיין בחינה של יראת ה', אבל יראה מסוג אחר – 'יראה עילאה', שבה ההוויה של האדם מקבלת ממדים אחרים אל מול ההוויה העליונה, האלוקית.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה"
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח,כח). 'יראה עילאה' היא חכמה משום שכמוה כחכמה, הינה תחושה של ביטול, ביטול ה'אני' וביטול המציאות כולה במהות האלוקית. זו אינה יראה שאדם משיג באופן אינטואיטיבי, מתוך תחושת הקיום הפשוטה של ה'אני' אל מול המציאות, אלא התחושה שדורשת את הקדמת התורה והעבודה והיגיעה. זו מדרגה שקודם לה הטיפוס עד לדרגה העליונה של 'חכמה', שבה האדם אינו רואה עוד את המציאות במבט הראשוני התחתון שבו העולם הוא 'יש' והאלוקי הוא 'אין', אלא במבט העליון שבו האלוקי הוא ה'יש' לבדו והעולם הוא 'אין'.
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג לְיִרְאָה וְחָכְמָה זוֹ, אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת עַל יְדֵי 'יִרְאָה תַּתָּאָה' הַחִיצוֹנִית. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: אִם אֵין יִרְאָה – אֵין חָכְמָה
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג לְיִרְאָה ('יראה עילאה') וְחָכְמָה זוֹ, אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת עַל יְדֵי 'יִרְאָה תַּתָּאָה' הַחִיצוֹנִית. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: אִם אֵין יִרְאָה – אֵין חָכְמָה (אבות פרק ג משנה יז). כאמור בתחילת הפרק, חלק זה של המשנה מדבר ב'יראה תתאה': אם אין 'יראה תתאה', יראה בפשטות, יראה חיצונית, יראת העונש – אין חכמה. ללא יראה זו אין אדם יכול לקנות את חכמת התורה ומצוותיה, וממילא אין הוא יכול לקנות גם את ה'יראה עילאה' שהיא, כאמור, חכמה.
עד כאן עסק הפרק ביראה לשתי דרגותיה, ב'יראה תתאה' וב'יראה עילאה'. לעומת אריכות הדברים בעניין ה'יראה תתאה' בולט קיצור הדברים בעניין ה'יראה עילאה', והדבר מובן על רקע המטרה של הספר והכתובת שאליה הוא פונה. הספר אינו עוסק בתאוריות מופשטות אלא בבעיות של אנשים, והאנשים שהוא פונה אליהם הם ה'בינונים' (כפי שנקרא הספר – 'ספר של בינונים'). בשביל הבינוני 'יראה עילאה' היא דרגה שאפשר לראות אותה, שניתן להשיג אולי על מה מדובר, אבל אין היא חלק מתוך הווייתו ואין היא שכיחה באוצר החוויות שלו. הבינוני חי ונאבק על מישורים אחרים, שיש בהם 'יראה תתאה' ואולי אף בגדלות, אבל אין בהם בדרך כלל 'יראה עילאה'. בין חסידים הילך סיפור שבצד ה'ספר של בינונים' רצה ואולי אף כתב אדמו"ר הזקן ספר נוסף, 'ספר של צדיקים'.
אכן התבנית השלמה של עבודת ה' אינה ביראה לבד, אלא גם באהבה. מכאן ועד סוף הפרק ידובר באהבת ה'. ותחילה, בהקבלה לדרך שבה נאמרו הדברים ביראה, בהבחנה שבין שתי דרגות יסודיות באהבת ה'.
וְהִנֵּה בָּאַהֲבָה יֵשׁ גַּם כֵּן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת 'אַהֲבָה רַבָּה' וְ'אַהֲבַת עוֹלָם',
וְהִנֵּה בָּאַהֲבָה יֵשׁ גַּם כֵּן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת כלליות הנקראות: 'אַהֲבָה רַבָּה' וְ'אַהֲבַת עוֹלָם', כשתי הנוסחאות המופיעות בתלמוד (ברכות יא,ב) לברכה השנייה שלפני קריאת שמע. כנוסחה האחת יש לומר: "אהבת עולם אהבתנו וכו'", וכנוסחה השנייה: "אהבה רבה אהבתנו וכו'". בתלמוד קיימות שתי הנוסחאות הללו במקביל, אך בין הגאונים והראשונים (תוספות, רא"ש) היו שניסו לפשר בין הדעות – היו שהכריעו לומר בבוקר 'אהבה רבה' ובערב 'אהבת עולם', ויש שנוהגים לומר 'אהבת עולם' בחול ו'אהבה רבה' בשבת. אמנם כפי שמבואר כאן, השורש הפנימי לחלוקה זו נמצא בשתי הדרגות של האהבה. הנוסחה של 'אהבה רבה', מבטאת את אהבת ה' בדרגת ה'אהבה רבה', והנוסחה של 'אהבת עולם' מבטאת את האהבה בדרגת 'אהבת עולם'.
אַהֲבָה רַבָּה הִיא "אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים"
אַהֲבָה רַבָּה הִיא "אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (על פי שיר השירים ז,ז).
וְהִיא שַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ.
וְהִיא שַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ. אהבה זו אינה בדרגה של חוויה שאדם צריך ליצור אותה ולטפח אותה, אלא הריהי כמו שלהבת העולה מאליה, שאין צורך להדליק אותה ואין צורך ללבות אותה. הדימוי של "שלהבת העולה מאליה" (שנאמר על הדלקת המנורה) קשור גם לדברי חז"ל בעניין האש שעל המזבח, שמצד אחד היא "יורדת מן השמים", אך מצד שני מצווה "להביא מן ההדיוט" (ראו יומא כא,ב, וראו תורה אור לב,ב). אדם צריך קודם להביא את האש שלו, ולהתפלל שתרד גם האש מהשמיים. לעומת זאת, ב'אהבה רבה' האש באה מלמעלה בלא קשר למאמצי האדם מלמטה, אלא כשלהבת העולה מאליה.
וּבָאָה מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַתָּנָה. לְמִי שֶׁהוּא שָׁלֵם בְּיִרְאָה.
וּבָאָה מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַתָּנָה. אהבה זו שבאה מאליה אינה באה כתוצאה של עבודה שעשה אדם למטה, אלא כמתנה מלמעלה, למי שעצם מהותו נמצאת כרגע במדרגה זו. דהיינו, לְמִי שֶׁהוּא שָׁלֵם בְּיִרְאָה. לאחר שאדם הגיע לשלמות בבחינת היראה (שהיא שלמות האדם, כי "מה ה' אלהיך שואל מעמך – כי אם ליראה וגו'"), הוא מקבל כמתנה את האהבה בדרגה של 'אהבה בתענוגים'.
כַּנּוֹדַע עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר אַחַר אִשָּׁה שֶׁאַהֲבָה נִקְרֵאת 'אִישׁ' וְ'זָכָר', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זָכַר חַסְדּוֹ" וְ"אִשָּׁה יִרְאַת ה'" כַּנּוֹדַע.
כַּנּוֹדַע מה שייאמר לקמן עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר אַחַר אִשָּׁה (קידושין ב,ב). בדרך הרמז מבואר מאמר זה לעניין עבודת ה': שֶׁאַהֲבָה נִקְרֵאת 'אִישׁ' וְ'זָכָר', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זָכַר חַסְדּוֹ" (תהלים צח,ג). כלומר שבחינת החסד ואהבה היא בחינת זכר. וְ"אִשָּׁה – היא בחינת – יִרְאַת ה'" (משלי לא,ל), כַּנּוֹדַע. בכלל יודעים אנו שספירת החסד והאהבה נמצאת בקו הימין, שהוא הקו של הזכר, של המשפיע, ובחינת היראה נמצאת בקו השמאל, שהוא הקו של בחינת הנוקבא, בחינת המקבל. ונאמר כאן שמי שיגיע להיות מקבל בשלמות, שהיא מדרגת היראה – האהבה העליונה מחזרת אחריו להשפיע בו. כשם שנאמר על מדרגת הנבואה, שלאחר שאדם משיג את כל אותן המדרגות הראויות לנבואה – "מיד רוח הקודש שורה עליו וכו'"
וּבְלִי קְדִימַת הַיִּרְאָה אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְ'אַהֲבָה רַבָּה' זוֹ, כִּי אַהֲבָה זוֹ הִיא מִבְּחִינַת אֲצִילוּת, דְּלֵית תַּמָּן קִיצּוּץ וּפֵירוּד חַס וְשָׁלוֹם.
וּבְלִי קְדִימַת הַיִּרְאָה אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְ'אַהֲבָה רַבָּה' זוֹ, כִּי אַהֲבָה זוֹ הִיא מִבְּחִינַת עולם ה אֲצִילוּת, דְּלֵית תַּמָּן (שאין שם, בעולם האצילות) קִיצּוּץ וּפֵירוּד חַס וְשָׁלוֹם. עולם האצילות הוא עולם האחדות והשלמות, ואליו שייכת ה'אהבה רבה'. בעולם הזה אהבה זו היא כפי שנאמר 'מתנה' מעולם עליון, הניתנת במקרים נדירים לאנשים שהגיעו בתוך עצמם למעין אותה דרגה של עולם עליון. אהבה זו קשורה, כפי שהוסבר, לעצם הנפש, ולכן היא אינה קשורה ואינה תלויה ברציות של הנפש המתלבשות בפרט כזה או אחר. היא בעצם אינה מתייחסת כלל אל עולמנו המפורד והמוגבל, אלא אל עולם האצילות שאין בו גבול ופירוד, שבו הכוחות השונים, ההתייחסויות, הספירות, אינם נבדלים זה מזה כפי שהם בעולם שלנו אלא הם כיחידה אחת.
בדומה למה שנאמר לגבי ה'יראה עילאה' כך גם לגבי 'אהבה רבה', אין אדמו"ר הזקן מאריך בעניינה: הן משום שהיא נדירה מאוד, הן משום שהיא 'מתנה' (והספר הרי אינו עוסק במה שמקבל האדם אלא במה שעל האדם לעשות), והן משום שמי ששייך למדרגה זו בוודאי אינו זקוק לקרוא על כך בספרים. מה שנאמר כאן לא בא אלא להשלים את התמונה המתוארת בפרקים אלה, של עבודת ה' ביראה ובאהבה בכל בחינותיהן, ממטה מטה ועד למעלה מעלה.
אַךְ 'אַהֲבַת עוֹלָם' הִיא הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וְדַעַת בִּגְדוּלַּת ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַמְּמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב וּכְבִיטּוּל דִּבּוּר אֶחָד בַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, בְּעוֹדוֹ בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ אוֹ בְּחֶמְדַּת הַלֵּב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל
אַךְ 'אַהֲבַת עוֹלָם' הִיא אהבת ה' הַבָּאָה מהעולם, כלומר מֵהַתְּבוּנָה וְדַעַת בִּגְדוּלַּת ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כפי שהיא מתייחסת אל העולם. שכן ה'גדולה' מופיעה בעולם דווקא; אין משמעות לגדולה האלוקית אלא כפי שהיא מתגלה בעולמות וביחס לעולמות.
אֲשֶׁר עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ. מִמֵּילָא תִּתְפַּשֵּׁט מִדַּת הָאַהֲבָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ מִלְּבוּשֶׁיהָ. דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא תִּתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דְּבַר הֲנָאָה וְתַעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי לְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלֹא לַחְפּוֹץ כְּלָל שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם בִּלְתִּי ה' לְבַדּוֹ מְקוֹר הַחַיִּים שֶׁל כָּל הַתַּעֲנוּגִים.
אֲשֶׁר עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ. והתבוננות כאמור אינה רק מחשבה בעניין, אלא ההעמקה והמאמץ שייכנסו הדברים בתוך הווייתו הפרטית. מִמֵּילָא תִּתְפַּשֵּׁט מִדַּת הָאַהֲבָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ מִלְּבוּשֶׁיהָ. מידת האהבה עצמה שבנפש (כמו כל מידה) אינה מוגדרת על ידי האובייקטים של האהבה, אלא רק מתלבשת בהם. האובייקטים שהאהבה מתלבשת בהם הם רק ביטוי של האהבה התלוי בגורמים רבים, פנימיים וחיצוניים, המופיעים בחיי האדם. אמנם, על ידי ההתבוננות הזו ניתן, כפי שיבואר, להפשיט אותה מכל אותם לבושים חיצוניים. דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא תִּתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דְּבַר הֲנָאָה וְתַעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי לְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלֹא לַחְפּוֹץ כְּלָל (ו'חפץ' הוא כידוע פנימיות הרצון, המתייחס אל פנימיות הדברים ולא אל הלבושים החיצוניים)
שֶׁכּוּלָּם בְּטֵילִים בִּמְצִיאוּת וּכְלָא מַמָּשׁ קַמֵּיהּ חֲשִׁיבֵי וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּינֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם.
שֶׁכּוּלָּם, כל תענוגות העולם, בְּטֵילִים בִּמְצִיאוּת וּכְלָא מַמָּשׁ קַמֵּיהּ חֲשִׁיבֵי (וככלום ממש נחשבים מלפניו). כיוון שהוא "מקור חיים", וחיים פירושם עונג, על כן הוא מקור כל התענוגים.
כְּמוֹ שֶׁאֵין עֲרוֹךְ לְאַיִן וְאֶפֶס הַמּוּחְלָט לְגַבֵּי חַיִּים נִצְחִיִּים.
כְּמוֹ שֶׁאֵין עֲרוֹךְ לְאַיִן וְאֶפֶס הַמּוּחְלָט לְגַבֵּי חַיִּים נִצְחִיִּים. כמו החולף לעומת הנצח, כך כל מציאויות העולם ותענוגיו נראים קטנוניים ובלתי ראויים להתייחסות אל מול מושא האהבה היחיד, ה' לבדו.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם" וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם" (תהלים עג,כה-כו). וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (פרק מח). 'אהבת עולם' נקראת כך כי היא בעצם אהבת העולם, שבהגברה זו של העולם, ובהגברה של מה שיש באדם ביחס אל העולם, היא הופכת לאהבת ה'. ההתבוננות מחנכת את האדם, שאם הוא רוצה – שירצה דברים גדולים, שירצה בקב"ה ולא בדברים אחרים. וזאת לא משום שיש איסור לרצות דברים אחרים, אלא משום שבארץ ובשמיים אין די כדי לרוות את אהבתו, מפני שהשמיים והארץ הם קטני הערך ובלתי חשובים לרצות בהם אל מול המהות העליונה. הרי זה מעין האמור ביהושפט מלך יהודה: "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב יז,ו). יש דרך בעבודת ה' שלעולם אל לאדם להסתפק במה שיש לו. אם הוא מסתפק בעולם הזה שלו ואם הוא מסתפק בעולם הבא שלו – הוא אינו יכול להגיע לעבודת ה' באמת. כשם שיש עבודה מתוך התכווצות, מתוך הרגשת קטנותו, כך יש עבודה מתוך התרחבות, מתוך זה שאדם הוא גדול והוא רוצה יותר, שאין הוא מסתפק עוד בכל דבר שבתוך הגבולות. יש אנשים שאפשר לראות אצלם את הקו הזה, את ההשתוקקות העזה לחיים שהם מוכרחים להגיע בה עד לקב"ה, עד לחיי החיים, מפני שבפחות אין הם מוכנים להסתפק. רק כאשר גבה ליבו של אדם מעל לשמיים, כאשר הוא רוצה עוד יותר, כאשר "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" – אז "חלקי אלהים לעולם".
וְגַם מִי שֶׁאֵין מִדַּת אַהֲבָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ מְלוּבֶּשֶׁת כְּלָל בְּשׁוּם תַּעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי. יָכוֹל לְהַלְהִיב נַפְשׁוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן
וְגַם מִי שֶׁאֵין מִדַּת אַהֲבָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ מְלוּבֶּשֶׁת כְּלָל בְּשׁוּם תַּעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי. יש אנשים קרירים, שלעולם אינם מגיעים לגילויי אהבה, לא בדברים גשמיים ולא בדברים רוחניים, לא בקדושה ולא שלא בקדושה. אצל אנשים כאלה דומה שמידת האהבה אינה קיימת כמידה פעילה, הם יודעים שיש אהבה, הם בונים יחסים, אבל אין בזה לא תשוקה ולא עונג. ולכאורה, 'אהבת עולם', כאהבה המפתחת את גילויי האהבה הקיימים, אינה יכולה להתפתח אצל אדם כזה. ואף על פי כן, גם אדם כזה יָכוֹל לְהַלְהִיב נַפְשׁוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (בפרק הבא). ההתבוננות של אהבה זו אינה רק התבוננות של תחליף, של החלפת מושא האהבה הקטן בגדול, אלא זו התבוננות המגיעה עד עצם הנפש, שה' הוא חיי נפשו, ה'אני' שב'אני' שלו. ולכן, גם אדם שאין נפשו מתלבשת בפועל באהבות קטנות, כאשר הוא מתבונן בהתבוננות הזו הוא מגיע לאותה תפיסה שהמהות האלוקית היא המציאות היחידה, שאין הוא יכול להתעלם ממנה, שאין הוא יכול שלא להתייחס אליה. ובאותה שעה, אולי בפעם הראשונה בחייו, נדלקת כל מידת האהבה שבנפשו אל מול ההוויה האלוקית. וכפי שייאמר בפרק הבא: "נפשי אויתיך" – אתה הוא נפשי, ולכן איוויתיך.
עד כאן תיאור ארבע הבחינות שבאהבה וביראה. לסיומו של הפרק מוסיף אדמו"ר הזקן הערה על סדרן של בחינות אלה בפועל בעבודת ה'. הסדר הרגיל הוא כפי שאומרים בכמה נוסחים של 'לשם ייחוד': "בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו וכו'" (ביראה ואהבה ואהבה ויראה). מתחילים ב'דחילו', ביראה התחתונה, יראת הנוכחות, משם מגיעים ל'ורחימו', לאהבת עולם, משם לדרגה נוספת של 'רחימו', אהבה רבה, ומשם ליראה עילאה, 'ודחילו'. סדר זה הוא הסדר הקבוע והראוי לאדם שמתכנן את דרכו, וכפי שנזכר בפרק מא שהיראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", כי הדרך הנכונה והבטוחה לעלות אל ה' צריכה להתחיל מהבסיס של היראה. ואולם, אדמו"ר הזקן מוסיף כאן, שבמציאות יכול להיות גם אחרת.
וְהִנֵּה בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ,
וְהִנֵּה בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ, הכוונה ל'אהבת עולם', שכן האהבה שבבחינת 'אהבה בתענוגים', איננה קשורה בעצם לשום דבר, היא יחס פרטי בין האדם והקב"ה, היא אהבה שבה האוהב נמצא כביכול מבודד עם הקב"ה לבדו, ולכן כמעט שאין לייחס אותה אל הבחינות האחרות שבעבודת ה'.
פְּעָמִים שֶׁקּוֹדֶמֶת לְיִרְאָה. כְּפִי בְּחִינַת הַדַּעַת הַמּוֹלִידָה כַּנּוֹדַע.
פְּעָמִים שֶׁקּוֹדֶמֶת לְיִרְאָה. והשינוי מהסדר הוא כְּפִי בְּחִינַת הַדַּעַת הַמּוֹלִידָה את האהבה והיראה כַּנּוֹדַע. כמבואר בכמה מקומות,
[שֶׁהַדַּעַת כּוֹלֵל חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת, שֶׁהֵם אַהֲבָה וְיִרְאָה.
[שֶׁהַדַּעַת כּוֹלֵל חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת, שֶׁהֵם בפנימיות
ו פְּעָמִים שֶׁהַחֲסָדִים קוֹדְמִים לֵירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת].
בדרך כלל קודמת היראה, ואולם פְּעָמִים שֶׁהַחֲסָדִים קוֹדְמִים לֵירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת]. בדרך כלל קודמת היראה מפני שהיא במובנים רבים תחושה פשוטה וראשונית יותר. בשביל לפחד אדם צריך רק להיות מסופק בדבר, אבל בשביל לאהוב צריך יותר, צריך תמונה ברורה ומוחשית. אדם נכנס למקום חשוך ומפחד שמא יש שם משהו. אבל אין אדם נכנס למקום חשוך ובלתי מוכר בתחושה של אהבה שמא יש שם משהו טוב. ההרגשה של יראה כשלעצמה דורשת פחות התקשרות, פחות התבוננות ופחות חומר ממשי, ולכן הדרך הטבעית היא שהיראה באה לפני האהבה. די בתחושה הבלתי מוגדרת של חוסר נחת, שאדם מרגיש בנוכחות של משהו ואין הוא יכול לעשות עוד ככל העולה על רוחו. התחושה שיש "עין רואה ואוזן שומעת" אינה דורשת שאדם יראה אותה, היא דורשת רק שהוא יחשוש מפני מציאותה. לעומת זאת, בכדי לאהוב צריך לראות תמונה ברורה וממשית. ועם זאת, כיוון שהדעת קשורה, כפי שהוסבר, במבנה הנפש, בזמן ובמקום, בחברה ובסביבה, יכול לקרות גם להפך – שההתבוננות תניב את האהבה קודם, ורק אחר כך את היראה.
וְלָכֵן אֶפְשָׁר לְרָשָׁע וּבַעַל עֲבֵירוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה
וְלָכֵן אֶפְשָׁר לְרָשָׁע וּבַעַל עֲבֵירוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה. תשובה בכלל היא תנועה שאינה כסדר, ולכן אפשר שתשובה תתחיל מאהבה.
הַנּוֹלָדָהּ בְּלִבּוֹ בְּזָכְרוֹ אֶת ה' אֱלֹהָיו.
הַנּוֹלָדָהּ בְּלִבּוֹ בְּזָכְרוֹ אֶת ה' אֱלֹהָיו. לכתחילה גם בתשובה היה הסדר צריך להתחיל מיראה. הרשע היה צריך להגיע קודם להרגשה שהוא הולך בדרך לא טובה, להרגיש יראה שאוי לו אם ימשיך בדרך הזו, ומכאן להגיע לחרטה ולתשובה, ורק אחר כך להגיע לאהבת ה'. ואולם המציאות היא שאפשר שאדם שהוא רחוק מהקב"ה ייזכר לא רק 'מה עוללתי?' או 'היכן אני נמצא?' אלא ייזכר בקב"ה – וליבו יהמה אליו. אפשר גם לאדם רשע, ואפילו עשה עבירות בפועל, שיגיע להתעוררות מאהבה דווקא, ועד לאהבה רבה של כלות הנפש (כמעשה רבי אלעזר בן דורדיא).
וּמִכָּל מָקוֹם, הַיִּרְאָה גַּם כֵּן כְּלוּלָה בָּהּ מִמֵּילָא.
לגבי סדר זה, של אהבה הקודמת ליראה, מעיר אדמו"ר הזקן: וּמִכָּל מָקוֹם, הַיִּרְאָה גַּם כֵּן כְּלוּלָה בָּהּ באהבה מִמֵּילָא. כל אהבה שאין עימה יראה כלל, בין אהבה שבין אדם למקום ובין אהבה שבין אדם לחברו, אינה אהבה אלא הוללות. אהבה שכזו אינה אלא יחס מהסוג של אדם המתנפל על דבר מאכל שהוא מתאווה לו בלא שום מעצורים.
רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קַטְנוּת וְהֶעְלֵם, דְּהַיְינוּ יִרְאַת חֵטְא שֶׁלֹּא לִמְרוֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם.
רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קַטְנוּת וְהֶעְלֵם, דְּהַיְינוּ יִרְאַת חֵטְא שֶׁלֹּא לִמְרוֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם. גם אהבת ה' הזו אינה מופשטת ממציאות החיים בעולם הזה, ובסופו של דבר היא גם גורמת לאדם שיימנע מלעבור עבירות. יש בה, כמו בכל אהבה של אמת, גם צד של הימנעות מפגיעה והעלבה של האהוב. היא אינה יראת ה', אבל היא מכל מקום יראת חטא. לא בכל ההיקף והמודעות שזו עבירה ואסור לעשותה, אבל באופן זה שהוא אינו עושה עבירה נגד הקב"ה.
וְהָאַהֲבָה הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ.
וְהָאַהֲבָה הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ. הרגש המוחש, הרגש הדומיננטי, היא האהבה. והיראה היא רק בהתייחסות, בהקבלה לאהבה הזו. כיוון שהוא כל כך אוהב את ה' הוא לא יעשה דבר נגד רצונו, אבל ההרגשה הפועלת והחיה בתוכו היא האהבה.
אַךְ זֶהוּ, דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְהוֹרָאַת שָׁעָה, בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית מֵאֵת ה' לְצוֹרֶךְ שָׁעָה,
אַךְ זֶהוּ, כאשר האהבה קודמת ליראה, הוא דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְהוֹרָאַת שָׁעָה, בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית מֵאֵת ה' לְצוֹרֶךְ שָׁעָה, לגבי אדם מסוים בזמן מסוים, בסיטואציה מסוימת בחייו. ישנה הדרך השיטתית, הרציונלית, שאדם לומד ומתקדם בסדר ידוע, שלב אחר שלב. אולם קורה לפעמים שאדם מסוים צריך לדלג על השלב הראשון, מפני שהשלב הראשון אינו שייך כעת להבנתו ולמהות נפשו. אין הוא מדלג עליו במהות אלא רק לפי שעה, מפני שהוא מתחיל כעת בקצה האחר דווקא.
ישנו סיפור, מתחום הלימוד אמנם, אבל הוא נוגע באותה נקודה. יהודי אחד הביא אל הרבי את בנו הקטן, שהיה ילד חכם ונבון ואף על פי כן לא הצליחו, לא בפיתוי ולא בכפייה, ללמדו אל"ף בי"ת. הרבי ביקש לראות את הילד, שוחח עימו זמן מה, ואחר כך אמר להורים שהוא מייעץ ללמד אותו גמרא. עשו ההורים כעצת הרבי, והילד אמנם למד גמרא ולאחר זמן אף התחיל ללמוד אל"ף בי"ת. וההסבר הוא, כי הילד היה ילד שנועד להיקף גדול של לימוד, ולימוד של אל"ף בי"ת היה בשבילו משעמם וחסר משמעות. ולכן הציע הרבי לדלג על השלב הזה וללמדו מיד גמרא, שתעניין ותרתק אותו, ואחר כך הוא יוכל גם לחזור ולהשלים את לימוד האל"ף בי"ת. וכך גם בתחום של אהבה ויראה – יכול להיות אדם, ויכול להיות זמן, שצריך להגיע לאהבה גדולה דווקא, לפני שהוא יכול להגיע ליראה קטנה.
כַּמַּעֲשֶׂה דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדְּיָיא
כַּמַּעֲשֶׂה, שנעשה למופת של תשובה, דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדְּיָיא (עבודה זרה יז,א). מסופר על אלעזר בן דורדיא שלא הניח עבירה שלא עבר. יום אחד אמרה לו זונה אחת דברים שמשמעם היה שהתרחק כל כך עד שאותו כבר לא יקבלו בתשובה. הדבר נגע כנראה בנקודת נפשו, וביקש לחזור בתשובה. ישב וביקש רחמים, ביקש וחיפש בכל מקום דרך של תשובה, ולא מצא. לבסוף החליט שאין הדבר תלוי אלא בו, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצאה נשמתו. ומסופר שיצאה בת קול ואמרה: "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". רבי אלעזר בן דורדיא הגיע בזמן קצר, בקפיצה, לאותה דרגה של אהבה, של שפיכת הנפש לפני ה', כזו שאחרים מגיעים אליה אולי בעבודה קשה של שנים רבות. ולכן, כמסופר בהמשך, בכה רבי ואמר: "יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת".
אכן העירו על כך שאדמו"ר הזקן מדבר כאן על אהבה, והמעשה של רבי אלעזר בן דורדיא הוא מעשה של תשובה. ויש לומר שהסיפור הוא אמנם סיפור של תשובה, אבל תשובה מאהבה.
אֲבָל סֵדֶר הָעֲבוֹדָה הַקְּבוּעָה וּתְלוּיָה בִּבְחִירַת הָאָדָם. צָרִיךְ לְהַקְדִּים תְּחִלָּה קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת עַל יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה, בִּבְחִינַת קַטְנוּת עַל כָּל פָּנִים, בְּ"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב".
אֲבָל סֵדֶר הָעֲבוֹדָה הַקְּבוּעָה וּתְלוּיָה בִּבְחִירַת הָאָדָם. רבי אלעזר בן דורדיא לא תכנן מראש את התשובה שלו. הדבר הגיע אליו, הוא כביכול הובל לנקודה של התעוררות גדולה כל כך, של רגש עמוק כל כך, של אהבה שקודמת לכל דבר. אבל בסדר שאדם קובע לעצמו צָרִיךְ לְהַקְדִּים תְּחִלָּה קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת עַל יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה, בִּבְחִינַת קַטְנוּת עַל כָּל פָּנִים, בְּ"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב". השלב הראשון בעבודה מסודרת הוא להגיע לדרגה של 'יראה תתאה', ובדרגה הנמוכה והבסיסית ביותר הוא להיות "סור מרע ועשה טוב". אפילו לא מפני יראת העונש, אלא מפני עצם הפחד לצאת מן המסגרת.
לְהָאִיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּאוֹר הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ.
התחלה של יראה זו נחוצה כדי לְהָאִיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּאוֹר הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ. כדי שאפשר יהיה להאיר על הנפש, היא צריכה להיות בנויה לפי "סור מרע ועשה טוב". תבנית זו היא המסגרת ההכרחית כדי לשמור את סיכוייה של הנפש להמשיך לבנות ולהיבנות באופן הראוי.
וְאַחַר כָּךְ, יָאִיר עָלֶיהָ אוֹר הָאַהֲבָה.
וְאַחַר כָּךְ, לאחר שאדם פועל במסגרת של "סור מרע ועשה טוב", יָאִיר עָלֶיהָ אוֹר הָאַהֲבָה. כך היא דרך המלך, דרך החינוך: אדם נכנס למסגרת של עול מלכות שמיים, בבחינת יראה תתאה, ומאיר את עצמו באור התורה והמצוות, ואחר כך מגיע לאהבת ה'.
[כִּי 'וְאָהַבְתָּ' בְּגִימַטְרִיָּא ב' פְּעָמִים 'אוֹר' כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן ].
[כִּי 'וְאָהַבְתָּ' בְּגִימַטְרִיָּא ב' פְּעָמִים 'אוֹר' כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן (חכמה נסתרת) ].
פרק זה עסק בהיקף הגדול של עבודת ה', בחלקו הראשון ביראה ובחלקו השני באהבה. ההיקף הגדול בתחום זה הוא החלוקה שבין 'יראה תתאה' מצד אחד ו'יראה עילאה' מהצד השני, ובין 'אהבת עולם' מצד אחד ו'אהבה רבה' מהצד השני. שכן חלוקות אלו מגדירות את היחסים שבין אדם ואלוקים בהיקף הגדול והכולל של המציאות: בבחינת ה'ממלא' וה'סובב', בבחינת האלוקי שבתוך כל המציאות והאלוקי שמעבר לכל המציאות. ביראה, ההבחנה היא בין היראה התחתונה הנובעת מהתפיסה הראשונית הקיומית של העולם הזה, המתחילה מהכרת העולם והקודמת להשגת אלוקות – "אם אין יראה אין חכמה", לבין היראה העליונה, יראת בושת, הנובעת מהכרת המציאות האלוקית שמעבר לעולם ומעבר להשגת העולם, שהיא רק המסקנה האחרונה של כל ההשגות – "אם אין חכמה אין יראה". ובאהבה, ההבחנה היא בין 'אהבה רבה' שהיא 'שלהבת העולה מאליה', שאין היא תלויה במה שעושה האדם בעולם אלא ברצון האלוקי כשלעצמו, לבין 'אהבת עולם' הנובעת מההתבוננות של האדם בעולם, בהפשטת העולם ואהבותיו מכל לבושיהם החיצוניים, שלא לחפוץ עוד בלבושים ובעטיפות, כי "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". בסוף הפרק נוספה הערה לגבי סדר העבודה, לגבי הסדר של כל הבחינות הללו שבהן דובר בפרק זה, ונאמר שהסדר הוא 'יראה תתאה' ("סור מרע ועשה טוב") ואחר כך אהבה. ואולם במקרים יוצאים מהכלל אפשר שיהיה גם אחרת, שתקדם דרגת האהבה להתגלות בנפש קודם לכל דרגות היראה. ועל דרגות האהבה במפורט, ובאופן פנימי יותר, ידובר בפרק הבא.