חזור
לקוטי אמרים
פרק מבוְהִנֵּה בְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְעֵיל בְּעִנְיַן יִרְאָה תַּתָּאָה. יוּבָן הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" אַטּוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא? .
וְהִנֵּה בְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְעֵיל בְּעִנְיַן יִרְאָה תַּתָּאָה. שעניינה כאמור שלא לעשות הפך רצון ה', ואחר שנתבאר (בתחילת הפרק הקודם) אופן השגתה של יראה זו, על ידי ההתבוננות בדעת כו', יוּבָן הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא (ברכות לג,ב) עַל פָּסוּק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים י,יב). ושואלים בתלמוד (שם): אַטּוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא? (וכי יראה דבר קטן הוא?) . כי מסגנון הדברים "כי אם ליראה" נשמע כאילו היא דבר קטן – בסך הכול מה ה' שואל מעימך? לא דבר גדול, רק ליראה וכו'. והלוא כל המשתדל בקניין היראה יודע שיראה אינה דבר קטן, וכי אנשים יכולים לעמול על כך כל חייהם ולא להגיע ליראה. זאת ועוד, אף אצל הקב"ה אין היראה נחשבת לדבר קטן, כמו שנאמר בתלמוד שם: "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג,ו). שהדבר היחידי שיקר בעיני ה', שה' מחשיב אותו ואוצר אותו לפניו, הריהו יראת שמיים!
אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא וכו' .
בתלמוד שם מובאת גם תשובה לשאלה זו: אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא וכו' (כן, אצל משה דבר קטן הוא) . ומבואר בתלמוד משל לזה, שכאשר מבקשים מאדם דבר שיש בידו – נדמה לו כדבר קטן, ואולם כשמבקשים מאדם דבר שאין בידו – נדמה לו כדבר גדול. כך גם לגבי משה רבינו: כיוון שיש בידו יראה זו – הריהי לגביו דבר קטן (ובמקומות אחרים מבואר כי משה הוא בבחינת ביטול במציאות, "ונחנו מה", בבחינת יראה עילאה, ולגביו יראה תתאה היא דבר קטן).
דְּלִכְאוֹרָה אֵינוֹ מוּבָן הַתֵּירוּץ, דְּהָא "שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ" כְּתִיב.
דְּלִכְאוֹרָה אֵינוֹ מוּבָן הַתֵּירוּץ, "לגבי משה וכו'", דְּהָא "שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ" כְּתִיב. אילו היה משה רבינו אומר זאת לגבי עצמו – ניחא, אבל בפירוש הוא אומר "שואל מעמך", שה' שואל זאת ממך וממני ומכל אדם מישראל. התירוץ הוא שאצל משה זה דבר קטן, אבל בסופו של דבר אליי הכתוב מדבר, ואצלי זה אינו דבר קטן!
אֶלָּא הָעִנְיָן הוּא, כִּי כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהּ מִבְּחִינַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
אֶלָּא הָעִנְיָן הוּא, כִּי כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהּ מִבְּחִינַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. בשביל אדם מישראל משה אינו רק תופעה בהיסטוריה, אלא חלק מחיי הנפש הנוכחיים שלו בהווה. לא כל אדם מישראל הוא משה בשלמות, אבל יש בכל אחד משהו ממשה. יש אנשים שיש בהם יותר ויש שיש בהם פחות, אבל בכל אחד, באשר הוא ישראל, יש הארה והמשכה כלשהי מבחינת משה.
כִּי הוּא מִשִּׁבְעָה רוֹעִים הַמַּמְשִׁיכִים חַיּוּת וֶאֱלֹהוּת לִכְלָלוּת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם רוֹעִים,
כִּי משה רבינו הוּא מִשִּׁבְעָה רוֹעִים הַמַּמְשִׁיכִים חַיּוּת וֶאֱלֹהוּת לִכְלָלוּת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בכל הדורות, שֶׁלָּכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם רוֹעִים, כשם שהרועה זן ומפרנס בגשמיות את הצאן, כך ה'רועים' זנים ברוחניות, בחיות אלוקית, את כל נשמות ישראל שבכל הדורות.
וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הוּא כְּלָלוּת כּוּלָּם.
וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הוּא כְּלָלוּת כּוּלָּם. כפי שנאמר, כל אחד משבעת הרועים הוא ה'רועה' הזן את ישראל באחת משבע המידות: הגדולה והגבורה והתפארת וכו'. וביניהם יש למשה רבינו מעמד מיוחד, פנימי, שכולל את המידות כולן, כמו הכרת מציאות שמתוכה צומחות רגשות והתייחסויות כלפיה – אהבה או יראה וכו'. גם שלא על דרך הסוד היה למשה, כרועה וכמנהיג ישראל, מעמד מיוחד. משה היה בימי חייו גם נביא, גם מלך וגם כהן, ובמובן זה גם בחייו היה מעמדו המיוחד בהיסטוריה היהודית כולל את כל שבעת הרועים.
וְנִקְרָא רַעְיָא מְהֵימְנָא .
וְנִקְרָא רַעְיָא מְהֵימְנָא (הרועה הנאמן) . וכך גם קורא לו הקב"ה: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב,ז). משה אינו רק נביא,
ל'רעיא מהימנא' יש גם פירוש אחר, הקשור לפירוש זה – שהוא רועה את האמונה.
דְּהַיְינוּ שֶׁמַּמְשִׁיךְ בְּחִינַת הַדַּעַת.
דְּהַיְינוּ שֶׁמַּמְשִׁיךְ בְּחִינַת הַדַּעַת. משה רבינו הוא המלמד והמשפיע דעת לנשמות ישראל. הדעת היא אמנם שכל והכרה, אבל היא השכל שחודר אל המידות – היא פנימיותן, ההכרה והטעם שבהן – ובכך היא משפיעה על המידות, להטותן ולגדלן כפי הבנת השכל ודעתו. ככל 'שבעת הרועים', גם משה רבינו רועה ומפרנס את המידות, אלא שמשה אינו רועה מידה אחת, כזו או אחרת, אלא את כל המידות, בדעת שהיא פנימיות כל המידות.
לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, לֵידַע אֶת ה', כָּל אֶחָד כְּפִי הַשָּׂגַת נִשְׁמָתוֹ, ו שָׁרְשָׁהּ לְמַעְלָה וִינִיקָתָהּ מִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. הַמּוּשְׁרֶשֶׁת בְּדַעַת הָעֶלְיוֹן שֶׁבְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת. הַמְיוּחָדוֹת בְּמַאֲצִילָן בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהוּא וְדַעְתּוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע
לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, לֵידַע אֶת ה', כָּל אֶחָד כְּפִי הַשָּׂגַת נִשְׁמָתוֹ, במידה ובאופן שנשמתו הפרטית מסוגלת לשאת. ומידה זו היא לפי שָׁרְשָׁהּ של הנשמה לְמַעְלָה במקור מחצבתה, שלפי מעלת הנשמה בשורשה כן תגדל השגתה וִינִיקָתָהּ מִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. כפי שהוסבר, הנשמות במקורן יונקות משבעת הרועים, ובמובן זה הדעת שיש לכל אחד מישראל יונקת מנשמת משה רבינו, הַמּוּשְׁרֶשֶׁת בְּדַעַת הָעֶלְיוֹן שֶׁבְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת. והספירות של עולם האצילות הן הַמְיוּחָדוֹת בְּמַאֲצִילָן בָּרוּךְ הוּא. ובלשונו של הרמב"ם: שֶׁהוּא וְדַעְתּוֹ וחייו אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע ("והוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה". הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה י, ומבואר לעיל פרק ב בהגהה ובשער היחוד והאמונה פרק ז). ונמצא שיניקת הדעת של כל אחד מנשמת משה רבינו היא יניקה מהדעת העליונה, שבעצם אינה רק דעת אלא גם היודע וגם הידוע; היא הדעת באלוקות, שהיא גם הדעת האלוקית.
כאשר כלל ישראל עמדו לפני הר סיני, לא רק אבותינו שבאותו הדור, אלא כל נשמות ישראל, שהיו ושיהיו,
וְעוֹד זֹאת יָתֵר עַל כֵּן.
וְעוֹד זֹאת יָתֵר עַל כֵּן. נוסף על הדעת שמקבל כל אחד מישראל ביניקתו משורש נשמתו מנשמת משה, הוא גם מקבל דעת מפי ספרים ומפי סופרים, מהחכמים שבאותו הדור.
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יוֹרְדִין נִיצוֹצִין מִנִּשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וּמִתְלַבְּשִׁין בְּגוּף וְנֶפֶשׁ
שבְּכָל דּוֹר וָדוֹר יוֹרְדִין נִיצוֹצִין מִנִּשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (ו'ניצוצין' הוא מן העצמוּת, ולמעלה מ'יניקה' כאמור לעיל). וּמִתְלַבְּשִׁין בְּגוּף וְנֶפֶשׁ, ולא בגוף על ידי התלבשות בנפש תחילה, כי אם כמו בגוף משה רבינו עליו השלום, היינו שגם מצד גופם נקראים משה.
שֶׁל חַכְמֵי הַדּוֹר "עֵינֵי הָעֵדָה" לְלַמֵּד דַּעַת אֶת הָעָם וְלֵידַע גְּדוּלַּת ה' וּלְעָבְדוֹ בְּלֵב וָנֶפֶשׁ.
שֶׁל חַכְמֵי הַדּוֹר "עֵינֵי הָעֵדָה" (במדבר טו,כד).
כִּי הָעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב הִיא לְפִי הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וְנֶפֶשׁ חֲפֵיצָה" .
כִּי הָעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב הִיא לְפִי הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וְנֶפֶשׁ חֲפֵיצָה" (דברי הימים א כח,ט) . העבודה שבלב באהבת ה' וביראת ה' היא לפי הדעת, כפי שנאמר במקומות אחרים:
וְלֶעָתִיד הוּא אוֹמֵר: "וְלֹא יְלַמְּדוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי וגו'" .
וְלֶעָתִיד הוּא אוֹמֵר: "וְלֹא יְלַמְּדוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי וגו'" (ירמיה לא,לג) . לעתיד לבוא, בזמן הגאולה השלמה, כל אחד ידע את ה' מעצמו. אמנם בזמן הזה הוא כמו שכתוב: "דע את אלהי אביך", שדעת אלוקים היא כפי שאנו לומדים מפי "חכמי הדור עיני העדה". ואולם, מאחר שלעתיד לבוא תהיה הדעת בשלמות ובאופן הראוי, ניתן ללמוד מכך על אודות מהות הדעת בכלל, ועל אודות מהותה הפנימית של הדעת שאותה אנו מחפשים גם כעת, שהיא כאמור השורש לכל עבודת ה' (וכמבואר בהמשך).
אַךְ עִיקַּר הַדַּעַת אֵינָהּ הַיְּדִיעָה לְבַדָּהּ, שֶׁיֵּדְעוּ גְּדוּלַּת ה' מִפִּי סוֹפְרִים וּמִפִּי סְפָרִים.
אַךְ עִיקַּר הַדַּעַת אֵינָהּ הַיְּדִיעָה לְבַדָּהּ, שֶׁיֵּדְעוּ גְּדוּלַּת ה' מִפִּי סוֹפְרִים וּמִפִּי סְפָרִים. גם בשימוש הלשון בזמננו, עיקר הדעת אינה מכלול הידיעות הנלמדות והנרכשות מפי חכמי הדור ("סופרים") ומפי הספרים שכתבו חכמי הדורות הקודמים. וכמובן, אין הכוונה לומר שאין ללמוד מהם – להפך, אין דרך אחרת להגיע לידיעה אלא באמצעות למידה זו – אלא שאין די בכך שאדם יודע מה שאומרים האחרים. זה שיודע את ה' אינו מי שהוא מומחה בתיאולוגיה, שבקי בכל הספרים, ואף לא מי שיכול לחזור על מה שכתוב בכל ספרי הקבלה.
אֶלָּא הָעִיקָּר הוּא לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ בִּגְדוּלַּת ה' וְלִתְקוֹעַ מַחֲשַׁבְתּוֹ בַּה' בְּחוֹזֶק וְאוֹמֶץ הַלֵּב וְהַמּוֹחַ, עַד שֶׁתְּהֵא מַחֲשַׁבְתּוֹ מְקוּשֶּׁרֶת בַּה' בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק, כְּמוֹ שֶׁהִיא מְקוּשֶּׁרֶת בְּדָבָר גַּשְׁמִי שֶׁרוֹאֶה בְּעֵינֵי בָשָׂר וּמַעֲמִיק בּוֹ מַחֲשַׁבְתּוֹ.
אֶלָּא הָעִיקָּר הוּא לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ בִּגְדוּלַּת ה' וְלִתְקוֹעַ מַחֲשַׁבְתּוֹ בַּה' בְּחוֹזֶק וְאוֹמֶץ הַלֵּב וְהַמּוֹחַ, עַד שֶׁתְּהֵא מַחֲשַׁבְתּוֹ מְקוּשֶּׁרֶת בַּה' בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק, כְּמוֹ שֶׁהִיא מְקוּשֶּׁרֶת בְּדָבָר גַּשְׁמִי שֶׁרוֹאֶה בְּעֵינֵי בָשָׂר וּמַעֲמִיק בּוֹ מַחֲשַׁבְתּוֹ. ידיעת ה' בעיקרה אינה הידיעה של מה שיודעים אחרים על ה', אלא אותה ידיעה שאדם עצמו יודע. לשם כך אדם צריך לעבוד על הידיעות שלו, על ההבנות שלו, להעמיק בזה ולהשקיע מאמץ וזמן לחשוב על זה, עד שאיכות הידיעה תשתנה – שתהיה באותה איכות ובאותה עוצמה כשם שאדם יודע את עצמו ואת הדברים הבסיסיים ביותר בהכרת המציאות שלו, לפחות כשם שאדם יודע את השולחן שלפניו. הדעת היא נקודת התמצית של ההכרה – 'ככה זה!'
הדעת, כפי שייאמר בהמשך, היא ההתקשרות. ההתקשרות אל מה שיודעים ושחושבים עליו, להגיע לתפיסה הברורה בממשותו ובנוכחותו של הדבר. ולכן, מבחנה הראשון של הדעת הוא תמיד: האם יש קשר או אין קשר? האם יש יחס – משיכה, דחייה וכו' – או אין כל יחס? כאשר קשר קיים אפשר גם להוסיף ולמלא אותו עוד ועוד ברגשות ובמסקנות, אבל אם אינו קיים – אין משמעות ואין ערך לכל השאר.
כַּנּוֹדָע שֶׁדַּעַת הוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת, כְּמוֹ "וְהָאָדָם יָדַע
כַּנּוֹדָע שֶׁדַּעַת הוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת, כְּמוֹ שכתוב: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וגו'" (בראשית ד,א). הדעת היא הקשר, האיחוד והזיווג. ולכן, כאשר אנו רק שומעים ולומדים על קיומו של דבר – אין זה אומר שאנו יודעים אותו. כי 'לדעת' פירושו להיות הוא עצמו מקושר עם הדבר, ולא לדעת על מציאותו מפי צד שלישי.
וְכֹחַ זֶה וּמִדָּה זוֹ לְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בַּה', יֵשׁ בְּכָל נֶפֶשׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, בִּינִיקָתָהּ מִנִּשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
וְכֹחַ זֶה וּמִדָּה זוֹ לְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בַּה', יֵשׁ בְּכָל נֶפֶשׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, בִּינִיקָתָהּ מִנִּשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. הכוח הזה, לדעת את ה', נמצא בכל אחד מישראל. גם אצל זה שדעתו שפלה לגבי כל נושא אחר, גם מי שאין לו בדרך כלל השגה בנושאים מופשטים – מצוי בו הכוח לדעת את ה'. כוח זה, שהיה בשלמותו סגולתו של משה רבינו, מועבר ממשה, בהיותו אחד מרועי ישראל, לכל אדם מישראל. לא בשלמות, לא באיכות וברמה כפי שהוא אצל משה, אבל משהו מזה נקלט אצל כל אדם, לפי ערכו ולפי מעשיו.
רַק מֵאַחַר שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה הַנֶּפֶשׁ בַּגּוּף, צְרִיכָה לִיגִיעָה רַבָּה וַעֲצוּמָה
רַק מֵאַחַר שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה הַנֶּפֶשׁ בַּגּוּף, צְרִיכָה לִיגִיעָה רַבָּה וַעֲצוּמָה כדי להוציא את כוח הדעת הזה אל הפועל. הכוח אמנם קיים בכל נפש, אבל הבעיה היא שהנפש הזו אינה קיימת באדם לעצמה ואינה פועלת בעצמה אלא כשהיא מלובשת בתוך הגוף. לא רק פעולות של עשייה, אלא גם תהליכי המחשבה האנושיים אינם תהליכים נפשיים בלבד אלא תהליכים שעוברים דרך המוח, והמוח הוא גופני בדיוק כמו היד או הרגל. המעטה של הגוף, העוטף את הנפש, יוצר הגבלות רבות ועצומות בכלל, ובפרט על כושרה הפנימי והמיוחד של הנפש לדעת את ה'. וכדי להסיר את הכיסויים הללו ולגלות את הפוטנציאל הטמון תחתם, צריך להשקיע מאמץ. מה שנדרש אינו רק להיות מקבל פסיבי של תחושות וגירויים, לכך אין צורך ביגיעה רבה, אלא לשבור ולהשתחרר מהמבנה המגביל והמסתיר של הגוף ושל מושגי הגוף הגשמי – ולכך צריך יגיעה רבה ועצומה.
כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, הָאַחַת הִיא 'יְגִיעַת בָּשָׂר'. לְבַטֵּשׁ אֶת הַגּוּף וּלְהַכְנִיעוֹ שֶׁלֹּא יַחְשִׁיךְ עַל אוֹר הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הַזֹּהַר דְּגוּפָא דְּלָא סָלֵיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמָתָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ .
ויגיעה רבה ועצומה זו היא כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, במובן זה שהיא עובדת בשני מישורים: הָאַחַת הִיא 'יְגִיעַת בָּשָׂר'. יגיעת בשר היא יגיעה שתפקידה להסיר את המַעֲטִים הנובעים מהגוף ומהתבניות של המציאות החומרית שאנו חיים בה. והיא: לְבַטֵּשׁ אֶת הַגּוּף וּלְהַכְנִיעוֹ שֶׁלֹּא יַחְשִׁיךְ עַל אוֹר הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (פרק כט) בְּשֵׁם הַזֹּהַר (חלק ג קסח,א): דְּגוּפָא דְּלָא סָלֵיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמָתָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ (הגוף שלא עולה בו אור הנשמה – שוברים אותו) . הגוף שלא נאחז בו ושלא חדר בתוכו אור הנשמה, צריך לשבור אותו כדרך ששוברים בול עץ גדול ועבה שאין האש נאחזת בו. דרך אחת לעשות זאת היא על ידי תעניות וסיגופים של הגוף. דרך זו, אף שיש מצבים שהיא יעילה בהן, אין המחבר מדבר בה כאן. טעם אחד הוא, מעבר לכל שאר הקשיים והבעיות שיש בדבר, שאין הדרך הזו מגיעה אל שורשי הדברים. הבעיה האמיתית הרי אינה כמה אדם אוכל אלא איך הוא אוכל; לא מה אדם עושה עם גופו, אלא מה המקום שהוא נותן לזה בתוך נפשו; לא מה עושה או לא עושה הגוף, אלא כיצד הנפש מתייחסת לזה, וזה בסופו של דבר קובע את מהות היחסים בין הגוף והנפש. ובעיה נוספת שיש בדרך הזו, שכבר עמדו עליה גדולי החסידות, היא שאין אנו יכולים לפגוע בגוף מבלי שהנפש תיפגע גם היא. כאשר רוצים לנער בגד מאבק, אפשר לפשוט אותו ואז לנער אותו ולהכות בו עד שהאבק יוצא – אבל את הגוף אי אפשר להפשיט מהנפש, וכאשר מנערים ומכים אותו צריך לזכור תמיד שבתוכו יש מישהו שאף אותו מנערים ומכים. הפעולה על הגוף פועלת גם על הנפש, וכאשר מחלישים את כוחות הגוף, את תשוקותיו ומאווייו, מחלישים באופן פרופורציונלי גם את כוחות הנפש. ומשום הבעייתיות שבדרך הזו, מעדיף כאן אדמו"ר הזקן לעסוק בדרכים אחרות.
וְהַיְינוּ עַל יְדֵי הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה מֵעוֹמֶק הַלֵּב כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם .
כיוון שאי אפשר לפגוע בגוף ובכוחותיו המסתירים באופן סלקטיבי, על ידי שמכים אותם מבחוץ, הדרך שיכולה להועיל היא לנסות ולפגוע בו מבפנים; לא על ידי שבירת הגוף, אלא על ידי 'שבירת הלב'. וְהַיְינוּ עַל יְדֵי הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה מֵעוֹמֶק הַלֵּב כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם (פרק כט) . 'שבירת הלב' היא במילים אחרות שבירת הישות, שבירת תחושת ה'אני' כמרכז העולם. ולכן, כפי שמבואר שם, על ידי הרהורי תשובה, על ידי שאדם חושב על חטאיו, על פגמיו ועל חוסר שלמותו, ולא במחשבה חיצונית בלבד (כפי שהוא חושב על חטאים של מישהו אחר) אלא מעומק ליבו, בתוכו ובפנימיותו – הוא מגיע ל'שבירת הלב'.
בעיית הגוף, כמסך בפני הדעת, היא בכך שהאדם בונה בתודעתו עולם שמרוכז כולו סביב לגוף שלו, ופירושו של דבר סביב לישות האני שלו, הנבדל מכלל המציאות. כל הגדלה ופיתוח של הדעת, כל יכולת הלימוד האנושית, תלויה ביכולת לשכוח את עצמו, ביכולת להקטין ולבטל את ישות האני. כדי לקלוט צריך להיות כלי קיבול, כלי ריק. בכלי מלא אין מקום לעוד, כלי מלא רק רוצה לשפוך את מה שיש בו, ואינו רואה ואינו מקבל שום דבר. אדם יכול לנסוע בכל העולם ולהישאר אדם פרובינציאלי, הוא יכול לעבור בכמה עולמות בלי שהעולם שלו משתנה במשהו (ומאידך גיסא, אדם גם יכול לשבת בפינה קטנה ולהיות בראייתו חובק עולם). כדי לדעת, ובייחוד כדי לדעת אלוקים, צריך משום כך לשבור את התחושה של 'אני ואפסי עוד', את תחושת הישות הנובעת בעיקרה מהישות הגופנית.
לפעמים השבר הזה מגיע אל האדם מבחוץ. אדם עלול להימצא במצוקה גדולה, ודווקא אז הוא מתחיל לראות ולהרגיש דברים אחרת לגמרי ובהיקף אחר משהרגיש קודם לכן. אין זה, כמו שסבורים כמה אנשים, שאדם בורח מצרה ומוצא מקלט אצל הקב"ה, אלא משום שהצרה והצוקה שברה בשבילו את מעטה האני, הוא רואה עתה מה שלא ראה קודם ומתקשר במה שלא התקשר קודם. אכן דרך זו, של ייסורי נפש מדכאים, אין אדם יכול ורשאי להביא על עצמו. והדרך שמציע כאן אדמו"ר הזקן היא כאמור "על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב", שגורמים לאדם להרגיש שמוטב לו לא לדבר על עצמו, לא לחשוב על עצמו. ובאותה שעה נפתח הפתח לאותו ניצוץ שבתוכו לקשר את דעתו באלוקי שמעבר לכל זה.
וְהַשֵּׁנִית הִיא יְגִיעַת הַנֶּפֶשׁ.
וְהַשֵּׁנִית הִיא יְגִיעַת הַנֶּפֶשׁ. העבודה ב'יגיעת בשר', בשבירת המחסומים השייכים אל הגוף, הינה בעיקרה עבודה של הכנה. ואמנם, לאחר שהוא הסיר את המכשולים ונטרל כביכול את ההפרעות החיצוניות, מגיע השלב של העבודה הפנימית יותר, של 'יגיעת נפש'.
עצם הדבר, שצריך יגיעת נפש, הוא דבר שצריך להבינו ולדעתו היטב. צריך להבין שמי שרוצה לדעת את ה' צריך להקדיש לכך זמן ומאמץ. ומי שאינו מוכן להשקיע בכך יותר עבודה משהוא משקיע ברכישת כרטיס לתיאטרון, אל יצפה שיקבל בתמורה יותר מזה.
קורה אמנם, מפעם לפעם, שגם בלא יגיעה נפתח לפתע פתח – לפתע עולם שלם הופך לבהיר וצלול, ואדם מרגיש באותה שעה שהוא יכול לראות מקצה לקצה. ואולם הארות אלו, ככל שהן זוהרות, אינן הארות שמשנות דברים באופן ממשי. האדם אינו הופך להיות אדם אחר, והוא גם אינו לומד שום דבר שלא ידע קודם. זו ללא ספק מתנה של מעלה, הארה של מעלה, אבל אין היא נעשית בכך ההארה שלו. המשמעות של הארה כזו לגבי האדם, היא מעין מה שמתאר הרמב"ם לגבי חוויית הנבואה. אדם הולך בחושך, הוא אינו יודע לא דרך ולא כיוון, ולפתע מבריק ברק לחלקיק של שנייה, ושוב חושך. קודם היה חושך ואחר כך שב החושך כפי שהיה, אולם באמצע היה גם חלקיק של זמן שהיה בו אור והוא ראה משהו. מה שראה נותן לו מכל מקום כיוון, לאן להמשיך וללכת, להמשיך לעבוד, גם בחושך. ההארה כשלעצמה אינה משנה את מהותו ואת דרכו, היא אינה נעשית קניינו, אבל היא פותחת בפניו אפשרות חדשה, היא יכולה לעזור לו לשנות כיוון.
זאת ועוד, רגעים כאלה אינם תלויים באדם. הם פוקדים אותו לפעמים פעם אחת בחיים, ואינם חוזרים עוד. ולכן אין אדמו"ר הזקן עוסק כאן באותם זמנים של הארה שבאים במתנה, שאין האדם שליט לקבוע אם יבואו אם לאו, ואף כשהם באים, הם באים וחולפים, אלא במה שיכול האדם בכל עת ליצור בעצמו.
שֶׁלֹּא תִּכְבַּד עָלֶיהָ הָעֲבוֹדָה לְיַגֵּעַ מַחֲשַׁבְתָּהּ, לְהַעֲמִיק וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' שָׁעָה גְּדוֹלָה רְצוּפָה.
ויגיעת הנפש היא: שֶׁלֹּא תִּכְבַּד עָלֶיהָ הָעֲבוֹדָה לְיַגֵּעַ מַחֲשַׁבְתָּהּ, לְהַעֲמִיק וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' שָׁעָה גְּדוֹלָה רְצוּפָה. כדי להגיע להתקשרות הדעת בה', צריך להתבונן "שעה גדולה רצופה". ולהתבונן שעה גדולה ורצופה היא עבודה קשה, הצריכה כישרון ותרגול רב, כדי "שלא תכבד עליה העבודה".
לחשוב על נושא אחד במשך דקה – זה קשה; לחשוב על נושא אחד זמן ממושך יותר – זה קשה מאוד. סיפרו על שני גדולים ששוחחו ביניהם. האחד אמר: "אני יכול להוריד אש מהשמיים". והשני אמר: "ואני יכול לחשוב על עניין אחד במשך שלושה ימים". רוצה לומר, שלחשוב על עניין אחד במשך שלושה ימים, קשה לאין ערוך יותר מאשר להוריד אש מהשמיים. להתבונן שעה גדולה זה קשה, אבל זה אפשרי. וכדי שההתבוננות הזו תוכל בכלל להיות, ובאמת, כדי שהיא תוכל להציף את הכוח הפנימי של דעת ה' אל התודעה, צריך תרגול רב ועבודה קשה. וזאת כדי "שלא תכבד עליה העבודה וכו'", שלא יצטרך האדם 'לצאת מעצמו' כדי לתפוס אותה, אלא היא תבוא אליו ל"שעה גדולה רצופה", שתוכל להימשך אל תוך חייו וכוחותיו. רק כך יכול כל אדם, גם בחייו הגופניים, לגלות את 'דעת אלוקים' שבתוך תוכו, שנוטע בו ומגלה בו 'רעיא מהימנא', הוא משה רבינו.
כִּי שִׁיעוּר שָׁעָה זוֹ אֵינוֹ שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ. יֵשׁ נֶפֶשׁ זַכָּה בְּטִבְעָהּ, שֶׁמִּיָּד שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בִּגְדוּלַּת ה' – יַגִּיעַ אֵלֶיהָ הַיִּרְאָה וּפַחַד ה'. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשׁוּלְחָן עָרוּךְ אוֹרַח חַיִּים סִימָן א' כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הקב"ה, אֲשֶׁר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו – מִיָּד יַגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וכו'.
כִּי שִׁיעוּר שָׁעָה זוֹ הנחוצה להתבוננות אֵינוֹ שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ. יֵשׁ נֶפֶשׁ זַכָּה בְּטִבְעָהּ, שֶׁמִּיָּד שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בִּגְדוּלַּת ה' – יַגִּיעַ אֵלֶיהָ הַיִּרְאָה וּפַחַד ה'. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשׁוּלְחָן עָרוּךְ אוֹרַח חַיִּים סִימָן א' (בהגה): כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הקב"ה, אֲשֶׁר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו – מִיָּד יַגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וכו'. כל נפש זקוקה למידה של יגיעה כדי להגיע ל'דעת' בפועל, אבל לא כל נפש זקוקה למידה שווה של יגיעה. ככל שהנפש רגישה וזכה יותר היא זקוקה למידה פחותה של יגיעה, לפחות מאמץ ולפחות זמן. יש בני אדם עם נשמות גבוהות, שהם בעלי רגישות גבוהה לקדושה, וכפי שמתואר בשולחן ערוך שם. אדם כזה, כשהוא פותח את העיניים בבוקר – הוא מיד נזכר במלך מלכי המלכים, ומיד נופלת עליו אימה גדולה, והוא קופץ מהמיטה לעבודת הבורא.
וְיֵשׁ נֶפֶשׁ שְׁפָלָה בְּטִבְעָהּ וְתוֹלַדְתָּהּ מִמְּקוֹר חוּצְּבָה, מִמַּדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה וְלֹא תּוּכַל לִמְצוֹא בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ הָאֱלֹהוּת כִּי אִם בְּקוֹשִׁי וּבְחָזְקָה.
וְיֵשׁ נֶפֶשׁ שְׁפָלָה בְּטִבְעָהּ וְתוֹלַדְתָּהּ, כי מִמְּקוֹר חוּצְּבָה, מקור הנפש, כביכול ה'חומרים' שמהם נחצבה ומהם היא עשויה, הם מִמַּדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, ואין בה השגה עמוקה ודקה וְלֹא תּוּכַל לִמְצוֹא בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ את הָאֱלֹהוּת כִּי אִם בְּקוֹשִׁי וּבְחָזְקָה. ואדם שנשמתו היא בדרגה כזו, כשהוא פוקח בבוקר את עיניו הוא נזכר בדברים אחרים; וגם אם הוא נזכר בגדולת הבורא – אין הוא מתרגש, ויכול גם להמשיך לישון.
כפי שנאמר, ההגדרה של נפש שפלה אינה אומרת דבר לגבי כישרונותיו האינטלקטואליים והאחרים של האדם, אלא רק לגבי מידת רגישותה של הנפש כלפי הקדושה. נפש נמוכה כזו זקוקה משום כך ליגיעה רבה יותר כדי להגיע להתקשרות של 'דעת' בקדושה, לדמות של קדושה שהוא יכול להתייחס אליה.
וּבִפְרָט אִם הוּטַּמָּאָה בְּחַטַּאת נְעוּרִים שֶׁהָעֲווֹנוֹת מַבְדִּילִים כו' [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲסִידִים סִימָן ל"ה].
וּבִפְרָט אִם הוּטַּמָּאָה בְּחַטַּאת נְעוּרִים, שהם בעיקר אותם חטאים שכמעט אין אדם ניצל מהם בשלב מסוים של התבגרותו. שֶׁהָעֲווֹנוֹת מַבְדִּילִים כו'
וּמִכָּל מָקוֹם, בְּקוֹשִׁי וּבְחָזְקָה, שֶׁתִּתְחַזֵּק מְאֹד מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּאוֹמֶץ וִיגִיעָה רַבָּה וְעוֹמֶק גָּדוֹל לְהַעֲמִיק בִּגְדוּלַּת ה' שָׁעָה גְּדוֹלָה.
וּמִכָּל מָקוֹם, גם הנפש הנמוכה בטבעה ובשורשה, וגם הנפש החוטאת, יכולה למרות כל המחסומים, המעצורים והכיסויים להגיע לדעת את ה' אם תעבוד בְּקוֹשִׁי וּבְחָזְקָה, שֶׁתִּתְחַזֵּק מְאֹד מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּאוֹמֶץ וִיגִיעָה רַבָּה וְעוֹמֶק גָּדוֹל לְהַעֲמִיק בִּגְדוּלַּת ה' שָׁעָה גְּדוֹלָה. כדי לעשות זאת צריך שני דברים. קודם כול צריך החלטה שהוא ניגש לעניין זה, שהוא ניגש אל הדרך הזו, הקשה והמסוכנת, שבמובן מסוים אין חזרה ממנה – ולהחלטה שכזו צריך הרבה אומץ. בנוסף, צריך שיהיה גם "בחוזקה". שכן לאחר קבלת ההחלטה צריך לקיימה, יום יום ושעה שעה. צריך לתרגל שוב ושוב, ולתרגול כזה לא רק שקופצים "באומץ" אלא הולכים ב"חוזקה", צעד ועוד צעד ביגיעה רבה.
בְּוַדַּאי תַּגִּיעַ אֵלָיו עַל כָּל פָּנִים הַיִרְאָה תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל .
ואחר כל זה, אין עדיין הבטחה שיגיע באמת למדרגה של הרגשה פנימית, אבל בְּוַדַּאי תַּגִּיעַ אֵלָיו עַל כָּל פָּנִים הַיִרְאָה תַּתָּאָה (היראה התחתונה) הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל (פרק מא) . שמכל מקום אף אם אינה בבחינת הרגשה בלב, אף היא, כמבואר לעיל, בחינת יראה.
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי – תַּאֲמִין .
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן. לא יגעתי ומצאתי – אל תאמן. יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי – תַּאֲמִין (מגילה ו,ב) . ושאלו: כיצד להבין את הנאמר "יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין"? אדם האומר שלא מצא גם לאחר שיגע, מדוע לא להאמין לו שלא מצא? והסבירו כך: יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין שיגע. אנו מאמינים לו שלא מצא, אבל אין אנו מאמינים לו שיגע. אם הוא לא מצא – פירושו של דבר שלא התייגע מספיק. כמובן, כמו בתחומי נפש אחרים, אין לדברים אלה אמת מידה אחידה, וקשה לערוך השוואות. יש אדם שיגע מעט ומוצא הרבה, ויש מי שיגע יותר ואינו מוצא הרבה. תלוי בטיבו של האדם, בכישרונותיו וברקע שלו. אבל העיקרון הוא אחד: מי שיגע, אם הוא רק יגע מספיק – הוא גם מוצא.
וּכְדִכְתִיב: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה – אָז תָּבִין יִרְאַת ה'" . פֵּירוּשׁ: כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַפֵּשׂ אָדָם מַטְמוֹן וְאוֹצָר הַטָּמוּן בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ, שֶׁחוֹפֵר אַחֲרָיו בִּיגִיעָה עֲצוּמָה – כָּךְ צָרִיךְ לַחְפּוֹר בִּיגִיעָה עֲצוּמָה לְגַלּוֹת אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם הַצָּפוּן וּמוּסְתָּר בְּבִינַת הַלֵּב. שֶׁל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל
וּכְדִכְתִיב: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה – אָז תָּבִין יִרְאַת ה'" (משלי ב,ד-ה) . פֵּירוּשׁ: כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַפֵּשׂ אָדָם מַטְמוֹן וְאוֹצָר הַטָּמוּן בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ, שֶׁחוֹפֵר אַחֲרָיו בִּיגִיעָה עֲצוּמָה – כָּךְ צָרִיךְ לַחְפּוֹר בִּיגִיעָה עֲצוּמָה לְגַלּוֹת אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם הַצָּפוּן וּמוּסְתָּר בְּבִינַת הַלֵּב. 'בינת הלב' היא המקום שבו מוצפנים הרגשות הפנימיים והעצמיים ביותר, גם אם אינם בהתגלות הלב. ובבינת הלב שֶׁל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל טמון אוצר של יראת שמיים. 'בינת הלב' היא הנקודה הפנימית בלב שבה הרגש עדיין אינו גלוי אלא נעלם ומוסתר כפי שהוא בשורשו העלום בבינה, שהיא ה'אם' של כל הרגשות. המטמון הזה, הנמצא בתוכו של כל אדם מישראל, הוא המטמון הגדול של הקב"ה, האוצר של יראת שמיים.
האוצר הזה אמנם נסתר, אבל כפי שמובא כאן הן מהמקרא והן מדברי חכמים, כל אדם יכול למוצאו. "יגעת ומצאת – תאמין", השאלה היא רק כמה וכיצד האדם מחפש. אם אדם אומר: "ניסיתי ולא עלתה בידי", השאלה היא כמה ניסה? אם ניסה כמו שבדרך כלל אנשים מחפשים יראת שמיים – לא עלתה בידו, אבל אם הוא ניסה כמו שאנשים מחפשים כסף ומטמונים, באותה השקעה של מאמץ, ובאותו להט והתמדה – "אז תבין יראת ה'". אם אדם אינו מוכן להשקיע ביראת ה' יותר מאמץ משהוא משקיע בפדיית חשבון המכולת שלו, אל לו לבוא בטענות אם לא הגיע לשום דבר.
כיוון שההנחה היא שיראת ה' קיימת בתוכו של האדם, פעמים עמוק יותר ופעמים פחות, פעמים מוסתרת יותר ופעמים פחות, הוא יכול להיות בטוח שאם יחפש היטב אחריה ימצאנה לבסוף. שאם יחפור ויחטט ביגיעה ובהתמדה בתוך בינת הלב, כפי שאדם חופר ומחטט באדמה אחר מטמון של כסף וזהב שהוא יודע על קיומו – אף הוא ימצא ויבין יראת ה'.
שֶׁהִיא בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְהִיא הַיִּרְאָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת, הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל.
שֶׁהִיא, בינת הלב של כל אדם מישראל, בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְהִיא הַיִּרְאָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת, הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל. טבועה בתוך ליבו של כל אדם מישראל, בבינת ליבו, מצויה הפתיחות, הנכונות, היכולת המהותית של יראת ה'. בחינה זו אינה פועלת ואינה מצויה במישור חיי הנפש הרגילים. היא נמצאת 'למעלה מהזמן', במובן זה שהיא איננה בנויה באותו קצב, באותה פעימה, של מהלך חיינו הרגילים. משום כך היא אינה יכולה להשתלב בתוך תהליכי הנפש הנורמליים, היום יומיים, אלא אם כן, כפי שדובר כבר, מתרחשת איזו קטסטרופה שמקרבת את האדם למצב של עולם ללא זמן, ללא גבולות. אולם כל עוד החיים ממשיכים כדרכם, אדם אינו מגיע לשכבה הזו שבנפשו. אדם יכול לחיות שישים ושבעים שנה, ולא יגלה שיש לו בינת הלב, שיש לו יראת אלוקים, ושיש לו בכלל נשמה.
רַק שֶׁכְּדֵי שֶׁתָּבֹא לִידֵי מַעֲשֶׂה, בִּבְחִינַת 'יִרְאַת חֵטְא', לִהְיוֹת 'סוּר מֵרָע' בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה צָרִיךְ לְגַלּוֹתָהּ מִמַּצְפּוּנֵי 'בִּינַת הַלֵּב' שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַזְּמַן, לַהֲבִיאָהּ לִבְחִינַת מַחֲשָׁבָה מַמָּשׁ שֶׁבַּמּוֹחַ, לְהַעֲמִיק בָּהּ מַחֲשַׁבְתּוֹ מֶשֶׁךְ זְמַן מַה מַמָּשׁ.
רַק שֶׁכְּדֵי שֶׁתָּבֹא היראה המסותרת הזו, המנותקת כאמור מחייו של האדם בעולם הזה לִידֵי מַעֲשֶׂה, בִּבְחִינַת 'יִרְאַת חֵטְא', שהיא היראה שיש לה ביטוי במעשה לִהְיוֹת 'סוּר מֵרָע' בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה (הם שלושה לבושי הנפש, שבהם מתלבשים כוחות הנפש ומתגלים בעולם שלנו. וראו פרק ד). צָרִיךְ לְגַלּוֹתָהּ מִמַּצְפּוּנֵי 'בִּינַת הַלֵּב' שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַזְּמַן, לַהֲבִיאָהּ לִבְחִינַת מַחֲשָׁבָה מַמָּשׁ שֶׁבַּמּוֹחַ, לְהַעֲמִיק בָּהּ מַחֲשַׁבְתּוֹ מֶשֶׁךְ זְמַן מַה מַמָּשׁ. כדי ליצור מגע עם היראה הנסתרת צריך להעביר אותה מהנקודה הפנימית של 'בינת הלב', שבה היא נסתרת, אל המחשבה המודעת שבמוח. נקודת 'בינת הלב' היא הנקודה הפנימית של הוויית הנפש שאיננה תלויה בתהליכי המחשבה אלא נמצאת מעבר להם, במסתור ובמחבוא. זו הנקודה שבה הלב מבין ולא המוח, הנקודה שנקראת במקומות אחרים 'רעותא דליבא' (רצון הלב), הנקודה הפנימית שקודמת אף למידות המביאות למחשבה. נקודה פנימית זו היא במובן מסוים זהה לעצם הנפש, למהות הנפש. ובאדם מישראל מהותה הוא הקשר הקיים והבלתי מוסבר עם הקב"ה. כל אדם מישראל נולד עם היכולת ועם הכושר הזה, שבתמציתו אין הוא אלא אחד – הכושר למצוא את דרכו, את חבל הכסף הקושר את הנשמה אל הקב"ה. אמנם, כיוון שהכושר הזה נמצא ב'בינת הלב', אפשר שאדם לא ימצא אותו. ומה שאדמו"ר הזקן מסביר כאן (ובמובן מסוים שוב ושוב בכל הספר), הוא כיצד למשוך את הקשר הנעלם הזה (שלמעלה מהזמן) אל תוך ההוויה היום יומית (בתוך הזמן) שבה חי האדם ופועל בעולם.
בין הנקודה של 'בינת הלב', של קשר המהות העצמי של האדם בקב"ה, ובין החיים שהאדם חי אותם, ישנו חַיִץ שהוא כמעט בלתי חדיר. אופן אחד שבו נפרץ החיץ הזה הוא כאשר 'כלו כל הקיצים', כאשר מגיעה שעה של הכרעה חד משמעית. ומעין משל לדבר, יש כלי נשק שאין משתמשים בהם אלא בתנאים של 'כלו כל הקיצים'. הרבה מדינות מחזיקות היום פצצות אטום, אבל אינן אמורות להפעיל אותן אלא בתנאים מסוימים, שהם בהיקף ובהקשר האמורים כאן, מעין אותם תנאים שבהם מופעל אותו כוח בנפשו של האדם מישראל. הכוח שמתפרץ באותה שעה הוא כוח עצום שאין דבר העומד בפניו, אבל הוא הורס אגב כך את בניין החיים כולו; ישנה אז שבירת כלים כללית שאין אחריה תיקון והמשך של החיים הרגילים. מה שמנסה אדמו"ר הזקן להסביר כאן (ובמקומות רבים אחרים בספר זה) הוא שיש גם אופן אחר, שיש דרך לקדוח נתיב שבו יוכלו הכוחות הטמונים הללו לחדור אל תוך החיים לא כהתפרצות חד פעמית שלוקחת עימה את החיים עצמם, אלא באופן שיזין את החיים הרגילים. כפי שנאמר, יש אנשים שאצלם קיים צינור כזה והוא משמש בשבילם מקור תדיר של חיים, ואנשים אלה אינם נזקקים לכל המאמץ הגדול המתואר כאן. אבל גם ל'כל אדם' מציע כאן המחבר דרך שאינה צריכה לפתח כושר חדש וחוש חדש, אלא רק להעביר את מה שקיים ואינו בשימוש. להעביר אותו ממקומו ש'למעלה מהזמן' אל 'תוך הזמן', לפרוט אותו ולהשתמש בו בחיי היום יום.
לשם כך בא ההסבר על התבוננות, על העמקת המחשבה ועל החזקת המחשבה למשך זמן ארוך ככל שאפשר. כי זו הדרך היחידה להעביר את מצפוני 'בינת הלב' אל תוך החיים – קודם כול לחשוב עם זה, ואחר כך לחיות עם זה. שהרי אין האדם בא ליצור דבר חדש, אלא להפוך תופעה של ניצוץ רגעי ליחס קבוע. זו אינה פעולה שאדם מחכה בה להברקה מבחוץ, אלא דרך שאדם מנסה לבנות קשר עם נפשו שלו. ולזה אין עצה אלא בהתבוננות והעמקה, עוד ועוד כל כמה שאפשר. לא נדרש לפתוח פתח גדול, אבל צריך שיהיה פתח קבוע ופתח מפולש. וכך אומר לנו הקב"ה: "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרֹניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה פרשה ה,ב). את הפתח הראשון אנחנו צריכים לעשות לבד, הוא יכול להיות "כחודה של מחט", אבל גם חורו של מחט צריך להיות מפולש, לעבור מקצה לקצה.
עַד שֶׁתֵּצֵא פְּעוּלָּתָהּ מֵהַכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל מַמָּשׁ, דְּהַיְינוּ לִהְיוֹת "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה. מִפְּנֵי ה' הַצּוֹפֶה וּמַבִּיט וּמַאֲזִין וּמַקְשִׁיב וּמֵבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהוּ וּבוֹחֵן כִּלְיוֹתָיו וְלִבּוֹ.
עַד שֶׁתֵּצֵא פְּעוּלָּתָהּ מֵהַכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל מַמָּשׁ, לאחר שיצאה היראה המסותרת אל תחום המחשבה הפעילה, וכאשר האדם חושב את המחשבה הזו ומתייגע בה במשך זמן, יכולה לבוא המסקנה בפועל ממש, דְּהַיְינוּ לִהְיוֹת "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה. וזאת, מִפְּנֵי ההכרה הברורה ב ה' הַצּוֹפֶה וּמַבִּיט וּמַאֲזִין וּמַקְשִׁיב וּמֵבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהוּ (לפי פיוט לימים נוראים), וּבוֹחֵן כִּלְיוֹתָיו וְלִבּוֹ. 'יראת חטא' עומדת קודם כל על ההרגשה של נוכחות ה' בעולם. כאשר לאדם יש ידיעה ברורה, מוחשית, שהקב"ה נמצא כאן, והקב"ה יודע מה הוא עושה ומה הוא חושב – אי אפשר שלא יהיה 'ירא חטא'.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עַיִן רוֹאָה וְאוֹזֶן שׁוֹמַעַת
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עַיִן רוֹאָה וְאוֹזֶן שׁוֹמַעַת וכל מעשיך בספר נכתבים (אבות פרק ב משנה א).
וְגַם כִּי אֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף. הֲרֵי אַדְּרַבָּה, הַכֹּל גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו בְּיֶתֶר שְׂאֵת לְאֵין קֵץ מֵרְאִיַּית הָעַיִן וּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן. עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל
וְגַם כִּי אֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף. הרגישות שלנו היא לכאורה לעין רואה ולאוזן שומעת גשמיות, של אדם דווקא, כפי שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם" (ברכות כח,ב). הֲרֵי אַדְּרַבָּה, דווקא משום שאין לקב"ה עין גשמית ואוזן גשמית – הַכֹּל גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו בְּיֶתֶר שְׂאֵת לְאֵין קֵץ מֵרְאִיַּית הָעַיִן וּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן. החושים הגשמיים מוגבלים משום שהם גשמיים, משום שהם קולטים רק את ההוויה החומרית והמוגבלת (אפילו בתחום החומר החושים שלנו מוגבלים ביותר לספקטרום צר מאוד של אורכי גלים, לטווחים מוגבלים מאוד וכו'). לעומת זאת, כאשר נאמר שהראייה והשמיעה של מעלה הם רק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כמו הראייה והשמיעה הגשמיים, הרי אדרבה, המשמעות היא שהידיעה האלוקית אינה מוגבלת בכל אותן הגבלות.
רַק הוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ אָדָם הַיּוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה וְנִפְעַל בְּאֶחָד מִכָּל רְמָ"ח אֵיבָרָיו, כְּמוֹ קוֹר אוֹ חוֹם, וַאֲפִילּוּ חוֹם שֶׁבְּצִפָּרְנֵי רַגְלָיו עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, אִם נִכְוֶה בָּאוּר .
אלא, רַק הוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל גשמי אחר, המסביר בדקות רבה יותר את איכותה של ההשגחה האלוקית: כְּמוֹ למשל אָדָם הַיּוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה וְנִפְעַל בְּאֶחָד מִכָּל רְמָ"ח אֵיבָרָיו, כְּמוֹ קוֹר אוֹ חוֹם, וַאֲפִילּוּ חוֹם שֶׁבְּצִפָּרְנֵי רַגְלָיו עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, אִם נִכְוֶה בָּאוּר (באש) . כאשר איבר מגופו של אדם, ואפילו ציפורן שברגלו, נכווה באש, הוא לא צריך לחכות שמישהו ידווח לו על כך, והוא גם לא צריך לראות זאת בעיניו, אלא הוא יודע זאת מעצמו, בידיעה מידית. הוא גם לא יכול לומר: 'אני עסוק עכשיו בראשי, ואין לי פנאי לציפורן'. וכך גם לא ייתכן שאדם ילך לביתו, יסגור דלת לפנים מדלת, יעשה את העבירה שלו, והקב"ה לא ישים לב. שכן, כל אדם הוא חלק מכלל ישראל (הוא כנסת ישראל הויא השכינה), וגם אם אינו שווה יותר מציפורן קטנה – הוא כואב. לא רק ה'ראש' כואב, אלא הכאב מצוי למטה, ברגל ובציפורן שברגל, כמו בראש שלמעלה.
וְכֵן מַהוּתָם וְעַצְמוּתָם וְכָל מַה שֶּׁמִּתְפַּעֵל בָּהֶם, יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ בְּמוֹחוֹ.
וְכֵן מַהוּתָם וְעַצְמוּתָם של איבריו, וְכָל מַה שֶּׁמִּתְפַּעֵל בָּהֶם,
וּכְעֵין יְדִיעָה זוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, יוֹדֵעַ הקב"ה כָּל הַנִּפְעָל בְּכָל הַנִּבְרָאִים, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, לִהְיוֹת כּוּלָּם מוּשְׁפָּעִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ.
וּכְעֵין יְדִיעָה זוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שאדם יודע את גופו, יוֹדֵעַ הקב"ה כָּל הַנִּפְעָל בְּכָל הַנִּבְרָאִים, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, לִהְיוֹת כּוּלָּם מוּשְׁפָּעִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. הקב"ה יודע את המציאות לא כמי שיודע את מה שנמצא מבחוץ, אלא כמי שיודע את הוויית עצמו.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל" וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם כָּל הַיְּצוּר לֹא נִכְחַד מִמֶּךָּ" . וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם [וְהִסְכִּימוּ לָזֶה חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמַ"ק בַּ'פַּרְדֵּס'] שֶׁבִּידִיעַת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל יוֹדֵעַ כָּל הַנִּבְרָאִים הַנִּמְצָאִים מֵאֲמִיתַּת הִמָּצְאוֹ וכו'.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל" (דברי הימים א כט,יד). וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם כָּל הַיְּצוּר לֹא נִכְחַד מִמֶּךָּ" (מתפילת מוסף של ראש השנה) . וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה י) [וְהִסְכִּימוּ לָזֶה חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמַ"ק בַּ'פַּרְדֵּס']
רַק שֶׁמָּשָׁל זֶה, אֵינוֹ אֶלָּא לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן.
כאן מוסיף אדמו"ר הזקן הערה: רַק שֶׁמָּשָׁל זֶה, שבעיקרו מופיע בתלמוד (ברכות י,א): "מה הקב"ה מלא כל העולם – אף נשמה מלאה את כל הגוף", וכשם שהנשמה מרגישה את הגוף כך הקב"ה מרגיש ויודע את כל הברואים בעולם. אֵינוֹ אֶלָּא לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן. כיוון שאין לנו תפיסה ישירה באלוקות, אנו זקוקים למשל מהתחום שלנו כדי לקבל מושג מהדבר, כדי לאפשר לאוזן לשמוע וללב להבין.
אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין הַמָּשָׁל דּוֹמֶה לַנִּמְשָׁל כְּלָל. כִּי נֶפֶשׁ הָאָדָם, אֲפִילּוּ הַשִּׂכְלִית, ו הָאֱלֹהִית, הִיא מִתְפַּעֶלֶת מִמְּאוֹרְעֵי הַגּוּף וְצַעֲרוֹ. מֵחֲמַת הִתְלַבְּשׁוּתָהּ מַמָּשׁ בַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְלוּבֶּשֶׁת בַּגּוּף מַמָּשׁ.
אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין הַמָּשָׁל דּוֹמֶה לַנִּמְשָׁל כְּלָל. המשל של הנשמה בגוף בא להסביר את מושג הידיעה הבלתי אמצעית, שהקב"ה יודע עלינו לא משום שמדווחים לו על כך, אלא משום שעצם קיומנו נובע ממנו וקיים בתוך הווייתו שלו. ואולם בצדדים אחרים אין המשל דומה לנמשל. וההבדל הוא, כִּי נֶפֶשׁ הָאָדָם, ולא רק הנפש הבהמית החיונית, אלא אֲפִילּוּ הנפש הַשִּׂכְלִית, היא הנפש הממוצעת בין הנפש הבהמית והנפש האלוקית,
אֲבָל הקב"ה אֵינוֹ מִתְפַּעֵל חַס וְשָׁלוֹם מִמְּאוֹרְעֵי הָעוֹלָם וְשִׁינּוּיָיו. וְלֹא מֵהָעוֹלָם עַצְמוֹ. שֶׁכּוּלָּם אֵינָן פּוֹעֲלִים בּוֹ שׁוּם שִׁינּוּי חַס וְשָׁלוֹם.
אֲבָל הקב"ה אֵינוֹ מִתְפַּעֵל חַס וְשָׁלוֹם מִמְּאוֹרְעֵי הָעוֹלָם וְשִׁינּוּיָיו. למרות שהקב"ה הוא הפועל את כל מאורעות העולם, אין מאורעות העולם גורמים לשום הפעלה אצל הקב"ה. וְלֹא מֵהָעוֹלָם עַצְמוֹ. הקב"ה אינו מתפעל לא רק ממקרי העולם וממאורעותיו, אלא אף מהעולם עצמו ועצם קיומו, אף על פי שהוא המחיה והמקיים אותו. שֶׁכּוּלָּם אֵינָן פּוֹעֲלִים בּוֹ שׁוּם שִׁינּוּי חַס וְשָׁלוֹם. לעומת הקשר שבין הנשמה לגוף, שהוא קשר דו סטרי, הקשר שבין הקב"ה והעולם הוא קשר חד סטרי. וכך מסביר הרמב"ם: "'וה' אלהים אמת" (ירמיה י,י) – הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמִתתו, והוא שהתורה אומרת 'אין עוד מלבדו' (דברים ד,לה). כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו" (הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ד). להוויית העולם אין קיום אובייקטיבי אל מול הווייתו של הקב"ה. אלו הם שני סוגים של הוויה, של קיום ושל אמת שאינם מתקיימים יחד על אותו מישור. קיומנו וקיום העולם כולו אמיתיים רק מכוח אמיתתו, אבל האמת של קיומו אינה זקוקה לנו וכעין הביטוי "הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה פרשה סח,ט).
וְהִנֵּה כְּדֵי לְהַשְׂכִּיל זֶה הֵיטֵב בְּשִׂכְלֵנוּ, כְּבָר הֶאֱרִיכוּ חַכְמֵי הָאֱמֶת, בְּסִפְרֵיהֶם.
וְהִנֵּה כְּדֵי לְהַשְׂכִּיל זֶה הֵיטֵב בְּשִׂכְלֵנוּ, את היחס הכפול, שאיננו דו צדדי, שבין עולם לאלוקים. כְּבָר הֶאֱרִיכוּ חַכְמֵי הָאֱמֶת, חכמי הקבלה, בְּסִפְרֵיהֶם.
אַךְ, כָּל יִשְׂרָאֵל מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים , בְּלִי שׁוּם חֲקִירַת שֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי, וְ אוֹמְרִים "אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם
עניין זה כפי שהוא נחקר בספרים הנזכרים הוא מהנושאים הקשים והמסובכים ביותר. ובעצם, מאחר שאין דומה לו בתחום ההוויה שלנו, הינו בלתי ניתן להשגה אנושית רגילה. אַךְ, כָּל יִשְׂרָאֵל הם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים (על פי שבת צז,א) , שכולם יודעים ומקבלים את הסוד הזה, בְּלִי שׁוּם חֲקִירַת שֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי, וְאף אוֹמְרִים, כל אחד מישראל אף אומר בכל יום דבר זה, הכתוב בסידור לפני תפילת שחרית והמבטא את הרעיון הזה עצמו: "אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם". וכפי שמדגישים בספרי החסידות – בלי שום שינוי כלל. כלומר, מציאות העולם או אי מציאותו אינה משנה כלל לגבי הקב"ה, כפי שהיה לפני שנברא העולם כך הוא עתה לאחר שנברא העולם, בלי שום הבדל. ואת הסוד הזה, של הידיעה והמעורבות האלוקית יחד עם הריחוק והנבדלות האלוקית שאינה נפגמת על ידי כך, יודעים כל ישראל שהם "מאמינים בני מאמינים", ואומרים אותו בכל יום.
כַּנִּזְכָּר לְעֵיל פֶּרֶק כ'.
כַּנִּזְכָּר לְעֵיל פֶּרֶק כ'. בפרק כ מבואר היחס שבין הקב"ה והעולם, שהוא כמשל היחס בין דיבור אחד שאדם מדבר לבין מהותו ועצמותו של אותו אדם. יחס זה מסביר מצד אחד את התלות המוחלטת של קיום העולם וחיותו בקב"ה (המדבר אותו), ומצד שני את האפסות של קיום העולם כולו כלפי הקב"ה. ובכך מוסברת אחדותו המוחלטת של הקב"ה, שאין קיום העולם משנה לגביה, בבחינת "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם".
וְהִנֵּה כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בָּזֶה שָׁעָה גְּדוֹלָה בְּכָל יוֹם:
וְהִנֵּה כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בדרגת וברגישות נפשו ובידיעותיו, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בָּזֶה שָׁעָה גְּדוֹלָה בְּכָל יוֹם: מידת ההתבוננות, הזמן והמאמץ הנדרש, הם במובן מסוים ביחס הפוך לגדלות הנפש ולרגישותה. ככל שהנפש מוכשרת פחות זקוק האדם להתבוננות רבה יותר. לאותה הבנה והרגשה שמגיעה נפש גבוהה בזמן קצר, צריכה נפש נמוכה יותר להתייגע יותר ולזמן רב יותר. אך מכל מקום, כל נפש לפי ערכה צריכה "שעה גדולה בכל יום" כדי שהדברים יחקקו בתוכה כפי ערכה. שכן הבעיה כאן אינה ההשגה המופשטת של הרעיון, אלא המאבק ליישב את הניגוד שבין תפיסת ההכרה המופשטת לבין תפיסת ההכרה הפשוטה וה'ממשית'. התהליך אינו רק תהליך של למידה אלא תהליך של חינוך עצמי, של הפנמה והמחשה, כי לא כל דבר שאדם יודע באופן תאורטי הוא זה שמתקבל על ליבו בהבנה פשוטה. וכדי להגיע להבנה הזו לגבי הקב"ה, צריך להתייגע ולהעמיק הרבה מאוד, לחשוב ולהתבונן שעה גדולה, שוב ושוב, עד שיתיישב הדבר בתוך ליבו 'ממש'.
אֵיךְ שהקב"ה מָלֵא מַמָּשׁ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וְאֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ מַמָּשׁ, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ מַמָּשׁ.
אֵיךְ שהקב"ה מָלֵא מַמָּשׁ אֶת העולמות הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת העולמות הַתַּחְתּוֹנִים, וְאֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ מַמָּשׁ, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ מַמָּשׁ. יש כאן חזרה והדגשה שלוש פעמים רצופות: שהוא מלא 'ממש', את הארץ 'ממש', כבודו 'ממש'. להדגיש שאין כאן רק הסכמה למה שאומרים, כמי ששומע ואין לו סיבה להתנגד כי זה אינו נוגע לו, אלא לומר שדבר זה הוא ממשי בשבילו, כדברים הממשיים והנוגעים לו ביותר במציאות החיים שלו. וכפי שייאמר בהמשך, תחושת ה'ממש' היא נקודת ההתחלה. התהליך כולו אינו יכול להימשך אם ההתחלה אינה 'ממש'; כל עוד אין לאדם תחושה של 'ממש' לגבי הנושא שהתבונן בו – גם כל ההמשך הוא רק מעין, בערך, כאילו.
וְצוֹפֶה וּמַבִּיט וּבוֹחֵן כִּלְיוֹתָיו וְלִבּוֹ, וְכָל מַעֲשָׂיו וְדִבּוּרָיו וְכָל צְעָדָיו יִסְפּוֹר,
וְצוֹפֶה וּמַבִּיט וּבוֹחֵן כִּלְיוֹתָיו וְלִבּוֹ, רגשותיו וביטויי נפשו הפנימיים, וְכָל מַעֲשָׂיו וְדִבּוּרָיו וְכָל צְעָדָיו יִסְפּוֹר, הם לבושי נפשו החיצוניים. הכול יודע הקב"ה ועל הכול הוא משגיח ובוחן. וכשאדם מתבונן בכל זאת, בגדוּלה מצד אחד ובקִרבה מצד שני – מפסיק עניין זה של השגחה, שהקב"ה רואה כל מעשיו ויודע כל מחשבותיו, להיות עניין שבהפשטה רחוקה – ונעשה 'ממש'.
אֲזַי תִּקָּבַע בְּלִבּוֹ הַיִּרְאָה לְכָל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, כְּשֶׁיַּחְזוֹר וְיִתְבּוֹנֵן בָּזֶה אֲפִילּוּ בְּהִתְבּוֹנְנוּת קַלָּה,
אֲזַי תִּקָּבַע בְּלִבּוֹ הַיִּרְאָה לְכָל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, גם כשהוא הולך ועוסק בעניינים אחרים. וזאת, כְּשֶׁיַּחְזוֹר וְיִתְבּוֹנֵן בָּזֶה אֲפִילּוּ בְּהִתְבּוֹנְנוּת קַלָּה, ולא בהתבוננות עמוקה 'שעה גדולה' כבתחילה. לאחר שאדם התבונן פעם אחת כדבעי, עד שהדבר נקבע בו כחוויה של מציאות, שוב אין הוא נזקק (באותו יום על כל פנים) לחזור על התהליך כולו, אלא די לו להיזכר בחוויה ובהכרה של קודם כדי לשוב לאותה התעוררות.
בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, יִהְיֶה "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה.
ובהתבוננות קלה זו, בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, יִהְיֶה "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה. אילו היה צורך לחזור על התהליך הזה של ההתבוננות 'שעה גדולה', בכל עת ובכל שעה, לפני כל מעשה שעושים, כמעט אי אפשר היה להגיע לידי מעשה, ולא זו הכוונה. מתואר כאן תהליך הדומה במובן מסוים להיווצרות של רפלקס מותנה. פעם אחת צריכה להיות הכרה בהירה ושלמה שמכוחה נפעלת פעולה כלשהי, ומאותה שעה אין צורך לחזור עליה שוב בכל פעם באותה דרגה של עומק, אלא די בנתינת דעת כלשהי באותו עניין כדי שתשוב ותתעורר אותה תגובה. יש חוויות ותחושות שאדם אינו מכיר, ואולם לאחר שעבר את החוויה פעם אחת נשאר משהו חקוק בתוכו. ומאז, אם אין הוא מתאמץ במודע להתעלם ממנה, וביותר אם הוא משתדל להיזכר בה בכל פעם, הרי שתוקפה של החוויה הראשונית נשאר חי וממשי בתוכו.
שֶׁלֹּא לַמְרוֹת חַס וְשָׁלוֹם עֵינֵי כְבוֹדוֹ, אֲשֶׁר "מְלֹא כָל הָאָרֶץ" . וּכְמַאֲמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְתַלְמִידָיו, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל
שֶׁלֹּא לַמְרוֹת חַס וְשָׁלוֹם עֵינֵי כְבוֹדוֹ, אֲשֶׁר "מְלֹא כָל הָאָרֶץ" (על פי ישעיה ו,ג) . כאשר ההכרה הזו של "מלא כל הארץ כבודו" היא חוויה ממשית, הרי שרק מחמת הבושה אדם אינו יכול לעבור עבירה. וּכְמַאֲמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְתַלְמִידָיו, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק מא): "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כח,ב). לאחר שאדם הגיע לכך ש'מורא שמים' הוא ממשי ובהיר לגביו כמו מורא בשר ודם, מאותה שעה (אותו היום או זמן קצר לאחר מכן, על כל פנים) הוא אינו צריך בכל פעם לשוב ולחשוב את כל אותה מחשבה, אין הוא זקוק לעבור את כל התהליך כפי שתואר מתחילתו, ודי לו ברגע אחד שהוא נזכר – 'ה' נמצא!' – וממילא חוזרת כל אותה התעוררות של השגה ושל חוויה.
וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" שֶׁ הִיא יִרְאָה הַמְבִיאָה לְקִיּוּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרַךְ בְּסוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב.
כאן חוזר אדמו"ר הזקן לשאלה שעורר בתחילת הפרק. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" (דברים י,יב). כלומר, שֶׁהגדרת היראה הנדרשת מהאדם הִיא יִרְאָה הַמְבִיאָה לְקִיּוּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרַךְ בְּסוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב. מה שהקב"ה שואל מכל אחד מישראל, "כי אם ליראה", אינה יראה של חוויה פנימית עמוקה, אלא יראה כזו שמביאה את האדם לעשות את הדברים; לא יראה של אימה אלא של תחושה פשוטה של הנוכחות האלוקית.
וְהִיא יִרְאָה תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל .
וְהִיא יִרְאָה תַּתָּאָה (יראה תחתונה) הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל (פרק מא) . ואותה, נאמר בתחילת פרק זה, שואל ה' מאיתנו, "כי אם ליראה". יראה תתאה היא היראה שלעומת יראה עילאה, שעליה מדובר במקומות אחרים. 'יראה עילאה' היא הרגשת הרוממות האלוקית, ו'יראה תתאה' היא הרגשת הנוכחות האלוקית.
וּלְגַבֵּי מֹשֶׁה, דְּהַיְינוּ לְגַבֵּי בְּחִינַת הַדַּעַת שֶׁבְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל הָאֱלֹהִית, מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּלְגַבֵּי מֹשֶׁה, ולאו דווקא לגבי האיש משה עצמו, אלא דְּהַיְינוּ לְגַבֵּי בְּחִינַת הַדַּעַת שֶׁבְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל הָאֱלֹהִית, שהיא כאמור בחינת 'משה' שיש בכל אחד – מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא (דבר קטן הוא), כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. שהרי אין מדובר על יראה עילאה אלא על יראה תתאה, ולגבי בחינת הדעת, בחינת הקשר החי והכרת הנוכחות שיש לכל אחד מישראל עם הקב"ה – אין היא דבר גדול ונשגב, אלא דבר קטן שניתן להשגה.
[שֶׁהַדַּעַת הוּא הַמְקַשֵּׁר מַצְפּוּנֵי בִּינַת הַלֵּב אֶל בְּחִינַת גִּילּוּי בְּמַחְשָׁבָה מַמָּשׁ, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן ].
וההסבר, [שֶׁהַדַּעַת הוּא הַמְקַשֵּׁר מַצְפּוּנֵי בִּינַת הַלֵּב אֶל בְּחִינַת גִּילּוּי בְּמַחְשָׁבָה מַמָּשׁ, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן (חכמה נסתרת) חכמת הקבלה ]. תפקיד ה'דעת', הן בספירות והן בנפש האדם, הוא לבנות את הקשר בין פנימיות הבינה, היא שער החמישים של הבינה, ובין חיצוניות הבינה, היא בחינת 'תבונה' המתגלה במחשבה. הכוח הזה של 'דעת אלוקים' נמצא, כפי שנאמר, בכל אחד מישראל מכוח בחינת 'משה' שיש בו. ולגבי דעת זו – היראה התתאה להיות 'סור מרע' היא 'דבר קטן', משום שכוח הדעת הזה יכול לפעול ולהגיע גם למעלה מזה והרחק מזה.
את היראה הזו שואל הקב"ה מכל אחד, משום שמכוח ה'דעת' שיש בכל אחד אין יראה זו לגביו אלא כעין סובלימציה של 'אימת השוטר'. ואת זה, כידוע, אפשר לדרוש מכל אדם ואפילו נמוך שבנמוכים. אמנם, כדי להגיע ל'דעת', כדי להגיע לפחות פעם אחת לאותה בהירות של תחושת הנוכחות, שהקב"ה נמצא פה! נדרשת מכל מקום מידה של עמל ויגיעה. ובדרך שבה יגיע האדם לתחושה זו של הנוכחות האלוקית על ידי ההתבוננות, יעסוק המשכו של הפרק.
וְעוֹד זֹאת יִזְכּוֹר, כִּי כְּמוֹ שֶׁבְּמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם עִיקַּר הַיִּרְאָה הִיא מִפְּנִימִיּוּתוֹ וְחַיּוּתוֹ וְלֹא מִגּוּפוֹ. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁיָּשֵׁן אֵין שׁוּם יִרְאָה מִמֶּנּוּ.
וְעוֹד זֹאת יִזְכּוֹר, כִּי כְּמוֹ שֶׁבְּמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם עִיקַּר הַיִּרְאָה מפניו הִיא מִפְּנִימִיּוּתוֹ וְחַיּוּתוֹ וְלֹא מִגּוּפוֹ. היראה מפני המלך, זה שבידו הכוח וסמכויות השלטון, היא מהאישיות ומהתודעה שלו, ולא מגופו ומלבושיו. וראיה לדבר, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁיָּשֵׁן המלך, ובאותה שעה רק חיצוניותו (גופו) נראית ולא פנימיותו, שאינה פעילה אז, אֵין שׁוּם יִרְאָה מִמֶּנּוּ. שהרי היראה היא יראת השלטון, שהיא המהות הפנימית של המלך ולא החיצונית.
וְהִנֵּה פְּנִימִיּוּתוֹ וְחַיּוּתוֹ אֵין נִרְאֶה לְעֵינֵי בָשָׂר, רַק בְּעֵינֵי הַשֵּׂכֶל עַל יְדֵי רְאִיַּית עֵינֵי בָשָׂר בְּגוּפוֹ וּלְבוּשָׁיו, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁחַיּוּתוֹ מְלוּבָּשׁ בְּתוֹכָם.
וְהִנֵּה פְּנִימִיּוּתוֹ וְחַיּוּתוֹ אֵין נִרְאֶה לְעֵינֵי בָשָׂר, רַק בְּעֵינֵי הַשֵּׂכֶל עַל יְדֵי רְאִיַּית עֵינֵי בָשָׂר בְּגוּפוֹ וּלְבוּשָׁיו, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁחַיּוּתוֹ מְלוּבָּשׁ בְּתוֹכָם. כאשר אדם רואה את המלך נופלת עליו יראה. ואולם כאשר מנתחים מה קורה, מתברר שבעצם אדם מפחד מפני מה שאינו רואה, ומפני מה שהוא רואה אין הוא מפחד. אדם אינו מפחד מגופו של המלך כשם שאינו מפחד מבגדיו של המלך כשהם מונחים בארון, אבל הוא מפחד מפנימיות של המלך הגם שלעולם אינו רואה אותה. אמנם, מה שקורה במשל לגבי מלך בשר ודם קורה גם בהתייחסות אל הקב"ה עצמו. תהליך ההתבוננות הוא תמיד בחיצוניות, אבל היראה אינה מאותה חיצוניות אלא מהפנימיות שהיא מבטאה. כשנכנסים למוזאון של בובות שעווה, קורה למבקרים, שבתחילה כל זמן שנדמה להם שהם רואים אנשים, הם מברכים: 'בוקר טוב', 'שלום אדוני' וכו'. וברגע שהם נוכחים שאין לפניהם אלא בובות, הם חדלים מכך. גם כשרואים אדם חי אין רואים יותר משרואים בבובה, ואף על פי כן מספיקה ההכרה שיש כאן מישהו כדי ליצור כלפיו התייחסות רגשית של אהבה או יראה.
וְאִם כֵּן, כָּכָה מַמָּשׁ יֵשׁ לוֹ לִירָא אֶת ה'.
וְאִם כֵּן, כָּכָה מַמָּשׁ יֵשׁ לוֹ לִירָא אֶת ה'. אדמו"ר הזקן מדבר בהקשר זה של התייחסות ראשונית בעיקר על היראה. וזאת, משום שהיראה היא היחס הפשוט והראשוני ביותר, היא יחס הפתיחה, היא עצם הרגשת הנוכחות שאינה דורשת כל תוספת. כדי שתהיה יראה (יראה תתאה) צריך רק להבחין שיש כאן מישהו. לעומת זאת, כדי לאהוב צריך דבר נוסף, צריכה להיות מטרה, וצריכה להיות סיבה לאהבה. וכאן הרי מדובר על סדר עלייה מדרגה לדרגה, וכאשר הולכים בסדר ובהדרגה חייבים להתחיל בדרגה הראשונה, לאמור בעצם המוחשות של הנוכחות האלוקית, וזו כמבואר, ה'יראה תתאה'. אין מדובר כאן בדרגה של אימה המשתקת כל פעולה ויכולת של תגובה (אימה שרק אדם בהיקף גדול מאוד יכול להמשיך בתוכה חיים וקיום), אלא בדרגה פשוטה של יראה, שסימנה האחד (המובהק) הוא כאמור שהיא מביאה לידי פעולה של 'סור מרע'. המדובר בתחושה הטבעית של אדם המרגיש שהוא לא לבד. נדמה לו שמישהו נמצא, שמישהו עומד להיכנס לחדר. הוא אינו יודע מי ואינו יודע למה וכיצד, אבל זה מספיק עבורו כדי למנוע אותו מלעשות דברים מסוימים או כדי להניע אותו שיקום ויעשה דברים מסוימים.
בשלב ראשון ישנה התחושה, שכל אחד מכיר, שמישהו מסתכל עליי. תחושה זו אינה נובעת מאיזו ודאות, ובכל זאת היא קיימת. בדרגה נוספת, אם אדם יחפש ויפשפש סביבו ויעיין היטב, הוא בסופו של דבר ימצא את הסיבה, הוא יזהה את המהות המתבוננת בו – ומאותה שעה תהיה התחושה שלו בדרגה אחרת, ברורה יותר ומפותחת יותר.
עַל יְדֵי רְאִיַּית עֵינַי בָשָׂר בַּשָּׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, אֲשֶׁר אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְלוּבָּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם.
עַל יְדֵי רְאִיַּית עֵינַי בָשָׂר בַּשָּׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, אֲשֶׁר אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְלוּבָּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם. כשם שאפשר להתייחס אל אדם, למרות שאין רואים את נשמתו אלא רק את גופו, כך לגבי הקב"ה אין אנו צריכים לראותו כדי להתייחס אליו, ודי לנו בראיית 'לבושו'. והיכן הוא לבושו של הקב"ה? – כאן, סביב. כל העולם הוא לבושו של הקב"ה. ולכן אין אנו יכולים להגיד: אין אנו רואים את הקב״ה. אכן, את הפנימיות לעולם אין אנו רואים (גם לא של אנשים, ואפילו של אנשים שאנו חיים איתם כל היום), אבל אנו רואים את הלבוש. וכשם שאנו רואים את לבוש המלך, ואנו רואים את לבוש השוטר, ואנו יראים מפניהם – כך כאשר אנו רואים בעיני בשר את העולם שבתוכו מלובש האור האלוקי, אנו צריכים להתייחס בהתאם.
(וְגַם נִרְאֶה בִּרְאִיַּית הָעַיִן שֶׁהֵם בְּטֵלִים לְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ בְּהִשְׁתַּחֲוָואָתָם כָּל יוֹם כְּלַפֵּי מַעֲרָב בִּשְׁקִיעָתָם. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל פָּסוּק "וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים" .
(וְגַם נִרְאֶה בִּרְאִיַּית הָעַיִן שֶׁהֵם בְּטֵלִים לְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ בְּהִשְׁתַּחֲוָואָתָם כָּל יוֹם כְּלַפֵּי מַעֲרָב בִּשְׁקִיעָתָם. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (בבא בתרא כה,א): עַל פָּסוּק "וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים" (נחמיה ט,ו) . העולם, ה'לבוש' של הקב"ה, אינו גוף דומם המורה על הכוח האלוקי המהווה ומקיים אותו אך ורק בעצם מציאותו. שכן, כאשר מסתכלים על 'צבא השמיים' רואים שהם נעים כולם כלפי מערב עד שהם נבלעים ונעלמים בתוכו, והריהם כביכול משתחווים כלפי מערב.
שֶׁהַשְּׁכִינָה בַּמַּעֲרָב.
וכפי שלמדים (שם) שֶׁהַשְּׁכִינָה בַּמַּעֲרָב. שמקור הכוח האלוקי בעולם (השכינה) המהווה את כל המציאות, המחיה אותה ופועל בה – הוא במערב, ולו משתחווים ומתבטלים כל צבא השמיים (שהם במובן מסוים המנהיגים את העולם).
וְנִמְצָא, הִילּוּכָם כָּל הַיּוֹם כְּלַפֵּי מַעֲרָב הוּא דֶּרֶךְ הִשְׁתַּחֲוָואָה וּבִיטּוּל.
וְנִמְצָא, הִילּוּכָם כָּל הַיּוֹם כְּלַפֵּי מַעֲרָב הוּא דֶּרֶךְ הִשְׁתַּחֲוָואָה וּבִיטּוּל. (והרי שלא לבד בשקיעתם הם בביטול והשתחוויה, אלא גם בהילוכם כל היום כלפי מערב, שזהו הפך הטבע שלהם, הוא דרך השתחוויה וביטול. ליקוטי ביאורים).
וְהִנֵּה גַּם מִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ מֵעוֹלָם וְאֵינוֹ מַכִּירוֹ כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁנִּכְנָס לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ, וְרוֹאֶה שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מִשְׁתַּחֲוִים לְאִישׁ אֶחָד, תִּפּוֹל עָלָיו אֵימָה וָפַחַד.
וְהִנֵּה גַּם מִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ מֵעוֹלָם וְאֵינוֹ מַכִּירוֹ כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁנִּכְנָס לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ,
בהגהה זו הוסיף אדמו"ר הזקן ש'בראיית עיני בשר' אפשר לא רק לראות את קיום השמיים והארץ ומזה ללמוד על קיומו של הקב"ה המקיים את השמיים ואת הארץ, אלא שאפשר לראות בעיני בשר ממש גם את ההנהגה האלוקית; לא רק ללמוד על קיום הפנימיות מהחיצוניות, אלא לראות ממש את פעולתה, את השלטון וההשגחה ואת ביטול החיצוניות אליה.
וְאַף שֶׁהוּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת בִּלְבוּשִׁים רַבִּים, הֲרֵי אֵין הֶבְדֵּל וְהֶפְרֵשׁ כְּלָל בְּיִרְאַת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בֵּין שֶׁהוּא עָרוֹם וּבֵין שֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד וּבֵין שֶׁהוּא לָבוּשׁ בִּלְבוּשִׁים רַבִּים.
לכאורה, כפי שכל אדם אינו רואה את המלך או את השוטר אלא רק את לבושיהם, ובכל זאת הוא מפחד מפניהם (וכדוגמת זה, בכל מערכות היחסים שלנו עם בני אדם שאין בהם ראייה של פנימיות), כך צריך היה להיות גם לגבי הקב"ה. ומדוע כפי שרואים אין זה כך? טעם אחד הוא שאדם אינו מכוסה בלבושים רבים כל כך כמו הקב"ה, ועל כך מעיר אדמו"ר הזקן: וְאַף שֶׁהוּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת בִּלְבוּשִׁים רַבִּים, שהרי העולם שלנו, אותו אנו רואים בעיני בשר, הוא לבוש על גבי לבוש לאור האלוקי, ככל סדר ההשתלשלות המתואר בספרי הקבלה. הֲרֵי אֵין הֶבְדֵּל וְהֶפְרֵשׁ כְּלָל בין לבושים רבים ללבושים מועטים, כמו על דרך משל, בְּיִרְאַת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שאין הבדל בֵּין שֶׁהוּא עָרוֹם וּבֵין שֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד וּבֵין שֶׁהוּא לָבוּשׁ בִּלְבוּשִׁים רַבִּים. שכן, מרגע שנודע לאדם שהמלך נמצא שם, השאלה אם הוא לבוש בחמישה לבושים או בחמישים אינה חשובה לו עוד. וכמו כן, כשיודעים שהעולם הזה אינו אלא לבוש חיצוני של המלך הקב"ה, כבר אין זה משנה איזה לבוש הוא זה – כיוון שהקב"ה נמצא בתוך כל הלבושים, הרי הוא כבר נוכח כאן, בתוך מציאות העולם.
אֶלָּא הָעִיקָּר הוּא הַהֶרְגֵּל, לְהַרְגִּיל דַּעְתּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ תָּמִיד לִהְיוֹת קָבוּעַ בְּלִבּוֹ וּמוֹחוֹ תָּמִיד. אֲשֶׁר כָּל מַה שֶּׁרוֹאֶה בְּעֵינָיו – הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ – הַכֹּל הֵם לְבוּשִׁים הַחִיצוֹנִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הקב"ה.
והדרך לראות מעבר ללבושים הרבים היא להסתכל, להתבונן, ולא להרף עין, אֶלָּא הָעִיקָּר הוּא הַהֶרְגֵּל, לְהַרְגִּיל דַּעְתּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ תָּמִיד לִהְיוֹת קָבוּעַ בְּלִבּוֹ וּמוֹחוֹ תָּמִיד. הדברים חוזרים שוב לאותה נקודה של ההתבוננות וההעמקה. אחרי הכול, הבעיה אינה ההצהרה הטכנית – אני מאמין כך וכך – אלא המאמץ המתמשך, שהדבר לא יישאר כאמירה או כמחשבה חיצונית בלבד, אלא יהיה להכרה פנימית אֲשֶׁר כָּל מַה שֶּׁרוֹאֶה בְּעֵינָיו – הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ – הַכֹּל הֵם לְבוּשִׁים הַחִיצוֹנִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הקב"ה. מאז הפעם הראשונה ששאל הקב"ה את האדם "איכה?", ממשיך ושואל האדם מהקב"ה אותה שאלה. והקב"ה עונה תשובה אחת: אני כאן, איתך, מסביב לך. ככל שעיניך יכולות לראות – אתה רואה אותי! השאלה מדוע איננו רואים, היא בעיה לעצמה שנידונה במקומות אחרים. אבל בוודאי אין זה משום שהקב"ה אינו רוצה בכך. הקב"ה כביכול מציג את עצמו בכל דבר, בכל מקום, בכל דרגה, בכל מידה שיכול האדם להשיג. אבל כדי שהאדם יוכל לראותו הוא צריך, על כל פנים, להתמיד במחשבה הזו, להתמיד בתהליך של בניית הקשר בין הדברים, בין הפנימיות והחיצוניות, בין מה שרואים בעיני בשר ובין מה שרואים בעין השכל.
וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכּוֹר תָּמִיד עַל פְּנִימִיּוּתָם וְחַיּוּתָם,
וְעַל יְדֵי הרגל התבוננות זֶה יִזְכּוֹר תָּמִיד עַל פְּנִימִיּוּתָם וְחַיּוּתָם, של השמיים והארץ ומלואה. שאין הם אלא לבושים חיצוניים למלך הקב"ה הנמצא בתוכם. ובכך תהיה האמונה לא עוד דבר מופשט שבמופשט, אלא הפשטה של ראיית עיני בשר, החוויה העצמית של ההכרה הממשית היום יומית.
וְזֶה נִכְלָל גַּם כֵּן בִּלְשׁוֹן אֱמוּנָה,
וְזֶה נִכְלָל גַּם כֵּן בִּלְשׁוֹן אֱמוּנָה,
שֶׁ הוּא לְשׁוֹן רְגִילוּת, שֶׁמַּרְגִּיל הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ, כְּמוֹ אוּמָּן הַמְאַמֵּן יָדָיו וכו',
שֶׁ"אמונה" הוּא לְשׁוֹן רְגִילוּת, שֶׁמַּרְגִּיל הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ, כְּמוֹ אוּמָּן הַמְאַמֵּן יָדָיו וכו',
לסיום הפרק שעסק ביראה התתאה מוסיף אדמו"ר הזקן ומזכיר שלב חיצוני עוד יותר ביראה זו, שאין בסיסי ממנו, שביטויו יכול להיות גם במעשה לבד. וכך מסביר זאת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "כי מה שנאמר לגבי היראה הנובעת מהתבוננות ואמונה זו, הוא רק במידה שהשכל מושל בו ומנהיגו, וגם לא תמיד יכול כל אדם להתבונן בהתבוננות שכלית, או שאין ההתבוננות פועלת עליו. והיראה צריכה להיות תמיד".
וְגַם לִהְיוֹת לְזִכָּרוֹן תָּמִיד לְשׁוֹן חֲכָמֵינוּ ז"ל: קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁהוּא כְּעִנְיָן "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר וכו' .
וְגַם לִהְיוֹת לְזִכָּרוֹן תָּמִיד לְשׁוֹן חֲכָמֵינוּ ז"ל: קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם (ברכות יג,א ועוד) שֶׁהוּא כְּעִנְיָן לשון הכתוב: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז,טו)
יש אמנם תחנות בחיים, מצבים של שבר ותפנית שאדם מחליט בהם לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. אולם כאן מדובר על המצב שלאחר אותה החלטה הקוטעת את מהלך החיים ומשנה את כיוונם. מדובר על החלטה מתמשכת, מחודשת ומתחדשת, כאשר אדם מקבל על עצמו בכל עת את המרות. אין זו תחושה של אדם היושב כשהוא מתבודד לו עם עצמו ועוסק ברעיונות גבוהים, אלא תחושה שצריכה להתגשם בכל עת במעשה, שמטענה הרוחני מאפשר לאדם ודוחף אותו ליישם את הדברים בתוך המציאות. הדרישה בכתוב היא: "מה ה' אלהיך שואל מעמך – כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו". לאמור, איזה סוג של יראה ה' אלקיך שואל מעמך? – את היראה המביאה את האדם ללכת בכל דרכיו. ופירושו של דבר, שלאחר שאדם מקבל על עצמו החלטה זו, הוא אינו יכול עוד לעשות אחרת. והוא צריך לחזור שוב ושוב להתייחס אל העניין, ולקבל בכל פעם בדרגה אחרת, במצב רוח אחר, בסיטואציה אחרת, את המרות. להבדיל, הרי זה כמו שאדם מחליט לעשות דיאטה. ישנה נקודה של החלטה חותכת, של שינוי הכיוון, אבל אותה החלטה יחידה דורשת מאותה שעה ואילך שהוא יקבל על עצמו מסגרת של משטר חיים מסוים, מסגרת שצריך לשמור עליה בהחלטה חוזרת ונשנית, העומדת על כל אותם דברים: על הכפייה, על ההרגל, על האימונים ועל ההתמדה.
כִּי הקב"ה מַנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וּמְיַיחֵד מַלְכוּתוֹ עָלֵינוּ וכו'. וַאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים וכו'
כִּי הקב"ה מַנִּיחַ אֶת העולמות הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וּמְיַיחֵד מַלְכוּתוֹ עָלֵינוּ וכו'. הקב"ה ברא את כל העולמות, מהווה ומחיה אותם, ואף על פי כן הוא מייחד את מלכותו עלינו דווקא. הוא נקרא במשמעות המצומצמת ביותר: "אלהי ישראל... צור ישראל" (שמואל ב כג,ג) ו"מלך ישראל וגֹאלו" (ישעיה מד,ו). וַאֲנַחְנוּ מצידנו מְקַבְּלִים וכו' על עצמנו את עול מלכותו. וזו התמצית של קבלת עול מלכות שמיים, של קבלת מרותו של המלך שמקבל על עצמו להיות מלך עלינו.
וְזֶהוּ עִנְיַן הַהִשְׁתַּחֲוָואוֹת שֶׁבִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
וְזֶהוּ עִנְיַן הַהִשְׁתַּחֲוָואוֹת שֶׁבִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. ההשתחוויה בתפילת 'שמונה עשרה' מסמלת את הביטול שבתפילת 'שמונה עשרה' (ראו גם פרק לט). בתלמוד נאמר, שכל אדם משתחווה בתפילת 'שמונה עשרה' ארבע פעמים; הכהן הגדול משתחווה בכל ברכה; והמלך משתחווה פעם אחת ואינו זוקף עד סוף התפילה (ברכות לד,ב). כי ההנחה היא, שככל שאדם הוא בדרגת שלטון גבוהה יותר הוא צריך לבטל את עצמו יותר.
אַחַר קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּדִבּוּר, בִּקְרִיאַת שְׁמַע. לַחֲזוֹר וּלְקַבֵּל בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, בְּמַעֲשֶׂה וכו'. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
אַחַר קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּדִבּוּר, בִּקְרִיאַת שְׁמַע. עניינה של קריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמיים בדיבור, ובייחוד באמירת הפסוק הראשון "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". ועניינה של ההשתחוויה בתפילת 'שמונה עשרה' הוא לַחֲזוֹר וּלְקַבֵּל בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, בְּמַעֲשֶׂה על ידי ההשתחוויה וכו'. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. לאחר קבלת המרות העקרונית, שה' הוא מלך העולם, המעשה הראשון שאדם עושה לקיים את הדבר הוא להשתחוות לפניו (בתפילת 'שמונה עשרה'), לכופף את עצמו לפניו ולבטא בכך את העובדה שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים.
פרק זה, בהמשך לפרק הקודם, עסק בעיקרו ב'יראה תתאה'. הפרק פתח בשאלת התלמוד על הכתוב: "מה ה' אלהיך שואל מעמך – כי אם ליראה את ה' וגו'": וכי יראה דבר קטן הוא, עד שאומר הכתוב "כי אם ליראה"? ומתשובת התלמוד: 'כן, לגבי משה דבר קטן הוא', בונה אדמו"ר הזקן את הפרק כולו. 'משה' הוא 'בחינת משה', לאמור בחינת הדעת שממשיך משה (הוא רעיא מהימנא) בכל נפש מישראל. 'דעת' זו אינה השכלה כזו או אחרת שלומדים מפי אחרים, אלא הכוח הנפשי העצמי לדעת את ה', להתקשר בהכרה, בתחושה ממשית של נוכחות אלוקית בתוך המציאות. אך מאחר שהנפש מלובשת בגוף החומרי שמסתיר אותה, אין הדעת הזו מובנת מאליה, וכל אדם צריך יגיעה רבה, יגיעת נפש ויגיעת בשר, ובפרט נפש נמוכה, ובפרט נפש החוטאת. ועם זאת, ביגיעה רבה, באומץ ובחוזקה, מובטח לכל אדם ש"יגעת ומצאת – תאמין". היגיעה, כפי שהוסבר, היא יגיעת המחשבה באמונה ובקבלת עול, בהתקשרות לאורך זמן בנושאים מסוימים, כמתואר בפרק זה בכמה פנים. וזאת כדי להגיע בסופו של דבר לנקודה של הכרה ממשית שתהיה 'באמת לאמיתו'. ומנקודה זו של הדעת, באמת לאמיתו, של ההכרה החודרת בנוכחות האלוקית – גם ה'יראה תתאה' 'מילתא זוטרתי היא', לקיים את כל המצוות ב"סור מרע ועשה טוב".
העיסוק הנרחב ב'יראה תתאה' (בפרקים מא-מב), כפתיחה לחלק זה של ספר התניא העוסק ב'עבודת ה'' בכל בחינותיה, קשור בתפיסה שביראה זו נמצא הבסיס לכל השאר. והתפיסה היא שבלי שאדם מבסס נקודה של התייחסות ממשית, כל מה שיבנה בהמשך יהיה בניין של תוהו. לבנות התייחסות אמיתית אינו עניין של מה בכך. קל יותר לבנות אלף בניינים בשמיים מלעשות דבר אחד שבאמת יעמוד מוצק על הארץ; קל יותר לדבר על דבקות, על ריחוף בשמיים, מאשר על תחושה אחת שמגיעה אל תוך המציאות. ולכן, לפני שהוא מדבר בדרגות אחרות בעבודת הנפש (בפרקים הבאים) מברר אדמו"ר הזקן את התנאי הראשוני, האלמנטרי ביותר, לגבי כל ההמשך. באופן הפשוט, התנאי הזה הוא היחס של יראה תתאה, לאמור היחס הנובע מנקודה של הכרה בהירה, באפס קצה, במשהו, ובלבד שיהיה באמת, שיהיה יתד שלא תימוט. נקודה כזו תהיה העוגן שבו ניתן להאחיז את הדברים שבאים אחר כך. שכן גם אם לצורך שעה, תקופה או מבנה נפש, צריך אדם להתחיל מהסוף (כפי שייאמר בפרק הבא), בסופו של דבר צריך הבניין לעמוד על נקודת ראשית שהיא "בל תמוט".