Likutei Amarim 40

חזור

לקוטי אמרים

פרק מ

אַךְ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא חָזַר וְלָמַד דָּבָר זֶה לִשְׁמָהּ. אֵין לִימּוּדוֹ עוֹלֶה אֲפִילּוּ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת הַמְּאִירוֹת בְּעוֹלָם הַיְּצִירָה וְהָעֲשִׂיָּה,

אַךְ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא חָזַר וְלָמַד דָּבָר זֶה לִשְׁמָהּ. כל זמן שאדם ממשיך לקיים את המצוות, ללמוד תורה ולהתפלל מתוך הרגל ושגרה, ללא כל מטען נלווה של חוויה ושל חיים, ללא כל כוונה פנימית לשם מה ומפני מה הוא עושה את אשר הוא עושה – אֵין לִימּוּדוֹ עוֹלֶה אֲפִילּוּ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת הַמְּאִירוֹת בְּעוֹלָם הַיְּצִירָה וְהָעֲשִׂיָּה, וכל שכן שאינו מגיע לעולמות גבוהים יותר.

כִּי הַסְּפִירוֹת הֵן בְּחִינַת אֱלֹהוּת. בָּהֶן מִתְלַבֵּשׁ וּמִתְיַיחֵד אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ.

כִּי הַסְּפִירוֹת שבכל עולם, ואף בעולם העשייה, הֵן בְּחִינַת אֱלֹהוּת. במובן זה ש בָּהֶן מִתְלַבֵּשׁ וּמִתְיַיחֵד אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ. עשר הספירות שבכל עולם הן הכלים והאופנים שבהם נמצא, פועל ומתגלה האלוקי, בכל עולם לפי דרגתו. כפי שנאמר בפרק הקודם, התורה והמצוות שאדם מקיים בעולם הזה לשם שמיים, באהבת ה' וביראת ה', עולות על ידי האהבה והיראה ומתקשרות לאלוקות, וכאמור הן מגיעות לכלל יחס עם עשר ספירות עולם הבריאה, או לפחות עם עשר ספירות עולם היצירה. אבל ללא אהבה ויראה כלל, אין התורה והעבודה עולות כלל לעשר ספירות, ואפילו לא לעשר ספירות עולם העשייה.

כיוון שעשר הספירות הן ההתגלות של פנימיות האלוקות שבאותו עולם, לא ניתן לאדם להתחבר אליהן ללא דרגה כלשהי של התכוונות פנימית מצידו. כאשר לתורה או למצווה הנעשות בעולם הזה אין שום כוונה להתקשר למעלה, כי אז אין להן 'דרך' לעלות למעלה; כאשר אינן נעשות מתוך התייחסות אל האלוקי גם אין להן נקודת אחיזה להתקשר אל האלוקי שבמציאות, ואף לא של עולם העשייה.

"וּבְלָא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ לָא יָכְלָא לְסָלְקָא וּלְמֵיקָם קֳדָם ה'״ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים

"וּבְלָא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ לָא יָכְלָא לְסָלְקָא וּלְמֵיקָם קֳדָם ה'״ (ובלא יראה ואהבה אין היא יכולה לעלות ולעמוד לפני ה'), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים (תיקוני זהר תיקון י [כה,ב]). המצווה שנעשתה בלא כל כוונה לשם שמיים, שלא מתוך ומשום אהבת ה' ויראת ה', אינה יכולה כלל לעלות "לפני ה'", לאמור לעשר הספירות שהן פנימיות כל עולם ובחינת האלוקי שבו.

רַק לִימּוּדוֹ עוֹלֶה לְהֵיכָלוֹת וּמְדוֹרִין שֶׁהֵן חִיצוֹנִיּוּת הָעוֹלָמוֹת. שֶׁבָּהֶן עוֹמְדִים הַמַּלְאָכִים.

רַק לִימּוּדוֹ עוֹלֶה לְהֵיכָלוֹת וּמְדוֹרִין שֶׁהֵן חִיצוֹנִיּוּת הָעוֹלָמוֹת. 'עשר הספירות' הן כאמור הפנימיות ונשמת החיים של העולם, "כוח הפועל בנפעל" האלוקי המהווה את העולם. ואילו ה"היכלות ומדורין" הם חיצוניות העולמות, הפיגומים ומבני העזר, שֶׁבָּהֶן עוֹמְדִים הַמַּלְאָכִים. התורה ש'לא לשמה' אינה מגיעה אמנם לעמוד לפני ה', אבל היא מכל מקום עולה מהוויית העולם הזה, עולם החולין, להוויה של קודש. התורה היא תורה והמצווה היא מצווה גם ללא הכוונה, ולכן, כפי שהוסבר בפרק הקודם וכפי שיבואר בהמשך, גם אם אין היא עולה עכשיו, היא יכולה לעלות בפעם אחרת, אם רק תצטרף לה כוונה, לעמוד "לפני ה'".

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַל ז"ל בְּ'שַׁעַר הַנְּבוּאָה' פֶּרֶק ב': שֶׁמֵּהַתּוֹרָה שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה נִבְרָאִים מַלְאָכִים בְּעוֹלָם הַיְּצִירָה, וּמֵהַמִּצְוֹת בְּלִי כַּוָּונָה נִבְרָאִים מַלְאָכִים בְּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּיה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַל ז"ל בְּ'שַׁעַר הַנְּבוּאָה' פֶּרֶק ב': שֶׁמֵּהַתּוֹרָה שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה נִבְרָאִים מַלְאָכִים בְּעוֹלָם הַיְּצִירָה, וּמֵהַמִּצְוֹת בְּלִי כַּוָּונָה נִבְרָאִים מַלְאָכִים בְּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּיה. מעין זה נאמר בפרקי אבות (פרק ד משנה יא), ש"העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד". כלומר, שכאשר אדם עושה מעשה טוב או מעשה רע נוצרת מציאות אובייקטיבית חדשה. מעשיו של אדם אינם מותירים רק רשימת זכויות וחובות, אלא הם יוצאים אל מעבר להווייתו הסובייקטיבית והופכים להיות הווייה קיימת לעצמה, מלאך טוב או מלאך רע.

כאשר אדם לומד תורה, כשם שהאנרגיה הפיזית של המילים שנאמרו לא נעלמה, גם התוכן הרוחני שלהם לא נעלם. פסוק שקרא או דף גמרא שלמד הוא מעתה הוויה רוחנית מסוימת. הוויה רוחנית זו קשורה אל האדם, אל מה שלמד ואל האופן שבו הוא למד, בקשר של סיבה ומסובב, והיא מעתה קיימת ופועלת בהתאם למקום ולסדר הגודל שנוצרה בו. אם הייתה התורה שלמד בלא כוונה פנימית לשם שמיים, היא שייכת, כפי שנאמר, לחיצוניות העולמות; אז נוצרים מלאכים בדרגה נמוכה, מלאכים גולמיים, שהם רק כוחות עיוורים, לא מכוונים. זו הוויה רוחנית של קדושה שאין רוח פנימית מהותית בתוכה, וכל שיש בה הוא רק האינטלקט שהושקע בתהליך הלימוד, החום הטבעי שהיה בעשיית המעשה – ולא עוד.

וְכָל הַמַּלְאָכִים הֵם בַּעֲלֵי חוֹמֶר וְצוּרָה.

וְכָל הַמַּלְאָכִים הֵם בַּעֲלֵי חוֹמֶר וְצוּרָה. חומר וצורה הם בלשון הקבלה 'כלים ואורות'. במובן זה, כל הוויה במציאות היא בעלת חומר וצורה, כל הוויה רוחנית או גשמית בנויה מאורות וכלים, ממסגרות ותכנים. המסגרת היא ה"חומר", והתוכן המחיה את החומר הוא ה"צורה" שלו. הדוגמה הקרובה אלינו ביותר נמצאת בהוויה שלנו כבני אדם. כבני אדם יש בנו גוף ונפש, הגוף הוא חומרי והנפש היא רוחנית, ואף על פי כן הם קשורים זה בזה, פועלים יחד ומשפיעים הדדית זה על זה. הגוף חי את חיי הנפש, את רצונותיה, את פחדיה ואת חלומותיה. והנפש אינה יכולה לפעול, גם פעולות לא גופניות, אלא לפי האופנים וההגדרות של הגוף. זו התייחסות פרטית ומסוימת של נפש פרטית בגוף פרטי. נפש פלונית הנמצאת בגוף פלוני פועלת באופן אחד, ואילו הייתה הנפש נמצאת בגוף אחר היא הייתה פועלת אחרת. הדברים אמורים לא רק לגבי הוויות המורכבות מחומר ומרוח אלא לגבי כל דבר, גם לגבי ההוויות שהן רק רוחניות. המחשבה (לא רק כפעולה של המוח החומרי, אלא כאידיאה) בנויה אף היא מחומר וצורה, ממבנים פורמליים שתוחמים ומגדירים אותה (שפה, מושגים) ומהתוכן הפנימי שיש במבנים הללו. באופן בולט אפשר לראות את השניות הזו ביצירות ספרותיות, כאשר אותה 'צורה', אותו תוכן פנימי, מופיע ב'חומרים' שונים, באופנים שונים של ביטוי. ועוד יותר, כאשר מתרגמים תוכן מסוים משפה לשפה, כאשר התוכן (הצורה) נשאר, והשפה (החומר) משתנה. חומר וצורה, כמו אורות וכלים, אינם שייכים אפוא לעולם החומר דווקא, וגם הוויות רוחניות כמלאכים מורכבים מחומר וצורה, ממבנה פורמלי ומתוכן.

החומר והצורה של המלאך מהווים גבולות מסוימים להוויה שלו. ולגבי המלאכים הנבראים מהתורה ומהמצוות שעושים בני האדם, הגבולות הם בעצם גבולות האדם, גבולות מעשיו ומחשבותיו שמכוחם נבראו המלאכים. עצם המעשה או הדיבור יצר את החומר של המלאך, והכוונה שהייתה במעשה או בלימוד יצרה את הצורה של המלאך. במובן זה, המלאכים שנבראים על ידי תורה ומצוות שלא הייתה בהן כוונה לשם שמיים הם גם כן הוויות קדושות, אבל הוויות שהן בעיקרן חיצוניוֹת (חיצוניוּת העולמות), רק מציאות של כעין חפצים קדושים שמונחים בצד, כמו ספר בארון, ואינם חלק מזרימת הקדושה האלוקית עצמה.

התורה שאדם לומד והמצוות שאדם עושה, גם בלא כוונה לשם שמיים, אינם הולכים אפוא לאיבוד. גם אם נעשו ללא התייחסות פנימית של אהבה או של יראה, הם מהווים מלאכים הממשיכים ללוות את האדם ולהשפיע קדושה על חייו (ואף להיות מושפעים על ידו, אם יעשה כמותם שוב בכוונה לשם שמיים).

אֲבָל תּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, כְּגוֹן לִהְיוֹת תַּלְמִיד חָכָם וּכְהַאי גַּוְונָא אֵינָהּ עוֹלָה כְּלָל לְמַעְלָה, אֲפִילּוּ לְהֵיכָלוֹת וּמְדוֹר הַמַּלְאָכִים דִּקְדוּשָּׁה, אֶלָּא נִשְׁאֶרֶת לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי שֶׁהוּא מְדוֹר הַקְּלִיפּוֹת.

אֲבָל תּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, לא זו בלבד שלא הייתה בה כוונה פעילה לשם שמיים, שלמד מתוך שגרה והרגל, אלא שהייתה בלימוד זה כוונה אחרת ממש. כְּגוֹן לִהְיוֹת תַּלְמִיד חָכָם וּכְהַאי גַּוְונָא (וכדומה). אדם החליט שהוא עושה קריירה של תלמיד חכם ולכן הוא לומד תורה. התורה שלמד בכוונה זו אֵינָהּ עוֹלָה כְּלָל לְמַעְלָה, אֲפִילּוּ לְהֵיכָלוֹת וּמְדוֹר הַמַּלְאָכִים דִּקְדוּשָּׁה, אֶלָּא נִשְׁאֶרֶת לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי שֶׁהוּא מְדוֹר הַקְּלִיפּוֹת. ה'קריירה' של אדם (גם קריירה של תלמיד חכם) אינה עניין השייך לעולמות של קדושה אלא לעולם הזה, ומה ששייך לעולם הזה הגשמי שייך בעצם למדור הקליפות. התורה היא תורה ואין היא יכולה להתבטל ממציאותה משום שלא הייתה בה כוונה, אבל היא תורה שנמצאת יחד עם שאר הוויות העולם, משוקעת לבלי הכר בין הוויות העולם הזה, ואינה יכולה להיבדל ולעלות מתוכן ולהידבק בצד הקדושה.

הַגָּהָה

(כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג' דַּף ל"א עַמּוּד ב' וְדַף קכ"א עַמּוּד ב' עַיֵּין שָׁם: הַהִיא מִלָּה סָלְקָא וּבָקְעָה רְקִיעִין כו' וְאִתְּעַר מַה דְּאִתְּעַר, אִי טַב – טַב כו' עַיֵּין שָׁם. וְדַף ק"ה עַמּוּד א': מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא אִתְעֲבִיד מִינֵיהּ קָלָא וְסָלֵיק כו' וְדַף קס"ח עַמּוּד ב': קָלִין דְּאוֹרַיְיתָא וּצְלוֹתָא בָּקְעִין רְקִיעִין כו'

(כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג' דַּף ל"א עַמּוּד ב' וְדַף קכ"א עַמּוּד ב' עַיֵּין שָׁם: הַהִיא מִלָּה סָלְקָא וּבָקְעָה רְקִיעִין כו' וְאִתְּעַר מַה דְּאִתְּעַר, אִי טַב – טַב כו' [אותה מילה עולה ובוקעת רקיעים וכו' ומתעורר מה שמתעורר, אם טוב – טוב וכו']. עַיֵּין שָׁם. וְדַף ק"ה עַמּוּד א': מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא אִתְעֲבִיד מִינֵיהּ קָלָא וְסָלֵיק כו' [דיבור של תורה נעשה ממנו קול ועולה וכו']. וְדַף קס"ח עַמּוּד ב': קָלִין דְּאוֹרַיְיתָא וּצְלוֹתָא בָּקְעִין רְקִיעִין כו' [קולות של תורה ותפילה בוקעים רקיעים וכו']). בהגהה זו הובאו מראי מקומות מספר הזהר לכך שדברי התורה שאומר האדם בכוונה עולים למעלה מהעולם שלנו, בוקעים רקיעים ועולים לעולמות עליונים (וראו קונטרס אחרון עמ' קנד, וראו בהלקח והליבוב).

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמוֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (חלק א רכג,ב) עַל פָּסוּק: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמוֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א,ג) . השאלה של קהלת "מה יתרון לאדם בכל עמלו?" היא שאלה כוללת לגבי כל הדברים שאדם עושה "תחת השמש", לגבי כל הדברים שאדם עושה בעולם שלנו, בעולם הטבע, הגשמי והרוחני, בעולם התמורות והשינויים: מה ערך יש לכל ההישגים וההצלחות? מה התועלת בהם? לשם מה הם נעשים ומה נשאר מהם? ובזהר שם מדייקים מהניסוח, שאכן "תחת השמש" אין יתרון, אבל בעמל התורה שהיא למעלה מהשמש – יש יתרון.

דַּאֲפִילּוּ עֲמָלָא דְּאוֹרַיְיתָא, אִי עָבֵיד בְּגִין יְקָרֵיהּ כו' ,

ובזהר (שם) מוסיפים: דַּאֲפִילּוּ עֲמָלָא דְּאוֹרַיְיתָא, אִי עָבֵיד בְּגִין יְקָרֵיהּ כו' (שאפילו עמל התורה, אם הוא עושה בשביל כבודו) , בשביל כבוד עצמו ולא לשמה – אינו עולה למעלה. כאשר תורה ומצוות של אדם הם חלק ממבנה חייו בעולם הזה ש"תחת השמש" – הם אינם עולים למעלה מהשמש. כשם שאין אדם מצפה לבוא לעולם הבא עם תלוש המשכורת בידו, כך אין הוא יכול לבוא לעולם הבא עם התורה שלמד באותו אופן כדי להגיע למעמד או למשרה וכיוצא בזה.

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ.

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חז"ל (פסחים נ,א ועוד), במעשה על אחד החכמים שחלה והיה קרוב לגסיסה, וכאשר הבריא שאל אותו אביו: 'מה ראית כשהיית שם?' ובין שאר הדברים סיפר לו שהיו אומרים שם: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. ואנו למדים מזה שאפשר שיבואו אנשים לעולם עליון ותלמודם אינו בידם.

פֵירוּשׁ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה.

ופֵירוּשׁ "תלמודו בידו", שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה. כשם שאדם משאיר את כספו בעולם הזה הוא עלול להשאיר שם גם את תורתו. עמלו של אדם שעמל "תחת השמש" כולל לא רק את נכסיו החומריים – הבתים, הבגדים, הכספים וכדומה – אלא גם דברים שברוח, ואפילו דברים שבקדושה, מפני שכל אלה אפשר שיהיו שייכים לעולם הזה בלבד. כאשר אדם עולה לעולם האמת ועומד למשפט צדק, שואלים אותו כמו שמתואר: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה?" (ראו שבת לא,א), מפני ששם אלה הם הדברים הרלוונטיים, שיש להם ערך קיים גם בעולם האמת. אם הוא יטען ויאמר: 'אבל הייתי עשיר גדול', 'היה לי בית מידות', 'הייתי חבר כנסת' וכדומה וכדומה – כל זה אינו שייך שם. ופעמים, כפי שנאמר כאן, גם התורה שאדם למד בעולם הזה איננה שייכת שם. אדם יכול לומר: 'למדתי כך וכך פרקים, כתבתי כך וכך ספרים' – ובודקים למעלה ולא מוצאים, כי מן הסתם נשלחו לכתובת אחרת.

וְאַף דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוֹלָּא חַד , שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ אֶחָד,

על מה שנאמר, שתורה יכולה להישאר בעולם הזה, אפשר לשאול: וְאַף דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוֹלָּא חַד (ואף שהתורה והקב"ה הכול אחד) , שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ אֶחָד, שהתורה היא היא רצונו של הקב"ה, היא עצמה ה'כתר' (=רצון) שלמעלה מעשר ספירות, ואיך אפשר שהיא אינה עולה לעשר ספירות? השאלה היא כיצד ייתכן לומר שתורה לא תעלה למעלה, שתורה תהיה לא משמעותית בעולם עליון. על מחשבה של אדם אפשר לומר שהיא מחשבה מוטעית, מחשבה שאין לה משמעות בכלל או במקום מסוים, אבל התורה היא עצמה 'אמת' וקדושה, שהיא אחת עם הקב"ה והיא שייכת ומשמעותית אפוא לגבי כל מציאות.

הֲרֵי קב"ה אִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה , וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין הָעוֹלָמוֹת שָׁוִים בְּמַעֲלָתָם.

והתשובה היא: הֲרֵי לגבי קב"ה אנו אומרים ש אִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה (שהוא ממלא את כל העולמות בשווה) , וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין הָעוֹלָמוֹת שָׁוִים בְּמַעֲלָתָם. העולמות כולם, עליונים ותחתונים, מקבלים את חיותם מהקב"ה, כולם קיימים מכוחו בלבד – ובכל זאת רואים שאין העולמות שווים כלל.

וְהַשִּׁינּוּי הוּא מֵהַמְּקַבְּלִים.

וְהַשִּׁינּוּי הוּא מֵהַמְּקַבְּלִים. מסופר על הרי"ם מגור, ששאל את חסידיו: "היכן נמצא הקב"ה?" ותמהו החסידים: "מה השאלה? הקב"ה הרי נמצא בכל מקום!" ואמר להם הרי"ם: "לא נכון. הקב"ה נמצא היכן שנותנים לו להיכנס". הקב"ה נמצא בכל מקום בשווה, אבל השאלה הנוגעת לנו, אם הקב"ה נמצא איתנו – תלויה במקבל: באיזו מידה הווייתו הנצחית, הבלתי משתנה, של הקב"ה, נמצאת בשבילו, באופן שהוא חושב עליו, מכיר ומבין את גדולתו, חש ומרגיש באהבתו ויראתו. כל זה תלוי קודם כל באדם עצמו, באיזו מידה הוא פותח את מוחו ולבו ומפנה מקום בהכרתו וברגשותיו לנוכחות האלוקית.

בב' בְּחִינוֹת: הָאַחַת, שֶׁהָעֶלְיוֹנִים מְקַבְּלִים הֶאָרָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה לְאֵין קֵץ מֵהַתַּחְתּוֹנִים.

השינוי הזה שבין עולם לעולם, התלוי במקבלים, הוא בב' (בשתי) בְּחִינוֹת: הָאַחַת, שֶׁהָעֶלְיוֹנִים מְקַבְּלִים הֶאָרָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה לְאֵין קֵץ מֵהַתַּחְתּוֹנִים. הנקודה האחת היא שהקב"ה אמנם נמצא בכל העולמות בשווה, אבל הארתו וגילויו לעולמות אינה בשווה. ככל שהעולמות גבוהים יותר הם כלליים יותר וההארה שהם מקבלים היא רבה, רחבה ומקיפה יותר. כשם שאדם יכול להיות קשור לשני בני אדם בשווה, ואפילו לדבר אליהם אותם הדיבורים, אך מצידם הגילוי הוא שונה לגמרי – הוא מתגלה יותר למי שמבין ומודע להיקף הגדול של הדברים, ומתגלה פחות למי שעולמו מצומצם בפרטים מסוימים. ומעין מה שכתוב בדניאל (ב,כא): "יהב חָכמתא לחכימין" (נותן חכמה לחכמים).

וְהַשֵּׁנִית, שֶׁמְּקַבְּלִים בְּלִי לְבוּשִׁים וּמָסַכִּים רַבִּים כָּל כָּךְ כְּבַתַּחְתּוֹנִים.

וְהַשֵּׁנִית, שֶׁמְּקַבְּלִים העליונים בְּלִי לְבוּשִׁים וּמָסַכִּים רַבִּים כָּל כָּךְ כְּבַתַּחְתּוֹנִים. ההבדל בין העליונים לתחתונים הוא בשכבות ובמסכים ההולכים ומתרבים ככל שהדרגה נמוכה יותר בסדר ההשתלשלות. הבדל זה נוגע כמובן רק להארה ולגילוי האלוקי, שבעליונים המסכים מעטים והאור מגיע צלול וברור יותר, ובתחתונים השכבות והלבושים רבים יותר והאור נסתר ומטושטש, התמונה אינה צלולה ובהירה כבעליונים.

וְעוֹלָם הַזֶּה הוּא עוֹלָם הַשָּׁפֵל בב' בְּחִינוֹת כִּי הַהֶאָרָה שֶׁבּוֹ מְצוּמְצֶמֶת מְאֹד עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן, וְלָכֵן הוּא חוֹמְרִי וְגַשְׁמִי.

וְעוֹלָם הַזֶּה הוּא עוֹלָם הַשָּׁפֵל בב' (בשתי) בְּחִינוֹת הללו. האחת, כִּי הַהֶאָרָה שֶׁבּוֹ מְצוּמְצֶמֶת מְאֹד עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן, וְלָכֵן הוּא חוֹמְרִי וְגַשְׁמִי. העולם שלנו הוא הנמוך ביותר, משום שכעולם חומרי וגשמי השגתו היא בעיקרה חומרית וגשמית, וכל השגה בו תלויה באופן בסיסי בהשגות החומר, וממילא היא מוגבלת ומצומצמת. כיוון שהקיום שלנו בעולם הזה מבוסס על הקשר עם הגוף, כיון שהנשמה חיה בעולם הזה בסימביוזה עם הגוף ועם מציאות החומר בכלל, אין אנו יכולים לקלוט אלא דרך הגוף ובהקשר לגוף. כל מה שמושג בעולם הזה הוא משום כך מצומצם ומוגבל מאוד לדברים שיכולים להתייחס למושגי הגוף. ההגבלה הזו שמצד החומר, בכמות ובתוכן של הדברים, היא ההגבלה הראשונית שיש לנו על גילוי הקדושה.

וְגַם זֹאת הִיא בִּלְבוּשִׁים וּמָסַכִּים רַבִּים,

וְגַם זֹאת הִיא בִּלְבוּשִׁים וּמָסַכִּים רַבִּים, ההגבלה השנייה נוגעת לבהירות שבה אנו יכולים לקלוט אותם דברים קטנים. התמונה שאנו מקבלים היא אמנם קטנה ומצומצמת, כי אנו יצורים קטנים, אבל היא הייתה יכולה להיות תמונה בהירה. לא זו בלבד שהקב"ה כביכול מדבר אלינו באופן מצומצם, שאנו מקבלים פחות מהעולמות העליונים, אלא שמה שאנו כבר מקבלים מתקבל בהסתר פנים, דרך מסכים ולבושים רבים.

עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ לְהַחֲיוֹת כָּל דְּבָרִים הַטְּהוֹרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה.

עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ לְהַחֲיוֹת כָּל דְּבָרִים הַטְּהוֹרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה. מעבר לכך שהעולם שלנו הוא עולם חומרי ומצומצם בהשגתו, הוא גם עולם שאין בו בהירות מוחלטת המבחינה בין טוב ורע, בין אמת ושקר. אלה הם שני תחומים נבדלים, ואפשר להבדיל ביניהם אפילו בעולם שלנו. יש אנשים שיש להם השגות גדולות, שהם יכולים לתפוס רעיונות גדולים, אבל אין להם בהירות של טוב ורע. ויש אנשים שאין להם השגה גדולה, אבל להם יש תמיד בהירות לגבי טוב ורע. אדם כזה יודע בצורה ברורה וחדה מאוד מה זה טוב ומה זה רע, מהי מצוה ומהי עבירה בתוך המציאות.

העולם שלנו הוא אפוא ה"שפל" בשתי הבחינות. הוא גם נבער וגם מטושטש. הוא גם משיג את הדברים בקטנות, בגלל היותו מוגבל בכלי הקליטה שלו, והוא גם תופס אותם במטושטש ובמעוות. האלוקי אינו מושג בו אלא בקטנות ובהחצנה, ואת היחס בין טוב ורע, בין אמת ושקר, בין קדוש וטמא, אין רואים בבירור. ולעירוב זה שבין טוב ורע קוראים, כפי שהוסבר כבר בפרקים הראשונים, 'קליפת נוגה'.

וּבִכְלָלָם, הוּא נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְּדַבֶּרֶת שֶׁבָּאָדָם.

וּבִכְלָלָם, בכלל הדברים בעולם הזה השייכים לתחום של קליפת נוגה, הוּא נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְּדַבֶּרֶת שֶׁבָּאָדָם. נפשו החיונית של האדם מישראל היא עמדת הפתיחה שלו, לפני שקלקל ולפני שתיקן. היא הווייתו הראשונית בתוך העולם הזה, שמצד עצמה אינה קשורה ואינה מזדהה עם הקדושה, אלא היא חלק מהוויית החולין (קליפת נוגה) של העולם הזה.

וְלָכֵן כְּשֶׁמְּדַבֶּרֶת דִבְרֵי תוֹרָה וּתְפִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה, אַף שֶׁהֵן אוֹתִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְאֵין קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית מָסָךְ מַבְדִּיל כְּלָל לְהַסְתִּיר וּלְכַסּוֹת עַל קְדוּשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶן. כפי שנאמר, דברי התורה גם בלא כוונה הם קדושה, ואינם חלק מהעולם הזה, הנייטרלי, של קליפת נוגה. קליפת נוגה מסתירה ומכסה רק את המציאות הנייטרלית, את מה שכשלעצמו אינו קדושה ואינו טומאה, אבל את דברי התורה, שהם כשלעצמם קדושה, אין היא יכולה להסתיר ולכסות.

כְּמוֹ שֶׁהִיא מַסְתֶּרֶת וּמְכַסָּה עַל קְדוּשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית כְּשֶׁמְּדַבֶּרֶת דְּבָרִים בְּטֵלִים. שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּהוֹרִים.

כְּמוֹ שֶׁהִיא מַסְתֶּרֶת וּמְכַסָּה עַל קְדוּשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית כְּשֶׁמְּדַבֶּרֶת דְּבָרִים בְּטֵלִים. קליפת נוגה מכסה על הקדושה שבנפש האדם כאשר היא מדברת דברים בטלים. דברים בטלים אינם בהכרח דברים שאין להם ערך, שאין להם משמעות, אלא דברים השייכים לצורכי החולין של הנפש בעולם הזה, דברים שאין בהם איסור וגם אין בהם מצווה. וכאשר הנפש עוסקת בדברים אלה, מסתירה קליפת נוגה את הקדושה שבה, כשם שהיא מסתירה את הקדושה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּהוֹרִים. גם בבעלי החיים הטהורים יש ניצוץ של קדושה, אלא שהוא מוסתר על ידי קליפת נוגה כל עוד מהווים בעלי החיים הללו חלק מהעולם הזה, כל עוד אינם יוצאים (על ידי מעשה של מצווה, כמבואר במקומות אחרים) מהתחום של קליפת נוגה אל תחום הקדושה.

דְּאַף דְּלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ .

דְּאַף דְּלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ (שאף שאין מקום פנוי ממנו) . השאלה היא על מהות ההסתרה האלוקית – כיצד ייתכן שהאלוקי, שאין מקום פנוי ממנו, שהוא נמצא ומחיה ומקיים כל דבר במציאות, יהיה מוסתר? כיצד אפשר להסתיר כביכול את הקב"ה?

מִכָּל מָקוֹם אִיהוּ סְתִימוּ דְּכָל סְתִימִין , וְנִקְרָא "אֵל מִסְתַּתֵּר".

מִכָּל מָקוֹם אִיהוּ סְתִימוּ דְּכָל סְתִימִין (הוא סתום מכל סתומים) , נסתר מכל נסתרים. הקב"ה אכן נמצא, אבל אינו מתגלה. וְנִקְרָא "אֵל מִסְתַּתֵּר". יש שתי בחינות של הסתר. האחת היא שהנסתר מסתתר, והיא בנויה על כך שיש מנגנון מסוים של הסתרה, של החשכת דברים, כדי שלא יתגלו. והבחינה השנייה, שהיא במובנים רבים הנפוצה יותר, היא הסתרה שאינה נזקקת לשום מנגנון של הסתרה, מפני שהיא מהות נסתרת שאינה ניתנת להשגה. הבחינה האחת נובעת ממיעוט האור, מכך שהאור מכוסה ואינו יוצא ומתגלה כלפי חוץ. והבחינה השנייה נובעת מכך שהאור גדול כל כך, שאין הוא יכול להיות מושג בכלי ההשגה. במובן זה, גם בין בני אדם, הגדול בהסתרים איננו כאשר אדם מסתיר דבר, אלא דווקא כאשר הוא אומר הכול, ודווקא אז אין המקבל מבין דבר. זהו הסתר שאינו נובע ממיעוט הגילוי אלא מריבויו, מחוסר הקשר בין הנסתר והמגלה. כאשר מדברים על "א־ל מסתתר", על ההסתר של הקב"ה, מדברים בעיקר על ההסתר בבחינה השנייה. כי למרות ש"לית אתר פנוי מיניה" – הרי היא הנותנת, שדווקא משום כך אין אנו רואים דבר.

וְגַם הַהֶאָרָה וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ.

וְגַם הַהֶאָרָה וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. הבעיה של ההסתר אינה רק לגבי העצמות האלוקית (שבוודאי אינה ניתנת לכל השגה), אלא לגבי עצם המציאות שאנו חיים בה. הבעיה היא שאין אנו חשים את השתלשלות החיים, את הסיבתיות הפועלת בין קדושת ה' ובין האדם, החודרת אל תוך המציאות שלנו דרגה אחר דרגה.

יש הבדל בין ההסתר של האלוקי עצמו, "אל מסתתר", לבין הסתרת ההארה והתפשטות החיות ממנו. הקב"ה 'מסתתר' משום שאנו איננו יכולים להשיג אותו, אבל את הארתו של הקב"ה בעולם, את הכוח החיוני השופע ממנו ומחיה אותנו, היינו צריכים להרגיש. חשמל הוא דוגמה לכך. אף אחד עוד לא ראה חשמל, אין לנו שום דרך ישירה להרגיש חשמל, ובעצם אין אנו יודעים כלל מה הוא, ועם זאת, גם אם אין אנו יודעים מהו חשמל אנו יכולים לחוש במכת חשמל. יתרה מזו, אנו יכולים לבנות מכשירים שיפעלו מכוחו, להשתמש בו ולחוות את פעולותיו. במובן זה, את הדבר עצמו אנו איננו משיגים, אבל אנו משיגים את הארתו, אנו מרגישים את המופעים שלו. ולכן השאלה לגבי העניין האלוקי היא: מדוע אין אנו חשים על כל פנים את הכוח האלוקי הפועל בעולם?

מִסְתַּתֶּרֶת בִּלְבוּשִׁים וּמָסַכִּים רַבִּים וַעֲצוּמִים עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה וְנִסְתַּתְּרָה בִּלְבוּשׁ נוֹגַהּ.

והתשובה היא, שההארה והתפשטות החיות ממנו היא מִסְתַּתֶּרֶת ומתלבשת בִּלְבוּשִׁים וּמָסַכִּים רַבִּים וַעֲצוּמִים עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה וְנִסְתַּתְּרָה בִּלְבוּשׁ של קליפת נוֹגַהּ. ההסתרים והמסכים הללו אינם מסתירים את הקב"ה עצמו. עצמותו ומהותו היא כאן, בעולם שלנו, כמו בעולמות עליונים וכמו בכל מקום. ההסתרה היא של הארת והתפשטות החיות ממנו, שבה הוא מחיה את העולמות דרגה אחר דרגה.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּאוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל דִּבְרֵי תוֹרָה וּתְפִלָּה,

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּאוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל דִּבְרֵי תוֹרָה וּתְפִלָּה, שהן גילוי פנימיות רצונו, מהותו ועצמותו, שאין כאן הסתר פנים כנזכר. שלא כמו בעולם שלנו, ה'שפל' כאמור בשתי הבחינות, הן בבחינת צמצום ההארה והן בבחינת ההסתר והטשטוש שלה, אין בדברי התורה אלא בחינת צמצום האור, אבל לא הסתר ולא עיוות.

דְּאַדְּרַבָּה, קְלִיפַּת נוֹגַהּ מִתְהַפֶּכֶת לְטוֹב וְנִכְלֶלֶת בִּקְדוּשָּׁה זוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

דְּאַדְּרַבָּה, קְלִיפַּת נוֹגַהּ מִתְהַפֶּכֶת לְטוֹב וְנִכְלֶלֶת בִּקְדוּשָּׁה זוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרקים לה, לז ועוד) . זו מהותה של קליפת נוגה, שכאשר היא נוגעת בקדושה היא עצמה הופכת לחלק מהקדושה. כאשר אנו עוסקים בעולם שלנו, של קליפת נוגה, בדברי תורה וקדושה – אם רק אין בדבר צד של איסור, אם רק אין לנו כוונות של ירידה – אנו משנים את מהותו של העולם הזה. כלומר, במגע בין התורה לקליפת נוגה לא רק שאין הקליפה מכסה על התורה, אלא אף היא עצמה הופכת לקדושה.

מִכָּל מָקוֹם הַהֶאָרָה שֶׁבָּהֶן, מִקְּדוּשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ, הִיא בִּבְחִינַת צִמְצוּם עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן. מֵאַחַר שֶׁהַקּוֹל וְהַדִּבּוּר הוּא גַּשְׁמִי.

מִכָּל מָקוֹם הַהֶאָרָה שֶׁבָּהֶן, מִקְּדוּשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ, הִיא בִּבְחִינַת צִמְצוּם עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן. באותיות התורה והתפילה יש תמיד הארה ישרה וברורה של קדושה, גם כאשר הן נאמרות בעולם התחתון והגשמי של קליפת נוגה, אלא שאז הארת הקדושה היא מצומצמת ביותר, מֵאַחַר שֶׁהַקּוֹל וְהַדִּבּוּר הוּא גַּשְׁמִי. התורה שוכנת בעולם הזה בקול ודיבור הגשמיים, שהם חלק ממהות העולם הזה הגשמי שההארה שבו מצומצמת כאמור עד הקצה האחרון. אי אפשר לצפות שתהיה התגלות עמוקה וגדולה בתוך דבר שהוא חלק מהגשמיות של העולם הזה. אין לאדם פה מיוחד לקדושה, אלא הפה שאומר דברים שבקדושה הוא אותו פה שאומר גם דברים אחרים. האותיות שמדפיסים בהן דברים של קדושה הן אותיות גשמיות, ולכן הקדושה שעוברת בהן כשלעצמן, לפני שאדם אמר אותן או אחרי שאמר אותן בלא שום כוונה נפשית, היא קדושה שמתגלה בדרגה הנמוכה ביותר, בדרגת המעשה והחומר בלבד.

אֲבָל בִּתְפִלָּה בְּכַוָּונָה וְתוֹרָה בְּכַוָּונָה לִשְׁמָהּ, הֲרֵי הַכַּוָּונָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, הוֹאִיל וְהִיא מָקוֹר וְשֹׁרֶשׁ לָהֶן, שֶׁמֵּחֲמָתָהּ וּבְסִיבָּתָהּ הוּא מְדַבֵּר אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ. הדבר שיכול לשחרר את הקדושה ולהעלות אותה מתוך העולם הזה היא כוונת האדם שעוסק בה. כאשר אדם לומד תורה ומתכוון 'לשמה', לא לשם עניין שלמטה אלא לשם עליית התורה אל מקור הקדושה למעלה. הכוונה הזו מאפשרת את עליית התורה אל התגלות הקדושה שבעולמות העליונים ואת ההינתקות שלה מהמסגרות החומריות של העולם הזה.

כדי להוציא את המצווה מתחום המציאות החומרית, צריכה להיות נקודה כלשהי של התייחסות בין האדם לקב"ה. הקב"ה מְצווה – ויש מִצווה בתורה; אנחנו עושים את ציוויו – ויש מצווה בעולם. אבל הנקודה שסוגרת את המעגל, שהעניין הזה של מצווה אכן יפעל ממש, שתהיה בפועל 'צוותא' בין עליון לתחתון, היא הנקודה של הכוונה, של קביעת היחס. אפילו יהיה שיעורה של זו כלשהו, הריהי כבר יוצרת את המגע, היא כבר פותחת את הזרימה של המטה למעלה. כך יש להבין את הדרישה החוזרת שוב ושוב בספר דברים: "מה ה' אלהיך שואל מעמך – כי אם ליראה את ה'... ולאהבה אֹתו" (דברים י,יב), "למען תלמד ליראה את ה' אלהיך" (שם יד,כד) ועוד. ואם שואלים: לאהבה וליראה, כמה? –בצד מסוים, האדם נדרש לעשות עד כמה שאפשר עוד ועוד. ואולם בצד אחר, "מה ה' אלהיך שואל מעמך – כי אם ליראה... ולאהבה" – אפילו משהו, ולקיים את המצוות "לשמֹר את מִצות ה' ואת חֻקתיו" (שם י,יג). ובמילים אחרות, הקב"ה רוצה מהאדם את המעשה ולפחות מינימום של יחס.

לָכֵן הִיא, מַעֲלָה אוֹתָן, עַד מְקוֹמָהּ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה אוֹ דִּבְרִיאָה, לְפִי מַה שֶּׁהִיא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים אוֹ טִבְעִיִּים כו' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

לָכֵן הִיא, הכוונה, מַעֲלָה אוֹתָן, את אותיות הדיבור של התורה שאמר בעולם הזה עַד מְקוֹמָהּ של הכוונה. כפי שנאמר, כשאדם אומר מילים של תורה או מילים של תפילה בלי שום כוונה, סתם כך משום שיש לו הרגל כזה, הוא מכל מקום משמיע קולות גשמיים. לקולות הללו יש קדושה, שכן הם קולות של דברי תורה, אבל הקדושה הזו נמצאת במישור של העולם הזה הגשמי בלבד. ואולם כאשר מצטרפת לאותיות הללו גם כוונה בדרגה גבוהה יותר, הרי לפי הכוונה מתעלות גם המילים מעבר לנקודה הראשונית הגשמית שבה נאמרו. באותה שעה יכולות המילים הללו להגיע עד לדרגה שבה נמצאת הכוונה שבה נאמרו, שהיא בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה אוֹ דִּבְרִיאָה, לְפִי מַה שֶּׁהִיא הכוונה בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים אוֹ טִבְעִיִּים כו' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק לט) .

וְשָׁם, מֵאִיר וּמִתְגַּלֶּה אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, הַמְלוּבָּשׁ בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹמֵד וּבְכַוָּונָתָן, אוֹ בִּתְפִלָּה וּבְכַוָּונָתָהּ, אוֹ בְּמִצְוָה וּבְכַוָּונָתָהּ, בְּהֶאָרָה גְּדוֹלָה לְאֵין קֵץ. מַה שֶּׁלֹּא יָכוֹל לְהָאִיר וּלְהִתְגַּלּוֹת כְּלָל בְּעוֹד הָאוֹתִיּוֹת וְהַמִּצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ.

וְשָׁם, בעשר הספירות של עולם היצירה או הבריאה, מֵאִיר וּמִתְגַּלֶּה אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, שלמעלה מכל העולמות, הַמְלוּבָּשׁ בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹמֵד וּבְכַוָּונָתָן, אוֹ בִּתְפִלָּה וּבְכַוָּונָתָהּ, אוֹ בְּמִצְוָה וּבְכַוָּונָתָהּ, בְּהֶאָרָה גְּדוֹלָה לְאֵין קֵץ. מַה שֶּׁלֹּא יָכוֹל לְהָאִיר וּלְהִתְגַּלּוֹת כְּלָל בְּעוֹד הָאוֹתִיּוֹת של התורה והתפילה וְהַמִּצְוָה נמצאות (אם נעשו ללא כוונה) בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי בלבד, לֹא מִינָּהּ (ממנה) וְלֹא מִקְצָתָהּ. ההתגלות שיש למצווה או לדברי תורה ותפילה כשהיא מאירה בעשר ספירות של עולם היצירה או של עולם הבריאה, היא למעלה לאין ערוך מהתגלותה כלשעצמה בעולם הזה.

כאן נדרש הסבר לכמה מן השאלות הבסיסיות שעלו בפרקים אלה: מה החשיבות שיש לכוונת המצוות? מהו ההבדל בין מצווה שנעשית ללא כוונה, מצווה שנעשית בכוונה מסוימת ומצווה שנעשית בכוונה גבוהה יותר?

כפי שנאמר, מצווה היא תמיד מצווה ותמיד בקדושה, בכל דרגה של כוונה. כאשר המצווה (או הדיבור של תורה או תפילה) היא ללא כוונה, יש אמנם שינוי מה בעולם, שהרי זהו הבל פה שונה מהבל פה אחר, באשר הוא משמש למטרה של קדושה – ואולם כשלעצמו אין הוא מאיר, ואין הוא מגלה את הקדושה שבו. בעולם השפל והחומרי אין אור הקדושה שבתורה ושבמצווה מאיר באופן מיוחד ושונה. זו מהותו של העולם הזה, שהוא עולם נסתר, שבו הקב"ה מסתתר, שבו כשלעצמו דבר של קדושה אינו נראה אחר מדבר שאין בו קדושה. את העולם הזה אפשר להגדיר כמציאות שמספר הממדים שלה הוא קטן מאוד, וכאשר כל מציאות אחרת, גם זו שהיא גדולה ומורכבת לאין ערוך, מתגלה בתוך ממדים אלה – אין לה דרך להיראות שונה במהותה. על דרך המשל, ציור על דף נייר הוא תמיד דו ממדי. גם אם התבנית שמציירים אותה היא במקורה תלת ממדית ויותר, אי אפשר לצייר אותה על הנייר ביותר משני ממדים. אפשר (ועושים זאת) ליצור אשליות של ממדים נוספים, אבל אי אפשר לצאת מהעובדות, מן ההגבלה המהותית של המדיום. אמנם כאשר יוצאים למרחב תלת ממדי אפשר ליצור תבניות תלת ממדיות, ואפשר אז להבחין באופן ממשי בין הדברים השטוחים לבין הדברים התלת ממדיים. לגבינו המרחב התלת ממדי הוא גבול התפיסה הישירה שלנו, ולמעלה מזה אין אנו יכולים להגיע. למרות שאנו יודעים שישנם ממדים נוספים, ולמרות שאנו יכולים לדבר באופן תאורטי על מרחבים של ארבעה ממדים ויותר, אין לנו – כבני אדם שקיימים בתוך מציאות חומרית של שלושה ממדים – יכולת לתפוס זאת. כך בנמשל, כיוון שהעולם הזה הוא עולם 'שטוח' מבחינת התגלות הקדושה, יש לכל המהויות שבו אספקט אחד, המותנה בגבולות העולם, באפשרויות שבו ובמגבלות שבו. כל מה שנמצא בו, יהיה אשר יהיה, מוגבל ביכולת הביטוי שלו. לכן אין הבדל בעולם שלנו למראית העין בין ספר קודש לספר שכתובים בו דברי תועבה, ושניהם נראים זהים: בעלי אותה מידה, אותו משקל, אותו ריח. לא משום שאין הבדל ביניהם, אלא משום שזהו ממד המציאות שלנו, שאותו מקבל כל דבר הנמצא בה. כדי שיהיה הבדל "בין קודש לחול, בין אור לחושך" – צריך להעלות את הדברים לעולם שיש בו יותר ממדים, לעולם היצירה ולעולם הבריאה. ושם, בעולם גבוה ומורכב יותר, מתגלה ההבדל שבין הקודש והחול.

כאשר עולה המצווה מן העולם הזה לעולם היצירה ולעולם הבריאה – היא אינה משתנה, אלא רק מועמדת בתוך מציאות אחרת, רב ממדית ורב משמעותית יותר, שבה אותו המעשה, האות והמילה נראים אחרת לגמרי.

עניינה של הכוונה הוא, לפי זה, להעביר את המצווה או את דברי התורה והתפילה מן העולם הזה לדרגה של עולם שבו מעשה המצווה יכול להופיע כגילוי וכקשר עם האלוקי; שבו מילים של תורה ותפילה תופענה כמילים מאירות קדושה. כל עוד נשארת המצווה במקום החושך אין רואים ממנה ולא כלום, ורק כאשר מעבירים אותה למקום אור, מקום שניכר בו ההבדל בין אור לחושך – ניכר גם ההבדל בין מעשה של מצווה למעשה של חול.

עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין. שֶׁ יִתְעַלֶּה הָעוֹלָם מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ, "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' "

כאמור, בעולם הזה ובזמן הזה אין קדושת המצווה יכולה להתגלות, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין. שֶׁאז יִתְעַלֶּה הָעוֹלָם עצמו מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ, "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר " (ישעיה מ,ה). את המהות שכעת יכולים רק בעלי סגולה לנחש במעומעם מאחורי הצורות יראה לעתיד לבוא 'כל בשר'. לעתיד לבוא, כאשר יהיה שינוי מהותי בטבעו של העולם הזה, כאשר יסוד בניינו הגשמי של העולם הזה יעבור שינוי מוחלט, כאשר המהות האלוקית תתגלה בתוך המציאות של העולם הזה, ובמקום עולם כלשעצמו יראו הכול "כי פי ה' דִבר" את דבר ה' המחיה ומהווה את כל המציאות.

כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת .

כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת (בפרק לו) .

עד כה דובר על המצווה בצד אחד שלה, כהתגלות הרצון העליון בתוך המציאות של העולם הזה, בבחינת "אמרתי ונעשה רצוני". בהגהה זו מעיר המחבר על צד אחר במצווה, משלים לקודם – מה שפועלת המצווה בעולמות העליונים.

(וְשָׁם מֵאִיר וּמִתְגַּלֶּה גַּם כֵּן הַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן הַנַּעֲשֶׂה בְּכָל מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁהוּא יִחוּד מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּכְלָלוֹת זוֹ בְּזוֹ, וְנִמְתָּקוֹת הַגְּבוּרוֹת בַּחֲסָדִים

(וְשָׁם בעולמות העליונים, בעשר ספירות של עולם היצירה או הבריאה, אשר כמבואר, לשם עלו התורה והמצוות שנעשו בכוונה, מֵאִיר וּמִתְגַּלֶּה גַּם כֵּן הַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן הַנַּעֲשֶׂה בְּכָל מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁהוּא יִחוּד מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, ייחוד ואחדות הספירות השונות כאשר מאיר עליהן הרצון העליון הכולל את כולן. שֶׁנִּכְלָלוֹת זוֹ בְּזוֹ, וְנִמְתָּקוֹת הַגְּבוּרוֹת בַּחֲסָדִים, גם המידות ההפוכות זו לזו לכאורה, כחסד וגבורה, מתאחדות ופועלות כאחת. אחדות זו מתוארת כמיתוק הגבורות בחסדים, כלומר שחריפות הגבורה פועלת את מתיקות החסדים (ראו פרק כז). הגבורה הינה עדיין גבורה, אבל היא פועלת למטרה של חסד, ובאותה שעה התוצאה והמסקנה של המידות כולן הן חסד לבד.

עַל יְדֵי עֵת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַמֵּאִיר וּמִתְגַּלֶּה בִּבְחִינַת גִּילּוּי רַב וְעָצוּם בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא הִיא עֲשִׂיַּית הַמִּצְוָה אוֹ עֵסֶק הַתּוֹרָה, שֶׁבָּהֶן מְלוּבָּשׁ רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

עַל יְדֵי עֵת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַמֵּאִיר וּמִתְגַּלֶּה בִּבְחִינַת גִּילּוּי רַב וְעָצוּם בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות מלמטה) הִיא עֲשִׂיַּית הַמִּצְוָה אוֹ עֵסֶק הַתּוֹרָה, שֶׁבָּהֶן מְלוּבָּשׁ רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. מעשה המצווה או לימוד התורה למטה, בעולם הזה, הוא עשיית הרצון העליון כפי שהוא למעלה מעלה, למעלה גם מהספירות העליונות. עשיית הרצון למעלה מאירה את כל המציאות עד למטה, וכאשר עובר הגילוי בדרכו במידות העליונות הוא מקשר ומאחד אותן אחת באחת. כמבואר במקומות אחרים (ראו אגרת הקדש סימן יב), האיחוד בין ניגודים, בין חסד וגבורה, אפשרי רק כאשר מאירה בהם מהות שהיא למעלה משניהם. אף כאן, בהארת הרצון העליון, שלמעלה גם מאצילות, במידות העליונות, הן נכללות זו בזו ונמתקות הגבורות בחסדים.

אַךְ עִיקַּר הַיִּחוּד הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת שֶׁשָּׁם הוּא מַהוּת וְעַצְמוּת מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, מְיוּחָדוֹת בְּמַאֲצִילָן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, וְשָׁם הוּא מַהוּת וְעַצְמוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. וְ הֶאָרָתָן לְבָד הִיא מְאִירָה בִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, בְּכָל עוֹלָם מֵהֶן לְפִי מַעֲלָתוֹ.

אַךְ עִיקַּר הַיִּחוּד הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה מעולם היצירה והבריאה, והוא בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת. הארת הייחוד ופעולתו ניכרות בכל העולמות שלמטה מעולם האצילות, אבל עיקרו הוא בעולם האצילות. שֶׁשָּׁם הוּא מַהוּת וְעַצְמוּת מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, ששם הן מְיוּחָדוֹת בְּמַאֲצִילָן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, וְשָׁם הוּא מַהוּת וְעַצְמוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. וְרק הֶאָרָתָן של המידות העליונות לְבָד הִיא מְאִירָה בִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, בְּכָל עוֹלָם מֵהֶן לְפִי מַעֲלָתוֹ. כשם שעיקר הספירות הוא באצילות, כך ייחודן של הספירות (בעשיית המצווה למטה) הוא באצילות.

וְאַף שֶׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּמִצְוָה זוֹ אֵינָהּ מֵאֲצִילוּת, מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְלוּבָּשׁ בְּמִצְוָה זוֹ, וְהוּא הוּא עַצְמוֹ הַדְּבַר הֲלָכָה וְהַתּוֹרָה שֶׁעוֹסֵק בָּהּ, הוּא אֱלֹהוּת וְאוֹר אֵין סוֹף הַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ אֶחָד.

ואם כן נשאלת השאלה: וְאַף שֶׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּמִצְוָה זוֹ אֵינָהּ מֵאֲצִילוּת, ואם כן כיצד הוא מעורר וממשיך בכך את הרצון העליון המאוחד במאציל, שלמעלה מאצילות? – מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְלוּבָּשׁ בְּמִצְוָה זוֹ, וְהוּא הוּא עַצְמוֹ הַדְּבַר הֲלָכָה וְהַתּוֹרָה שֶׁעוֹסֵק בָּהּ, הוּא אֱלֹהוּת וְאוֹר אֵין סוֹף הַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ אֶחָד. אף על פי שהאדם עצמו, העוסק בתורה ובמצוות, הוא למטה הרבה מהאצילות, מכל מקום התורה שהוא עוסק בה קדושתה מהמאציל עצמו שלמעלה מאצילות. התורה היא התגבשות הרצייה האלוקית עצמה, שעם כל ירידתה בצורות החומריות והנמוכות של העולם הזה, היא עצמה הרצון האלוקי עצמו.

וּבִרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הֶאֱצִיל מִדּוֹתָיו הַמְיוּחָדוֹת בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל יְדֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ הַמִּתְגַּלֶּה עַל יְדֵי עֵסֶק תּוֹרָה וּמִצְוָה זוֹ הֵן נִכְלָלוֹת זוֹ בְּזוֹ, וְנִמְתָּקוֹת הַגְּבוּרוֹת בַּחֲסָדִים בְּעֵת רָצוֹן זוֹ)

וּבִרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הֶאֱצִיל מִדּוֹתָיו הַמְיוּחָדוֹת בּוֹ יִתְבָּרַךְ. הרצון העליון הזה הוא גבוה מאוד, גבוה אף מעולם האצילות, והוא אפוא המאציל והמקור למידות שבאצילות. וְעַל יְדֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ הַמִּתְגַּלֶּה עַל יְדֵי עֵסֶק תּוֹרָה וּמִצְוָה זוֹ הֵן, המידות שבאצילות, נִכְלָלוֹת זוֹ בְּזוֹ, וְנִמְתָּקוֹת הַגְּבוּרוֹת בַּחֲסָדִים בְּעֵת רָצוֹן זוֹ), בעת מעשה המצווה למטה המעורר כאמור הארת רצון זה באצילות.

האדם שעושה מצווה ועוסק בתורה בעולם הזה אינו נמצא בעולם האצילות, ואולם האדם הוא היחידי מבין כל היצורים, הברואים והנאצלים שיכול לעסוק ברצייה האלוקית (שלמעלה גם מאצילות) ולהגשים אותה בתוך המציאות. על ידי פעולתו הרצונית הבחירית בקיום התורה והמצוות הוא מעורר "עת רצון" של מעלה. ואף על פי שהאדם הוא קטן מאוד – הרצון העליון הוא גדול מאוד, ובכוחו של האדם לקיים את הרצון העליון הוא מפעיל כוחות גדולים לאין שיעור, לשנות ולייחס אף את המהויות העליונות ביותר של עולם האצילות זו כלפי זו, זו יחד עם זו.

וּבָזֶה, יוּבָן הֵיטֵב הָא דִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ נִקְרָאִים גַּדְפִין דֶּרֶךְ מָשָׁל.

וּבָזֶה, במבואר עד כאן על אודות כוונת הנפש בעשותה את המצוות, באהבת ה' וביראת ה'. יוּבָן הֵיטֵב הָא דִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ נִקְרָאִים גַּדְפִין (זה שיראה ואהבה נקראות כנפיים) דֶּרֶךְ מָשָׁל. המשל הוא שהאהבה והיראה שבהם עושה האדם את המצווה הן כמו כנפי העוף. כשם שהכנפיים מרימות את גופו של העוֹף לעוּף למעלה, כך תפקיד האהבה והיראה הוא להעלות את גוף המצווה או דברי התורה לדרגה גבוהה יותר. האהבה והיראה אינן עצם המצווה ואינן יוצרות את המצווה, אבל האהבה והיראה מעלות את המצווה ומעמידות אותה בדרגה שבה יש לה משמעות של מצווה, שבה יש כאמור הבדל בין הקודש ובין החול.

כְּדִכְתִיב "וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף" .

כְּדִכְתִיב (כמו שכתוב): "וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף" (ישעיה ו,ב) . הכתוב מתאר את השרפים ואת הכנפיים שבהן הם עפים. השרפים וכנפיהם הם מהויות רוחניות ולא גשמיות, ומהות שתי הכנפיים כפי שיבואר היא התגלות האהבה והיראה.

[וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל ז"ל בְּ"שַׁעַר הַיִּחוּדִים" פֶּרֶק י"א], שֶׁהַכְּנָפַיִים בָּעוֹף הֵן זְרוֹעוֹת הָאָדָם כו'.

[וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל ז"ל בְּ"שַׁעַר הַיִּחוּדִים" פֶּרֶק י"א], שֶׁהַכְּנָפַיִים בָּעוֹף הֵן מקבילות ל זְרוֹעוֹת הָאָדָם כו'. וכשם שזרועות האדם מסמלות את המידות חסד וגבורה (כמו שכתוב בהקדמה לתיקוני זהר [יז,א]: "חסד – דרועא ימינא, גבורה – דרועא שמאלא"), כך הכנפיים בעוף (במלאכים) מסמלות את החסד והגבורה, היראה והאהבה.

וּבַתִּיקוּנִים פֵּירְשׁוּ: שֶׁהָעוֹסְקִים בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ נִקְרָאִים "בָּנִים", וְאִם לָאו, נִקְרָאִים "אֶפְרוֹחִים". דְּלָא יָכְלִין לְפָרְחָא

וּבַתִּיקוּנִים (תיקוני זהר תיקון ו [כא,א-ב]) פֵּירְשׁוּ: שֶׁהָעוֹסְקִים בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ואהבה) נִקְרָאִים "בָּנִים", וְאִם לָאו, אם עוסקים בתורה ובמצוות בלא אהבה ויראה, בלא כוונה, נִקְרָאִים "אֶפְרוֹחִים". והטעם שנקראים אז 'אפרוחים', כיוון דְּלָא יָכְלִין לְפָרְחָא (שלא יכולים לעוף), כיוון שהכנפיים שלהם, כמו הכנפיים של האפרוחים, אינן מפותחות דיין. וכשם שיש לעופות ולמלאכים כנפיים, כך יש לאדם וכך יש לתורה ולמצוות כנפיים, אלא שפעמים אלו הן כנפיים מפותחות שיכולות לעוף כאחד השרפים, ופעמים שאין הן יכולות להרים לא את האדם ולא את מעשיו למעלה מקרקע העולם הזה.

(וּבְתִיקוּן מ"ה, דְּעוֹפָא הוּא מַטַּ"ט, רֵישָׁא דִּילֵּיהּ י' וְגוּפָא וָא"ו וּתְרֵין גַּדְפִין ה' ה' כו'

(וּבְתִיקוּן מ"ה, מתיקוני זהר כתוב: דְּעוֹפָא הוּא מַטַּ"ט, שבחינת 'עוף' הוא בחינת המלאך הנקרא מט"ט. דהיינו, שמלאך זה שנאמר בו ש"שמו כשם רבו" (י־ה־ו־ה), רֵישָׁא דִּילֵּיהּ (הראש שלו) הוא האות י' בשם הוי"ה, שהיא בחינת חכמה, עיקר ה'ראש', השכל. וְגוּפָא (והגוף) שלו הוא האות וָא"ו בשם הוי"ה, שהן שש המידות. וּתְרֵין גַּדְפִין (ושתי הכנפיים) הן האותיות ה' ה' כו', האות ה"א העליונה שהיא בחינת בינה, והאות ה"א התחתונה שהיא בחינת מלכות.

וְהַיְינוּ, עוֹלָם הַיְּצִירָה שֶׁנִּקְרָא מַטַּ"ט, וּבוֹ הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת שֶׁבַּמִּשְׁנָה.

וְהַיְינוּ, עוֹלָם הַיְּצִירָה שֶׁנִּקְרָא מַטַּ"ט, העולם שגופו ועיקרו הן המידות הוא עולם היצירה. וּבוֹ, בעולם היצירה, הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת שֶׁבַּמִּשְׁנָה. עולם היצירה הוא בעיקרו עולם המידות, האהבה והיראה וענפיהן, המורות על יחס, בעד או נגד. וכמבואר במקומות אחרים, האהבה היא השורש לכל מצוות עשה והיראה לכל מצוות לא תעשה. ובמובן זה, הביטוי של עולם היצירה הוא בפסקי ההלכה – בעד או נגד, אסור ומותר.

וְרֵישָׁא דִּילֵּיהּ , הֵן הַמּוֹחִין וּבְחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁהֵן פְּנִימִיּוּת הַהֲלָכוֹת וְסוֹדָן וְטַעֲמֵיהֶן.

וְרֵישָׁא דִּילֵּיהּ (והראש שלו) , של עולם היצירה, של גופי ההלכות, הֵן הַמּוֹחִין וּבְחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁהֵן פְּנִימִיּוּת הַהֲלָכוֹת וְסוֹדָן וְטַעֲמֵיהֶן. אם גופי ההלכות הם גופו של עולם היצירה, הרי פנימיות ההלכות וסודן וטעמיהן הם בחינת הראש, חב"ד, של עולם היצירה.

וּתְרֵין גַּדְפִין , דְּחִילוּ וּרְחִימוּ הֵן ה' עִילָּאָה שֶׁהִיא רְחִימוּ וְה' תַּתָּאָה הִיא יִרְאָה תַּתָּאָה

וּתְרֵין גַּדְפִין (ושתי הכנפיים) , שכפי שנאמר, בהן 'עפות' המצוות ועולות למעלה, הן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה). ובהקבלה לאותיות השם הֵן ה' עִילָּאָה (ה"א עליונה), בינה, שֶׁהִיא בחינת רְחִימוּ (אהבה). כי 'זעיר אנפין', שש המידות, שורשן הוא בבינה, ובכללותם הם אהבה, ביחס לה"א התחתונה. וְה' תַּתָּאָה (וה"א תחתונה), היא מלכות, הִיא בבחינת יִרְאָה תַּתָּאָה (יראה תחתונה).

עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וּפַחַד ה', כְּפַחַד הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁהִיא יִרְאָה חִיצוֹנִית וְנִגְלֵית מַה שֶּׁאֵין כֵּן יִרְאָה עִילָּאָה יְרֵא בּוֹשֶׁת, הִיא מֵהַנִּסְתָּרוֹת לה' אֱלֹהֵינוּ. וְ הִיא בְּחָכְמָה עִילָּאָה יו"ד שֶׁל שֵׁם הוי"ה בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעֲיָא מְהֵימְנָא)

יראה תחתונה זו היא יראה של עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וּפַחַד ה', כְּפַחַד מפני הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁהִיא יִרְאָה חִיצוֹנִית וְנִגְלֵית, במובן זה שהיא יראה מפני בחינה חיצונית שבו, מפני הפעולה ולא מפני הפועל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן יִרְאָה עִילָּאָה (יראה עליונה) שהיא הנקראת במקומות אחרים יְרֵא בּוֹשֶׁת, שאינה יראה ופחד מפני מה שיכול לפעול הגיבור והנורא, אלא בושה מפני עצם היותו הגדול הגיבור והנורא. ו הִיא מֵהַנִּסְתָּרוֹת לה' אֱלֹהֵינוּ. אין כאן יראה ופחד המתלבשים בענייני העולם שלנו, אלא יראה מפני מה שלמעלה מגדרי עולמנו (נסתרות). וְיראה זו הִיא בְּחָכְמָה עִילָּאָה (עליונה), וכידוע שחכמה ובינה נקראות "הנסתרות לה'" ביחס לזעיר אנפין ומלכות הנקראים "הנגלות". שהיא, החכמה העליונה, יו"ד שֶׁל שֵׁם הוי"ה בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בספר הזהר בְּרַעֲיָא מְהֵימְנָא). שהיו"ד שבשם הוי"ה היא בספירת החכמה, ה"א ראשונה בבינה וכו'.

על פי משל זה, שאהבה ויראה לגבי התורה והמצוות הן כמו הכנפיים לגבי העוף, מבוארת נקודה נוספת ביחס שבין האהבה והיראה ובין המצווה או התורה עצמה שאדם לומד ועושה.

כִּי כְּמוֹ שֶׁכַּנְפֵי הָעוֹף אֵינָם עִיקַּר הָעוֹף, וְאֵין חַיּוּתוֹ תָּלוּי בָּהֶם כְּלָל כְּדִתְנַן נִיטְּלוּ אֲגַפֶּיה כְּשֵׁרָה .

כִּי כְּמוֹ שֶׁכַּנְפֵי הָעוֹף אֵינָם עִיקַּר הָעוֹף, אמנם לעוף יש כנפיים והעוף זקוק להן, אבל הכנפיים אינן עיקר מהותו וְאֵין חַיּוּתוֹ תָּלוּי בָּהֶם כְּלָל. כְּדִתְנַן (כמו ששנינו) בהלכות טרפות: נִיטְּלוּ אֲגַפֶּיה (כנפיה) כְּשֵׁרָה (חולין פרק ג משנה ד) . הלכה היא שעוף שניטלו כנפיו מטעם זה או אחר הוא כשר ואינו נקרא טרפה. כלומר, שדבר זה אינו גורם לפגיעה קטלנית בעוף, והוא יכול להמשיך לחיות גם ללא הכנפיים.

וְהָעִיקָּר הוּא רֹאשׁוֹ וְכָל גּוּפוֹ, וְהַכְּנָפַיִים אֵינָם רַק מְשַׁמְּשִׁים לְרֹאשׁוֹ וְגוּפוֹ לְפָרְחָא בְּהוֹן .

וְהָעִיקָּר בעוף הוּא רֹאשׁוֹ וְכָל גּוּפוֹ, וְהַכְּנָפַיִים אֵינָם רַק מְשַׁמְּשִׁים לְרֹאשׁוֹ וְגוּפוֹ לְפָרְחָא בְּהוֹן (לעוף בהן) . לכנפיים יש תפקיד חשוב, בשלהן העוף עף, אבל הן אינן עיקרו וחיותו של העוף: אם חותכים את ראשו – הוא אינו יכול לחיות, אם פוגעים באחד מאיבריו הפנימיים – הוא אינו יכול לחיות, אבל אם פוגעים בכנפיו – הוא לא יעוף, אבל ימשיך לחיות.

וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַתּוֹרָה וּמִצְוֹת הֵן עִיקַּר הַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן, עַל יְדֵי גִּילּוּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמִּתְגַּלֶּה עַל יְדֵיהֶן.

וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, כמו במשל כך הוא בנמשל, הַתּוֹרָה וּמִצְוֹת הֵן עִיקַּר הַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן, עַל יְדֵי גִּילּוּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמִּתְגַּלֶּה עַל יְדֵיהֶן. המצווה היא רצונו של הקב"ה, שדברים ייעשו באופן מסוים, והתורה היא התיאור וההסבר איך רצונו שייעשה הדבר, מהי גזרת חכמתו ומהי התכנית הפנימית של מציאות העולמות. וכשהאדם למטה עושה את הרצון, הוא מגלה את הרצון העליון למטה, וזה הוא עיקר הייחוד.

לתורה ולמצוות יש אפוא קדושה אובייקטיבית שאינה תלויה בהתכוונותו ובהרגשתו של האדם המקיים אותן. אם הניח תפילין בלא כוונה, בלא אהבה ובלא יראה, סתם כך – הוא קיים מצוות הנחת תפילין, אף כי בלא אהבה ויראה. אבל לעומת זאת, אם הוא הניח 'בדחילו ורחימו' תפילין פסולות – היו לו אהבה ויראה, אבל לא היו לו תפילין; היו לו כביכול זוג כנפיים של עוף בלא עוף. הפסול בגופה של המצווה שולל ממנה את עצם היותה מצווה, ואילו הפסול בכוונת המצווה שולל ממנה רק את המעוף שלה, אבל לא את היותה.

וְהַדְּחִילוּ וּרְחִימוּ הֵם מַעֲלִים אוֹתָן, לְמָקוֹם שֶׁיִּתְגַּלֶּה בּוֹ הָרָצוֹן, אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, וְהַיִּחוּד, שֶׁהֵן יְצִירָה וּבְרִיאָה.

וְהַדְּחִילוּ וּרְחִימוּ (והיראה ואהבה) הֵם מַעֲלִים אוֹתָן, את התורה והמצוות, לְמָקוֹם שֶׁיִּתְגַּלֶּה בּוֹ הָרָצוֹן, אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, וְהַיִּחוּד, הייחוד העליון הנעשה על ידי קיום המצווה למטה, שהוא ייחוד מידותיו (כמבואר לעיל בהגהה המתחילה: "ושם מאיר"). שֶׁהֵן, המקום שבו יתגלה כל זה, הן העולמות העליונים מעולמנו: יְצִירָה וּבְרִיאָה.

(אוֹ אֲפִילּוּ בּ עֲשִׂיָּה, בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה, מְקוֹם מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת

על האמור, שהמקום שבו מתגלים הרצון העליון והייחוד העליון הוא בעולם הבריאה ובעולם היצירה, מוסיף בהגהה: (אוֹ אֲפִילּוּ בּעולם עֲשִׂיָּה, בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה, של עולם העשייה, שהוא מְקוֹם מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת. המצוות המעשיות, שנעשות בעולם העשייה בכוונה לשם שמיים גם ללא רגש חי של אהבה ויראה, טבעיים או שכליים, אלא בקבלת עול מלכות בעשייה פשוטה, גם הן מתעלות מהעולם החומרי לעשר הספירות של עולם העשייה לאמור להוויה ולמשמעות האלוקית שיש אפילו במציאות המעשה הגשמי כשלעצמו.

וְכֵן מִקְרָא.

ולא רק במצוות המעשיות, גם בלימוד תורה ישנו תחום שבו מגיע גילוי הייחוד האלוקי עד לעולם העשייה. וְכֵן מִקְרָא. בלימוד המקרא, תורה שבכתב, העיקר הוא ביטוי המילים והאותיות בדיבור (ודיבור הוא מעשה), ולכן כמו במצוות המעשיות יש לו ביטוי והתגלות באותיות של עולם העשייה.

אֲבָל בַּמִּשְׁנָה מִתְגַּלֶּה הַיִּחוּד וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בּ יְצִירָה

אֲבָל בַּמִּשְׁנָה, בלימוד המשנה, דהיינו בלימוד פסקי ההלכות בתורה שבעל פה, מִתְגַּלֶּה הַיִּחוּד וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בּעולם יְצִירָה. עולם היצירה הוא עולם המידות, האהבה והיראה וענפיהן, העולם שבו נקבעת העמדה לגבי הדברים – אני בעד או נגד, אני רוצה להתקרב או להתרחק. ולכן לימוד המשנה, שהוא קביעת העמדות – כשר או פסול, בעד או נגד – שייך לעולם היצירה, והייחוד ואור אין סוף המתגלה בלימוד זה מתגלה בעולם היצירה.

וּבַתַּלְמוּד בּ בְּרִיאָה

וּבַתַּלְמוּד, בלימוד התלמוד, לאמור בלימוד טעמי ההלכות ומקורן, מתגלה הייחוד האלוקי בּעולם ה בְּרִיאָה. עולם הבריאה הוא כאמור עולם השכל, עולם ההכרה, שבו מתהווה ההכרה לגבי דברים – מה, מי ולמה. ולכן שייך לימוד התלמוד לעולם הבריאה, והייחוד האלוקי המתגלה בלימוד זה מתגלה בעולם הבריאה.

דְּהַיְינוּ, שֶׁבְּלִימּוּד מִקְרָא מִתְפַּשֵּׁט הַיִּחוּד וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מֵ האֲצִילוּת הָעֲשִׂיָּה, ו ב מִשְׁנָה עַד הַיְּצִירָה לְבַדָּהּ ו ב תַּלְמוּד עַד הַבְּרִיאָה לְבַדָּהּ

ולכאורה קשה להבין זאת, שכן מקרא מקודש יותר ממשנה, וכן משנה מתלמוד. ואולם התגלותם כנזכר לעיל היא להפך, מקרא בעולם העשייה התחתון יותר, משנה בעולם היצירה וכו'. ולכן מוסיף אדמו"ר הזקן: דְּהַיְינוּ, שֶׁבְּלִימּוּד מִקְרָא מִתְפַּשֵּׁט גילוי הַיִּחוּד וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מֵעולם האֲצִילוּת, ששם כאמור לעיל (בהגהה ד"ה "ושם מאיר") הוא עיקר הייחוד, ששם מהותן ועצמות המידות מאוחדות במאצילן, ושם הוא גילוי מהות ועצמות הרצון שבתורה, ורק הארתה לבד היא המאירה בעולמות בריאה, יצירה ועשייה. ובלימוד המקרא הוא מתפשט ומתגלה עַד עולם הָעֲשִׂיָּה, ששם, בדיבור ובכתיבה (שהם כמעשה), עיקר לימוד המקרא. וּ בלימוד ה מִשְׁנָה עַד הַיְּצִירָה לְבַדָּהּ, שאינו מגיע לעשייה. וּ בלימוד ה תַּלְמוּד הוא עַד הַבְּרִיאָה לְבַדָּהּ, ולא מגיע לעולמות יצירה ועשייה.

כִּי כּוּלָּן בַּאֲצִילוּת

כִּי כּוּלָּן בַּאֲצִילוּת. כאמור, הייחוד עצמו הנעשה בלימוד התורה – במקרא, במשנה ובתלמוד – הוא באצילות, ורק הארתו והתגלותו היא המתפשטת בכל עולם לפי ערכו ועניינו.

אֲבָל קַבָּלָה אֵינָהּ מִתְפַּשֶּׁטֶת כְּלָל מֵאֲצִילוּת לִבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה.

אֲבָל קַבָּלָה אֵינָהּ מִתְפַּשֶּׁטֶת כְּלָל מֵאֲצִילוּת לִבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. הקבלה, תורת הסוד, אינה מתפשטת ואינה מתלבשת בשום עולם, אלא נשארת לעולם סוד במהותה. אין היא מתגלה במושגים של עשייה, גם לא בהרגשה וביצירת התייחסות לענייניה, ואף לא בהשגת השכל המופשט מכל גשם. אנו משיגים תבניות, זה הכול, ואין לנו שום מושג ממשי מה עומד בתוך זה. ולסיכום אפשר לומר זאת כך: המקרא – מעלתו גבוהה כל כך עד שהתגלותו מגיעה אף לעשייה; המשנה – פחותה ממנו, ומגיעה עד ליצירה; התלמוד – מגיע רק עד לבריאה; והקבלה אין בכוחה להתפשט ולהתגלות כלל, בשום עולם, זולת המקום שהיא בעיקרה נמצאת בו.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, , בִּ'פְּרִי עֵץ חַיִּים'

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כל הדברים האמורים בהגהה זו , בִּ'פְּרִי עֵץ חַיִּים' שבכתבי האר"י ז"ל).

ועוד לגבי אהבה ויראה, והיחס ביניהן ובין קיום המצוות.

וְהִנֵּה אַף דִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ הֵם גַּם כֵּן מִתַּרְיָ"ג מִצְוֹת.

וְהִנֵּה אַף דִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (שיראה ואהבה) הֵם גַּם כֵּן מִתַּרְיָ"ג מִצְוֹת. אהבה ויראה אינן רק 'כנפיים', אינן רק מומנטים פסיכולוגיים של האדם הנלווים למעשה המצוות, אלא הן עצמן מצוות. יש מצוות עשה לאהוב את ה' ומצוות עשה לירא את ה'. ונמצא שבכל אהבת ה' ובכל יראת ה', בין כשהן לעצמן ובין כשהן נלוות לקיום המצוות, הרי יש בהן כשלעצמן קיום של מצווה.

אַף עַל פִּי כֵן, נִקְרָאִין 'גַּדְפִין' לִהְיוֹת כִּי תַּכְלִית הָאַהֲבָה הִיא הָעֲבוֹדָה מֵאַהֲבָה.

אַף עַל פִּי כֵן, נִקְרָאִין 'גַּדְפִין' (כנפיים), לִהְיוֹת כִּי תַּכְלִית הָאַהֲבָה הִיא הָעֲבוֹדָה מֵאַהֲבָה. הדרגה הגבוהה ביותר של אהבה היא כאשר אדם גם מממש את האהבה ועוסק בתורה ובמצוות מתוך אהבה, מתוך רצייה ותשוקה פרטית שלו עצמו. ולכן, הגם שהאהבה היא מצווה לעצמה – כיוון שעיקר קיומה הוא בהיותה כנפיים לכלל עבודת ה', היא עצמה נקראת כנפיים.

וְאַהֲבָה בְּלִי עֲבוֹדָה הִיא 'אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים'.

וְאַהֲבָה בְּלִי עֲבוֹדָה – הִיא 'אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים'. האהבה שדובר בה קודם (שתכליתה היא העבודה מאהבה) היא האהבה שאנו מכירים בדרך כלל, כאהבה של תשוקה אל הנאהב. זו אהבה המבוססת על חֶסֶר ועל התשוקה למלא את החֶסֶר, על מרחק ועל הצורך לצמצם ולעבור את המרחק אל האהוב. אולם יש עוד אהבה, הנקראת בספרי החסידות 'אהבה בתענוגים', שאין בה חסר, שהיא ממלאת את עצמה, שהיא עצמה מהווה את הסיפוק לעצמה, אהבה שבה האובייקט והסובייקט נמצאים בדרגה אחת ואינם חסרים זה את זה. אהבה כזו, שהאוהב אינו חסר דבר ואינו נזקק לעשות דבר, שבעצם איננה דורשת התבטאות, היא 'אהבה בלי עבודה'.

אהבת ה' באופן הזה אינה מחייבת את האדם לעשות דבר, ואין הוא נדרש להגיע לשום דבר, אלא כמאמר המשורר באחד הביטויים הגדולים של אהבת ה': "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם" (תהלים עג,כה-כו). כאשר אדם מרגיש כך – שה' הוא חלקו – הוא אינו רוצה דבר ואינו צריך דבר. על מחבר הספר הזה מספרים שברגעים של התלהבות היה אומר: "איני רוצה את גן העדן שלך, איני רוצה את עולם הבא שלך – אני רוצה רק אותך!" מפני שמי שיש לו אהבת ה' בדרגה כזו אינו רוצה דבר אחר. מי שאומר "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" ומגיע להיות "ואהבת את ה' אלהיך" – כבר אינו זקוק יותר לדבר, לא ל"מטר ארצכם" ולא ל"דגנך ותירושך", לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

לְהִתְעַנֵּג עַל ה' מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא. ו קַבָּלַת שָׂכָר

לְהִתְעַנֵּג עַל ה' מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא. מהותו של גן עדן היא התענוג באהבת ה', וכך הוא לגבי אדם שמגיע לדרגה זו בחייו בעולם הזה. דרגה זו של 'אהבה בתענוגים' היא לכן מעין עולם הבא, במובן זה שאין היא שייכת לתחום חיי העולם הזה אלא לתחום גן העדן, שאין היא שייכת עוד לתחום של עשיית המצוות אלא לתחום של קַבָּלַת שָׂכָר על המצוות. כאשר אדם אוהב את ה' ואינו זקוק עוד לדבר; כאשר הוא מרגיש עונג מעצם המציאות האלוקית; כאשר "קרבת אלהים לי טוב" (תהלים עג,כח) – אין זו עוד מצווה, אלא קבלת שכר.

"הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" כְּתִיב, וּלְמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם.

אבל, למרות שאהבה זו היא בדרגה גבוהה מאוד, מכל מקום "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ז,יא) כְּתִיב, וּלְמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם. ומשמעות הדברים – ש'היום', בעולם הזה, הוא הזמן לעשות את המצוות, לעבוד עבודת ה', ואין הוא הזמן של קבלת השכר. ורק 'למחר', לעולם הבא, הוא הזמן של קבלת השכר, שבאותו זמן כבר אין האדם יכול וכבר אין הוא חייב לעשות את המצוות. במובן זה, 'עולם המעשה' אינו נקרא כך רק משום שהוא העולם הפיזי, אלא משום שזהו העולם של העשייה; שבו האהבה דוחפת לעשייה, שבו האהבה דורשת ביטוי, שבו משמעות האהבה היא 'העבודה מאהבה'.

וּמִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמִדָּה זוֹ, לִטְעוֹם מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא אֶלָּא עֲדַיִין נַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה וּצְמֵאָה לה' וְכָלְתָה אֵלָיו כָּל הַיּוֹם.

וּמִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמִדָּה זוֹ, לִטְעוֹם מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא עֲדַיִין נַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה וּצְמֵאָה לה' וְכָלְתָה אֵלָיו כָּל הַיּוֹם. שאהבת ה' שלו היא עדיין אהבה המבוססת על החסר, על הצימאון לרוות את החסר, על הכרת המרחק ועל התשוקה להתקרב ולהגיע לדבקות.

וְ אֵינוֹ מְרַוֶּה צִמְאוֹנוֹ בְּמֵי הַתּוֹרָה שֶׁלְּפָנָיו. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁעוֹמֵד בַּנָּהָר וְ צוֹעֵק: 'מַיִם מַיִם לִשְׁתּוֹת!'

וְאף על פי כן אֵינוֹ מְרַוֶּה צִמְאוֹנוֹ, שהרי יש דרך ביד כל אדם לרוות את הצמאון בְּמֵי הַתּוֹרָה שֶׁלְּפָנָיו. לכאורה לצמאון הזה לה' אין רוויה, למרחק הזה אין גבול. ואולם, כמבואר במקומות אחרים, גם אם אנחנו איננו יכולים מצידנו לגשר על פני פער המהות שבין אדם ואלוקים – הקב"ה יכול, והקב"ה אכן עשה זאת כאשר נתן לנו את התורה כדרך להגיע ולהתקרב אליו. ומעתה, מי שמרגיש שהוא רוצה לבטא את אהבתו, לגבש משמעות לאהבתו, מי שרוצה להגיע להתחברות אמיתית עם הקב"ה, מי שמרגיש צמא לאלוקים, ירווה את צמאונו במי התורה שלפניו כעת. ואם אינו עושה כן הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁעוֹמֵד בַּנָּהָר וְהוא צמא למים ובמקום לשתות הוא צוֹעֵק: 'מַיִם מַיִם לִשְׁתּוֹת!' וכך הוא בנמשל, מי שצמא להידבק באלוקים, אין לו רק לצעוק ולומר שהוא צמא ומשתוקק, אלא ירווה את צימאונו בתורה שלפניו.

כְּמוֹ שֶׁקּוֹבֵל עָלָיו הַנָּבִיא: "הוֹי כָּל צָמֵא – לְכוּ לַמַּיִם" כִּי לְפִי פְּשׁוּטוֹ, אֵינוֹ מוּבָן, דְּמִי שֶׁהוּא צָמֵא וּמִתְאַוֶּוה לִלְמוֹד – פְּשִׁיטָא שֶׁיִּלְמוֹד מֵעַצְמוֹ, וְלָמָּה לוֹ לַנָּבִיא לִצְעוֹק עָלָיו: "הוֹי"?

כְּמוֹ שֶׁקּוֹבֵל עָלָיו הַנָּבִיא: "הוֹי כָּל צָמֵא – לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה,א). כִּי לְפִי פְּשׁוּטוֹ, כפי שדורשים חז"ל שאין מים אלא תורה (בבא קמא יז,א), אֵינוֹ מוּבָן, דְּמִי שֶׁהוּא צָמֵא וּמִתְאַוֶּוה לִלְמוֹד – פְּשִׁיטָא שֶׁיִּלְמוֹד מֵעַצְמוֹ, כשם שמי שהוא צמא למים – הולך ושותה. וְלָמָּה לוֹ לַנָּבִיא לִצְעוֹק עָלָיו: "הוֹי"? אלא צריך לומר שהנביא אינו מדבר על צמא ללימוד תורה, אלא על צמא אחר, צמא לאלוקות. שהאיש הזה שרוצה להידבק באלוקות אינו יודע שהדרך להידבק בה היא להידבק בתורה. לאיש הזה נדמה שיש איזו דרך של דבקות ישירה, והוא מייחל ומתייסר בגעגועים אל הדבקות הזו. ולכן צועק עליו הנביא על ייסוריו וגעגועיו: "הוי כל צמא" – לא כך, לא זו הדרך, אלא – "לכו למים". הרוויית הצימאון האלוקי אינה על ידי המחשבה המופשטת וגעגועי הנפש, אלא על ידי ההתעסקות בתורה ובמעשה המצוות, שהן הן הביטוי והאופן שבו יכול האדם התחתון להתקשר אל המהות האלוקית.

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת (בספר זה לא נתבאר במקום אחר, ובמהדורא קמא מכת"י חסרות תיבות אלה. ומעירים שם, שאפשר לומר שזו הוספה מאוחרת, לאחר שנתבאר עניין זה במאמר אחר).

בפרק זה הגיע לסיכום הנושא שדובר בו בפרקים הקודמים על היחס בין הכוונה ובין המעשה. ההגדרה המסכמת היא בלשון הזהר: "דדחילו ורחימו נקראים גדפין". כלומר, שכוונת הלב שבה עוסקים בתורה ובמצוות – יראת ה' ואהבת ה' – נקראת כנפיים. כמו הכנפיים שבהן יכול העוף לעוּף למעלה, ובלעדיהן אין הוא יכול להתרומם, כך באהבה וביראה עולות למעלה התורה והמצוות שהאדם מקיים, ובלא אהבה ויראה אין התורה והמצוות יכולות לעלות מהעולם התחתון שבו קוימו. משל זה מגדיר את היחס שבין הכוונה והמעשה. מעשה המצווה, כמו גוף העוף, הוא עיקר קיומה של המצווה, והכוונה אינה מהווה תנאי לקיומה כמצווה. ואולם, כמו עוף ללא כנפיים, אין המצווה יכולה לעוף, לעלות מהעולם הזה. ולסיכום וכהכנה לקראת הדיון הפנימי יותר בפרקים הבאים בעניין האהבה והיראה, נגע המחבר בשאלה – מהי מצוות אהבת ה'. ונאמר, שמצוות אהבה היא גם מצווה וגם כוונה, גם גוף וגם כנפיים לגוף. כי מאחר שהיא מצווה שתכליתה היא ה'עבודה מאהבה' – לא ביטוי רגשי של אהבה, אלא ביטוי של מעשה בתורה ובכל המצוות – הרי היא מצווה בהתעוררות האהבה וכנפייםד עבור התורה ומצוות שנעשות מחמתה. כי מימוש רגש האהבה שבנפש, כאשר "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" – הוא בעסק התורה ובמעשה המצוות, ש"אין מים אלא תורה".