Likutei Amarim 4

חזור

לקוטי אמרים

פרק ד

וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים.

וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים. 'לבושים' הם האופנים שבהם מתגלים כוחות הנפש, כמו הבגדים שאדם לובש כאשר הוא מתגלה אל אנשים אחרים. המשל של 'לבוש' מדגיש את האופי הכפול של כל גילוי, באשר הוא בעת ובעונה אחת גם מגלה וגם מסתיר. הלבוש הוא מכשיר להתגלותו של המתלבש – אדם מתגלה לבריות כשהוא לבוש, וללא הלבוש אין הוא מתגלה. ועם זאת מסתיר הלבוש את הלובש עצמו, שהרי אין רואים אותו עצמו כי אם את הלבוש. צד אחר במשל של הלבוש הוא הקשר, שיש בו העתקה מסוימת, בין המתלבש ובין הלבוש. הלבוש הוא אמנם מהות חיצונית, אך הוא מעתיק בדרך ידועה את דמותו של המתלבש. וכאן נעוץ ההבדל בין לבוש לבין מכשיר סתם. המכשיר אינו מעתיק כלל את תוכנו של המשתמש בו, ואילו הלבוש, אפילו כשהוא מסתיר – הריהו נותן רקע מסוים להכיר את המסתתר בו. וכמו הדיבור המשמש כלבוש למחשבה משום שאותיות הדיבור הן העתקה מסוימת של אותיות המחשבה.

שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה.

שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה. המחשבה היא הלבוש הפנימי ביותר שבו מתגלה הנפש אל האדם עצמו. לבוש הדיבור הוא ההתגלות כלפי חוץ על ידי מילים, ולבוש המעשה הוא ההתגלות דרך הכלים של עולם העשיה.

שֶׁל תַּרְיַ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.

שֶׁל תַּרְיַ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה. לבושי הנפש האלוקית הם תרי"ג מצוות התורה. לכל נפש, כמו לכל מהות במציאות, יש לבושים השייכים לה, שדרכם היא יכולה לגלות את מהותה המיוחדת. לבושי הנפש הבהמית הם הלבושים בתכניה ובצורותיה, בכל ענייני עולם הזה – ולבושי הנפש האלוקית, השייכת לאלוקי, הם באופנים השייכים לקדושה, לאמור במחשבה בדיבור ובמעשה של תרי"ג מצוות התורה.

שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ"ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בְּפַרְדֵּ"ס הַתּוֹרָה, הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ"ג אֶבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.

שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, מלבד המצוות שעיקר עשייתן הוא בדיבור, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ"ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בְּפַרְדֵּ"ס (פשט, רמז, דרש, סוד) הַתּוֹרָה, הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ"ג אֶבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה. לכל אחד מתרי"ג (שש מאות ושלוש עשרה) איברי נפשו של האדם (המכוונים כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שבגוף), יש לבוש אחד המיוחד לו של אחת מתרי"ג מצוות התורה.

וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בְּפַרְדֵּ"ס כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה. השגת התורה, שבה אדם מבין ויודע בשכלו את התורה שהוא לומד, מתקשר ומתאחד בה, היא הלבוש לכוחות השכל של נפשו האלוקית. אלו הנושאים וצורות המחשבה המבטאים את כוחות השכל של הנפש האלוקית החפצה להתקשר ולהידבק בקב"ה.

בהשגה זו יש שני מרכיבים: 'יכולת השגתו' ו'שורש נשמתו'. 'יכולת השגתו' היא היכולת האינטלקטואלית של האדם. יש תחומים בתורה שלא כל מוח יכול להשיגם – לא כל אדם יכול להבין גמרא עם תוספות, ואין אדם שאינו מוגבל ביכולתו להגיע מעבר להבנה מסוימת בפשט, רמז, דרש או סוד, משום שכוח שכלו אינו מספיק לזה.

המרכיב השני בהשגת התורה תלוי ב'שורש נשמתו' של אדם. גם אדם שמוחו יכול לתפוס מבנה מושכל, אין תפיסתו שלמה אם היא אינה קשורה לשורש נשמתו, אם הוא אינו נמצא בדרגה נפשית כזו שהדברים הללו מדברים אליו ופועלים עליו. כדי להבין ולהשיג דבר, לאמיתו בשלמותו, יש צורך ביכולת שכלית, שהיא יכולת הכלי לקלוט את הדברים, אך גם ביכולת תוכנית, מושגית פנימית, שניתן להתייחס בה אל הנושא המושכל. מי שחסרה לו הנקודה הזו בשורש נפשו – אפשר להסביר לו, אפשר להמשיל לו, אבל שורש נפשו אינו מתקשר אל הדברים. הוא יכול להבין, הוא יכול גם להסביר לאחרים, אבל הוא עצמו אינו יכול לפעול באותו תחום. ולעומת זאת, יש אנשים אחרים, שהם בעלי נשמה גדולה המכוונת לדברים גדולים ועליונים. אדם כזה, אף שאין לו יכולת שכלית להבין את אותם הדברים, יש לו התייחסות כמעט אינטואיטיבית אליהם גם מבלי שיהיו לו הכלים להבינם.

וְהַמִּדּוֹת שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת.

וְהַמִּדּוֹת שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת. אף שאמנם ישנן שש מידות, נחשבות האהבה והיראה כשורש לכל השאר. האהבה והיראה מסמנות את שני הקווים שאליהן מתייחסות כל שאר המידות; כוח הנתינה והקירוב, לעומת כוח השמירה והריחוק. שני הכוחות הללו, כמוסבר במקומות אחרים, הם שני כוחות הנפש הגורמים לה לעשות דברים מצד אחד דווקא ולא מהצד השני. ולעניין הנפש האלוקית, האהבה היא הכוח לעשות מצוות עשה, והיראה היא הכוח שלא לעבור על מצוות לא תעשה.

בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן

בְּמַעֲשֶׂה המצוות כפי שיבואר בהמשך, וּבְדִבּוּר שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן (על פי פאה פרק א משנה א). יש אמנם גם מצוות אחרות שעיקר קיומן בדיבור, כמו קריאת שמע, ברכת המזון ועוד, אלא שאין הן עומדות בדרגת המרכזיות של "תלמוד תורה שכנגד כולן".

כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה.

כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רְמָ"ח (248) מִצְוֹת עֲשֵׂה. מצוות עשה הן האופנים, דרכי הפעולה, שבהם מבטא האדם את אהבתו אל ה׳. מצוות העשה כולן, לא מבחינת מהותן, אלא מבחינת ההרגש הנפשי של האדם העושה אותן, נובעות מהרגש של אהבת ה׳.

וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִיתִּי כִּי הַמְקַיְּימָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת.

וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִיתִּי כִּי הַמְקַיְּימָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת. כדי שיהיה למצוות קיום צריך אדם לעשות אותן, וכדי שיהיה זה קיום שאינו מקרי וצדדי, אלא קיום אמיתי, צריך שמעשה האדם לא יהיה חיצוני, משום שכך לימדו אותו לעשות או מתוך הרגל, אלא מעשה הנובע מתוך רגש פנימי אמיתי.

וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת כִּי אִם בְּקִיּוּם רְמָ"ח פִּקּוּדִין .

וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת כִּי אִם בְּקִיּוּם רְמָ"ח פִּקּוּדִין (מצוות עשה) . שאלה החוזרת פעמים רבות היא: איך אפשר להידבק בקב"ה? אנו יודעים איך אפשר להידבק בדבר גשמי, כגון באדם בשר ודם, אבל איך אפשר להידבק בזה שאין לו דמות הגוף ושאין לו דמות כלל, שאין לו סוף ואין לו גדר? אדם מרגיש אהבה לה׳, צמאה נפשו לה׳ והוא עומד וצועק: "צמאה נפשי לאלהים!", ואולם בזה הוא מבטא את הצימאון אך לא מגשים את האהבה, אינו מגיע לדבקות באיזה דבר. פעמים נדמה לאדם שהוא דבק בה׳, וזו הרגשה שכמעט מעצם הגדרתה איננה אמיתית. הדרך להידבק בה׳ באמת אינה הדרך שאדם מרגיש מתוך עצמו כמילוי תשוקתו לה׳, אלא כפי שאומר כאן אדמו"ר הזקן "בקיום רמ"ח פיקודין". בהמשך (פרק מ) אומר המחבר, שלכאורה אינו מובן מה שכתוב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה,א), שהרי מובן מאליו שאם אדם צמא – ילך וישתה מים. לפיכך הוא מפרש באופן הבא: "הוי כל צמא", מי שצמא לאלוקים – "לכו למים", שאין מים אלא תורה (בבא קמא יז,א). מי שצמא למים אכן מרגיש שהוא צריך לשתות מים, אך מי שצמא לאלוקים אינו מרגיש שהוא צריך תורה – הוא צמא לאלוקים! ועל כך אומרים לו: אם אתה צמא לאלוקים, לך ללמוד על 'שור שנגח את הפרה'. דברים אלה אינם מובנים מאליהם. אדם אינו מרגיש מתוך עצמו שזה הכיוון, ולכן בא הנביא וקורא: "הוי כל צמא – לכו למים!", כלומר "אי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין". אין כל משמעות של ממש לאהבת ה׳ בלא קיום המצוות. אדם הרוצה להידבק בה׳, ונשאר ברצייה לבד – אינו מגיע על ידי כך לדבקות אמיתית.

שֶׁהֵם רְמָ"ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר .

שֶׁהֵם רְמָ"ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (תיקוני זהר תיקון ל) . רמ"ח מצוות עשה מכוונות כאמור כנגד רמ"ח איברים שבאדם, ואולם בקצה השני הן מכוונות כנגד רמ"ח איברין דמלכא, המהווים את 'הקומה השלמה' של הקב"ה כמלך העולם. כלומר האופן שבו מתגלה ה׳ בעולם הוא ב"שיעור קומה של יוצר בראשית", וקומה זו היא בפרטיה ובכלליה השורשים הרוחניים שכנגדם מתגלות המצוות הנתונות לנו. ואם כן, כאשר האדם מקיים את המצוות, במחשבה בדיבור ובמעשה, כאשר הוא נאחז בהן ודבק בהן – על ידי זה הוא דבק בקב"ה עצמו. כאשר אדם אוהב אדם והוא מקרבו ומחבקו כולו בכל איבריו – זהו הביטוי של הדבקות באדם. כאשר אדם אוהב את הקב"ה "בחשיקה וחפיצה", הוא רוצה להתקרב אליו ולהידבק בו יותר ויותר, והביטוי של הקרבה והדבקות הוא בהיאחזות ב"איברין דמלכא", באופנים שבהם הקב"ה מתגלה בעולם, לאמור על ידי קיום רמ"ח מצוות עשה.

וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לִשְׁסָ"ה לֹֹא תַעֲשֶׂה.

וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לִשְׁסָ"ה (365) מצוות לֹֹא תַעֲשֶׂה. אדם נמנע מלעבור עבירה מסיבות שונות, ושורש כל הסיבות הוא היראה. היראה היא במובן זה הנקודה של התקבצות והתכנסות פנימית, כאשר אדם אינו עושה דבר מסוים, אינו יוצא החוצה לקראתו.

כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הקב"ה.

היראה כהרגשה מופיעה באופנים ובדרגות שונות. אופן אחד הוא כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הקב"ה. כל עבירה בזדון, כפי שנאמר בתורה "והנפש אשר תעשה ביד רמה" (במדבר טו,ל), הריהי ביטוי של מרידה, של זלזול מכוון. וכאשר נוגעים הדברים למלך מלכי המלכים הקב"ה, אדם ירא למרוד במלך מלכי המלכים, ולאו דווקא מפני יראת העונש אלא מפני החשש של מרידה במרותו של מלך העולם.

אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָתוֹ לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ.

אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָתוֹ לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ. יראה זו היא יראה פנימית כיוון שההרגשה הפועלת על האדם אינה תחושת האימה מפני כוחו של המלך, אלא הרגשה של יראת הכבוד בפני הקב"ה בעצמו, ההרגשה של בושה לעשות נגד רצונו, כאשר הוא מודע לגדולתו של הקב"ה וחש שהקב"ה מצוי כאן, צופה ומתבונן בו.

וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, "כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא" הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרֳא אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשס"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.

וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, "כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא" (דברים יב,לא) הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרֳא אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשס"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. מעשה רע אינו רק מעשה שכנגד מערכת מוסכמת, מעשה המפיר את חוקיו של משחק כלשהו או של מערכת חוקים שרירותיים אחרת. רע הוא דבר שבמהות. מעשה רע הוא מעשה הנותן כוח לרע, הוא הצינור שהקליפה יונקת דרכו את כוחה ואת קיומה. עצם מציאותה של הקליפה הוא חלק ממהות העולם, אבל יניקתה, מקור כוחה וגידולה, הוא מהאדם שבעולם הזה התחתון.

וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.

וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה. כפי שנאמר, הנפש מתלבשת במצוות שהיא עושה, וכל מצווה מתרי"ג מצוות מלבישה איבר אחד מתרי"ג איברים של קומת האדם השלמה. הלבוש של כלל תרי"ג מצוות הוא הלבוש הכולל העוטף את הנפש, הרוח והנשמה מכל עבר, ונמצא שהמצוות הן רק לבושים שעוטה הנפש מזמן לזמן.

עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן.

עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן. התורה והמצוות משמשים אמנם 'לבושים', אופנים שבהם הנפש מבטאת את התייחסותה אל הקב"ה. ואולם כשלעצמם, במהותם הפנימית, אין הם מכשירים בלבד הטפלים לנפש, אלא הם אף למעלה מהנפש עצמה. כפי שיתבאר, דווקא משום מעלתם מתלבשת בהם הנפש, כדי להתקרב אל ה׳, ודווקא משום שהתורה היא למעלה מהנפש – היא יכולה לשמש גשר בין הנפש לבין הקב"ה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר דְּאוֹרַיְיתָא וְקב"ה כּוּלָּא חַד .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר דְּאוֹרַיְיתָא וְקב"ה כּוּלָּא חַד (שהתורה והקב"ה הם הכול אחד) .

פֵּירוּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקב"ה.

פֵּירוּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקב"ה. התורה היא חכמתו העליונה של הקב"ה ('חכמה דאצילות') והמצוות שבתורה מגלות את רצונו של הקב"ה, שיעשו מעשים מסוימים ויימנעו מאחרים.

וְהקב"ה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ כּוּלָּא חַד , כִּי הוּא הַיֹּודֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וכו׳ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם.

וְהקב"ה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ כּוּלָּא חַד (הכול אחד) , כִּי הוּא הַיֹּודֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וכו׳ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (פרק ב) בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם. התורה היא חכמתו של הקב"ה, המאוחדת (כמו כל הספירות) לחלוטין עם הקב"ה בעצמו. כך ידיעתו של הקב"ה היא ידיעת עצמו – הדבר שהוא יודע, הידיעה שהוא יודע בה, והוא עצמו הם אחדות אחת. ולכן, אדם הלומד בתורה, כאשר הוא מקשר את שכלו ודעתו בענייניה של התורה – מגיע על ידי זה להתקשרות עם חכמתו של הקב"ה, ולכן עם הקב"ה בעצמו.

וְאַף דְּהקב"ה נִקְרָא אֵין סוֹף וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ , כְּדִכְתִיב "אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" , וּכְתִיב: "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא" , וּכְתִיב: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם"

ואולם נשאלת השאלה: וְאַף דְּהקב"ה נִקְרָא אֵין סוֹף וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל (ואין מחשבה תופסת בו כלל). כלומר, לא רק מחשבה קטנה אינה תופסת בו, אלא כל מחשבה, כל כלי של השגה, שלנו כשל מלאכי מרום, אינה יכולה לתפוס בו כלל. וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שהם כאמור מאוחדים עימו ולכן גם בהם אין כל מחשבה תופסת , כְּדִכְתִיב: "אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" (ישעיה מ,כח) , וּכְתִיב: "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא" (איוב יא,ז) , וּכְתִיב: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם" (ישעיה נה, ח). השאלה שמעלה כאן המחבר היא, מאחר וחכמתו ורצונו הם אין סופיים ובלתי נתפסים כמוהו עצמו, איך ייתכן שהתורה שאנו משיגים היא חכמתו של הקב"ה, והמצוות שאנו עושים הן גילוי רצונו? כיצד ייתכן שאנו בכל זאת מתייחסים ותופסים בחכמתו ורצונו?

הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ : בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הקב"ה שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עִנְוְתָנוּתוֹ" וְצִמְצֵם הקב"ה רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן וּבְצֵירוּפֵי אוֹתִיּוֹת תָּנָ"ךְ וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ זַ"ל.

הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ חז"ל : "בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הקב"ה שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עִנְוְתָנוּתוֹ", וְצִמְצֵם הקב"ה רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן וּבְצֵירוּפֵי אוֹתִיּוֹת תָּנָ"ךְ וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ זַ"ל. החכמה האלוקית כשלעצמה, בטהרתה, אינה דבר שאדם, יהא אשר יהא, יכול להשיג אותה. ואולם, כפי שאומר התלמוד במסכת מגילה, "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה", כלומר במקום שאין סופיותו נזכרת בכתובים, "אתה מוצא ענוותנותו", את היותו מקטין ומגדיר את עצמו במקום אחד. בכל מקום שאתה מוצא את גבורתו, את כוחו האין סופי להגביל את אין סופיותו – אתה מוצא ענוותנותו, את התגלותו בתוך הפרטים הקטנים. שכן, כפי שמביא התלמוד שם, במקום שכתוב: "כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים" (דברים י,יז), כתוב בצידו: "עֹשה משפט יתום ואלמנה" (שם פסוק יח). במקום שכתוב: "כה אמר רם ונִשא שֹׁכן עד וקדוש שמו" (ישעיה נז,טו), כתוב בצידו: "מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (שם). הקב"ה, ש'השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו' – צמצם שכינתו בין בדי הארון (ראו בראשית רבה פרשה ד,ד). זו גדולתו של הקב"ה וזו גבורתו. הוא איננו "גדול מאד", אלא אין סופי – ואין סופיותה של הווייתו היא גם זו שמאפשרת את ההתבטאות של חכמתו במספר מוגדר של מילים וצורות.

גם אם התורה שלפנינו אינה החכמה האלוקית בשלמותה (אלא רק "נובלות חכמה של מעלה"), הרי מה שכתוב בתורה שלפנינו הוא מכל מקום הביטוי שניתן לנו לחכמה האלוקית. החכמה האלוקית מתבטאת בתורה כמו בשורה ארוכה של נוסחאות, המגדירות עומק אחר עומק, עולם מתחת לעולם, ובכל אופן ודרגה שבו הנוסחה הזו מופיעה – היא נכונה. התורה היא אמת בכל דרגה של מציאות שהיא מופיעה בה. אותיות התורה הכתובה, והמושכלות המוגבלות והחתוכות של התורה והמצוות על חילוקי הדינים בפרטיה של כל מצווה, הם רצונו וחכמתו של הקב"ה המופיעים בתוך העולם הזה, של הסתר, הגבלות וסתירות.

בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וְנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ וּלְקַיְּימָן כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ. צמצום הרצון האלוקי בתרי"ג מצוות התורה לא נועד אל הנשמה בטהרתה, אלא אל הנשמה שבתוך הגוף. הנשמה שאינה בגוף, הנמצאת בתוך עולם מופשט, היא כשלעצמה מהות בלתי מוגבלת, ואינה זקוקה לצמצום שבאותיות ושבמצוות המעשיות. הגבלות הנפש נובעות מהקשר שלה אל הגוף ומהתלות שלה בכליו, בחושים ובמוח, המגבילים בגדריו של הגוף גם את השגתם במה שמעבר לו.

וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם – מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוּלָּא חַד וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל .

וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם – מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוּלָּא חַד וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל (הכול אחד ואין כל מחשבה תופסת בה כלל) . התורה בדרגתה העליונה היא חכמתו של הקב"ה, והיא אז כמוהו עצמו – בלתי מושגת ובלתי נתפסת לחלוטין. ואולם, כפי שייאמר בהמשך, התורה לא נשארה בדרגתה הראשונה. כל עניינה של התורה היא שהחכמה האלוקית שאין לה חקר הולכת ומתפרטת דרגה אחר דרגה עד שהיא הופכת לנוסחה שכל אדם יכול בצורה מסוימת להגיע למגע איתה. את כל מלא משמעותן של הנוסחאות הללו אין אנו יכולים להבין (משום שבמעלה זו הן הגדרות השייכות להוויה שלו, ולא להוויה שלנו), אבל אל היוצא מהן יכול כל אדם בדרגתו להתייחס.

וּמִשָּׁם, נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת .

וּמִשָּׁם, ממדרגתה העליונה, שבה היא מאוחדת עם הקב"ה, נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת (על דרך הכתוב: "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה", שיר השירים ב, יד) . שכן המשמעות של ירידה בדרגה היא צמצום והסתרה. עוד אפשר לומר, ש"סתר המדרגה" היא מדרגה משמעותית כל כך עד שהיא נסתרת, היינו שמחמת המרחק אין רואים מלמטה את המדרגה הגבוהה ממנה למעלה – רואים הלכה, עשה כך ואל תעשה כך, ואין רואים את האלוקות, את החכמה ואת הרצון האלוקי שבתוך הדברים.

מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת.

מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת. גילויה של התורה הוא בכל העולמות, מראשית ההשתלשלות שבחכמה העליונה ולמטה משם בכל עולם ועולם שבסדר ההשתלשלות: באצילות, בבריאה, ביצירה ובעשיה. בכל עולם יש דרגה של תורה המתייחסת אליו, היינו שהתורה מתגלה בו בפנים אחרות לפי מהותו ועניינו.

עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיָינֵי עוֹלָם הַזֶּה.

עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיָינֵי עוֹלָם הַזֶּה. בעולם שלנו, עולם העשיה הגשמי, מתלבשת התורה בדברים גשמיים וביחסים ביניהם, שהם כל ענייני העולם הזה.

התורה מגלה אפוא את החכמה האלוקית בתוך המציאות שלנו, זו שאדם תופס ושגופו יכול לבנות מערכת של יחסים איתה, כדי שהנפש המצויה והפועלת בתוך הגוף תוכל להתייחס אליה מתוך הרגשה פנימית ומתוך הזדהות ודבקות. ומשום כך, עם היותה מצד אחד החכמה האלוקית האין סופית, התורה היא גם הדבר המוגדר, המוגבל והניתן לתפיסה אצל בני האדם.

שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן.

עניינים גשמיים אלה, שהתורה מתלבשת בהם, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן. יש אמנם מצוות אחדות בתורה שהן ביסודן מצוות רוחניות, אבל רוב רובן של המצוות עוסקות בדברים גשמיים, במעשים גשמיים וביחסים שיש בין דברים במציאות הגשמית (כלומר, לא רק מעשים בחומר, אלא כל פעולה של הנפש, אפילו מחשבה והרגשה מופשטת, בשעה שהיא נמצאת, חושבת ופועלת בגוף).

וּ בְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים.

וּבאופן אחר מתלבשת התורה בְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת הנכתבות בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, שהם כל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. בספרי התורה שבכתב שלפנינו, בכתוב בהם ובאופן שבו הדברים כתובים, בצורת האותיות ואפילו בדיו שבו הן כתובות – מלובשים רצונו וחכמתו של הקב"ה, שהרי הם מתגלים דרך המעטה החיצוני־הגשמי הזה.

כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן.

כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן. את התורה בדרגתה העליונה, באחדותה עם הקב"ה – אין כל מחשבה יכולה לתפוס. אבל כאשר מתלבשת התורה בעולם שלנו, בחפצים ובצורות של העולם הזה, המוכר לנו, כל מחשבה יכולה לתפוס בה.

וַאֲפִילּוּ בְּחִינוֹת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.

וַאֲפִילּוּ בְּחִינוֹת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן. כאשר התורה מלובשת לא רק במושגים השייכים לעולמנו, אלא גם במילים שאנו יכולים לבטא ובדברים שאנו יכולים לעשות במעשה גשמי ממש, היא ניתנת לא רק להבנה ולהשגה רוחנית של מושגים מופשטים, אלא גם לדיבור ולעשייה. אפשר לדבר תורה, ואפשר גם לעשות את התורה. התורה של עולמנו נתפסת לא רק במחשבות, אלא גם במעשים, כאשר אדם עושה את מצוות התורה וגופו 'מלובש' אז בעשייה ובמצווה זו.

וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ.

וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ. עשר בחינות הנפש, המכוונות כנגד עשר ספירות עליונות (כמבואר בפרק ג׳), הן כל קומת האדם, ולכולן, בכללן ובפרטן, יש לבוש של תורה המקביל להן: חכמה בינה ודעת מלובשות במחשבת התורה; החסד בעשיית מצוות עשה שמצד מידת החסד; הגבורה במצוות שיש בהן גבורה ובמצוות "לא תעשה". וכן בכל עשר בחינותיה של הנפש.

וְכָל תַּרְיָ"ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ. כּוּלָּהּ "צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳" מַמָּשׁ.

וְכָל תַּרְיָ"ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ. אין זה רק בכללות הנפש וכוחותיה, אלא אף בכל פרט מתרי"ג איבריה של הנפש (המכוונים כנגד תרי"ג איברי הגוף), שכל איבר שבנפש יש לו מקבילה במצוות התורה, תרי"ג מצוות התורה כנגד תרי"ג איבריה של הנפש. ולכן, משום שיש התייחסות כזו בין התורה והנפש, יכולה הנפש להתלבש בתורה עד שתהיה כּוּלָּהּ "צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳" מַמָּשׁ. הנפש יכולה להיכנס אל תוך התורה, להזדהות עימה ולהתאחד עימה בשלמות, בכל עשר בחינותיה ותרי"ג איבריה. ובכך הריהי צרורה, קשורה ועטופה בתוך מעטה, עם ה' ממש.

וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַַד רַגְלָהּ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ . וּכְתִיב: "כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ" .

וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַַד רַגְלָהּ. לא רק שהנפש צרורה את ה׳, שהיא נכנסת ומתאחדת באור האלוקי, אלא גם אור ה׳ מצידו מקיפה ומלבישה מכל צד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ" (תהלים יח,ג) . "צורי" הוא הקב"ה, ובו – כלומר בתוכו – אחסה. לומר לנו, שהקב"ה כביכול מקיף ושומר את האדם הנמצא עטוף כולו באור ה׳. וּכְתִיב: "כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ" (שם ה,יג) . המקור הראשון של התורה הוא הרצון האלוקי, שהוא אף למעלה מהחכמה. והרצון האלוקי, שהוא פנימיותה של התורה, עוטר את האדם ומקיף אותו סביב כמו המגן ("צינה") המקיף ושומר את האדם מכל צדדיו (וראו אגרת הקדש סימן א).

שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְּלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.

שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְּלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ. רצון זה, "כצינה רצון תעטרנו", הוא רצונו הפנימי של הקב"ה שבחכמתו הוא מלבישו בתורה ומצוותיה, ולכן התורה, בכל דרגה, היא "רצונו וחכמתו יתברך". אם כן, משמעות הדברים היא שעסק התורה וקיום מצוותיה הם, בכל דרגה, הדבקות האמיתית והשלמה ברצון האלוקי. גם אם אין התורה מתגלה לנו בכל השלמות של מעלתה העליונה – מכל מקום, מה שמתגלה הוא הרצון האלוקי בעצמו. גם אם צורת הביטוי היא נמוכה וגשמית, עדיין היא "רצונו וחכמתו יתברך".

אדרבה – דווקא משום שאופן הביטוי של הרצון והחכמה האלוקיים הוא נמוך וחומרי, יכול האדם, שעולמו הממשי הוא עולם החומר, להתייחס באופן ממשי ואמיתי מצידו אל הדברים, ולהתאחד עם התורה – והתורה הלוא היא במהותה מאוחדת עם החכמה והרצון האלוקי.

וְלָכֵן, אָמְרוּ: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא . כִּי עוֹלָם הַבָּא, הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה,

וְלָכֵן, משום שבעולם הזה ישנה אפשרות זו של אחדות האדם עם התורה, שהיא בעצם אחדות עם החכמה והרצון האלוקי, אָמְרוּ: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא (אבות פרק ד משנה יז) . כִּי עוֹלָם הַבָּא, אף שהוא עולם המצוי בדרגה גבוהה יותר מהעולם הזה, בכל זאת במהותו הוּא רק שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, כמאמר רבותינו ז"ל: "העולם הבא אין בו אכילה ושתיה וכו׳, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז,א).

שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה. וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילּוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳,

שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה. הנאה זו מ'זיו השכינה' היא העונג המתלווה להשגה של הקדושה. ואולם מאחר שעונג זה קשור להשגה, הרי מעצם מהותו הוא תָּחום ומוגבל כמו כל השגה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, ולא רק בעולם שלנו, אלא אֲפִילּוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, אבל לא להשיג את מהות האור האלוקי. כל השגה, בין בדרך אינטלקטואלית ובין בדרך אמוציונלית, גם כאשר פושטת הנפש המשיגה את לבושיה החומריים, היא רק בהארה מאור ה׳. אין שום השגה יכולה להשיג לא את המאור עצמו וגם לא את האור עצמו, אלא רק הארה מהארה. כאשר אדם רואה אור, אבל אינו יכול לראות את מקור האור – כאשר מקור האור אינו מגיע אליו כלל – מה שהוא מקבל אל תוכו גם אינו האור עצמו, אלא רק השתקפות של האור בדבר אחר, הארה של הארה בלבד. אל הגילוי וההארה הללו יכול האדם, אם נפשו הגיעה לשלב מתאים של היטהרות והזדככות, להתייחס ולהבין, אבל התייחסות זו היא רק אל המופע של הדברים ולא אל הדברים עצמם. כך, בכל דרגה בהשגת האלוקי, אין המשיג מקבל אלא "איזו הארה מאור ה׳".

וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם זִיו הַשְּׁכִינָה.

וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם זִיו הַשְּׁכִינָה. כיון שעונג הצדיקים בעולם הבא היא מהשגתם את השכינה, הרי אין התייחסותם אל השכינה עצמה, שהיא למעלה מהשגת הנבראים, אלא לזיו השכינה – לאמור רק להארה הזורחת מהשכינה ולמה שמשתקף ממנה בנפשם ובהשגתם, אבל אין זו תפיסה ואחדות עם מהות הדברים.

אֲבָל הקב"ה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל .

אֲבָל הקב"ה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל (אין מחשבה תופסת בו כלל) . מחשבה, בכל דרגה שהיא, היא תפיסה של הארה, של השלכה מסוימת של הדברים כפי שהם מתגלים כלפי חוץ. ולכן אין היא משיגה אלא השלכה, פרויקציה, השתקפות זיווה של המהות העליונה, בעוד שאת המהות עצמה – אין המחשבה יכולה לתפוס כלל.

כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ. אֲזַי הִיא תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהקב"ה מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקב"ה כּוּלָּא חַד .

כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא (תופסת) וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ. האופן היחיד שבו יכול האדם לתפוס, ובמובן זה להתאחד עם המהות האלוקית בפני עצמה ובלא החציצה המהותית שיש בכל דרגה של השגה, הוא בתפיסת התורה (כמו שיתבאר בפרק ה) ובהתלבשות בעשיית המצוות. כאשר אדם עושה מצווה הוא נעשה חלק מהמצווה, וכאשר הוא לומד תורה – הוא מתאחד עם מְצַווה המִצְווה, עם נותן התורה ו אֲזַי הִיא תְּפִיסָא (תופסת) בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהקב"ה מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקב"ה כּוּלָּא חַד (שהתורה והקב"ה – הכול אחד) . התורה אינה רק ציווי והדרכה לבני אדם, אלא היא התגלות של הקב"ה בעצמו. לא רק הארה של הארה, ואף לא הארה של אלוקות, אלא אלוקות בעצמה, ולכן התפיסה בתורה, הדבקות בה וההתאחדות עימה – היא התפיסה וההתאחדות בקב"ה בעצמו.

וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים, הֲרֵי זֶה, כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.

וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים, הֲרֵי זֶה, העוסק בתורה, כמוהו כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם. לעניין זה של קרבה ואהבה הלבושים אינם משנים. החיבוק הוא אותו חיבוק, הדבקות היא אותה דבקות. וכאשר אדם תופס את התורה, כשהוא מחבק אותה, הוא מחבק בתוכה את הקב"ה. נכון שתורה זו עטופה בכמה לבושים ומכוסה בכמה כיסויים של צורות ודוגמאות חושיות, אבל כיסויים ולבושים אלה – הם רק לבושים, והמלך עצמו הוא הנמצא בתוכם!

וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו , כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי .

וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו – עדיין זו קרבה גדולה ויתרה , כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ח,ג) . כפי שייאמר בפרק הבא, כאשר אדם לומד תורה הוא לא רק מקיף את התורה, אלא גם מוקף בתוכה. הוא כביכול מחבק את המלך והמלך מחבק אותו, מלביש את התורה והתורה מלבישה וחובקת, כוללת ומקיפה אותו, מכל צד.

שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם.

שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם. על פי הסוד 'ימין' הוא 'חסד', וחסד הוא 'מים'. ופירוש הדברים ש"התורה שניתנה מימין" הוא, שנתינתה היא ביטוי של חסד גדול למי שניתנה לו. והחסד הוא מים, שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, לומר שהתורה, שנמשלה למים, יורדת בטבעה למטה למטה, אל המקום הנמוך ביותר שיש, כמו שנתבאר כאן. דימויים אלה אומרים גם שנתינת התורה היא ביטוי של אהבה אין סופית, של הרצון להתקרב ולהתאחד עם האהוב על ידי התורה שמגיעה לכל אדם בכל מצב, שתהיה בה קרבה עד לאחדות גמורה בין האדם לאלוקים.

פרק זה עסק בלבושיה של הנפש האלוקית. נאמר בו כי הנשמה העליונה 'מתלבשת', כלומר מגיעה לידי ביטוי של קדושתה ומעלתה העליונה כאשר היא מתלבשת – במחשבתה, בדיבורה ובמעשיה – בתוך התורה והמצוות. יתר על כן, התורה והמצוות אינן רק ביטוי ולבוש של הנפש, אלא הם כביכול גם לבוש וביטוי של הקב"ה, שהכניס את עצמו ממש בתוכם. מצד אחד מתלבשת התורה בדברים תחתונים וגשמיים, שאיתם יכולה הנשמה שבגוף החומרי להזדהות, להתלבש ולהתאחד בם, ומצד שני "אורייתא וקב"ה – כולא חד". ומשום כך, בשעה שהאדם עוסק בשכלו בתורה, ובשעה שתרי"ג איבריו מלובשים בעשיית תרי"ג מצוות התורה – הוא דבוק בקב"ה עצמו, בלא תיווך ובלא חציצה, כביכול כמו שני אנשים הלובשים מלבוש אחד.