חזור
לקוטי אמרים
פרק לטוּמִפְּנֵי זֶה גַּם כֵּן נִקְרָאִים הַמַּלְאָכִים בְּשֵׁם חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת. כְּדִכְתִיב "וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין וגו' וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל וגו'" .
וּמִפְּנֵי זֶה גַּם כֵּן נִקְרָאִים הַמַּלְאָכִים בְּשֵׁם חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת. את המהויות הרוחניות של מלאכי מרום מכנים בין השאר גם בשמות של חיות ובהמות מהעולם שלנו. כְּדִכְתִיב (כמו שכתוב) בתיאור המרכבה העליונה: "וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין וגו' וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל וגו'" (יחזקאל א,י) . ומובן שאין המדובר באריה ובשור גשמיים, ולא בְּפָנִים במובן שיש לאדם או לחיה גשמיים, אלא למהויות רוחניות שהן, כפי שהסביר בסוף הפרק הקודם, דומות בצדדים מסוימים לחיות ולבהמות הגשמיות.
לְפִי שֶׁאֵינָם בַּעֲלֵי בְחִירָה. וְיִרְאָתָם וְאַהֲבָתָם הִיא טִבְעִית לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעֲיָא מְהֵימְנָא', פָּרָשַׁת פִּנְחָס.
והצד המשותף, שבשלו נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות, הוא לְפִי שֶׁאֵינָם בַּעֲלֵי בְחִירָה. שלא כבני האדם, וְיִרְאָתָם וְאַהֲבָתָם לקב"ה הִיא טִבְעִית לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעֲיָא מְהֵימְנָא', שהוא חלק מספר הזהר, פָּרָשַׁת פִּנְחָס.
וְלָכֵן מַעֲלַת הַצַּדִּיקִים גְּדוֹלָה מֵהֶם,
וְלָכֵן מַעֲלַת הַצַּדִּיקִים גְּדוֹלָה מֵהֶם, ממעלת המלאכים. שכן המלאכים עובדים את ה' לא מתוך הכרה ובחירה אלא משום שכך הוא טבע נפשם, בעוד הצדיקים עובדים את ה' מתוך הכרה שכלית ובחירה שכך צריך לעשות. ונמצא שעבודת האדם (הצדיק שעבודתו היא בבחינת 'אדם', וכפי שיבואר בהמשך גם עבודת הבינוני שכוונתו בדרך כלל בדרגת ה'חי'), בשכל ובבחירה, היא למעלה מעבודת המלאכים, כפי שבאדם עצמו השכל הוא למעלה מהמידות.
כִּי מְדוֹר נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים הוּא בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה, וּמְדוֹר הַמַּלְאָכִים בְּעוֹלָם הַיְּצִירָה.
כִּי מְדוֹר (מקום ומדרגת) נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים הוּא בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה, וּמְדוֹר הַמַּלְאָכִים בְּעוֹלָם הַיְּצִירָה. ועולם הבריאה הוא למעלה מעולם היצירה, כפי שיבואר בהמשך.
הַגָּהָה
(וְהַיְינוּ, בִּסְתָם מַלְאָכִים. אֲבָל יֵשׁ מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה שֶׁעֲבוֹדָתָם בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעֲיָא מְהֵימְנָא' שָׁם, שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינֵי חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, טִבְעִיִּים וְשִׂכְלִיִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ עֵץ חַיִּים)
(וְהַיְינוּ, מה שנאמר שמדור המלאכים הוא בעולם היצירה, נאמר בִּסְתָם מַלְאָכִים. אֲבָל יֵשׁ מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה (היינו "שרפים"), שֶׁעֲבוֹדָתָם היא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעֲיָא מְהֵימְנָא' שָׁם, שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינֵי חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, טִבְעִיִּים וְשִׂכְלִיִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר עֵץ חַיִּים).
וְהַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּינֵיהֶם. הוּא כִּי בְּעוֹלָם הַיְּצִירָה מְאִירוֹת שָׁם מִדּוֹתָיו שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, לְבַדָּן
וְהַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּינֵיהֶם. בין עולם היצירה ועולם הבריאה, אינו רק הבדל של מקום, אלא (כבכל העולמות הרוחניים) הבדל של מהות, מהות אחרת לגמרי של עולם. ובעיקרו ההבדל הוּא כִּי בְּעוֹלָם הַיְּצִירָה מְאִירוֹת שָׁם מִדּוֹתָיו שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הן שש הספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד לְבַדָּן, ולא ספירות השכל: חכמה, בינה ודעת.
שֶׁהֵן, אַהֲבָתוֹ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ כו'. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים וְעֵץ חַיִּים: דְּשִׁית סְפִירִין מְקַנְּנִין בִּיצִירָה,
שֶׁהֵן, שש אַהֲבָתוֹ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ כו'. שאוהבים ויראים וכו' אותו בגילוי בעולם היצירה. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים (ראו תיקוני זהר תיקון ו [כג,א]). וְעֵץ חַיִּים:
וְלָכֵן זֹאת הִיא עֲבוֹדַת הַמַּלְאָכִים תָּמִיד, יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁקוֹטוּ, לַעֲמוֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד וכו' וְהַיְינוּ כָּל מַחֲנֵה גַּבְרִיאֵל, שֶׁמֵּהַשְּׂמֹאל
וְלָכֵן זֹאת הִיא עֲבוֹדַת הַמַּלְאָכִים תָּמִיד, יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁקוֹטוּ, לַעֲמוֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד וכו' מפני הקב"ה. וְהַיְינוּ כָּל מַחֲנֵה גַּבְרִיאֵל, כל המלאכים השייכים לצד זה שֶׁמֵּהַשְּׂמֹאל. עשר הספירות מסודרות בשלושה קווים: קו השמאל (בינה-גבורה-הוד), קו הימין (חכמה-חסד-נצח), וקו האמצע (דעת-תפארת-יסוד). קו השמאל הוא בכללו קו הגבורה, ולכן, אופן עבודתם של המלאכים ומהותה השייכים לקו זה הינם ביראה ופחד מפני הקב"ה.
וַעֲבוֹדַת מַחֲנֵה מִיכָאֵל, הִיא הָאַהֲבָה כו'.
וַעֲבוֹדַת מַחֲנֵה מִיכָאֵל, הם כל המלאכים השייכים לצד הימין, שהוא קו החסד, הִיא הָאַהֲבָה כו'. המלאכים של מחנה מיכאל הם המלאכים שעבודתם וקיומם היא אהבת ה', בכל גווניה ובכל אופניה.
המידות חסד וגבורה הן במובן מסוים אבות כל שש המידות, ולכן המלאכים שנזכרו – מחנה מיכאל ומחנה גבריאל – כוללים במובן זה את כלל מחנות המלאכים, וההוויות של עולם היצירה כולו.
עבודת המלאכים, באהבה וביראה, מגיעה לדרגות אמוציונליות גבוהות ביותר, אך זאת ללא כל צד של הכרה ובחירה חופשית היוצרת את האמוציה. המלאך אוהב את ה' כשם שלהבדיל העכביש טווה את קוריו והאריה טורף את טרפו, לא כפעולה מושכלת, של עיון בדבר ובחירה מתוך הכרה, אלא כאינסטינקט המצוי במהותו. המלאך האוהב את ה' רק מבטא את ההוויה שלו, הוא אוהב את ה' כי הוא אינו יודע ואינו יכול לעשות אחרת. מציאותו היא באהבת ה', כשם שמלאך ממחנה אחר מציאותו היא ביראת ה' או פארו וכיוצא בזה, כל מחנה במידה ובספירה המסוימת שהוא שייך לה.
אֲבָל בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה מְאִירוֹת שָׁם חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֵן מְקוֹר הַמִּדּוֹת וְאֵם וְשֹׁרֶשׁ לָהֶן. וְכִדְאִיתָא בַּתִּיקוּנִים, דְּאִימָא עִילָּאָה מְקַנְּנָא בִּתְלַת סְפִירָן בְּכֻרְסַיָּא . שֶׁהוּא עוֹלָם הַבְּרִיאָה.
אֲבָל בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה מְאִירוֹת שָׁם חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הספירות חכמה-בינה-דעת, שֶׁהֵן מְקוֹר הַמִּדּוֹת וְאֵם וְשֹׁרֶשׁ לָהֶן. וְכִדְאִיתָא (וכמו שיש) בַּתִּיקוּנִים, כמו שכתוב בתיקוני זהר (תיקון ו [כג,א]), דְּאִימָא עִילָּאָה מְקַנְּנָא בִּתְלַת סְפִירָן בְּכֻרְסַיָּא (שהאם העליונה מקננת בשלוש הספירות בכיסא) . 'האם העליונה', היא ספירת הבינה של עולם האצילות, היא מקננת, משכנה וגילויה, עם שלוש ספירות השכל הכלולות בה (שהרי הבינה היא עיקר ספירות השכל, ובה מתגלה ההשכלה המורכבת משלוש הספירות) – חכמה, בינה ודעת – בעולם הכיסא, שֶׁהוּא עוֹלָם הַבְּרִיאָה. כמתואר בחזון יחזקאל (א,כו), ה'כיסא' הוא מעל ל'חיות הקודש' (חגיגה יג,א). כלומר, למעלה מעולם המלאכים שהוא עולם היצירה, ישנו עולם שלם שכנגד כל העולמות שתחתיו, והוא עולם הבריאה, הנקרא בלשון חזונות הנביאים 'עולם הכיסא'.
וְלָכֵן, הוּא מְדוֹר, נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים עוֹבְדֵי ה' בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ הַנִּמְשָׁכוֹת מִן הַבִּינָה וָדַעַת דִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
וְלָכֵן, מכיוון שעולם הבריאה הוא העולם של הבינה העליונה, הוּא מְדוֹר, מקום, נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים עוֹבְדֵי ה' בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ואהבה) הַנִּמְשָׁכוֹת מִן הַבִּינָה וָדַעַת דִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. עולם הבריאה הוא העולם, המקום, של הנשמות העובדות את ה' באהבה וביראה, הרגשות שצומחות ויונקות מההכרה בחכמה, בינה ודעת. כפי שנאמר, כל עבודת ה' היא עבודת המידות (אהבה ויראה, בהכוונתן לקדושה ובהגדלתן), וכאשר עבודת האדם היא בעולם ובדרגת ההשגה השכלית, שהיא המקור והשורש של המידות אהבה ויראה, עבודה זו שייכת לדרגת עולם הבריאה, כלומר שהיא העבודה במידות כפי שהן בשורשן בבינה ובדעת בגדולת ה' ואין סופיותו המביאות לתחושות של יראה ואהבה.
שֶׁאַהֲבָה זוֹ, נִקְרָא 'רְעוּתָא דְּלִבָּא' , כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
שֶׁאַהֲבָה זוֹ, כפי שהיא בשורשה שבשכל, נִקְרָא 'רְעוּתָא דְּלִבָּא' (רצון הלב) , כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק יז. כ״ק אדמו״ר זי״ע) . בכוח ההבנה שזה מה שהנפש עצמותה רוצה, מתגלה ופועלת פנימיות האהבה והיראה, גם אם אין מרגישים כך בפועל.
וּמֵ'רְעוּתָא דְּלִבָּא' נַעֲשֶׂה לְבוּשׁ לַנְּשָׁמָה בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה.
וּמֵ'רְעוּתָא דְּלִבָּא' נַעֲשֶׂה לְבוּשׁ לַנְּשָׁמָה בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה. מאהבה פנימית זו, הנובעת מהבינה והדעת, נעשה לבוש לנשמה – לאמור השכבה המתווכת, המאפשרת לנפש להימצא ולהתקשר, 'לחיות' באותו עולם. שלא כרגש חיצוני, רצון הלב והרגש הפנימי הטמון בשלב ההכרה יכול להתקשר ולאפשר לנפש להיות נוכחת בעולם הבריאה, הוא העולם הגבוה והמופשט יותר של השכל.
שֶׁהוּא גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן כְּדִלְקַמָּן וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל .
שֶׁהוּא גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן כְּדִלְקַמָּן (כמו שיבואר בהמשך הפרק), וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פרשת וַיַּקְהֵל (רי,ב) . כפי שיבואר, ישנן באופן כללי מאוד (שכן בפרט ישנן דרגות רבות יותר) שתי דרגות גן עדן: גן עדן העליון וגן עדן התחתון. מובן שאין מדובר בעליון ותחתון מבחינה גאוגרפית (שהרי מדובר כאן בעולמות רוחניים), אלא בדרגות, בהוויה של גן עדן בדרגה נמוכה יותר ובהוויה של גן עדן בדרגה גבוהה ממנה. מגדירים זאת כך: גן עדן התחתון הוא בעולם היצירה, וגן עדן העליון הוא בעולם הבריאה. במובן זה, כאשר מדברים על מציאות הנשמה בגן עדן אין מדברים על מציאות במקום גשמי, אלא על התקשרותה של הנשמה אל אותה מציאות על ידי 'לבושי הנשמה' שנעשו מהאהבה והיראה שהיו לה (או שיש לה) בעולם הזה. וכאשר האהבה והיראה היו בבחינת 'רעותא דליבא' – התקשרות הנשמה ומקומה הוא בעולם הבריאה.
אַךְ, הַיְינוּ דַּוְוקָא נְשָׁמוֹת מַמָּשׁ.
אַךְ, מה שנאמר שמדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה, הַיְינוּ דַּוְוקָא נְשָׁמוֹת מַמָּשׁ. באומרו 'נשמות ממש' מתכוון אדמו"ר הזקן ל'נשמה' במובנה הקבלי המדויק של המילה. כפי שנאמר, נפשו של אדם אינה דרגה אחת אלא סדרה של חמש דרגות זו למעלה מזו (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה). והדרגה העליונה, דרגת השיא של התגלות ההוויה הנפשית של האדם, היא דרגת ה'נשמה' (שכן הדרגות 'חיה' ו'יחידה' אינן דרגות המתגלות בנפש).
שֶׁהֵן בְּחִינַת מוֹחִין דְּגַדְלוּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
שֶׁהֵן בְּחִינַת מוֹחִין דְּגַדְלוּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. רק בדרגה הגבוהה ביותר של הנפש הנגלית, בדרגת הנשמה, ישנה הכרת אלוקות בבחינת 'מוחין דגדלות'. ההכרה של 'מוחין דגדלות' היא ההכרה הישירה, ההכרה שבבחינת ראייה (ולא דרך דוגמאות ומשלים בלבד), כאשר האדם רואה ומכיר את ה' לנגד עיניו. ובאותה דרגה חיה ומתגלה הנפש האלוקית שבאדם ובה נובעת אהבת ה' שלו ושופעת מעצמה, בלא צורך בשום התעוררות ועשייה 'חיצונית'.
אֲבָל בְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁל הַצַּדִּיקִים.
אֲבָל בְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁל הַצַּדִּיקִים. דרגת ה'רוח' משלש הדרגות 'נפש, רוח, נשמה', הדרגה שלמטה מדרגת ה'נשמה'.
וְכֵן שְׁאָר כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁעָבְדוּ אֶת ה', בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ הַמְּסוּתָּרוֹת בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל.
וְכֵן שְׁאָר כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, שאינם חווים ומצויים בדרגת הנשמה, שֶׁעָבְדוּ אֶת ה', לא באהבה וביראה שכליות אלא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ואהבה) הטבעיות הַמְּסוּתָּרוֹת בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל. כמבואר לעיל שהיא דרגת ה'חי' שבכוונה ובעבודת ה' בכלל.
אֵין עוֹלוֹת לְשָׁם, רַק בְּשַׁבָּת וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְבָד.
אֵין עוֹלוֹת לְשָׁם, לגן עדן העליון שבעולם הבריאה, אלא רַק בְּשַׁבָּת וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְבָד. כמו שכתוב: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחֲוֹת לפני וגו'" (ישעיה סו,כג).
שלא כדרגת הנשמה שבצדיקים, דרגת הרוח של הצדיקים וכלל חיי הרוח של שאר בני האדם אינם עולים אפוא לגן עדן העליון אלא בזמנים מיוחדים, של עת רצון מלמעלה, שבהם יש עלייה כוללת של העולמות עצמם לדרגה גבוהה זו. אז, בזמנים אלה – בשבת או בראש חודש – כאשר העולמות כולם עולים למעלה בדרגה אחת או יותר, גם הנשמות עולות עימהם.
דֶּרֶךְ הָעַמּוּד שֶׁמִּגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן.
דֶּרֶךְ הָעַמּוּד שֶׁמִּגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. כפי שהוסבר במקומות רבים בחסידות (ראו בביאור ההקדמה לשער היחוד והאמונה ועוד), הכלל הוא שכדי לעלות מדרגה לדרגה צריך לעבור שלב ביניים של ביטול. כשם שבלימוד כדי לעלות לדרגה גבוהה יותר של השגה צריך קודם לבטל את ההשגה הקודמת,
שֶׁהוּא עוֹלָם הַבְּרִיאָה הַנִּקְרָא גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵיהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. כִּי אֵין הֲנָאָה וְתַעֲנוּג לְשֵׂכֶל נִבְרָא אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁמַּשְׂכִּיל וּמֵבִין וְיוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, עַל יְדֵי חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְּאִירוֹת שָׁם בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה.
שֶׁהוּא עוֹלָם הַבְּרִיאָה הַנִּקְרָא גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. שהוא המצב שבו מגיעה הנפש לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵיהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. והטעם שנקרא עולם הבריאה 'גן עדן העליון' – כִּי אֵין הֲנָאָה וְתַעֲנוּג לְשֵׂכֶל נִבְרָא אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁמַּשְׂכִּיל וּמֵבִין וְיוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, עַל יְדֵי חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְּאִירוֹת שָׁם בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה. עניינו של גן עדן הוא כמו שנאמר: "צדיקים יושבים... ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז,א). ההנאה ותענוגה של הנשמה הם בעיקרם עונג ההשגה, ועונג ההשגה נובע מן ההשגה, וביותר היכן שמגיעה ההשגה למיצויה ולהשלמתה (ככל חוש וכוח בהווייתנו, שהעונג שבו נמצא בהגשמת מטרותיו). לכן גן העדן העליון, שהוא גן העדן בדרגתו הגבוהה ביותר, נמצא בעולם הבריאה, שהוא כאמור עולם הבינה העליונה, עולם ההשגה שבו משיגה הנשמה כל שאפשר להשיג באור אין סוף ברוך הוא, שבו מגיע כוח ההשגה שבנפש להשלמתו בגדולה שבהשגות. כל מה שאדם משיג בעולם הזה, ככל שתהיינה השגותיו עליונות, הוא רק דמדומים של השגות לעומת ההשגות שיש בעולם העליון, המופשט מגשמיות, שבו ההשגה בחכמה ובינה היא עצם הווייתו של אותו עולם, היא המציאות עצמה. וכשהנפש מוכנה מצד עצמה להיכנס לאותו עולם – היא מגיעה לתמצית כל התענוגים, לעונג השכל הנברא המגיע להשגה השלמה ככל שאפשר בהוויה האלוקית (תכלית ההשגה).
וּמַה שֶּׁזּוֹכוֹת נְשָׁמוֹת אֵלּוּ לַעֲלוֹת, לְמַעְלָה מֵהַמַּלְאָכִים, אַף שֶׁעָבְדוּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים לְבָד,
מה שנאמר לגבי עליית הנשמות לגן עדן העליון אף למעלה מהמלאכים, מובן לגבי נשמות הצדיקים, שעבודתם היא באהבה וביראה השכליות, ולכן הם שייכים לעונג זה של שלמות ההשגה שבעולם הבריאה. אולם נשאלת השאלה לגבי הנשמות האחרות, שלא עבדו את ה' באהבה וביראה השכליות, אלא הטבעיות בלבד: וּמַה שֶּׁזּוֹכוֹת נְשָׁמוֹת אֵלּוּ לַעֲלוֹת, בשבת ובראש חודש, לְמַעְלָה מֵהַמַּלְאָכִים, שמקומם כאמור בעולם היצירה, אַף שֶׁעָבְדוּ, אותן הנשמות בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ואהבה) טִבְעִיִּים לְבָד, כמו המלאכים. עבודת הנשמות הללו לא הייתה למעלה מעבודת המלאכים, והן עבדו את ה' באהבה וביראה רק כביטוי של המהות הטבעית שלהן, כמו הבהמות שלמטה וכמו המלאכים שלמעלה. אדרבה, מבחינה זו למלאך יש בוודאי אהבה ויראה בהתגלות יותר מלאדם – ומדוע בכל זאת עולה נשמת האדם בשבת ובראש חודש למעלה מהמלאך? מי שהיה שייך רק לאהבה וליראה טבעיות ולא שכליות, כיצד ייתכן שיעלה להיות בגן עדן העליון שבעולם הבריאה?
הַיְינוּ מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שֶׁלָּהֶם אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא , הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפָם. בֵּין בִּבְחִינַת 'סוּר מֵרָע', לִכְבּוֹשׁ הַתַּאֲווֹת, וּלְשַׁבְּרָן. וּבֵין בִּבְחִינַת 'וַעֲשֵׂה טוֹב', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
והתשובה היא: הַיְינוּ מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שֶׁלָּהֶם אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא (נכפה הצד האחר) , הקליפה, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפָם. עבודת האדם, גם באהבה וביראה הטבעיות, היא למעלה מעבודת המלאכים. למלאך אין גוף ולמלאך אין צד אחר, המלאך הוא כולו צד אחד, כולו רצון אחד ואמירה אחת, ולכן אין הוא נאבק על עבודת ה' שלו. האדם לעומת זאת, גם אם השגתו נמוכה יותר – ומשום כך – צריך להיאבק כדי לעבוד את ה'. בֵּין בִּבְחִינַת 'סוּר מֵרָע', לִכְבּוֹשׁ הַתַּאֲווֹת, שמצד הסטרא אחרא, מצד הרע, וּלְשַׁבְּרָן. והשבירה היא כאשר הוא אינו עושה רע בפועל, במחשבה בדיבור ובמעשה. וּבֵין בִּבְחִינַת 'וַעֲשֵׂה טוֹב', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק כה) .
וְהֵם, הָיוּ בַּעֲלֵי בְחִירָה לִבְחוֹר בָּרַע חַס וְשָׁלוֹם, וּבָחֲרוּ בַּטּוֹב לְאַכְּפַיָּא לַסִּטְרָא אָחֳרָא לְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כו' . כִּיתְרוֹן הָאוֹר כו', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהֵם, הנפשות שבגוף, הָיוּ בַּעֲלֵי בְחִירָה לִבְחוֹר בָּרַע חַס וְשָׁלוֹם, וּבָחֲרוּ בַּטּוֹב לְאַכְּפַיָּא לַסִּטְרָא אָחֳרָא לְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בכולהו עלמין כו' (לכפות את הצד האחר להעלות את כבודו של הקב"ה בכל העולמות) . כִּיתְרוֹן הָאוֹר מן החושך כו', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהִנֵּה כָּל זֶה הוּא בִּמְדוֹר הַנְּשָׁמוֹת וּמְקוֹם עֲמִידָתָן.
וְהִנֵּה כָּל זֶה הוּא בִּמְדוֹר הַנְּשָׁמוֹת וּמְקוֹם עֲמִידָתָן. מה שנאמר לגבי מדור הנשמות, העולם והסביבה שהן חיות בהם, וגם המקום שהן יכולות לעלות ולעמוד בו בזמנים מסוימים – בגן עדן העליון או בגן עדן התחתון
אַךְ תּוֹרָתָן וַעֲבוֹדָתָן, נִכְלָלוֹת מַמָּשׁ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת שֶׁהֵן בְּחִינַת אֱלֹהוּת
אַךְ יש הבדל בין מקום הנשמות לבין המקום של תּוֹרָתָן וַעֲבוֹדָתָן, התורה שהנשמות הללו לומדות ועבודת ה' שהן עובדות. אלה אינן שייכות למקום ולגדרים אלה של גן עדן עליון וגן עדן תחתון, של עולם היצירה או עולם הבריאה, אלא הן נִכְלָלוֹת מַמָּשׁ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת שבאותו עולם, שֶׁהֵן בְּחִינַת אֱלֹהוּת. כשם שיש עשר ספירות הכוללות, שהן עשר הספירות שבאצילות, כך יש לכל עולם עשר הספירות הפרטיות שלו. עשר הספירות של כל עולם הן לגביו בחינת 'אלוקות', ההתייחסות האלוקית אליו, השורש באלוקות לחכמה שבו, לחסד ולגבורה הבונים אותו וכו'. ומה שנאמר כאן הוא שהנשמה עצמה, הנבראת, נמצאת בעולם השייך אליה – עשייה או יצירה או בריאה – אבל התורה שהיא לומדת והמצוות שהיא מקיימת הן הרי אלוקות במהותן, והן עולות ומתייחדות בבחינת האלוקות של אותו עולם, דהיינו עשר הספירות שלו.
וְאוֹר אֵין סוֹף מִתְיַיחֵד בָּהֶן, בְּתַכְלִית הַיִּחוּד.
וְאוֹר אֵין סוֹף מִתְיַיחֵד בָּהֶן, בעשר הספירות, בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. עשר הספירות שבכל עולם, עולם הבריאה, היצירה והעשייה, אינן כבריות שבאותו עולם, כבני האדם והחיות והעופות שבעולם העשייה וכהוויות בדרגות אחרות השייכות לעולם היצירה ולעולם הבריאה. עשר הספירות הן התבנית האלוקית, הכוח המניע האלוקי, שבאותו עולם. עשר הספירות אינן ההתגלות של מציאות העולם אלא של האלוקי הפועל בו, של אותה מהות שבכל דרגה היא מאוחדת באין סוף עצמו. האדם הוא אפוא הוויה בתוך העולם שהוא נמצא בו, בדרגה גבוהה יותר או פחות, ואילו תורתו ועבודתו כלולות בעשר הספירות של אותו עולם, ופירושו של דבר – באין סוף עצמו שבכל הדרגות.
במובן זה ישנם הבדלים בין בני אדם מבחינת דרגת הנשמה שלהם ומבחינת דרגת ההשגה שלהם, אבל אין הבדל בין בני אדם באשר למצוות שהם עושים. מצווה שנעשתה בהשגה גבוהה יותר, באהבה וביראה עליונות יותר, אינה בהכרח מצווה קדושה יותר. יש הבדל בנתיב, יש הבדל בדברים אחרים, אבל כל מצווה – באשר היא מצווה – מתייחדת עם האור האלוקי האין סופי שלמעלה מהכול.
וְהַיְינוּ, בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה עַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים.
וְהַיְינוּ, בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה עַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים. כאשר התורה והעבודה נעשו מתוך אהבה ויראה שכליות, הן מתייחדות בעשר הספירות שבעולם הבריאה.
וּבְעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה עַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים.
וּבְעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה עַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) טִבְעִיִּים. כאשר התורה והעבודה נעשו באהבה ויראה טבעיות הן מתייחדות בעשר הספירות שבעולם היצירה.
וּבְתוֹכָן. מְלוּבָּשׁוֹת עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת, וּמְיוּחָדוֹת בָּהֶן בְּתַכְלִית.
וּבְתוֹכָן. כאמור, עשר הספירות שבכל עולם הן בפנימיותן מאוחדות באין סוף. וכיצד? – בתוך עשר הספירות של עולם הבריאה ושל עולם היצירה מְלוּבָּשׁוֹת עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת, וּמְיוּחָדוֹת בָּהֶן בְּתַכְלִית. הכוח האלוקי הפועל בעשר הספירות שבתוך העולם, גם בעולם שלנו התחתון ביותר, הוא ביסודו הכוח האלוקי האין סופי עצמו הפועל בכל העולמות. בתוך עשר הספירות של עולם העשייה מלובשות עשר הספירות של עולם היצירה, ובתוכן עשר הספירות של עולם הבריאה, ובתוכן עשר הספירות של עולם האצילות.
וְעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת מְיוּחָדוֹת בְּתַכְלִית בְּמַאֲצִילָן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
וְעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת מְיוּחָדוֹת בְּתַכְלִית בְּמַאֲצִילָן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. נמצא שהתאחדות עם עשר הספירות (בכל עולם שהוא) היא התאחדות עם המאציל, עם אין סוף עצמו. ככל שהעולם תחתון יותר כן מופיע בו הכוח האלוקי מכוסה יותר – ואף על פי כן הוא האור האלוקי, אור אין סוף עצמו. ההבדל, כפי שנאמר, הוא מבחינת חוויית המשיג, אבל לא מבחינת עצם המושג. כמשל שהובא לעיל (פרק ד), אם אדם מחזיק בידו של המלך ממש או מחזיק אותה כשהיא עטופה בשרוול המעיל, הוא בסיכומו של דבר מחזיק בידו של המלך עצמו. ובמובן זה, בעבודת ה', בתורה ובמצוות, נקשר האדם אל האלוקי שבכל עולם. ואף שהוא מופיע בכל עולם לפי דרגתו – הוא בפנימיותו אותו אחד עצמו.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַנְּשָׁמוֹת, אֵינָן נִכְלָלוֹת בֶּאֱלֹהוּת דְּעֶשֶׂר הַסְּפִירוֹת, אֶלָּא עוֹמְדוֹת בְּהֵיכָלוֹת וּמְדוֹרִין דִּבְרִיאָה אוֹ יְצִירָה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַנְּשָׁמוֹת, אֵינָן נִכְלָלוֹת בֶּאֱלֹהוּת דְּעֶשֶׂר הַסְּפִירוֹת, אֶלָּא עוֹמְדוֹת בְּהֵיכָלוֹת וּמְדוֹרִין דִּבְרִיאָה אוֹ יְצִירָה. הנשמה, גם כשהיא עושה מצווה, נשארת כפי שהיא, נשמה נבראת. בשל תורתה ומצוותיה ועבודתה הנפשית היא נמצאת אמנם בדרגה גבוהה יותר של מציאות, בעולם גבוה יותר, היא נהנית משום כך מזיו השכינה, אבל אין היא עצמה הופכת להיות חלק ממהות השכינה. המצווה שאדם עושה מתייחדת באלוקי, אבל נשמתו נשארת הוויה לעצמה, חלק מהעולם, אחד מברואיו ומיצוריו של אותו עולם שהיא נמצאת בו, "בהיכלות ומדורין" שבו. אין היא אלא משיגה משהו, הארה, זיו של המצווה שעשתה, לפי דרגתו של אותו עולם שבו היא נמצאת.
ההבדל בין המצווה לעושה המצווה הוא בכך שלעושה המצווה יש אני, יש לו נפש שיש לה מציאות ואופי משל עצמה, ואשר על כן היא שייכת לעולם נברא מסוים ולדרגה מסוימת, ואינה מגיעה לידי דבקות וביטול גמור באלוקי (לבד ממקרים נדירים, כפי שיבואר בהמשך). למצווה, לעומת זאת, אין אני משל עצמה. המצווה היא מלאך – הקב"ה שולח אלינו מלאך באמצעות הציווי על המצווה, ואנו כביכול מחזירים אליו מלאך באמצעות קיום המצווה על ידינו. המצווה מראשיתה היא אלוקית, גילוי מהאלוקי אל העולם. האדם אינו יוצר אותו גילוי בכוח כוונתו או מכוח רצונו הטוב, אלא רק מגלה את המצווה, מגלה בעשייתה את הקדושה שישנה בתוך ההוויה.
וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, הוּא אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּיוּחָד בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה אוֹ דִּיצִירָה.
כפי שנאמר, מקומו של האדם בעולמות הוא למטה מהתורה שלמד ולמטה מהמצווה שעשה, עד שבעצם אין הוא יכול להשיג כלל את מהות הדברים שהוא עושה. ועם זאת, תורתו ועבודתו משפיעות גם על נשמתו. וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, הוּא אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּיוּחָד בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה אוֹ דִּיצִירָה. כאמור, הנשמה עומדת לכל היותר בהיכלות ובמדורים של עולם הבריאה ועולם היצירה, בעוד שתורתו ועבודתו של האדם נכללות בעשר הספירות עצמן. הנשמה הפרטית אינה יכולה להיות עצמה חלק ממהות השכינה, ממהות עשר הספירות הקדושות, אבל היא יכולה ליהנות מזיו השכינה.
וְהוּא, זִיו תּוֹרָתָן וַעֲבוֹדָתָן מַמָּשׁ [עַיֵּין זֹהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר"י].
וְהוּא, זיו השכינה שהנשמה נהנית ממנו, הוא זִיו תּוֹרָתָן וַעֲבוֹדָתָן מַמָּשׁ [עַיֵּין זֹהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר"י]. כאשר אדם לומד תורה ועושה מצווה, גם כאשר התורה והמצווה עולות לדרגה גבוהה יותר משיכולה הנשמה להשיג, נשאר הקשר, באופן שדרך התורה שלמד והמצווה שעשה הוא רואה וחש את האלוקי.
כִּי שְׂכַר מִצְוָה – הִיא מִצְוָה עַצְמָהּ . –
כִּי שְׂכַר מִצְוָה – הִיא מִצְוָה עַצְמָהּ (על פי אבות פרק ד משנה ב) . השכר בדרגה הגבוהה ביותר שיכול אדם לקבל על מצווה שעשה, הוא המצווה עצמה – להרגיש, על כל פנים עד כמה שהוא יכול, את מהותה של המצווה, ליהנות מזיו השכינה העובר אליו דרך המצווה שעשה.
וְ עוֹלָם הָאֲצִילוּת שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל וְהַהַשָּׂגָה וְהַהֲבָנָה לְשֵׂכֶל נִבְרָא.
נאמר שהמקום שבו עומדות הנשמות ומקבלות את שכר המצווה, את העונג שבהשכלת המצווה או ההתפעלות הרגשית מעניינה (גן עדן עליון וגן עדן תחתון), הם העולמות יצירה ובריאה, וְאולם עוֹלָם הָאֲצִילוּת שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל וְהַהַשָּׂגָה וְהַהֲבָנָה לְשֵׂכֶל נִבְרָא. כפי שנאמר, עולם הבריאה הוא עולם הבינה, העולם שבו מתגלות ההוויות המושכלות בחכמה, בינה ודעת. מובן שיש דרגות בשכל, ויש דרגות גבוהות שוודאי לא כל שכל יכול להשיגן, אבל כאשר נאמר שעולם הבריאה הוא עולם השכל, פירושו של דבר שהוא מכל מקום ניתן להשגת השכל, שמהותו היא שכל הניתן להשגה על ידי הנברא. לעומת זאת, עולם האצילות הוא מעיקרו למעלה מהשכל, מההשגה ומההבנה של שכל נברא. ואין הבדל לעניין זה אם הוא שכל קטן או גדול, אם הוא שכלו של אדם או של מלאך או של שרף – כל מה שבתחום הנברא אינו מסוגל להגיע להשכלה ולהבנה של עולם האצילות.
כִּי חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְיוּחָדוֹת שָׁם בּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, בְּיִחוּד עָצוּם וְנִפְלָא, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז לְאֵין קֵץ מִבְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה.
כִּי חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְיוּחָדוֹת שָׁם בּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, בְּיִחוּד עָצוּם וְנִפְלָא, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז לְאֵין קֵץ מִבְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה. מהותו של עולם הבריאה שהוא עולם נברא, הווה אומר שהוא שייך להגדרה ולמהות הנקראת 'עולם'. עצם הגדרתו של 'עולם' מורה על מהותו: 'עולם' הוא המציאות המוגבלת על ידי גדרים כלשהם, המציאות שהאין סוף מוסתר ונעלם בה, ושיש לה משום כך מודעות של אני נבדל משלה. חכמתו ובינתו של הקב"ה מתגלות וניתנות להשגה על ידי נברא רק כאשר הן מתגלות בתוך התבניות המוגדרות והמוגבלות של עולם, בתוך מציאות שאינה מזוהה ומיוחדת לחלוטין עם האין סוף האלוקי. לעומת זאת, בעולם האצילות – שם אין בעצם הבחנה בין אלוקים לעולם, שם חכמתו ובינתו של הקב"ה אינן עוד חכמה ובינה של עולם אלא חכמה ובינה מאוחדות לגמרי בקב"ה לבדו – אי אפשר שתהיה לנברא השגה בהן. מבחינתו של הנברא, כשם שלא תיתכן כל השגה במהותו של הקב"ה, כך לא תיתכן כל השגה בחכמתו ובינתו ודעתו כשלעצמן, המיוחדות בו, אלא רק כאשר הן מתגלות בתוך עולם נברא.
הפער שבין החכמה האלוקית כשלעצמה ובין החכמה המתייחסת על הבריאה הוא פער שאינו ניתן לגישור. נאמר ש"לאו אורחא דמלכא לאשתעי מילין דהדיוטא" (אין דרכו של המלך לומר, לעסוק, בדברי הדיוטות).
כִּי שָׁם יָרְדוּ לְהָאִיר בִּבְחִינַת צִמְצוּם. כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ שְׂכָלִים נִבְרָאִים לְקַבֵּל מֵהֶן חָכְמָה בִּינָה דַּעַת לֵידַע אֶת ה' וּלְהָבִין וּלְהַשִּׂיג אֵיזוֹ הַשָּׂגָה בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כְּפִי כֹּחַ שְׂכָלִים הַנִּבְרָאִים, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי גְבוּל וְתַכְלִית.
אבל בעולם הבריאה יש השגה לשכל נברא, כִּי שָׁם יָרְדוּ לְהָאִיר בִּבְחִינַת צִמְצוּם. בעולם הבריאה לא מתגלה חכמתו של הקב"ה במהותה ובשלמותה, אלא בצמצום. כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ שְׂכָלִים נִבְרָאִים לְקַבֵּל מֵהֶן חָכְמָה בִּינָה דַּעַת לֵידַע אֶת ה' וּלְהָבִין וּלְהַשִּׂיג אֵיזוֹ הַשָּׂגָה בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כְּפִי כֹּחַ שְׂכָלִים הַנִּבְרָאִים, והגדרתם של השכלים הנבראים היא שֶׁהֵם בַּעֲלֵי גְבוּל וְתַכְלִית. לכל המציאויות בעולם יש גבול ותכלית. הגבולות יכולים להיות גדולים מאוד וקטנים מאוד, אולם כפי שנאמר גם יחס של אחד למיליארד הוא מספר מסוים, אמנם קטן מאוד, ומבחינה מעשית אפשר שלא להתחשב בו, אבל הוא עדיין משהו מוגדר, שאפשר להעריך אותו ולמדוד אותו ואפשר לחשוב עליו. לעומת זאת, כל מספר ביחס אל האין סוף שווה לאפס. במובן זה, השכלים הנבראים נמצאים מכל מקום בתוך תחומים שניתן להגדיר אותם, שניתן לדעת מהם הגבולות שלהם. מה שאין כן כאשר מדובר במהות שכל שונה לחלוטין מזו שלנו, שאינה מוגדרת בשום גדר השייך לנו – לשם אין לנו דרך להגיע, שם נעמוד שוב אל מול התהום הבלתי ניתנת לגישור שבין הגבולי והאין סוף.
שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּתָם, וְ לֹא יִהְיוּ בְּגֶדֶר נִבְרָאִים כְּלָל. רַק יַחְזְרוּ לִמְקוֹרָם וְשָׁרְשָׁם שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹהוּת מַמָּשׁ,
מהותו של עולם הבריאה היא השכל המתגלה, עד כמה שהמקבלים יכולים להשיג. גבול ההשגה הוא הגבול של המקבלים, כמה ואיך הם יכולים לקבל באופן שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּתָם, שלא יקבלו מעבר לגבול המציאות שלהם וְאז לֹא יִהְיוּ עוד בְּגֶדֶר נִבְרָאִים כְּלָל. כדי שהנברא יהיה נברא, כדי שירגיש בקיום עצמו ובקיום עולמו, הוא חייב לראות ראייה מצומצמת. אם יראה ראייה שלמה, ראייה מפולשת, תלך המציאות שסביבו ותיעלם, ולא רק המציאות החיצונית אלא גם מציאות עצמו. רַק יַחְזְרוּ לִמְקוֹרָם וְשָׁרְשָׁם שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹהוּת מַמָּשׁ, באותו המבט שבו מתברר לו במוחלט כי "אין עוד מלבדו".
משום כך, עולם הבריאה הוא בהכרח מקום שבו גילוי החכמה האלוקית הוא מצומצם. גבול הבריאה הוא ש"לא יראני האדם וחי", או כמאמר החכמים הראשונים "לו ידעתיו – הייתיו". גבול השגת הבורא הוא גם גבול מציאות הנברא. אי אפשר להיות בשני הצדדים כאחד, להיות במציאות נברא ובהשגת בורא. מי שעובר את הגבול – שוב איננו נברא.
וְהִנֵּה צִמְצוּם זֶה הִיא סִבַּת הַהֶאָרָה שֶׁמְּאִירוֹת שָׁם חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לִנְשָׁמוֹת אֵלּוּ בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה.
וְהִנֵּה צִמְצוּם זֶה הִיא סִבַּת הַהֶאָרָה שֶׁמְּאִירוֹת שָׁם חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לִנְשָׁמוֹת אֵלּוּ בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה. הצמצום הוא הבסיס לכל השגה. כשיש צמצום יש השגה, וכשאין צמצום אין השגה. למעלה מהצמצום, בדרגה שבה אין צמצום, ההשגה היא בלתי אפשרית; או שהנברא אינו משיג, או שהוא משיג ואיננו עוד נברא. כל הארה תלויה בערכו ובמהותו של המקבל, ולפי ערכו ומהותו צריכים להיות צמצום והגבלה של הדברים באופן ששאותה הארה תתאפשר.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּאֲצִילוּת, שֶׁ אֵינָם בִּבְחִינַת צִמְצוּם כָּל כָּךְ. אִי אֶפְשָׁר לִשְׂכָלִים נִבְרָאִים לְקַבֵּל מֵהֶן, וְלָכֵן לֵית מַחְשַׁבְתָּא דִּילְּהוֹן תְּפִיסָא שָׁם כְּלָל.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּאֲצִילוּת, שֶׁשם חכמה, בינה, דעת של אין סוף ברוך הוא אֵינָם בִּבְחִינַת צִמְצוּם כָּל כָּךְ. כל עולם, באשר הוא עולם, הוא צמצום. אלא שבהשוואה לשאר העולמות, עולם האצילות הוא עולם שבו האלוקי אינו מוסתר, שבו הכרת המציאות הפשוטה היא ש"אין עוד מלבדו". ולכן, אִי אֶפְשָׁר לִשְׂכָלִים נִבְרָאִים לְקַבֵּל מֵהֶן, מהספירות של עולם האצילות. וְלָכֵן לֵית מַחְשַׁבְתָּא דִּילְּהוֹן תְּפִיסָא (אין המחשבה שלהם, של הנבראים, תופסת) שָׁם בעולם האצילות כְּלָל. דוגמה מתוך העולם הגשמי היא האור. יש אור חלש שאדם יכול לראות, יש אור חזק המסנוור את העיניים, ויש אור שאינו כלל בתחום הראייה של העין. אור אולטרא סגול או אינפרא אדום הוא חושך לעינו של האדם. במובן זה, אור המסנוור את העיניים הוא אור עולם גבוה מדרגתו של המסתכל, והאור שאינו כלל בהגדרת הראייה הוא אור החכמה שבעולם האצילות. הארה זו אינה רק גבוהה ודקה מדי, אלא היא בלתי ניתנת לתפיסה כלל על ידי הנבראים. אפילו הצדיקים, עובדי ה' בדחילו ורחימו שכליים, אינם מגיעים להשגה בעולם האצילות.
לָכֵן, הוּא מָדוֹר לַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁעֲבוֹדָתָם הִיא לְמַעְלָה מַעְלָה אֲפִילּוּ מִבְּחִינַת דְּחִילוּ וּרְחִימוּ הַנִּמְשָׁכוֹת מִן הַבִּינָה וְדַעַת בִּגְדוּלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁעוֹלָם הָאֲצִילוּת הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת בִּינָה וְדַעַת לְשֵׂכֶל נִבְרָא.
לָכֵן, עולם האצילות, הוּא מָדוֹר לַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁעֲבוֹדָתָם הִיא לְמַעְלָה מַעְלָה אֲפִילּוּ מִבְּחִינַת דְּחִילוּ וּרְחִימוּ הַנִּמְשָׁכוֹת מִן הַבִּינָה וְדַעַת בִּגְדוּלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁעוֹלָם הָאֲצִילוּת הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת בִּינָה וְדַעַת לְשֵׂכֶל נִבְרָא. הנשמות המגיעות לעולם האצילות, שיכולות כביכול לספר על עולם האצילות, הן נשמות שעבודת ה' שלהן היא למעלה מכל הדרגות האמורות, של עבודה בדחילו ורחימו טבעיים ושכליים. כלומר, עבודת ה' הזאת היא למעלה מכל מה שיכול האדם להגיע בכוחו, בכוח שכלו ובכוח מאמציו הרוחניים שבכל הדרגות.
אֶלָּא עֲבוֹדָתָם הָיְתָה בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה מַמָּשׁ לְאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְלִיבָּטֵל אֵלָיו בִּמְצִיאוּת וּלְהִכָּלֵל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם, עַל יְדֵי קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ: הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה , וְהַיְינוּ לְפִי שֶׁכָּל יְמֵיהֶם הָיְתָה זֹאת עֲבוֹדָתָם.
אֶלָּא עֲבוֹדָתָם, של הצדיקים הגדולים שעבודתם היא בבחינת עולם האצילות, הָיְתָה בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה מַמָּשׁ לְאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְלִיבָּטֵל אֵלָיו בִּמְצִיאוּת וּלְהִכָּלֵל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם,
אדם שזוכה לכך, שהוא מרכבה לשכינה, מדורו הוא כפי שנאמר בעולם האצילות, למעלה מעולם השכל, בהתבטלות גמורה לקב"ה. יש דרגה באלוקות ש"לית מחשבה תפיסא ביה" (שאין מחשבה תופסת בו),
אַךְ מִי שֶׁשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ קָטָן מֵהָכִיל עֲבוֹדָה תַּמָּה זוֹ, לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ בִּקְבִיעוּת,
אַךְ מִי שֶׁשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ קָטָן מֵהָכִיל עֲבוֹדָה תַּמָּה זוֹ, לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ בִּקְבִיעוּת, שהיא כאמור מדרגת המרכבה.
רַק לִפְרָקִים וְעִתִּים, שֶׁהֵם עֵת רָצוֹן לְמַעְלָה.
רַק לִפְרָקִים וְעִתִּים, שֶׁהֵם עֵת רָצוֹן לְמַעְלָה. יש זמנים מיוחדים שהם עת רצון למעלה, שיש בהם התעוררות וגילוי של הרצון האלוקי מלמעלה. ובאותם זמנים, אם אדם גם מכין את עצמו מלמטה – הוא יכול להגיע לרגעים של התבטלות והתכללות בהוויה האלוקית, כפי שהיא בעולם האצילות.
וּכְמוֹ בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁהִיא בַּאֲצִילוּת.
וּכְמוֹ בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁהִיא בַּאֲצִילוּת. בסדר התפילה יש על פי הסוד ארבעה שלבים, כנגד ארבעה עולמות: סדר הקרבנות עד 'ברוך שאמר' – כנגד עולם העשייה; 'פסוקי דזמרה', מ'ברוך שאמר' עד 'ברכו' – כנגד עולם היצירה; קריאת שמע וברכותיה – כנגד עולם הבריאה; ותפילת עמידה, 'שמונה עשרה' – כנגד עולם האצילות.
וּבִפְרָט בַּהִשְׁתַּחֲווָאוֹת שֶׁבָּהּ, שֶׁכָּל הִשְׁתַּחֲווָאָה הִיא בִּבְחִינַת אֲצִילוּת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ'פְּרִי עֵץ חַיִּים' בְּקַבָּלַת שַׁבָּת] כִּי הִיא עִנְיַן בִּיטּוּל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, לִהְיוֹת חֲשִׁיב קַמֵּיהּ כְּלֹא מַמָּשׁ .
וּבִפְרָט בַּהִשְׁתַּחֲווָאוֹת שֶׁבָּהּ, בארבע הפעמים שמשתחווים בתפילת 'שמונה עשרה'.
בדומה לזה, ישנן 'כוונות המקווה' – בין כוונות הלב ובין כוונות על פי הקבלה – שאדם מכוון בעת טבילה במקווה טהרה. ואמרו, שתמצית כוונות המקווה הן: אדם יורד למטה, ואחר כך יורד עוד למטה, וכשהוא מגיע למטה – הוא מתכופף. זה עניינו של המקווה וזוהי עניינה של השתחוואה, של הביטול הגמור, של כל הקומה וכל היש. הטבילה וההשתחוויה, הטהרה והתשובה והכפרה, תלויות כולן בהתבטלות ובחזרה למקור, שכן רק בביטול הגמור של כל הגדרים הקודמים אפשר שייפתח הפתח לעולם חדש.
אֲזַי, גַּם כֵּן עִיקַּר קְבִיעוּת נִשְׁמָתוֹ הוּא בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה [רַק לִפְרָקִים, בְּעֵת רָצוֹן, תַּעֲלֶה נִשְׁמָתוֹ לַאֲצִילוּת, בִּבְחִינַת מַיִין נוּקְבִּין, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן ].
אֲזַי, אותו אדם, שהוא עובד ה' באהבה וביראה שכליות, אם עבודתו והתקשרותו בהתבטלות זו הן רק בעיתים מזומנות, בעת רצון של מעלה ושל מטה, גַּם כֵּן עִיקַּר קְבִיעוּת נִשְׁמָתוֹ הוּא בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה [רַק לִפְרָקִים, בְּעֵת רָצוֹן, תַּעֲלֶה נִשְׁמָתוֹ לַאֲצִילוּת, בִּבְחִינַת מַיִין נוּקְבִּין, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן (חכמה נסתרת) ]. כפי שהוסבר לגבי הנשמות שעבדו את ה' באהבה וביראה המסותרות בלבד, שעיקר מדורן בעולם היצירה והן עולות לעולם הבריאה רק בזמנים מיוחדים (בשבת וראש חודש), כך הנשמות שעבדו את ה' באהבה וביראה שכליות, שעיקר מדורן הוא בעולם הבריאה, זוכות לפרקים, בזמנים מיוחדים, להגיע לעולם עליון יותר, לעולם האצילות, ולהתבטלות שלמעלה מהשכל.
וְהִנֵּה שְׂכַר מִצְוָה מִצְוָה , פֵּירוּשׁ, שֶׁמִּשְּׂכָרָהּ נֵדַע מַהוּתָהּ וּמַדְרֵגָתָהּ.
וְהִנֵּה שְׂכַר מִצְוָה מִצְוָה (אבות פרק ד משנה ב) , פֵּירוּשׁ, שֶׁמִּשְּׂכָרָהּ נֵדַע מַהוּתָהּ וּמַדְרֵגָתָהּ. השאלה לגבי שכר המצווה, כלומר לגבי מקומם של עובדי ה' בעולם העליון – אם בעולם היצירה או בעולם הבריאה או בעולם האצילות – היא מהותית. שלא כמקומם של אנשים בעולם שלנו, שהוא נמצא בהשתנות מתמדת ואינו מורה על דבר מהותי לגבי הנפש, מורה קביעות המקום שיש לאדם בעולם עליון להיכן בעצם הוא שייך, מה מעמדו ומהו ערכו האמיתי.
וְאֵין לָנוּ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת, שֶׁהֵם צַדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁהֵם בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה,
וְאֵין לָנוּ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת, הביטוי
רַק הַנִּגְלוֹת לָנוּ , שֶׁאַחֲרֵיהֶם כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ.
רַק הַנִּגְלוֹת לָנוּ (על פי דברים כט,כח) , כלומר מה שנוגע ומשמעותי לגבינו, הם אותם דברים שבתחום ההכרה והפעילות המודעת שלנו, שֶׁאַחֲרֵיהֶם כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ. לעומת הדרגות ה'נסתרות' שמעבר לגדרי ההשגה והשיקולים של אדם רגיל, ישנן הדרגות ה'נגלות'. ה'נגלות' אינן מה שכל אדם רואה ומשיג, אבל הן הדרגות שאחריהן "כל אדם ימשוך". כלומר, הן הדרגות שכל אדם יכול להשיג, שכל אדם יכול להתאוות ללכת בהן ושאפשר גם לתבוע מכל אדם ללכת בהן. אין זה אומר שהוא כבר נמצא בדרגות הללו, גם אין זה אומר שקל להגיע אליהן, אבל זה אומר שהוא יכול. זה כל עניינו של הספר הזה, שהוא 'ספר של בינונים', שהוא מסביר אותן דרכים ואותן מדרגות בעבודת ה' ש"אחריהם כל אדם ימשוך", שאותן אפשר לתבוע מכל אדם, שכל אדם יכול לעשותן, ואפילו הוא צריך להקדיש לכך את כל חייו.
לֵידַע נֶאֱמָנָה, מַהוּת וּמַדְרֵגַת עֲבוֹדַת ה' בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ.
לֵידַע נֶאֱמָנָה, עתה יבאר אדמו"ר הזקן אותן דרגות של עבודת ה' באהבה ויראה ה'נגלות'. האחת היא: מַהוּת וּמַדְרֵגַת עֲבוֹדַת ה' בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ. יראה ואהבה בהתגלות הלב (לעומת הדרגה של אהבה ויראה שבתעלומות לב, שבסתרי הלב, כפי שיבאר בהמשך) פירושה רגש חי, פעיל כרגש בלב, של אהבת ה' או יראת ה'.
הַנִּמְשָׁכוֹת מִן הַבִּינָה וְדַעַת בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
והיראה ואהבה שבהתגלות הלב הן הַנִּמְשָׁכוֹת מִן הַבִּינָה וְדַעַת בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. כדי שיהיה הרגש בהתגלות הלב צריכה להיות תמונת הכרה ממשית ברורה וחיה בשכלו. רק כאשר יש לאדם הכרה טובה וברורה בגדולת ה', שהוא אין סוף והוא ממשיך שפע חיים לכול, הוא יכול בשלב הבא להגיע לאהבת ה' וליראת ה' בהתגלות הלב. רק כאשר ישנה הכרה מובנת ומנומקת (בינה), וכאשר היא קשורה (דעת) אל המציאות הממשית שאדם רואה בעיניו, היא תמשיך ותגלה גם רגשות של אהבה ויראה בלב.
מְקוֹמָהּ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה.
מְקוֹמָהּ של עבודה זו בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה. כאמור, "שכר מצוה מצוה", ולפי ששכרה של עבודה זו הוא בגן עדן העליון שבעולם הבריאה, נדע גם שמהותה של העבודה (המצווה) שבדרגה זו מקומה בעשר הספירות של עולם הבריאה.
ו עֲבוֹדָה בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ הַטִּבְעִיִּים שֶׁבְּמוֹחוֹ, בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה.
וישנה עבודה, שגם היא ב"הנגלות לנו", שכל אדם יכול לעשותה כפי שהוסבר, אך אין היא בהתגלות הלב אלא בתעלומות הלב. והיא עֲבוֹדָה בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ הַטִּבְעִיִּים שֶׁבְּמוֹחוֹ, העבודה בהתעוררות הרגש הטבעי בלבד, שאינו נובע מהכרה אישית עצמית, אלא מהתעוררות מהותו היהודית השורשית, שאוהבת ויראה את ה' – מקומה בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה. כפי ששכרה של עבודה זו הוא כאמור בעולם היצירה, כך העבודה הנפשית המביאה לשכר זה שייכת לכוחות ולספירות של עולם היצירה בלבד ולא לעולם הבריאה השכלי.
אֲבָל, עֲבוֹדָה בְּלִי הִתְעוֹרְרוּת דְּחִילוּ וּרְחִימוּ אֲפִילּוּ בְּמוֹחוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי. דְּהַיְינוּ, לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת בַּלֵּב, לְהוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל הַגִּילּוּי, אֲפִילּוּ בְּמוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ עַל כָּל פָּנִים, רַק הִיא, נִשְׁאֶרֶת מְסוּתֶּרֶת בַּלֵּב כְּתוֹלַדְתָּהּ, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה קוֹדֶם הָעֲבוֹדָה.
אֲבָל, עֲבוֹדָה בְּלִי הִתְעוֹרְרוּת דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) אֲפִילּוּ בְּמוֹחוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי. כאשר אדם עובד את ה', בלימוד תורה או בקיום מצוות, ללא גילוי של אהבה ויראה אפילו בשכלו לבד. דְּהַיְינוּ, שאין הוא יכול לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת בַּלֵּב, לְהוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל הַגִּילּוּי, אֲפִילּוּ בְּמוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ עַל כָּל פָּנִים, לא רק שאינו יכול לעורר את האהבה כרגש חם וחי בליבו, הוא גם אינו מצליח להגיע להבנה שעל פיה ראוי לו לאהוב. רַק הִיא, האהבה, נִשְׁאֶרֶת מְסוּתֶּרֶת בַּלֵּב כְּתוֹלַדְתָּהּ, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה קוֹדֶם הָעֲבוֹדָה.
ההגדרה של דרגה זו בעבודת ה' ועצם התפיסה שישנה דרגה כזו כדרך לגיטימית בעבודת ה', הן בסיסית ביותר בשיטתו של הספר, לא כדי להישאר בה, אלא כדי להניח את היסוד שממנו כל אחד יכול להמשיך.
הנחת היסוד היא, שדברים מסוימים טבועים בנפשו של כל אדם מישראל, שאין הוא צריך ליצור אותם מחדש, אלא רק לעורר אותם כדי להביאם לידי גילוי בפועל. זאת לעומת דברים שאינם נמצאים כלל בהווייתו של האדם, ולכן אין הוא יכול לעורר אותם, והוא בונה לכל היותר תבניות ודמיונות שאין להם כל יסוד אמיתי. כדוגמה לדבר, בתוך המבנה האנושי כלולה גם היכולת ללכת על שתי רגליים, ואצל כלב למשל לא קיימת יכולת כזו. אמנם כשם שמלמדים ילדים קטנים הזוחלים על ארבע ללכת על שתי רגליים, אפשר לאמן גם כלב שילך קצת על שתי רגליים, אבל ההבדל שיהיה ביניהם (ושיגדל יותר ויותר במשך הזמן) נובע מכך שהתשתית הביולוגית ללכת על שתיים קיימת באדם ואינה קיימת בכלב.
אהבת ה' ויראתו אף הם במובן זה חלק מההוויה האנושית, וההבדל בין אנשים הוא רק במידת ההתגלות של הכוחות הללו בתוך הנפש. ואפשר, שבאדם מסוים, במצב ובחברה מסוימת הם אינם מגיעים לידי גילוי כלל. דרגה זו היא דרגת עבודת ה' שאדמו"ר הזקן עוסק בה כאן, הדרגה הבסיסית ביותר של כוונה "בלי התעוררות דחילו ורחימו אפילו במוחו". גם באופן זה יכול אדם לחיות חיים יהודיים: עושה מצוות ונמנע מעבירות, ויחד עם זאת לא יגיע לאהבה וליראה אפילו במוחו, שכן אין הוא מוצא בתוכו כל חוויה נפשית שמצטרפת אל המעשה. המעשה כשלעצמו הוא נכון, אבל הוא חסר כל מקבילה של חוויה והתייחסות פנימית. אדם חי כיהודי דתי בתוך חברה של שומרי מצוות ומחנך את ילדיו לזה, אם משום שכך גם הוא חונך ומעולם לא היה לו מספיק מרץ ועניין לצאת מהמעגל הזה, ואם משום שהחליט שהמסגרת הזו היא דרך נאה ונוחה של חיים, בלי זעזועים וגם בלי התרוממות הרוח, והאפשרויות האחרות הן פחות טובות.
המצוות של אדם כזה הן עדיין מצוות והעבירות הן עדיין עבירות, גם אם אינו מתכוון לא לזה ולא לזה. שכן כפי שהוסבר כבר, למצווה ולעבירה יש משמעות ערכית. המצווה והעבירה נמצאות תמיד בשני הצדדים של ההוויה, המצווה בצד הקדושה והעבירה בצד הטומאה. דוגמה לדבר, יש הבדל ערכי בין המספרים החיוביים ובין המספרים השליליים. ההבדל הוא הבדל מהותי – אלה נמצאים מצד אחד של האפס ואלה מצידו השני, והקטן במספרים החיוביים הוא גדול מהגדול שבמספרים השליליים. ולכן אם אדם עשה מצווה, גם אם עשה מצווה בשגגה, זו עדיין מצווה, וכאשר הוא נמנע מעבירה, גם אם נמנע בשגגה, הוא בכל זאת נמנע מעבירה. ההבדל שעושה הכוונה הוא, כפי שהוסבר, רק בסדר הגודל, וסדרי הגודל הללו הם באופן הבסיסי ביותר הדרגות שמדובר בהן כאן, אם הנפש שייכת לעולם הבריאה, לעולם היצירה או לעולם העשייה.
הֲרֵי עֲבוֹדָה זוֹ, נִשְׁאֶרֶת לְמַטָּה בְּעוֹלָם הַפֵּירוּד, הַנִּקְרָא חִיצוֹנִיּוּת הָעוֹלָמוֹת.
הֲרֵי עֲבוֹדָה זוֹ, שאדם עובד את ה' ללא אהבה או יראה כלל, נִשְׁאֶרֶת לְמַטָּה בְּעוֹלָם הַפֵּירוּד, הַנִּקְרָא חִיצוֹנִיּוּת הָעוֹלָמוֹת.
וְאֵין בָּהּ כֹּחַ לַעֲלוֹת וְלִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְפִירוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים : דִּבְלָא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ לָא פָּרְחָא לְעֵילָּא וְלָא יָכְלָא לְסָלְקָא וּלְמֵיקַם קֳדָם ה'
וְאֵין בָּהּ כֹּחַ לַעֲלוֹת וְלִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְפִירוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים (תיקוני זהר תיקון י [כה,ב]) : דִּבְלָא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ לָא פָּרְחָא לְעֵילָּא וְלָא יָכְלָא לְסָלְקָא וּלְמֵיקַם קֳדָם ה' (שבלא יראה ואהבה אינה עפה למעלה, ואינה יכולה לעלות ולעמוד לפני ה'). המצווה שנעשית בלא אהבה ויראה היא ללא 'כנפיים', וללא 'כנפיים' אין היא יכולה לעוף ולהתרומם אל מעל העולם הזה, והיא נשארת בו. יש כנפיים גדולות ויש כנפיים קטנות, ויש שהכנפיים קטנות כל כך עד שאינן יכולות כלל להרים את הגוף המגושם. אלא שגם אז זהו מכל מקום גוף בעל כנף, זהו גוף שיודע שאיננו שייך למטה ושהוא צריך לעלות למעלה, והוא מנסה קצת ומצליח גם הוא, כמו תרנגולת, להינתק מפעם לפעם מהארץ ולרחף במשהו מעליה. אבל המצווה שאין לה כנפיים כלל נשארת על הארץ, מתגלגלת לה הלוך ושוב בתוך המציאות התחתונה, ואינה יכולה להינתק ולהתקרב אל פני ה'.
וְהַיְינוּ, אֲפִילּוּ אִם אֵינוֹ עוֹסֵק שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, לְשׁוּם אֵיזוֹ פְּנִיָּה חַס וְשָׁלוֹם.
וְהַיְינוּ, כדי להדגיש את הדברים, מעיר אדמו"ר הזקן ש אֲפִילּוּ אִם אֵינוֹ עוֹסֵק שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, לְשׁוּם אֵיזוֹ פְּנִיָּה חַס וְשָׁלוֹם. יש 'שלא לשמה', שבה ידובר בהמשך, שלא רק שאין בה כוונה לשם שמיים (דחילו ורחימו שכליים או טבעיים), אלא יש בה כוונה (פנייה) לשם דבר אחר – שאדם לומד תורה, עושה מצווה ואפילו מתפלל בשביל כבוד עצמו או תועלת עצמו וכדומה. בזה אין הוא עוסק כאן (וראו קונטרס אחרון דף קנד).
אֶלָּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַתְּהִי יִרְאָתָם אוֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלוּמָּדָה" פֵּירוּשׁ, מֵחֲמַת הֶרְגֵּל שֶׁהוּרְגַּל מִקַּטְנוּתוֹ שֶׁהִרְגִּילוֹ וְלִימְּדוֹ אָבִיו וְרַבּוֹ לִירָא אֶת ה' וּלְעָבְדוֹ, וְאֵינוֹ עוֹסֵק לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ.
אֶלָּא, כאן הוא עוסק ב'שלא לשמה' במובן זה שהוא עובד את ה' ללא כוונה פעילה לשם שמיים. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַתְּהִי יִרְאָתָם אוֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלוּמָּדָה" (ישעיה כט,יג). פֵּירוּשׁ, מֵחֲמַת הֶרְגֵּל שֶׁהוּרְגַּל מִקַּטְנוּתוֹ שֶׁהִרְגִּילוֹ וְלִימְּדוֹ אָבִיו וְרַבּוֹ לִירָא אֶת ה' וּלְעָבְדוֹ, וְאֵינוֹ עוֹסֵק לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ. כאשר אדם גדל באופן מסוים ונשאר באותה מסגרת, הוא עושה דברים מסוימים באופן אוטומטי, מתוך שגרה בלבד. הוא נוטל את ידיו בבוקר ומתפלל, לא מפני שהוא מתפלל לה' או רוצה להתפלל לה', אלא מפני שזה חלק בלתי נפרד משגרת היום יום שלו. יש אנשים שקמים בבוקר ומצחצחים את השיניים, ויש מי שקם בבוקר וקורא קריאת שמע ומתפלל. אם הוא לא יתפלל אותו בוקר, תהיה לו הרגשה כמו שיש לזה שבוקר אחד לא צחצח את שיניו. אילו היה חושב, ולו לרגע אחד, שהוא עושה זאת לשם שמיים, גם ללא כל ליווי רגשי, זו כבר הייתה תמונה אחרת. אלא שלטוב או לרע, אפשר לעשות מעשים רבים שאינם נכנסים לגדר של התכוונות כלשהי, מעשים הנעשים ללא משמעות כלל.
כִּי לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא הִתְעוֹרְרוּת דְּחִילוּ וּרְחִימוּ הַטִּבְעִיִּים עַל כָּל פָּנִים, לְהוֹצִיאָן מֵהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל הַגִּילּוּי בַּמּוֹחַ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ עַל כָּל פָּנִים. כִּי כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר בִּשְׁבִיל חֲבֵירוֹ לְמַלֹּאת רְצוֹנוֹ אֶלָּא אִם כֵּן אוֹהֲבוֹ אוֹ יָרֵא מִמֶּנּוּ.
כִּי לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא הִתְעוֹרְרוּת דְּחִילוּ וּרְחִימוּ הַטִּבְעִיִּים עַל כָּל פָּנִים, לְהוֹצִיאָן מֵהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל הַגִּילּוּי בַּמּוֹחַ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ עַל כָּל פָּנִים. כדי שאדם יעשה דבר לשמו, לשם עניינו של אותו דבר, צריכה להיות קודמת לו ונלווית לו התעוררות כלשהי של הכרה והרגשה, ולו רק במוחו ותעלומות ליבו לבד. שגם אם אין כאן חוויה רגשית גלויה, יש מכל מקום חוויה המהווה תשתית של התייחסות שמכוחה נעשה אותו דבר. כִּי כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר בִּשְׁבִיל חֲבֵירוֹ לְמַלֹּאת רְצוֹנוֹ אֶלָּא אִם כֵּן אוֹהֲבוֹ אוֹ יָרֵא מִמֶּנּוּ. לכל דבר שעושה אדם עבור אדם אחר יש מניע רגשי. זה יכול להיות יראה מפניו או פחד וחשש ברמות שונות – למן פחד המוות של אנשים העומדים מול איום של נשק ועד לחוסר נעימות של אדם החושש מפני מה שיגידו עליו האנשים; ובין שזו אהבה, למן האהבה שבהתגלות הלב, שהנפש מלאה כולה בהכרה ובהרגשה שמעשה זה נעשה למען זה שאוהבים, דרך אהבה בדרגות נמוכות וגלויות פחות, ועד לדרגה של מחווה פשוטה, כגון זו של אנשים מנומסים היושבים יחד, ומישהו מבקש את המלח וחברו ממלא את מבוקשו. לכל מעשה יש בסיס בדרגה כלשהי של רגש (ואמנם אצל אנשים שהם מחונכים עד מאוד בהרגלי נימוס, ייתכן מעשה כזה שיהיה ללא כל התייחסות רגשית. ואז הוא דומה לאותו אדם שהורגל מקטנותו וכו', שכמבואר יכול לעסוק בתורה ובמצוות מתוך הרגל לבד, ללא כל התעוררות של אהבה ויראה).
כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת לְמַלֹּאת רְצוֹנוֹ לְבָד בְּלִי זִכְרוֹן וְהִתְעוֹרְרוּת אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ כְּלָל, בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ עַל כָּל פָּנִים.
כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת לְמַלֹּאת רְצוֹנוֹ לְבָד בְּלִי זִכְרוֹן וְהִתְעוֹרְרוּת אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ כְּלָל, בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ עַל כָּל פָּנִים. כמו בהתייחסות בין בני אדם, כך בהתייחסות כלפי הקב"ה – אי אפשר שתהיה עבודת ה' בעודה עדיין בגדר של 'לשמה' בלא ניצוץ כלשהו של הרגשה. בין אם זה בהתעוררות ובהתגלות של רגש חי וחם, ובין אם זה רגש הנשאר 'בתעלומות לב', הנמצא רק במוח, במחשבה שראוי לאהוב את ה' וראוי לירא אותו, ולכן ראוי לעשות דבר זה וזה או להימנע מלעשות דבר אחר.
וְגַם אַהֲבָה לְבַדָּהּ אֵינָהּ נִקְרֵאת בְּשֵׁם עֲבוֹדָה בְּלִי יִרְאָה תַּתָּאָה לְפָחוֹת, שֶׁהִיא מְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן .
וְגַם אַהֲבָה לְבַדָּהּ אֵינָהּ נִקְרֵאת בְּשֵׁם עֲבוֹדָה בְּלִי יִרְאָה תַּתָּאָה לְפָחוֹת, שֶׁהִיא מְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (פרק מא) . אגב הדברים מעיר המחבר שכשם שאין עבודת ה' עולה ללא אהבה ויראה, כך אין היא עולה באהבה לבד. כמבואר בזהר, אהבה ויראה הן הכנפיים שבהן 'עפה' המצווה ומתרוממת מהעולם הזה. וכשם שאין העוף יכול לעוף ללא כנפיים כלל, כך אין הוא יכול לעוף עם כנף אחת בלבד. כדי שתוכל עבודת האדם להתרומם ולעלות לה' היא צריכה להיות באהבה וביראה גם יחד.
וּכְשֶׁעוֹסֵק שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, לְשׁוּם אֵיזוֹ פְּנִיָּה, לִכְבוֹד עַצְמוֹ, כְּגוֹן לִהְיוֹת תַּלְמִיד חָכָם וּכְהַאי גַּוְונָא .
עד כאן דובר בעבודת ה' שאדם אינו עושה אמנם 'לשמה', אבל הוא גם אינו עושה 'שלא לשמה'. ואולם וּכְשֶׁעוֹסֵק שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, כלומר: לְשׁוּם (לשם) אֵיזוֹ פְּנִיָּה, שאדם מפנה מכוונתו הפנימית למשהו שאינו לשם שמיים לגמרי, כגון: לִכְבוֹד עַצְמוֹ, כְּגוֹן לִהְיוֹת תַּלְמִיד חָכָם וּכְהַאי גַּוְונָא (וכעין זה) . ללמוד תורה זו מצווה, אבל להיות תלמיד חכם – זו אינה מצווה. וכאשר אדם לומד כדי שייקרא תלמיד חכם – זו פנייה. מי שרוצה להיות במעמד של תלמיד חכם, רוצה מעמד חברתי-תרבותי כזה או אחר, ובין שכוונתו להיות רב ומרביץ תורה, ובין שכוונתו להיות מרצה באוניברסיטה – כוונתו אינה לשם שמיים אלא לכבוד עצמו. ולא רק בתורה, אלא גם בעבודה ואפילו בתפילה אפשר להיות באופן כזה ולמטה מזה.
אֲזַי אוֹתָהּ פְּנִיָּה שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה דְּנוֹגַהּ,
אֲזַי אוֹתָהּ פְּנִיָּה שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה דְּנוֹגַהּ, הפנייה הזו, להיות תלמיד חכם, צדיק וכדומה, אינה עבירה השייכת לתחום הטומאה. שכן, גם אם זו אינה מצווה – זו גם אינה עבירה, זוהי פנייה השייכת לתחום החולין, לתחום המוגדר כ'קליפת נוגה'.
מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹרָתוֹ, וְ הַתּוֹרָה הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הַקְּלִיפָּה.
ואותה פנייה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹרָתוֹ, וְאזי אותה הַתּוֹרָה הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הַקְּלִיפָּה. התורה שנלמדה לשם אותה קליפה (פנייה) משרתת עכשיו את המטרות של הקליפה. היא מתלבשת בתוכה ומחיה אותה, ופירושו של דבר, כמבואר במקומות אחרים, שהיא בבחינת 'גלות' בתוכה.
לְפִי שָׁעָה.
לְפִי שָׁעָה. ההגדרה של קליפת נוגה היא של קליפה הניתנת לתיקון, שהטוב שנמצא בה בגלות צריך ויכול ועתיד להשתחרר מן הרע ולעלות לקדושה. לפיכך הגלות של אותה תורה שנתלבשה בקליפת נוגה היא לפי שעה, זמנית בלבד.
עַד אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רְפוּאָה לָעוֹלָם .
עַד אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רְפוּאָה לָעוֹלָם (יומא פו,א) . רפואה היא תיקון מצב של פגם. אדם שהיה חולה ונרפא הוא אדם שהיה בו פגם שנתקן. כאשר נאמר שהתשובה מביאה רפואה לעולם, פירושו של דבר שהתשובה מתקנת, מרפאה את הדבר עצמו שנפגם. התורה שאדם לומד לשם פנייה היא תורה חולה, כאשר הוא עושה תשובה, לא רק הוא נרפא, אלא גם תורתו ועבודתו נרפאות ועולות לה'.
שֶׁבְּשׁוּבוֹ אֶל ה' גַּם תּוֹרָתוֹ שָׁבָה עִמּוֹ.
שֶׁבְּשׁוּבוֹ אֶל ה' גַּם תּוֹרָתוֹ שלמד מתוך פנייה שָׁבָה עִמּוֹ. כאשר אדם עושה תשובה – לא רק הוא לבדו חוזר אל ה', אלא גם המצווה שעשה, גם התורה שהייתה מלובשת בבחינת גלות בתוך הקליפה, שבה ועולה עימו.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ .
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ (פסחים נ,ב ועוד) . כיוון שהתורה הזו אינה מלובשת בקליפה טמאה אלא בקליפת נוגה, בתחום הביניים, הרי בסופו של דבר, כאשר רק יתאפשר הדבר, היא תעבור ותתחבר לתחום הקדושה. כל התורה שאדם לומד, גם זו שלמד לשם מטרות אחרות, קיימת ועומדת. לא עולה מתוך עולם הקליפה, אבל גם לא מתבטלת. היא שם, נערמת ומתרבה, רובד על גבי רובד. ולכן, כאשר בשלב מסוים מגיע אותו אדם ללמוד תורה לשמה, היא נבנית ויונקת גם מהתורה שלמד קודם שלא לשמה. התורה שלמד לשמה מצדיקה כביכול ומעלה את כל מעשיו ותורתו שלמד בעבר. בדומה לזה נאמר לגבי אכילה ושתייה (לעיל פרק ז ועוד), שאם לאחר שאדם אכל סתם, בלא כוונה לשם שמיים, הוא הולך ועובד את ה' בכוח אותה אכילה, הוא מעלה גם את האכילה הזו לקדושה.
בְּוַדַּאי, שֶׁבְּוַדַּאי סוֹפוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. בְּגִלְגּוּל זֶה אוֹ בְּגִלְגּוּל אַחֵר.
ומוסיף המחבר: בְּוַדַּאי, שעניין זה, ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה", אינו רק אפשרות, סיכוי, אלא ודאות. שֶׁבְּוַדַּאי סוֹפוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. התורה הזו אמנם לא תשוב מעצמה אל ה', היא תשוב כאמור רק כאשר יעשה אותו אדם תשובה וילמד אותה שוב לשמה. אולם ההנחה היא שבסופו של דבר כל אדם יעשה תשובה, אם בְּגִלְגּוּל זֶה אוֹ בְּגִלְגּוּל אַחֵר. שהרי נאמר "לעולם יעסוק אדם וכו'", ואם לעולם (כל ימיו) יעסוק אדם בתורה שלא לשמה – אימתי תהיה תקנתו? ולכן מוסיף המחבר ואומר שגם אם בעולמו הנוכחי, בחייו אלה, לא יגיע לתשובה כראוי, הרי בחיים אחרים, בגלגול אחר, כאשר בסופו יעשה בוודאי תשובה כראוי, יהיה בכך תיקון לכל התורה שלמד, בין בגלגול זה ובין בגלגול קודם.
כִּי לֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח.
כִּי לֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח.
אַךְ כְּשֶׁעוֹשֶׂה סְתָם, לֹא לִשְׁמָהּ וְלֹא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. אֵין הַדָּבָר תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה, אֶלָּא מִיָּד שֶׁחוֹזֵר וְלוֹמֵד דָּבָר זֶה לִשְׁמָהּ, הֲרֵי גַּם מַה שֶּׁלָּמַד בִּסְתָם מִתְחַבֵּר וּמִצְטָרֵף לְלִימּוּד זֶה, וּפָרְחָא לְעֵילָּא .
אַךְ כְּשֶׁעוֹשֶׂה סְתָם, לֹא לִשְׁמָהּ וְלֹא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. כאשר המעשה נעשה ללא כל כוונה פנימית, לא לשמה ולא לשם דבר אחר, אלא רק מתוך הרגל וכדומה, אֵין הַדָּבָר תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה, במקרה זה אין צורך גם בפעולה מיוחדת של תשובה, אֶלָּא מִיָּד שֶׁחוֹזֵר וְלוֹמֵד דָּבָר זֶה לִשְׁמָהּ, כאשר הוא חוזר על אותו עניין, על אותה סוגיה, ולומד אותו הפעם לשמה, הֲרֵי גַּם מַה שֶּׁלָּמַד קודם בִּסְתָם מִתְחַבֵּר וּמִצְטָרֵף לְלִימּוּד זֶה, וּפָרְחָא לְעֵילָּא (ועולה למעלה) .
מֵאַחַר שֶׁלֹּא נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִין שׁוּם קְלִיפָּה דְּנוֹגַהּ.
ומה ההבדל? מדוע כאשר הוא לומד שלא לשמה הוא צריך לעשות תשובה, וכאשר הוא לומד סתם, לא לשמה ולא שלא לשמה, אין צורך בתשובה, אלא די בלימוד עצמו שיהיה כראוי? – כי מֵאַחַר שֶׁלֹּא נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִין שׁוּם קְלִיפָּה דְּנוֹגַהּ. הלימוד הזה היה מעשה נטול כל תוכן פנימי, ולכן לא התלבש בשום דבר, לא בקדושה ולא בקליפת נוגה, אלא נשאר מעשה ללא כוונה – וכמעשה ללא כוונה וללא כיוון הוא יקבל מעצמו את הכיוון שיהיה למהלכים הבאים שיעשה אותו אדם.
וְלָכֵן לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם
וְלָכֵן אמרו: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בתורה ואפילו שלא לשמה. שגם אם איננו נמצא כעת במצב שהוא יכול ללמוד תורה לשמה – טוב יעשה אם ילמד אף על פי כן.
וְכֵן הָעִנְיָן בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר
וְכֵן הָעִנְיָן בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר,
בהמשך לפרק הקודם עסק גם פרק זה בכוונה, וביחס שבין הכוונה לבין התורה או המצווה. בתחילתו של הפרק נמשך הדיון בשתי הדרגות בכוונה: העבודה בדחילו ורחימו הטבעיים, שבבחינת ה'חי', והעבודה שבדחילו ורחימו השכליים, שבבחינת ה'מדבר'. דובר על שכר העבודה בשתי דרגות אלה, בגן עדן העליון שבעולם הבריאה או בגן עדן התחתון שבעולם היצירה, והוסבר מדוע כל הנשמות, גם של עובדי ה' באהבה ויראה הטבעיים, עולות בעת רצון (שבת וראש חודש), לגן עדן העליון שבעולם הבריאה (מה שאין כן המלאכים, שלעולם הם שייכים לעולם היצירה). להשלמת התמונה תוארה גם עבודת נשמות הצדיקים הגדולים השייכת לעולם האצילות ("האבות הן הן המרכבה"), ושייכות הדברים גם לגבי דרגת הבינוני, דרגת 'כל אדם'. בחלקו האחרון עסק הפרק בעבודת ה' שבלא כוונת יראה ואהבה כלל. כפי שהובא מהזהר, עבודה כזו "לא פרחא לעילא", אינה עולה כלל מהמציאות הגשמית שבה נעשתה. אמנם גם כאן מחלק המחבר בין עבודה 'שלא לשמה' במובן שרק אין בה כוונה פעילה לשם שמיים, לבין כוונה 'שלא לשמה' במובן שיש בה כוונה פעילה לשם דבר אחר (פנייה). העבודה שהייתה ב'פנייה', בכוונה שמצד הקליפה, אי אפשר להעלות אותה מהקליפה אלא כאשר יעשה אותו אדם תשובה (וכפי שנאמר, בוודאי יעשה וכו'). אבל העבודה שהייתה שלא לשמה, במובן שרק לא הייתה בה כוונה לשם שמיים – אין עלייתה תלויה גם בתשובה; אלא מייד כשיעשה כמותה שוב בכוונה – תעלה גם היא.