Likutei Amarim 38

חזור

לקוטי אמרים

פרק לח

וְהִנֵּה עִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל , יוּבָן הֵיטֵב פְּסַק הַהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בַּתַּלְמוּד וּפוֹסְקִים. דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי .

וְהִנֵּה עִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל (מפרק לה ואילך) , שעיקר עבודת האדם בתורה ובמצוות, בתיקון ההוויה האנושית והעולם בכלל, הוא במעשה דווקא, יוּבָן הֵיטֵב פְּסַק הַהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בַּתַּלְמוּד וּפוֹסְקִים. דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי (שהרהור אינו נחשב כדיבור) . ולכן בכל מצווה של אמירת דברים, בין בלימוד תורה בין בתפילה, אין יוצאים ידי חובה בהרהור לבד של אותם דברים, אלא רק בדיבור, שכן תנועת השפתיים שעם הדיבור הריהי 'מעשה'.

וְאִם קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע, בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וּבְלִבּוֹ לְבָד, בְּכָל כֹּחַ כַּוָּונָתוֹ – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, ו צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִקְרוֹת,

כגון, וְאִם קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע, על מנת לקיים את המצווה של "ודברת בם" (דברים ו,יז), בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וּבְלִבּוֹ לְבָד, ואפילו עשה זאת בְּכָל כֹּחַ כַּוָּונָתוֹ – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, אם לא ביטא את המילים בשפתיו לא קיים כלל את המצווה, וְלכן צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִקְרוֹת, ולבטא את המילים בפיו כדי לקיים את המצווה.

וְכֵן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, דְּאוֹרַיְיתָא . וּבִשְׁאָר בְּרָכוֹת דְּרַבָּנָן, וּבִתְפִלָּה.

וְכֵן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שהיא מצווה דְּאוֹרַיְיתָא (מן התורה) . וּבִשְׁאָר בְּרָכוֹת שחיובן מ דְּרַבָּנָן, וּבִתְפִלָּה. גם במצוות שהן מעיקרן מצוות של כוונה ולא של דיבור אין יוצאים ידי חובה בכוונה ובמחשבה בלבד, אלא רק בדיבור (שהוא כמעשה).

ו אִם הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא כִּיוֵּן לִבּוֹ – יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּדִיעֲבַד. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזוֹר

ולעומת זאת אִם הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא כִּיוֵּן לִבּוֹ – יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּדִיעֲבַד. אם אדם אמר מה שחייב לומר כמצוות אנשים מלומדה, ולא כיוון כלל את ליבו למה שאמר – למרות שאין זו הדרך לקרות קריאת שמע ולהתפלל, ולכתחילה ראוי שיהיו הכוונה והמעשה באים יחד – מכל מקום, בדיעבד יצא ידי חובתו. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזוֹר ולומר את הדברים בכוונה.

לְבַד מִפָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְכִדְאִיתָא [בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב' דִּבְרָכוֹת] עַד כָּאן, מִצְוַת כַּוָּונָה מִכָּאן וָאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה וכו'

לְבַד מִפָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שבהם הכוונה הפרטית, להתכוון למילים שאומרים, היא הכרחית ומהווה חלק מקיום המצווה. וְכִדְאִיתָא [בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב' דִּבְרָכוֹת] (וכמו שהוא בראש הפרק השני של מסכת ברכות, יג,ב): עַד כָּאן, עד סוף פסוק ראשון של קריאת שמע, מִצְוַת כַּוָּונָה שיש גם לכוון בקריאת הפסוק, מִכָּאן וָאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה וכו' לבד, ובדיעבד אין חסרונה של הכוונה מעכב.

ונמצא שגם במצוות שהן בעיקרן מצוות המוח והלב, כקריאת שמע ותפילה, אין יוצאים בהן ידי חובה בעבודת המוח והלב בלבד, במחשבה וברגש בלא מעשה. ולהפך, גם אם לא הייתה בהן כלל כוונת הלב, יוצאים ידי חובה בדיבור בלבד, ואין צריכים לחזור ולקיים את המצווה בדיבור ובכוונה יחד.

וְהַיְינוּ , מִשּׁוּם שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ צְרִיכָה תִּיקּוּן לְעַצְמָהּ בְּמִצְוֹת

וְהַיְינוּ (וזהו) , הבסיס התאורטי להלכה זו הוא מִשּׁוּם שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ צְרִיכָה תִּיקּוּן לְעַצְמָהּ בְּמִצְוֹת. הכוונה במצווה היא עבודת הנפש באהבת ה' וביראתו, והיא העבודה שהנשמה עובדת בתוך עצמה. ואולם הנשמה כשלעצמה אינה זקוקה לעבודה הזו, אין היא צריכה לתרגול ולשכלול בתחומים אלה.

רַק לְהַמְשִׁיךְ אוֹר לְתַקֵּן נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית וְהַגּוּף, עַל יְדֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְדַבֶּרֶת בה' מוֹצְאוֹת הַפֶּה. וְכֵן בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁהַנֶּפֶשׁ עוֹשָׂה בִּשְׁאָר אֶבְרֵי הַגּוּף.

רַק לְהַמְשִׁיךְ אוֹר לְתַקֵּן נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית וְהַגּוּף, האור שממשיכה הנשמה בעבודתה מיועד לגוף, והוא מגיע אליו כאשר הנשמה מפעילה את הגוף. עַל יְדֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְדַבֶּרֶת בה' (בחמשת) מוֹצְאוֹת הַפֶּה. כלומר, על ידי הדיבור הגשמי הנוצר בביטוי האותיות על ידי הגוף, בחמשת מוצאות הפה: הגרון, החיך, הלשון, השיניים והשפתיים. וְכֵן בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁהַנֶּפֶשׁ עוֹשָׂה בִּשְׁאָר אֶבְרֵי הַגּוּף.

תפקיד המצווה בתיקון העולם נשלם דווקא כאשר האדם פועל את המצווה במעשה בגופו, ולכן כאשר המצווה אינה נפעלת בתחום המעשה היא אינה מצווה ממש. כאמור, תפקיד המצווה ותפקיד האדם הוא להביא אור לעולם התחתון, וככל שהמצווה יורדת יותר אל תוך המציאות הגשמית, כך היא משלימה יותר את תכליתה ואת עצמה. בעולמות העליונים, הרוחניים, יש רק ביטוי מסוים של המצווה, הארה או ניצוץ שלה, ורק בעולם התחתון, החומרי, מתקיימת המצווה בעצמה ובשלמותה.

אַךְ אַף עַל פִּי כֵן, אָמְרוּ: תְּפִלָּה אוֹ שְׁאָר בְּרָכָה בְּלֹא כַּוָּונָה הֵן כְּגוּף בְּלֹא נְשָׁמָה.

אַךְ אַף עַל פִּי כֵן, למרות חשיבותו המכרעת של המעשה, כפי שהוסבר עד כאן, אָמְרוּ: תְּפִלָּה אוֹ שְׁאָר בְּרָכָה בְּלֹא כַּוָּונָה הֵן כְּגוּף בְּלֹא נְשָׁמָה.

פֵּירוּשׁ, כִּי כְּמוֹ שֶׁכָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם גּוּף וּנְשָׁמָה.

כדי לבאר מאמר זה יוסבר תחילה כיצד קשור המשל בנמשל, ובמה וכיצד גוף ונשמה, שהם מושגים הלקוחים מתוך הוויית האדם, תואמים כמשל לעניין תפילה וכוונה. פֵּירוּשׁ, כִּי כְּמוֹ שֶׁכָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם גּוּף וּנְשָׁמָה. כמבואר בהמשך הפרק, כל הברואים שבעולם, מכל המינים ובכל הדרגות, מורכבים משני צדדים: חומר וצורה, כלי ואור. ובאדם שני צדדים אלה הם הגוף והנשמה.

שֶׁהֵם "נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ" וְ'נִשְׁמַת כֹּל אֲשֶׁר רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו' מִכֹּל בַּעֲלֵי חַיִּים.

שֶׁהֵם "נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ" (איוב יב,י) וְ'נִשְׁמַת כֹּל אֲשֶׁר רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו' (על פי בראשית ז,כב) מִכֹּל בַּעֲלֵי חַיִּים. המונחים 'נפש', 'רוח' ו'נשמה' מציינים, כפי שהוסבר בפרק הראשון, דרגות שונות בנפש האדם. וכמו באדם (שהוא 'עולם קטן') הן נמצאות בבריאה כולה כדרגות שונות של החיות האלוקית, המחיה ומהווה כל דבר בה.

וה' מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם .

וה' מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם (על פי נחמיה ט,ו) . כל דרגות ואופני החיות, גוף ונפש, הכול מה' לבדו, ה'מחיה' במובן של נתינת החיים והחיות, בדרך של חיבור הנפש בגוף, שזוהי הגדרת החיים. החיים של "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו", של כל הברואים שכולם מורכבים מגוף ונפש, הם הצירוף של הגוף והנפש יחד; "וה' מחיה את כולם" היו השמירה על הצירוף הזה. ולכן הכול צריכים להשפעה מתמדת, להארה בלתי פוסקת של הכוח האלוקי המחיה אותם ושומר בהם תמיד את החיות.

וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד בְּאוֹר וְחַיּוּת שֶׁמַּשְׁפִּיעַ בָּהֶם. שֶׁגַּם הַגּוּף הַחוֹמְרִי. וַאֲפִילּוּ אֲבָנִים וְעָפָר הַדּוֹמֵם מַמָּשׁ – יֵשׁ בּוֹ אוֹר וְחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, שֶּׁלֹּא יַחֲזוֹר לִהְיוֹת אַיִן וְאֶפֶס כְּשֶׁהָיָה.

וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד בְּאוֹר וְחַיּוּת שֶׁמַּשְׁפִּיעַ בָּהֶם. לבד מכוח החיים שמקבל כל יצור מה' לצורך חייו המיוחדים בעולם, הוא גם מהווה את עצם קיומם, הרוחני והחומרי, מאין ממש. זאת בניגוד לַמשל של הנפש המחיה את הגוף, שהוא עצמו קיים גם בלעדיה. שֶׁגַּם הַגּוּף הַחוֹמְרִי. שגם וַאֲפִילּוּ אֲבָנִים וְעָפָר הַדּוֹמֵם מַמָּשׁ – יֵשׁ בּוֹ אוֹר וְחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, המהווה אותו כשלעצמו כמציאות קיימת, שֶּׁלֹּא יַחֲזוֹר לִהְיוֹת אַיִן וְאֶפֶס כְּשֶׁהָיָה. זוהי 'נפש' כל דבר במובן הכולל ביותר. 'נפש' שאינה מתבטאת רק בצורה של חיים הפועלים וזורמים בדבר (בגדילה, בתנועה וכו' כפי שהם בחי ובצומח), אלא בעצם קיומו של הדבר, שיכול להיות רק מכוח ההשפעה האלוקית המתמדת. כמבואר בשער היחוד והאמונה (פרק ב), הקיום של דבר במציאות אינו מובן מאליו, אינו 'טבעי', אלא הריהו פלא מתמיד, תוצאה של תהליך בריאה מתמדת, המחיה ומהווה כל דבר מחדש בכל רגע. ונמצא, שאפילו מציאותו של עצם דומם, שאין נראים בו לכאורה 'חיים' כלל – גם בו פועמים בכל עת חיי החיים.

וְאַף עַל פִּי כֵן, אֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּין בְּחִינַת אוֹר וְחַיּוּת הַמֵּאִיר בַּגּוּף לְגַבֵּי בְּחִינַת אוֹר וְחַיּוּת הַמֵּאִיר בַּנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ כָּל חָי.

וְאַף עַל פִּי כֵן, למרות שבכל דבר במציאות – בדומם כמו בחי, בנשמה כמו בגוף – יש אור וחיות אלוקית, מכל מקום אֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּין בְּחִינַת אוֹר וְחַיּוּת הַמֵּאִיר בַּגּוּף לְגַבֵּי בְּחִינַת אוֹר וְחַיּוּת הַמֵּאִיר בַּנְּשָׁמָה, ומדייק אדמו"ר הזקן: שֶׁהִיא נֶפֶשׁ כָּל חָי. אדמו"ר הזקן מחלק כאן בין הנפש המהווה את הגוף, כמו את גוף הדומם, ובין 'נפש כל חי' שהיא נפש החיים, הנותנת את החיים שיש בגוף החי והמדַבֵּר. וההבדל בין ה'נפש' המאירה בגוף לבין הנפש שהיא הנשמה שבגוף הוא כהבדל שבין גוף ומעשה המצווה לבין הכוונה הנפשית שלה.

וְאַף שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם אוֹר אֶחָד שָׁוֶה.

וְאַף שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם אוֹר אֶחָד שָׁוֶה. האור האלוקי המחיה את הגוף והאור האלוקי המחיה את הנפש אינם שני כוחות נבדלים אלא כוח אחד, כוח ה' המחיה את הוויית האדם, את הגוף ואת הנפש גם יחד. במישור הבסיסי ביותר זהו הכוח האלוקי המאפשר את קיומו של כל דבר בעולם שלנו, הדומם, הצומח, החי והמדבר, הגשמי והרוחני, והאופן שבו הם מתייחסים זה אל זה.

בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים וּלְבוּשִׁים שָׁוִים, שֶׁהָאוֹר מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בּוֹ.

והצד השווה באור זה – שהוא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים וּלְבוּשִׁים שָׁוִים, שֶׁהָאוֹר האלוקי מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בּוֹ. בגוף כמו בנפש, כמו בכל דבר בעולם שלנו, אין האור האלוקי מתגלה בהווייתו העצמית, באופן שרואים כיצד ה' מחיה את הדברים, אלא בהסתר פנים. עם כל ההבדל בין דרגות המציאות, העצמות האלוקית נסתרת בכל הדרגות; רואים אור, רואים השפעה בדברים, ובאלה מצויים הבדלים, אבל האלוקי עצמו נסתר לגמרי בכל הדרגות בשווה.

כִּי שְׁנֵיהֶם, הֵם מֵעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁבִּכְלָלוּתוֹ מִסְתַּתֵּר בְּשָׁוֶה הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמֵּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ.

כִּי שְׁנֵיהֶם, הגוף והנפש, הֵם מֵעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁבִּכְלָלוּתוֹ מִסְתַּתֵּר בְּשָׁוֶה הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמֵּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ. הסתר הפנים שווה לגבי הנפש כמו לגבי הגוף, שאין בו כח ההבנה וההרגשה; והריהו שווה לגבי נפש החי והאדם כמו לגבי נפש הדומם. הסתר הפנים הוא מעצם מהותו של העולם שבו מצויים גם הנפש וגם הגוף. הוא הרקע, החלל, שבו הם מתקיימים במציאות. התפיסה של המושג 'עולם' (עולם האצילות, עולם הבריאה וכו'), היא כשל 'שדה' (בלשון מדעי הטבע), של מרחב שבו קיים חוק מסוים, דרגה מסוימת של הסתר פנים. במובן זה, 'עולם' מגדיר קבוצה של דברים שיש בהם רמת הסתר ידועה ושנמצאים משום כך במישור אחד של מציאות. ובמובן זה, רמת ההסתר של מציאות העולם הזה שווה לגבי כל הברואים שבו, וההבדלים ביניהם הם עצמם חלק מאותה מהות עולם ומהות הסתר.

בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, עַד שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ, לְהַחֲיוֹת כְּלָלוּת עוֹלָם הַזֶּה הַחוֹמְרִי. העולם הזה החומרי, שיש לו 'ישות' עצמאית כביכול, המעלימה על המהות האלוקית המהווה ומחיה אותו, מקבל את חיותו מקליפת נוגה. דְּהַיְינוּ, כָּל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וְהַטְּהוֹרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה. העולם הזה הוא בעיקרו קליפת נוגה, לאמור עולם נייטרלי הכולל אותם הדברים שכשלעצמם אינם קדושה אבל גם אינם טומאה, שאינם מצווה אבל גם אינם איסור. מהות נייטרלית זו היא מהות העולם הזה החומרי, העולם שיש בו כל אותם הדברים הטהורים והמותרים לאכילה ולשאר שימושיו של האדם; העולם שהאלוקי מסתתר בו, ולאדם יש משום כך בחירה חופשית אם להעלות אותם דברים לקדושה או להורידם חס ושלום לטומאה.

וּמִמֶּנָּה, וְעַל יָדָהּ, מוּשְׁפָּעִים דְּבָרִים הַטְּמֵאִים כִּי הִיא בְּחִינָה מְמוּצַּעַת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

וּמִמֶּנָּה, באמצעות קליפת נוגה, וְעַל יָדָהּ, מוּשְׁפָּעִים גם דְּבָרִים הַטְּמֵאִים והאסורים השייכים לשלוש הקליפות הטמאות. כִּי קליפת נוגה הִיא בְּחִינָה מְמוּצַּעַת בין הקדושה, שהיא מקור כל החיים והקיום, לבין שלוש הקליפות הטמאות, שאין להן כלל חיים משל עצמן. כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרקים ז ו-לז) . שקליפת נוגה היא תחום הביניים שיכול להיות טוב בפועל או רע בפועל, הכול לפי השימוש האנושי שנעשה בו. ובאשר היא עוברת מתחום לתחום, היא גם הגורם שמעביר מתחום לתחום את החיים ואת המוות, וכך מקבלות כאמור הקליפות הטמאות, וכל המושפע דרכן, את החיים והקיום מהקדושה.

אַף עַל פִּי כֵן, הַהֶאָרָה, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת אֲשֶׁר ה' מֵאִיר וּמְחַיֶּה דֶּרֶךְ לְבוּשׁ זֶה, אֵינָהּ שָׁוָה בְּכוּלָּן.

אַף עַל פִּי כֵן, הַהֶאָרָה, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת אֲשֶׁר ה' מֵאִיר וּמְחַיֶּה דֶּרֶךְ לְבוּשׁ זֶה, אֵינָהּ שָׁוָה בְּכוּלָּן. ההסתר של קליפת נוגה (ההסתר של העולם הטבעי, שהאלוקי עצמו, כפי שהיו חסידים אומרים, 'טובע' בו) כולל את כולם כאחד – את החי והדומם, את הגוף והנפש – שכולם רואים עולם ואינם רואים בעצם אלוקות. ואף על פי כן, הארת החיות המתגלה דרך ההסתר הזה בכל אחד ואחד להחיותו אינה שווה כלל. בתוך העולם הזה ישנן דרגות שונות זו מזו, שגם אם אינן נבדלות מבחינה מהותית במודעות כלפי הקיום האלוקי, הן נבדלות מבחינת המודעות של עצמן.

בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהִתְפַּשְּׁטוּת.

בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהִתְפַּשְּׁטוּת. ההבדל בין הדרגות השונות בעולם הזה הוא בעוצמת ההארה, אם היא בצמצום או בהתפשטות.

כִּי בַּגּוּף הַגַּשְׁמִי וְהַדּוֹמֵם מַמָּשׁ, כַּאֲבָנִים וְעָפָר, הַהֶאָרָה הִיא בִּבְחִינַת צִמְצוּם גָּדוֹל אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהוּ, וְהַחַיּוּת שֶׁבּוֹ מוּעֶטֶת כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵין בּוֹ אֲפִילּוּ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ.

וּבַצּוֹמֵחַ הַהֶאָרָה אֵינָהּ בְּצִמְצוּם גָּדוֹל כָּל כָּךְ.

וּבַצּוֹמֵחַ הַהֶאָרָה אֵינָהּ בְּצִמְצוּם גָּדוֹל כָּל כָּךְ. כוח החיים שבצומח מתבטא לא רק בשמירת הקיום אלא גם בחיוניות העוברת את גדרי הקיום העצמי שלו ומתבטאת בהגבהת קיומו והכפלתה, בגדילתו והתרבותו.

וְדֶרֶךְ כְּלָל נֶחֱלָקוֹת לְאַרְבַּע מַדְרֵגוֹת: דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי, מְדַבֵּר, כְּנֶגֶד ד' אוֹתִיּוֹת שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמִּמֶּנּוּ מוּשְׁפָּעִים.

וְדֶרֶךְ כְּלָל נֶחֱלָקוֹת לְאַרְבַּע מַדְרֵגוֹת: דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי, מְדַבֵּר, שהם כְּנֶגֶד ד' (ארבע) אוֹתִיּוֹת שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמִּמֶּנּוּ הם מוּשְׁפָּעִים. שם הוי"ה הוא שם ה' המהווה את הכול, ובפרט, מקבלת כל אחת מארבע מדרגות המציאות את חיותה מאחת מארבע האותיות של שם הוי"ה. הדומם הוא כנגד האות ה"א האחרונה של שם הוי"ה (שהיא בספירות ספירת המלכות, בעולם היא הארץ והדומם, ובנפש היא הדיבור. דיבור הוא אותיות, וכמבואר בספר יצירה שאותיות הן בחינת אבנים ודומם); הצומח כנגד האות ו"ו (בספירות הן ו' המידות, שיש בהן כמו בצומח גדילה וצמיחה, מקטנות לגדלות); החי כנגד האות ה"א הראשונה (בספירות היא בינה, אמא, אם ומקור המידות, הנקראת חיה); והמדבר כנגד האות יו"ד (בספירות בחינת חכמה, אבא. ונקרא 'מדבר' כעניין "אבא יסד ברתא", שדווקא החכמה, היא 'אבא', קשורה אל ה'בת', היא המלכות והדיבור).

וּכְמוֹ שֶׁאֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן הַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת שֶׁבְּדוֹמֵם וְצוֹמֵחַ לְהַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּחַי וּמְדַבֵּר.

וּכְמוֹ שֶׁאֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן הַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת שֶׁבְּדוֹמֵם וְצוֹמֵחַ לְהַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּחַי וּמְדַבֵּר. בצומח רואים חיות מסוימת של גדילה יותר מבדומם, ובחי ובמדבר רואים חיות שהיא רבה ושונה לאין ערוך יותר. בחי ובמדבר רואים את פעולת החיים – כיצד הוא זז ומשתנה, מרגיש וחושב וכו'.

אַף שֶׁבְּכוּלָּן, אוֹר אֶחָד שָׁוֶה בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים, וּמְלוּבָּשׁ בִּלְבוּשׁ אֶחָד בְּכוּלָּן, שֶׁהוּא לְבוּשׁ נוֹגַהּ.

אַף שֶׁבְּכוּלָּן, בכל ארבע הדרגות, אוֹר אֶחָד שָׁוֶה בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים, שפנימיותו מוסתרת, וּמְלוּבָּשׁ בִּלְבוּשׁ אֶחָד בְּכוּלָּן, שֶׁהוּא לְבוּשׁ נוֹגַהּ. המציאות של העולם שלנו, בין זו של האדם ובין זו של הכיסא שהוא יושב עליו, שייכת בסיכומו של דבר לקליפת נוגה. קליפת נוגה היא שמהווה את מכלול העולם שלנו, את הבסיס המשותף לכל המרכיבים אותו. לכן הם מכירים זה את זה, ולכן הם משתמשים וחיים זה מזה. לכן, למרות ההבדל בין הדרגות, בין האדם לבין האוכל שהוא אוכל ולבין הכיסא שהוא יושב עליו, יכול האדם המדבר לשבת על הכיסא הדומם ולאכול את האוכל שמהצומח.

כָּךְ אֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּין הֶאָרַת וְהַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא פְּנִימִיּוּת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּלִי הֶסְתֵּר פָּנִים וּלְבוּשׁ כְּלָל, הַמְּאִירָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ. וְכֵן בְּמִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וּבִיטּוּי שְׂפָתַיִם בְּלִי כַּוָּונָה, שֶׁהוּא נֶחֱשָׁב כְּמַעֲשֶׂה מַמָּשׁ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל לְגַבֵּי הַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּאִירָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בְּכַוָּונַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת.

עד כה דובר במשל (גוף ונפש), ועתה יעבור אדמו"ר הזקן לדבר בנמשל (מצווה וכוונה): כָּךְ אֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּין הֶאָרַת וְהַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא פְּנִימִיּוּת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּלִי הֶסְתֵּר פָּנִים וּלְבוּשׁ כְּלָל, הַמְּאִירָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ. וְכֵן בְּמִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וּבִיטּוּי שְׂפָתַיִם בְּלִי כַּוָּונָה, שֶׁהוּא נֶחֱשָׁב כְּמַעֲשֶׂה מַמָּשׁ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק לז ועוד), לְגַבֵּי הַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּאִירָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בְּכַוָּונַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת. כפי שהוסבר לגבי המשל, הגוף והנפש שמקליפת נוגה אינם נבדלים זה מזה מבחינת ערכם (אי אפשר לומר שערכו של זה גדול מזה), אלא בעוצמת גילוי החיים שבהם. וכמו בתחומה של קליפת נוגה, גם בתחום הקדושה אין הבדל ערכי בין מעשה המצווה לבין כוונתה מבחינת הקדושה. בשניהם כאחד מצויה הקדושה האלוקית ללא הסתר פנים. ההבדל הוא מבחינת האופי והעוצמה של הארת הקדושה. במעשה המצווה כשלעצמו הארת הקדושה, הגם שהיא קדושה, מתגלה ברמה נמוכה, בעוד שבמצווה הנעשית בכוונה הארת הקדושה היא בדרגת עוצמה אינטנסיבית הרבה יותר.

שֶׁהָאָדָם מִתְכַּוֵּין בַּעֲשִׂיָּיתָן, כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי קִיּוּם רְצוֹנוֹ, שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ אֶחָד.

שֶׁהָאָדָם מִתְכַּוֵּין בַּעֲשִׂיָּיתָן, של המצוות המעשיות, כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי קִיּוּם רְצוֹנוֹ, שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ אֶחָד. זוהי תמצית הכוונה הנדרשת בקיום המצוות המעשיות – שבעשיית המצווה יגיע המְצֻווה במִצווה לדבקות (=צוותא) עם מְצַווה המִצווה, דבקות שהיא אמיתית יותר מכל קשר חווייתי (וכמבואר לעיל בפרק לז).

וְכֵן בְּכַוָּונַת הַתְּפִלָּה וּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ וּשְׁאָר בְּרָכוֹת, שֶׁבְּכַוָּונָתו בָּהֶן מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ וְשִׂכְלוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְכֵן בְּכַוָּונַת הַתְּפִלָּה וּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ וּשְׁאָר בְּרָכוֹת, שהן המצוות התלויות בדיבור וביטוי שפתיים, שֶׁבְּכַוָּונָתו בָּהֶן מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ וְשִׂכְלוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ. הכוונה במצוות אלו היא להתכוון לדברים שאותם הוא משמיע בפיו. הוא מדבר אל הקב"ה – והוא צריך גם לחשוב על הקב"ה.

הכוונה, במעשה ובדיבור, היא על ידי המחשבה. הדיבור והמעשה הם לבושי הנפש החיצוניים ואינם דבוקים בהכרח בכוחות הנפש של האדם. אדם יכול לדבר ולעשות דברים במנותק מנפשו. מה שאין כן המחשבה, הלבוש הפנימי של הנפש, הדבוקה תמיד ואינה נפרדת מכוחות הנפש. וכאשר אדם אינו רק עושה מצווה אלא גם חושב באותה שעה על מְצַווה המִצווה – הוא מגיע לדבקות נפשו בקב"ה (לא שהמחשבה עצמה היא הכוונה, וכמבואר לקמן שנשמת המצווה היא האהבה והיראה, אלא שהמחשבה, בהיותה לבוש הנפש הפנימי, היא המעוררת ומביאה עימה את האהבה והיראה).

וְלֹא שֶׁדְּבֵיקוּת הַמַּחֲשָׁבָה וְשֵׂכֶל הָאָדָם בּוֹ יִתְבָּרַךְ הִיא מִצַּד עַצְמָהּ לְמַעְלָה מִדְּבֵיקוּת קִיּוּם הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. דבקות כוחות הנפש בוודאי שאינה למעלה מהדבקות שבמעשה המצווה. דבקות המחשבה ושכל האדם מגיעה למעלה עד כמה שבכוח האדם להגיע, ואולם דווקא משום כך היא מוגבלת, כפי שהאדם מוגבל מיסודו. הדבקות שבקיום המצוות, לעומת זאת, מקורה אינו מן האדם אלא מהאין סוף, מהקב"ה עצמו. הקב"ה הוא הפונה אל האדם ואומר לו: עשה כך וכך. וכשהאדם אמנם עושה כך – דבקותו הינה למעלה מכוחו, למעלה ממנו, ולמעלה מכל הגבולות.

אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, לְדָבְקָה בְּשֵׂכֶל וּמַחֲשָׁבָה וְכַוָּונַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְכַוָּונַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּשְׁאָר בְּרָכוֹת.

אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, לְדָבְקָה בו בְּשֵׂכֶל וּמַחֲשָׁבָה וְכַוָּונַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְכַוָּונַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּשְׁאָר בְּרָכוֹת. כוונת המצווה שווה מבחינה זו למעשה המצווה. נקודת המעלה שבמצווה, שהיא נובעת מהקב"ה ולא מהאדם, קיימת בכוונת המצווה כמו במעשה המצווה. הכוונה אינה בבחינת תוספת לקיום המצווה, שהאדם מנדב לקב"ה מרצונו שלו, אלא היא חלק מקיום המצווה כפי שציווה הקב"ה; אף היא נובעת מרצונו של הקב"ה כמעשה המצווה בפועל.

וְהֶאָרַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַזֶּה הַמְּאִירָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בְּכַוָּונָה זוֹ הִיא גְּדוֹלָה לְאֵין קֵץ לְמַעְלָה מַעְלָה מֵהֶאָרַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְּאִירָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת עַצְמָן, בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר בְּלִי כַּוָּונָה. כאמור, הרצון האלוקי העליון שציווה על המצווה קיים בכוונה כמו במעשה, אבל הארתו המתלבשת בכוונה גדולה לאין ערוך מהארתו המתלבשת במעשה.

כְּגוֹדֶל מַעֲלַת אוֹר הַנְּשָׁמָה עַל הַגּוּף, שֶׁהוּא כְּלִי וּמַלְבּוּשׁ הַנְּשָׁמָה, כְּמוֹ גּוּף הַמִּצְוָה עַצְמָהּ שֶׁהוּא כְּלִי וּמַלְבּוּשׁ לְכַוָּונָתָהּ.

כְּגוֹדֶל מַעֲלַת אוֹר הַנְּשָׁמָה עַל הַגּוּף, שֶׁהוּא כְּלִי וּמַלְבּוּשׁ הַנְּשָׁמָה, כְּמוֹ גּוּף הַמִּצְוָה עַצְמָהּ שֶׁהוּא כְּלִי וּמַלְבּוּשׁ לְכַוָּונָתָהּ. הגוף והנפש, למרות שהם נמצאים באותה מהות של חיים, שונים מאוד זה מזה מבחינת הארת החיים המתגלה בהם. שכן, אפילו בקטנה שבנפשות מתגלה יותר כוח של חיים מאשר במשוכלל שבגופים. כזה הוא גם ההבדל בין מצווה הנעשית ללא כוונה (שאף היא קדושה ואף היא מטה את העולם לצד הקדושה) ובין מצווה הנעשית בכוונה, בשיתוף כוחות הנפש; לא רק בדבקות של גוף האדם במצווה, אלא בדבקות של רוח ברוח, רוח האדם במי שציווה על המצווה. ובדבקות זו ובכוונה זו משנה המצווה את מציאות האדם והעולם לקדושה בהיקף שהוא לאין ערוך גדול יותר.

וְאַף שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן, בַּמִּצְוָה וּבְכַוָּונָתָהּ, מְלוּבָּשׁ רָצוֹן אֶחָד, פָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפְּשִׁיטוּת בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי וְרִיבּוּי חַס וְשָׁלוֹם. וּמְיוּחָד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד.

וְאַף שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן, בַּמִּצְוָה וּבְכַוָּונָתָהּ, מְלוּבָּשׁ רָצוֹן אֶחָד, פָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפְּשִׁיטוּת בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי וְרִיבּוּי חַס וְשָׁלוֹם. המצווה וכוונת המצווה הן בעצמותן מהות אחת, היא הרצון האלוקי העליון, וּמְיוּחָד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. פנימיות הרצון האלוקי, המתבטא הן במצווה והן בכוונתה, מאוחדת עם המהות האלוקית עצמה. וכשם שהמהות האלוקית היא אחת ואינה מתחלקת, גם הרצון האלוקי הוא בלתי מתחלק. ולכאורה, מה מקום יש לחלק ולומר שהארת הרצון העליון שבכוונת המצווה היא גדולה מהארת הרצון שבקיום המצווה?

אַף עַל פִּי כֵן, הַהֶאָרָה אֵינָהּ שָׁוָה בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהִתְפַּשְּׁטוּת.

אַף עַל פִּי כֵן, הַהֶאָרָה אֵינָהּ שָׁוָה בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהִתְפַּשְּׁטוּת. כשם שהעולם אינו הוויה אחידה אלא יש בו דרגות שונות (דומם, צומח, חי, מדבר), שההבדלים ביניהן נובעים מהשינויים בהארת החיות האלוקית השופעת בהן, אם היא בצמצום ואם היא בהתפשטות יותר, כך גם ברצון ה' שבמצוות. אף על פי שהאור במקורו הוא אותו האור עצמו, אין הארתו בנפש שווה, בבחינת צמצומה והתפשטותה כנזכר. וההבדל בין ההארה שבכוונת המצווה ובין ההארה שבמעשה המצווה ניכר בדבקות הנפש והתקשרותה בקב"ה.

הַגָּהָה

(וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שֶׁכַּוָּונַת הַמִּצְוֹת וְתַלְמוּד תּוֹרָה הִיא בְּמַדְרֵגַת אוֹר, וְגוּף הַמִּצְוֹת הֵן מַדְרֵגוֹת וּבְחִינוֹת כֵּלִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת צִמְצוּם. שֶׁעַל יְדֵי צִמְצוּם הָאוֹר נִתְהַוּוּ הַכֵּלִים

(וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁכַּוָּונַת הַמִּצְוֹת וְתַלְמוּד תּוֹרָה הִיא בְּמַדְרֵגַת אוֹר, וְגוּף הַמִּצְוֹת הֵן מַדְרֵגוֹת וּבְחִינוֹת כֵּלִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת צִמְצוּם. שֶׁעַל יְדֵי צִמְצוּם הָאוֹר נִתְהַוּוּ הַכֵּלִים.

כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן)

כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן) חכמה נסתרת. הדברים האמורים בהגהה אינם מכוונים לכל אדם אלא ליודעי ח"ן בלבד, לאלה שיודעים ומצויים בחכמת הקבלה. ולכן נכתבו הדברים באופן זה, כדי לא להפריע את מהלך הדברים כפי שקורא ומבין אותם מי שאינו בגדר זה של יודעי ח"ן.

וְנֶחְלֶקֶת גַּם כֵּן לְאַרְבַּע מַדְרֵגוֹת.

וְנֶחְלֶקֶת גַּם כֵּן לְאַרְבַּע מַדְרֵגוֹת. כשם שהחיות האלוקית שבעולם מתחלקת לארבע מדרגות – דומם, צומח, חי, מדבר – כך גם ההארה האלוקית שבמצווה מגלה את עצמה בארבע מדרגות כלליות, מעין אותן דרגות של ברואי העולם. בהמשך יבואר שחלוקה זו לארבע מדרגות היא חלוקה כפולה. החלוקה הראשונית היא בין מעשה (גוף) המצווה ובין כוונת (נשמת) המצווה. וחלוקה נוספת, על גבה, יש במעשה המצווה כמו בין הדומם והצומח, ובכוונת המצווה כמו בין החי והמדבר.

כִּי גּוּף הַמִּצְוֹת עַצְמָן מַמָּשׁ הֵן ב' מַדְרֵגוֹת. שֶׁהֵן: מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ, ו מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָהּ, כְּמוֹ תַּלְמוּד תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וּשְׁאָר בְּרָכוֹת.

כִּי גּוּף הַמִּצְוֹת עַצְמָן מַמָּשׁ הֵן ב' (שתי) מַדְרֵגוֹת. את דרגת מעשה המצוות אפשר לחלק לשני סוגים. שֶׁהֵן: האחד – מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ, והן המצוות שמקיימים אותן באמצעות פעולה של הגוף, וכיוון שכן הן פועלות ומשנות את המציאות החומרית. והשני – מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָהּ, כְּמוֹ תַּלְמוּד תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וּשְׁאָר בְּרָכוֹת. שאף הן מצוות שנעשות על ידי הגוף, אלא שאין הן פועלות שינוי במציאות החומרית של העולם. ולכן הדיבור רק נחשב כמעשה, שבצדדים מסוימים הוא כמעשה (פעולה של הגוף) אבל אין הוא מעשה בכל צד ובכל מובן. יש אפוא שתי דרגות במעשה המצוות, האחת הן המצוות המעשיות ממש, הפועלות בעולם הגשמי, והן בבחינת ה'דומם', והשנייה הן המצוות שבדיבור ובמחשבה, הפועלות בהוויות הרוחניות, והן בבחינת ה'צומח'.

וְכַוָּונַת הַמִּצְוֹת לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהִיא כִּנְשָׁמָה לַגּוּף, נֶחְלֶקֶת גַּם כֵּן לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, כְּמוֹ שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת הַנְּשָׁמָה שֶׁהֵן בַּגּוּף הַחוֹמְרִי, שֶׁהֵן: חַי וּמְדַבֵּר. בכוונת המצוות, כמו בנפש שבגוף, יש שתי מדרגות: נפש החי ונפש המדבר. בנפש כל אדם יש בחינת 'נפש אדם' ויש בחינת 'נפש בהמה', כמו שכתוב: "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה" (ירמיהו לא,כו).

תחילה יסביר אדמו"ר הזקן מהי כוונת המצווה שבבחינת 'נפש אדם', לאמור האהבה והיראה שבדרגת ה'מדבר'.

כִּי מִי שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה, לָדַעַת אֶת ה'.

כִּי מִי שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה, מי שיש לו כוח הדעת, לָדַעַת אֶת ה'. המדובר ב'דעת' דווקא, מאחר שהדעת היא כוח השכל המביא לידי התקשרות, והיוצר אגב כך חוויה רגשית. ועניין זה של הכרה היוצרת חוויה, ובמילים אחרות מוח השליט על הלב, הוא אופייני לאדם כל כך, עד שהוא המגדיר כאן את מהות האדם בדרך עבודת ה'.

ו לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

כדי להגיע לדעת זו, ולחוויה רגשית זו שעימה, צריך לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ. התבוננות אינה מחשבה אקראית מזדמנת, אלא מחשבה מכוונת המרוכזת בנושא מוגדר ולאורך זמן, כאשר אדם מצייר את הדבר בשכלו ומתבונן בו שוב ושוב, בצדדיו ובמרכיביו השונים. התבוננות זו בגדולתו של הקב"ה יש בה, כמבואר במקומות אחרים, כמה דרגות. יש דרגה שבה אדם מתבונן בקוסמוס ותוהה אל מול הגדול הנשגב: "מי ברא אלה?"; יש דרגה גבוהה יותר, כאשר אדם מתבונן במהויות הרוחניות העליונות; ויש דרגה, שהיא הגבוהה ביותר, שבה נוגעת ההכרה במהות האלוקית עצמה.

וּלְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ, יִרְאָה עִילָּאָה בְּמוֹחוֹ.

וּלְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ, ההתבוננות באופן הזה מולידה באדם התייחסות רגשית אל מושא ההתבוננות, התייחסות של משיכה או רתיעה, אהבה או יראה וכו'. וכאשר ההתבוננות היא בגדולת ה' וברוממותו האין סופית, אף ההתעוררות הרגשית היא הפנים הרגשיות של אותם דברים: יִרְאָה עִילָּאָה (עליונה) בְּמוֹחוֹ.

יש 'יראה תתאה' (תחתונה) ויש 'יראה עילאה' (עליונה). יראה תתאה היא יראה נמוכה של פחד, של אימה, ויראה עילאה היא יראת הרוממות, יראת הבושה מפני הנשגב כל כך. יראת בושת אינה פחד מפני עונש, וגם אין בה מן האימה שמפני העוצמה, שמפני הנורא, אלא היא פשוט בושה. מסופר על רבי נחמן מברסלב כשהיה ילד, שכאשר נדמה היה לו שחטא, היה מסמיק מבושה מפני הקב"ה. יראה בכלל היא רגש של התרחקות (בניגוד לאהבה שהיא רגש של משיכה), ובמובן זה היראה הנעלה ביותר אינה ההתרחקות מפני הבלתי רצוי, מפני הכואב או המפחיד, אלא מפני ההכרה ש"מי הוא זה ערב את לִבו לגשת אלי נאֻם ה'" (ירמיה ל,כא), מפני הרגשת הבושה שבחוויית אפסותו אל מול ה'.

וְאַהֲבַת ה' בֶּחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ. לִהְיוֹת נַפְשׁוֹ צְמֵאָה לה'. לְדָבְקָה בּוֹ עַל יְדֵי קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. שֶׁהֵן הַמְשָׁכַת וְהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל נַפְשׁוֹ – לְדָבְקָה בּוֹ.

וְאַהֲבַת ה' בֶּחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ. ההתבוננות וההתייחסות אל ה' מולידה תמיד גם יראה וגם אהבה – היא אהבתה של הנפש האלוקית, שמשכנה כאמור לעיל (פרק ט) בחלל הימני שבלב. וביטויה של אהבה זו הוא לִהְיוֹת נַפְשׁוֹ צְמֵאָה לה'. וכיצד ניתן לרוות את הצימאון הזה? – לְדָבְקָה בּוֹ עַל יְדֵי קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. אדם שיש בקרבו אהבת ה' רוצה להתקרב אליו, והדרך למימושה של קרבה זו הינה על ידי קיום התורה והמצוות, שֶׁהֵן הַמְשָׁכַת וְהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל נַפְשׁוֹ – לְדָבְקָה בּוֹ. התורה והמצוות הן ההמשכה של פנימיות אור אין סוף אל תוך העולם והנפש. כך הוא רצונו הפנימי והעצמי של הקב"ה כפי שהוא מופיע בעולם שלנו. וכשאדם מקיים תורה ומצוות הוא ממשיך מפנימיות ועצמות אור אין סוף על נפשו, ומגיע בזאת לאותה דבקות אמיתית, שאי אפשר לה להתקיים באופן אחר, בין אדם לאלוקים.

וּבְכַוָּונָה זוֹ הוּא לוֹמֵד וּמְקַיֵּים הַמִּצְוֹת, וְכֵן בְּכַוָּונָה זוֹ מִתְפַּלֵּל וּמְבָרֵךְ.

וּבְכַוָּונָה זוֹ הוּא לוֹמֵד תורה וּמְקַיֵּים הַמִּצְוֹת, וְכֵן בְּכַוָּונָה זוֹ מִתְפַּלֵּל וּמְבָרֵךְ. כאשר לימוד התורה או התפילה או קיום המצוות נעשים בכוונה כזו, שבבחינת 'נשמת אדם', הנובעת מהתבוננות ודעת בגדולת ה' כמבואר – הם מהווים סיום של תהליך. אין כאן הופעה ספונטנית של מעשים ומחשבות, אלא קצה של תהליך נסתר, תהליך של בניית עולם, בשלב הנובע משלב, בתשובה העונה לשאלה. מן ההתבוננות והדעת בגדולת ה', דרך ההתעוררות האמוציונלית הנובעת ממנה (מן הצורך לבנות יחסים בעד ונגד, להתקשר אליו ככל האפשר ולהתרחק מכל דבר שאינו רוצה בו), הוא מגיע אל קיום המצווה. קיום המצווה הוא פועל יוצא מן התפיסה הרוחנית שהייתה קודם לכן. זו המסקנה, התשובה, למי שאוהב את הקב"ה, שצמא ומשתוקק אליו, והוא עושה משהו כדי להיות קרוב אליו באמת.

הֲרֵי כַּוָּונָה זוֹ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ נִשְׁמַת הַמְּדַבֵּר.

הֲרֵי כַּוָּונָה זוֹ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הוא המשל האמור לעיל, שתפילה (וכל מצווה) בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה. וכפי שהוסבר, יש נשמה בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. וכוונה כזו היא כְּמוֹ נִשְׁמַת הַמְּדַבֵּר. כוונה זו, של אהבה ויראה שאדם מוליד מבינתו, היא הכוונה שבדרגת "נשמת המדבר".

שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל וּבְחִירָה וּבְדַעַת יְדַבֵּר.

שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל וּבְחִירָה וּבְדַעַת יְדַבֵּר. דרגת 'מדבר' היא דרגת האדם, שמחשבתו ודיבורו ומעשיו אינם מנותקים מכוחות הנפש הפנימיים, אלא הם חלק מתהליך אחד הנוצר מתוך כוחות הנפש הפנימיים ומגיע עד למעשה בפועל. זוהי מהות האדם, שבמחשבתו ניכרת חכמה ושמחשבתו גם יוצרת את כלי המעשה המביאים אותה לביטוי.

לאחר שדובר בדרגת הכוונה שהיא על דרך המשל כמו "נשמת המדבר", יוחל לדבר בכוונה שהיא כמו 'נשמת החי'.

וּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה לֵידַע וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. לְהוֹלִיד הָאַהֲבָה מִבִּינָתוֹ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, וְכֵן הַיִּרְאָה בְּמוֹחוֹ וּפַחַד ה' בְּלִבּוֹ.

וּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה לֵידַע וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. היכולת "לידע ולהתבונן" היא יכולת שכלית, ולא לכל אדם יש די יכולת "להתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא". אך גם אם קיימת באדם יכולת של התבוננות שכלית, אין היא בהכרח גם יכולת לְהוֹלִיד הָאַהֲבָה מִבִּינָתוֹ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, וְכֵן הַיִּרְאָה בְּמוֹחוֹ וּפַחַד ה' בְּלִבּוֹ. גם כאשר ישנה תפיסה והשגה שכלית, גם כשהיא ברורה כל כמה שאפשר, אפשר שתהיינה מכוחה דרגות שונות של מעורבות נפשית, ואין היא בהכרח מולידה חוויה רגשית וביטוי מעשי. יש אנשים שקשה להם, או שאינם יכולים כלל להשיג השגות מופשטות, וכשהם מבקשים להתבונן בקב"ה הם למעשה מתבוננים באותה שעה בתמונה כזו או אחרת של הגשמה, כל אחד לפי שיעורו ועניינו. אבל גם כאשר יש לאדם תמונה גשמית ברורה, כל כמה שיכולה תמונה גשמית להיות, גם אז אין היא בהכרח מביאה אותו לידי התקשרות וחוויה רגשית. אפשר לבחון זאת אצל ילדים שמתפללים. יש ילדים שיכולים ליצור דמות, כפי שהם מבינים, של הקב"ה, ויכולים להגיע גם למעורבות נפשית עמוקה. ויש ילדים שאינם מסוגלים לכך, שגם אם הם יכולים להשיג את הדמות, אין הם יכולים ליצור איתה כל מערכת יחסים: לא אינטלקטואלית ולא אמוציונלית.

– רַק שֶׁזּוֹכֵר וּמְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית הַמְּסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, וּמוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל הַגִּילּוּי בַּמּוֹחַ עַל כָּל פָּנִים.

יש אפוא אנשים שאינם מסוגלים להגיע למבני נפש של אהבה ויראה כלפי הקב"ה דרך ההתבוננות השכלית. וכיצד אפוא יגיע אדם כזה לאהבה ויראה בקיום המצוות? – רַק שֶׁזּוֹכֵר וּמְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית הַמְּסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, וּמוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל הַגִּילּוּי בַּמּוֹחַ עַל כָּל פָּנִים. כאן שב אדמו"ר הזקן אל נקודת היסוד של הספר, שהיא גם נקודת הראשית של כל אדם מישראל. בתוכו של כל אדם מישראל, בתוך המהות העוברת בתורשה, בפרוטוטיפוס שלו, ישנה אהבה מסותרת (נסתרת) לקב"ה, ישנה השתייכות בלתי מושכלת ובלתי ניתנת לערעור לאהבת ה'. אהבה זו, בהיותה חלק מהמהות העצמית של הנפש, אינה תלויה בכוחות הנפש של האדם, בכישרונותיו ובהשכלתו, ואין היא נובעת מההתבוננות בגדולת ה', אלא בעצם היותו יהודי יש לו שייכות מהותית לקב"ה. אמנם, משום שאהבה זו היא נסתרת, קיים הצורך להיזכר בה ולהזכירה, לעורר אותה, להעלותה בתוכו על כל פנים אל רובד ההכרה, לחשוב בה ולהיות מודע למהות זו שקיימת בו.

שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ מַסְכִּים וּמִתְרַצֶּה בְּרִיצּוּי גָּמוּר בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ עַל יִחוּד ה'. כפי שהוסבר, מהותה של אהבה זו היא קשר השייכות עד לזהות המלאה עם המקור והכלל האלוקי, העמוק והחזק מכל השכלה והתבוננות, המגיע עד מעבר לשורשי הקיום הפרטי והמתבטא במוכנות הממשית של כל אחד מישראל למסור את נפשו על קידוש ה'.

כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ – נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ – וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, שֶׁהוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְלוּבָּשׁ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּבְקִיּוּם הַמִּצְוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ – נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ (מחשבה, דיבור ומעשה) – וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, שֶׁהוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְלוּבָּשׁ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּבְקִיּוּם הַמִּצְוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כפי שהוסבר (פרק יט), מסירות הנפש על קידוש ה' היא התפרצותה של אהבה זו בכל אחד מישראל ברגע שהוא מרגיש שקשר השייכות המהותי שלו עם הקב"ה עומד להינתק. וכפי שמלמדנו הספר הזה, נקודת הברירה הזו – להיות דבוק בקב"ה או להיפרד ממנו – קיימת לא רק בברירה הקיצונית של מוות על קידוש ה', אלא בכל ביטוי של כוחות הנפש האלוקית ולבושיה, במחשבה, בדיבור ובמעשה, כאשר מגיעים הדברים ללימוד התורה ולקיום כל מצווה ומצווה. משעה שברור לאדם שבמצווה זו ובמעשה זה הוא דבק בקב"ה, או להפך ח"ו – מתגלה כוחה העצום של אהבה זו, המגיע עד מסירות הנפש בפועל על קיומה של כל מצווה, ולמעשה בכל חייו של אדם מישראל.

וְגַם הַיִּרְאָה כְּלוּלָה בָּהּ, לְקַבֵּל מַלְכוּתוֹ שֶׁלֹּא לִמְרוֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם

וְגַם הַיִּרְאָה כְּלוּלָה בָּהּ, באהבה המסותרת, לְקַבֵּל מַלְכוּתוֹ שֶׁלֹּא לִמְרוֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם (וכמבואר לעיל סוף פרק יט), שהיא כיראת האוהב שלא להיפרד מאהבתו כנפשו. יראה היורדת עד דרגת המעשה (=מלכות) שבנפש, לקבל כעבד את עול מלכותו של הקב"ה, אפילו אינו מבין ואינו מרגיש אהבה, ובלבד שלא למרוד בו חס ושלום.

וּבְכַוָּונָה זוֹ, הוּא סוּר מֵרָע, וְעוֹשֶׂה טוֹב,

וּבְכַוָּונָה זוֹ, שהיא הכוונה שבדרגת 'נשמת החי', מאהבה המסותרת והיראה הכלולה בה, הוּא סוּר מֵרָע, בשמירת מצוות לא תעשה, וְעוֹשֶׂה טוֹב, בקיום מצוות עשה.

וְלוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל וּמְבָרֵךְ בְּפֵירוּשׁ הַמִּלּוֹת לְבַדּוֹ, בְּלֹא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ.

וְלוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל וּמְבָרֵךְ בְּפֵירוּשׁ הַמִּלּוֹת לְבַדּוֹ, בְּלֹא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה), בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ. הוא מתפלל משום שיש מצווה להתפלל. הוא אומר מה שכתוב בסידור ומתכוון לכך שהוא אומר עכשיו את המילים שאומר מי שאוהב את הקב"ה, אבל ללא הרגשת האהבה והיראה של מי שחש לפניו את נוכחותו של הקב"ה. הוא יודע את פירוש המילים שמבטאות אהבה ויראה, הוא יודע שכך צריך לומר, ואף אומר זאת, אבל אין הוא מרגיש את האהבה והיראה בהתגלות, לא בלב וגם לא בשכל.

הֲרֵי כַּוָּונָה זוֹ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ נִשְׁמַת הַחַי שֶׁאֵינוֹ בַּעַל שֵׂכֶל וּבְחִירָה, וְכָל מִדּוֹתָיו, שֶׁהֵן יִרְאָתוֹ מִדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים אוֹתוֹ וְאַהֲבָתוֹ לִדְבָרִים הַנֶּאֱהָבִים אֶצְלוֹ, הֵן רַק טִבְעִיִּים אֶצְלוֹ וְלֹא מִבִּינָתוֹ וְדַעְתּוֹ. וְכָךְ הֵן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה הַטִּבְעִיּוֹת לה' הַמְסוּתָּרוֹת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל. כִּי הֵן יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ, וּכְמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

הֲרֵי כַּוָּונָה זוֹ, של אהבה ויראה המסותרת, היא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ נִשְׁמַת הַחַי שֶׁאֵינוֹ בַּעַל שֵׂכֶל וּבְחִירָה, וְכָל מִדּוֹתָיו, שֶׁהֵן יִרְאָתוֹ מִדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים אוֹתוֹ וְאַהֲבָתוֹ לִדְבָרִים הַנֶּאֱהָבִים אֶצְלוֹ, הֵן רַק טִבְעִיִּים אֶצְלוֹ וְלֹא מִבִּינָתוֹ וְדַעְתּוֹ. הרגשות אצל בעלי החיים הם רגשות טבעיים, כלומר משיכה ודחייה שהן חלק מהתבנית הבסיסית של עצם קיומם. אין להם בחירה לגביהם כמו שאין להם בחירה אם להיות או לא להיות. וְכָךְ הֵן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה הַטִּבְעִיּוֹת לה' הַמְסוּתָּרוֹת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל. כִּי הֵן יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ, וּכְמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק יח) . אצל האדם מישראל יש אהבת ה' ויראת ה' שהן כמו התחושות של משיכה ודחייה אצל בעלי חיים, כלומר שאינן תלויות בהשכלה ובהכרה כלשהי, שאינן עומדות לבחירה, כי הן חלק מעצם הקיום שלו בדרגה הבסיסית ביותר של הווייתו כיהודי, כזרע אברהם יצחק ויעקב.

כפי שנאמר, אהבה זו היא נסתרת וצריך לזכור ולעורר אותה, אלא שהתעוררות זו אינה זקוקה לכוחות השכל, להכרה ולהתבוננות, אלא לזכירה בלבד, לשימת הלב שהדבר קיים בתוכו – וממילא הוא מתעורר. זאת ועוד: האהבה הטבעית, המסותרת, לא רק מתעוררת ומתגלה, אלא יכולה גם לגדול ולקבל אופי ומשמעות עמוקים וחווייתיים לא פחות מהאהבה הבאה מההתבוננות בהכרה ובדעת. ההבדל הוא בנקודת ההתחלה. יש אנשים שאינם יכולים להתחיל את המחזור הזה בכוח השכל, ולכן הם מעוררים בתוכם חוויות לא שכליות של הקשר – שאינו שכלי, והוא כביכול ה'בהמי' שבנפש האדם מישראל – כלפי הקב"ה.

פרק זה עסק ביחס שבין מעשה המצווה לכוונת המצווה. חלקו הראשון של הפרק דן ביחס זה מן הבחינה ההלכתית, ובחשיבות המכרעת שיש בבחינה זו למעשה (ומעשה הדיבור בכלל זה). חלקו השני של הפרק עסק ביחס זה בצד אחר, שאת תמציתו מבטא המאמר: "תפילה או שאר ברכה בלא כוונה – הן כגוף בלא נשמה". כשם שיש הבדל בהארת החיות האלוקית בין הגוף ובין הנפש, כך יש הבדל בין הארת אור אין סוף שבמעשה המצווה להארתו שבכוונתה. ובפרט, כמו שהארת החיות האלוקית בעולם מתחלקת לארבע מדרגות – דומם, צומח, חי ומדבר – כך הארת אור אין סוף המתגלה במעשה המצווה ובכוונתה מתחלקת לארבע מדרגות: גוף המצווה, במעשה ובדיבור, כנגד שתי המדרגות דומם וצומח; וכוונת המצווה, באהבה ויראה טבעיות ובאהבה ויראה שכליות, כנגד שתי המדרגות חי ומדבר. הכוונה שבבחינת ה'מדבר' היא הכוונה השלמה, כאשר ההכרה השכלית מולידה התייחסות רגשית מתאימה המובילה אל המסקנה בקיום המצוות במעשה. וכוונת המצוות שבבחינת ה'חי' היא הכוונה של האהבה והיראה המסותרת בטבע כל אדם מישראל. את האהבה הזו אין צורך לייצר כי היא כבר קיימת בטבע הנפש, כל מה שצריך הוא רק לזכור שהיא קיימת, שהיא אהבתה ושאיפתה הטבעית של הנפש להידבק במקורה ושורשה. יכולתה של אהבה זו להתעורר גם ללא תשתית הכרתית פירושה שבבסיסה של אהבה זו היא תתגלה במסקנה בלבד – לשמור ולעשות – כדי שהנפש תהיה קשורה. ועל צדדים נוספים באהבה זו, באדם ובחיות הקודש, ידובר בפרק הבא.