Likutei Amarim 37

חזור

לקוטי אמרים

פרק לז

וְהִנֵּה תַּכְלִית הַשְּׁלֵימוּת הַזֶּה שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁהוּא גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי – תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂינוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ. כָּל זְמַן מֶשֶׁךְ הַגָּלוּת.

וְהִנֵּה תַּכְלִית הַשְּׁלֵימוּת הַזֶּה שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁהוּא הפלא והפרדוקס, כפי שהוסבר בפרק הקודם, של דירה בתחתונים, של גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי – תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂינוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ. כָּל זְמַן מֶשֶׁךְ הַגָּלוּת. הגאולה אינה פעולה שרירותית חד צדדית וחד כיוונית, אלא היא תוצאה של תהליך, הצטברות של מעשים והכנות במשך דורות הגלות, היוצרים את האפשרות של הגילוי הזה. כמו בכל תחום, יש יחס בין ההשקעה, בכמות העבודה ואיכותה, ובין התוצאה לעתיד לבוא.

כִּי הַגּוֹרֵם שְׂכַר הַמִּצְוָה הִיא הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ .

כִּי הַגּוֹרֵם שְׂכַר הַמִּצְוָה הִיא הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ (אבות פרק ד משנה ב) . שכר המצווה אינו דבר לעצמו שרק מותנה בדרך כלשהי במצווה, אלא המצווה עצמה עושה את השכר.

לעומת התפיסה, המקובלת בין אנשים שונים, של שכר ועונש כשל 'סוכריה ומקל', התפיסה כאן היא שהשכר והעונש הם המצווה והעבירה עצמם. המצווה והעבירה אינם מעשים אינדיפרנטיים, אדישים, שמפני גזרה וחוק קובעים שיש עליהם שכר או עונש. המעשה בעצמו יוצר את המבנה שהוא שכרו ועונשו. השכר והעונש הם חלק מהמעשה, המשך הפעולה, המשך של אותה ההתייחסות עצמה.

כִּי בַּעֲשִׂיָּיתָהּ מַמְשִׁיךְ הָאָדָם גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגַשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בְּדָבָר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וּמְקַבֵּל חַיּוּתָהּ מִמֶּנָּה.

כִּי בַּעֲשִׂיָּיתָהּ של המצווה למטה, בעולם הזה, מַמְשִׁיךְ הָאָדָם גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגַשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בְּדָבָר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וּמְקַבֵּל חַיּוּתָהּ מִמֶּנָּה. המהות של כל מצווה (וביתר שאת המצווה המעשית), היא שלוקחים דבר מהתחום של קליפת נוגה, מהתחום שבין הסתם לרע הגמור, וקושרים אותו אל תחום הקדושה. על ידי שעושים בו מצווה נותנים לו דרגה, אופי, כיוון של קדושה.

שֶׁהֵם, כָּל דְּבָרִים הַטְּהוֹרִים וּמוּתָּרִים. שֶׁנַּעֲשֵׂית בָּהֶם הַמִּצְוָה מַעֲשִׂיִּית.

שֶׁהֵם, הדברים האמורים שתחת ממשלת קליפת נוגה, שבהם עושים את המצוות, הם כָּל דְּבָרִים הַטְּהוֹרִים וּמוּתָּרִים. כלומר, דברים שבהם כשלעצמם אין קדושה, אבל אין הם שבויים ואסורים בידי הקליפה, ועל כן יש בהם היכולת לקבל את הקדושה על ידי שֶׁנַּעֲשֵׂית בָּהֶם הַמִּצְוָה מַעֲשִׂיִּית.

כְּגוֹן: קְלַף הַתְּפִילִּין, וּמְזוּזָה, וְסֵפֶר תּוֹרָה. וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: לֹא הוּכְשַׁר לִמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אֶלָּא טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בְּפִיךָ .

כְּגוֹן: קְלַף הַתְּפִילִּין, וּמְזוּזָה, וְסֵפֶר תּוֹרָה. וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: לֹא הוּכְשַׁר לִמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אֶלָּא טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בְּפִיךָ (שבת קח,א) . אי אפשר לקחת עור של סוס או של חזיר ולעשות ממנו ספר תורה. כדי שניתן יהיה לעשות בדבר מלאכת שמיים, להעלות אותו לקדושה, הוא צריך להיות שייך לתחום ה'מותר' ולא ה'אסור'; לקליפת נוגה ולא לקליפות הטמאות (ראו לעיל פרק ח). הדבר ה'אסור' הוא קשור (=אסור) אל הקליפות, ואי אפשר להוציא אותו מהן ולהעלותו לקדושה. אבל דבר שהוא בעיקרו בגדר ה'מותר', כעור הבהמה הטהורה, שאת הקשר שלו אל הקליפה אפשר להתיר, אף על פי שכשלעצמו אין הוא קדוש, הקדושה יכולה לחול עליו.

וְכֵן אֶתְרוֹג שֶׁאֵינוֹ עָרְלָה.

וְכֵן אֶתְרוֹג שֶׁאֵינוֹ עָרְלָה. אפשר לקיים מצווה באתרוג בתנאי שלא יהיה אתרוג ערלה, שאסור באכילה, שאז הוא שייך לקליפות הטמאות.

הַגָּהָה

שֶׁהָעָרְלָה הִיא מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין לָהֶם עֲלִיָּה לְעוֹלָם

(שֶׁהָעָרְלָה הִיא מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין לָהֶם עֲלִיָּה לְעוֹלָם, הלכה היא שפירות ערלה אסורים בהנאה ואין להם היתר לעולם.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ עֵץ חַיִּים ְכֵן כָּל מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה חַס וְשָׁלוֹם

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר עֵץ חַיִּים וְכֵן כָּל מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה חַס וְשָׁלוֹם).

וּמָעוֹת הַצְּדָקָה שֶׁאֵינָן גֶּזֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם.

וּמָעוֹת הַצְּדָקָה שֶׁאֵינָן גֶּזֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. בכסף כמו באוכל, יש כסף כשר ויש כסף שאינו כשר. כסף כשר עדיין אינו כסף קדוש, אבל הוא כסף שמותר ליהנות ממנו, ולכן גם אפשר לעשות בו מצוות. לעומת זאת, כסף של גזל הוא כסף שאסור ליהנות ממנו, ולכן אי אפשר לקיים בו מצווה ולהעלות אותו לקדושה.

במובן זה, קביעת ההלכה אם דבר הוא אסור או מותר היא קביעה לגבי מהותו של הדבר, אם יש לו תקנה ועלייה לקדושה או אין לו תקנה. זו אינה קביעה מסוג הקביעות של בית משפט, אם מישהו עשה מעשה או לא עשה, אם הוא אשם או אינו אשם; זו אינה קביעה מוסרית שתלויה במבנה חיצוני של הנחות, אלא קביעה לגבי מהות הדבר עצמו, שאינו יכול לעלות לקדושה.

וְעַכְשָׁיו, שֶׁמְּקַיֵּים בָּהֶם מִצְוַת ה' וּרְצוֹנוֹ, הֲרֵי הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם עוֹלֶה וּמִתְבַּטֵּל וְנִכְלָל בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם.

וְעַכְשָׁיו, בעשיית המצוות, שֶׁמְּקַיֵּים בָּהֶם מִצְוַת ה' וּרְצוֹנוֹ, הֲרֵי הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם עוֹלֶה וּמִתְבַּטֵּל וְנִכְלָל בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם. החפץ שהיה בבחינת קליפת נוגה, בבחינת 'מותר', משחרר בעשיית המצוות את כוח החיות שיש בו, את הקדושה הכמוסה בו (כפי שיש בכל דבר), מתחום הקליפה ומעלה אותו לשורשו, להידבק ולהתכלל במהות הקדושה, באור אין סוף ברוך הוא.

יש לשים לב לדיוק בניסוח הדברים, נאמר ש'החיות' שבהם עולה וכו', ולא נאמר שהחפץ גופו מתעלה ומשתנה לקדושה. חומר הכסף שניתן לצדקה לא השתנה ולא נעשה קדוש. מה שהשתנה הוא כוח החיות שהושקע בו, ה'אנרגיה של קדושה' שהצטברה בכסף הזה ועתה משתחררת ועולה לקדושה. האתרוג שניטל עם ארבעת המינים הוא אתרוג ככל האתרוגים, מבחינה כימית ומבחינה בוטנית, כפי שהיה קודם שקוימה בו המצווה, ורק כוח החיים שבו מקושר עתה ובטל אל הקדושה, אל הרצון האלוקי שנעשה בו ומתלבש בו.

מֵאַחַר שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל לְהַסְתִּיר אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ.

מֵאַחַר שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל לְהַסְתִּיר אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ. ברצון האלוקי המתלבש במצווה אין הסתר פנים מפני שהוא הוא רצונו של הקב"ה, למטה כמו למעלה. אף על פי שהאדם אינו יכול להבין ולהתייחס אל הרצון האלוקי שבעולם, במהותו ובפנימיותו, הוא יכול (כפי שמבואר במקומות אחרים) להתייחס אל המצווה, שהיא הביטוי של הרצון האלוקי בתוך המציאות שלו. הביטוי הזה, אף שהוא מלובש בדברים ובתהליכים גשמיים לגמרי, אינו עובר כל תהליך של עיוות והסתר פנים.

וְכֵן כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּאֶבְרֵי גּוּף הָאָדָם הַמְּקַיֵּים הַמִּצְוָה. הוּא מִתְלַבֵּשׁ גַּם כֵּן בַּעֲשִׂיָּה זוֹ וְעוֹלֶה מֵהַקְּלִיפָּה וְנִכְלָל בִּקְדוּשַּׁת הַמִּצְוָה שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וּבָטֵל בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

וְכֵן כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּאֶבְרֵי גּוּף הָאָדָם הַמְּקַיֵּים הַמִּצְוָה. בכל מעשה של מצווה יש שני מרכיבים – החפץ שבו נעשית המצווה, והאדם שעושה אותה (ויש מצוות, כפי שייאמר בהמשך, שבהן גוף האדם עצמו הוא גם ה'חפץ' של המצווה). קודם לכן הוסבר כיצד המצווה מחברת את ה'חפץ' (תפילין, אתרוג וכו') שמקליפת נוגה עם הקדושה העליונה. וכאן מוסיף המחבר שאף גוף האדם מישראל ונפשו החיונית, שגם הם מקליפת נוגה (ראו לעיל פרק ב), הוּא מִתְלַבֵּשׁ גַּם כֵּן בַּעֲשִׂיָּה זוֹ וְעוֹלֶה מֵהַקְּלִיפָּה וְנִכְלָל בִּקְדוּשַּׁת הַמִּצְוָה שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וּבָטֵל בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. כאשר אדם עושה מצווה הרי גופו שעושה את המצווה, וכוח נפשו החיונית שמביא את הגוף לעשייה זו, מתקשרים ומתלבשים במעשה המצווה, שהיא הגילוי של הרצון האלוקי. באותה שעה גם הגוף וגם הנפש החיונית מתעלים מהקליפה, דבקים ברצון האלוקי, במאור האלוקי בעצמו, ומתבטלים בו.

וְגַם בְּמִצְוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אַף שֶׁאֵינָן בַּעֲשִׂיָּה גַּשְׁמִית מַמָּשׁ שֶׁתַּחַת מֶמְשֶׁלֶת קְלִיפַּת נוֹגַהּ

וְגַם בְּמִצְוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שהן מצוות שבמחשבה ובדיבור. אַף שֶׁאֵינָן בַּעֲשִׂיָּה גַּשְׁמִית מַמָּשׁ שֶׁתַּחַת מֶמְשֶׁלֶת קְלִיפַּת נוֹגַהּ, שה'חפץ' שבמצוות אלו, שבו עושים את המצווה, דברי התורה שאומרים ולומדים, אינם באים מעולם המעשה הגשמי ממש שתחת ממשלת קליפת נוגה, אלא הם מצד עצמם דבר של קדושה.

מִכָּל מָקוֹם, הָא קַיְימָא לָן דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי . וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְקַיְימָא לָן דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה.

מִכָּל מָקוֹם, הָא קַיְימָא לָן (הרי מקובל בידינו) דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי (שהרהור אינו דומה לדיבור) . שגם במצוות אלו, תלמוד תורה ותפילה שבדיבור ובמחשבה, הדין הוא שהרהור אין דינו כדיבור. וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו (ראו ברכות כ,ב; וראו שולחן ערוך אורח חיים סימן סב, ובהלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ב סעיף יב), וְקַיְימָא לָן (ומקובל בידינו) דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי (הריהי) מַעֲשֶׂה. הרי שגם במצוות אלה של מחשבה ודיבור יש לדבר ולהגות את מילות התורה והתפילה בפיו, שמכל מקום יהיה מעשה כלשהו שצריך הגוף לעשות, כמו עקימת שפתיו, גם בקיום מצוות אלו.

כִּי אִי אֶפְשָׁר לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִים וּפֶה וְלָשׁוֹן וְשִׁינַּיִים הַגַּשְׁמִיִּים . כִּי אִם עַל יְדֵי נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּאֶבְרֵי הַגּוּף מַמָּשׁ.

מכל מקום, בוודאי אין אדם יוצא ידי חובה, גם במצוות שאינן מצוות מעשיות במובהק, כקריאת שמע ותפילה ותלמוד תורה, ללא תנועת עשייה כלשהי של הגוף. כִּי אִי אֶפְשָׁר לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִים וּפֶה וְלָשׁוֹן וְשִׁינַּיִים הַגַּשְׁמִיִּים (הם כל חמשת מוצאות הפה, כי הפה כולל חיך וגרון. הלקח והליבוב) . כִּי אִם עַל יְדֵי נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּאֶבְרֵי הַגּוּף מַמָּשׁ. כפי שנאמר, לנפש האלוקית אין התייחסות ישירה אל הגוף הגשמי. כל ההתייחסות בינה לבין הגוף היא רק באמצעות הנפש החיונית שהיא המלובשת באיברי הגוף הגשמי. ולכן הנפש האלוקית בעצמה אינה יכולה ללמוד ואינה יכולה להתפלל, בדיוק כשם שאינה יכולה לקיים מצוות מעשיות, ללא שיתופה של הנפש החיונית.

וְכָל מַה שֶּׁמְּדַבֵּר בְּכֹחַ גָּדוֹל יוֹתֵר הוּא מַכְנִיס וּמַלְבִּישׁ יוֹתֵר כֹּחוֹת מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית בְּדִיבּוּרִים אֵלּוּ.

וְכָל מַה שֶּׁמְּדַבֵּר בְּכֹחַ גָּדוֹל יוֹתֵר הוּא מַכְנִיס וּמַלְבִּישׁ יוֹתֵר כֹּחוֹת מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית בְּדִיבּוּרִים אֵלּוּ. ככל שאדם אומר את דברי התורה והתפילה בקול ברור וחזק יותר, ככל שהוא מתאמץ בכך יותר, הוא מלביש יותר מכוחו החיוני, הנפשי והגשמי, בתוך המצווה הזו.

וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה וגו'"

וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה וגו'" (תהלים לה,י) הוא ביטוי להשתתפות של כל הווייתו, של כל כוחות נפשו וגופו באמירה הזו.

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל אִם עֲרוּכָה בְּכָל רְמָ"ח אֵיבָרִים – מִשְׁתַּמֶּרֶת וְאִם לָאו – אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת.

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל על הכתוב: "ערוכה בכל ושמֻרה" (שמואל ב כג,ה). אִם עֲרוּכָה התורה בְּכָל רְמָ"ח אֵיבָרִים שלך – מִשְׁתַּמֶּרֶת (בזיכרון). וְאִם לָאו – אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת.

כִּי הַשִּׁכְחָה הִיא מִקְּלִיפַּת הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית, שֶׁהֵן מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, הַנִּכְלֶלֶת לִפְעָמִים בִּקְדוּשָּׁה. וְהַיְינוּ כְּשֶׁמַּתִּישׁ כֹּחָן וּמַכְנִיס כָּל כֹּחָן בִּקְדוּשַּׁת הַתּוֹרָה אוֹ הַתְּפִלָּה.

כאן מעיר אדמו"ר הזקן הערה בטעם הדבר. מדוע כאשר התורה ערוכה ברמ"ח איברים, כאשר אדם לומד תורה בביטוי שפתיים, כאשר הוא לומד בכוח הגוף דווקא – הוא אינו שוכח את התורה שלמד? כִּי הַשִּׁכְחָה הִיא מִקְּלִיפַּת הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית, שֶׁהֵן מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, הַנִּכְלֶלֶת לִפְעָמִים בִּקְדוּשָּׁה. וְהַיְינוּ כְּשֶׁמַּתִּישׁ כֹּחָן וּמַכְנִיס כָּל כֹּחָן בִּקְדוּשַּׁת הַתּוֹרָה אוֹ הַתְּפִלָּה. הנפש האלוקית כשלעצמה אינה שוכחת, היא תמיד קשורה אל התורה בקשר פנימי חי ואינה יכולה לשכוח. השכחה היא פגם וקלקול שמקורו בחומר ובקליפה. כאשר אדם קשור אל החומר ואל הקליפה שהוא מבטא, אפשר שהחומר לא יתייחס אל הדברים ולכן הוא ישכח. אבל כאשר אדם מכניס גם את כוח הנפש הבהמית באותיות התורה והתפילה, הוא אז מתקן ומבטל בכך את קליפת הנפש הבהמית שבלימוד זה, וממילא אין הוא שוכח יותר את הדברים.

בקטע הבא יבואר שלבד מהשפעתה של המצווה המעשית על החפץ שבו נעשית המצווה ועל האדם שעושה אותה, מתרחבת השפעתה של המצווה ופועלת גם על המציאות כולה.

זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת, שֶׁכֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ תְּפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, הֲרֵי כָּל גִּידּוּלוֹ וְחַיּוּתוֹ בָּאִים מֵהַדָּם, שֶׁהוּא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ מַמָּשׁ. הדם שבגופנו, שדרכו מקבל הגוף את חיותו, הוא תוצר של קליפת נוגה. שֶׁהֵן כָּל אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין שֶׁאָכַל וְשָׁתָה וְנַעֲשׂוּ דָּם. את כוחו וחיותו מקבל האדם מקליפת נוגה. כאשר הוא אוכל ושותה מהדומם, הצומח והחי המותרים באכילה, שהם הם קליפת נוגה, הוא מקבל את כוחו וחיותו מהם, והם הופכים לדמו ובשרו ממש.

שֶׁהָיוּ, תַּחַת מֶמְשַׁלְתָּהּ וְיָנְקוּ חַיּוּתָם מִמֶּנָּה.

שֶׁהָיוּ, אותם אוכלים ומשקים, קודם שאכל אותם, תַּחַת מֶמְשַׁלְתָּהּ של קליפת נוגה, וְיָנְקוּ חַיּוּתָם מִמֶּנָּה.

וְעַתָּה, הִיא מִתְהַפֶּכֶת מֵרַע לְטוֹב וְנִכְלֶלֶת בִּקְדוּשָּׁה, עַל יְדֵי כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַגָּדֵל מִמֶּנָּה.

וְעַתָּה, כאשר עושה האדם בכוח החיות הזו מצווה, או לומד תורה או מתפלל, הִיא מִתְהַפֶּכֶת מֵרַע לְטוֹב וְנִכְלֶלֶת בִּקְדוּשָּׁה, עַל יְדֵי כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַגָּדֵל מִמֶּנָּה. האוכל שאדם אוכל הוא קליפת נוגה, והוא מגדל ומחזק את גופו של האדם, שאף הוא קליפת נוגה, וכאשר בכוחו זה הוא עושה מצווה, הוא משנה את הכוח הגולמי הזה להיות כוח של קדושה.

שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בְּאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, אוֹ בַּעֲשִׂיָּה זוֹ, אֲשֶׁר הֵן הֵן פְּנִימִיּוּת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּלִי שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים, וְחַיּוּתָן נִכְלָל גַּם כֵּן בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ.

שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ כוח גופו היונק מקליפת נוגה בְּאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, של התורה או התפילה, אוֹ בַּעֲשִׂיָּה זוֹ, של המצווה, אֲשֶׁר הֵן הֵן פְּנִימִיּוּת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּלִי שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים, וְחַיּוּתָן נִכְלָל גַּם כֵּן בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. כפי שנאמר, התורה היא התבטאות של האלוקי שאין בה (כפי שיש בעולם) הסתרת פנים. אף על פי שהרצון האלוקי כפי שהוא במקורו רחוק מאוד מהמצווה הגשמית, זהו מרחק שיש בו צמצום אבל אין בו עיוות והסתרה. בתורה שבידינו לא מתגלה כל החכמה האלוקית ולא כל הרצון האלוקי, אבל מה שמתגלה הוא הוא הרצון האלוקי, בדיוק ובלי שום הסתר פנים.

וּבְחַיּוּתָן, נִכְלָל וְעוֹלֶה גַּם כֵּן כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית.

וּבְחַיּוּתָן, של אותיות התורה והתפילה, או של מעשה המצוות, נִכְלָל וְעוֹלֶה גַּם כֵּן כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית. כאמור, ההעלאה של עולם החומר לקדושה דרך קיום המצוות היא כפולה: העלאה של החפץ שבו עושים את המצווה, וגם העלאה של האדם, גופו ונפשו החיונית, שעושה את המצווה.

זאת ועוד, כאשר אדם עושה מצווה הוא מעלה את תמצית כל הדברים שנהנה מהם במשך זמן מסוים בעולם הזה, באכילה ושתייה ובכל שימוש. שכן, כאשר אדם נותן כסף לצדקה, הוא מעלה לא רק את החיות שיש באותן מטבעות, ולא רק את החיות שבאותו מעשה מסוים של נתינה, אלא גם את כלל החיות של אותו האדם ושל שאר בני האדם והחפצים שהיו שותפים לתהליך שהביא לכך שאותו מטבע יינתן לצדקה.

וְעַל יְדֵי זֶה תַּעֲלֶה גַּם כֵּן כְּלָלוּת קְלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁהִיא כְּלָלוּת הַחַיּוּת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוֹמְרִי.

וְעַל יְדֵי זֶה תַּעֲלֶה גַּם כֵּן כְּלָלוּת קְלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁהִיא כְּלָלוּת הַחַיּוּת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוֹמְרִי. האדם בפעולתו האישית והפרטית משנה אמנם רק חלק קטן מהמציאות. אין הוא יכול להפוך את כל האתרוגים שבעולם לאתרוגים של מצווה, ואין הוא יכול להפוך את כל העורות שבעולם לקלף שכתוב עליו ספר תורה, ואף אין צורך בכך. הדברים שבעולם קשורים כולם זה בזה, כל פרט מושך עימו פרטים נוספים, כל מעשה גורם לתוצאות מעבר למה שהוא עושה בעצמו, ועל ידי שאדם משנה פרט בעולם הוא מכשיר את כל הדומה לו והקשור אליו. עם הפרט עולה הכלל כולו. על ידי שאדם מעלה את כוח נפשו החיונית, שהיא חלק מכללות קליפת נוגה, הוא מעלה את כללות הקליפה ואת מציאות העולם הזה הגשמי והחומרי כולו.

כַּאֲשֶׁר כָּל הַנְּשָׁמָה וְנֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבְּכָל יִשְׂרָאֵל, הַמִּתְחַלֶּקֶת בִּפְרָטוּת לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא.

כַּאֲשֶׁר כָּל הַנְּשָׁמָה וְנֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבְּכָל יִשְׂרָאֵל, הַמִּתְחַלֶּקֶת בִּפְרָטוּת לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא. יש דרגה, בשורש כל נפשות ישראל, שבה אינן אלא נפש אחת שהיא 'כנסת ישראל'. הנפש הכללית הזו, הכונסת את כל נשמות ישראל, מתחלקת לשישים ריבוא נפשות פרטיות. למרות שתמיד היו בישראל, למן המניינים הראשונים במדבר ובכל הדורות, יותר משישים ריבוא, עד "ככוכבי השמים לרוב" ועד "יֹסֵף עליכם ככם אלף פעמים" (דברים א,י-יא), מכל מקום שישים ריבוא הוא המספר השורשי, היסודי, של עם ישראל. המספר שכולל את עם ישראל כולו, שמהווה את המהות של עם ישראל, שכל מספר נפשות פחות ממנו כבר איננו בגדר של עם ישראל.

תְּקַיֵּים כָּל נֶפֶשׁ פְּרָטִית כָּל תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, שְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה, לְהַפְרִיד שְׁסָ"ה גִּידִים שֶׁל דַּם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבַּגּוּף, שֶׁלֹּא יִינְקוּ וִיקַבְּלוּ חַיּוּת בַּעֲבֵירָה זוֹ מֵאַחַת מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי.

תְּקַיֵּים כָּל נֶפֶשׁ פְּרָטִית כָּל תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, שהן: שְׁסָ"ה מצוות לֹא תַעֲשֶׂה, שתפקידן הוא לְהַפְרִיד שְׁסָ"ה גִּידִים שֶׁל דַּם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבַּגּוּף, שֶׁלֹּא יִינְקוּ וִיקַבְּלוּ חַיּוּת בַּעֲבֵירָה זוֹ מֵאַחַת מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי. באופן כללי מדברים על ארבע קליפות: קליפת נוגה ושלוש קליפות הטמאות. על הקליפות ושמותיהן למדים מפסוק אחד בספר יחזקאל: "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב וגו'". כבוד ה' מוקף ארבע מחיצות (קליפות). המחיצות הרחוקות יותר הן שלוש הקליפות הטמאות: "רוח סערה", "ענן גדול" ו"אש מתלקחת". והמחיצה הקרובה היא "נגה לו סביב", היא הקליפה הדקה יותר, שאינה אטומה לגמרי, שיש בה גם אור. כל קליפה, אף הטמאה והאטומה ביותר, כוללת בתוכה את המשמעות והתפקיד (שהיא במובן מסוים נקודת החיות ונקודת הקדושה שיש בה) שהיא כקליפה עבור פרי, שאין היא קיימת רק עבור עצמה. בקליפת נוגה הנקודה הזו היא גלויה ומאירה, ולכן ניתן להעלות קליפה זו לקדושה, אך בקליפות הטמאות היא מוסתרת ואינה מאירה כלל, עד שאי אפשר למוצאה ולהוציאה, ומשום כך אי אפשר להעלותן לקדושה. לכן הן מכונות ה'קליפות הטמאות' – שאין להן תיקון (אלא שבירה). במונחים הלקוחים מתחום ההלכה, התחום של קליפת נוגה הוא תחום ה'מותר', הכולל אותם חלקים מהעולם שעל ידי מצווה שעושים בהם אפשר להעלותם לקדושה. ושלוש הקליפות הטמאות הן תחום ה'אסור', הכולל אותם חלקים בעולם הזה שאסורים וקשורים אל הקליפה, ולא ניתן לנו (לעת עתה) להעלותם לקדושה.

שֶׁמֵּהֶן נִשְׁפָּעִים שְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה דְּאוֹרַיְיתָא , וְעַנְפֵיהֶן שֶׁהֵן מִדְּרַבָּנָן .

שֶׁמֵּהֶן נִשְׁפָּעִים שְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה דְּאוֹרַיְיתָא (מהתורה) , וְעַנְפֵיהֶן שֶׁהֵן מִדְּרַבָּנָן (מדברי חכמים) . התפקיד של שס"ה מצוות לא תעשה הוא קודם כול להפריד ולשמור את הנפש שלא תידבק בשלוש הקליפות הטמאות. מצוות לא תעשה מגדירות: אלו ואלו הן קליפות טמאות, לדברים אלה ואלה אין עלייה לקדושה, כאן וכאן יש מלכודת מוות שאין לה מוצא וכו'. השמירה על מצוות לא תעשה שמדאורייתא ועל הגדרים והסייגים שמדרבנן היא השמירה על הגבולות שבין האדם לבין הקליפות הטמאות. השמירה היא על אותה חלקה בעולם שיש לה ושיכול להיות לה תיקון ועלייה למציאות הקדושה, שלא תתערב במציאות שאין לה תיקון. השמירה נועדה ליצירת תשתית של הבדלה בין הראוי ובין שאינו ראוי לתיקון, כדי שאפשר יהיה בבוא הזמן לתקן בפועל את כל הראוי והמוכשר לתיקון.

וְשׁוּב לֹא תּוּכַל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית לַעֲלוֹת אֶל ה', אִם נִטְמְאָה בְּטוּמְאַת הַשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, שֶׁאֵין לָהֶן עֲלִיָּה לְעוֹלָם כִּי אִם בִּיטּוּל וְהַעֲבָרָה לְגַמְרֵי. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" .

מצוות לא תעשה שומרות אפוא על החציצה שבין האדם לבין הקליפות הטמאות. מצד אחד כדי לבודד את הקליפות ומצד שני כדי לשמור על האדם. ואולם אם נפרצה המחיצה הזו, בעבירה על אחת משס"ה מצוות לא תעשה, וְשׁוּב לֹא תּוּכַל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית לַעֲלוֹת אֶל ה', אִם נִטְמְאָה בְּטוּמְאַת הַשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, שֶׁאֵין לָהֶן עֲלִיָּה לְעוֹלָם כִּי אִם בִּיטּוּל וְהַעֲבָרָה לְגַמְרֵי. לקליפות הטמאות אין תיקון מתוך עצמן (כקליפת נוגה). תיקונן הוא בעצם ביעורן מן העולם. אי אפשר להפוך אותן לטוב, אפשר רק להתעלם מהן, לנתק אותן ממקור החיות שלהן על ידי זה שאיננו עושים אותן ואיננו חושבים עליהן כלל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג,ב) . השמירה על מצוות לא תעשה היא אפוא המאבק נגד הקליפות הטמאות דווקא. את קליפת נוגה אפשר לתקן על ידי שעושים בה מעשה מצווה, אבל את הקליפות הטמאות אי אפשר לתקן על ידי מעשה של מצווה (כמבואר בראשית הפרק לגבי אתרוג, ערלה וכו'), אלא רק על ידי מחדל, על ידי כך שאין עושים מעשה, ששומרים על שס"ה לא תעשה. בכך מנתקים כאמור את הקשר של הקליפה אל הנפש החיונית, וממילא אל הקדושה האלוקית. וכאשר מבודדים את הקליפה ממקור החיות שלה, מהקדושה, היא מתנוונת והולכת, עד שהיא מתבערת לחלוטין מן המציאות.

וּרְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה, לְהַעֲלוֹת לוֹ וּלְקַשֵּׁר וּלְיַיחֵד בּוֹ כְּלָלוּת הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבִּרְמָ"ח אֶבְרֵי הַגּוּף, שיתייחדו עם הקב"ה בְּיִחוּד גָּמוּר לִהְיוֹת לַאֲחָדִים מַמָּשׁ. כְּמוֹ שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים, וְהֵם לוֹ לְמֶרְכָּבָה כְּמוֹ הָאָבוֹת. אברהם, יצחק ויעקב שהיו מרכבה לאלוקות (בראשית רבה פרשה מז,ו ופרשה פב,ו, וראו לעיל פרק כג ועוד). כפי שנאמר, התכלית של בריאת כל העולמות היא להיות לקב"ה דירה בתחתונים. וקיומה, כפי שהוסבר, כאשר בני האדם שבעולמות התחתונים יהיו כולם מרכבה כמו האבות, לאמור שיהיו כלי שלם להשראת השכינה ולה בלבד, שבכל נפשם ובכל לבושי נפשם לא יהיו אלא כלי להתגלות אלוקית. אמת שלא כל אחד מישראל הוא בדרגת האבות, שמסוגל בכוח עצמו (באתערותא דלתתא) להפוך למרכבה, אבל כל אחד מישראל מסוגל, משניתנה התורה, להעלות על ידי המצוות חלק אחר חלק של קליפת נוגה שבאדם ושבעולם אל הקדושה. וכאשר נעשה הדבר לא באקראי, מפעם לפעם, אלא הרבה ובשטף אחד – הופך האדם מעט מעט להיות מרכבה לשכינה. שלב אחד בקיום התכלית הכללית של בריאת כל העולמות הוא אפוא שכל פרט ופרט מישראל יתקרב, ככל שהוא יכול, לדרגה זו של מרכבה לשכינה.

וּמֵאַחַר שֶׁכְּלָלוּת נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל תִּהְיֶה מֶרְכָּבָה קְדוֹשָׁה לה' – אֲזַי גַּם כְּלָלוּת הַחַיּוּת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהִיא קְלִיפַּת נוֹגַהּ עַכְשָׁיו, תֵּצֵא אָז מִטּוּמְאָתָהּ וְחֶלְאָתָהּ וְתַעֲלֶה לִקְדוּשָּׁה, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה לה' בְּהִתְגַּלּוּת כְּבוֹדוֹ. כאשר כלל ישראל יגיע להיות מרכבה לשכינה, ישתנה העולם כולו. האבות כשלעצמם אינם יכולים ליצור את השינוי הזה בעולם, משום שככל שהיו גדולים במעלתם, הם היו רק אנשים פרטיים. לעומת זאת כלל ישראל הוא כלל מסוים המייצג את העולם כולו, וכאשר כלל ישראל משנה את מהותו משתנה גם כללות העולם. כלל ישראל הוא במובן מסוים הגרעין והמוקד של העולם, וכאשר הוא משתנה למעמד של קדושה הוא מעמיד את העולם כולו בתוך קואורדינטות אחרות; העולם כולו מסתדר מאז בתוך מערכת חדשה, שבה דברים מתייחסים זה אל זה באופן שהם צריכים להתייחס. באותה שעה העולם כולו הוא מכשיר להתגלות האלוקית – "וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו" (ישעיה מ,ה), וְיוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזּוֹ (על פי תפילת ימים נוראים) "וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ" (במדבר יד,כא) .

וְיִשְׂרָאֵל יִרְאוּ עַיִן בְּעַיִן כִּבְמַתַּן תּוֹרָה, דִּכְתִיב "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" .

וְיִשְׂרָאֵל יִרְאוּ עַיִן בְּעַיִן כִּבְמַתַּן תּוֹרָה, דִּכְתִיב (ככתוב) במתן תורה: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד,לה) . "אתה הראת לדעת" אין פירושו הוראה על ידי הסברה שכלית כזו או אחרת, אלא ראיית הדבר עצמו כראייה חושית של "עין בעין". ובראייה כזו יראו ש"ה' הוא האלהים", שהיא ראיית המציאות האלוקית שאין עוד מציאות מלבדו. במתן תורה כפה הקב"ה על ישראל הכרה זו "הר כגיגית" (שבת פח,א); כביכול בעל כרחם, נגד טבעם וטבע העולם, הוביל אותם הקב"ה לרגע אחד למצב השלמות של עולם הבא. אלא שאז לא יכול היה מצב זה להימשך, העולם ובני האדם עדיין לא היו מוכנים לזה, ולא היה זה אלא הברקה של רגע (ואכן מייד לאחר שפסקה כפיית המציאות להיות בבחינת 'עין בעין', ומכיוון שלא הייתה זו השתנות מבפנים אלא רק הארה חיצונית – בא חטא העגל). ולכן על מעמד מתן תורה אומר משה לישראל: "אתה הראת לדעת" – אתה ישראל הָרְאֵתָ לדעת, אך לעתיד לבוא – "וראו כל בשר".

וְעַל יְדֵי זֶה יִתְבַּלְּעוּ וְיִתְבַּטְּלוּ לְגַמְרֵי כָּל הַשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, כִּי יְנִיקָתָן וְחַיּוּתָן מֵהַקְּדוּשָּׁה עַכְשָׁיו הִיא עַל יְדֵי קְלִיפַּת נוֹגַהּ הַמְּמוּצַּעַת בֵּינֵיהֶן.

וְעַל יְדֵי זֶה יִתְבַּלְּעוּ וְיִתְבַּטְּלוּ לְגַמְרֵי כָּל הַשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, כִּי יְנִיקָתָן וְחַיּוּתָן מֵהַקְּדוּשָּׁה עַכְשָׁיו הִיא עַל יְדֵי קְלִיפַּת נוֹגַהּ הַמְּמוּצַּעַת בֵּינֵיהֶן. כפי שנאמר, את חיותן וקיומן מקבלות גם הקליפות מהקדושה. אמנם הקליפות הטמאות, כמו הרע הגמור, אינן יכולות להגיע אל הקדושה במישרין והן צריכות את קליפת נוגה שתהיה מתווכת ביניהן – וכאשר קליפת נוגה הופכת לקדושה, כאשר היא מפסיקה להיות מציאות ממוצעת בין קדושה וטומאה, נשארות הקליפות מבודדות וללא כל קשר עם הקדושה, וכאמור ללא יניקה מהקדושה בטלות הקליפות מאליהן, אין להן עוד קיום בתוך המציאות. הרע הגמור שואף ומתייחס אל הרע שאינו גמור, דבר נצמד לדבר באופן הדרגתי, וכאשר חוליה אחת באמצע נופלת, מתמוטטת המערכת כולה. משל לכך מתחום החברה, שגנב אינו יכול להתקיים מבלי שיהיה מישהו שיקנה את הסחורה הגנובה. המציאות של 'שוק שחור' אפשרית כל זמן שיש תחומים אפורים, שדרכם אפשר להלבין את הכסף. ברגע שמחסלים את התחומים הללו, ברגע שחוסמים את אפשרות המעבר בין העולם התחתון לעולם של החברה והכלכלה החוקית – אין העולם התחתון יכול להמשיך ולהתקיים.

וְנִמְצָא, כִּי כָּל תַּכְלִית שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁהוּא גִּילּוּי כְּבוֹדוֹ וֶאֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ , וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ תָּלוּי, בְּהַמְשָׁכַת אֱלֹהוּתוֹ וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל בְּכָל רְמָ"ח אֵבָרֶיהָ עַל יְדֵי קִיּוּמָהּ כָּל רְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה.

וְנִמְצָא, כִּי כָּל תַּכְלִית שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁהוּא גִּילּוּי כְּבוֹדוֹ וֶאֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מחד , וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ מאידך. כל זה תָּלוּי, מצד אחד, בְּהַמְשָׁכַת אֱלֹהוּתוֹ וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל בְּכָל רְמָ"ח אֵבָרֶיהָ עַל יְדֵי קִיּוּמָהּ כָּל רְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה. כאשר נפש פרטית מקיימת רמ"ח מצוות עשה היא ממשיכה אלוקות ברמ"ח איבריה, ובהיקף הגדול (כמו שיבאר בהמשך) בכללות העולם.

וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִמֶּנָּה בִּשְׁמִירָתָהּ כָּל שְׁסָ"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יִינְקוּ מִמֶּנָּה, שְׁסָ"ה גִּידֶיהָ

ומצד שני, וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִמֶּנָּה בִּשְׁמִירָתָהּ כָּל שְׁסָ"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יִינְקוּ מִמֶּנָּה, מן הקליפה, שְׁסָ"ה גִּידֶיהָ של הנפש (ולהפך, שלא יינקו מהנפש שס"ה גידיה של הטומאה).

כִּי כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שִׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת, הֵם כְּלָלוּת הַחַיּוּת שֶׁל כְּלָלוּת הָעוֹלָם, כִּי בִּשְׁבִילָּם נִבְרָא

כִּי כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שִׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת, הֵם כְּלָלוּת הַחַיּוּת שֶׁל כְּלָלוּת הָעוֹלָם, כִּי בִּשְׁבִילָּם נִבְרָא העולם. כנסת ישראל היא אפוא סיבת הקיום וכוח החיים של העולם כולו. בשבילה הוא נברא ומכוח זה הוא ממשיך ומתקיים.

וְכָל פְּרָט מֵהֶם, הוּא כּוֹלֵל וְשַׁיָּיךְ לוֹ הַחַיּוּת שֶׁל חֵלֶק אֶחָד מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא מִכְּלָלוּת הָעוֹלָם.

וְכָל פְּרָט מֵהֶם, משישים ריבוא נשמות ישראל, הוּא כּוֹלֵל וְשַׁיָּיךְ לוֹ הַחַיּוּת שֶׁל חֵלֶק אֶחָד מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא מִכְּלָלוּת הָעוֹלָם. האחריות של ישראל כלפי העולם, ש"בשבילם נברא", אינה רק אחריות כללית, אלא כל אדם מישראל אחראי בפרט על אותו חלק מסוים של העולם השייך לנפשו וקשור אליה.

הַתָּלוּי בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית. לְהַעֲלוֹתוֹ לה' בַּעֲלִיָּיתָהּ.

הַתָּלוּי בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית. היא הנפש שמקליפת נוגה הקשורה אל העולם הגשמי. לְהַעֲלוֹתוֹ לה' בַּעֲלִיָּיתָהּ. כאשר האדם מתקן את נפשו החיונית ומעלה אותה לקדושה, הוא מעלה יחד איתה את חלק העולם הקשור בה. היחס שבין האדם ובין חלק העולם השייך אליו הוא כעין יחס אורגני, כחלקים של גוף אחד, שבו האדם הוא החלק ה'מדבר', החלק המשמעותי החש והמרגיש, של אותה פיסת עולם. האדם הוא במובן זה רק חלק ממהות גדולה הרבה יותר, הוא כביכול הלב של גוף גדול. וכאשר הוא מתעלה הריהו מושך אחריו את הגוף כולו, את אותה פיסת עולם כולה המתייחסת ושייכת אליו.

דְּהַיְינוּ בַּמֶּה שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ מֵעוֹלָם הַזֶּה לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית לַעֲבוֹדַת ה'. כְּגוֹן: אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְדוֹמֵיהֶם וְדִירָה וְכָל כְּלֵי תַשְׁמִישָׁיו. כאשר אדם משתמש בעולם, הוא מקבל אחריות. לא רק עבור מה שאכל אלא עבור המערכת כולה שגידלה והכינה את המאכל הזה; עבור האנשים, עבור הכלים, עבור המקום, עבור הארץ והשמיים שטרחו והכינו והביאו לפניו את המאכל. העולם כולו עוסק בהכנות, הדומם הצומח והחי – הכול טורחים להכין, להביא את המציאות הנייטרלית אל נקודות של הכרעה, שבהן מישהו צריך לתת לכל זה כיוון. ובנקודות הללו עומד האדם מישראל, והוא מחליט אם תיעשה מהדבר קדושה או לא תיעשה, אם יעלה לקדושה לא רק הפרט אלא כלל המערכת שהייתה קשורה בעשייה זו, אשר תקבל עתה את הצידוק והמשמעות מאז ראשית קיומה. או שהאדם מישראל מחליט שלא תיעשה מהדבר קדושה, שייקח את הדבר שבא לפניו ויטמא אותו, על ידי מעשים או מחשבות שאינם כראוי. באותה נקודה דן האדם לא רק את עצמו ולא רק את פרוסת הלחם שהוא אוכל, אלא חלק עולם שלם, שנידון באותה שעה לזכות או לחובה, להצלחה או לכישלון; לעלות סוף סוף ולהתחבר לקדושה או לשוב ולהמתין, כפי שהוא ממתין מאז ראשית בריאתו, עד בוא הזמן שבו יעשה בו מישהו את התיקון.

אֶלָּא שֶׁשִּׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת אֵלּוּ הֵן שָׁרָשִׁים, וְכָל שֹׁרֶשׁ מִתְחַלֵּק לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא נִיצוֹצוֹת, שֶׁכָּל נִיצוֹץ הוּא נְשָׁמָה אַחַת.

הכלל של כנסת ישראל מורכב משישים ריבוא נשמות (אשר לכל אחת מהן שייך חלק אחד משישים ריבוא מכללות העולם). אמנם, במציאות אין החשבון פשוט כל כך שהרי עם ישראל מנה תמיד יותר משישים ריבוא, אֶלָּא שֶׁשִּׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת אֵלּוּ הֵן שָׁרָשִׁים, וְכָל שֹׁרֶשׁ מִתְחַלֵּק לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא נִיצוֹצוֹת, שֶׁכָּל נִיצוֹץ הוּא נְשָׁמָה אַחַת. נשמתו של אדם פרטי מישראל במקום ובזמן מסוים אינה בדרך כלל נשמה יסודית שהיא אחת משישים ריבוא של כלל ישראל, אלא רק חלק, ניצוץ ממנה.

וְכֵן בְּנֶפֶשׁ וְרוּחַ, בְּכָל עוֹלָם מֵאַרְבַּע עוֹלָמוֹת: אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה.

וְכֵן בְּנֶפֶשׁ וְרוּחַ, בְּכָל עוֹלָם מֵאַרְבַּע עוֹלָמוֹת: אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. נפשו של אדם מורכבת מדרגות (נפש, רוח, נשמה) המקבילות לארבע העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. בדרגת הנשמה היא בעולם הבריאה (והאצילות), בדרגת הרוח בעולם היצירה, ובדרגת הנפש בעולם העשייה. ואותה חלוקה של שישים ריבוא שורשים ושישים ריבוא ניצוצות מתקיימת אפוא בכל עולם ועולם בפני עצמו.

וְכָל נִיצוֹץ לֹא יָרַד לָעוֹלָם הַזֶּה, אַף שֶׁהִיא יְרִידָה גְּדוֹלָה וּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ. כִּי גַּם שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה' בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה רַבָּה בְּתַעֲנוּגִים, לֹא יַגִּיעַ לְמַעֲלוֹת דְּבֵיקוּתוֹ בה' בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ בְּטֶרֶם יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה הַחוֹמְרִי, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ וְאֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן בֵּינֵיהֶם כְּלָל.

וְכָל נִיצוֹץ של נשמה לֹא יָרַד לָעוֹלָם הַזֶּה, ומעיר המחבר: אַף שֶׁהִיא יְרִידָה גְּדוֹלָה וּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ. ירידת הנשמה לעולם הזה היא לגבי כל נשמה ירידה ונפילה גדולה מהמקום שהייתה בו קודם. ירידה זו אינה רק אצל אדם שפל וחוטא, שכן לכל אדם בעולם הזה יש בחירה חופשית, כל אדם יכול להגיע לכך. זאת ועוד, כִּי גַּם שֶׁיִּהְיֶה האדם שהנשמה ירדה בו צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה' בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה רַבָּה בְּתַעֲנוּגִים, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר שיכול אדם להגיע אליה בעבודת ה', מכל מקום – לֹא יַגִּיעַ לְמַעֲלוֹת דְּבֵיקוּתוֹ בה' בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ואהבה), שהיו לנשמה בְּטֶרֶם יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה הַחוֹמְרִי, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ (לא ממנה ואף לא מקצת ממנה), וְאֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן בֵּינֵיהֶם כְּלָל. מבחינתה של הנשמה, עצם ירידתה לגוף היא ירידה, ואין זה משנה לאיזה גוף, ואין זה משנה מהם ההישגים של המכלול הזה של גוף ונפש. הנפש שבגוף אינה יכולה להגיע לאותן הדרגות שהייתה בהן קודם שירדה אל הגוף.

כַּנּוֹדַע לְכָל מַשְׂכִּיל, שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבּוֹל כו'.

וטעם הדבר הוא כַּנּוֹדַע לְכָל מַשְׂכִּיל, שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבּוֹל כו'. את המדרגות באהבת ה' וביראתו, שהיו לנשמה לפני שירדה לגוף, אין הגוף החומרי יכול לסבול. הגוף החומרי הוא מוגבל בעצם מהותו, ואין הוא יכול להשיג השגות ולחוש תחושות גבוהות ומופשטות כל כך.

אֶלָּא יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית, הוּא כְּדֵי לְתַקְּנָם בִּלְבָד.

אֶלָּא יְרִידָתוֹ של ניצוץ הנשמה לָעוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית, הוּא כְּדֵי לְתַקְּנָם בִּלְבָד. הנשמה הקדושה יורדת לגוף לא לצורך עצמה אלא לצורך 'אחרים', בתור שליחות, כדי לתקן את הגוף והנפש הבהמית המחיה את הגוף.

וּלְהַפְרִידָם, מֵהָרַע שֶׁל שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. עַל יְדֵי שְׁמִירַת שְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן.

וּלְהַפְרִידָם, את הגוף והנפש החיונית שמקליפת נוגה, מֵהָרַע שֶׁל שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. וכיצד? עַל יְדֵי שְׁמִירַת שְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן. הגוף והנפש החיונית של האדם מישראל הם מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע. צד אחד ושלב ראשון בתיקון הנפש החיונית ושכלולה הוא לכן בהפרדה של הרע מהטוב, בשמירת הגוף והנפש החיונית מלהיטמא ומלהתקשר לרע, על ידי שמירת שס"ה מצוות לא תעשה.

ו לְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית עִם חֶלְקָהּ הַשַּׁיָּיךְ לָהּ מִכְּלָלוּת עוֹלָם הַזֶּה וּלְקַשְּׁרָם וּלְיַיחֲדָם בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר יַמְשִׁיךְ בָּהֶם עַל יְדֵי קִיּוּמוֹ כָּל רְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, שֶׁהִיא הִיא הַמְקַיֶּימֶת כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

והצד השני הוא לְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית עִם חֶלְקָהּ הַשַּׁיָּיךְ לָהּ מִכְּלָלוּת עוֹלָם הַזֶּה וּלְקַשְּׁרָם וּלְיַיחֲדָם בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר יַמְשִׁיךְ בָּהֶם עַל יְדֵי קִיּוּמוֹ כָּל רְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, שֶׁהִיא הִיא הַמְקַיֶּימֶת כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. הצד השני הוא בהתייחסות ובהתקשרות הטוב שבנפש החיונית אל מקור הטוב והקדושה האלוקית. התקשרות זו נעשית על ידי קיום רמ"ח מצוות ה' ברמ"ח איברים של הגוף והנפש החיונית, שכן הנשמה הקדושה אינה יכולה לקיים בעצמה את המצוות, ורק הגוף והנפש החיונית יכולים לעשותן בפועל. תפקידה של הנשמה הקדושה הוא רק לסייע לקשר הזה להיווצר, לזרז, לעורר ולהפעיל את המהות הגופנית לקיים את המצוות ולהתעלות בהן.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב [בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר כ"ו כִּי הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה תִּיקּוּן כְּלָל כו', וְלֹא הוּצְרְכָה לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וכו' רַק לְהַמְשִׁיךְ אוֹר לְתַקְּנָם כו', וְהוּא מַמָּשׁ דּוּגְמַת סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, לְבָרֵר נִיצוֹצִין וכו'.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב [בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר כ"ו פרק א] כִּי הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה תִּיקּוּן כְּלָל כו', וְלֹא הוּצְרְכָה לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וכו' ולעבור בתוכו כדי להיתקן בעצמה, אלא רַק לְהַמְשִׁיךְ אוֹר לְתַקְּנָם כו', את הגוף והנפש החיונית. וְהוּא מַמָּשׁ דּוּגְמַת סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, לְבָרֵר נִיצוֹצִין וכו'. סוד גלות השכינה, המטרה והכוונה שבגלות השכינה אינו בשביל השכינה (שאותה מייצגות נשמות ישראל, 'כנסת ישראל' הכונסת את האור האלוקי הנקרא 'ישראל' בתוך העולמות), אלא לצורך העולם שהיא גולה בו, כדי לברר את ניצוצות הקדושה הכבושים בו, שנפלו ונסתרו שם בשבירת הכלים וכו'.

כדוגמת השכינה יורדת הנפש האלוקית ל'גלות' בתוך הגוף, כדי להעלות את חלקי הקדושה שיש בגוף, בנפש החיונית ובכל חלקה בעולם. הנשמה כשלעצמה היא 'נשמה טהורה', חלק אלו־ה ממעל, ואין היא זקוקה לטהרה ולעלייה כשלעצמה. אבל הנשמה יורדת לגוף התחתון, שאינו טהור, כדי למלא שליחות, כדי לברר ולתקן את הגוף ואת השייך לגוף בעולם הזה, כדי לאסוף משם את חלקי הקדושה ולהעלותם. ונמצא שככל שהמצווה קשורה לחלק גדול יותר מן העולם, ככל שהיא פרטית פחות וכוללת יותר, ככל שהיא נוגעת ביותר חומר מגשמיות האדם והעולם – היא ממלאת את תפקידה בשלמות רבה יותר.

ההדגשה של אדמו"ר הזקן "ממש" ("והוא ממש דוגמת סוד וכו'") אומרת שאין זה משל בלבד, אלא הוא הוא ממש, שהקשר בין ירידת הנשמה לגוף לבין גלות השכינה אינו דמיון חיצוני בלבד אלא קשר מהותי, שבו האחד הוא במובן מסוים רק פרט של השני. ירידת הנשמה לגוף אינה יכולה להיות מובנת מתוך עצמה אלא רק כמקרה פרטי של גלות השכינה בכלל.

וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁהִפְלִיגוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בִּמְאֹד מְאֹד. בְּמַעֲלַת הַצְּדָקָה, וְאָמְרוּ שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת .

וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁהִפְלִיגוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בִּמְאֹד מְאֹד. בְּמַעֲלַת מצוות הַצְּדָקָה, וְאָמְרוּ שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת (בבא בתרא ט,א) .

וּבְכָל תַּלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי הִיא נִקְרֵאת בְּשֵׁם מִצְוָה סְתָם, כִּי כָּךְ הָיָה הֶרְגֵּל הַלָּשׁוֹן לִקְרוֹא צְדָקָה בְּשֵׁם מִצְוָה סְתָם.

וּבְכָל תַּלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי הִיא נִקְרֵאת בְּשֵׁם מִצְוָה סְתָם, כִּי כָּךְ הָיָה הֶרְגֵּל הַלָּשׁוֹן לִקְרוֹא צְדָקָה בְּשֵׁם מִצְוָה סְתָם. בתלמוד הירושלמי כאשר מדובר על מצווה, כגון שאדם עושה מצווה, או חושב על מצווה, הכוונה שם היא למצוות הצדקה דווקא וענפיה.

מִפְּנֵי שֶׁהִיא עִיקַּר הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת וְעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה. שֶׁכּוּלָּן הֵן רַק לְהַעֲלוֹת נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית לה', שֶׁהִיא הִיא הַמְקַיֶּימֶת אוֹתָן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן, לִיכָּלֵל בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶן. תפקידה של כל מצווה מעשית הוא בשני מישורים. האחד, להעלות את העולם, את החומר שהיה בתחום הביניים (קליפת נוגה) שבין הקדושה והטומאה, אל הקדושה. והשני, להעלות לקדושה את הנפש החיונית של האדם שעושה את המצווה. מעשה המצווה הוא אמנם לבוש של הנפש האלוקית (פרק ד), אבל מכיוון שהנפש האלוקית אינה יכולה לקיים את המצווה בעצמה, כיוון שאין לה קשר ישיר אל הגוף שעושה את המצווה, היא משתמשת בנפש החיונית ככוח המניע, הפועל והמפעיל את הגוף. וכאשר מניעה הנפש החיונית את הגוף לעשות מצווה, מתעלה גם היא במצווה זו להתכלל במהות האלוקית המלובשת בה. וכפי שיבואר בהמשך, שני היסודות הללו קיימים במצוות הצדקה בדרגה גבוהה ואינטנסיבית יותר מבשאר המצוות.

וְאֵין לְךָ מִצְוָה שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית מִתְלַבֶּשֶׁת בָּהּ כָּל כָּךְ כִּבְמִצְוַת הַצְּדָקָה.

וְאֵין לְךָ מִצְוָה שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית מִתְלַבֶּשֶׁת בָּהּ כָּל כָּךְ כִּבְמִצְוַת הַצְּדָקָה. בכל מעשה של מצווה מתלבשת הנפש החיונית, אולם במצוות הצדקה היא מתלבשת יותר.

שֶׁבְּכָל הַמִּצְוֹת אֵין מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן רַק כֹּחַ אֶחָד מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה לְבָד.

שֶׁבְּכָל הַמִּצְוֹת אֵין מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן רַק כֹּחַ אֶחָד מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית ואף זאת רק בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה לְבָד. לדוגמה, הדלקת נרות שבת היא פעולה של הנפש החיונית המפעילה את הגוף לרגע אחד בלבד, לפעולה מסוימת אחת של הדלקת הנר; כאשר אדם מניח תפילין הוא עושה פעולה מסוימת אחת, ומעלה לקדושה כוח אחד של נפשו החיונית שהיה השותף והמניע בפעולה הזו.

אֲבָל בִּצְדָקָה שֶׁאָדָם נוֹתֵן מִיְּגִיעַ כַּפָּיו. הֲרֵי כָּל כֹּחַ נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית מְלוּבָּשׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלַאכְתּוֹ אוֹ עֵסֶק אַחֵר שֶׁנִּשְׂתַּכֵּר בּוֹ מָעוֹת אֵלּוּ, וּכְשֶׁנּוֹתְנָן לִצְדָקָה הֲרֵי כָּל נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית עוֹלָה לה'.

אֲבָל בִּצְדָקָה שֶׁאָדָם נוֹתֵן מִיְּגִיעַ כַּפָּיו. מצוות הצדקה אינה מתמצית בפעולת הנתינה של הכסף לצדקה, שכן בכסף הזה שאדם נותן לצדקה הֲרֵי כָּל כֹּחַ נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית מְלוּבָּשׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלַאכְתּוֹ אוֹ עֵסֶק אַחֵר שֶׁנִּשְׂתַּכֵּר בּוֹ מָעוֹת אֵלּוּ, וּכְשֶׁנּוֹתְנָן לִצְדָקָה הֲרֵי כָּל נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית עוֹלָה לה'. מצוות הצדקה היא הנתינה שאדם נותן משלו לאחר. הכסף שאדם נותן בפועל הוא רק קצה, מעין סיכום, של מאמציה ופעולותיה של הנפש החיונית במשך זמן ארוך. הכסף מבטא לא רק את עמלה של הנפש החיונית אלא גם את כל מאווייה המסתכמים בכסף ולהיטותה בריצתה אחריו. הכסף הוא במובן זה ערך חליפין לכוחה של הנפש, לעמלה, לזמנה ולחייה. וכשאדם נותן בסיכומו של דבר את הכסף הזה לצדקה – הוא נותן את שווה הערך של כל אותם כוחות שהשקיע בהשגתו. ככל שאדם עסק יותר והשקיע יותר בהשגת הכסף, הוא נותן יותר מנפשו כשהוא נותן את הכסף לצדקה, הוא משחרר והופך כוח רב יותר ובהיקף רחב יותר מכוחות נפשו אל הקדושה.

וְגַם מִי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ, מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וּבְמָעוֹת אֵלּוּ הָיָה יָכוֹל לִקְנוֹת חַיֵּי נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית. הֲרֵי נוֹתֵן חַיֵּי נַפְשׁוֹ לה'.

וְגַם מִי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ, שיש לו כסף ממקור אחר, מירושה, מקִצבה וכדומה, ואין הוא משקיע מעמלו ויגיעו בהשגת הכסף. מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וּבְמָעוֹת אֵלּוּ הָיָה יָכוֹל לִקְנוֹת חַיֵּי נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית. הכסף הוא שווה ערך לכל דבר, וכאשר יש כסף בידו של אדם הוא יכול לשמש לכל צורכי נפשו. ואם הוא נותן את הכסף הזה לצדקה, הֲרֵי נוֹתֵן חַיֵּי נַפְשׁוֹ לה'. נתינת הצדקה היא אפוא מצווה שאדם נותן בה לא רק קטע בודד, אלא מכלול שלם של חיים. לא מעשה מסוים ותנועת נפש אחת של אדם, אלא מכלול של מאמצים ומאוויי נפש שהשקיע בכסף הזה ושיכול היה לקנות בו.

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאוּלָּה .

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל על הצדקה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאוּלָּה (בבא בתרא י,א) . כפי שנאמר, הגאולה אינה תופעה המנותקת ממה שקדם לה. הגאולה היא תהליך מתמשך, שסיומו הוא תוצאה של העבודה המצטברת של כל ישראל בכל הדורות.

לְפִי שֶׁבִּצְדָקָה אַחַת מַעֲלֶה הַרְבֵּה מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִמֶּנָּה כָּל כָּךְ כֹּחוֹת וּבְחִינוֹת בְּכַמָּה מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת אֲחֵרוֹת, כל מצווה שעושה כל אדם מישראל יוצרת שינוי בעולם ובנפש. כל מצווה מהווה שלב בתהליך הגאולה, ולכן כל מצווה מקרבת את הגאולה. וביתר שאת אמורים הדברים במצוות הצדקה, כאשר השינוי וההעלאה, הן בנפש והן בעולם, הם בהיקף גדול יותר מאשר במצוות אחרות.

וּמַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם .

וּמַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם (פאה פרק א משנה א) . כיצד מסתדר הדבר עם האמור כאן שמצוות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות? (כיוון שדירה בתחתונים נעשית כאמור בעיקר על ידי קיום המצוות המעשיות, לכן הקושיה היא דווקא במצוות תלמוד תורה, שבמובן מסוים אינה מצווה מעשית).

בתשובה לשאלה זו מעיר אדמו"ר הזקן הערת אגב בעניין לימוד התורה.

הַיְינוּ מִפְּנֵי שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה הִיא בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית.

הַיְינוּ מִפְּנֵי שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה הִיא מצווה שמקיימים אותה בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית. בתלמוד תורה יש צד של יתרון שאין במצוות הצדקה ובכל המצוות המעשיות. המצוות המעשיות, עיקר עשייתן היא בלבוש החיצוני של הנפש, לבוש המעשה. ואילו לימוד תורה עיקרו הוא בלבושי הנפש הפנימיים, בדיבור ובמחשבה. במובן זה ההתקשרות באלוקי שבלימוד התורה, גם אם אינה באותו היקף ובאותה עוצמה כפי שהיא במצוות הצדקה, היא מכל מקום בדרגה פנימית וגבוהה יותר. נתינת הצדקה היא בעיקרה פעולה חומרית, ולכן ההתקשרות שיש במצווה זו היא בכללה גולמית יותר וגשמית יותר. לעומת זאת, ההתקשרות שבלימוד התורה היא פנימית יותר שכן היא מתייחסת במישרין לתודעה האנושית ולא לגוף החומרי. אין עוד מצווה שבה מגיע האדם להתקשרות פנימית ואינטימית כל כך עם הקב"ה כמו בלימוד התורה (ראו לעיל פרק ה). זהו טעם אחד לכך ש"תלמוד תורה כנגד כולם".

וְגַם מַהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל בְּחִינוֹת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית נִכְלָלוֹת בִּקְדוּשָּׁה מַמָּשׁ כְּשֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וְשֵׂכֶל.

וטעם נוסף בדבר, וְגַם מַהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל בְּחִינוֹת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית נִכְלָלוֹת בִּקְדוּשָּׁה מַמָּשׁ כְּשֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וְשֵׂכֶל. כאשר אדם עוסק בתורה, כל אחד כפי הבנתו והשגתו, אזי כוח הבנתו והשגתו בעצמו מתאחד עם התורה. מה שאין כן במצוות אחרות, שבהן חלק גופו של האדם המקיים את המצווה משמש רק כמכשיר לקיומה של המצווה אבל אינו מתאחד איתה.

בכל מצווה קיימת דרגה של התקשרות שהיא מעבר לכוחות ההשגה. עצם העובדה שאדם עושה את רצונו של מי שאמר והיה העולם, בין שהוא מודע לכך ובין שאינו, יוצרת את הצוותא, את הקשר והחיבור עימו. אבל בלימוד תורה יש דרגה נוספת – כאשר אדם עוסק בתורה הוא עוסק במצווה לא רק בכלים גשמיים, אלא גם בכלים רוחניים. ולכן, השינוי שעושה המצווה אינו רק בהוויה שמעבר לאדם, במקיף לו, אלא בכוחות הנפש הפנימיים, בכוחות ההכרה עצמם של האדם. כאשר אדם נותן צדקה בידו, נעשית ידו, במובן מסוים, ידו של הקב"ה (ויש בזה אריכות דברים במקומות אחרים, ש"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" יכול להיות גם על ידי ידו של אדם פלוני). ועם זאת, פעולת המצווה אינה ניכרת ביד, לא חל כל שינוי ביד בשל המצווה שעשתה. מה שאין כן בלימוד התורה. כוח השכל, החכמה של האדם עצמה, הופך להיות נושא של קדושה, שהוא משנה את מהותו ממעמד אינדיפרנטי למעמד של קדושה. אדם שחושב נושא מסוים בתורה חושב באותה שעה את מחשבתו של הקב"ה; החכמה, בינה ודעת שבו העוסקים בתורה הופכים להיות שכל אלוקי.

וְאַף שֶׁמַּהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל הַמִּדּוֹת חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כו' לֹא יָכְלוּ לָהֶם הַבֵּינוֹנִים לְהַפְּכָם לִקְדוּשָּׁה.

וְאַף שֶׁמַּהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל הַמִּדּוֹת חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כו' לֹא יָכְלוּ לָהֶם הַבֵּינוֹנִים לְהַפְּכָם לִקְדוּשָּׁה. התכללות מהות כוחות השכל, גם של הנפש החיונית בקדושה להיות עצמם קדושה (בשעת לימוד התורה) היא מיוחדת לכוחות השכל. מה שאין כן המידות של הנפש החיונית, אהבתה ויראתה וכו', הן אינן משתנות בעצם. יש זמנים, כמו בשעת התפילה בכוונה, שבהם הן אינן פעילות, אינן מפריעות, ואפילו מסייעות ומתווכות למידות הנפש האלוקית – אבל אין הן משתנות במהותן לקדושה, לאהבת ה' וליראתו.

הבדל זה תלוי במידה רבה באופייה של הנפש הבהמית. האמוציות של הנפש הבהמית קשורות, כבר בשורשיה הראשונים של הוויית האדם, לכיוונים מסוימים, לאובייקטים מסוימים. כאשר אדם חש משיכה כלשהי הרי זו משיכה שיש לה אובייקט, שהאובייקט שלה כבר קיים. בפועל אין בנו כוח ריגוש כללי אלא רגש המכוון כלפי משהו, רצייה או דחייה של איזה דבר. ומאחר שהנפש הבהמית היא במובן מסוים התבטאות רוחנית של הגוף, היא מבטאת משום כך את האובייקטים של הגוף, את המאוויים והרצונות שלו. מה שאין כן כוחות השכל. חכמה, בינה ודעת הן במהותן בלתי מכוונות. גם בשלבים המודעים של כוח ההשגה השכלי אין זה כוח מכוון, החושב על דברים מסוימים, אלא כוח שאיננו בעל כיוון, שיכול לשנות את האובייקט שלו כמעט ללא מאמץ. ככל שקשה, וכמעט בלתי אפשרי, לשנות את האובייקטים של הרציות – כך קל הדבר, כמעט ללא מאמץ, לשנות את הכיוון והאובייקט של השכל מנושא לנושא, מכיוון אחד לכיוון אחר ושונה מקצה לקצה.

הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁהָרַע חָזָק יוֹתֵר בַּמִּדּוֹת מִבְּחָכְמָה בִּינָה דַּעַת, מִפְּנֵי יְנִיקָתָן שָׁם מֵהַקְּדוּשָּׁה יוֹתֵר כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן,

הַיְינוּ, הטעם הפנימי להבדל זה שבין המידות לשכל הוא מִשּׁוּם שֶׁהָרַע חָזָק יוֹתֵר בַּמִּדּוֹת מִבְּחָכְמָה בִּינָה דַּעַת, מִפְּנֵי יְנִיקָתָן של הקליפות שָׁם מֵהַקְּדוּשָּׁה יוֹתֵר כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן, יודעי חכמת נסתר, חכמת הקבלה. אדמו"ר הזקן רומז במילים אלו שעניין זה קשור באחד הנושאים המרכזיים בתורת הקבלה, של שבירת הכלים בעולם התוהו. כפי שהוא מסביר במקומות אחרים, שבירת הכלים היא זו שיוצרת בתוך המציאות את העירוב של טוב ורע. ומבואר שעירוב זה של הרע איננו קיים במידה שווה בכל הספירות. באופן כללי מאוד, נאמר שהשבירה הייתה בשבע הספירות התחתונות, במידות, ולא הייתה (על כל פנים לא באותו אופן) בספירות השכל, חכמה, בינה, דעת. ונמצא שבמידות יש מעורבות רבה יותר של רע מבשכל. מובן שגם השכל יכול לשמש לדברים שאינם טובים, אבל כשלעצמו הוא אינו מקושר לרע. כפי שנאמר, השכל כשלעצמו יכול להישאר מהות אובייקיטיבית שאינה קשורה במושגים של טוב ורע. מה שאין כן המידות שבעצם מהותן הן בעלות כיוון, לטוב או לרע. אין אהבה סתם, ללא כיוון. האהבה מחייבת, כמעט בהכרח, בחירה בין דבר לדבר, בין צד לצד, ומשום כך גם כניסה ומעורבות בעולם כזה או אחר.

לפיכך קל יותר לעשות תיקון בשכל מאשר במידות. בשכל אדם עוסק בתורה, ומגיע על ידי כך למעורבות מהותית עימה. ההכרה והאובייקט של ההכרה הופכים להיות הוויה אחת, נוצרת מהות אחת של השכל והמושכל, של חלק מהאני וחלק מהתורה. אדם למד פרק אחד, פסוק אחד – "בראשית ברא" – ויש בתוכו חטיבה של קדושה, הידיעה של "בראשית ברא" שנתמזגה במהות נפשו, ולא רק ברגע זה אלא תמיד, בבחינת הזיכרון. אדם זה, ייתכן שיעבור אחר כך כל עבירה שבעולם, אבל כל עוד לא יעשה מאמץ גדול ומודע, הוא לא יוכל למחוק מתוכו את החטיבה הזו, את מה שהוא יודע על "בראשית ברא".

זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת, וְהִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, בְּמַעֲלַת עֵסֶק תַּלְמוּד תּוֹרָה עַל כָּל הַמִּצְוֹת, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקוּנִים דִּרְמָ"ח פִּיקּוּדִין הֵן רְמָ"ח אֵבָרִים דְּמַלְכָּא .

זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת, נוסף על האמור עד כאן במעלות מצוות לימוד התורה – בכך שאדם עוסק בתורה בלבושי הנפש הפנימיים, במחשבה ובדיבור, ובכך שהוא מגיע אף לשינוי מהות הנפש בבחינות חכמה, בינה, דעת שבה – יש במצוות תלמוד תורה מעלה נוספת וְהִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, בְּמַעֲלַת עֵסֶק תַּלְמוּד תּוֹרָה עַל כָּל הַמִּצְוֹת, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב לְעֵיל (פרק כג) בְּשֵׁם הַתִּיקוּנִים (תיקוני זהר, תיקון ל [עד,א]) דִּרְמָ"ח פִּיקּוּדִין הֵן רְמָ"ח אֵבָרִים דְּמַלְכָּא (שרמ"ח מצוות עשה הן רמ"ח איברים של המלך, הקב"ה) . המצוות הן על דרך משל כמו איברים של הקב"ה, וכאשר אדם מקיים מצווה הוא משמש כביכול איבר של הקב"ה הפועל בתוך המציאות. כאשר הוא נותן צדקה הוא היד של הקב"ה הנותנת והמשביעה לכל חי רצון, וכך בכל מצווה הוא משכין את הקב"ה בעולם, הוא עושה שחלק מהעולם יהיה מעתה כביכול חלק של הקב"ה, איבר של הקב"ה.

וּכְמוֹ בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן. דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּין הַחַיּוּת שֶׁבִּרְמָ"ח אֵיבָרָיו לְגַבַּי הַחַיּוּת שֶׁבַּמּוֹחִין, שֶׁהוּא הַשֵּׂכֶל הַמִּתְחַלֵּק לג' בְּחִינוֹת: חָכְמָה בִּינָה דַּעַת.

וּכְמוֹ בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן. אדם שבגוף הגשמי, להבדיל מדמות 'האדם העליון', "רמ"ח אברים דמלכא". דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּין הַחַיּוּת שֶׁבִּרְמָ"ח אֵיבָרָיו לְגַבַּי הַחַיּוּת שֶׁבַּמּוֹחִין, שֶׁהוּא הַשֵּׂכֶל הַמִּתְחַלֵּק לג' בְּחִינוֹת: חָכְמָה בִּינָה דַּעַת. גם באדם התחתון יש כוח חיים בכל חלק של גופו, ואפילו בציפורני רגליו. ואולם ללא ספק יש הבדל בין החיות שבמוח שבראש ובין החיות שביד או שברגל, למשל. לא רק הבדל בכמות, אלא גם באיכות, ולאין ערוך.

במקומות אחרים (ליקוטי תורה פרשת פקודי ג,ג ועוד) מבחין המחבר בין איברים חיצוניים לאיברים פנימיים. האיברים החיצוניים הם רמ"ח האיברים, והאיברים הפנימיים, כמו המוח, הלב, הכבד וכו', אינם נחשבים מבחינה הלכתית לאיברים, ואינם נמנים במניין רמ"ח איברים. עם זאת, החיות שבאיברים הפנימיים היא חיות פנימית וכללית יותר. במובן זה, של הקבלת המצוות לאיברים, שייך לימוד התורה למוח, ולכן יש צד בלימוד התורה שהוא למעלה מכל המצוות וכנגד כולן. וביתר פירוט, שיטתו של אדמו"ר הזקן, כאמור בכמה מקומות (ראו ליקוטי תורה ויקרא ה,ב), שנוסף על מצוות לימוד התורה, שקיומה בעיקר בדיבור, באמירת הדברים, ישנה מצווה נוספת, שהיא ידיעת התורה. ידיעת התורה אינה זהה בהכרח למצוות תלמוד תורה, אדם יכול לקיים מצוות תלמוד תורה בלא לדעת תורה, מבלי להבין ולדעת את משמעות הדברים, ואדם יכול לדעת תורה בלא לקיים באותה שעה מצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה צריכה, ככל מצווה אחרת, שיהיה בה צד של קשר אל העולם הפיזי, ולכן אין היא יכולה להתקיים אלא בתוך לבוש של רמ"ח איברים. לעומת זאת ידיעת התורה, שאין לה לבוש חומרי, היא במובן זה כמו האיברים הפנימיים, האיברים שאינם חלק מאיברי הגוף אבל בהם תלויה החיות של הגוף כולו; שאין היא כנגד איבר מרמ"ח איברים, אבל היא כנגד חיי הנפש המקיימים את הגוף.

כָּכָה מַמָּשׁ דֶּרֶךְ מָשָׁל.

כָּכָה מַמָּשׁ דֶּרֶךְ מָשָׁל. הביטוי "ככה ממש דרך משל" (החוזר בספר זה, ראו בפרק כא ובביאור) הוא לכאורה פרדוקס. אם הוא "ככה ממש" הוא איננו "דרך משל", ואם הוא רק "דרך משל" – הוא איננו "ככה ממש"! אלא צריך להבין זאת כך: המשל אינו רק משל שנועד לדמות דברים זה אל זה, כדי לקרב אל השכל, אלא הוא המכשיר להבין את הדברים ממש, לאמיתתם ועל בוריים. מהות הקשר בין איברי הגוף והנפש הוא "ככה ממש", הוא אמת כפי שהוא בכל דרגה של המציאות, גם בעולמות עליונים. עם זאת, צריך לזכור שכאשר עוסקים בעולמות עליונים אין עוסקים באיברים גשמיים, אלא במהויות אחרות, ואין זה אלא "דרך משל".

לְהַבְדִּיל בְּרִבְבוֹת הַבְדָּלוֹת לְאֵין קֵץ, בְּהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמִּתְלַבְּשׁוֹת בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת לְגַבֵּי הֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף שֶׁבִּבְחִינוֹת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבְּחָכְמַת הַתּוֹרָה, אִישׁ אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ. כל אדם שמשיג בתורה, ולו גם השגה מועטה שבמועטה, אם השיג את החלק הזה, את הפנים הללו שבתורה, בשכלו ובמוחו לאמיתו על בוריו – הוא מגיע להארה גדולה לאין ערוך מזו שבמעשה המצוות. אם המצוות הן איברים של הקב"ה, הרי התורה היא חכמתו של הקב"ה. וכשם שבמוחו של הטיפש באנשים עדיין יש יותר חיות מאשר בידו של החכם באנשים – כך בתורה, אפילו אצל זה שהשגתו נמוכה ופחותה יש הארה גדולה לאין ערוך מבשאר המצוות.

וְאַף שֶׁאֵינוֹ מַשִּׂיג אֶלָּא בְּגַשְׁמִיּוּת.

וְאַף שֶׁאֵינוֹ מַשִּׂיג אֶלָּא בְּגַשְׁמִיּוּת. נאמר אמנם שאדם שמשיג בתורה משיג את חכמתו של הקב"ה. ואולם במציאות מה שאדם משיג בתורה הוא תבנית גשמית: שור שנגח את הפרה, ארבע כנפות לציצית וכדומה. ונמצא שאותה השגת התורה שנאמר בה שהיא השגת חכמתו של הקב"ה אינה אלא השגה כלשהי בתחום הגשמי.

הֲרֵי הַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה לְמַיִם שֶׁיּוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל .

הֲרֵי הַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה לְמַיִם שֶׁיּוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ למקום נמוך, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (פרק ד) . המשמעות של משל זה היא שהתורה שאנו לומדים ומבינים בעולם הנמוך שלנו, אף שעיקר עיסוקה הוא בעניינים הגשמיים, היא היא התורה עצמה, שירדה ממקום גבוה למקום נמוך. גם אם אין אנו מבינים את התורה כדרך שהקב"ה מבין אותה, וגם לא כדרך שמלאכי השרת מבינים אותה, מכל מקום מה שאנו מבינים גם הוא תורה וחכמה אלוקית, באמת ובשלמות.

וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: לֹא הַמִּדְרָשׁ עִיקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה .

אריכות הדברים לגבי לימוד התורה לא היה אלא מאמר מוסגר, שכן מהלכו של הפרק הזה נע בעצם בכיוון אחר, ואליו חוזר כאן אדמו"ר הזקן: וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: לֹא הַמִּדְרָשׁ עִיקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה (אבות פרק א משנה יז) . לאחר כל מה שנאמר על אודות מעלתה של התורה, יש לשוב ולהדגיש מה שנאמר בפרק הזה שלא המדרש (לימוד התורה) הוא העיקר, אלא המעשה.

הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" כְּתִיב .

"וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" כְּתִיב (דברים ז,יא) . ההדגשה היא על שתי המילים: "היום" – כלומר בתוך היום, בתוך הזמן, בתוך העולם הזה הגשמי שבמקום ובזמן; ו"לעשותם" – בעשייה גשמית דווקא, ולא בעבודת הנפש, השכל והרגש לבדם.

וּמְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְקִיּוּם מִצְוָה מַעֲשִׂיִּית כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָה עַל יְדֵי אֲחֵרִים,

וּמְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְקִיּוּם מִצְוָה מַעֲשִׂיִּית כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָה עַל יְדֵי אֲחֵרִים, כאשר עומדת לפני האדם מצווה מעשית שאי אפשר שאחרים יעשו אותה במקומו (בין שהיא מצווה בגופו, שאין אדם אחר יכול לקיימה עבורו, כגון להתפלל או להניח תפילין, ובין כשאין באותו מקום ובאותו זמן אדם אחר לעשותה, כגון במצוות צדקה או מת מצווה), אין הוא יכול לומר: 'עכשיו אני עסוק בתלמוד תורה, שהוא כנגד כל המצוות, ואיני צריך לקיים את המצווה', אלא הוא חייב להפסיק מלימודו ולעשות את המצווה. כל מעלת לימוד התורה (השקול כנגד כל המצוות) היא כל עוד אחרים יכולים לעשות את המצווה המעשית ואין היא מוטלת על הלומד, אבל מרגע שאי אפשר לדחותה ואי אפשר לעשותה על ידי אחר – עולה החובה המעשית על כל לימוד תורה, בכל דרגה שהיא.

כפי שייאמר, תכליתה של התורה היא במובן מסוים קיום המצוות, כמו שאמרו חכמים: "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים" (ברכות יז,א). ואם אינו עושה כן, נמצא שלמד שלא על מנת לעשות, ועליו נאמר ש"נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם" (ירושלמי ברכות פרק א הלכה ב).

מִשּׁוּם "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" , וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ וִירִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרַךְ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים דַּוְקָא.

מִשּׁוּם "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב,יג) , וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ וִירִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרַךְ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים דַּוְקָא. כאמור, תכלית הבריאה ותכלית עבודת האדם היא לעשות לקב"ה דירה בתחתונים דווקא. ונמצא שככל שהירידה היא למטה יותר, לעולם תחתון וגשמי יותר, פירושה עלייה גדולה יותר של העולם אל תכליתו הראשונה.

לְאַהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ , הַגַּשְׁמִית דַּיְיקָא .

לְאַהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא (להפוך את החושך לאור), וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ (במדבר יד,כא) , והכוונה ל"ארץ" במובן של הארץ הַגַּשְׁמִית דַּיְיקָא (דווקא) . ולא המציאות הרוחנית המופשטת.

וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו (ישעיה מ,ה) כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק לו) . הנביא אינו אומר 'כל אדם' אלא "כל בשר", להדגיש את הצד החומרי, הבשרי, שבאדם. שמטרת הבריאה היא שיתגלה כבוד ה' לא רק לנפש, אלא אפילו הבשר יראה. ובזה הוא יתרונה ומעלתה של המצווה המעשית, הנעשית בתחתונים דווקא, בגוף ובחומר.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ, עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אֵין מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה אַף שֶׁ כָּל הַתּוֹרָה אֵינָהּ אֶלָּא פֵּירוּשׁ הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ, את המצווה, עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אֵין מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"ב) אַף שֶׁלכאורה כָּל הַתּוֹרָה אֵינָהּ אֶלָּא פֵּירוּשׁ הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת. לכאורה אפשר לראות את התורה כולה כהוראות איך לקיים את המצוות (ואפשר להסתכל כך לא רק על חלקה ההלכתי של התורה, אלא גם על חלקיה האחרים, כמסייעים ומפרשים את המצוות של אמונת ה' ואהבת ה' וכדומה, על כל הכרוך בהן). ואם כן, מדוע כאשר יכולה המצווה להיעשות על ידי אחרים – לימוד התורה עדיף? לכאורה, למה ילמד אדם מסכת סוכה, שאינה אלא הוראות כיצד לבנות סוכה, בשעה שהוא יכול ממש לבנות סוכה? מדוע אם יש אחרים שיכולים לבנות את הסוכה עבורו, הוא צריך לשבת וללמוד?

וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁ הִיא בְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, וּבְעָסְקוֹ בָּהּ מַמְשִׁיךְ עָלָיו אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְהֶאָרָה גְּדוֹלָה לְאֵין קֵץ מֵהָאָרָה וְהַמְשָׁכָה עַל יְדֵי פִּקּוּדִין שֶׁהֵן אֵבָרִים דְּמַלְכָּא ,

וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁהתורה הִיא בְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, וּבְעָסְקוֹ בָּהּ מַמְשִׁיךְ עָלָיו אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְהֶאָרָה גְּדוֹלָה לְאֵין קֵץ מֵהָאָרָה וְהַמְשָׁכָה עַל יְדֵי פִּקּוּדִין (מצוות), שֶׁהֵן רק אֵבָרִים דְּמַלְכָּא (איברי המלך) , בבחינת איברים חיצוניים בלבד.

וְזֶה שֶׁאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: "חֲדַאי נַפְשַׁאי, לָךְ קְרַאי, לָךְ תְּנַאי" .

וְזֶה שֶׁאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: "חֲדַאי נַפְשַׁאי, לָךְ קְרַאי, לָךְ תְּנַאי" (שמחי נפשי, בשבילך קראתי במקרא, בשבילך אני שונה במשנה) . בכל מצווה יש שמחת הנפש, שכן בכל מצווה אדם מגיע להתאחדות עם הבורא שהיא למעלה מכל אחדות מיסטית, אבל בתלמוד תורה יש שמחה יתרה, שכן בתורה מגיעה הנפש להתאחדות פנימית יותר, שהיא אף מודעת ומורגשת עם הקדושה.

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת.

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת. (אולי הכוונה לדרוש שבתורה אור בתחילת פרשת משפטים. כ"ק אדמו"ר זי"ע).

וְהִנֵּה הַמְשָׁכָה וְהֶאָרָה זוֹ שֶׁהָאָדָם מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר מֵהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל נַפְשׁוֹ, וְכֵן עַל נַפְשׁוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל.

וְהִנֵּה הַמְשָׁכָה וְהֶאָרָה זוֹ שֶׁהָאָדָם מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר מֵהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל נַפְשׁוֹ, וְכֵן עַל נַפְשׁוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל. כנוסח שנוהגים לומר לפני כמה מצוות: "לשם ייחוד קב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל", כך מן הראוי להתכוון לפני עשיית כל מצווה, לעשותה "בשם כל ישראל" (ראו לקמן פרק מא). ואולם בין שהוא מתכוון ובין שאינו מתכוון, כל מה שאדם מישראל עושה הוא בעצם "בשם כל ישראל". במהות הפנימית 'כל ישראל' הם גוף אחד, וכמו שבגוף החי הגשמי כל האיברים קשורים וכלולים זה בזה, וכל מה שנעשה על ידי חלק אחד פועל, אם לטוב ואם למוטב, גם על שאר החלקים, כך בכללות ישראל, צדקת הצדיק מעלה את כל שאר נשמות ישראל, ומאידך גיסא רשעת הרשע מורידה במובן מסוים את כל נשמות ישראל.

הִיא הַשְּׁכִינָה, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מְקוֹר כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן .

הכללה זו של נשמות ישראל הִיא הנקראת: הַשְּׁכִינָה, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מְקוֹר כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (פרק מא) . השכינה היא המאגר של נשמות ישראל בכל מקום, בכל זמן, ובכל אופן שהן נמצאות בו. ממנו נובעות הנשמות ואליו הן חוזרות. הוא הים שאליו זורמים כל הנחלים וממנו הם באים. ולכן כאשר אדם פרטי מישראל עושה עבודה וממשיך הארה, הוא ממשיך הארה לא רק על ההוויה הפרטית שלו אלא על המהות של כנסת ישראל כולה, בכל דרגותיה ובכל ענייניה, על הווייתו של כל אדם מישראל ועל הכלל היהודי כולו.

עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, נִקְרֵאת בִּלְשׁוֹן קְרִיאָה, 'קוֹרֵא בַּתּוֹרָה' פֵּירוּשׁ: שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה קוֹרֵא להקב"ה לָבוֹא אֵלָיו כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא לַחֲבֵירוֹ שֶׁיָּבֹא אֵלָיו.

המשכת הארה זו שממשיך האדם מישראל עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, נִקְרֵאת בִּלְשׁוֹן קְרִיאָה, וכפי הביטוי: 'קוֹרֵא בַּתּוֹרָה', פֵּירוּשׁ: שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה קוֹרֵא להקב"ה לָבוֹא אֵלָיו כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא לַחֲבֵירוֹ שֶׁיָּבֹא אֵלָיו. את הביטוי "קורא בתורה" אין הוא מפרש כקריאה שאדם קורא בספר, אלא כקריאה שאדם קורא למישהו בשמו לבוא אליו. כלומר, שאדם קורא לקב"ה בשמו על ידי התורה, באמצעות התורה.

וּכְבֵן קָטָן הַקּוֹרֵא לְאָבִיו לָבֹא אֵלָיו לִהְיוֹת עִמּוֹ בְּצַוְותָּא חֲדָא וְלֹא לִיפָּרֵד מִמֶּנּוּ וְלִישָּׁאֵר יְחִידִי חַס וְשָׁלוֹם.

וּכְבֵן קָטָן הַקּוֹרֵא לְאָבִיו לָבֹא אֵלָיו לִהְיוֹת עִמּוֹ בְּצַוְותָּא חֲדָא וְלֹא לִיפָּרֵד מִמֶּנּוּ וְלִישָּׁאֵר יְחִידִי חַס וְשָׁלוֹם. המשמעות של הקריאה בתורה מקבלת כאן גוון רגשי ופיוטי משהו. בעולם שבו הקב"ה אינו גלוי האדם הוא הוויה בודדה, והוא מרגיש כילד קטן המוצא את עצמו בודד בעולם גדול ומאיים. ומה עושה ילד כזה? הוא קורא לאביו לבוא ולהיות איתו. האדם אינו רוצה, ואף אינו יכול, להישאר לבדו בעולם, ולכן הוא קורא לאבא שלו. וכיצד הוא קורא? הוא קורא בתורה, ועל ידי התורה הוא יוצר את הצוותא עם אביו שבשמיים.

וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת" . וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תּוֹרָה. דְּהַיְינוּ שֶׁקּוֹרֵא עַל יְדֵי הַתּוֹרָה דַּוְקָא. לְאַפּוּקֵי מִי שֶׁקּוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, אֶלָּא צוֹעֵק כָּךְ: 'אַבָּא! אַבָּא!'

וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמה,יח) . ואמרו חז"ל: וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תּוֹרָה. דְּהַיְינוּ, משמעות הדברים על פי מה שפירש אצל 'קורא בתורה', שֶׁקּוֹרֵא להקב"ה עַל יְדֵי הַתּוֹרָה דַּוְקָא. כלומר, קרוב ה' לכל קוראיו כאשר הם קוראים אותו בתורה דווקא. לְאַפּוּקֵי (להוציא) מִי שֶׁקּוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, אֶלָּא צוֹעֵק כָּךְ: 'אַבָּא! אַבָּא!' מי שצועק כך רק מבטא רגש, מבטא את הגעגועים, ואף על פי שגם זו קריאה, הרי היא קריאה שאינה נשמעת בצד השני, שאינה עוברת אל הקצה האחר של המציאות. מה שאין כן כאשר הקריאה היא בתורה, התורה היא השם, שמו של הקב"ה, ולכן היא זו שיוצרת את הקשר אל מעבר להוויית האדם, אל הקב"ה עצמו.

וּכְמוֹ שֶׁקּוֹבֵל עָלָיו הַנָּבִיא: "וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ כו'" , וּכְמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.

וּכְמוֹ שֶׁקּוֹבֵל עָלָיו הַנָּבִיא: "וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ כו'" (ישעיה סד,ו) , וּכְמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. התורה היא שמו של הקב"ה (ראו בהקדמת הרמב"ן לפירוש התורה). וכאשר אדם קורא בתורה הוא קורא לקב"ה בשמו. מה שאין כן כאשר אדם אינו קורא לקב"ה בשמו אלא סתם כך, אי אפשר לומר שזו קריאה באמת. זה אולי ביטוי של האדם שרוצה לקרוא, וגם לכך יש ערך, אך מכל מקום עיקר הקריאה היא בכלי הנכון, בתורה, כדי שיגיע ויִשָּׁמַע ויעורר את ההמשכה כראוי.

במקום אחר (לקמן פרק מ, וראו בביאור פרק כג) חוזר המחבר על אותו רעיון באופן אחר. דברי הנביא: "הוי כל צמא, לכו למים!" (ישעיה נ,ה) אינם מובנים. לשם מה לומר למי שצמא שילך למים, וכי אינו יודע זאת מעצמו? וגם על פי דרשת חז"ל: "אין מים אלא תורה" (בבא קמא יז,א) אין הדבר מובן. אם אדם רוצה ללמוד תורה – שילך וילמד תורה. לשם מה צריך הנביא לומר לו זאת? אלא שכך צריך להבין את דברי הנביא: "הוי כל צמא" – לקב"ה, "לכו למים" – אין מים אלא תורה. אדם הרוצה לרוות את צימאון הנפש, לא בחוויות של קש אלא בקרבה של אמת, יעסוק בתורה.

וּמִזֶּה יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְּדוֹלָה בִּשְׁעַת עֵסֶק הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל [פֶּרֶק כ"ג].

ולסיום מעיר אדמו"ר הזקן: וּמִזֶּה יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְּדוֹלָה בִּשְׁעַת עֵסֶק הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל [פֶּרֶק כ"ג]. בתורה אפשר לעסוק כמו שעוסקים בכל נושא אחר, כמקצוע או כשעשוע אינטלקטואלי, ללא כל התייחסות רגשית-פנימית אל משמעות הדברים. ולכן, כדי שאדם לא יגיע לכך, הוא צריך להיות מודע למשמעות מה שהוא עושה כשהוא לומד תורה. הוא צריך לחשוב על כך שהעיסוק בתורה הוא בעצם קריאה לקב"ה, בשמו של הקב"ה, שיבוא! שמעתה אין הוא עוד כאדם המצוי בינו לבין עצמו, אלא כאדם העומד אל מול מלך מלכי המלכים הקב"ה, מדבר איתו וחושב יחד איתו; שהדיבור האלוקי מדבר עתה עם דיבורו והמחשבה האלוקית נחשבת עם מחשבתו. שהם מתערבים ונקשרים זה בזה ונעשים הוויה אחת. וכשאדם מודע לכל זאת – בוודאי תיפול עליו "יראה גדולה", שהיא התחושה המתאימה בעת שעוסק בתורה.

הפרק הקודם עסק בתכלית הבריאה של העולם הזה, שהיא להיות לקב"ה דירה בתחתונים – דהיינו גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי דווקא, אשר יושלם בגאולת ימות המשיח ותחיית המתים. ופרק זה עסק בעבודה לשם קיומה של תכלית זו על ידי מעשה האדם לאורך זמן הגלות. כפי שהוסבר, הגאולה השלמה והגילויים שיהיו לעתיד לבוא תלויים בעבודת האדם מישראל בתורה ובמצוות בעולם הזה, כי הגורם של שכר המצווה הוא המצווה עצמה. והוסבר שעבודה זו בכללה היא להעלות לקדושה את כללות קליפת נוגה, שהיא כללות החיות של העולם הזה. שכן כללות ישראל הם כנגד כללות החיות של כל העולם, וכל פרט מישראל יש לו חלק בעולם הזה, כל מה שהוא אוכל ולובש או משתמש בו לשאר צרכיו התלוי בו להעלותו לקדושה. ולכן נאמר, שמצוות הצדקה מקרבת את הגאולה ושקולה כנגד כל המצוות, שכן על ידי מצוות הצדקה מעלים לקדושה חלק גדול יותר מהעולם הזה ומנפשו הבהמית של האדם מאשר בשאר המצוות. בסיום הפרק העיר אדמו"ר הזקן על מצוות תלמוד תורה, שאף בה נאמר שהיא "כנגד כולם", והסביר, שמצוות תלמוד תורה היא כנגד כולם. אך לא כמצוות הצדקה שהיא מעלה מהעולם הזה לקדושה כנגד כל המצוות, אלא בהתקשרות הנפש שיש במצוות תלמוד תורה כנגד כל המצוות, כי כאשר אדם קורא בתורה, הריהו קורא את הקב"ה בשמו להיות עימו בעולם הזה ממש.