וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא שֶׁנִּתְאַוָּה הקב"ה לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.

וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא שֶׁנִּתְאַוָּה הקב"ה לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. מסופר ששאלו פעם את אדמו״ר הזקן מהי תכלית בריאת העולם הזה? והשיב להם תשובה זו, והוסיף: "ועל תאווה אין מקשים קושיות!" תשובה זו, אף שנאמרה בלשון מבודחת, היא תשובת אמת, תשובה המגיעה עד עיקרי תשובותיהם של גדולי הפילוסופים, שלא הוסיפו יותר בנושא זה של תכלית בריאת העולם.

וְהִנֵּה לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה.

כדי להבין את המושג של 'דירה בתחתונים' יש להקדים ולהבהיר את המושגים 'עליונים' ו'תחתונים' לגבי הקב"ה, ושלא ייווצר הרושם כאילו נמצא הקב"ה באיזו קומה עליונה דווקא ואינו נמצא בתחתונה. וְהִנֵּה לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה. ביחס אל הקב"ה, ברור שאי אפשר לדבר על מושגים של מעלה ומטה במובן של מקום או כיוון גאוגרפי. זהו ייחוס חסר כל משמעות לגבי הקב"ה, שמציאותו היא מעבר לתחומים ולהגדרות של זמן ומקום.

כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה

כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה (ממלא כל העולמות בשווה).

אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַךְ יָחִיד, וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה, שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם.

אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַךְ יָחִיד, שלא הייתה כל מציאות אחרת זולתו. וּמְיוּחָד, ללא כל תוספת מעבר להווייתו העצמית. וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה, ה'מקום' האמור הוא ה'מקום' במובן הרחב ביותר, "מקומו של עולם" שעשה הקב"ה בתוך הצמצום, שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם. בריאת העולם היא בריאה בתוך מקום פנוי כביכול מהנוכחות האלוקית. מבחינה זו, לפני שנברא העולם היה הוא קיים לבדו, ללא הגבלות וללא גבולות; לא הייתה כל הוויה מחוץ לו, כל נקודה מעבר להווייתו . "קודם שנברא העולם" אי אפשר הרי לדבר על מקום, לא בבחינה גאוגרפית ואף לא בבחינת הדרגה. אפשר רק לדבר על המקור שאחר כך נוצר ממנו מקום, שאחר כך נוצר ממנו עולם. ובמובן זה, לפני היות העולם – היה הוא מקומו של עולם וכו'.

וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ.

וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ. האמת היא, כמו שאומרים בנוסח התפילה, ש"אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם" – שאין קיום העולם או אי-קיומו עושה בו שום שינוי. לפניו, מבחינתו, קיים הוא לבדו תמיד בכל ההוויה, בין לפני שנברא העולם ובין לאחר שנברא העולם. ההתייחסות אל עולם ואלוקים בנפרד, כל ההתייחסות אל מציאות העולם, בריאתו והנהגתו, היא התייחסות מנקודת ראות אחרת, כפי שייאמר בהמשך.

רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ.

רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ. אם לגבי הקב"ה אין בריאת העולם מהווה כל שינוי, כאמור, הרי לגבי הנבראים בריאת העולם היא השינוי המשמעותי ביותר, התחלת כל ההתחלות של הווייתם.

היחס בין הבורא והנבראים איננו זהה בשני הכיוונים. מה שנכון מצד אחד אינו נכון גם מן הצד השני, ומה שנראה כיסוד המציאות של הנבראים אינו מציאות כלל מצידו של הקב"ה. המסך שבין הבורא והנבראים, בין הקב"ה והמקבלים חיותו ואורו, חוצץ ומסתיר לגבי צד אחד בלבד, ואילו לגבי הצד השני אין הוא קיים כלל. יש מעין דוגמה לזה בעולם הגשמי, סוג של ראי חד–סטרי. מצד אחד הוא ראי, ומצד שני הוא שקוף. המסתכל מהצד של הראי רואה דמות של עצמו ושל עולם שלם על גבי הזכוכית, והמסתכל מהצד השני אינו רואה דבר – מבחינתו אין כל חציצה, אלא יש זכוכית שקופה שאינה מסתירה, שאינה מהווה שום מציאות בפני המסתכל.

שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְּכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ.

שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְּכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ. את ההארה והחיות מהקב"ה לא מקבלים הנבראים ישירות, אלא בתוך לבושים רבים, לבוש על גבי לבוש. הלבושים הללו, כמו הלבושים הגשמיים, מסתירים את התוכן הפנימי, אך מאפשרים בזאת את העברתו החוצה כביכול אל מחוץ להוויה האלוקית, עד לעולמות הנמוכים שלנו. שכן, אם הייתה ההארה האלוקית מאירה בנבראים ישירות, ללא לבוש וללא הסתרה, הם היו בטלים ממציאותם כנבראים.

כְּדִכְתִיב: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: שֶׁאֲפִילּוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים חַיּוֹת אֵין רוֹאִין כו' .

כְּדִכְתִיב: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג,כ), וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: שֶׁאֲפִילּוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים חַיּוֹת אֵין רוֹאִין כו' (ראו במדבר רבה סוף פרשת נשא) . בדרך כלל אנו מפרשים את הפסוק במובן זה שהאדם אינו יכול לראות את האלוקי ולהישאר בחיים. ואולם כאן מפרשים חז"ל בדרך אחרת: כי לא יראני לא האדם ולא החי, ובכלל ה'חי' גם השרפים והאופנים וחיות הקדש. הרי שלא רק האדם, שהוא נשמה בגוף, שהוא מכוסה ומוסתר בתוך המבנים של החומר, אלא אפילו המלאכים, שאין להם גוף חומרי שמסתיר את הרוחני, אלא עומדים בעולם עליון, שמציאות הנוכחות האלוקית ברורה בו, אינם יכולים לראות את המהות האלוקית עצמה.

וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ.

וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, 'השתלשלות העולמות' היא ירידת האור בעולמות ודרך השפעתם זה על זה, מדרגה אחר מדרגה, מדרגה עליונה במדרגה נמוכה ממנה. והיא עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. מהו התהליך הזה של ירידת המדרגות, של עולם תחתון הנובע מעולם עליון? עולם תחתון יותר, נמוך יותר במדרגה, הינו הסתר רב יותר של הבורא מהנבראים. במובן זה, ההבדל בין עולם לעולם, כמו בין דרגה לדרגה ובין אדם לאדם, הוא במספר המסכים המבדילים בינו ובין הקב"ה. ככל שעולם משיג פחות את המציאות האלוקית הוא מוגדר כעולם נמוך יותר. במובן זה, השתלשלות העולמות אינה חדירה של האור האלוקי ממציאות אל מציאות, אלא הסתרה של האור האלוקי, עטיפה אחר עטיפה, דרגה אחר דרגה, עולם אחר עולם.

עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוֹמְרִי מַמָּשׁ.

עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוֹמְרִי מַמָּשׁ. אם לדייק בלשונו של אדמו"ר הזקן, העולם הזה הוא גם 'גשמי' גם 'חומרי' וגם 'ממש'. שלוש הגדרות נבדלות של דרגות זו למטה מזו. "הגשמי" הוא עולם מדיד, שבו כל הישויות ניתנות למדידה מסוימת. אבל דבר מדיד יכול להיות גם דבר שאינו חומרי (כמו במתמטיקה), ולכן מוסיף אדמו"ר הזקן שהעולם שלנו הוא גם "חומרי". ואולם החומר ניתן גם להשגה שאינה חומרית ישירה – בראייה, בשמיעה, במחשבה – ולכן מוסיף אדמו"ר הזקן שהעולם הזה, הגשמי והחומרי, הוא גם "ממש". 'ממש', במובן הפשוט ביותר, הוא זה שאפשר למשש אותו, שהאימות של ישותו נקבע על־ידי חוש המישוש. העולם שלנו אפוא נמוך כל כך, גשמי וחומרי כל כך, שהקביעה אם הוא ישנו או איננו מוכרעת בסופו של דבר על ידי חוש המישוש.

ההדגשה והדיוק בהגדרות העולם הזה חשובים לנו מכיוון שגם אנחנו חלק מהעולם הזה "הגשמי והחומרי ממש". אנחנו אמנם יצורים מורכבים, ויש בנו גם חלקים גבוהים ורוחניים למעלה מהעולם הזה, אבל הכרתנו בכל דרגה מקבלת בהכרח את הדוגמאות ואת המבנים שלה מתוך החלק החומרי שלנו. המאבק המהותי של האדם להתעלות הווייתו הוא משום כך גם המאבק להשתחרר מן ההגבלות הללו, להשתחרר מהתמונות הגשמיות, מהתלות בחוש המישוש, מהתפיסות החומריות של המציאות. לגביו ההגדרות הללו הן יותר מהגדרות של עולם, הן מצביעות על דרכו להתעלוֹת מהעולם הזה ולהידבק באלוקי.

וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בְּמַדְרֵגָה שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל.

וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בְּמַדְרֵגָה שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל. העולם שלנו נחשב לעולם התחתון ביותר, משום שהוא העולם שבו ההסתר של האלוקי הוא הגדול ביותר, שבו החושך הוא כפול ומכופל והאור האלוקי אינו גלוי כלל (אם לדייק יותר, העולם שלנו בכללו הוא העולם הנמוך ביותר מבחינת הסתר האור האלוקי – שעדיין ניתן לגלות אותו; הוא העולם הנמוך ביותר – שעדיין ניתן להעלות אותו).

עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן, נֶגֶד ה' מַמָּשׁ לוֹמַר: "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" ,

עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, הסטרא אחרא, הצד האחר, יכול להיות קיים ופעיל רק כאשר יש הסתר פנים. ובעולם שלנו הסתר הפנים הוא עבה כל כך, עד שֶׁהֵן, הקליפות, קיימות לא רק כמציאות נוספת בשיתוף עם מציאותו של הקב"ה, אלא שהן נֶגֶד ה' מַמָּשׁ (ההסתר והחושך שבעולם הזה מצד עצמו הוא שאין מרגישים בו שהתהוותו הוא מאלוקות, אבל גם אינו מנגד. ועל זה מוסיף – שהיא נגד ה' ממש. כ"ק אדמו"ר זי"ע). לוֹמַר: "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (צפניה ב,טו) , אני קיים ואפס בלתי. העולם שלנו, התחתון שבכל העולמות, הוא חשוך עד כדי כך שהחשכה שלו מתיימרת להיות אור, שאותם ברואים שאינם אלא צללים וצללי צללים מתיימרים להיות מציאות. ולא זו בלבד, אלא שמתיימרים להיות המציאות היחידה הקיימת.

וְהִנֵּה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרַךְ.

לאחר שהוסבר מבחינה מסוימת מהם עליונים ותחתונים לגבי הקב"ה, שאי אפשר לומר שהקב"ה אינו נמצא בתחתונים אלא רק שאינו גלוי בהם, תוסבר עתה המטרה של הירידה הזו, מלמעלה למטה, אל התחתונים. וְהִנֵּה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. תהליך השתלשלות העולמות, שהוא הוא תהליך הבריאה אדיר הממדים, אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרַךְ. העולמות העליונים, עד כמה שהם נעלים הם עדיין עולמות. המושג 'עולם' (ראו ליקוטי תורה במדבר לז,ד ועוד) נובע מאותו שורש ומאותה תפיסה של 'העלמה'. עולם הוא במובן זה המקום שבו המציאות האלוקית נעלמת, שאיננה ניכרת בשלמות. גם העולמות העליונים הם אפוא עולמות שאין בהם גילוי אלוקות בשלמות מ"אור פניו יתברך", ומשום כך אין בהם כשלעצמם הצדקה לקיומם, שהרי כשלעצמם הם אינם מציאות שלמה.

כל עולם הוא התרחקות מן השלמות המוחלטת של ההוויה האלוקית. כל נקודה במערכת הגדולה של השתלשלות העולמות היא לכן פחותה מנקודת הראשית, מאור פניו יתברך, ולכן אינה יכולה להוות את סופה ותכליתה של המערכת. אי אפשר לומר שהקב"ה יצר מערכת כל כך מורכבת כדי לקבל פחות ממה שניתן בה. ולכן, כפי שייאמר בהמשך, התכלית חייבת להיות משהו של תוספת על הראשית, של יתרון המגיע עד לעצמות שלמעלה מנקודת ההתחלה של ההשתלשלות.

אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן.

אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן. מבחינה פורמלית, כאשר מסתכלים על השתלשלות העולמות כמכלול, כעל מערכת שיש לה כיוון, מ"אור פניו יתברך" ועד לעולם הזה התחתון שבכל העולמות, הרי כל נקודה שבין שני הקצוות היא רק מתווכת, אמצעי של העברה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. ולכן, את התכלית של הנקודה הגבוהה ביותר יש לחפש דווקא בנקודה הנמוכה ביותר, שהיא ב"עולם הזה התחתון" מכל העולמות. אכן, כפי שיראה המחבר בהמשך, דווקא בנקודה זו טמונה אותה נקודה של יתרון.

שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא .

שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא (כאשר ייכפה הצד האחר ויתהפך החושך לאור) . הביטוי "שכך עלה ברצונו יתברך וכו'" הוא צורה אחרת של הביטוי "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", והוא מבטא אותו רעיון, שאין אנו יכולים לעמוד על טעם הדבר מדוע יש לו נחת רוח מכך ש"אתכפיא סטרא אחרא" דווקא, ושהאור יבוא מהחושך דווקא.

את הנקודה הזו, "שנתאווה הקב"ה", של הרצייה האלוקית הראשונית כשלעצמה, לא ניתן להסביר מבחינה עקרונית. מכיוון שמכוחה נברא העולם היא אינה חלק ממציאות העולם, ובדברים שבעצם אינם קיימים בתוך המציאות שלנו אין אנו יכולים לדון כלל. ואף על פי כן, גם אם אין אנו יכולים לדון ברצייה האלוקית כשלעצמה, אנו יכולים לדון בהתגלותה בתוך העולמות. אנו יכולים לקבל עליה מושג כיסוד וכתכלית של העולמות שאנו מצויים בהם ומכירים אותם.

שֶׁיָּאִיר אוֹר ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.

שֶׁיָּאִיר אוֹר ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. האור ניכר ומתגלה ביתר שאת דווקא כשהוא עומד אל מול החושך, יותר מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. כפי שנאמר, גם בעולמות העליונים אין האור האלוקי גלוי לגמרי. כל עולם, באשר הוא עולם, אינו יכול לשאת הארה מעבר לדרגה מסוימת של חשיפה. תמיד צריכה להיות התאמה בין האור הפנימי ובין הכלי. אם אין התאמה כזו, אם ההארה היא מעבר ליכולתו של הכלי לקבל – הכלי יישבר, כפי שכבל חשמלי יישרף אם יעבור בו זרם גבוה ממידתו.

עולם ואלוקים הם תמיד ניגודים. יש ביניהם סתירה של מהות שאי אפשר להם להתקיים יחד. עולם יכול להתקיים כאשר האלוקי נעלם כביכול, רק כאשר העולם איננו יודע ואיננו מרגיש את המהות האלוקית. אם לומר זאת בלשון אחרת, קיומו של כל עולם הוא פיקציה, והוא ממשיך ומתקיים כל זמן שהוא אינו יודע זאת. ברגע שנודע לו שהוא פיקציה – הוא מפסיק להתקיים.

הצורך הזה להסתיר את האור האלוקי כדי לשמור על הקיום, "שלא יבטלו במציאות", הוא צורך קיומי של כל העולמות, עליונים ותחתונים, אולם הוא ניכר יותר בעולמות העליונים. בתלמוד (חגיגה יג,א) מסופר על "תינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל, והיה מבין בחשמל, ויצאה אש מחשמל ושרפתו. ו(כיוון שראו חכמים שכך) בקשו לגנוז ספר יחזקאל. אמר להם חנניה בן חזקיה: אם זה חכם – הכל חכמים הם?!" כלומר, החשש שאדם יקרא בספר יחזקאל ויישרף בדבקות של חיות הקודש אינו חשש שצריך להביא אותו בחשבון של חיי העולם הזה (ואכן, מטעם זה לא נגנז ספר יחזקאל). היו אמנם אנשים, מזמנים קדומים ועד לדורות אחרונים ממש, שידוע עליהם שמתו ממש בתוך תהליך הדבקות באלוקי, אולם בוודאי אין זה חשש מצוי בעולם שלנו כמו בעולמות העליונים. בעולמות העליונים היחס שבין האור והכלי הוא עדין יותר, המחיצה דקה ורגישה יותר, וכל שינוי ביחס הזה, כל תוספת של אור, גורמת לאותו עולם שיימוג וייעלם בתוך ההארה האלוקית.

ולכן, משום שהעולמות העליונים אינם יכולים לשאת כל שינוי ותוספת בהתגלות האלוקית, זהו תפקידו של העולם שלנו, הנמוך בכל העולמות. יתר על כן, תכליתו של העולם הזה אינה רק להשתוות לעולמות העליונים, אלא להוסיף בו הארה אף יותר מההארה שבעולמות העליונים. דווקא בתוך העולם שלנו אפשרי הדבר, כתוצאה מהפרדוקס של הפיכת החושך לאור. כשגם ההסתר יהיה אור – אפשר שתהיה בו הארה אלוקית שאין לה גבולות ואין לה הגדרות כלל.

וְלָזֶה נָתַן הקב"ה לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת 'עוֹז' וְ'כֹחַ', וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שהקב"ה נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא. שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה', הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ.

וְלָזֶה נָתַן הקב"ה לְיִשְׂרָאֵל, שהם הפועלים זאת בעולם הזה, התחתון שבכל העולמות, אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת 'עוֹז' וְ'כֹחַ', וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (סנהדרין קי,ב), שהקב"ה נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא. ומדוע הם צריכים שיינתן בהם כוח מיוחד לכך? – שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה', הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ. ההארה האלוקית שתאיר בעולם הזה לעתיד לבוא ('דירה בתחתונים') תהיה במובן מסוים התגלות של המהות האלוקית בעצמה, בלי שום לבוש והסתר. כפי שנאמר, הקיום של כל ברואי עולם תלוי בכך שיש העלם של המהות האלוקית, כביכול חלל פנוי מאלוקות, שבתוכו יכולה להתקיים מציאות. ומה שנאמר כאן הוא, שהתורה הנקראת 'עוז' היא כוח מיוחד שנותן הקב"ה בצדיקים (ובמובן זה כל ישראל, כמו שכתוב: "ועמך כולם צדיקים") , שיוכלו להישאר במציאותם, שלא יתבטלו במציאות, שיוכלו להישאר מהויות מכירות ומודעות, גם כאשר האור האלוקי יתגלה בעולם בכל עוז וישרוף כל מציאות אחרת.

כְּדִכְתִיב: "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ]. וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ"

כְּדִכְתִיב: "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל,כ) [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ]. "מוריך" הוא הקב"ה, ולעתיד לבוא "לא יכנף עוד", לא יתכסה עוד בכנף של לבוש, שלא יסתיר ממך את פניו. " וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (שם). אז תהיה התגלות של המהות האלוקית בעצמה, בלי הסתר ולבוש.

וּכְתִיב: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וגו'" ,

וּכְתִיב: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וגו'" (ישעיה נב,ח) , את ההוויה האלוקית. לא כפי שאנו משיגים היום בהשגה שאינה ישירה, דרך מסכים ומתווכים, אלא 'עין בעין', בהשגה ממשית, ישירה, מיידית ולא מצועפת.

וּכְתִיב: "לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וגו' כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וגו'" .

וּכְתִיב: "לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וגו' כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וגו'" (ישעיה ס,יט-כ) . כתובים אלה מתארים את ההתגלות האלוקית של אחרית הימים, שפירושה הורדת כל המחיצות שבין עולם לאלוקים. בדרך כלל, כאשר מוסרות המחיצות בין עולם ואלוקים – העולם מפסיק להיות עולם. אך יוצא מהכלל הוא העולם שלנו, שבו יכולה להמשיך להיות הוויה יחד עם הגילוי האלוקי. דרגה זו היא היא האמורה במילים אחרות בתחילת הפרק, ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". לשם זה צריך היה לברוא את העולם שלנו, התחתון ביותר, החומרי, כדי שהקב"ה יוכל כביכול לגלות בתוכו את עצמו.

וְנוֹדַע שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים – הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאוֹת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ.

וְנוֹדַע שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים – הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאוֹת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ. העולם הזה נברא כדי להגיע לתכלית מסוימת, והיא – העולם שיהיה לאחר ימות המשיח, כשיחיו המתים. תכלית זו, כפי שיבואר בהמשך, היא במובן מסוים נקודת הסיום של העולם הזה, אך יחד עם זאת היא עדיין נמצאת בתוך ההגדרות שלו, שכן היא צומחת ונובעת מקיומו של העולם הזה כפי שהוא כיום. וכפי שנאמר בתחילת הפרק, תכלית בריאת העולם היא להיות לו 'דירה בתחתונים', כאשר הקב"ה בעצמו, לא בכיסוי ולא בהסתר, יהיה מצוי וגלוי בתוך המקום של העולם התחתון הזה.

הַגָּהָה

(וְקַבָּלַת שָׂכָר עִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיעִי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִיקּוּטֵי תוֹרָה מֵהָאֲרִ"י ז"ל)

(וְקַבָּלַת שָׂכָר עִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיעִי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִיקּוּטֵי תוֹרָה מֵהָאֲרִ"י ז"ל) כדרכו בספר, מתייחס אדמו"ר הזקן בהגהה לעניין החורג ממהלכו של פרק זה. בפרק נאמר שימות המשיח ותחיית המתים הם תכלית עבודת האדם לעשות לקב"ה דירה בתחתונים. המהות אינה אפוא הגילוי של אור אין סוף, אלא עבודת האדם, שתהיה אז לעשות לו דירה בתחתונים, וההתגלות שתהיה באותה עת – ש"לא יכנף עוד מוריך" ו"עין בעין יראו" – אינה עיקר השכר על עבודה זו אלא חלק מהעבודה עצמה, בבחינת "שכר מצווה מצווה". ולכן מוסיף אדמו"ר הזקן ומעיר, שעיקר השכר, השכר האמיתי, שייתן הקב"ה על העבודה של עשיית ה'דירה בתחתונים', הוא עניין נוסף, והוא השכר שיהיה באלף השביעי, שהוא במובן מסוים אף למעלה מחיי עולם הבא.

וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה.

וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה. במתן תורה היה מעין דבר זה שיהיה בתחיית המתים, לאמור היות לו דירה בתחתונים. ההתגלות האלוקית בשעת מתן תורה הייתה של "אנכי ה' אלהיך וגו'", של המהות האלוקית שמעבר לכל הלבושים והמסכים, אבל תוך כדי קיומו של העולם הזה הגשמי ובתוכו.

כְּדִכְתִיב "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלוֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" . "הָרְאֵתָ" – מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית.

כְּדִכְתִיב (ככתוב) על מתן תורה: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלוֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד,לה) . ואם מדייקים במשמעות המלים, "הָרְאֵתָ" – מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית. את הכתוב "אתה הראת לדעת" אין המחבר מבין כמליצה, במובן של 'הוכיחו לך', אלא פשוטו כמשמעו, שההתגלות האלוקית בעולם הייתה באופן שאפשר היה לחוש בה בחושים גשמיים, לא בהוכחות פילוסופיות, ואף לא באותות ובמופתים שמחוץ לגדר הטבע, אלא בראייה גשמית ממש, כפי שיהיה לעתיד לבוא ש"עין בעין יראו".

כְּדִכְתִיב: "וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת" . רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע.

כְּדִכְתִיב: "וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת" (שמות כ,טו) . וכמו שפירשו: שהיו רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע. ההתגלות האלוקית שבמתן תורה הייתה במובן מסוים אף ישירה יותר מההרגשה החושית הרגילה (שרואים את הנראה ושומעים את הנשמע). זו הייתה התגלות שלא היה בה הסתר כלל, אלא תחושה בלתי אמצעית עד כדי כך שרואים את הנשמע ושומעים את הנראה, הרגשה ישירה וממשית של המהות האלוקית, הבוקעת את גבולות החושים הרגילים.

וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא "אָנוֹכִי" כו' וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וְכִדְפֵירֵשׁ בַּתִּיקּוּנִים דְּלֵית אֲתָר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כו' .

וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (שמות רבה פרשה ה,ט): מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא "אָנוֹכִי" כו', וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וְכִדְפֵירֵשׁ בַּתִּיקּוּנִים (תיקוני זהר תיקון כב [סד,ב]): דְּלֵית אֲתָר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כו' (שאין מקום שלא היה מדבר ממנו עימם) . הדיבור האלוקי במתן תורה היה נשמע לא רק מצד אחד, אלא מכל צד שאדם היה מסתכל אליו היה שומע ממנו את הדיבור, לא מהר סיני דווקא, לא מנקודת מוקד נסתרת כלשהי, אלא מארבע רוחות, מלמעלה ומלמטה, מבפנים ומבחוץ. זו הייתה התגלות שפרצה את גבולות המקום, התגלות ישירה, בלתי אמצעית, שמעבר לגדרי ההשגה הרגילים, שמעבר לתפיסת החושים ואף מעבר לתפיסת המקום והזמן; זו הייתה התגלות מעין זו שתהיה לעתיד לבוא, לעת אשר "לא יכנף עוד מוריך", בהסרת כל לבושי העולם הזה התחתון והגשמי; זו הייתה התגלות שלא קיבלה בעצם שום צורה חומרית, ורק בני האדם תרגמו אותה לצורות חומריות, לראייה, לשמיעה ולכל חוש גשמי. ומשום כך הופיע הדיבור מכל צד שאדם הקשיב אליו, וקיבל כל צורה חומרית שאדם מוכן היה לקלוט אותה.

התגלות באופן זה, כפי שהייתה במתן תורה וכפי שתהיה לעתיד לבוא, היא ההתגלות של 'דירה בתחתונים'. שכן, היא התגלות בתחתונים, במקום הגשמי הנתפס בחושים הגשמיים, ויחד עם זאת, כיוון שהיא התגלות של אין סוף, היא באותה שעה גם מבטלת את ההגבלות הללו – בין מקום למקום, בין חוש לחוש.

וְהַיְינוּ מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה.

וְהַיְינוּ מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה. עניין זה, שעשרת הדיברות הם כללות כל התורה, מופיע בפרט אצל רב סעדיה גאון, שפירש באזהרות שייסד לכל דיבר ודיבר מצוות התלויות בו. וכן כתב רש"י (שמות כד,יב), ש"כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן".

שֶׁהִיא, פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם, הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל.

שֶׁהִיא, התורה פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם, בפנימיות הרצון הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל. הסתר הפנים קיים בבריאה, בעולם, אבל בתורה אין הסתר פנים, כי התורה היא בעצמה גילוי פנים, גילוי פנימיות הרצון האלוקי. התורה שבידינו אמנם מלובשת במילים ובצורות שגם בהיותנו בהסתר הגוף והעולם הזה אנחנו מסוגלים להשיג, אבל אין זה הסתר פנים, אלא רק העברת דברים מלשון ללשון. ואף על פי שאין אנו חשים בתורה הנגלית לנו את המהות האלוקית הפנימית, מכל מקום, אין בתורה שום עיוות והסתר, אלא רק תרגום ישיר של אותם הדברים עצמם.

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ תּוֹרַת חַיִּים" .

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ תּוֹרַת חַיִּים" (מברכת 'שים שלום' בתפילת שמונה עשרה) . התורה ניתנה באור פנים, לאמור בהתגלות שלמה שאין בה כל הסתר והחשכת פנים, שיש בה כביכול ראיית פני ה', פנים אל פנים.

וְלָכֵן, הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר, פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כו'.

וְלָכֵן, משום שהייתה ההתגלות האלוקית בשלמות כזו, שהייתה ממלאת את כל המציאות, שלא היה מקום נסתר ממנה, הָיוּ ישראל בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (שבת פח,ב), שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר, מעשרת הדיברות, פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כו'. כאשר מתגלה זה אשר "לא יראני האדם וחי" אי אפשר לאדם להמשיך לחיות. ולא רק האדם, אף כל מציאות אינה יכולה להישאר במציאותה כל עוד המציאות האלוקית גלויה. כאשר מוּסרים כל ההסתרים וההחשכים, מתבטלות כל המציאויות הקיימות בצללים, ולא נותרת אלא המציאות האלוקית לבדה.

אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הקב"ה לָהֶן בַּטַּל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא עוֹז. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כו'.

אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הקב"ה לָהֶן בַּטַּל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים (שבת שם), וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא עוֹז. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כו'. מעמד הר סיני היה כעין פריצה לרגע של העולם הבא אל תוך העולם הזה. כמו באחרית הימים, בזמן התחייה, כך גם בזמן מתן תורה נוצר אותו מבנה דו קוטבי של 'דירה בתחתונים'. מצד אחד הסרת כל ההסתרים וההחשכים וזריחת אור ה' לבדו במציאות, ומצד שני, כדי שהמציאות תישאר קיימת, כדי שבני האדם יישארו באיזו דרגה של קיום, חלה גם הנצחה של המציאות הקיימת, של נפש בגוף, של אלוקי בגשמי. חל תהליך של מעין תחיית המתים, כמו שדרשו חכמים: "אל תקרי חָרוּת (על הלוחות) אלא חֵירות... חירות ממלאך המות" (שמות רבה פרשה מא,ז), וכמו שיהיה באחרית הימים ש"בלע המות לנצח" (ישעיה כה,ח). מתן תורה הוא התגלות אלוקית ש"על כל דיבור פרחה נשמתם", ויחד עם זאת הוא גם נתינת הכוח להמשיך ולשאת את הגילוי הזה תמיד. התורה שקיבלנו ושאנו עוסקים בה בכל עת היא עצמה גם הגילוי וגם הכוח לשאת את הגילוי, היא עצמה מהווה את הכוח המאפשר לראות את ה' ולא למות, היא בונה את הגוף שיכול לקבל את הגילוי ולא להתפרק ולא להתבטל.

רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא, וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם

רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא, הוא חטא העגל, וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם כולו. במתן תורה נפתח העולם כולו להארה האלוקית באופן שבטלו המגבלות הגשמיות של העולם, במקום, בזמן ובהוויה, באופן שהייתה המציאות כולה מכירה את המהות האלוקית פנים בפנים. אך לאחר החטא (שנתקלקלה נקודת התמצית של העולם, היא כנסת ישראל) חזר העולם ונתגשם, במובן זה שחזרו הגדרות העולם הגשמי להגביל את ההארה האלוקית ולהסתירה.

עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה'.

עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה'. החזון לעתיד לבוא אינו של ביטול החומר אלא של זיכוך החומר. זיכוך החומר, כמעט כמשמעו המילולי, הוא הפיכתו של החומר לשקוף. בזמן הזה מהווה מציאות החומר את האטימה הכבדה ביותר בפני ההארה האלוקית, והחזון לעתיד הוא לא ביטולה של אותה מציאות גשמית, אלא הפיכתה מכלי שאוטם לכלי שמאיר את ההארה האלוקית, שהעצמות האלוקית כביכול מתגשמת בו.

שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז.

שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז. שבכוח התורה יוכלו ישראל לקבל את ההארה האלוקית וגם להכיל אותה מבלי להתבטל ממציאותם.

וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל, יַגִּיהַּ חֹשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן. כְּדִכְתִיב: "וְהָלְכוּ גּוֹיִים לְאוֹרֵךְ

וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל, על ידי התורה שנקראת עוז, יַגִּיהַּ חֹשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן. כְּדִכְתִיב: "וְהָלְכוּ גּוֹיִים לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ" (ישעיה ס,ג).

וּכְתִיב: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'"

וּכְתִיב: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'" (שם ב,ה). שיאיר אור ה' גם לאומות העולם, והם יאמרו לישראל: "לכו ונלכה וגו'" – לכו אתם תחילה, ונלכה על יד זה גם אנחנו אחר כך באור ה' (ליקוטי ביאורים).

וּכְתִיב: "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו

וּכְתִיב: "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (שם מ,ה). "כל בשר" – אפילו אומות העולם – יראו "כי פי ה' דבר". ומבואר בחסידות, שהם יראו את המאמר האלוקי מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, הפועלים בתוך העולם, מחיים אותו ומהווים את מציאותו.

וּכְתִיב: "לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ" .

וּכְתִיב: "לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ" (שם ב,כא. בשינוי) . הם הגויים שלא יוכלו לשאת את המעמסה של הגילוי האלוקי, שלא כישראל שהם עטופים בעוזה של תורה (ולא יצטרכו לבוא בנקרת הצורים וכו'. מביאור הרש"ג).

וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וגו'" .

וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וגו'" (מתפילת ראש השנה) . הופעה זו היא התכלית האחרונה והשלמה של מציאות העולם, שבתוך החושך הכפול והמכופל, "יושבי תבל ארצך", תתגלה המלכות האלוקית "בהדר גאון עוזך", כלומר בתורה שנקראת 'עוז', באופן שיכירו הכול "כי פי ה' דיבר".

פרק זה עסק בתכלית בריאת העולם הזה, שהיא להיות לקב"ה דירה בתחתונים. כפי שהוסבר, כיוון שהקב"ה כשלעצמו נמצא בעליונים ובתחתונים ובכל זמן בשווה, כל המשמעות של 'דירה בתחתונים' היא לגבי התחתונים, להתגלותו של הקב"ה בתחתונים, שיכירו ויחושו בכך. יחד עם זאת, התחתונים צריכים להישאר תחתונים, שאם לא כן לא תהיה זו 'דירה בתחתונים'. מי שפורץ ועולה מעל לכל המסכים לא מקיים את התכלית של 'דירה בתחתונים'. היו שהסבירו כך את חטא בני אהרן. יש חטאים מכוערים ויש חטאים 'יפים', והחטא של בני אהרן, של היציאה מהעולם התחתון, הוא אולי החטא היפה ביותר, ה'חטא' שיכול לחטוא רק אדם קדוש – אך הוא עדיין חטא (אף שבתרבויות אחרות נחשבת נקודה זו לפסגת הקדושה), שכן "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", והוא משתמט, לא ממלא את המוטל עליו.

כפי שהוסבר, 'דירה בתחתונים' כעת אינה מציאות, אלא רק אתגר, עבודה, להכין את העולם הזה כדי שיהיה הדבר לממשות לעתיד לבוא, דרך המעמד של מתן תורה (שהיה לשעה מעין אותה מציאות של 'דירה בתחתונים') ודרך קיום התורה והמצוות בעולם הזה לאורך כל הדורות עד עת קץ. המבנים של תורה שאנו בונים בנפש ובעולם, במשך שנים, במשך דורות רבים, הם סוג של קוד התייחסות בינינו ובין הקדושה העליונה. אט אט, בתוך הלימוד וההתעסקות, מתקרבים לדרגה מסוימת שבה הקוד העלום יתחיל להיקרא, שבה יתגלה לפתע כל מה שהיה נסתר, והתורה והמצווה תארנה את העולם כולו שיתחיל לספר עימם את כבוד ה'.

האדם שעוסק בתורה ובמצוות עוסק במובן מסוים בעשיית סדר בעולם. את העולם הבלתי מסודר הוא הופך לעולם מסודר. דוגמה מעולם החומר היא כאשר ממגנטים ברזל. כל מה שיש במגנט היה קודם בברזל. החלקיקים הם אותם חלקיקים עצמם, אלא שאותם כוחות וחלקיקים שהיו מפוזרים קודם בצורה אקראית מסתדרים עתה בסדר שיש בו משמעות. העולם שלנו מלא 'רעשים' שאינם מאפשרים לשמוע כלום, וכאשר מסדרים אותו הוא הופך את הרעשים לדיבור. העולם יכול להיות מסתור ויכול להיות דיבור, והתורה היא זו שעושה את השינוי המתמיד בעולם מרעש לדיבור, מהסתר לגילוי, צו לצו קו לקו, עד אשר יהפוך העולם כולו מחושך לאור.