חזור
לקוטי אמרים
פרק לדוְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת שֶׁהָאָבוֹת, הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה .
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת שֶׁהָאָבוֹת, אברהם יצחק ויעקב, הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה (בראשית רבה פרשה מז,ח) . כלומר, האבות היו במדרגה שלא היה הבדל בינם ובין המרכבה של מעלה, המתוארת בחזונו של הנביא יחזקאל. אין הם רק 'כמו המרכבה' אלא "הן הן המרכבה". ה'מרכבה' במובן זה היא הכלי שעליו יושב
שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים, בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ.
אכן מוסבר
וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ.
וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ. אחרי האבות (ומכוח האבות) כל נביא לפי מדרגתו, כאשר הוא מתנבא, נעשה כמו מרכבה לשכינה. כלומר, אישיותו הפרטית בטלה באותה שעה אל מול המציאות האלוקית, והוא משמש כלי שדרכו מדבר הקב"ה בתוך המציאות של אותו עולם שבדרגתו.
וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה,
וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בהתבטלותו לאור האלוקי, הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, על מדרגות האבות והנביאים כולם.
שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
וּמֵעֵין זֶה, זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כו' . שֶׁ הוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּמֵעֵין זֶה, מעין דרגת המרכבה של האבות והנביאים זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, להיות כלי להשראת השכינה בהתבטלות מציאותם, בהכרה ובהרגשה ממש. רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר מעשרת הדיברות פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כו' (שבת פח,ב) . ועניין זה שֶׁפרחה נשמתם הוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל. לכל אדם יש אישיות פרטית, רציות, חשקים וחלומות, שבה הוא מתקיים בתוך המציאות. וכאשר בני ישראל קיבלו את התורה ונגלה אליהם הדיבור האלוקי, המהות הפנימית של המציאות, פרחה נשמתם עם כל דיבור ודיבור, במובן זה שלא נשארה בהם ממציאות עצמם כל עיקר. בשעה שאדם מרגיש את הנוכחות האלוקית הוא אינו יכול עוד להתייחס לכל דבר אחר, הוא אינו מתפקד עוד בתוך העולם הזה. המציאות כולה נמלאת בהארה האלוקית הפועלת גם בו. בתיאורים של תהליך הנבואה
לָכֵן, מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן, וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.
לָכֵן, כיוון שלא יכלו לשאת את השראת השכינה באופן הזה, מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן, וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. המשכן היה מעין תחליף. מתחילה צריך היה להיות "אהל שִכן באדם" (תהלים עח,ס). כלומר המקום שבו שורה השכינה היה צריך להיות בתוך האדם – 'ושכנתי בתוכם', בתוך כל אחד ואחד,
לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ שֶׁהוּא, גִּילּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן .
לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ שֶׁהוּא, עניין השראת השכינה הוא גִּילּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (פרקים נב-נג) . מה משמעות הדבר, שמקום מסוים הוא מיוחד להשראת השכינה? והלוא "מלא כל הארץ כבודו" ואין מקום בלא שכינה! זאת ועוד, השכינה היא נשמת החיים של כל המציאות, ואי אפשר שתהיה מציאות בלא שכינה בתוכה. אמנם, כפי שמבואר בכמה מקומות (ראו אגרת הקדש סימן כה, דף קמא), צריך להבחין בין המושג 'התלבשות השכינה', המורה על השכינה המצויה בכל דבר, בבחינת 'ממלא כל עלמין' להחיותו ולקיימו (ואפילו ברע, ואפילו בגוי רשע, כמבואר באגרת הקדש שם), ובין המושג 'השראת השכינה' המבטא כאמור כאן את "גילוי יחודו יתברך". השראת השכינה פירושה התגלותה של מציאות השכינה בדבר, לא בבחינת המסתורין, הנעלם, אלא בגלוי ובמוחש. 'קודש הקודשים' הוא במובן זה המקום המסוים בתוך המציאות שבו מתגלה השכינה, לאמור האחדות האלוקית כמקפת הכול וכמצויה בכל מקום.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין להקב"ה בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ. הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ. אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אמרו חז"ל (ברכות ח,א): אֵין להקב"ה בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ. 'לשבתו' אין פירושו שלקב"ה אין כביכול מקום להיות בו, אלא המכוון הוּא לגילוי עניין זה של יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ. הקב"ה הרי מצוי בכול, ממלא את הכול וסובב את הכול, אבל לא כל חלקי המציאות חשים בכך. יש אנשים מיוחדים שהם 'מרכבה', ויש מקום מיוחד שהוא "מכון לשבתו" ושם מתגלה ייחודו יתברך. וכשאין מקום כזה, לאמור משחרב בית המקדש, אין להקב"ה בעולמו כלי לגילוי ייחודו אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה. המקום שבו נוצר קשר אל ייחודו של ה', המקום של השראת השכינה, איננו עוד בתוך המקום הגאוגרפי, אלא בתחום אחר של מציאות, בתוך 'ארבע אמות', המרחב של זמנו ושל עיסוקו של האדם הלומד את ההלכה. במרחב הזה בלבד יש עתה גילוי של הייחוד האלוקי האמיתי, ובאופן הזה אפשר, בלימוד ובקיום ההלכות בפועל, לבנות עימו קשר ולהיות בצוותא איתו.
שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ.
שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. העצמות האלוקית, האני האלוקי, המתגלה בקודש הקודשים, מתגלה באופן אחר ברצון ובחכמה האלוקית שמבטאת ההלכה: כך בדיוק רוצה הקב"ה! אם יוצאים מארבע אמות של הלכה מאבדים את קשר הרצון והחכמה האלוקית שמגיע עד למטה. רק בתוך "ארבע אמות של הלכה" הנוכחות האלוקית היא גלויה והרצון האלוקי ברור ומתברר – מה עלינו לעשות, לומר ולחשוב כדי להיות איתו.
גילוי הרצון האלוקי שב'ארבע אמות של הלכה' אינו תלוי בשימוש בהלכות הללו: אם אפשר לקיימן או אי אפשר, אם זה עניין מצוי שיש לקיימו בכל רגע או עניין שלא היה מעולם במציאות וגם לא יהיה לעתיד לבוא.
וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ. זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ, כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ.
וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ. כאשר אדם מעמיק במחשבתו בעניין הייחוד האלוקי, עד כמה שנפשו יכולה להשיג, והוא יחוש בצורך להתבטל כלפי ה'אני' האלוקי ולבטל את ההסתר והחושך אל מול אחדות ההוויה האלוקית, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ, כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ. תאורטית, אדם שכוח שכלו ושורש נשמתו גבוהים דיים, כאברהם אבינו וכמשה רבינו, אינו צריך מקדש, כי הוא בעצמו מקדש. לכן נקרא אוהלו הפרטי של משה, שבו היה יושב ומתבודד, 'אוהל מועד', בדיוק כמו המשכן (שמות לג,ז). מפני שמשה בעצם הווייתו הוא קודש הקודשים, ששכינה מדברת מתוך גרונו בכל מקום שהוא עומד בו כמו 'מבין שני הכרובים'.
מובן אפוא, שכל אדם המעמיק מחשבתו בעניין זה, מצד אחד במעלת המרכבה, של היות מרכבה ומשכן לה' אחד, ומצד שני בדרגתו ובמקומו שלו כעת, מגיע בשלב מסוים למסקנה זו: אמת היא שאברהם אבינו יכול היה להיות מרכבה לשכינה, ושמשה רבינו יכול היה להיות עצמו מקדש, משום שהייתה בהם התרכובת הזו של כוח השכל ושורש הנשמה. אבל אני, שאין שכלי מגיע ואין נשמתי מגעת, אינני יכול לצפות לזה שאהיה מקדש, שגופי ונשמתי יהיו מרכבה ומשכן לייחוד האלוקי, שכן אינני מסוגל להחזיק את המקדש בתוכי.
בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ.
בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ. שגם אם הוא יכול להגיע למעין אותה הרגשה, אין הוא יכול להגיע לכך "באמת לאמיתו". 'באמת לאמיתו' פירושו שיהיה זה קשר בלתי משתנה. גם אם אין לאנשים כוח השכל ושורש הנשמה בשלמות, אם נשמתם שייכת (וכל ישראל יש להם חלק) לעניין ואם הם עובדים בו, ייתכן שיגיעו מפעם לפעם להרגיש את הקדושה. אמנם כדי שיהיה הדבר באמת לאמיתו הוא צריך להישאר כך, ולא להשתנות בהתאם לזמנים ולנסיבות. שאת ריכוז הקדושה שאדם מרגיש בנעילה של יום כיפור הוא ירגיש גם בקריאת שמע שעל המיטה בליל תשעה באב. הנקודה הזו, של באמת לאמיתו, של הרגשה ומהות שאינה משתנה, נחשבה תמיד בחסידות לשבח גדול. בקוצק דיברו על 'אדם ישר', שהוא כולו חטיבה אחת מראשו ועד לרגליו; בחסידות חב"ד דיברו על הנקודה של ה'עצמי', שאדם הגיע לנקודת אישיות כזו שאינה משתנה, שאינה עוברת עוד את השלבים של תרגול ולימוד, של עלייה וירידה, משום שהיא חלק ממהותו הפנימית כמו החיצונית של האדם (ראו ספר המאמרים אדמו"ר הרש"ב, תרע"ח, עמ' יב).
מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִּילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ כְּלָל וּכְלָל, שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם וְלֹא שֵׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים.
מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִּילִי תְּפִיסָא (שאין המחשבה שלי תופסת) וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ כְּלָל וּכְלָל, שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם וְלֹא שֵׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים. לא רק שאיני יכול להשיג את המציאות האלוקית כפי שהשיגו האבות (שהיו מרכבה), אין אני משיג אפילו שמץ ומעין השגה זו.
תאורטית, הדרך של ההתייחסות האינדיבידואלית הישירה אל האלוקי פתוחה בפני כל בני האדם. הדרך של האבות והנביאים, של היות מרכבה לשכינה, אינה נעולה מפני שהדבר אסור, אלא מפני שרק מתי מעט יכולים להגיע לכך. ההגבלה היא אובייקטיבית. אי אפשר לתבוע, לא אדם מעצמו ולא מאחרים, מה שאינם מסוגלים. אדם צריך להעריך את עצמו ואת יכולתו, לדעת שאין הוא שייך לזה, ואז הוא צריך לדעת מה בכל זאת עליו לעשות כדי להגיע להתקשרות באמת לאמיתו עם הקב"ה.
אִי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה,
אִי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, כיוון שאיני יכול להיות בעצמי מקדש, אני צריך להיכנס אל תוך המקדש שלו. והמקדש שלו הוא כעת לא במקום גאוגרפי אלא בתוך התורה, בתוך ארבע אמות של הלכה. כשאדם עוסק בתורה הוא נכנס אל מקדשו של הקב"ה.
כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי.
כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי. לכל אדם, גם זה אשר תורתו אומנותו, יש הגבלות מסוימות, שאין הוא יכול להימצא בתמידות בתוך מקדש זה של ארבע אמות של הלכה. אבל לכל אדם יש זמן של פנאי (שאין הוא מוכרח לעסוק בו בדברים אחרים), ובזמן הזה, שהוא יכול, הוא נדרש להיות בארבע אמות של הלכה, במקדש ה', ולשהות בו.
בִּקְבִיעוּת עִתִּים. בַּיּוֹם ו בַּלַּיְלָה, כַּדָּת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה.
בִּקְבִיעוּת עִתִּים. לעניין זה אין די בנקודות זמן רופפות, צריך לקבוע זמנים קבועים גם בַּיּוֹם וגם בַּלַּיְלָה, כַּדָּת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אֲפִילּוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אֲפִילּוּ לא שנה אדם אלא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית ופרק אחד ערבית – קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (מנחות צט,ב). גם אדם שעסוק ומטופל בכל מיני התחייבויות, ואין לו פנאי מלבד זמן כלשהו בבוקר ובערב ללמוד דבר כלשהו מדברי התורה, נחשב לו הדבר כאילו הגה בה יומם ולילה. שהרי אם היום והלילה הפנימיים שלו הם כולם קודש לתורה, הם קושרים את חייו כולם, הפנימיים והחיצוניים, אל הייחוד האלוקי, להימצא בתוך ארבע אמות של הלכה.
וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה' לוֹ.
וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה (מארח לשכינה)
וְאִם יַרְחִיב ה' לוֹ עוֹד.
וְאִם יַרְחִיב ה' לוֹ עוֹד. שיוסיף לו עוד זמן פנוי. יש לזכור שאדמו"ר הזקן אינו מדבר בזמנים כשלנו, שבהם על פי 'חוק שעות עבודה ומנוחה' יש לכל אדם הרבה זמן של פנאי, ואפילו מי שעובד 'שתי משרות' עדיין יש לו די זמן פנוי שאין הוא מחויב בו לעבודתו. מדובר כאן באנשים שעובדים בבית ובשדה, עבודה קשה ומפרכת, שאין לה קצבה. ואנשים כאלה, אם הם יכולים לסחוט מתוך זמן עבודתם, ומלפניה ומלאחריה, ולו רגעים בודדים של פנאי ולעשותם ארבע אמות של הלכה – גם הם יכולים להיות מרכבה לשכינה.
אֲזַי טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ .
קודם לכן הוגדרה נקודת המינימום של המאבק על תפיסה כלשהי, על מקום כלשהו, שאפשר לתת למשכן לשכינה. אמנם "אם ירחיב ה' לו עוד", כלומר שיהיה לו יותר זמן מהמינימום ההכרחי, אֲזַי טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ (על פי איוב יז,ט) . שהרי לא תמיד הרחבת הזמן מתמלאת בהוספה בקדושה דווקא. אחד הסימנים שבאמת עניין מסוים חשוב לאדם, הוא שברגע שמתפנה לו זמן – הוא יקדיש אותו לאותו עניין. וגם אם ליבו אינו חושק דווקא בקדושה, הוא צריך לדאוג לכך שלא ימלא את הזמן במיני הבלים. לכן הוא צריך להוסיף מאמץ כדי למלא את הזמן בעניין של קדושה דווקא.
וּמַחֲשָׁבָה טוֹבָה
וּמַחֲשָׁבָה טוֹבָה הקב"ה מצרפה למעשה (על פי קידושין מ,א). כאשר ה' מרחיב לאדם, זו אינה בהכרח הרחבה של זמן שאפשר לתרגמה לתוספת של עשייה בפועל. זו יכולה להיות גם הרחבה בכוונת הדברים שהוא כבר עושה באותם רגעים מצומצמים. וזו יכולה להיות "מחשבה טובה" (כוונה), שאם יהיה לו יותר זמן הוא יעסוק בו בתורה, עד שיהיה בפועל בכל היום והלילה.
וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כּוּלּוֹ שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרַךְ. בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה שֶׁיִּתֵּן מִיְּגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה, מַה הוּא רַחוּם
בנוסף לזמן שאדם עוסק בתורה, והזמן שנחשב לו כאילו עסק בה, אפשר וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כּוּלּוֹ שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וזאת, בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה שֶׁיִּתֵּן מִיְּגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה, מַה הוּא חנון ו רַחוּם – אף אתה היה חנון ורחום (שבת קלג,ב). במסכת סוטה (יד,א) נאמר: "וכי אפשר לו לאדם להלך (להימשך ולהידבק) אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד,כד): 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא'! אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים וכו'"; וכפי שהוא רחום וחנון ועושה צדקה עם כל הברואים – תתן אף אתה צדקה ותדמה לו בזה, ותדבק בו בעשייה משותפת זו.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא (
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים (תיקוני זהר, תיקון א): חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא (יד הימין).
וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חוֹמֶשׁ. הֲרֵי הַחוֹמֶשׁ מַעֲלֶה עִמּוֹ כָּל הָאַרְבַּע יָדוֹת לה', לִהְיוֹת מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרַךְ.
וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חוֹמֶשׁ. למצוות הצדקה יש גבולות בהלכה,
כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת .
כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת (ראו בבא בתרא ט,א) . מצוות הצדקה כמוה כמעשה הקרבנות, המעלים ומקרבים את העולם לה'.
וּבַקָּרְבָּנוֹת, הָיָה כָּל הַחַי עוֹלֶה לה' עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, וְכָל הַצּוֹמֵחַ, עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סוֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כו',
וּבַקָּרְבָּנוֹת, וכן היה בעבודת הקרבנות, הָיָה כָּל הַחַי עוֹלֶה לה' עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, שהיו מקריבים בבית המקדש (כמו קרבן התמיד) שהייתה מייצגת את כל החי. וְכָל הַצּוֹמֵחַ, היה מיוצג עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סוֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כו', שהיו מקריבים עם קרבן הבהמה. ועל דרך זו היה המלח, שהיו מקריבים על כל קרבן, מייצג את כל חלק הדומם בעולם. וכמו בקרבנות כך במצוות הצדקה, השקולה כנגד הקרבנות, החומש העולה לצדקה מייצג את כללות נכסיו של האדם ואת כללות יגיעתו וחייו הקשורים בהם.
מהות הקרבן אינה גוף הדבר הזה שיוחד ונמסר לקב"ה (שהרי בעצם לא נמסר לו דבר, "כי לי כל חיתו יער", "כי לי תבל ומלֹאה") אלא התנועה של ההקרבה האנושית שיש בכך. על ידי שאדם מפריש מעצמו את יגיעתו, את מאוויו ואת חייו, על ידי שהוא נפרד מאותו ממון שהשיג ביגיעת נפש וביגיעת בשר, ונותן אותו למה שהקב"ה רוצה – הוא נעשה מרכבה ל'דרועא ימינא', מידת החסד של הקב"ה.
וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה עוֹלֶה לה' כָּל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה עוֹלֶה לה' כָּל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. לנכסיו החומריים של האדם ולכוחות גופו ונפשו שהשקיע בכך יש עלייה לקדושה לא רק בנתינת חלק מהם לצדקה. כשאדם לומד, מתפלל או עושה מצווה, הוא עושה זאת בגופו, מכוח האכילה והמנוחה ומכוח כל אותם נכסים חומריים שלא הקדיש לה' אלא הקדיש כביכול לעצמו, לצורך גופו ולבריאותו. כפי שמוסבר במקומות אחרים (ראו אגרת הקדש סימן כו), יש אכילה שהיא עצמה מצווה (כאכילת שבת), יש אכילה שאדם אוכל כדי לעשות מכוחה מצווה, ויש אכילה סתם, שאדם אוכל כדי לחיות בעולם. אלא שגם אכילה כזו, שאין בה כשלעצמה כל צד של קדושה, אם לאחר מכן הוא לומד או מתפלל מכוחה, עולה גם היא לקדושה (אם לא שהייתה כרוכה באיסור, כמבואר באגרת הקדש שם). כל חלקי חייו של האדם, גם אם לא השתמש בהם באופן ישיר לקדושה, נעשים בסופו של דבר, אם לא קדושה בעצמם, לפחות תשמישי קדושה. ספר תורה הוא דבר קדוש לעצמו, והארון שהספר מונח בו אינו קדוש לעצמו, אבל גם הוא מקבל קדושה כאשר הוא משמש את ספר התורה. ובמובן זה, כל חלקי חייו של האדם, גם אם אין הדבר מצוי באותה שעה בתודעתו, יכולים להתנקז אל נקודת הקדושה לא רק בשעה שהוא עוסק בארבע אמות של הלכה, אלא גם בשעה שהוא עוסק בעניינים אחרים ובכוונות אחרות. מכל תחומי הווייתו של האדם ניתן להגיע, בדרך זו או אחרת, אל האור האלוקי; לבקוע את החושך מקצה העולם לקצהו, ולעשות לו מכון לשבתו יתברך. את מקדש ה' שאדם בונה בחייו הוא צריך לבנות עם 'חצרות ה'', כדי שיוכל להכניס את המציאות כולה, אם לא לפני ולפנים, לפחות לחצרות בית אלוקינו.
עד כאן עסק פרק זה בשמחה שיכול להרגיש אדם שעשה מעצמו מקדש ה', שהקב"ה בא כביכול לשכון בו. אמנם, כפי שהסביר, לא כל אדם מישראל יכול להיות מקדש ה' מכוח עצמו, כמו האבות והנביאים שהיו מרכבה לשכינת ה', אבל הוא יכול להיות מקדש מכוח ה' שנתן לנו את התורה. כאשר אדם מישראל עוסק בתורה הוא יוצר מרחב של ארבע אמות של הלכה, ויוצר בכך משכן ומכון לשבתו יתברך. וכאשר כל חלקי חייו מתקבצים אל אותן ארבע אמות ככלים לקדושה, כמשמשי מצווה, הוא יכול בעצמו לשמש אז, כמו האבות והנביאים, משכן לקדושה.
וְהִנֵּה בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל ,
וְהִנֵּה בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל (בפרקים לא, לג-לד) , שבהם יוצאים מדכדוך הנפש ומשבירת הלב שעלול האדם ליפול אליהם, מחמת הריסוק העצמי ושבירת עצמותו (כמבואר בפרקים כט-לא) או סתם כך.
אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְלֵב נִשְׁבָּר וְרוּחַ נְמוּכָה, בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ.
אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְלֵב נִשְׁבָּר וְרוּחַ נְמוּכָה, בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ. המשותף לכל מיני השמחות הללו, שתוארו בפרקים הקודמים, הוא שהן אינן נובעות מהישג אישי של האדם, ולכן לא נלווית להן הרגשה של גאווה, שאדם מרגיש גדול וחשוב. משום כך, יכול אדם להיות נתון בשמחות אלו ובאותה שעה עצמה להיות גם במרירות הנפש על שפלותו ועל ריחוקו מה', על כך שאין הוא עושה די ועל שאין הוא מתכוון די. כאשר הוא שמח על שהוא 'מקדש ה'' בלימוד התורה ו'מכון לשבתו יתברך' בנתינת צדקה, אין זה מפריע לו להיות באותה שעה גם נבזה בעיניו ונמאס. אדם יכול להיות במצב שנפשו תוכל להתייחס לקדושה ויחד עם זאת לא להרגיש טוב מדי לגבי עצמו, באופן שיגרום לכך שייאטם בפני הקדושה.
תפיסה מעין זו מצויה בדבריו של הלל: "אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?" (אבות פרק א משנה יד). מצד אחד הביטול הגמור של ה'אני לעצמי', האני הפרטי, שכלפי הגדלות האלוקית אינו אלא ברייה שפלה שאולי טוב שלא נבראת משנבראת. ומצד שני האני שמשמש מקדש לה'. הרכב נפשי כזה הוא אפשרי אם תפיסתו של האדם היא שהיותו מקדש אינה משום ההישג האישי של עבודתו; שהיותו מקדש לה' הוא נתון כמו שהיותו נבזה ונמאס הוא נתון. כמו ארמון המצוי בתוך גל של אשפה – שניהם אינם מכחישים זה את מציאותו של זה. שניהם הם אמת.
מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְּעֵינָיו וכו' הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית. וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלוֹקִית וְנִיצוֹץ אֱלֹקוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל"א].
מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְּעֵינָיו וכו' הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית. כאשר אדם עושה את חשבון האני הפרטי, החומרי, שלו הוא מרגיש באמת נבזה ונמאס (כמבואר בפרקים כט-ל). ולזה לא נמצא פתרון בכל הנחמות שבכל מיני השמחות הנזכרות. וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלוֹקִית וְנִיצוֹץ אֱלֹקוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל"א]. שהרי הנפש האלוקית מצידה יכולה להגיע עד לגובהי מרומים, היא יכולה למלא את הרצון האלוקי ולהיות בשמחה בשל כך, אף על פי שצד הגוף והנפש הבהמית הוא עדיין 'נבזה בעיניו נמאס' וזקוק לתיקון.
וּכְהַאי גַּוְונָא אִיתָא בַּזֹּהַר : בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבָּאי מִסִּטְרָא דָּא וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבָּאי מִסִּטְרָא דָּא .
וּכְהַאי גַּוְונָא אִיתָא (וכזאת יש) בַּזֹּהַר (חלק ג עה,א) : בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבָּאי מִסִּטְרָא דָּא וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבָּאי מִסִּטְרָא דָּא (בכי תקוע בליבי מצד זה וחדווה תקועה בליבי מצד זה) .
בפרק זה הגיע לסיכום הדיון במיני העצבות והשמחה שהשתרע על פני כמה פרקים. הסיכום לגבי הבינוני היה, שהוא לא רק יכול, אלא גם צריך לחיות עם שני הקצוות הללו כאחד – בכייה מצד אחד וחדווה מצד שני. הוא צריך להיות בשמחת לב שתאפשר לו להמשיך בעבודת ה', לעמוד ולנצח במאבקים, והוא צריך להיות בנמיכות הרוח שתמנע ממנו להגיע למצב של טמטום הלב. הוא צריך להיות בשמחה, כי יש לו סיבות להיות בשמחה – נשמתו הקדושה, קרבת אלוקים אליו, היותו מקדש ה'; והוא צריך להיות במרירות ושבירת הלב, כי הסיבות הללו אינן מבטלות את הסיבות להיותו במרירות הנפש. אדרבה, הוא ידון את עצמו ביתר חומרה: מדוע בהווייתו הפרטית אין הוא מרגיש בקדושת נשמתו ובייחוד וקרבת אלוקים? מדוע אין אלה משפיעים יותר על גופו ונפשו הבהמית? אלא שמרירות זו לא תגרום לו לשקוע בעצבות ובחוסר מעש. אדרבה, הוא יוותר על תחושת העונג הפרטית, על הרצון הטבעי להגיע לרגיעה במאבק ולשלוות הנפש, ויתמסר ביתר שאת וביתר שמחה לעבודת ה' שבביטול האני. הבכייה והחדווה נמצאות ביחד אצל הבינוני, אך לאו דווקא בשלום ובהרמוניה. אפשר לומר שאין הן עומדות יחד אלא הולכות יחד, במעגל של עלייה וקדושה, כאשר כל צד דוחף את הצד השני לעוד התגברות, לעוד עלייה. וכאמור, זו דרכו של הבינוני שהוא ממשיך והולך בה כל חייו, בבכייה ובחדווה בבת אחת.