עוֹד זֹאת, תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִיתִּית.

עוֹד זֹאת, תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִיתִּית. השמחה שידובר בה בפרק זה היא אמיתית משום שאין היא נובעת ממצב של חיסרון ומצר זמני שהוא יוצא ממנו, אלא מטעם שקיים ואמיתי תמיד, מעצם מציאות האחדות האלוקית האין סופית. אדם רק צריך לחשוב על זה, ואין שמחה גדולה מזו.

זאת ועוד, שלא כשמחה שתוארה בפרק לא, שהייתה שמחת הנפש האלוקית לבדה, והייתה צריכה להתעלם ואף לברוח מהפגמים ומהחסרונות שמצד הגוף והנפש הבהמית, השמחה שתתואר בפרק זה תוכל לשמוח אף בהם, וכפי שיבואר להלן.

וּבִפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים שֶׁצָּרִיךְ לְזַכְּכָהּ וּלְהָאִירָהּ, בְּשִׂמְחַת לֵבָב.

וּבִפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים שֶׁצָּרִיךְ לְזַכְּכָהּ וּלְהָאִירָהּ, בְּשִׂמְחַת לֵבָב. יש זמנים, לאחר שלב המרירות מרצון, שצריך לצאת מהמרירות ולהגיע לשמחת הלב. ויש גם זמנים שאדם צריך להגיע לשמחה לאו דווקא משום שהיה במרירות, אלא משום שהוא מרגיש צורך "לזכך ולהאיר את הנפש". יש דברים רבים שאדם יכול לעשות מתוך שגרה, מתוך הרגשה של חובה. אבל יש מצבים של עייפות, עייפות הנפש ועייפות החומר, המונעים ממנו לעשות דברים באופן זה. במצבים אלה צריך להאיר ולזכך את הנפש על ידי שמחת לב. שמחת לב, ולא הוללות, היא מצב הנפש האופטימלי. כשאדם נמצא בשמחה, כל מה שיעשה יהיה בזריזות ובקלות. בעיות תפתרנה, קשיים חמורים יימוגו ודרכים חדשות תפתחנה, רק משום שאדם נמצא במצב רוח טוב. בתלמוד (ברכות לא,א) נאמר שאין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה של מצווה. ולא רק לתפילה, שהיא עבודה רגשית בעיקרה וברור שאדם צריך להגיע אליה מתוך מצב רגשי מתאים, אלא בכלל נאמר שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה, ואפילו לגבי תלמוד תורה (שבת ל,ב). כשאדם נמצא במצב רוח מדוכדך, במרה שחורה, הוא פועל כביכול בהגבלה של חשכה, שלא לפי יכולתו וכושרו. כדי להאיר את החשכה, לזכך ולהאיר את כלי הנפש צריך שתהיה שמחת לב, שאדם יוכל להסתכל בעצמו ובדברים בשמחה, ברצון ובקלות.

אֲזַי,

אֲזַי, כיצד מגיעים מבפנים, מעצמנו, ולא בגלל גרוי חיצוני, לשמחה זו?

יַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ וִיצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ עִנְיַין יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ הָאֲמִיתִּי.

דרך אחת היא: יַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ וִיצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ עִנְיַין יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ הָאֲמִיתִּי. כשם שנאמר לגבי הרגשת המרירות, שצריך לחשוב ולהתבונן בנושאים מסוימים ומתוך כך ניתן להגיע לתחושה של מרירות, כך גם לגבי השמחה: כאשר מעמיקים במחשבה ומתבוננים בעניין זה של אחדות ה' וייחודו, ניתן להגיע להרגשה של שמחת לב.

כדי שמחשבה תביא לא רק לידיעה תאורטית שיש קיום לדבר מסוים, אלא לידיעה שיש עימה תוצאות חיים, צריך יותר מאשר מחשבה שעולה על הדעת, צריך להעמיק במחשבתו. העמקת המחשבה היא תהליך, תהליך של חשיבה מודרכת, לנסות ולראות את הדבר מכמה צדדים, ועל ידי כך לצייר את הדבר בדמיון, ציור ממשי ככל האפשר, באופן שהנפש תוכל לבנות התייחסות שלמה אל הדבר, גם אינטלקטואלית וגם אמוציונלית. דברים אלו אמורים בכל נושא של חשיבה, בין בגשמיות ובין ברוחניות, בין בקדושה ובין בטומאה. אם אדם אינו מצליח לבנות מערכים בנפש שבהם תוכל הבנתו האישית ביותר לקבל משמעות – אין לו כל אפשרות להגיע להתייחסות רגשית.

אֵיךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.

"עניין יחודו יתברך האמיתי", כנושא של התבוננות, נדון בהרחבה בשער היחוד והאמונה (וכן לעיל פרקים כ-כא, ובמקומות רבים בחסידות). כאן אדמו"ר הזקן רק נוגע בנושא, ובאותו צד המביא לשמחת הלב, שהוא ההתבוננות אֵיךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין (ממלא את כל העולמות), עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. "ממלא כל עלמין" הוא מושג בחסידות המתייחס לאחת משתי הדרגות של גילוי האור האלוקי – 'ממלא כל עלמין' ו'סובב כל עלמין'. ממלא כל עלמין הוא הגילוי של האור האלוקי שבתוך הנבראים, המחיה כל אחד לפי שיעורו ועניינו. המשל לזה הוא גילוי ופעולת הנפש בגוף – כוח הראייה בעין, כח ההליכה ברגליים וכו'. ולכן מציין המחבר "עליונים ותחתונים", כי בבחינת אור הממלא אין התחתונים שווים לעליונים.

וַאֲפִילּוּ מְלֹא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הוּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ.

ודרגת האור השנייה, המשלימה את הייחוד, היא ה'סובב כל עלמין': וַאֲפִילּוּ מְלֹא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הוּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. האור האלוקי בדרגה זו הוא האור הטרנסצנדנטי, שמעבר לכל דבר, שמקיף את כל הפרטים בהשוואה אחת. זהו האור האלוקי שאין להבדלים בין גדול לקטן, עליון לתחתון, כל משמעות לגביו. ואור זה נמצא ומהווה גם את הארץ התחתונה הלזו כמו שהוא מהווה את העולמות העליונים, נעלם מהכול ונמצא ומהווה את הכול מאין. ההתבוננות בשתי בחינות האור האלוקי, שמעבר לכול ושבתוך הכול, המהווה ומחיה הכול היא שיכולה ליצור את חוויית הייחוד האמיתי. התפיסה שעם היות ה' מעבר לכל דבר הוא נמצא גם כאן, אפילו בעולם שלנו, בארץ הלזו, על כל המשתמע מכך, היא תמצית האמונה בייחוד האמיתי. זו האמונה שבאה לבטל את התפיסה ש"האלהים בשמים ואתה על הארץ" (קהלת ה,א), שהאלוקים הוא אי שם בשמיים ועל הארץ נמצא 'אני'; זו תפיסה האומרת שהקב"ה נמצא אפילו במקום שה'אני' נמצא, ולכן הוא אחד ויחיד באמת ואין עוד מציאות מלבדו.

וְכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ וְהוּא לְבַדּוֹ הוּא בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.

וְכוֹלָּא (והכול) כל המציאות, קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב (לפניו כלא, ככלום, נחשבת) מַמָּשׁ – ממש, וְהוּא לְבַדּוֹ הוּא בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. האמירה "כולא קמיה כלא חשיב" פירושה שהקב"ה נמצא פה, ואין זה משנה אם קיים עולם או לא קיים עולם, אם זה לפני או אחרי ששת ימי בראשית. קיומו של העולם אינו יוצר כל הסתר בפני הנוכחות האלוקית.

אם להשתמש בדימוי שחכמינו לא השתמשו בו, ישנה מציאות של סרט קולנוע. את המציאות הזו – שבה מופיעים אנשים, הולכים ומדברים, חיים ומתים – יוצרים אורות וצללים. האור הוא הרקע, והמציאות מופיעה היכן שהאור מוסתר במידה זו או אחרת. זוהי, במובן מסוים, התפיסה של 'כולא קמיה כלא חשיב', תפיסת העולם כמערך של צללים מרקדים שאין להם כל ממשות אל מול מקור האור. וזו התפיסה ש"הוא לבדו הוא בעליונים ובתחתונים ממש כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית", שמציאות העולם הנראית ממשית כל כך בעינינו אינה מציאות חדשה בפני עצמה, אלא רק משחק של צללים, האפלה כביכול, על המציאות שלו.

וְגַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִּבְרָא בּוֹ עוֹלָם הַזֶּה – הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם – הָיָה הוּא לְבַדּוֹ מְמַלֵּא הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל.

וְגַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִּבְרָא בּוֹ עוֹלָם הַזֶּה – הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם – הָיָה הוּא לְבַדּוֹ מְמַלֵּא הַמָּקוֹם הַזֶּה. לפני שנברא העולם היה הקב"ה בגילוי ובשלמות בכל המקום, החלל שנברא בו העולם, באופן שלא הייתה מציאות בלעדו. וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל. גם עתה כשיש כביכול מציאות של עולם, אין היא מבטלת את המציאות האלוקית האין סופית, אין היא דוחקת אותה כביכול שלא תהיה נמצאת באותו מקום. מציאות העולם שנברא אינה אלא דמות משנית ושלישית הטבועה על גבי ההוויה האמיתית, ובעצם אין היא אלא אותה מציאות עצמה.

מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים בְּטֵלִים אֶצְלוֹ בַּמְּצִיאוּת מַמָּשׁ.

מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים בְּטֵלִים אֶצְלוֹ בַּמְּצִיאוּת מַמָּשׁ. מציאות העולם אינה חוצצת בפני ההוויה האלוקית. אין היא כלל בערכו של האלוקי להיות נחשבת כמציאות ודבר מה אצלו. מציאותה שקופה לגבי מציאותו ואין מבחינתו שום הבדל אם היא קיימת או בלתי קיימת. במובן זה, הנבראים בטלים במציאותו, כי אין להם מציאות שונה ממנו, שהרי אינם אלא חלק מהמציאות שלו.

כְּבִיטּוּל אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה בִּמְקוֹרָן וְשָׁרְשָׁן הוּא מַהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ.

כְּבִיטּוּל אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה בִּמְקוֹרָן וְשָׁרְשָׁן הוּא מַהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ. אותיות הדיבור והמחשבה הם המושגים והמילים שאדם חושב ומדבר בהם. באותיות הללו יש במובן מסוים התגלות של מהות האדם ועצמותו. וכאשר משווים את הגילוי שבאותיות אל המקור הראשון שלא מתגלה – הן בטלות, אין להן כל משמעות לעצמן ללא המקור שהן מגלות אותו.

שֶׁהֵן, עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת כו', שֶׁאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין, קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחְשָׁבָה [כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּפְרָקִים כ' וכ"א בַּאֲרִיכוּת עַיֵּין שָׁם].

שֶׁהֵן, מקור ושורש האותיות שבמהות הנפש ועצמותה, עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת כו', שֶׁאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין, קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחְשָׁבָה [כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּפְרָקִים כ' וכ"א בַּאֲרִיכוּת עַיֵּין שָׁם]. כאשר מתייחסים אל הנפש כשלעצמה, אל מידותיה, כוחותיה ואפשרויותיה, קודם שבאו לידי התגלות – הרי מה שמתגלה מכל זה בתוך לבוש אותיות המחשבה והדיבור בטל לעומת כל האפשרויות שהנפש מכילה, המגיעות עד אין סוף, ללא הגבלה.

היחס הזה, בין מחשבה אחת שאדם חושב ובין האישיות שלו, איננו רק יחס כמותי. . בתוך המחשבה אפשר שיהיה עולם שלם – אנשים ומקומות, חיים ומעשים שאדם חושב אותם – אבל לעולם כזה אין כל קיום עצמאי, אובייקטיבי, מחוץ למחשבה. אין הוא אלא צללים מאישיותו של האדם. במובן זה אותיות הדיבור האלוקי הבורא ומהווה את העולם, ומציאות כל העולמות הקיימת מכוחן אינם בעלי קיום ממשי יותר מאותיות המחשבה האנושית. וכשם שיצורי המחשבה האנושית בטלים אל האדם החושב אותם – כך, ויותר מכך, בטלים כל העולמות לגבי המהות האלוקית עצמה הבוראת אותם.

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר גַּם כֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר, מָשָׁל גַּשְׁמִי לָזֶה מֵעִנְיַן בִּיטּוּל זִיו וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ, הוּא גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּרָקִיעַ. שֶׁגַּם שָׁם מֵאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט וַדַּאי זִיווֹ וְאוֹרוֹ, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת מֵהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בַּחֲלַל הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁשָּׁם הוּא בָּטֵל בַּמְּצִיאוּת בִּמְקוֹרוֹ וּכְאִילּוּ אֵינוֹ בַּמְּצִיאוּת כְּלָל.

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר גַּם כֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר, מָשָׁל גַּשְׁמִי לָזֶה מֵעִנְיַן בִּיטּוּל זִיו וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ, הוּא גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּרָקִיעַ. אור השמש מאיר בכל מקום חוץ מאשר בשמש עצמה. אף על פי שֶׁגַּם שָׁם מֵאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט וַדַּאי זִיווֹ וְאוֹרוֹ, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת מֵהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בַּחֲלַל הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁשָּׁם הוּא בָּטֵל בַּמְּצִיאוּת בִּמְקוֹרוֹ וּכְאִילּוּ אֵינוֹ בַּמְּצִיאוּת כְּלָל. כשאור השמש מאיר אל מחוץ לשמש הוא נראה כהוויה לעצמה, הוויה שמחיה עולמות שלמים, אבל בתוך השמש עצמה אין לכל זה משמעות. כשהאור נמצא במקור שממנו הוא נוצר, הווייתו מתבטלת, הוא חוזר כביכול אל השלב שלפני שנוצר כשכלל לא היה קיים במציאות.

וְכָכָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל .

וְכָכָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל (על הביטוי ראו בביאור לעיל פרק כא, וכן להלן פרק לז) . יש לזכור שהאור והמאור אינם אלא משל. ומשלים, בין אלו הלקוחים מהעולם החומרי ובין אלו שמחיי הנפש, הרי באים להסביר משהו נוסף, משהו שמעבר למשל עצמו. ואת המשמעות הזו צריכים לחפש, להעמיק ולהפוך במשל עוד ועוד, כדי לנסות ולראות את הנמשלשבו. הנקודה במשל שיש להתבונן בה היא של ביטול התוצאה, הנגזרת והמסקנה אל מול המקור, השורש, אל מול ההוויה היסודית שממנה ומכוחה הן נובעות.

הוּא בִּיטּוּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בַּמְּצִיאוּת לְגַבֵּי מְקוֹרוֹ, שֶׁהוּא אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם בַּאֲרִיכוּת.

הוּא בִּיטּוּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בַּמְּצִיאוּת לְגַבֵּי מְקוֹרוֹ, שֶׁהוּא אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם (בשער היחוד והאמונה) בַּאֲרִיכוּת. כפי שנאמר, הביטול של מציאות העולם כלפי המציאות האלוקית אינו בשפלותו וקטנותו של העולם, אלא בכך שכל קיומו של העולם הוא בעצם אור מאור, זיו מזיו, מן ההארה האלוקית העצמית, הארה שרק נראית כמציאות כשהיא נמצאת במנותק ובמרחק מהמקור האלוקי, אבל אין לה כשלעצמה (הם הנבראים כולם) כל ממשות אצל המאור האלוקי.

וְהִנֵּה כְּשֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה הַרְבֵּה.

וְהִנֵּה כְּשֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה הַרְבֵּה. העמקת הדעת בכלל הינה המחשבה בנושא מסוים עד שהוא מתברר ומתיישב בנפש ככל האפשר. העמקת הדעת בייחוד האלוקי היא חלק מעבודת התפילה היום יומית, מה שצריך לחשוב כשאומרים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". זוהי מחשבה מעבר לכך שהוא אחד ולא שניים, זו מחשבה מכוונת לאורך זמן, ברציפות ובתדירות, כדי לצייר בדעת ולברר את מהות האחד הזה, שאין עוד מלבדו. כלומר, לא זו בלבד שאין עוד אחד כמוהו, גדול כמוהו, חזק כמוהו, אלא שאין מציאות אחרת מבלעדיו. מחשבה כזו אינה מחשבה שאדם יכול לחשוב אותה בחטף: ה' נמצא, ה' אחד – ולהמשיך בענייניו. זוהי מחשבה שיש להעמיק בה הרבה, להמשיך ולשבת ולהרהר בדבר שוב ושוב, להעביר לפני עיניו את התמונות ואת הנתונים, את השאלות ואת המסקנות, פעם אחר פעם.

חלק ניכר מלימוד החסידות בא במובן זה לספק חומר להתבוננות זו, להניח התחלות של מחשבה, כדי שאפשר יהיה בכל יום, פעמיים בכל יום, לראות את הדבר מחדש, באור אחר ובחיות חדשה. כמו שאדם מתבונן בדבר גשמי שעומד לנגד עיניו, לא במחשבה שכבר חשב אותה בעבר, אלא כמציאות שרואים אותה מחדש.

ההתבוננות שהפרק הזה עוסק בה אינה בהשכלה ובעיון המופשט בעניינים אלה, אלא רק מהצד של מסקנה רגשית מסוימת שיש להתבוננות זו. הביטול שהעולם בטל כלפי האלוקי, פירושו שאין כל חציצה, שהאלוקי נמצא כאן, איתנו, באותה עוצמה כשם שהוא נמצא בשמי השמיים העליונים, ואולי אף ביתר שאת. זוהי התפיסה של 'קרבת אלוקים' במובן הממשי והקרוב ביותר, ככל שיכול אדם להעמיק בדבר יותר. 'קרבת אלוקים' שאינה מותנית בצדקתו של אדם, במצוותיו, בתורתו או בכל דבר, אלא 'קרבת אלוקים' בלי תנאים, בלי הגבלות, של עצם בעצם, שיכולה להביא גם לשמחה פנימית עצומה בלי תנאים ובלי הגבלות.

יִשְׂמַח לִבּוֹ וְתָגֵל נַפְשׁוֹ אַף גִּילַת וְרַנֵּן בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ וּמְאֹד.

יִשְׂמַח לִבּוֹ וְתָגֵל נַפְשׁוֹ אַף גִּילַת וְרַנֵּן (על פי ישעיה לה,ב) בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ וּמְאֹד. לשון זו רומזת לאהבה האמורה בקריאת שמע: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שאף היא נובעת מן ההתבוננות והעמקת הדעת באחדות ה', כאשר הוא אומר "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".

בֶּאֱמוּנָה זוֹ כִּי רַבָּה הִיא, כִּי הִיא קִרְבַת אֱלֹקִים מַמָּשׁ.

בֶּאֱמוּנָה זוֹ כִּי רַבָּה הִיא, כִּי הִיא קִרְבַת אֱלֹקִים (על פי תהלים עג,כח) מַמָּשׁ. כפי שנאמר, ההתבוננות באחדות ה' לא נועדה כדי להגיע לאיפוס המציאות, אלא כדי להגיע להרגשת הנוכחות האלוקית. על ידי התבוננות זו בביטול המציאות כלפי האלוקי, מסירים את ההעלמות, מורידים את כל המסכים ומגלים שהנה ה' ניצב כאן! כאשר מתבוננים בכך ש'אין עוד מלבדו', שאין שום מציאות מלבד המציאות האלוקית, שום מציאות שיש בה ממש, שיכולה לחצוץ בינינו ובין המציאות האלוקית – מגיעים לתחושה של קרבת אלוקים, קרוב ככל שאפשר לשאת.

כדי להגיע לקרבת אלוקים לא צריך להעפיל לעולמות עליונים או להעמיק בתוככי הנפש חדר לפנים מחדר, צריך רק להסיר את המסך ולגלות שהקב"ה נמצא כאן. השאלה אינה אם הקב"ה נמצא כאן, אלא באיזו מידה האדם מודע לקרבה הזו. לדוגמה, בכל אדם יש דברים שהוא אינו מודע לקיומם וקיומם אינו תלוי בתודעתו. לכל אדם יש לב, אבל רק מקצת אנשים (בעיקר אלה שיש להם מחלת לב) חשים ומודעים לכך. הלב פועל כל הזמן, חייו של האדם תלויים בכל רגע ורגע בהמשך פעולתו, ואף על פי כן אפשר שלא יהיה מודע לכך. ככלל, המידה שאדם מודע לדברים אינה מעידה כלל על ממשותם ועל קרבתם. אדרבה, במובן מסוים, כל כמה שדבר קרוב ורגיל יותר, צריך תרגול ואימון רב יותר כדי להגיע להכרה חיה של מציאותו. במקומות אחרים מדובר על כך שהתענוג הגדול ביותר שקיים הוא התענוג של עצם החיים, אלא שכרגיל אדם אינו מודע לעצם החיים שלו אם לא בשעת משבר – לאחר מחלה קשה, או לאחר שאדם נידון למוות וזכה לחנינה – שאז הוא יכול לחוש בכך. קרבת אלוקים משמעה שהאלוקי הוא הקרוב ביותר, קרוב יותר מעצם החיים, קרוב יותר מפעימת הלב – ולכן בלתי מורגש. אבל, אם רק יעלה המסך, אם רק יעלה הדבר אל תוך התודעה, שוב האדם אינו זקוק לדבר. יש לו כול.

וְ"זֶה כָּל הָאָדָם" וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ, וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, לִהְיוֹת לוֹ, דִּירָה זוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.

וְ"זֶה כָּל הָאָדָם" (על פי קהלת יב,יג), וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ, וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, לִהְיוֹת לוֹ, לקב"ה, דִּירָה זוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת. הקב"ה ברא את העולם וברא את האדם כדי שתהיה לו 'דירה בתחתונים'. הקב"ה הרי נמצא בכל דבר ובכל מקום, ובכלל זה בתחתונים, ואין מציאות זו תלויה כלל באדם. זאת ועוד, לגבי הקב"ה לא שייכת כלל ההבחנה בין עליונים ותחתונים. לכן, צריך לומר שהכוונה ב'דירה בתחתונים' אינה למציאותו שלו בתחתונים, אלא להתגלות שלו באופן זה לתחתונים, שיהיה הדבר בהכרה ובהרגשה ממש של התחתונים. שהרי זהו בעצם כל המובן של היותו נמצא בתחתונים; המובן של תחתונים ברוחניות הוא שׂכל תחתון או רגש תחתון כזה שאינו רואה ואינו מרגיש אלוקות, וכאשר הוא רואה משהו בשכלו, כאשר הוא מרגיש משהו – זה המובן של היותו של הקב"ה באותו שכל ורגש תחתונים. במובן זה, ברגע שהאדם התחתון מודע לכך שהקב"ה נמצא גם בתחתונים, ברגע שהוא מרגיש 'קרבת אלוקים', הוא עושה לו אז 'דירה בתחתונים', והוא מגשים את המטרה הגדולה של קיום כל העולמות מראשיתם לסופם.

וְהִנֵּה כַּמָּה גְּדוֹלָה שִׂמְחַת הֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים בְּהִתְקָרְבוּתוֹ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, הַמִּתְאַכְסֵן וְדָר אִתּוֹ עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ.

עד כאן דובר בצד ההשכלה שבדברים, מכאן חוזר המחבר לנקודת ההתחלה של הפרק, אל שמחת הלב וכיצד היא נובעת מהשכלה זו. וְהִנֵּה כַּמָּה גְּדוֹלָה שִׂמְחַת הֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים בְּהִתְקָרְבוּתוֹ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, הַמִּתְאַכְסֵן וְדָר אִתּוֹ עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ. אם אירע כזאת לאדם פשוט, שאדם גדול ביקר אצלו בחדרו, לחץ את ידו ואמר לו כמה מילים, פגישה זאת נעשית נקודת המוקד של חייו, נקודת האור, נקודת האושר של כל חייו, שכל חייו הוא נזכר בה וחי ממנה.

וְקַל וָחוֹמֶר לְאֵין קֵץ לְקִרְבַת וְדִירַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הקב"ה. וּכְדִכְתִיב: "כִּי מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה'".

וְקַל וָחוֹמֶר לְאֵין קֵץ לְקִרְבַת וְדִירַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הקב"ה. וּכְדִכְתִיב: "כִּי מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה'". כדי לחוש באמת את המשמעות של קרבת אלוקים, וכדי לחוש את השמחה שבקרבה הזאת, צריך להכיל את שני הצדדים: מצד אחד את תחושת האימה של המרחק הנורא, האין סופי, אשר "מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי", ומצד שני את תחושת הקרבה לאלוקי, קרבת הנפש שאין קרבה רבה ממנה. ומבין שניהם עולה ופורצת התחושה של הכרת תודה ושמחה גדולה, על שהוא, הגדול והנורא לאין שיעור, בוחר להיות אורחו של האדם, בביתו, בהכרתו ובהרגשתו. האדם כשלעצמו, ברייה קטנה ושפלה, כל כמה שיגדל ויעלה – לא יוכל להתקרב אל האין סוף. כל אדם, למן הדיוט ושפל אנשים ועד למשה רבינו מבחר המין האנושי – עומדים אל מול האין סוף באותה נקודה עצמה, בנקודת האפס. אך במידה שהאדם אינו יכול להגיע אל האין סוף – האין סוף יכול להגיע אל האדם. קרבת אלוקים היא לכן מחווה חד צדדית, ומכאן תחושת ההודאה, ומתוכה השמחה, שהקב"ה ככל שהוא גדול עד אין סוף – מגיע עד לאין סוף למטה. אמת היא שהקב"ה הוא מלך מלכי המלכים אשר "מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי", אבל הנה הוא! מלך מלכי המלכים מבקר אותי, הוא נמצא תמיד איתי! זוהי תמציתה של ההודאה, הפשוטה ביותר והכוללת ביותר, של הנקודה של קרבת אלוקים.

וְעַל זֶה תִּיקְּנוּ לִיתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל בֹּקֶר, וְלוֹמַר: "אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה יָּפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ". כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בִּירוּשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ.

וְעַל זֶה תִּיקְּנוּ לִיתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל בֹּקֶר, וְלוֹמַר: "אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ וּמַה יָּפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ". הדגש כאן הוא על החלק השלישי, "מה יפה ירושתנו". כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בִּירוּשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ. כאשר אדם זוכה בהון שעמל בו, שקיבץ אותו לאט לאט ובקשיים גדולים, הוא יכול להרגיש כאילו קיבל דבר שמגיע לו תמורת העמל שהשקיע בו. אבל כשאדם זוכה בירושה שלא עמל בה כלל הוא יכול רק לשמוח, כמו ששמחים במתנת חינם, בשמחה ובהודאה פשוטה וברורה.

כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ, יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמוֹחַ עַל יְרוּשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ. הוּא יִחוּד ה' הָאֲמִיתִּי, אֲשֶׁר אֲפִילּוּ בָּאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ – וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים.

כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ, יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמוֹחַ עַל יְרוּשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ. הירושה שהנחילו לנו אבותינו אמנם אינה ירושה גשמית, אבל היא ירושה של דבר שאנשים אחרים עמלים עליו, לפעמים חיים שלמים של עיון והתעמקות והתבוננות, והיא ירושה שיש להודות ולשמוח עליה יותר מכל דבר גשמי. הוּא יִחוּד ה' הָאֲמִיתִּי, אֲשֶׁר אֲפִילּוּ בָּאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ – וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים. מה שהורישו לנו אבותינו הוא סוד אחד – שבעצם הקב"ה נמצא כאן! מדור לדור לוחשים כביכול האבות באוזני הבנים: בתוך הבית שלך, בתוך הבית שכולנו גרים בו יש מטמון. הידיעה האישית הזו היא סוד ייחוד ה' האמיתי, המטמון האישי שיקר יותר ממטמוני כל מלכי האדמה, ההרגשה שהקב"ה נמצא למרות הכול איתנו כאן ובכל המציאות כולה. זוהי ירושה שעם היותה כוללת הכול, היא תחושה אישית פרטית שאי אפשר להעבירה לאף אחד אחר. ועל הירושה הזו אנו מודים: "מה טוב חלקנו... ומה יפה ירושתנו", שכן לעומת הדבר הזה מתגמדים כל שאר הדברים שבעולם ונחשבים לחסרי ערך.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: תַּרְיָ"ג מִצְוֹת נִיתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" .

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: תַּרְיָ"ג מִצְוֹת נִיתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל... בא דוד והעמידן על אחת עשרה... בא ישעיהו והעמידן על שש... בא מיכה והעמידן על שלוש... בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת – היא מצוות האמונה – שֶׁנֶּאֱמַר: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב,ד) . והיא אמונת הייחוד שהצדיק חי ממנה ובה. היא טעם החיים, היא כוח החיים, היא שמחת החיים של זה אשר מאמין בה – והוא הצדיק. שמחה זו היא השמחה העצמית: יהיה גורלו האישי של אדם אשר יהיה (צדיק או רשע, עשיר או עני, מאושר או אומלל) הדבר החשוב – הקב"ה – הוא פה איתו.

כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ אֵינָהּ רַק מִצְוָה אַחַת – הִיא הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ – יָבֹא לְקִיּוּם כָּל הַתַּרְיָ"ג מִצְוֹת.

כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ אֵינָהּ רַק מִצְוָה אַחַת – הִיא הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ – יָבֹא לְקִיּוּם כָּל הַתַּרְיָ"ג מִצְוֹת. לא שהאמונה היא במקום כל המצוות, שמי שיש לו אמונה אינו נזקק לכל המצוות, אלא להפך, שהאמונה היא הכלי שעל ידו מתקיימות כל המצוות. ובכך דווקא חשיבותה של האמונה.

דְּהַיְינוּ כְּשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִחוּד ה' בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה. כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עָלָיו רַק מִצְוָה זוֹ לְבַדָּהּ, וְהִיא לְבַדָּהּ תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת.

"צדיק באמונתו יחיה" פירושו, שככל שאמונתו של אדם רבה יותר הוא 'חי' יותר, בהתעוררות ובחיות רבה יותר, דְּהַיְינוּ כְּשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִחוּד ה' בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה. כאשר אדם מאמין שה' אינו נמצא רק אי שם בשמיים ממעל, במרחב אחר של הוויה, אלא דווקא פה איתנו, ואין עוד מלבדו – במציאות הממשית שלו – זה עצמו מקור של שמחה וחיות. ולא מקור חלקי בלבד, אלא כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עָלָיו רַק מִצְוָה זוֹ לְבַדָּהּ, וְהִיא לְבַדָּהּ תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת. התכלית של בריאת האדם וכל העולמות היא שתהיה לקב"ה דירה בתחתונים. וכפי שנאמר, דירה בתחתונים היא ההכרה של התחתונים במציאות ה' איתם, בהכרתם האישית-הסובייקטיבית. וכאשר אדם מגיע להכרת אמונה שהקב"ה איתו, שהקב"ה הוא חייו, שאין עוד מלבדו – הוא משלים את תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות.

הֲרֵי בְּכֹחַ וְחַיּוּת נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ, תִּתְעַלֶּה נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה מַעְלָה עַל כָּל הַמּוֹנְעִים קִיּוּם כָּל הַתַּרְיָ"ג מִצְוֹת.

הֲרֵי בְּכֹחַ וְחַיּוּת נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ, שהרי שמחה זו היא תחושת החיים האלוקיים השופעים וזורמים ופועמים בו ובכל המציאות, תִּתְעַלֶּה נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה מַעְלָה עַל כָּל הַמּוֹנְעִים קִיּוּם כָּל הַתַּרְיָ"ג מִצְוֹת. נקודת ההתחלה של הפרק הייתה שאדם נמצא בהרגשה של דכדוך על פחיתות ערך עצמו ואין הוא יכול לעבוד את ה' בקיום המצוות כראוי. ולכן, כדי לצאת מהקיפאון ולהתגבר על המניעות בעבודת ה', הוא צריך להגיע לשמחה. וכפי שנאמר, הדרך להגיע אל השמחה היא הדרך של "צדיק באמונתו יחיה", של האמונה בייחוד ה'. אדם שיכול להתייחס אל האמונה מסוגל לעורר וליצור בכל פעם כוחות וחיים חדשים. ואין מדובר בצדיק דווקא, אלא כל אדם יכול לומר: 'אני, כפי שאני, נבזה ונמאס, שעשיתי כך וכך רשעה – אף על פי כן, הקב"ה נמצא איתי תמיד. וכשהקב"ה איתי – מה יכול להיות רע?' ובכוח שמחה זו יכול כל אדם להתעלות למעלה מתחושות אלה ולנצח את כל המונעים אותו בעבודת ה' בקיום המצוות.

מִבַּיִת וּמִחוּץ.

מִבַּיִת וּמִחוּץ. בין שהמניעה נובעת מסיבוכים שבתוך נפשו שלו וממהלך חייו הפרטיים, ובין שהיא נובעת מהמציאות החיצונית הסובבת אותו.

עד כאן דובר במשמעות הכתוב 'צדיק באמונתו יחיה' במובן של ההתחדשות והשמחה בחיים שיש בהם אמונה זו באחדות ה' ובקרבת ה'. מכאן יתאר המחבר את הנושא בדרך פנימית יותר.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" – יִחְיֶה דַּיְיקָא – כִּתְחִיַּית הַמֵּתִים דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּךְ תִּחְיֶה נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" – יִחְיֶה דַּיְיקָא – כִּתְחִיַּית הַמֵּתִים דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּךְ תִּחְיֶה נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ. החיים שבאמונה זו אינם רק התעוררות להמשך החיים, אלא חיים חדשים. נפשו של האדם שהייתה במצב של מרירות מחייו הקודמים, של דעיכת הרצון לחיים אלה, של כמעט מוות, כאשר היא שבה לחיים בשמחה זו של 'באמונתו יחיה', הרי אלו חיים חדשים, וכמו תחיית המתים שתהיה לעתיד, שתהיה חיים חדשים ושונים בתכלית מהחיים בזמן הזה.

וְהִיא שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, כִּי מִלְּבַד שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּקִרְבַת ה' וְדִירָתוֹ אִתּוֹ עִמּוֹ,

וְהִיא שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, כִּי מִלְּבַד שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּקִרְבַת ה' וְדִירָתוֹ אִתּוֹ עִמּוֹ, שהיא כאמור שמחת האדם, של האדם כשלעצמו, המגיע להכרה שה' שוכן איתו.

עוֹד זֹאת יִשְׂמַח בְּכִפְלַיִים בְּשִׂמְחַת ה' וְגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ.

ועוֹד זֹאת יִשְׂמַח בְּכִפְלַיִים בְּשִׂמְחַת ה' וְגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ. יש בקרבה זו שמחה כפולה: שמחת הנברא ושמחת הבורא, שמחת האדם ושמחת ה'. גם לקב"ה יש כביכול שמחה בכך שהאדם מאמין בו. האדם שכלוא בתוך הגוף ואיננו יכול לראות אלוקות, שנמצא בתוך חברה שהיא כופרת בקיומו, בתוך עולם שפונה בכיוונים אחרים, ועם כל זאת מגיע להכרה ש"הנה ה' ניצב עליו" – זוהי שמחתו של הקב"ה שמשתתף בה גם האדם. האדם שמח אפוא בשמחה כפולה: לא רק בשמחתו שלו, בקרבתו אל ה', אלא גם בשמחתו של הקב"ה בקרבתו אליו.

דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא מַמָּשׁ, וְאִתְהַפַּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא .

דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא (שנכפה הצד האחר) מַמָּשׁ, הצד שאיננו קדושה, המסתיר על הקדושה. וְאִתְהַפַּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא (ונהפך החושך לאור) . כפי שהוסבר במקומות אחרים (וראו בביאור לפרק כז) יש שתי בחינות בעבודת ה': 'אתכפיא' ו'אתהפכא'. 'אתכפיא' היא כאשר מסך ההסתר נקרע ומשהו מהאור נראה מעברו השני, ו'אתהפכא' היא כאשר ההסתר (החושך) עצמו הופך לאור; שהקליפה שהסתירה אלוקות – מתגלה בעצמה כאור אלוקי.

שֶׁהוּא חֹשֶׁךְ הַקְּלִיפּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַחוֹמְרִי, הַמַּחֲשִׁיכִים וּמְכַסִּים עַל אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ עַד עֵת קֵץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ" .

שֶׁהוּא חֹשֶׁךְ הַקְּלִיפּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַחוֹמְרִי, הַמַּחֲשִׁיכִים וּמְכַסִּים עַל אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ עַד עֵת קֵץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ" (איוב כח,ג) . נוסף לחושך הפרטי, השייך לכל עבירה בפרט, ישנו חושך כללי, השייך לעצם הווייתה של הקליפה במובן הראשוני והכללי ביותר של היותה קליפה – לאמור של מעטה שאינו נותן לראות את התוך, של מציאות שאין אנו יכולים לראות דרכה את האלוקי. ההסתר הזה קיים בעולם מעצם היותו עולם, מעצם הגדרתו כהעלם של האלוקי. קיומו הוא חלק מהוויית העולם כפי שהוא, אין הוא משתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן ואין הוא עתיד להתבטל עד עת קץ הימים, לעת אשר תהיה שבירה גמורה של צורת העולם כפי שאנו מכירים אותו היום.

[דְּהַיְינוּ קֵץ הַיָּמִין , שֶׁיַּעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו" וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן ].

[דְּהַיְינוּ קֵץ הַיָּמִין (על פי דניאל יב,יג) , שֶׁיַּעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו" (ישעיה מ,ה), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (פרק לו) ]. לעת קץ, כאשר תסור לחלוטין רוח הטומאה ויתבטל ההסתר המהותי של מציאות העולם – אז יראו "כל בשר יחדיו". ההסתר הוא צירוף של כמה דברים, של העולם החיצוני, של החושים ושל מבנה הנפש הפנימי, וכדי לראות מעבר להסתר אין די בחשיפה של אחד מהם. פתיחה של העולם החיצוני, כבתופעות של נס, התגלות וכיוצא בזה, אינה כשלעצמה משנה הרבה. כל שינוי בתפיסה החושית החומרית דורש גם שינוי במבנה הנפש הפנימי שבאדם, כדי שיוכל לראות מעבר לו. שאם לא כן, הוא תמיד יתמרן את עצמו באופן שהמסרים מבחוץ יתאימו לתמונה הפנימית שקיימת בו. קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי לאדם לראות דברים שלפי ההגדרות הבסיסיות שלו אינם יכולים להיות. יתר על כן, לגבי תפיסת האלוקות הוא צריך לעבור לא רק מעבר למציאות החומרית ולתפיסת העולם החומרית, אלא גם מעבר למציאות האני שלו. כדי שהקב"ה יתגלה בעולם צריך לתת לו מקום, ובמקום שהאני של האדם נמצא – לא יכול גם הקב"ה להתגלות. מעין זה נאמר בתלמוד: "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה,א). אמנם לקץ הימים, לעת קץ קיומו של העולם הזה, כמשמעו וכצורתו וכבניינו – לעת אשר העולם כבר לא יהיה הֶעְלֵם – תהיה גם מציאות החומר גילוי של אלוקות, "וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר".

וּבִפְרָט בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים טָמֵא וּמָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא.

וּבִפְרָט בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים טָמֵא וּמָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא. החשכה וההסתר שבחוץ לארץ הם גדולים מאלה שבארץ ישראל, ולכן האור האלוקי שם הוא עוד פחות גלוי ופחות ניתן לראייה.

וְאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כְּאוֹרָה וְשִׂמְחָה בְּיִתְרוֹן אוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּיְיקָא.

וְאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כְּאוֹרָה וְשִׂמְחָה בְּיִתְרוֹן אוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּיְיקָא. חושך זה הוא חושך מציאות העולם, ויותר מזה חושך ארץ העמים, ואם מתוך החושך הזה מגיע אדם להכרה בהירה של מציאות ה' – הוא יוצר אור מתוך החושך. היתרון של האור הבא מן החושך, שהקב"ה שמח בו כל כך, איננו היתרון של האור לעומת החושך, אלא היתרון של האור היוצא מהחושך, כמו שאומר הנביא: "אם תוציא יקר מזולל" (ירמיה טו,יט), שהוא יתרון מיוחד שאינו מצוי באור שאינו בא מהחושך.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו" פֵּירוּשׁ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחַת ה' אֲשֶׁר שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּדִירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַּשְׁמִיִּית מַמָּשׁ.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו" (תהלים קמט,ב), פֵּירוּשׁ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחַת ה' אֲשֶׁר שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּדִירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַּשְׁמִיִּית מַמָּשׁ. אדם מישראל צריך לשמוח בזה שהקב"ה עשה אותו בתוך עולם העשייה השפל והחשוך, כדי שאף על פי כן הוא יוכל לראות בתוכו את האור האלוקי. "ישמח ישראל" דווקא, כיוון שזוהי סגולתו של ישראל, שאת אמונת הייחוד הפשוטה מקבל כל אדם מישראל לא כמסקנה של פילוסופיה ולא כדרגה עליונה של סולם מיסטי, אלא כתינוק קטן; לא בעולמות עליונים דווקא, אלא בתחתונים; לא כמסקנה של חיים אלא כהתחלה של חיים. 'ישמח ישראל' כיוון שנקודת הסיום והתכלית של חייו, לעשות לו דירה בתחתונים, היא גם נקודת הראשית הטבועה בכל נקודות המוצא של חייו בנפשו ובחיי גופו ממש.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב 'בְּעוֹשָׂיו', לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי הַמָּלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁנִּקְרְאוּ רְשׁוּת הָרַבִּים, ו 'טוּרֵי דִּפְּרוֹדָא' .

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב 'בְּעוֹשָׂיו', לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי הַמָּלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁנִּקְרְאוּ רְשׁוּת הָרַבִּים, ובלשון הזהר 'טוּרֵי דִּפְּרוֹדָא' (הרי הפירוד) . בניגוד ל'רשות היחיד', שבה מתגלה יחידו של עולם שהוא קיים ואין עוד מלבדו, "רשות הרבים" היא העולם שלנו, שבו נסתר היחיד ושולטת התפיסה העקרונית של ריבוי כוחות וגורמים שונים המרכיבים ומניעים את העולם.

וְאִתְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא .

וְאִתְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא (ומתהפך לאור) . המעבר מהריבוי אל האחדות, מהתפיסה של ריבוי כוחות הנראים כפועלים באופן שרירותי ובלי הכוונה של רעים וטובים המעורבים זה בזה אל התפיסה שכל אלה קיימים ופועלים בהנחיית קו אחד ברור, שכל אלה אינם אלא אחד – הוא ההיפוך של החושך לאור.

וְנַעֲשִׂים רְשׁוּת הַיָּחִיד לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ.

היפוך זה, של החושך לאור, הוא עבודת האדם. האדם נולד לתוך עולם מפורד, 'טורי דפרודא', ולומד לאט לאט שכל אותם מסכים, הרים של חושך, אינם אלא תרמית; שמה שנראה כדברים נפרדים ושונים לחלוטין אינו אלא חלקים בתוך מציאות אחת. וְנַעֲשִׂים רְשׁוּת הַיָּחִיד לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ. על ידי האמונה הזו, שהאור האלוקי נמצא בכל מקום ושאין דבר המחשיך על האור האלוקי, מתבטלת 'רשות הרבים' מתוכה והופכת ל'רשות היחיד'. וזהו 'ישמח ישראל בעושיו', לאמור במעבר מרשות הרבים לרשות היחיד, ובעצם העובדה שהאדם (ישראל) מכיר בכך. זו אינה שמחה במעשה מסוים, בהצלחה הפרטית של אדם מסוים, אלא שמחת האדם במציאות הקב"ה, בהארת הקב"ה בכל העולמות על ידי הכרתו בכך, ובהשלמת מטרת בריאתו ובריאת כל העולמות.

קיומו של העולם הוא כביכול ניסיון של הקב"ה לקבל אות מהצד השני. מערכת העולמות כולה נבנתה למטרה זו – להעביר את המסר. ואחרי הכול, העובדה שמישהו למטה עונה, שמתקבל אות מהאדם – 'אתה קיים' – פירושה שהמסר עבר. הניסיון הזה, להעביר מסר מקצה אחד של המציאות אל הקצה השני, הצליח. ובכך מתבטא הניצחון האלוקי, השוטף באור את הבריאה כולה.

פרק זה עסק בייחוד האלוקי, אבל בהיבט האישי, שהוא משמעותי בהכרתו ובתחושתו של האדם. אמונת הייחוד שדובר בה איננה להאמין שה', הנמצא אי שם במרחב אחר, הוא אחד. הכרה כזו אינה משנה כלל לעניינו של האדם, שהרי אם ה' נמצא במציאות אחרת – אין חשיבות אם הוא אחד או שלושה. אמונת הייחוד היא התפיסה ש'אין עוד מלבדו', לאמור שאין כוח אחר, שאין מציאות אחרת, שאין משמעות אחרת, מלבדו. ומתוך אמונה זו, כשהיא אמיתית, כשהיא ברורה וצלולה, עולה השמחה. והשמחה היא כפולה: שמחת האדם ב'קרבת אלוקים', ושמחת אלוקים כביכול בקרבת האדם, שהצליח לעבור את כל המכשולים. יש ניגון חב"די מפורסם למילים: "אכן אתה א–ל מסתתר" (ישעיה מה,טו), ובניגוד למה שניתן להניח, הניגון הזה הוא ניגון של שמחה. והטעם הוא שברגע שאדם יודע שהקב"ה איננו נעדר, אלא ש"אתה א–ל מסתתר" – זוהי נקודה של שמחה. הבעש"ט היה אומר על הפסוק מן התוכחה: "ואנכי הסתר אסתיר פני" (דברים לא,יח), שפירושו הוא – אני אסתיר את ההסתר. הקללה היא כאשר אין יודעים שיש הסתר, כאשר אדם אינו מרגיש את החושך וההעדר הפעור תחתיו. אבל ברגע שאדם יודע שיש הסתר – ההסתר כבר איננו הסתר. אמונת הייחוד אינה בהכרח גילוי של עומק ההוויה האלוקית, אבל היא לפחות גילוי של ההסתר, שאדם יודע ומרגיש שיש הסתר, שהקב"ה מסתתר פה. ונקודת השמחה שיש בכך אינה רק עוד נקודה של שמחה, אלא שורש השמחה האמיתית, שאין עליה ערעור, שהיא הלב לכל השמחה שבעולם.