חזור
לקוטי אמרים
פרק לבוְהִנֵּה עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל . לִהְיוֹת גּוּפוֹ, נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו.
וְהִנֵּה עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל (בפרקים כט-לא) . הכוונה היא לחשבון הנפש של עצמו, של מקומו ביחס לעצמו ולא ביחס לאחרים. בהבנה שאין הוא טוב מהם ואפילו למטה מהם, ובאופן המרגיז יצר טוב על יצר הרע הוא מגיע להכרה לִהְיוֹת גּוּפוֹ, ולאו דווקא גופו, אלא מכלול הוויית האני הפרטי שלו, נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו.
רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ,
רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, שמחת הנפש האלוקית בלבד, שכן נפשו הבהמית, הגופנית, עדיין אינה במצב שיש לשמוח בו. שמחה זו אינה אפוא שמחה בהווייתו הפרטית, העצמאית, שאותה מבטאים צורכי הגוף, אלא שמחה בחלק שהוא מהווה מן הכלל הגדול, לאמור בנפשו האלוקית, שהיא חלק אלו־ה ממעל. זו אינה שמחה במצב האני, אלא במטרה, בעבודה שעדיין עומדת לפניו ועדיין הוא מצליח לעשותה, וברצון האלוקי שעדיין רוצה בה. כאשר אדם מגיע להיות בשמחה כזו, הוא יכול לוותר על הצער שיש לו מדברים אחרים. אל מול החשבון הגדול, נעשים כל חשבונות האני הפרטי לטפלים.
הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידַי קִיּוּם מִצְוַת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" .
הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידַי קִיּוּם מִצְוַת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט,יח) . כפי שיוסבר בהמשך, חשיבותה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" אינה רק בהיותה מצווה חשובה וכוללת ביותר, אלא בכך שהיא מהווה מבחן עבור מעמד הנפש. היו שאמרו
לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. קל לאהוב אנשים שיש סיבה לאהוב אותם, שיש בהם מעלות טובות או שאנו מכירים להם טובה מסיבה כלשהי. ואולם עיקר הדגשתה של המצווה היא דווקא באהבה לכל אחד ואחד, לגדולים ולקטנים, לטובים וגם לשאינם טובים, לראויים ואפילו לאלה שאינם ראויים.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֶּאֱלֹקִים חַיִּים.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֶּאֱלֹקִים חַיִּים. כאשר אדם חי את האני הגלוי, הגופני, כאשר הוא מחשיב את שאיפותיו והישגיו, יש דרך של השוואה בין האני שלו לאני של אחר, ואפשר שיראה וישפוט את האחר בהתנשאות, מלמעלה למטה. אמנם לאחר שאדם מגיע לכך שהוא מחשיב את גופו, ובמובן מסוים את עצמו, כנמאס ומתועב, שוב אין הוא יכול לראות את עצמו כגדול מזולתו. אדרבה, גם אם זכה באיזה יתרון על אחרים הוא יראה ביתרון זה רק את חסרונו, עד כמה לא הספיק להגשים בפועל את הראוי לו בהתאם לנתונים של כשרונותיו ומצבי חייו. וכאשר אין הוא מחשיב עוד את גופו שלו, וממילא גם את גופם של אחרים, הרי הוא מגיע לראות ולהחשיב את הנפשות, את הרוח אשר מאת ה' - ושם אין כל אפשרות לעשות הערכה. אפשר למדוד אנשים לפי הישגיהם, אבל אי אפשר למדוד אנשים לפי נשמותיהם.
בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה.
ויתר על כן, בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה. לא רק שאין אנו יכולים להעריך את מעלת שורשה של כל נשמה, למדוד ולדעת איזו גדולה יותר, אלא יודעים אנו שהנשמות כולן מתאימות. כלומר שהן קשורות זו לזו כאחיות תאומות הנובעות כולן משורש אחד.
וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בה' אֶחָד.
וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בה' אֶחָד. כמו בנים לאב אחד, כמו ענפים המתפצלים משורש אחד, כך כל נפשות ישראל הן שלוחותיה של נפש כוללת אחת, היא 'כנסת ישראל'. כנסת ישראל היא במובן זה דרגה המצויה עמוק בכל נפש, ששם אין יותר 'נפשות', אלא 'נפש' אחת. הנפש הזו אינה נחלקת בעצם, אלא רק נראית כך - כמו קרני אור הנשברות, דרך נברשת של אבני זכוכית מלוטשות, אלפים של אורות קטנים המרצדים בצבעים שונים זה על זה וזה דרך זה. האורות הללו נבדלים כשהם מאירים דרך כלי הזכוכית, אבל במקור האור, במאור, אין כל הבדל בין ניצוץ גדול לניצוץ קטן, בין ניצוץ ירוק ובין ניצוץ אדום.
תפיסה זו של אחדות נשמות ישראל בשורשם, באחדות המזוהה בשכינה עצמה, היא אף מעבר לתפיסת האחריות ההדדית, הערבות, שישראל מעורבים זה בזה. זוהי תפיסה של מכלול אחד, שבו כל חלק נמצא בחלק האחר, שמה שקורה בכל חלק יש לו רושם בכל חלק אחר. במסכת סנהדרין (פרק ו משנה ה) נאמר: "בשעה שאדם מצטער, שכינה מה אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי (אוי לי מראשי אוי לי מזרועי)". ואין הדברים אמורים שם בצדיקים וחסידים, אלא אפילו ברשע שנידון למוות וסקלו אותו - השכינה בוכה עליו. שהרי השכינה היא כנסת ישראל, המכלול של כל נשמות ישראל, וכאבו של כל אחד הוא כאבה של השכינה.
רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים.
רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. ההבדלים בין אנשים, בדרגות, במקומות ובשאר דברים נובעים כולם מהגוף. גופים אינם יכולים להגיע לידי אחדות. הם יכולים להשתמש זה בזה, ליהנות זה מזה, אבל אין הם יכולים להיות לדבר אחד. הנפש, לעומת זאת, במהותה הפנימית היא אחת בכל נפשות ישראל. רק כאשר היא מתגלה בגוף, במחשבותיו ובמעשיו, נוצרים המרחק, הפירוד וההתחלקות.
וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְּדָבָר לְבַדָּהּ.
וְלָכֵן, מכאן ניתן להסביר את משמעותה הפנימית של מצוות 'אהבת ישראל' ואת חשיבותה של המצווה כמבחן הנפש. הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה אלה שלגביהם 'אני' פירושו 'גופי' - אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְּדָבָר לְבַדָּהּ. אהבה אמיתית, אל האחר כאחר, אינה אפשרית כל עוד הגוף הוא העיקר. הגוף הוא מהות נפרדת. אין הוא נהנה אלא בשביל עצמו ועל ידי עצמו, ואין הוא משיג ומרגיש כלל מהויות אחרות. אשר על כן, אין הוא יכול לשאת כל יחס אחר לבד מיחס של הנאה לעצמו. אהבה כזו היא "אהבה התלויה בדבר" (אבות פרק ה משנה טז), לאמור אהבה אל האחר כל זמן שהוא משרת את המטרות של האני, בין שהן מטרות פשוטות ביותר, במובן הגס ביותר של נתינה ולקיחה, ובין שהן מטרות מעודנות יותר. זו אהבה שאינה אלא ביטוי לכיסופים, לתשוקה ולהכרת התודה על התועלת שאדם מסוים מביא או עשוי להביא לאני. אולם אהבה אמיתית, אהבה 'שאינה תלויה בדבר', אינה אפשרית אלא כאשר הנפש היא העיקר והמרכז של ההוויה, כאשר יחס האהבה בין נפש לנפש קיים ללא החציצה והמרכזיות של האני הגופני.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: "זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְאִידָּךְ פֵּירוּשָׁא הוּא" .
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: "זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְאִידָּךְ פֵּירוּשָׁא הוּא" (שבת לא,א) . מסופר על נוכרי שבא לפני הלל כדי שיגייר אותו, וכדי לנסותו אמר להלל שיתגייר בתנאי שילמד את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. השיב לו הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד (מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה) - זוהי כל התורה כולה". הביטוי "דעלך סני לחברך לא תעביד" מופיע בתרגום יונתן לפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח),
כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף, מַעְלָה מַעְלָה, עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין
כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף, שתתגבר על מכשולי הגוף ותשתחרר מהתלות במושגי הגוף ורצונותיו, כדי לעלות ולהתקשר במקורה, עד מַעְלָה מַעְלָה, עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין (עד עיקר ושורש כל העולמות).
ו גַּם לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן
ומצד שני, מטרת התורה היא גַּם לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (פרק מא). המטרה האחת היא כאמור העלאת האדם כלפי מעלה, כלפי מקור הנשמות ומקור העולמות. והמטרה השנייה היא הורדת השפע האלוקי והשפעתו כלפי מטה, מהאין סוף שאינו בגדר העולמות כלל אל הנקודה שהיא מקור העולמות, היא כנסת ישראל, ואל העולמות.
דְּהַיְינוּ בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא. וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת,
דְּהַיְינוּ בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, שכאמור, כנסת ישראל היא הנשמה הכללית של עם ישראל, הכוללת את כל הנפשות הפרטיות היוצאות ממנה כענפים היוצאים וצומחים מהשורש. לְמֶהֱוֵי (להיות) אֶחָד בְּאֶחָד (ממאמר הזהר 'כגוונא', חלק ב קלה,א) דַּוְקָא. מקור נשמות ישראל הוא נקודת ההוויה שבה כל נשמות ישראל הן הוויה אחת. וכאשר נשמות ישראל מתעלות ומצטרפות ומתאחדות זו עם זו להיות אחד - רק אז מתאחד עימן ה' שהוא אחד להיות "אחד באחד". זוהי תכלית המציאות ותכלית בריאת העולמות, להגיע למצב שיהיה 'אחד באחד' באמת. וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, שאז נשמות ישראל אינן 'אחד' והקב"ה אינו יכול להתאחד עימן.
דקב"ה לָא שָׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים
דקב"ה לָא שָׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים (שהקב"ה אינו שורה במקום פגום).
כמו שמבואר במקומות אחרים, כדי לקבל את השפע של מעלה צריכה להיות קודם העלאה מלמטה. ההעלאה כלפי מעלה היא ההעלאה של קרבן, אם קרבן גשמי ואם קרבן של מסירות הנפש שאדם מוסר את נפשו ב'אחד'. הקרבן צריך להיות תמים, כמו שכתוב "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב,כא), וכל דבר פגום אינו יכול לעלות לה' - בין אם זה עץ שיש בו תולעת, יין מעופש או בהמה שיש בה מום, או אדם שבמובן מסוים איננו קשור בשלמות לשאר נפשות ישראל. באומרנו "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" אנו מצהירים שלוש הצהרות: הראשונה היא "שמע ישראל". "שמע ישראל" היא האספה של ישראל (כמו "ויְשַׁמַּע שאול את העם". שמואל א טו,ד) להיות ביחד. כשאדם אומר, "שמע ישראל", הוא אומר: אני אוהב כל יהודי, כולנו אחדות אחת. ההצהרה השנייה היא "ה' אלהינו", הצהרה של קבלת עול מלכות שמיים. ההצהרה השלישית היא "ה' אחד", הצהרה המתייחסת אל האלוקי שאין עוד מלבדו. ההצהרה השנייה וההצהרה השלישית הן הצהרות של מסירות נפש, של העלאת קרבן, אך קודמת להן ההצהרה של "שמע ישראל" משום שללא אחדות ישראל יש פגם בישראל, וכשאין הקרבן תמים, אין הוא יכול לעלות בבחינת "ה' אלקינו ה' אחד". ומטעם זה תיקן האר"י ז"ל
וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ".
וכן בתפילה, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בברכת 'שים שלום' מתפילת שמונה עשרה): "בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ". כאשר אנו 'כאחד' אנו יכולים לקבל את הברכה, אבל כאשר אנו נמצאים בנפרד, חלוקים כל אחד בפני עצמו, אין הברכה האלוקית יכולה לשרות בנו.
תמצית כל הברכות בתפילה היא "ברוך אתה ה'". הברכה היא ההמשכה של האלוקי אל תוך המציאות שלנו, אך כיוון שאין הקב"ה שורה במקום פגום, אנו מבקשים להשלים את כל החסרונות של כל ישראל: ברפואה, בחכמה, בפרנסה וכו'.
וּכְמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת,
וּכְמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת, העניין הזה של אחדות ישראל כבסיס להשראת האור האלוקי על מקור נשמות ישראל, וממילא על מציאות העולם כולו.
אהבת ישראל היא רבת שכבות. בשכבה אחת היא המבחן למצב האדם, אם באמת השתחרר מההגמוניה של גופו ויוכל להתייחס דרך הנשמה בלבד (שהרי רק מצד הנשמה אפשר להגיע למידה זו). ובשכבה פנימית יותר, אהבת ישראל היא הכלי שבו שורה השכינה בעולם. אהבת ישראל היא אפוא המבחן לאהבת ה' וגם הכלי להשראת אהבת ה'. היא מציינת שאדם הגיע למעלה מסוימת, והיא עצמה המאפשרת את מתן השכר על כך.
וּמַה שֶּׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא - מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ .
לעומת תפיסה זו של אהבת ישראל הכוללת כל אחד, שאין לה גבולות, יש מאמרים בדברי חז"ל המורים לכאורה אחרת. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא - מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ (פסחים קיג,ב) . התלמוד שואל על הכתוב: "כי תראה חמור שנאך רובץ וגו'" (שמות כג,ה) - וכי מותר לשנוא אותו? והרי נאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז), ואיך אפשר שהתורה תכיר במצב שהוא נגד התורה עצמה? ולמדים מכך שיש מצב שמותר לשנוא אדם מישראל. דהיינו, כאשר אדם רואה בחברו דבר ערווה (דבר חטא) - מצווה לשנאותו.
וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ.
וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ של אותו אדם שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. ועוד למדים שם, שלא רק שמצווה עליו לשנוא את אותו אדם, אלא הוא יכול גם לומר לאחרים הסומכים עליו לשנוא אותו.
דברי אדמו"ר הזקן, שמותר לומר "לרבו" דווקא, הם מדויקים על פי ההלכה. שהרי על פי ההלכה אסור לעד אחד להעיד על דבר שראה, שמכיוון שאין עדות בעד אחד, נמצא שאין זה אלא לשון הרע ואסור לאומרו (ראו פסחים שם). אמנם לומר לרבו אינו בגדר של לשון הרע, שכן הרב צריך לדעת כיצד להתייחס כראוי אל תלמידו שנהג שלא כראוי. ועל כל פנים, יש כאן לכאורה היתר, מוגבל אמנם, לשנוא את חברו.
הַיְינוּ בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת.
והתירוץ הוא: הַיְינוּ בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת. אדם זה שמותר לשנוא אותו צריך להיות 'חברו', אדם כדוגמתו, לאמור שגם באורחות חייו וגם בתפיסת עולמו הוא דומה לו. זה שאינו חברו בתורה ומצוות, זה שהוא עם הארץ - גם אם הוא יודע באופן פורמלי שדבר מסוים אסור - אין הידיעה הזו משפיעה עליו באותו אופן. לדעתו יש לו היתר, בין שזה היתר כללי של 'אני לא דתי' ובין שזה היתר מסוים יותר של 'אני לא יודע', ולכן אי אפשר לשנוא אותו. היסוד של השנאה (שיש לה היתר) הוא הזדון, ורק לגבי מי שהוא חברו בתורה ומצוות רשאי אדם להניח שיש כאן זדון, שהוא מבין כמוהו מה שהוא עושה ושחטאו הוא לפי זה חטא של זדון אמיתי. ההגדרה ההלכתית היא בעיה נפרדת, אבל מבחינת ההתייחסות הרי אדם שאינו חברו בתורה ומצוות, גם כשהוא עובר עבירה הוא עובר אותה באופן אחר. התיאור של החוטא כמורד בקב"ה, כמשפיל את נפשו לשאול תחתיה, כמאוס משרץ טמא, אמור לגבי אדם שיודע מה שהוא עושה. אבל זה שאינו יודע - לגביו זה אחרת. וכשאדם בא להעריך את חטאו של אחר, שבא מנקודת ראות, חינוך וגישה אחרת, אינו מצווה ואינו רשאי לשנוא אותו.
וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" עִם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
מגבלה נוספת היא לשנאת האחר שגם כאשר החוטא הוא "חברו בתורה ומצוות" אין לשנוא אותו, כמו שכתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט,יז), אלא אם כן וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ את המשך הפסוק, מִצְוַת "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (שם). ומצוות תוכחה אף היא אינה אמורה בכל אחד מישראל, כפי שדייקו חז"ל (שבועות ל,א) מהלשון "עמיתך", שמבינים אותו: עִם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. הביטוי 'עמיתך' אינו זהה במשמעותו לביטוי 'אחיך' המצוי הרבה בתורה. 'אחיך' הוא כינוי לכל אדם מישראל, ולעומתו 'עמיתך' הוא כינוי המורה על יחס נוסף של קרבה. 'עמיתך' הוא זה שלא רק שייך לזרע ישראל אלא גם לחלק מסוים מההכרה ומהמעשה של האדם מישראל. לקבל תוכחה הוא עניין עדין ומסובך ביותר בנפשו של כל אדם. כדי לומר דבר תוכחה צריך לבנות בעדינות רבה יחס הדדי מתאים. המוכיח והמוכח צריכים להיות קשורים ביניהם בקשר נפשי אמיץ ופנימי שיחבר ויאחד אותם על אף התוכחה (וכמובא בשם רבי טרפון בגמרא: "תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה" [ערכין טז,ב], והוציאו מכלל זה את רבי עקיבא לבדו, שהיה מסוגל לקבל תוכחה כראוי). וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ. שרק אז, באותו אדם שהוא "עמיתך", לאחר שכבר הוכיח אותו ובכל זאת לא שב מחטאו, נאמר שמצווה לשנוא אותו. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ -
הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה . לוֹמַר שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה' וַעֲבוֹדָתוֹ וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם בְּרִיּוֹת בְּעָלְמָא
הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם ורודף שלום, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה (אבות פרק א משנה יב) . ומדייק אדמו"ר הזקן מהלשון "בריות" לוֹמַר שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה' וַעֲבוֹדָתוֹ וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם בְּרִיּוֹת בְּעָלְמָא (שמעלתם היחידה היא בכך שנבראו על ידי הקב"ה. כ"ק אדמו"ר זי״ע). הלל הזקן אינו אומר שצריך לאהוב את הצדיקים דווקא, אלא את הבריות. 'בריות' אינו ביטוי של זלזול או כינוי של הוויה נמוכה דווקא, אלא ביטוי כללי, שכולל לא רק את אלה שיש להם מעלות מסוימות, אלא את כל אחד, אפילו הנמוכים ביותר.
צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי, יוּכַל לְקָרְבָן לַתּוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה'. וְהֵן לֹא, לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, צריך למשוך אותם ולקרבם באהבה דווקא, וְכוּלֵּי הַאי (ועל ידי כל זה) וְאוּלַי, יוּכַל לְקָרְבָן לַתּוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה'. הסדר בדברי הלל הזקן הוא, "אוהב את הבריות" ואחר כך "מקרבן לתורה". אהבת הבריות אינה רק אמצעי כדי לקרבן לתורה, אלא היא נושא לעצמו, בעל חשיבות וערך בפני עצמו. אם אדם מצליח להגיע לאהבה ולהבנה הדדיים באופן שהוא גם מקרב אדם זה לתורה, אשרי חלקו. הוא מקיים את ההוראה של "הווי מתלמידיו של אהרן" בשלמות. אבל וְהֵן לֹא, וגם אם לא הצליח לקרב אותו לתורה, לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים. הוא קיים בשלמות את המצווה הגדולה של אהבת ישראל, ודיו גם בזה. אהבת ישראל היא אהבה שלפי הגדרתה אינה 'אהבה התלויה בדבר', ואפילו כדי לקרבן לתורה. אדם צריך לאהוב את הבריות בפשטות, בלי כל סיבה, בפקודה! אהבת ישראל, כפי שהוסבר, אינה תלויה במעלת הנאהב אלא במעלת האוהב. כאשר אדם הגיע למעלה שהוא יכול להסתכל בנשמה, אהבתו אינה מוגבלת עוד. גם אדם שהוא במדרגה נמוכה, מבחינת כישרונותיו ומבחינת מעשיו, אפשר שנשמתו ביסודה ושורשה היא יפה ומעולה. וכאשר אדם יכול לחשוב על השורש והמקור של הנפש, הרי גם בגילוייה למטה הוא יראה את הדברים בצורה אחרת, הוא יוכל לאהוב גם את אלה שהם רק בגדר 'בריות' גם אם לא הצליח לקרבן לתורה.
נמצא שגם אם ישנה מצווה לשנוא אדם פלוני, זו הוראה מוגבלת מאוד (ובוודאי שאין כאן היתר כללי לשנוא את כל מי שאינו בעל מדרגה או שאינו מקיים תורה ומצוות בשלמות), ואין היא עומדת בסתירה למצוות אהבת ישראל.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו, וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, שֶׁמִּצְוָה לִשְׁנֹאותָם - מִצְוָה לְאַהֲבָם גַּם כֵּן.
וְגַם באותם מקרים שמותר לו לשנוא אותם אנשים הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו, שאותם הוא יכול להוכיח, וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, שֶׁמִּצְוָה לִשְׁנֹאותָם - מִצְוָה לְאַהֲבָם גַּם כֵּן. מצוות האהבה ומצוות השנאה אינן סותרות זו את זו, וגם באותם מקרים מיוחדים שבהם קיימת מצווה לשנוא, קיימת עם זאת גם מצווה לאהוב.
וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת.
וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת. אין זו העמדת פנים, שאדם נדמה כאוהב או נדמה כשונא. שני הרגשות, של אהבה מצד אחד ושנאה מצד שני, הם אמיתיים. במובן מסוים, מבוססת תפיסה זו על ההנחה שאדם אינו יכול לשפוט את חברו באופן מוחלט וחד משמעי. את הדין המוחלט - אם אדם חייב או זכאי, צדיק או רשע - אין שום אדם יכול לדון אלא רק הקב"ה. בית דין של מטה אמנם צריכים מפעם לפעם להכריע בדין שבא לפניהם ואף להטיל עונשי ממון וגוף, אבל אין זה דין על מהות האדם אלא על דרך הנהגה לגביו, וגם זה בשיקול דעת המונחה על פי חוקי התורה של מעלה. אין לנו קני מידה מוחלטים כדי לקבוע מיהו צדיק ומיהו רשע. ולכן, גם במקרה המיוחד שעל פי הדין מצווה לשנוא אדם - אין זו קביעה מוחלטת שהאיש הוא רשע. הקביעה הזו אינה עסקו של האדם ואינה מעניינו. וכאשר הגישה ההכרתית לגבי אנשים היא כזו, גם ההרגשה כלפיהם היא כזו, שאפשר שתהיה שנאה מצד אחד ואהבה מצד שני.
שִׂנְאָה מִצַּד הָרַע שֶׁבָּהֶם וְאַהֲבָה מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְּחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלוֹקִית.
שִׂנְאָה מִצַּד הָרַע שֶׁבָּהֶם וְאַהֲבָה מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְּחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלוֹקִית. כפי שנאמר, לכל אדם יש שתי נפשות. האחת היא הנפש הבהמית הגופנית, והשנייה היא הנפש האלוקית, חלק אלו־ה ממעל. העובדה הזו, שאדם הוא גם חלק אלוקי, אינה נעלמת על ידי זה שהוא חוטא. את החלק הזה צריך לכבד ולאהוב בכל אדם. בחלק הזה כולנו אחים בני אב אחד, כולנו איברים של גוף אחד, מהות אחת - כנסת ישראל.
וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרַע, מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים.
היחס ל'רעך' צריך לעמוד לא על האהבה לבד ולא על השנאה לבד, אלא שאם תהיה שמאל דוחה, תהיה גם ימין מקרבת. וְגַם, צריכה ההתייחסות להיות במידה השלישית, מידת הרחמים, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרַע, מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים. כאשר אדם רואה בחברו שחטא, נוסף לאמור שמצווה לשנוא את הרע שבו ולאהוב את הקדושה שבו - הוא צריך גם לרחם על החבר על שירד למדרגה זו להיות חוטא. מידת הרחמים שונה הן ממידת הדין והן ממידת החסד. היא מקבלת את העובדות כמו מידת הדין, אבל שלא כמידת הדין אין היא מקבלת אותן בבחינה של עשיית דין. והיא שונה ממידת החסד והאהבה, שכן מידת האהבה אינה מעוניינת כלל בעובדות האובייקטיביות של המצב. האהבה רוצה לתת לאחר, אבל לא משום שחסר לאחר, אלא משום שהיא רוצה לתת, משום שהנתינה מהווה את מוצא הנפש כשלעצמה לביטוי אהבתה. הרחמים לעומת זאת הם רגש מורכב יותר, שכולל בתוכו את השפיטה וההכרה בחיסרון, אלא שבמקום ליצור רגש של שנאה ותיעוב, ההכרה בחיסרון יוצרת יתר קרבה. אדרבה, ככל שחשים יותר בחסרונותיו של האחר - מרחמים עליו יותר.
וְהָרַחֲמָנוּת מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה.
וְהָרַחֲמָנוּת מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה. כאשר מרחמים על אדם מסוים, באותה שעה כבר אי אפשר לשנוא אותו. וכאשר הרגשת השנאה ש'בלבבך' מתבטלת, אפשר לראות אדם כמו שהוא 'בלבבו' - ואז אפשר גם לאהוב אותו. קשה לאהוב אדם ששונאים אותו, אבל כאשר מרחמים עליו שוברים הרחמים את הדין, את המרחק, ומכאן אפשר שתצמח האהבה.
כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ"יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" .
כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ"יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" (ישעיה כט,כב) . כמבואר במקומות אחרים, אברהם הוא מידת האהבה ויעקב הוא מידת הרחמים. כאשר מידת אברהם, מידת האהבה, נמצאת כביכול בשבי ואינה יכולה להתגלות, מעוררים את מידת הרחמים ובכוחה משתחררת גם האהבה. כאשר יש אדם שאי אפשר לאהוב אותו מכיוון שיש סיבות לשנוא אותו, הרי שמאותן הסיבות ששונאים אותו צריך גם לרחם עליו, וכאשר מרחמים עליו אפשר להגיע גם לאהבה.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וגו'" אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק טז דְּשַׁבָּת ].
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וגו'" (תהלים קלט,כב), אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק טז דְּשַׁבָּת (קטז,א) ]. ההדגשה היא במילים "תכלית שנאה", לאמור שנאה שאין לה פשרה כלפי אדם שלרשעה שלו אין פשרה. כאשר אדם מנתק את עצמו במודע ובשלמות מאלוקי ישראל, וכאשר הוא פועל לנתק את ישראל מאלוקי ישראל - הוא מנתק בכך את קשר האחווה המהותי שלו עם כלל ישראל. כל עוד נשמרת נקודה כלשהי של קשר, הנקודה הזו מצדיקה ואף מחייבת את ההדדיות של הקשר. אולם כאשר אין עוד שום נקודה משותפת שאפשר באמצעותה לקיים ייחס בין האנשים, אובדות גם היכולת והתקווה לבנות את יחס האחווה מחדש.
ועדיין, השאלה באיזו מידה הניתוק הוא סופי נשארת ללא פתרון. שהרי אדמו"ר הזקן אינו מדבר כאן על ניתוק אלא על שנאה. ושנאה, אפילו היא "תכלית שנאה", עדיין אינה ניתוק גמור וסופי. אדרבה, במובנים מסוימים עצם מציאותה של השנאה מורה על קיומו של קשר כלשהו. אחד התיאורים של מלך המשיח הוא: "אהבת צדק ותשנא רשע" (תהלים מה,ח). אהבת צדק ושנאת רשע הן לכאורה שני ניגודים - אחד אהבה ואחד שנאה - ואולם ללא ספק יש יחס מסוים, אמיתי מאוד, ביניהן. ככל שיש באדם יותר אהבה, אפשר שתהיה אצלו גם התייחסות ממשית של שנאה. ולהפך, מי שאיננו 'שונא רע', פירושו של דבר שהוא איננו מסוגל להיות 'אוהב טוב' בשלמות. האפשרות לבנות יחסים - רחוקים או קרובים, רעים או טובים - מבוססת על כך שהעניין חשוב לאנשים ונוגע להם. כאשר אין הדבר כן, כשלא אוהבים צדיקים ולא שונאים רשעים, בעצם מתייחסים אל האחרים כאל חפצים שלא שונאים ולא אוהבים אותם. אפשר להתרחק מהם, אפשר להיות אדיבים מאוד כלפיהם, אפשר להשתמש בהם ואפשר גם להיפטר מהם. מעשי הזוועה והאכזריות הנוראיים ביותר שנעשו בדור שלנו, שהיו בקנה מידה שלא נודע מעולם, לא נעשו על ידי אנשים שהיה בהם רגש לוהט של שנאה, אלא על ידי אלה שהעניין לא נגע בהם, שפעלו בצורה מכנית, שיכלו לראות אנשים כחפצים. ואולם כאשר ה'אחר' הוא אדם, אדם מישראל, שאפשר לשנוא אותו - אפשר גם לאהוב אותו. בין הקצוות הללו, עם כל הריחוק שביניהם, יש קשר של חיים. ולכן השנאה, ואפילו היא תכלית שנאה, יש בה עדות של קשר קיים. "תכלית שנאה שנאתים" כי הם מפריעים לי, כי הם פוגמים במהותי, כי הם עדיין חלק מהותי ממני.
פרק זה עסק בנושא אחד מוגדר, באהבת ישראל. חלקו הראשון של הפרק עסק בצד התאורטי, בקרבת הנפשות המהותית המחייבת את יחס האהבה בין כל נפשות ישראל ואפילו כלפי מי שזר ורחוק, עד להגדרת מהותה של מצווה זו כיסוד ושורש כל התורה כולה, יסוד הקשר בינינו ובין הקב"ה. חלקו השני של הפרק עסק בהגדרת תחומיה של המצווה. האם יש לה גבולות? האם אפשר גם לשנוא אדם מישראל? ובאילו מגבלות? והקביעה החד משמעית היא, שמצוות אהבת ישראל אין לה גבולות, שיש לקיים אותה בכל יהודי, ללא יוצא מהכלל וללא כל תנאים. ואפילו באותם מקרים מיוחדים שיש לשנוא אדם מישראל, אין השנאה מבטלת את האהבה; שגם במקום שיש מצווה לשנוא - יש גם כן מצווה לאהוב.