חזור
לקוטי אמרים
פרק לאוְהִנֵּה אַף אִם כְּשֶׁיַּאֲרִיךְ הַרְבֵּה לְהַעֲמִיק בָּעִנְיָנִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, כְּשָׁעָה וּשְׁתַּיִם, לִהְיוֹת בִּנְמִיכַת רוּחַ וְלֵב נִשְׁבָּר - יָבֹא לִידֵי עַצְבוּת גְּדוֹלָה.
וְהִנֵּה אַף אִם כְּשֶׁיַּאֲרִיךְ הַרְבֵּה לְהַעֲמִיק בָּעִנְיָנִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, כְּשָׁעָה וּשְׁתַּיִם, לִהְיוֹת בִּנְמִיכַת רוּחַ וְלֵב נִשְׁבָּר - יָבֹא לִידֵי עַצְבוּת גְּדוֹלָה. כאשר אדם מתבונן היכן הוא נמצא בהשוואה לאנשים אחרים, שלא זו בלבד שאין לו לבוז להם אלא להפך יש לו לקנא בהם. הִנה פלוני, קל שבקלים, עדיין עומד ומתגבר על יצרו באופן כלשהו, והוא שהינו "יודע ספר מחזיק בתורת ה' וכו'" - בעצם אינו עומד במאבק. באותה שעה, מתוך הכרה זו, הוא עלול להגיע לעצבות גדולה.
לֹא יָחוּשׁ.
לֹא יָחוּשׁ. אין הוא צריך לחשוש מפני העצבות הזו.
וְאַף שֶׁעַצְבוּת הִיא מִצַּד קְלִיפַּת נוֹגַהּ וְלֹא מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה. כִּי בְּצַד הַקְּדוּשָּׁה כְּתִיב: "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ" , ו אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה .
וְאַף שֶׁעַצְבוּת בכלל הִיא מִצַּד הקליפה, מצד הרע, ולכל הפחות מצד קְלִיפַּת נוֹגַהּ הממוצעת בין טוב לרע, וְלֹא מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה. כִּי בְּצַד הַקְּדוּשָּׁה כְּתִיב: "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ" (דברי הימים א טז,כז) , ובדברי חז"ל נאמר: אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה (שבת ל,ב) . בכל עבודת ה', ובייחוד ב'עבודה שבלב היא תפילה', שעניינה להשרות (לגלות) את השכינה עליו ועל מקומו, אי אפשר לעשותה שלא מתוך מצב רוח של שמחה.
וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וכו' .
וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וכו' (שם) . שיש לעסוק בלימוד ההלכות מתוך שמחה והתבטלות, ואז שורה הקב"ה עצמו בלימודו. ובפשטות, שאז ההלכות הנלמדות מובנות כראוי ואין שוגים בהן.
אֶלָּא שֶׁאִם הָעַצְבוּת הִיא מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא , - הִיא מִבְּחִינַת טוֹב שֶׁבְּנוֹגַהּ.
אֶלָּא שֶׁאִם הָעַצְבוּת הִיא מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא (מענייני שמיים) , שאדם עצוב מחמת חטאים שחטא - הִיא מִבְּחִינַת טוֹב שֶׁבְּנוֹגַהּ. כפי שנאמר במקומות אחרים (לעיל פרקים א, ז ועוד) קליפת נוגה היא קליפה שיש בה נוגה, שטמון בה אור שמצד הטוב. העצבות בכלל היא מצד הקליפה, וכאשר אדם עצוב משום ענייני העולם הזה, משום הפסד ממון, או משום שלא עלה בידו לעשות עבירה וכו' - זוהי עצבות שמבחינת הרע שבקליפת נוגה. אולם כאשר אדם עצוב מ"מילי דשמיא", מחמת ענייני שמיים, משום שאין הוא לומד כראוי או משום שלא עלה בידו לעשות מצווה כראוי - זוהי עצבות שמבחינת הטוב שבנוגה.
[וְלָכֵן, כָּתַב הָאֲרִ"י ז"ל שֶׁאֲפִילּוּ דַּאֲגַת הָעֲוֹנוֹת אֵינָהּ רְאוּיָה כִּי אִם בִּשְׁעַת הַוִּידּוּי.
[וְלָכֵן, מאחר שהעצבות בדרך כלל היא מצד הקליפה, כָּתַב הָאֲרִ"י ז"ל
וְלֹא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה שֶׁמִּצַּד הַקְּדוּשָּׁה דַּוְוקָא].
וְלֹא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה שֶׁמִּצַּד הַקְּדוּשָּׁה דַּוְוקָא]. ולא של הוללות וכיוצא בזה (כ"ק אדמו"ר זי"ע).
אַף עַל פִּי כֵן, הֲרֵי כָּךְ הִיא הַמִּדָּה - לְאַכְּפַיָּא לַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּמִינָהּ וְדוּגְמָתָהּ.
אַף עַל פִּי כֵן, שהעצבות היא מהקליפה, הֲרֵי כָּךְ הִיא הַמִּדָּה - לְאַכְּפַיָּא (לכפות) לַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּמִינָהּ וְדוּגְמָתָהּ. האופן הראוי להילחם נגד הסטרא אחרא הוא בנשק שלה, באותם כלים ובאותו האופן שהיא עצמה משתמשת בו.
כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: מִינֵיהּ וּבֵיהּ אִבָּא לִשְׁדְּיֵהּ בֵּיהּ נַרְגָּא
כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: מִינֵיהּ וּבֵיהּ אִבָּא לִשְׁדְּיֵהּ בֵּיהּ נַרְגָּא (ממנו ובו של היער יוטל בו הגרזן).
ו פָּגַע בּוֹ כַּיּוֹצֵא בוֹ .
וּכביטוי נוסף המצוי בדברי חז"ל: פָּגַע בּוֹ כַּיּוֹצֵא בוֹ (שבת קכא,ב) . מסופר שם שנמצא נחש בבית המדרש בשבת, וקם אחד והרגו. ואמר רבי "פגע בו כיוצא בו", כלומר שבנחש שרצה להזיק פגע מזיק כיוצא בו - והרגו. הרעיון בביטוי זה הוא שכדי להילחם ברע יש להשתמש בדבר שבא מהרע ושהוא אף חלק מהרע, וצריך רק להפוך את הכיוון שלו, שיפעל לצד הטוב נגד הרע.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" . וְהַיִּתְרוֹן הִיא הַשִּׂמְחָה הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב כְּדִלְקַמָּן.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" (משלי יד,כג) . למרות שהעצבות כשלעצמה היא מידה רעה, אם משתמשים בה באופן הראוי (ראו בביאור לפרק כו), היא יכולה להביא לתוספת וליתרון בקדושה. וְהַיִּתְרוֹן הִיא הַשִּׂמְחָה הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב כְּדִלְקַמָּן. העצב כשלעצמו אין בו שום מעלה, אבל הוא יכול להיות מכשיר כדי להעלות את האדם לשמחה יתרה. דווקא לאחר העצב פורצת שמחה רבה יותר, שללא קדימת העצב אי אפשר היה להגיע אליה.
עד כאן דובר בכך שאפילו מידה ידועה של עצבות, על אף היותה מצד הקליפה, פעמים ראוי להשתמש בה למטרות של טוב. ואולם כאן יוסיף המחבר שעצבות כזו, המביאה לתיקון הרע ולשמחה, בעצם אינה עצבות כלל.
אַךְ בֶּאֱמֶת אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ עַל רִיחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה' וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בַּסִּטְרָא אָחֳרָא, נִקְרָאִים בְּשֵׁם עַצְבוּת כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. כִּי עַצְבוּת הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטוּמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חַיּוּת בְּלִבּוֹ.
אַךְ בֶּאֱמֶת אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ עַל רִיחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה' וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בַּסִּטְרָא אָחֳרָא, שהיא התחושה שאדם אמור להגיע אליה לאחר שעשה את חשבון הנפש כאמור בפרקים הקודמים, והגיע להכרה של שפלות עצמו וריחוקו מה', נִקְרָאִים בְּשֵׁם עַצְבוּת כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. המובן של "מרירות הנפש" בעברית איננו עצבות. אלו רגשות שאמנם נראים דומים זה לזה, ואף על פי כן אינם זהים כלל.
אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה, הֲרֵי יֵשׁ חַיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפַּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר.
אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, שהן התחושות שאדם מגיע אליהן, כפי שתואר בפרקים הקודמים, כתוצאה מחשבון הנפש האמיתי שעשה עם עצמו ומן ההכרה בשפלות עצמו לעומת אחרים וריחוקו מה'. אַדְּרַבָּה, הֲרֵי יֵשׁ חַיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפַּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר. אין הוא מרגיש עצמו מסכן בגלל שהוא רחוק, אלא הוא רק לא רוצה בשום אופן להיות רחוק. מרירות הלב היא הצעקה: 'מדוע אני רחוק מה'?!' זו אינה הזדמנות של האדם לרחם על עצמו, אלא להפך, הוא בועט בעצמו וכועס על עצמו: 'היכן אתה עומד! לאן אתה הולך!' הרגשה זו איננה אפוא הרגשה של חוסר חיות, של שקיעה ומוות, אלא להפך, הרגשה חיונית מאוד של התעוררות נפש האדם. אם סימנה של העצבות הוא השקיעה וחוסר הרצון לעשות, המרירות סימנה הוא הצורך לעלות, ההכרח לעשות משהו.
רַק שֶׁהִיא חַיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת - וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים.
רַק שֶׁהִיא חַיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת - וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים. כוח החיים נובע תמיד מצד הטוב והקדושה, "החיים והטוב" לעומת "המות והרע" (ראו דברים ל,טו). אלא שיש חיות שיש בה נועם, שיש בה תחושה של הליכה והתקדמות, והיא חיות של שמחה הנובעת מהחסדים שבקדושה. ויש חיות שמתוך מרירות, שמתוך שיברון לב, והיא נובעת מבחינת גבורות קדושות. התחושה של תוקף מידת הדין לעולם אינה קלה ואינה נעימה. האדם סובל כשהוא עובר אותה, אבל הוא גם חי באותה שעה.
כִּי הַלֵּב כָּלוּל מִשְּׁתֵיהֶן.
כִּי הַלֵּב כָּלוּל מִשְּׁתֵיהֶן. הלב, מרכז ההרגשה שבנפש, כולל במהותו גם גבורות וגם חסדים. הנפש הקדושה (שאין בה כעס ועצבות שהם גבורות שמצד הקליפה) , יש בה תחושה של מרירות, שהיא גבורה שמצד הקדושה , יחד עם תחושת השמחה שהיא חסד שמצד הקדושה. אף שאין שתי תחושות אלה דומות זו לזו, שתיהן שייכות למהות הנפש הקדושה.
וְהִנֵּה לְעִתִּים צָרִיךְ לְעוֹרֵר בְּחִינַת גְּבוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת.
וְהִנֵּה לְעִתִּים צָרִיךְ לְעוֹרֵר בְּחִינַת גְּבוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת. כרגיל אנו מעדיפים שלא לעסוק בצד הגבורה. צד הגבורה אינו ערב לנו כי הוא מגביל ומצמצם את המהויות, והוא אף מסוכן לנו מפני שהוא פותח פתח לדברים שאנו חוששים מפניהם. ואף על פי כן, לצרכים מסוימים ובזמנים מסוימים צריכים לעורר מחביון הלב את הגבורות שמצד הקדושה, ובמקרה זה את מרירות הנפש כנזכר לעיל.
כְּדֵי לְהַמְתִּיק הַדִּינִים
כְּדֵי לְהַמְתִּיק הַדִּינִים הנובעים מהגבורות. עניינה של 'המתקה' הוא תיקון מיניה וביה (ממנו ובו), כלומר שהדבר עצמו שהיה מר יהיה מתוק.
שֶׁהֵם, בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְיֵצֶר הָרַע, כְּשֶׁשּׁוֹלֵט חַס וְשָׁלוֹם עַל הָאָדָם.
שֶׁהֵם, הדינים שצריך האדם להמתיק בנפשו, בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְיֵצֶר הָרַע, שהם מידותיה של הנפש הבהמית. ואימתי? כְּשֶׁשּׁוֹלֵט חַס וְשָׁלוֹם עַל הָאָדָם.
כִּי אֵין הַדִּינִים נִמְתָּקִין אֶלָּא בְּשָׁרְשָׁן.
כִּי אֵין הַדִּינִים נִמְתָּקִין אֶלָּא בְּשָׁרְשָׁן. את הדינים אי אפשר לתקן אלא כאשר עוסקים בשורשם. שכן בשורשם גם הדינים, בחינת נפש הבהמית ויצר הרע, אינם עניין של רע, וכאשר מגלים את שורשם הטוב, בגבורות הקדושות, ממילא נתקנים גם הדינים היוצאים מהם.
יש אמנם אופן שהדין נמתק בחסדים, אלא שזהו תיקון חיצוני וחלקי בלבד, כמו שממתיקים מאכל מר על ידי שמוסיפים לו מתיקות. ואילו בשורשו נמתק הדין רק מכוחו של הדין עצמו (כמו התורמוסים, שמיתוקם והכשרם לאכילה הוא על ידי האש [ראו ביצה כה,ב, וראו ליקוטי תורה מהאריז"ל פרשת בהר]). בדומה לזה עושים בפסיכואנליזה - כאשר הפסיכואנליטיקאי מגלה אצל החולה נסיבות מקלות לרגשי האשם שלו, הוא ממתיק את הסימפטומים, אולי מרכך במעט את התוצאות, אבל כדי להביא את הבעיה לכלל תיקון שלם הוא חייב לגלות את העיוות בשורשו הראשון.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב על יצר הרע (ברכות ה,א). כאשר אדם עורך דין עם עצמו, כאשר הוא מבטש את האני של נפשו הבהמית ושל יצר הרע שלו, הוא מקיים את מאמר רבותינו ז"ל להרגיז יצר טוב על יצר הרע, והוא ממתיק אז את הדין בשורשו, את מציאות הדין שבחוץ בדין הפנימי שהוא עושה בעצמו.
וְהַיְינוּ בְּכָל עֵת שֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ.
"לעולם" אין הכוונה שבכל יום ובכל שעה צריך אדם לשבור את ליבו ולהיות במרירות הנפש. לא זו דרך העבודה ולא זו דרך העלייה בקדושה. הכוונה היא רק לעיתים מזומנות - וְהַיְינוּ בְּכָל עֵת שֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ. אדם שקבע לעצמו סטנדרטים ועמד בהם, מרגיש משום כך שבע רצון מעצמו. פעמים שמכוח זה הוא הולך ופועל קדימה בבחינת שמחה של קדושה, ופעמים שמצב זה רק גורם לו להרגיש נוח כפי שהוא, שאין הוא רואה כל פגם בעצמו ומשום כך אין הוא פועל מאומה לשנות את מצבו. אדם שמרגיש כך, פירושו של דבר שהוא הולך ומתעוות בתוך עצמו, הולך ומתכסה בטמטום הלב. וזהו הזמן הנכון 'להרגיז יצר טוב על יצר הרע', כלומר לעורר את נקודת השבירה, את נקודת ההרס, כדי לבקר את עצמו ולעורר את עצמו בחיות מחודשת.
אַךְ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, שֶׁהִיא שָׁעָה הַמְיוּחֶדֶת וּרְאוּיָה לְכָךְ לְרוֹב בְּנֵי אָדָם, הִיא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עָצֵב בְּלָאו הָכִי, מִמִּילֵּי דְּעָלְמָא
אַךְ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, שֶׁהִיא שָׁעָה הַמְיוּחֶדֶת וּרְאוּיָה לְכָךְ לְרוֹב בְּנֵי אָדָם, הִיא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עָצֵב בְּלָאו הָכִי, בשעה שהוא בין כה וכה עצוב מִמִּילֵּי דְּעָלְמָא (מענייני העולם) הגורמים לעצבות, כהפסד ממון, אֵבֶל, דאגות, עלבון שעלבו בו וכדומה.
אוֹ כָּךְ בְּלִי שׁוּם סִבָּה.
אוֹ כָּךְ בְּלִי שׁוּם סִבָּה. כל אדם חי במחזוריות מסוימת של מצבי רוח, ופעמים שהוא מגיע לשעה של עצבות, בין שיש לה סיבה ובין שאין לה.
אֲזַי הִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְהַפֵּךְ הָעֶצֶב, לִהְיוֹת מִמָּרֵי דְּחוּשְׁבָּנָא הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל .
אֲזַי הִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְהַפֵּךְ הָעֶצֶב, לִהְיוֹת מִמָּרֵי דְּחוּשְׁבָּנָא (מבעלי החשבון) הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל (פרק כט) . הזמן שבו אדם עצוב בין כה וכה, מסיבות אחרות, הוא הזמן המתאים לעסוק בחשבון הנפש באופן שיגיע למרירות הנפש ולעצבות שממילי דשמיא, ובזאת להפוך את הכיוון השלילי של העצבות, המורידה אותו למטה, אל מרירות הנפש שיכולה להעלות אותו למעלה.
וּלְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: לְעוֹלָם יַרְגִּיז כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבָזֶה יִפָּטֵר מֵהָעַצְבוּת שֶׁמִּמִּילֵּי דְּעָלְמָא .
וּלְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אדם יצר טוב על יצר הרע (ברכות ה,א), כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבָזֶה יִפָּטֵר מֵהָעַצְבוּת שֶׁמִּמִּילֵּי דְּעָלְמָא (מענייני העולם) . אחד הדברים הראשונים שקורים לאדם שמגיע למרירות הנפש שמ'מילי דשמיא' הוא שהאדם יוצא מן העצבות שמ'מילי דעלמא'. העצבות שמענייני העולם היא בדרך כלל תוצאה של עלבון. אדם מרגיש שמגיע לו יותר, הוא מרגיש כקרבן חף מפשע שנעשה לו עוול, ולכן הוא עצוב. ואולם לאחר שאדם עושה חשבון עם עצמו, ומכיר בחסרונו - אם הוא לוקה, הוא יודע על מה הוא לוקה. באותה שעה ייתכן שיצטער, ייתכן שיתמרמר, אבל הוא לא ייעלב ולא יגיע משום כך להרגשה של עצבות. הוא יפסיק להרגיש ש'מגיע לי יותר', יפסיק לשאול 'מדוע זה קורה לי', וממילא ייפטר מהעצבות שמ'מילי דעלמא'.
וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית.
וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית. לאחר שעבר עליו המכבש של מרירות הנפש, ובקע בו גרזן חשבון הנפש בחדירה ובניתוח עצמי של חסרונותיו, כאשר נחשף הלב לכאב, הוא יכול להגיע גם לשמחה אמיתית.
דְּהַיְינוּ שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִים, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל.
דְּהַיְינוּ שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִים,
לֵאמֹר לְלִבּוֹ: אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מה' בְּתַכְלִית, וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב כו'.
לֵאמֹר לְלִבּוֹ: אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מה' בְּתַכְלִית, וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב כו'. אין זו רק מליצה. אדם באמת ימצא בעצמו את הפגמים הללו אם רק יעשה חשבון אמיתי, לא כעושה על מנת להראות למישהו אלא כעושה חשבון צדק במשקל האמת.
אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ.
אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, כלומר הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ. שהרי כפי שנאמר (לעיל פרק כט), הנפש הבהמית המחיה את הגוף היא היא האני של הבינוני. ולכן זה ש"רחוק וכו' ומשוקץ ומתועב" הוא הגוף והנפש הבהמית המחיה את הגוף.
אֲבָל מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בְּקִרְבִּי חֵלֶק ה' מַמָּשׁ שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִילּוּ בַּקַּל שֶׁבַּקַּלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ.
אֲבָל מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בְּקִרְבִּי חֵלֶק ה' מַמָּשׁ שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִילּוּ בַּקַּל שֶׁבַּקַּלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ. בתוך האני של אדם מישראל - הגם שהוא נפש בהמית וקל שבקלים - יש חלק אלוקי, נפש אלוקית שהיא ניצוץ מן המאור האלוקי בעצמו.
רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת.
רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת. אדם צריך לדעת שהנפש הזו מצויה בו, ושאין זה נראה כך משום שהיא מצויה בו בגלות. יש בו נפש קדושה שיכולה להיות המושלת בו, אלא שהוא לא נתן לה לעשות כן. הוא הכניס אותה בגלות, באופן שהיא מגלה את כוחה לא בעצמה אלא בצורכי הגוף והנפש הבהמית.
וְאִם כֵּן אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי, בְּתַכְלִית הָרִיחוּק מה' וְהַתִּיעוּב וְשִׁיקּוּץ, הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר.
וְאִם כֵּן אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי, בבחינת הגוף ונפש הבהמית, בְּתַכְלִית הָרִיחוּק מה' וְהַתִּיעוּב וְשִׁיקּוּץ, הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר. ככל שהאני יורד יותר, גם הנפש האלוקית, המלובשת באני הזה, יורדת בגלות יותר. היכן שהאדם הולך עם גופו ונפשו הבהמית, הוא מושך ומוריד אחריו גם את נפשו האלוקית, את הניצוץ האלוקי שיש בו.
וְהָרַחֲמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד.
וְהָרַחֲמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד. מידת הרחמנות אינה חלה על זה שהוא אכן נמוך, אלא על זה שבעצם הוא שייך למקום טוב וגבוה יותר אבל נמצא עכשיו במקום נמוך. אדם מרחם על עצמו כאשר הוא חושב שהוא שייך לחלק טוב יותר אבל נעשה לו עוול, אך אין הוא מרחם על עצמו (הגם שהוא מצטער) כאשר הוא חושב שזה מקומו וכך ראוי לו (וכן לגבי אחרים). תחושת הרחמים היא במובן זה התוצאה של המודעות לפער - מצד אחד לשורש הנשמה באלוקות ממש, ומצד שני אל מקומה בפועל בתכלית הריחוק וההסתר מהאלוקי.
וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה. לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ , קוֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ וּמְיוּחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית.
וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה. המסקנה של המרירות (שלא כעצבות) היא שיש לאדם תפקיד - לגאול את הנשמה האלוקית, להוציאה ממקום שביה וסבלה ו לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ (על פי ויקרא כב,יג) , לאמור אל שורשה ומקורה כפי שהייתה קוֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ וּמְיוּחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית. השימוש בלשון הכתוב (שם): "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה - ושבה אל בית אביה כנעוריה וגו'" רומז למאמר הזהר (חלק ג ז,א): "בת כהן - דא נשמתא קדישא, דאתקרי ברתא דמלכא" (היא הנשמה הקדושה, הנקראת בת המלך), היא הנפש האלוקית בתו של הקב"ה. וכאשר תהיה "אלמנה וגרושה" מהגוף "ושבה אל בית אביה", הוא הקב"ה, "כנעוריה", כפי שהייתה קודם שירדה אל הגוף.
וְגַם עַתָּה כֵּן תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי, בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
וְגַם עַתָּה כֵּן תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי, היא "כל מגמתי וחפצי" כנזכר לעיל, להוציא נפשי האלוקית מהגלות ולהעלותה לה'. והדרך היא לשימה בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק ד) . אם הגלות היא התלבשותה של הנפש האלוקית ב'לבושים צואים', לבושי הנפש הבהמית והקליפה, הרי גאולתה היא התלבשותה בתורה ובמצוות. כמבואר בפרק ד, התורה והמצוות הן לבושיה העצמיים של הנפש האלוקית, לאמור האופן שבו הנפש האלוקית פועלת ומבטאת את מהותה הפנימית. ומהותה הפנימית היא היא ההידבקות וההתכללות בעצמות האלוקית, בבחינת "ושבה אל בית אביה כנעוריה".
וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה לִצְעוֹק אֶל ה' בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְשׁוּקָּץ לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ.
וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה לִצְעוֹק אֶל ה' בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְשׁוּקָּץ לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ. התפילה היא המצווה המיועדת לכך, להשמיע את צעקת הנפש הקדושה, להוציאה מגדרי הגוף ולהשיבה "אל בית אביה כנעוריה".
וְזוֹ הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים', שֶׁהֵן מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהָשִׁיב חֵלֶק ה', לִמְקוֹרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין .
וְזוֹ הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים', שֶׁהֵן מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהָשִׁיב חֵלֶק ה', היא הנפש האלוקית, חלק אלו־ה ממעל, לִמְקוֹרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין (למקור ולשורש של כל העולמות) . תשובה זו אינה תשובה על עבירה כלשהי (שהרי המדובר בבינוני ש"לא עבר עבירה מימיו"), אלא התשובה הכוללת, של חזרה ותשובת העולם אל ה' ותשובת הנפש האלוקית אל מקורה ושורשה שלה, שהוא גם המקור והשורש של כל העולמות, ותשובה זאת עושים על ידי 'מעשים טובים', העיסוק בתורה ובמצוות בעולם הזה.
וְזֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּל יָמָיו בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הִיא שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּצֵאתָהּ מֵהַגּוּף הַמְתוֹעָב וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה.
וְזֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּל יָמָיו בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הִיא שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּצֵאתָהּ מֵהַגּוּף הַמְתוֹעָב וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה. תשובה כוללת זו היא למעשה העיסוק בתורה ובעבודה (ובפרט ב'עבודה שבלב היא תפילה'). ועבודה זו נעשית בשמחה רבה, שכן היא ישועת הנפש מהשיעבוד לרצונות הגוף, להכרתו החושית ולתאוותיו, והיא התחדשות האדם ויציאתו אל החופש של הקדושה האלוקית.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, לִהְיוֹת 'כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה' .
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, לִהְיוֹת 'כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה' (שבת קנג,א) . זה שכל ימיו בתשובה איננו בעל עבירה שצריך לעשות תשובה על עבירה מסוימת (שהרי לאחר ששב - על מה יעשה עוד תשובה?(
וְאֵין לְךָ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה כְּצֵאת מֵהַגָּלוּת וְהַשִּׁבְיָה.
וְאֵין לְךָ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה כְּצֵאת מֵהַגָּלוּת וְהַשִּׁבְיָה. גודל השמחה הוא כגודל המרחק ששב ממנו. רק הרגשת צער המרחק היא הרושמת את גודל השמחה שבהתקרבות. מי שנמצא תמיד בטובה אינו חש בכל עת שמחה במצבו. רק לאחר שהיה רחוק, בצער ובעמל לא לו, יכול להרגיש את העונג והשמחה שבמצבו המקורי.
כִּמְשַׁל בֶּן מֶלֶךְ שֶׁהָיָה בַּשִּׁבְיָה וְטוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים וּמְנוּוָּל בָּאַשְׁפָּה וְיָצָא לַחָפְשִׁי אֶל בֵּית אָבִיו הַמֶּלֶךְ,
כִּמְשַׁל בֶּן מֶלֶךְ שֶׁהָיָה בַּשִּׁבְיָה וְטוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים וּמְנוּוָּל בָּאַשְׁפָּה וְיָצָא לַחָפְשִׁי אֶל בֵּית אָבִיו הַמֶּלֶךְ, שאין שמחה גדולה מזו, שיוצא ממקום שהוא תחתית שאין למטה ממנה, למקום שהוא למעלה שאין למעלה ממנו, ממקום שיש בו כל מיני גנוּת ועבדות אל בית אביו המלך. ובנמשל, השמחה שביציאת הנפש האלוקית מגלות הגוף היא השמחה במובן הרחב ביותר, של ביטול היש, של היציאה מהכלים, בבחינת "עֹז וחדוה במקומו".
וְאַף שֶׁהַגּוּף עוֹמֵד בְּשִׁיקּוּצוֹ וְתִיעוּבוֹ.
וְאַף שֶׁהַגּוּף עוֹמֵד בְּשִׁיקּוּצוֹ וְתִיעוּבוֹ. כשאדם עוסק בתורה ובמצוות, משתחררת נשמתו הקדושה מקשרי הגוף ומעולמו ודבקה בקב"ה, ואין לנשמה שמחה גדולה מזו, אף שהאדם בהרגשת ה'אני' שלו, של גופו ונפשו האנושית, נשאר בשיקוצו ובתיעובו כשהיה.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר דְּנִקְרָא מַשְׁכָא דְּחִוְיָא ( .
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר
כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב לִיכָּלֵל בִּקְדוּשָּׁה.
כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב לִיכָּלֵל בִּקְדוּשָּׁה. כמו שהגוף נשאר גוף, הנפש הבהמית נשארת לעולם בהמית. זו, כאמור לעיל (פרק יב), חלק מהגדרת מהותו של הבינוני, שאינו יכול לשנות את מהות נפשו הבהמית.
מִכָּל מָקוֹם, תִּיקַר נַפְשׁוֹ בְּעֵינָיו לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחָתָהּ יוֹתֵר מֵהַגּוּף הַנִּבְזֶה שֶׁלֹּא לְעַרְבֵּב וּלְבַלְבֵּל שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּעִצְּבוֹן הַגּוּף.
מִכָּל מָקוֹם, תִּיקַר נַפְשׁוֹ בְּעֵינָיו לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחָתָהּ יוֹתֵר מֵהַגּוּף הַנִּבְזֶה, והעצבות שהוא חש בגינו, שֶׁלֹּא לְעַרְבֵּב וּלְבַלְבֵּל שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּעִצְּבוֹן הַגּוּף. כיוון שהאדם מורכב גם מנפש בהמית וגם מנפש אלוקית, מדוע הוא צריך לזהות את עצמו, את האני שלו, דווקא עם הגוף והנפש הבהמית? מדוע עליו לשמוח בשמחתו ולדאוג בדאגתו של הגוף בלבד? כיוון שיש בו גם נפש אלוקית, הוא יכול לשמוח גם בה, בשחרורה ובעלייתה בכל דיבור ומעשה של קדושה, ואין הוא חייב לדאוג באותה שעה דווקא לגוף, שבוודאי מרגיש חסר בשל כך. זאת ועוד, אם אדם יכול לעסוק בשמחת הנפש האלוקית, בשמחתו של הקב"ה, הריהי ממלאה את כל כולו ואין לו מקום לעסוק באותה שעה בצערו הפרטי.
וְהִנֵּה בְּחִינָה זוֹ הִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: "כִּי בָרַח הָעָם" .
וְהִנֵּה בְּחִינָה זוֹ הִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: "כִּי בָרַח הָעָם" (שמות יד,ה) . היציאה מן המצר, מן הגבולות, תוך כדי התעלמות מן הרע, זוהי הבחינה של יציאת מצרים. אין זו התעלמות מן הרע כמציאות. להפך, מציאות הרע קיימת לגביו 'בתוקפה כתולדתה' (ולכן הוא בורח ממנה), ויתר על כן, האדם אף משתמש ברע ובכוחו של הרע כדי לבצע את מהלכי החיים הללו. זו התעלמות מן הרע במובן זה שבורחים ממנו ואין עוסקים בו, שמנסים לבנות משהו בצד הקדושה למרות מציאות הרע ולמרות שממשיך להיות רע. במודע אין זה ניסיון לתקן את מכלול האני, מכלול המציאות, אלא רק נתינה של סיכוי לנפש האלוקית, הארת נקודה כלשהי כדי שתוכל להשתחרר.
דְּלִכְאוֹרָה הוּא תָּמוּהַּ, לָמָּה הָיְתָה כָּזֹאת? וְכִי אִילּוּ אָמְרוּ לְפַרְעֹה לְשַׁלְּחָם חָפְשִׁי לְעוֹלָם, לֹא הָיָה מוּכְרָח לְשַׁלְּחָם?
דְּלִכְאוֹרָה הוּא תָּמוּהַּ, לָמָּה הָיְתָה כָּזֹאת? לשם מה הייתה יציאת מצרים באופן הזה של בריחה? וְכִי אִילּוּ אָמְרוּ לְפַרְעֹה לְשַׁלְּחָם חָפְשִׁי לְעוֹלָם, לֹא הָיָה מוּכְרָח לְשַׁלְּחָם? וכי לא יכולים היו מתחילה לצאת "ביד רמה" (שמות יד,ח)?! לשם מה צריכים היו להיאחז בתחבולות, כאילו יוצאים הם רק באופן זמני ("דרך שלשת ימים נלך במדבר". שמות ח,כג) ולא לעולם? והרי פרעה מוכרח היה להיכנע לכל תנאי שיעמידו לו.
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָרַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל עֲדַיִין הָיָה בְּתָקְפּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָרַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל עֲדַיִין הָיָה בְּתָקְפּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. יציאת מצרים הייתה בכוח עליון שדחף והביא אליה, ולא נבעה מכוחות פנימיים שבמהות נפשות ישראל. נפשות ישראל שיצאו ממצרים לא עברו כל תהליך של הכנה פנימית, ולא היו מתוקנות לכך כלל ועיקר.
כִּי לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָם עַד מַתַּן תּוֹרָה.
כִּי לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָם עַד מַתַּן תּוֹרָה. מאז קלקל אדם הראשון בחטא עץ הדעת לא נתקנה נפש האדם עד למעמד הר סיני, שם נתקנו נפשות ישראל.
רַק מְגַמָּתָם וְחֶפְצָם הָיְתָה לְצֵאת נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית מִגָּלוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הִיא טוּמְאַת מִצְרַיִם. וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְדִכְתִיב: "ה' עוּזִּי וּמָעוּזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה וגו'" "מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי וגו'" "וְהוּא מָנוֹס לִי וגו'".
רַק מְגַמָּתָם וְחֶפְצָם הָיְתָה לְצֵאת נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית מִגָּלוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הִיא טוּמְאַת מִצְרַיִם. להיות במצרים אין זה רק להיות בארץ אחרת, אלא להיות שותף לטומאת מצרים "ערוַת הארץ" (בראשית מב,ט), להיות חלק מהסטרא אחרא. ולכן, לצאת ממצרים פירושו לצאת מטומאת הסטרא אחרא וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְדִכְתִיב: "ה' עוּזִּי וּמָעוּזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה וגו'" (ירמיה טז,יט), "מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי וגו'" (שמואל ב כב,ג), "וְהוּא מָנוֹס לִי וגו'".
וְלָכֵן לֶעָתִיד כְּשֶׁיַּעֲבִיר ה' רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ, כְּתִיב: "וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וגו'" .
וְלָכֵן לֶעָתִיד כְּשֶׁיַּעֲבִיר ה' רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ, כְּתִיב: "וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וגו'" (ישעיה נב,יב) . לעתיד לבוא, בגאולה השלמה, לא יהיה עוד צורך לברוח. ממצרים היו מוכרחים לברוח, ובמהירות, כי אם היו הולכים לאט - לא היו יוצאים, או שהיו חוזרים למצרים, כמו שכתוב: "פן ינחם העם בראותם מלחמה - ושבו מצרימה" (שמות יג,יז). מה שאין כן לעתיד לבוא כשתהיה הגאולה בשלמות ורוח הטומאה תסור מן הארץ, אז תהיה ההליכה אל הקדושה מתוך הרגשה ברורה ושלמה, בלא היסוסים ובלא עיכובים. אז אפשר יהיה ללכת בנחת, שכן לא יהיה ממה לחשוש, לא יהיה ממה להיסתר וממי לברוח.
עד כאן דובר בשמחה הנובעת משחרורה של הנפש האלוקית, על יציאתה מבית האסורים של הגלות. מעתה יעמוד המחבר על טעם נוסף, עמוק יותר, לשמחה זו שלאחר המרירות.
וְלִהְיוֹת בְּחִינַת תְּשׁוּבָה זוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא, וְגַם שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ תִּהְיֶה בְּתוֹסֶפֶת אוֹרָה וְשִׂמְחָה.
וְלִהְיוֹת בְּחִינַת תְּשׁוּבָה זוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא, וְגַם שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ תִּהְיֶה בְּתוֹסֶפֶת אוֹרָה וְשִׂמְחָה. ישנה התאמה בין התשובה ובין השמחה הבאה בעקבותיה. ככל שהתשובה הנובעת מהרגשת השפלות והמרירות היא עמוקה יותר - תהיה גם השמחה גדולה יותר.
כַּאֲשֶׁר יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ דַּעַת וּתְבוּנָה לְנַחֲמוֹ מֵעִצְּבוֹנוֹ וִיגוֹנוֹ, לֵאמֹר כַּנִּזְכָּר לְעֵיל , הֵן אֱמֶת כו',
כַּאֲשֶׁר יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ דַּעַת וּתְבוּנָה לְנַחֲמוֹ מֵעִצְּבוֹנוֹ וִיגוֹנוֹ, לֵאמֹר כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק כט) , שאדם כביכול ישוחח עם עצמו בדברים אלה כדי להגיע להתעוררות זו: הֵן אֱמֶת כו', כל חסרונותי ופגמי ומומי שחשתי במרירות נפשי - הכול אמת. מאזן חשבון הנפש, אם היה אמיתי, בהכרח יורה לחובה. שהרי ככל שאדם גדול יותר הוא גם יכול לראות יותר כמה הוא חסר כדי להגיע אל השלמות. ככל שהדרגה שהוא נמצא בה גבוהה יותר, באיכות ובכמות הזמן שבידו, הוא יכול לראות עד כמה פגומים מעשיו בשטחיות ובחוסר רצון פנימי. גם כאשר ייראה בעיני הבריות (ובעיני עצמו) כאדם חשוב, כאדם צנוע וקדוש - הוא באמת עדיין ברייה שפלה ונמוכה.
אַךְ אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי!
אַךְ אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי! בעיקרו של דבר המאזן השלילי של אדם אינו נובע רק מהבחירה הרעה שלו, אלא ממבנה הנפש הבסיסי הנתון שאדם נולד איתו. אדם נולד בגוף שיש לו מאוויים משלו ובנפש שרואה את הדברים בצורה מסוימת. ובין אם כתוצאה של חינוך ובין אם כתוצאה של הווייתנו הבסיסית, זהו האופן שבו אנו רואים את העולם, דרך המושגים וכלי התחושה הגופניים דווקא. החומר הוא תמונת העולם הראשונית, הפשוטה שלנו, ואיננו צריכים ללמוד אותו כדי לקולטו, בעוד כדי להגיע לתחושה של הרוחני נדרשים מאיתנו תמיד מאמץ מיוחד ותנועה של יציאה מגדרנו. פרוסת לחם נראית תמיד ממשית יותר מהקדושה האלוקית. לאני יש מגע ישיר וקרוב יותר אל הגוף ואל תחושות הגוף, וכדי שהוא יוכל להתייחס לדבר שאיננו תחושה גופנית הוא זקוק למאמצים ולשינויים מפליגים בתוך תפיסת עולמו הבסיסית. מצבו הראשוני של האדם הוא לכן מצב שבו קל יותר לחטוא; לא מפני שהאדם הוא רשע יותר, אלא מפני שלחטאים יש בדרך כלל צורות ראשוניות יותר ומוחשיות יותר, בעוד שלעניינים שבקדושה צריך סוג מסוים של חינוך, של עידון ועילוי, כדי שיהיו מוחשיים.
וְלָמָּה עָשָׂה ה' כָּזֹאת, לְהוֹרִיד חֵלֶק מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְּמַלֵּא וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וְכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חָשִׁיב וְהִלְבִּישׁוֹ בְּמַשְׁכָא דְּחִוְיָא וְטִפָּה סְרוּחָה,
וְלָמָּה עָשָׂה ה' כָּזֹאת, לְהוֹרִיד חֵלֶק מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְּמַלֵּא וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וְכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חָשִׁיב (והכול לפניו כלא נחשב). חלק זה הוא הנפש האלוקית שבאדם, ומדוע הורידו וְהִלְבִּישׁוֹ בְּמַשְׁכָא דְּחִוְיָא (בעורו של הנחש), שהוא עומק הקליפה מחטאו של אדם הראשון. "משכא דחִויא" הוא לבוש הקליפה, לבוש שהוא אף פנימי יותר מלבוש הגוף, שהוא לבוש תחושותיה הפנימיות של הנפש הנובעות מעניין זה של עור הנחש. וְטִפָּה סְרוּחָה, שהיא תמצית הגוף האנושי. הגוף האנושי הוא בסך הכול חתיכת בשר, שנוצר "מטיפה סרוחה" (אבות פרק ג משנה א), כדרך שנוצר הבשר של כל יצור בעולם. מדוע אפוא לקח הקב"ה את הנשמה האלוקית, שהיא אף למעלה מהמלאכים, והלבישה בלבוש שפל כל כך?
אֵין זֶה כִּי אִם יְרִידָה זוֹ הִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה. לְהַעֲלוֹת לה' כָּל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַת נוֹגַהּ, וְכָל לְבוּשֶׁיהָ, הֵן בְּחִינַת מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ.
אֵין זֶה כִּי אִם יְרִידָה זוֹ הִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה. את הירידה הזו אין לראות כעונש, אלא כתפקיד שנועד להשיג מטרה מסוימת. והיא, לְהַעֲלוֹת לה' כָּל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַת נוֹגַהּ, וְכָל לְבוּשֶׁיהָ, הֵן בְּחִינַת מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ. תפקידה של הנפש האלוקית הוא כתפקיד הכורה היורד למעמקי האדמה כדי לכרות ולהעלות את האוצרות הטמונים שם. כך גם הנפש האלוקית יורדת אל תוך הנפש הבהמית ואל תוך כל הכרוך בה, במחשבותיה בדיבוריה ובמעשיה, כדי להוציא משם את הקדושה ולהעלותה מעלה מעלה.
עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחְשֶׁבֶת הַתּוֹרָה.
עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחְשֶׁבֶת הַתּוֹרָה. הפעולות של מחשבה, דיבור ומעשה אי אפשר להן בלא הגוף ובלא הנפש הבהמית, וכאשר האדם עוסק בתורה ובמצוות, במחשבה, דיבור ומעשה, בהכרח משתתפת עימו גם הנפש הבהמית. באונס או ברצון היא מתלבשת באותה שעה בלבוש של קדושה ועולה אף היא למעלה, ובאותה שעה לא רק הנפש האלוקית זוכה לקורת הרוח שלה, שהיא משתחררת ויוצאת ממצרים, אלא אף כל היקפו של האני, בגופו ובנפשו ובלבושי נפשו, מתקשר אז אל המאור האלוקי בעצמו.
כאשר מוריד הקב"ה את הנשמה לתוך העולם הזה, להיות עטופה ושקועה בתוך החומר, הוא עושה זאת בגדר של השקעה - כפי שאדם זורע גרעיני תבואה באדמה כדי לקבל יבול רב ומספר גדול בהרבה של גרעיני תבואה, וכפי שהסוחר משקיע כסף בסחורה כדי להרוויח במכירתה יותר משהשקיע בקנייתה (ראו תורה אור כו,ג). המטרה בעלייה שאחר הירידה אינה להחזיר את ה'סטטוס קוו', להשיב את הנשמה למקורה הראשון למעלה ואת הגוף והנפש הבהמית להשאיר למטה באדמה (ראו קהלת ג,כא), אלא להעלות יחד עם תשובת הנפש האלוקית גם את הנפש הבהמית. תהליך השיבה אינו תהליך של הפרדה. הפרדה היא תהליך של מוות, כאשר הנשמה עוזבת את הגוף והולכת לאן שהולכת. שחרורה האמיתי, המהותי, של הנשמה אינו תלוי באקט של השחרור מהגוף, אלא בכך שהיא מגיעה למגע עם הקב"ה. והמגע הזה לא רק שאינו מותנה ביציאה מהגוף, אלא שהוא במובן מסוים עובר דווקא דרך הגוף, לאמור דרך המצווה המעשית ודרך תהליכי החיים האנושיים הגופניים שבהם מתקיימת התורה והמצווה. בדרך החזרה הזו, שהנפש האלוקית עולה אל האלוקי, בכל שלב ושלב, היא גוררת עימה בהכרח גם את הגוף וגם את הנפש הבהמית, שהרי הנפש האלוקית בעצמה אינה יכולה לעשות מאומה מכל זה אלא כאשר היא פועלת עם הנפש הבהמית בתוך הגוף. דומה הדבר לדרך שבה מנצלים את כוחן של בהמות עבודה. את הבהמה קושרים לכלי עבודה, וכאשר היא הולכת לצורך עצמה, להגיע לאוכל או למנוחה, היא מניעה באותה תנועה ומפעילה גם את כלי העבודה. כאשר בונים סכר וכולאים זרם של מים, אין זה כדי שיצאו המים בסופו של דבר כפי שנכנסו, אלא כדי שבצאתם בכוח רב הם יניעו גם דברים אחרים. כולאים אותם כדי להכריח אותם שלא רק ינועו אלא גם יניעו. כך גם הנפש האלוקית משתוקקת להגיע למגע, להתייחסות אל האלוקי, אבל הקב"ה קושר אותה אל הגוף ואל הנפש הבהמית באופן שאין היא יכולה לצאת בלעדיהם, ובדרכה תמשוך גם אותם. כל עוד נמצאת הנפש האלוקית בגוף אין לה דרך התבטאות נבדלת, משום שכל פעולותיה עוברות בהכרח דרך המדיום של הגוף והנפש הבהמית. לא רק שאין היא יכולה לעשות מעשה או לדבר דיבור, היא גם אינה יכולה לחשוב בלי התיווך של הגוף, שהרי המחשבה אף היא פעולה של המוח הגשמי. אם הנפש האלוקית רוצה להידבק בקב"ה במחשבה היא צריכה לעשות זאת עם המוח הגשמי, לשנות את טבעו כדי שיחשוב בדברים אלה ולא אחרים, וכך בדיבור וכך במעשה. זהו תהליך קשה, תהליך של מאמץ ומאבק, אך דרכו לא זו בלבד שהנפש האלוקית משתחררת בעצמה ומעלה את הנפש הבהמית יחד עימה, היא גם עולה בעצמה למעלה מהמקום שהייתה בו בראשונה.
[כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן עִנְיַן הַעֲלָאָה זוֹ בַּאֲרִיכוּת, אֵיךְ שֶׁהִיא תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם].
[כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (בפרקים לה-לז) עִנְיַן הַעֲלָאָה זוֹ בַּאֲרִיכוּת, אֵיךְ שֶׁהִיא תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם]. העלאה זו של הנפש הבהמית על לבושיה אינה רק מעשה טוב, מועיל ככל שיהיה, אלא זהו מעשה שממלא את המטרה הראשונה והכוללת של בריאת העולם. העולם לא נברא בשביל הנפש האלוקית, אלא כדי שהנפש האלוקית תמלא את תפקידה, לרדת ולהעלות את הנפש הבהמית ואת הגוף הגשמי מלמטה למעלה. מבנה העולם בכללו הוא מבנה של חומר סתמי, של קליפה, שכוח אלוקי פועל בו. המטרה של המבנה הזה היא שהכוח האלוקי יפעל בו עד שיגלה בתוכו את האור ויעלה אותו למשמעות של קדושה. היסוד הפנימי של קיום העולם הוא אפוא התהליך הזה של 'ירידה צורך עלייה'.
וְאִם כֵּן אֵיפוֹא, זֹאת אֶעֱשֶׂה וְזֹאת תִּהְיֶה כָּל מְגַמָּתִי כָּל יְמֵי חֶלְדִּי לִכֹּל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְנַפְשִׁי
וְאִם כֵּן אֵיפוֹא, זֹאת אֶעֱשֶׂה וְזֹאת תִּהְיֶה כָּל מְגַמָּתִי כָּל יְמֵי חֶלְדִּי, משך חיי על האדמה (על פי תהלים לט,ו), לִכֹּל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְנַפְשִׁי (על פי ישעיה לח,טז), לכלול בהן, בעסק התורה והמצוות, את כל חיי רוחי ונפשי.
כפי שנאמר, אדם צריך לומר לעצמו: "אני לא עשיתי את עצמי". את הזיווּג הזה של הנפש האלוקית, חלק אלו־ה ממעל שאין למעלה ממנה, עם הנפש הבהמית והגוף הגשמי זיוֵוג הקב"ה. ומשמעות הדברים היא שאחר מרירות הנפש, אחר השנאה והתיעוב שאדם חש כלפי עצמו, להיות נבזה ונמאס בעיניו, צריכה לבוא הכרה שהאמת היא שלא הוא יצר את הצירוף הזה. יתר על כן, לא רק שאין הוא אשם (במזיד) בצירוף הזה, הצירוף הזה אף אינו מקרי אלא מעשה מכוון מלמעלה. צירופים בדומה לזה גם בני אדם עושים. מטעמים חינוכיים או מטעמים תועלתיים אחרים הם מצוותים זוגות שבהם אחד הוא טוב מאוד והשני הוא רע מאוד. גם עם סוסים עושים את זה, ומאותו הטעם, כדי שהטוב ימשוך את האחר אחריו וישנה אותו. בצירוף כזה טמון כמובן סיכון, שלא יצא מזה תיקון אלא קלקול, שבן הזוג הגרוע יוריד וישחית את בן הזוג הטוב. אך מכל מקום מטרת כל המאמץ והסיכון אינה שהחלק הטוב ישחרר את עצמו וינתק את עצמו מהצירוף, אלא להפך, שהוא יהדק את הצירוף כל כך עד שגם החלק הרע יזהה את עצמו עם המטרות של החלק הטוב. המטרה הפנימית של בריאת העולם היא במובן זה דווקא הגוף והנפש הבהמית ולא הנפש האלוקית. כל ההשקעה היא בעבורם, והמאמץ הרב המושקע בהם, גם כשאינו נעים ונוח, הוא הוא תכלית עבודת האדם, מטרת קיומו בעולם ומטרת קיומו של העולם בכללו.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא" .
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא" (תהלים כה,א) . המטרה היא כאמור לשאת את הנפש הבהמית ולהרים אותה לה'.
דְּהַיְינוּ לְקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתִּי וְדִבּוּרִי בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ. ו הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ וְכֵן מַעֲשֶׂה בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת.
דְּהַיְינוּ לְקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתִּי וְדִבּוּרִי בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ. ומה הם מחשבתו ודיבורו של הקב"ה שיכול גם האדם לחשוב ולדבר אותם? הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ וְכֵן מַעֲשֶׂה בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת. התורה והמצוות כפי שהן לפנינו הן רצונו וחכמתו של הקב"ה. כאשר אדם עוסק בהן הוא מתאחד עם הקב"ה, הוא חושב במחשבתו ומדבר בדבריו. ואחדות זו, מאחר שהיא במחשבה, דיבור ומעשה, שהם פעולות הגוף והנפש הבהמית, הרי היא כוללת גם את נפשו הבהמית. שהרי בסופו של דבר הנפש הבהמית היא הכלי שבו מתקיימים הדברים הללו, היא הכלי שבו נחשבת המחשבה של קדושה, שבו מידבר הדיבור של קדושה ושבו נעשה המעשה של קדושה.
שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה "מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" . פֵּירוּשׁ, לִמְקוֹרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ.
שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה "מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט,ח) . פֵּירוּשׁ, לבד מהפירוש המקובל שהתורה היא משובבת את הנפש, כלומר נותנת לאדם את הכוח ואת העוז להמשיך בחייו, נוסף כאן הפירוש שהיא משיבה את הנפש לִמְקוֹרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ. להשבת הנפש אל מקורה ושורשה, "אל בית אביה כנעוריה", יש נתיב, והנתיב הזה הוא התורה.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" .
וְעַל זֶה נֶאֱמַר "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (שם פסוק ט) . פיקודי ה' הם משמחי לב משום שהם משיבים את הנפש למקורה, למקום שהיא חפצה ושמחה לבוא אליו. פיקודי ה' הם הדרך שבה הנפש חוזרת הביתה ומתאחדת עם קונה, ולכן הם משמחי לב. ולא עוד אלא שהיא מצדיקה בכך את קיומה היא ואת קיומה של המציאות כולה.
פרק זה עסק בשאלה כיצד לצאת מאותה נקודה של עצבות ומרירות הנפש שאדם הכניס את עצמו אליה ביודעין. כאמור בפרק הקודם, אדם הכניס את עצמו למרירות זו כדי לשבור את תחושת היישות השלמה של עצמו (שבייחוד לגבי הבינוני היא היא טמטום הלב ופעמים גם טמטום המוח). כפי שהוסבר, את השבירה הזו עושים על ידי חשבון נפש, חשבון אמיתי מאוד, חשבון מציק ומרגיז, שבו מגלה אדם, גם אם עסק כל ימיו בתורה ובמצוות, שאין הוא גבוה יותר מאנשים אחרים, ובמובנים רבים הוא אף נמוך ושפל מהם. אמנם, גם מנקודה זו של מרירות ועצבות, הגם שהיא נקודת אמת, צריך לצאת (שהרי דרך העבודה צריכה להיות בשמחה דווקא) אלא שאי אפשר לצאת מנקודה זו רק על ידי הכחשת הדברים. בלתי אפשרי שלאחר שאדם עשה חשבון נפש אמיתי ומצא כמה הוא חסר ופגום, הוא יתעלם מאותן מסקנות. את השמחה צריך אדם למצוא אפוא במקום אחר, למרות חשבון הנפש ואפילו מתוך חשבון הנפש.
הפתרון האחד שניתן בפרק זה היה לשמוח בחלק הנפש העליון, בנפש האלוקית השבה אל מקורה ושורשה, בלי לדאוג לחלק הנפש האחר. אופן זה הוגדר כ'יציאת מצרים' שנאמר בה "כי ברח העם", על שום שחרורה של הנפש הקדושה בדרך של בריחה מהאני שהיה בו, בגופו ובנפשו הבהמית שעדיין הם במצבם השפל, בשיקוצם ובתיעובם.
והפתרון בהיקף הרחב יותר היה בהעתקתו כלפי פתרונה של המציאות בכללה, כלפי תכלית בריאת העולם והצדקת קיומו. פתרון זה כרוך בהעתקת מרכז ההכרה והחשיבה של האדם, בהוצאת עצמו מהמרכז (לא רק של חשיבה אנוכית פשוטה, אלא גם של חשבונות של קדושה כביכול), מעולם שבו האני והישגיו הם העיקר, כלפי עולם שבו האלוקי הוא העיקר היחיד. באותה שעה האני על צרכיו ובעיותיו, אם הוא ראוי, אם הוא שווה, אינם נחשבים, והמציאות שצריכים לעבוד עליה היא החשובה. במקום להמשיך את החשבון הפרטי: האם אני התקדמתי? האם אני הגעתי לטהרה כראוי לי? חשבון שמביא את האדם למרירות רבה יותר - האדם עובר לעסוק עתה בחשבונו של עולם, בחשבונו של הקב"ה. במקום לשאול 'מי' עושה הוא שואל 'מה' לעשות. וכשהוא מוציא את עצמו מהחשבון נשאר החשבון הגדול, של העבודה הגדולה שתוצאותיה נראות בעליל בתוך המציאות, ושאפשר גם לשמוח בה. כי בחשבון הגדול - הולכת ונשלמת תכלית בריאת כל העולמות.