חזור
לקוטי אמרים
פרק לעוֹד זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ לְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל הָאָדָם . וֶהֱוֵי בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ.
עוֹד זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ לְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל הָאָדָם (אבות פרק ד משנה י) .
בִּפְנֵי כָּל הָאָדָם מַמָּשׁ. אֲפִילּוּ בִּפְנֵי קַל שֶׁבַּקַּלִּים.
בִּפְנֵי כָּל הָאָדָם מַמָּשׁ. שירגיש כשפל לא רק בפני הגדולים ממנו אלא בפני כל האדם, אֲפִילּוּ בִּפְנֵי קַל שֶׁבַּקַּלִּים. והשאלה היא: כיצד יכול אדם, שהוא תלמיד חכם וירא שמיים ומדקדק במצוות, לראות את עצמו כשפל ואת האחר שהוא "קל שבקלים" כגבוה ממנו?
-
הרגשת הגאווה ושלמות עצמו - לא רק לבינוני לכאורה מופנית דרישה זו, לשבירה ולהשפלת עצמו, דווקא כלפי הבינוני, שהוא כמו שלם במעשיו ועלול לטעות ביחס לעצמו ולחשוב שהוא באמת צדיק ושאין בו כל חיסרון. ואולם האמת היא שהבעיה של שביעות רצון עצמית וטמטום הלב אינה מיוחדת לבינוני. כדי שאדם ירגיש שבע רצון מעצמו, אין הוא צריך להיות בינוני. אדם יכול להיות שבע רצון מעצמו, להיות בעל גאווה, גם אם אין בו שום דבר של ממש להתגאות בו. שכן, כדי לחטוא בכל חטא אחר צריך שיהיה רקע, שיהיה בסיס כלשהו במציאות: כדי לחטוא בניאוף צריך שתהיה חברה, וצריך מספר מסוים של הזדמנויות, כדי לומר לשון הרע נזקק אדם לחבר שישמע את דבריו. החטא היחיד שאינו זקוק לשום בסיס ולשום צידוק הוא חטא הגאווה. אדם יכול להיות טיפש, עני, מסכן ומכוער, ובאותה שעה הוא יכול לחשוב: 'כמה אני גדול'.
וְהַיְינוּ עַל פִּי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחְטוֹא. לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם. וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת
וְהַיְינוּ עַל פִּי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ (אבות פרק ב משנה ד). ההסבר הפשוט למאמר זה הוא כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחְטוֹא. ו"מקומו" פירושו הן במובן המופשט של מעמדו ומצבו הרוחניים של האדם, והן במובן הקונקרטי והגשמי. לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם. אדם זה אינו יושב במקום מבודד בין אנשים יראים ושלמים, אלא מסתובב בשווקים וברחובות. וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת - בטלן (על פי ברכות כח,ב), ועל כל פנים הריהו מצוי בחברתם של אנשים כאלה.
וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, ו הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד.
וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, וממילא הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד.
ו יִצְרוֹ בּוֹעֵר כְּתַנּוּר בּוֹעֲרָה מֵאוֹפֶה . כְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהוֹשֵׁעַ: הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה וגו'"
השפעה זו של סביבה וחברה קיימת לגבי כל אדם, ומשום כך ייתכן שגם מי שהוא מצד עצמו אדם בדרגה גבוהה ייכנע להשפעה מתמדת זו. וכל שכן אם הוא אדם אשר יִצְרוֹ בּוֹעֵר כְּתַנּוּר בּוֹעֲרָה מֵאוֹפֶה (על פי הושע ז,ד) . יש אנשים שיצר הרע בוער בהם כתנור, ולא כתנור פשוט של בעל הבית, אלא כתנור של אופה שאִשוֹ עזה יותר והוא בוער ללא הפסק. ו כְמוֹ שֶׁכָּתוּב בהמשך הכתוב בְּהוֹשֵׁעַ: "כִּי קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם בֹּקֶר הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה וגו'" (שם פסוק ו).
מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּשּׁוּק מְעַט, וְרוֹב הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּשּׁוּק מְעַט, וְרוֹב הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ. אדם שיושב כל היום בביתו ובבית המדרש אינו רואה סביבו דברים המגרים את יצר הרע. וכאשר העין אינה רואה - הלב אינו חומד כל כך. אדם זה אינו רשאי אפוא לדון אחרים הנמצאים במקום ובנסיבות המגרות את יצרם תמיד, ואין ה'יושב אוהלים' יכול לומר שמעלתו היא שגרמה לכך שאינו נתפס לאותם פיתויים ולאותן עבירות.
וְגַם אִם הוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם בַּשּׁוּק, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ מְחוּמָּם כָּל כָּךְ בְּטִבְעוֹ
וְגַם אִם הוֹלֵךְ בינוני זה כָּל הַיּוֹם בַּשּׁוּק, והוא מסובב ומגורה בכל מיני פיתויים ואף על פי כן אינו חוטא, אף זו אינה ראיה שהוא מעולה יותר. שהרי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ מְחוּמָּם כָּל כָּךְ בְּטִבְעוֹ. ולמרות שהעין רואה אין הלב חומד. כלומר, אין זה משום מעלתו, משום זכות נפשו או משום התגברותו, אלא משום שטבע נפשו מקורר ואינו רגיש לדברים אלה.
כִּי אֵין הַיֵּצֶר שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ, יֵשׁ שֶׁיִּצְרוֹ כו'.
כִּי אֵין הַיֵּצֶר שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ, יֵשׁ שֶׁיִּצְרוֹ כו'. אנשים אינם דומים זה לזה גם ביצר הרע שלהם. יש אנשים שבשום אופן אינם יכולים לעמוד בפני תאוות מסוימות, ויש אנשים שתאוות אלה אינן מעסיקות אותם כלל. יש מי שיצרו בוער כתנור בעניינים שבמין, ויש מי שיצרו בוער בעניינים שבממון, ויש מי שיצרו אינו בוער כלל, ואין משמע מכך שהוא אדם טוב יותר. כשם שאדם עיוור אל לו להחזיק טובה לעצמו אם אינו חוטא בעיניו, כך מי שבטבעו אינו מגורה כל כך אל לו לראות זאת כיתרון של אישיותו.
כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר
כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (ראו ליקוטי תורה ויקרא ב,ד).
וְהִנֵּה בֶּאֱמֶת גַּם מִי שֶׁהוּא מְחוּמָּם מְאֹד בְּטִבְעוֹ, וּפַרְנָסָתוֹ הִיא לִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת כָּל הַיּוֹם, אֵין לוֹ שׁוּם הִתְנַצְּלוּת עַל חֲטָאָיו! ו מִיקְרֵי רָשָׁע גָּמוּר. עַל אֲשֶׁר "אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו" כִּי הָיָה לוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל עַל רוּחַ תַּאֲוָותוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ מִפְּנֵי פַּחַד ה' הָרוֹאֶה כָּל מַעֲשָׂיו.
הדברים שנאמרו כאן, כביכול בזכות מי שנתפס לתאווה או לעבירה, צריכים הבהרה. שכן היצר וההזדמנות לחטוא אינם מהווים הצדקה או מתן רשות לעשות כן. וְהִנֵּה בֶּאֱמֶת גַּם מִי שֶׁהוּא מְחוּמָּם מְאֹד בְּטִבְעוֹ, שיש לו יצרים חזקים ביותר, וּפַרְנָסָתוֹ הִיא לִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת כָּל הַיּוֹם, ולכן הוא נמצא תמיד תחת השפעה גלויה ומסיבית של פיתויי היצר, אֵין לוֹ שׁוּם הִתְנַצְּלוּת עַל חֲטָאָיו! ואם הוא חוטא - מִיקְרֵי (נקרא) רָשָׁע גָּמוּר. כמבואר לעיל (פרק א) שבשעה שעושה עוונות נקרא רשע גמור. גם האדם שיצרו לוהט כל כך, והוא נמצא במקום שהפיתויים עזים ומגרים כל כך, מוטל עליו להתחזק כנגדם ולא להניח להם למשול בו. ואם חטא, זו אשמתו עַל אֲשֶׁר "אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו" (על פי תהלים לו,ב). כִּי הָיָה לוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל עַל רוּחַ תַּאֲוָותוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ מִפְּנֵי פַּחַד ה' הָרוֹאֶה כָּל מַעֲשָׂיו.
כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב בְּתוֹלַדְתּוֹ.
וכל אדם אכן מסוגל לזאת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (פרק יב ועוד), כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב בְּתוֹלַדְתּוֹ. גירויים אינם משתלטים על האדם באופן אוטומטי, בלא שתהיה הסכמה מודעת (שכלית) כלשהי. רגשות, בקדושה ושלא בקדושה, אינם מתפתחים בחלל ריק. הם מתפתחים בתוך ההכרה, בתוך תמונת העולם כפי שהאדם תופס אותה בשכלו. וגם אם אין אדם יכול לשלוט ברגשותיו (בליבו), הוא יכול לשלוט בשכלו. אדם יכול לצייר בכוח שכלו את ה' הרואה ומשגיח על כל מעשיו, באופן שזה יהיה חלק מתמונת העולם שלו, חלק ממשי מהכרת המציאות שהוא חי בה. ובתוך תמונה כזאת, אם היא חיה וחזקה דיה, מתפתחים גם רגשות בהתאם, על כל פנים באופן שיכולים לעמוד מול רגשות התאווה שבליבו ולפי ערכם. בכוח זה יכול כל אדם, אם הוא רק רוצה, להילחם וגם לנצח את היצר העולה בתוכו ואת הפיתויים הבאים אליו מבחוץ, להתעלם מהם ולהתעלות מעליהם.
וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת שֶׁהִיא מִלְחָמָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה לִשְׁבּוֹר הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה מִפְּנֵי פַּחַד ה'.
וְהִנֵּה, למרות שאין צידוק למי שחטא כיוון שצריך ויכול היה להתגבר, אין מקום להקל בערכו של אדם כזה ולהרגיש נעלה עליו, שהרי בֶּאֱמֶת שֶׁהִיא מִלְחָמָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה לִשְׁבּוֹר הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה מִפְּנֵי ההכרה של פַּחַד ה'. ומי שאינו מרגיש בתוך עצמו את הפיתוי, שפיתוי כזה אינו בוער בדמו, אינו שוטף את חושיו, אינו יכול להבין מה פירושה של מלחמה זו,לעמוד כנגד הפיתוי ולומר לו שמפני פחד ה' איננו חוטא.
וּכְמוֹ נִסָּיוֹן מַמָּשׁ.
וּכְמוֹ נִסָּיוֹן מַמָּשׁ. את העוצמה של מלחמה כזו צריך להעריך כמו שמעריכים את הניסיונות הגדולים של מסירות הנפש. שכן במצבים כאלה הפיתוי שאדם עומד בפניו הוא עצום כמעט כפיתוי החיים עצמם, שאדם עומד בו בניסיון של מסירות הנפש, למות על קידוש ה'.
וְהִלְכָּךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם לְפִי מַה שֶּׁהוּא מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ בַּעֲבוֹדַת ה'. לִשְׁקוֹל וְלִבְחוֹן בְּעַצְמוֹ אִם הוּא עוֹבֵד ה' בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ וְנִסָּיוֹן כָּזֶה.
וְהִלְכָּךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם לְפִי מַה שֶּׁהוּא מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ בַּעֲבוֹדַת ה'. מקלי קלים ופושעי ישראל ועד לבינוני ששומר ומקיים את כל המצוות ורואה את עצמו (ובצדק) בדרגה עליונה יותר - לִשְׁקוֹל וְלִבְחוֹן בְּעַצְמוֹ (את עצמו) אִם הוּא עוֹבֵד ה' בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ וְנִסָּיוֹן כָּזֶה. כאשר מעריכים אדם, בין שאדם מעריך את עצמו ובין שהוא מעריך אחרים, אי אפשר לקבוע את ההערכה על פי הישגים חיצוניים בלבד. כדי לדון אנשים בדין שווה וכדי לערוך השוואה אמיתית ביניהם, יש לשקול לא רק את המעשה כנגד המעשה אלא בעיקר את המלחמה כנגד המלחמה, את הקושי לעומת הקושי. אישיותו של אדם אינה נמדדת בהישגים האובייקטיביים שלו אלא במאמצים הסובייקטיביים שהוא משקיע. ולכן גם האדם שהוא בגדר הבינוני, כאשר יסתכל על מי שאינו בינוני שנכשל וחטא, לא יבוז לו משום שאין הוא כמותו, אלא יחשוב באיזו מלחמה צריך האיש הזה לנצח. במקום להביט על החוטא מלמעלה למטה, עליו לשאול את עצמו: האם הוא עצמו יכול לעמוד בתחומו שלו ובענייניו שלו במאבק הקשה הזה? האם הוא עצמו עומד בצורה טובה יותר בפני הפיתויים והמכשולים השייכים אליו, באותה דרגה של מסירות והקרבה שהוא דורש מאחרים?
בִּבְחִינַת 'וַעֲשֵׂה טוֹב' כְּגוֹן בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה בְּכַוָּונָה לִשְׁפּוֹךְ נַפְשׁוֹ לִפְנֵי ה' בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ, עַד מִיצּוּי הַנֶּפֶשׁ. ו לְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבּוֹ, הַמּוֹנְעִים הַכַּוָּונָה בְּמִלְחָמָה עֲצוּמָה.
המלחמה שהבינוני צריך לדרוש מעצמו אמנם אינה על הימנעות מהעבירות הגסות ועל עצם קיום מצוות התורה. ועם זאת, גם בפני הבינוני עומדות דרישות חמורות וגם הוא נתבע למלחמה עצומה. מלחמה זו יש בה הן צד של 'עשה טוב' והן צד של 'סור מרע'. בִּבְחִינַת 'וַעֲשֵׂה טוֹב' הוא כְּגוֹן בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה בְּכַוָּונָה לִשְׁפּוֹךְ נַפְשׁוֹ לִפְנֵי ה' בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ, עַד מִיצּוּי הַנֶּפֶשׁ.
וּלְבַטְּשָׁם וּלְכַתְּתָם כֶּעָפָר קוֹדֶם הַתְּפִלָּה שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם.
וּלְבַטְּשָׁם וּלְכַתְּתָם כֶּעָפָר קוֹדֶם הַתְּפִלָּה שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם. כדי שניתן יהיה לעמוד במלחמה זו ולהצליח בה, צריך להקדים ולעשות הכנות. לפני כל תפילה צריך להכין את הגוף ואת הנפש, לשבור את ישותם ואת גסותם, ובזאת להגיע אל התפילה כפי שראוי להגיע אליה ולעמוד בה.
וְגַם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. לְיַיגֵּעַ עַצְמוֹ בִּיגִיעַת נֶפֶשׁ וִיגִיעַת בָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת
וְגַם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. לא די במלחמה שקודם התפילה, שכן גם אם הייתה ההכנה כראוי, ברמיסה ובהשפלת הנפש הבהמית כעפר, עדיין אין זה מחויב שמעתה תהיה התפילה כראוי גם ללא מלחמה. גם בזמן התפילה עצמה צריך לְיַיגֵּעַ עַצְמוֹ בִּיגִיעַת נֶפֶשׁ וִיגִיעַת בָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת (פרק מב). התפילה אינה רק אמירת המילים שבסידור (לכך אין צורך במלחמה עצומה כזו), אלא היא מאמץ אדירים של הנפש הנאבקת בכל המניעות שמסביבה, מאמץ נפשי וגופני של ריכוז המחשבה ושימת הלב לדברים מסוימים וביטול כל דבר אחר. הצירוף של ריכוז מרבי בתפילה, מבלי לסטות לכל מחשבה אחרת שאינה נוגעת לתפילה עצמה, יחד עם המאמץ להגיע לדרגה גבוהה יותר של דבקות ושל התעלות דורש אכן "מלחמה עצומה", וכדי לעשותה יום יום, כדי שתהיה התפילה בכל פעם בדרגה כזו, נדרשות "יגיעת נפש ויגיעת בשר".
וְכֹל שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִידֵי מִדָּה זוֹ, לְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ, עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ לִבְחִינַת וְעֵרֶךְ מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי פַּחַד ה'.
וְכֹל שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִידֵי מִדָּה זוֹ, לְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ, עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ לִבְחִינַת וְעֵרֶךְ מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר (כנגד היצר) הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי פַּחַד ה'. הדרישה האמורה, שכל תפילה תהיה דבקות, שכל תפילה תהיה השתפכות הנפש, שתהיה כמו שכתוב בשולחן ערוך ב'התפשטות הגשמיות',
וְכֵן בְּעִנְיַן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְכָל בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין וְהַמִּצְוֹת בְּכַוָּנָה.
וְכֵן בְּעִנְיַן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְכָל בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין וְהַמִּצְוֹת בְּכַוָּנָה. הדרישה להגיע לידי כוונה, ריכוז ודבקות, אינה אמורה רק בתפילה אלא גם בברכת המזון ובכל ברכה שאדם אומר במשך היום. בצד מסוים אף קשה יותר להגיע בהן לידי כוונה כזו, שכן הברכות נאמרות תדיר, בהזדמנויות מרובות, לא במקום ובזמנים המיועדים לכך. ושלא כבתפילה, אין האדם נמצא אז במרחב הדרוש כדי להיפנות מדברים אחרים ולתת להן את כל תשומת הלב הראויה.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כַּוָּנַת הַמִּצְוֹת לִשְׁמָן.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כַּוָּנַת הַמִּצְוֹת לִשְׁמָן. אם הברכה על המצווה צריכה להיות בכוונה, בוודאי שהמצווה עצמה צריכה להיעשות בכוונה לשם שמיים.
וְכֵן בְּעִנְיַן עֵסֶק לִימּוּד הַתּוֹרָה, לִלְמוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לְפִי טִבְעוֹ וּרְגִילוּתוֹ, עַל יְדֵי מִלְחָמָה עֲצוּמָה עִם גּוּפוֹ. כִּי הַלּוֹמֵד מְעַט יוֹתֵר מִטִּבְעוֹ, הֲרֵי זוֹ מִלְחָמָה קְטַנָּה וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן עִם מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ,
וְכֵן בְּעִנְיַן עֵסֶק לִימּוּד הַתּוֹרָה, שהמאבק והמלחמה בזה הוא לִלְמוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לְפִי טִבְעוֹ וּרְגִילוּתוֹ, עַל יְדֵי מִלְחָמָה עֲצוּמָה עִם גּוּפוֹ. כדי ללמוד תורה כפי הטבע וההרגל, ואפילו כדי ללמוד הרבה באופן הזה, אין צורך במלחמה כלל. גם כדי ללמוד מעט יותר מההרגל אין צורך ב"מלחמה עצומה", כִּי הַלּוֹמֵד מְעַט יוֹתֵר מִטִּבְעוֹ, אף שגם לזה צריך מלחמה, הֲרֵי זוֹ מִלְחָמָה קְטַנָּה וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן עִם מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ, שהיא כאמור "מלחמה גדולה ועצומה... וכמו נסיון ממש".
דְּמִקְרֵי רָשָׁע גָּמוּר אִם אֵינוֹ מְנַצֵּחַ יִצְרוֹ לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי ה' .
דְּמִקְרֵי (שנקרא) זה שאינו עומד במלחמה עצומה זו עם גופו, רָשָׁע גָּמוּר אִם אֵינוֹ מְנַצֵּחַ יִצְרוֹ לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי ה' (ראו לעיל פרק א) . לגבי מלחמת היצר אין הבדל בין נושאים גדולים ונושאים קטנים. בין שנושא המלחמה הוא עבירה כנגד מצווה ובין שהוא רק עניין של מנוחה כנגד יגיעה, המאבק הוא חריף ועקרוני באותה מידה. אדם שכבר למד שמונה או עשר שעות ביום ונתבע ללמוד עוד קצת, מרגיש שאינו מסוגל, שהוא מוכרח לנוח קצת, שהוא חייב להסיח את דעתו. באותה שעה, הוא נדרש למאמץ רוחני קשה ותובעני ביותר כדי להוסיף וללמוד, למלחמה שאינה עזה פחות ממלחמת היצר הבוער כאש. בסיכומו של דבר אין הבדל מהותי בין האיש שאינו עומד בפיתויי הרחוב וחוטא, ובין היהודי היושב ספון בבית המדרש ואינו מוסיף בלימוד התורה כראוי לו, או שאינו מתפלל בכוונה כראוי לו. גם זה וגם זה אינם מצליחים לצאת מגדרם הקודם, יהא אשר יהא.
וּמַה לִּי בְּחִינַת 'סוּר מֵרָע' וּמַה לִּי בְּחִינַת 'וַעֲשֵׂה טוֹב'. הַכֹּל הִיא מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, יָחִיד וּמְיוּחָד בָּרוּךְ הוּא.
וּמַה לִּי בְּחִינַת 'סוּר מֵרָע' וּמַה לִּי בְּחִינַת 'וַעֲשֵׂה טוֹב'. המלחמה של האיש ברחוב, שפיתויים רבים לפניו ויצרו בוער כאש, היא בעיקר מלחמה של 'סור מרע', שלא לחטוא. והמלחמה של זה שיושב בבית המדרש ויצרו מצונן בטבעו, היא בעיקר מלחמה של 'ועשה טוב'. אך בין כך ובין כך המלחמה אחת היא, שהרי הַכֹּל הִיא מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, יָחִיד וּמְיוּחָד בָּרוּךְ הוּא. בשורש הכול עומד רצונו של המלך הקב"ה, שהוא אין סופי, יחיד ומיוחד. וברגע שאדם פועל חס ושלום נגד הרצון הזה, כבר אין זה משנה אם היה זה במעשה או במחדל, ב'סור מרע' או ב'ועשה טוב', בדבר קטן או בדבר גדול. לעומת השבר הגדול, שהוא התייצב נגד רצון המלך, שנקרא עליו שם 'מורד במלכות', כבר אין זה משנה מה בדיוק היה הדבר, כיצד ובאיזו נקודה בדיוק הוא מרד במלכות.
וְכֵן בִּשְׁאָר מִצְוֹת
וְכֵן בִּשְׁאָר מִצְוֹת ולא רק בלימוד תורה. לא די בכך שאדם יוצא ידי חובתו הרשמית, אלא הוא נדרש להוסיף ולהגדיל, אם בכמות ואם באיכות ובהידור המצוות שהוא עושה.
וּבִפְרָט בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה וּכְהַאי גַּוְונָא,
וּבִפְרָט בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה וּכְהַאי גַּוְונָא, שגם בה אין שיעור קבוע, לא בזמן ולא במקום ואף לא באיכות ובכמות, צריך אדם להתאמץ ולהילחם נגד עצמו, כדי לתת יותר מכפי הרגלו ויותר מכפי שחשב שהוא יכול.
וַאֲפִילּוּ בִּבְחִינַת 'סוּר מֵרָע' יָכוֹל כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵינוֹ סָר לְגַמְרֵי מֵהָרַע בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל.
וַאֲפִילּוּ בִּבְחִינַת 'סוּר מֵרָע' יָכוֹל כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵינוֹ סָר לְגַמְרֵי מֵהָרַע בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל.
בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְמִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, , וַאֲפִילּוּ פָּחוֹת מֵעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּגוֹן: לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע שִׂיחָה נָאָה
כי "בכל מכל כל", בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְמִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, באותה מלחמה שהוא כביכול תובע מהאחר להתגבר על יצרו , וַאֲפִילּוּ פָּחוֹת מֵעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כל אחד לפי עניינו ומקומו, כְּגוֹן: לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע שִׂיחָה נָאָה, שהיא בעצם דברים בטלים שאדם נהנה מאמירתם או משמיעתם, ודווקא מפני שאין בדברים אלה עבירה ואיסור קשה לו להתגבר על היצר ולהפסיקם באמצע.
אוֹ סִיפּוּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ וַאֲפִילּוּ גְּנַאי קָטָן וְקַל מְאֹד, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִילּוּ כְּדֵי לְנַקּוֹת עַצְמוֹ,
אוֹ סִיפּוּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ וַאֲפִילּוּ גְּנַאי קָטָן וְקַל מְאֹד, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִילּוּ כְּדֵי לְנַקּוֹת עַצְמוֹ, שאין הוא מספר זאת לחינם, להנאת עצמו, אלא כדי לנקות את עצמו מאותה גנות שסיפר על חבירו.
כַּנּוֹדָע מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאָבִיו, רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, לָאו אֲנָא כְּתָבֵיהּ אֶלָּא יְהוּדָא חַיָּיטָא כְּתָבֵיהּ . אָמַר לוֹ כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרַע. [עַיֵּין שָׁם בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק י' דְּבָבָא בָּתְרָא ].
כַּנּוֹדָע מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאָבִיו, רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, על גט מקושר שלא היה כתוב כראוי: לָאו אֲנָא כְּתָבֵיהּ אֶלָּא יְהוּדָא חַיָּיטָא כְּתָבֵיהּ (לא אני כתבתיו, אלא יהודה החייט כתבו) . ולמרות שבאמת כך היה, ורבי שמעון לא אמר זאת סתם כך, אלא כדי לנקות את עצמו מאשמה (ומאחר והיה צורך בדברים לא היה בהם גדר לשון הרע), בכל זאת אָמַר לוֹ אביו: כַּלֵּךְ (סור) מִלָּשׁוֹן הָרַע. [עַיֵּין שָׁם בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק י' דְּבָבָא בָּתְרָא (קסד,ב) ]. שכן לגבי אדם כרבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא, אף זה נקרא לשון הרע, שהיא עבירה חמורה שיש צורך להילחם על נפשו מלחמה גדולה ועצומה כדי לא להיכשל בה, ממש כמלחמה שיש לאיש אחר הנלחם נגד היצר לעבור על איסור מפורש של תורה.
וּכְהַאי גַּוְונָא כַּמָּה מִילֵּי דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא
וּכְהַאי גַּוְונָא כַּמָּה מִילֵּי דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא (וכגון זה כמה דברים שמצויים לרוב). הכוונה לעניינים שהם קלי ערך לכאורה, ואף על פי כן דורשים תשומת לב ומלחמה גדולה ועצומה כדי להיות בהם 'סור מרע' כראוי, אם בדברים שבין אדם לחברו ואם בדברים שבין אדם למקום, כאבק לשון הרע, כמתכבד בקלון חברו וככמה עניינים שבממון.
וּבִפְרָט בְּעִנְיַן לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמּוּתָּר לוֹ.
וּבִפְרָט בְּעִנְיַן לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמּוּתָּר לוֹ. אצל הבינוני המלחמה של 'סור מרע' היא דווקא במה שמותר, לקדש את עצמו במותר לו, לנהוג בעצמו קדושה ואיסור בדברים שכשלעצמם הם מותרים. אדם מתקדש, מתעלה ונבדל מענייני העולם (ואף מעצמו כפי שהיה) בכך שהוא מבדיל את עצמו גם מהמותר לו. שכן, גם כאשר דבר הוא מותר וכשר בכל ההידורים, עדיין תלוי הדבר באדם, באופן שבו יעשה את הדבר.
שֶׁהוּא, מִדְּאוֹרַיְיתָא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ וגו'" . "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וגו'" .
שֶׁהוּא, הבדלה זו מן המותר היא, מִדְּאוֹרַיְיתָא (מצווה מן התורה), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ וגו'" (ויקרא יט,ב) . וכן: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וגו'" (שם יא,מד) .
וְגַם דִּבְרֵי סוֹפְרִים חֲמוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה וכו' .
וְגַם דִּבְרֵי סוֹפְרִים חֲמוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה וכו' (ראו ברכות ג,ב) . דברי סופרים אינם מן התורה, ולכאורה נדמה לאנשים שאינם חשובים כמותה. ואף על פי כן אמרו חכמים שדברי סופרים חמורים בצדדים שונים אף יותר מדברי תורה עצמם, והעובר על דברי סופרים פעמים שמתחייב ונענש יותר מאשר העובר על מצוות התורה.
אֶלָּא, שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֵן מֵעֲווֹנוֹת שֶׁהָאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו .
אֶלָּא, מדוע בכל זאת, למרות כל החסרונות שיש בו, מרגיש אדם זה כגדול ולמעלה מאדם אחר שחוטא חטאים אחרים? כיוון שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֵן מֵעֲווֹנוֹת שֶׁהָאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו (על פי עבודה זרה יח,א) . יש מצוות ועבירות, ואפילו עבירות חמורות, שמפני סיבות שונות נחשבות לדברים קטנים. אם מפני שרבים אחרים עושים כן, ולכן אין העבריין חש בגנאי שבמעשיו, ואם מפני שאנשים יוצרים (לעצמם או לחברתם) קני מידה מדומים שלפיהם הם רואים דברים מסוימים כחשובים והכרחיים, ולעומתם דברים אחרים נראים קטני ערך. ואותם 'דברים קטנים' נדרסים ונשכחים משום שמתחילה הועמדו משום מה בדרגה פחותה. בכל מקום וזמן מצויות מצוות חשובות שהכול נוהגים בהן בזלזול, ועבירות חמורות שאין משגיחים בהן. ההערכה היחסית אל מצוות ועבירות משתנה לפי המקום והזמן, ותמיד יהיו כאלו שייחשבו חסרות ערך, ובשל כך דשים בהן בלי לשים לב לערכן.
וְגַם נַעֲשׂוּ כְּהֶיתֵּר, מֵחֲמַת שֶׁעָבַר וְשָׁנָה וכו' .
וְגַם נַעֲשׂוּ כְּהֶיתֵּר, מֵחֲמַת שֶׁעָבַר וְשָׁנָה וכו' (ראו יומא פו,ב) . בפעם הראשונה שאדם עובר עבירה הוא מזדעזע עד עמקי נפשו. לאחר שחזר ושנה בעבירה זו נראה לו הדבר פחות חמור ושוב אין הזעזוע עמוק כל כך. ההרגשה הנוראה של אובדן עצמו, של טומאה ושל פגם, אינה יכולה להיות חריפה בפעם השנייה כפי שהייתה בפעם הראשונה. לא רק הזעזוע הרגשי, אלא גם הערכת חומרת הדברים פוחתת. גם כאשר אדם יודע שעשה דבר אסור, ואפילו עבר על איסור חמור, הרי מחמת ההרגל כבר אינו מרגיש זאת כעבירה. הגדר שנפרצה פעם אחת משאירה פִּרצה, ופרצה זו נעשית לאחר זמן מעבר נוח עד שאין חשים עוד בזרות או באיסור שבה.
אֲבָל בֶּאֱמֶת אִם הוּא יוֹדֵעַ סֵפֶר. וּמַחֲזִיק בְּתוֹרַת ה', וְקִרְבַת אֱלֹקִים יֶחְפָּץ.
אֲבָל בֶּאֱמֶת אִם הוּא יוֹדֵעַ סֵפֶר. ויודע מה שכתוב בספרים, שדברים אלה הנראים לאדם אחר כקלים וכהיתר אינם כך, והם חמורים וחשובים לא פחות. ועוד, שאין הוא רק יודע מה שכתוב בספרים, אלא הוא בעצמו אדם שעובד את ה' וּמַחֲזִיק בְּתוֹרַת ה', התורה היא עיקר עיסוקו. וְקִרְבַת אֱלֹקִים יֶחְפָּץ. הוא לא רק "יודע ספר", אלא הוא אדם שמגדיר את חייו ואת מטרת חייו כשאיפה וכניסיון מתמיד להתקרב אל ה'.
גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא וְאַשְׁמָתוֹ גָּדְלָה בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים, בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ נִלְחָם וּמִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל.
גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא וְאַשְׁמָתוֹ גָּדְלָה בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים, בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ נִלְחָם וּמִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל. זאת המלחמה שיש לאיש צעיר ומלא תאוות הנמצא בסביבה שבה הכול מותר, כדי להתגבר על תאוותיו במחשבותיו ובמעשיו מפני פחד ה' והדר גאונו. חובת מלחמה עזה כזו, איומה ונוראה, חלה גם על מי שכבר אין לו יצר הרע באופן הזה, שהוא יודע ספר ויושב בבית המדרש. אף הוא צריך לקום ולעמוד על נפשו כנגד אותם דברים קטנים וגדולים, ביתר עוז וביתר פחד, דווקא משום שהוא יודע ספר. ואדרבה, אם אינו עומד במלחמה זו הוא אשם יותר, משום שהוא יודע יותר והריהו על כן מזיד יותר.
מֵאַשְׁמַת קַל שֶׁבַּקַּלִּים מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת הָרְחוֹקִים מה' וְתוֹרָתוֹ.
מֵאַשְׁמַת קַל שֶׁבַּקַּלִּים מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת הָרְחוֹקִים מה' וְתוֹרָתוֹ. ככל שאנשים רחוקים יותר מה' ותורתו הם נופלים פחות ואשמים פחות אם נכשלו בעבירה.
וְאֵין אַשְׁמָתָם גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ בַּמֶּה שֶׁאֵינָם כּוֹבְשִׁים יִצְרָם הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה, מִפְּנֵי פַּחַד ה' הַמֵּבִין וּמַבִּיט אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם.
וְאֵין אַשְׁמָתָם גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ בַּמֶּה שֶׁאֵינָם כּוֹבְשִׁים יִצְרָם הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה, שהרי אין הם יודעי ספר ואין להם הכלים הנדרשים כדי להתבונן ולהגיע ליראה מִפְּנֵי פַּחַד ה' הַמֵּבִין וּמַבִּיט אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. כפי שנאמר, גם להם אין הצדקה, וגם הם יכולים היו להתגבר על יצרם. ואולם אשמה קשורה למודעות, ומבחינת המודעות אל החטא, למה שעשה ולמה שצריך היה לעשות, הרי איש זה אינו מודע כלל לכך שצריך בכלל להתגבר על היצר מפני פחד ה'. כל העניין הוא בשבילו רחוק ותמוה.
כְּאַשְׁמַת "כָּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב" אֶל ה' וְאֶל תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ.
מה שאין כן זה שהוא יודע ספר וכו'. כאשר הוא עובר על הרצון האלוקי גדולה אשמתו כְּאַשְׁמַת "כָּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב" (על פי במדבר יז,כח) אֶל ה' וְאֶל תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ. ככל שאדם קרוב יותר לה', והריהו ירא שמיים, תלמיד חכם וחסיד יותר, כן גדולה יותר אחריותו למעשיו וגדולה יותר אשמתו אם נכשל בהם.
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל גַּבַּי 'אַחֵר' שֶׁיָּדַע בִּכְבוֹדִי
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל גַּבַּי 'אַחֵר' (הוא אלישע בן אבויה, שהיה מגדולי החכמים בדורו ויצא לתרבות רעה. ראו חגיגה טו,א) שֶׁיָּדַע בִּכְבוֹדִי
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת.
פרק זה הציע דרך אחת כיצד להגיע לשבירת הלב ולנמיכות הרוח על ידי קיום מאמר רבותינו ז"ל: "והוי שפל רוח בפני כל האדם". והוסבר כיצד יכול יהודי שהוא בגדר בינוני, השומר מצוות ואינו עובר עבירות, להרגיש גם הוא כשפל אף בפני מי שהוא קל שבקלים ופושע ישראל. כפי שהוסבר, אי אפשר להשוות בין בני אדם לפי מעשיהם האובייקטיביים, אלא רק לפי מידת הקושי והמאמץ הנפשי הסובייקטיבי שהם נדרשים ומוכנים לקבל על עצמם. כאשר נושא מסוים איננו מהווה פיתוי לאדם מסוים, בין מחמת טבעו ובין מחמת הרגליו, אין הוא רשאי לבוז לאחר שדבר זה מהווה פיתוי עבורו. אדם שאינו נהנה לשחק בקלפים אינו רשאי לבוז למי שמבלה את לילותיו ושוקע כל כולו בהנאה ממשחק זה. מי שמסתכל כך, בהרגשה של עליונות, מתוך סיפוק עצמי, כיצד הוא עצמו עוסק כל שעותיו בדברים חשובים (ואפילו מקודשים) בעוד האחר מבזבז את זמנו או את כספו בדבר חסר ערך, צריך לבדוק את עצמו קודם. הוא צריך לבדוק אם הוא עצמו מוכן למלחמה פנימית כזו שהוא דורש מאותו אדם כדי להימנע ממשחק הקלפים, אמנם לא בדבר זה, אלא בדברים אחרים השייכים אליו והמפתים אותו. אדם צריך להסתכל על הזולת ועל המלחמה שיש לו לפי מקומו ולפי יצרו של אותו אדם, ואז להסתכל על עצמו ולבדוק אם גם הוא נלחם ונאבק כך ביצרו שלו. לאחר שצייר בדעתו את מלחמתו של האיש הפשוט, הנלחם על נפשו שלא לעבור עבירה עד כדי ניסיון ממש במסירות נפש על קידוש ה', הוא צריך לשאול את עצמו אם גם הוא מוכן ללחום באותו עוז ובאותה חרדה כדי להגיע לפי מקומו ליתר שאת ב'ועשה טוב' וליתר זהירות ב'סור מרע'. כאשר אדם בוחן בדרך זו את היחס שבינו לבין הקל שבקלים, הוא יכול להגיע למסקנות שונות מאוד לגבי הערכת עצמו ביחס לאחר. הוא עשוי לגלות כי מי שחשב ל'פושע ישראל' בכל זאת נאבק עם עצמו ובכל זאת מתאמץ להישאר בגדר הטוב, פעמים הרבה יותר מאשר הוא עצמו, המתבונן, מוכן ויכול להתאמץ כדי לשפר את מהותו שלו ולהתגבר על חסרונותיו.
מסופר על הצדיק ר' דוד מללוב שסיפר בהתפעלות רבה כיצד התעכב בדרכו מפני שראה דוגמה מופתית של יראת שמיים אצל אדם אחד. הוא הלך ביער וראה איש צעיר עומד על אביו עם גרזן בידו וצועק: "אבא! אילו לא הייתי מפחד מהקב"ה הייתי כורת את ראשך בגרזן זה!" ור' דוד מללוב עמד שעה ארוכה מתבונן ומתפעל מיראת השמיים של אדם זה. הצדיק התפעל כל כך משום שלפי טבעו, רמתו והשגתו של האיש ההוא היה עליו להתגבר במלחמה עצומה על יצרו, והצדיק ראה באיש נכונות להקרבה כפי שלא ראה בסביבתו הקרובה, באנשים אחרים הקרובים לו, - הקרבת תאווה גדולה כל כך מפני פחד ה'. ואמנם, כאשר אדם רואה את הדברים באופן זה, הרי גם אם הוא גדול בישראל, הוא יכול להרגיש באמת לאמיתו כשפל רוח בפני כל האדם.