וְהִנֵּה כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ, נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן

וְהִנֵּה כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ, נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה. הנפש, במובן הרחב של המילה, כוללת שלוש דרגות יסודיות: נפש, רוח ונשמה. כל אחת משלוש דרגות אלו שונה זו מזו, כפי שאנשים שונים זה מזה וכפי שנפשותיהם שונות זו מזו. ואולם עם כל ההבדלים, הרי כל נפש, וכל בחינה שבנפש, כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן. 'עשר ספירות' הן מדרגות של מעלה, בחינות באלוקות שכנגד העולם, כוחות הבריאה והחיות של העולם ומהות סדר העולם בכללותו. ואולם כנגד עשר ספירות של מעלה יש בחינות ומדרגות בכל המצויים בעולם, ובפרט בנפש האדם שהיא "חלק אלו־ה ממעל", ושהיא 'בצלמו' ובדמותו של הבורא, יש בה השתקפות של אותן עשר ספירות עליונות.

'בחינות הנפש', השכל והמידות, הנזכרים בפרק זה, הן במובן זה 'תיקוני הנפש'. כלפי הנפש עצמה הן רק 'לבושים', ואולם כלפי לבושי הנפש הנזכרים בהמשך, מחשבה דיבור ומעשה, הן "מהות ועצמות הנפש".

הַנֶּחֱלָקוֹת לִשְׁתַּיִם שֶׁהֵן "שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת"

הַנֶּחֱלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, בחינות הנפש נחלקות לשני סוגי עיקריים, שֶׁהֵן הנקראות בספר יצירה "שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת". בספר יצירה (פ"ב מ"ג) מדובר על עשר הספירות שהן: "שלוש אימות ושבע כפולות", ועל התייחסותן אל כ"ב האותיות. "שלוש אימות" המתייחסות אל האותיות אל"ף, מ"ם ושי"ן (אמ"ש), הן ספירות הבסיס, מדרגות התשתית הקולטות את המציאות. ספירות אלה, כפי שהן בנפש האדם, הן ספירות השכל, הספירות הקובעות את ההכרה, את היקפה ואת מושאיה. ה'שכל' אינו רק השגה והכרה אינטלקטואלית, אין הוא מזוהה עם מחשבה ועבודת המוח, אלא הוא עצם יכולתה של הנפש להכיר, להגיע לכלל השגה בדברים. לכן ספירות אלה הן "אימות", מלשון אמהות, כיוון שלא תיתכן כל פעולה של הנפש, לא במחשבה ולא בהרגשה, בלא שתקדם לה ההכרה של האובייקט שהיא מתייחסת אליו. "שבע כפולות" הן המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות), המתייחסות אל האותיות בג"ד כפר"ת. אותיות אלו יש להן מבטא כפול (רפה וחזק), ואף שבע הספירות ה"כפולות" הן הספירות שמצד מהותן יכולות להתפצל לכיוונים שונים: של קדושה ושל קליפה (בדרך של "זה לעומת זה", וראו תורה אור כט,א). מעיקרן אין לספירות אלה כיוון מסוים, אלא יש להן אופי, אופן שבו הן פועלות, אך לא כיוון מסוים שהוא לצד הקדושה דווקא או להפך.

פֵּירוּשׁ חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת

פֵּירוּשׁ, "שלוש אימות" הן הספירות: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת. אף שכרגיל מונים כשלוש ספירות ראשונות את הספירות 'כתר' 'חכמה' ו'בינה', מונה כאן המחבר את שלוש ספירות הנפש הראשונות כ"חכמה בינה ודעת". שני האופנים, של מניית הכתר או החכמה כספירה ראשונה, כרוכים בין השאר בחילוקי דעות יסודיים שבקבלה בדבר מהותה של ספירת הכתר. אדמו"ר הזקן עצמו, בדיוניו בספירות בהיקף הגדול, נוהג למנות 'כתר' כספירה ראשונה, ואולם בכל הקשור לתיאור חיי הנפש, המבנה הראשוני הוא זה של "חכמה בינה דעת". הסבר מסוים ניתן למצוא לדבר בהגדרתן של הספירות הראשונות. ספירת הכתר שבנפש מבטאת בצד אחד את הרצון הפשוט שאינו ניתן להגדרה שכלית, ובפנימיותו את מהות כוח העונג הנמצא בעצם מעבר להשגה האנושית הפנימית. כוחות יסודיים אלה נמצאים אפוא מעבר לתחום ההכרה של האדם, ואין הוא יכול להבינם וכל שכן שאין הוא יכול לשלוט בהם. תחום זה אינו מתגלה לעולם לאדם עצמו, מאחר וכל הכרה ותודעה עצמית מתחילה בחכמה. החכמה היא, מבחינה סובייקטיבית, ה'ראשית' של כל המתרחש בתוכו של אדם. ייתכן אמנם שצופה מבחוץ יוכל להבחין שלא רק כוחות השכל המודעים הם שגורמים לו לאדם לפעול בדרך כלשהי, אולם הכרה זו אינה קיימת בתודעה הסובייקטיבית. לכן, מבחינה זו, יש להתייחס אל 'שלוש האימות' של כל פעולה ומחשבה מבפנים, בתוך התחום המובחן לאדם בהתבוננותו בתוך עצמו, ובמקום כוח הרצון היסודי והראשוני הכופה עצמו על השכל (ה'כתר'), יש להתייחס לרצון כמסקנה של פעילות שכלית – ה'דעת'. משום כך, קביעת היסוד היא שראשית חיי הנפש היא המתחוללת במסגרת של "חכמה בינה ודעת".

וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת

וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן הן שבע הספירות: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת נצח הוד יסוד מלכות. ספירות אלה נקראות "שבעת ימי הבניין" כיוון שעל ידן נבנה העולם בששת ימי בראשית, והן הבונות ומקיימות אותו בכל עת בששת ימי המעשה והשבת – חסד ביום הראשון, גבורה ביום השני וכו׳ (ולא רק בגדרי הזמן, שכן הספירות אינן פועלות בעולם בטהרתן, אלא החסד שביום הראשון אינו רק חסד אלא הוא כלול מכולן, בכל הצירופים של גבורה שבחסד, תפארת שבחסד וכו׳). לכן, מציאות העולם כולו במהותו נבנית מתרכובת ההארות של הספירות הללו. הן היוצרות את מציאות העולם בדרגותיו ובחינותיו השונות.

וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁנֶּחֱלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת

וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁנֶּחֱלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת. החלוקה של עשר הספירות ל"שלוש אימות" ו"שבע כפולות" שהן "שבעת ימי הבניין" היא החלוקה בדרגות העליונות, בספירות כשלעצמן. חלוקה זהה קיימת גם בנפש האדם, אלא שבנפש האדם יש לחלוקות אלה הגדרות אנושיות: "שלוש אימות" הן ספירות השכל ו"שבע כפולות" הן המידות וההרגשות. מהות השכל היא עצם ההכרה. אינטליגנציה, חשיבה וכיוצא בזה הם חלק מן המהות הזו, שבעיקרה היא עצם נקודת התפיסה, ההכרה היסודית, בכל דבר ובכל דרך. שבע המידות אינן בדיוק רגשות, שכן כשלעצמן הן שבעה מיני דחפים, כוחות המפעילים את האדם ופועלים עליו באופן רגשי. הרגש הוא פעולתה של המידה דרך כוחות ההכרה והמחשבה, ואילו המידות עצמן הן כוחות יסוד מסוימים, הפועלים בכיוון מסוים, ורק בצירופם עם כוח המחשבה הם נבנים לרגשות בפועל. כל הרגשה בנפש היא מבנה מורכב, הנקרא בלשון הקבלה "קומה שלמה", היינו שיש לה שכל, יש לה תחושה רגשית ויש לה התבטאות שמגיעה אל עולם המציאות. למשל, רגש של פחד כולל הכרה כלשהי בסיבת הפחד וגם מסקנות ותגובות המתחייבות מפחד זה. במציאות שלנו אנו פוגשים רגשות, ולא מידות כשלעצמן, ואף רגשות אלה אינם טהורים אלא תרכובות (כפי שהיסודות הכימיים אינם מצויים בחופשיות בטבע, אלא בתערובות ותרכובות שונות). המידות, לעומת זאת, הן רק הוויות של נקודת בסיס, של קו מסוים, 'וקטור', הפונה לכיוון מסוים. הן אינן נמצאות בפועל בתוך המציאות, אולם הן פועלות בתוכה, בתוך מבנה מסוים של הרגשות.

הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל חָכְמָה, בִּינָה וָדַעַת

הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל חָכְמָה, בִּינָה וָדַעַת כפי שיבואר בהמשך הפרק.

וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳

וְהַמִּדּוֹת המקבילות לשבע הספירות הֵן: אַהֲבַת ה׳. כיוון שמדובר כאן בנפש האלוקית, המיוחדת ומתייחסת אל הקב"ה, הרי האהבה, שהיא הרגש שמבחינת מידת החסד, היא אהבת ה׳, לאמור האהבה שנושאה הוא הקב"ה (וראו באגרת הקדש טו).

וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ

וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ, פחד ה׳ ויראת ה׳, שהן רגשותיה של הנפש האלוקית שמבחינת ספירת הגבורה. היראה איננה פחד, אלא מעין חשש, כאשר אדם משיג דבר מה באופן שכלי ודואג להתרחק ממנו, אבל אינו מופעל מכך מבחינה אמוציונלית. פחד, לעומת זאת, היא ההרגשה האמוציונלית, המגיעה עד לתגובות גופניות, כאשר אדם פוחד מדבר כלשהו גם אם אינו מבין למה.

וּלְפָאֲרוֹ

וּלְפָאֲרוֹ מבחינת ספירת התפארת.

וְחַבַּ"ד נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חַבַַּ"ד:

וְחַבַּ"ד (חכמה, בינה, דעת) נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חַבַַּ"ד: כל מידה, כל יחס רגשי, חייב שתקדם לו הכרה כלשהי מ"חכמה בינה דעת". אם אין הכרה, לא במובן של מחשבה אינטלקטואלית דווקא, אלא כתמונת מציאות כלשהי שאליה מתייחסת הנפש – אין ולא כלום. אין זה אומר שכל רגש דורש השגה אינטלקטואלית, שכן רגש יכול להיות גם טיפשי וחסר כל היגיון, אבל צריך שתהיה מכל מקום הכרה מסוימת ביחס למה שהוא מרגיש.

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, ההגדרות הבסיסיות של כוחות השכל, חכמה בינה ודעת:

כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר נִקְרָא בְּשֵׁם חָכְמָה כֹּ"חַ מָ"ה

כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר. כשאנו קולטים דבר, בין שזו קליטה חושית ובין שזו השכלה של אידיאה, קודמת לזה קליטה כוללת, שאדם 'תופס' במה העניין. נקודה זו היא הכוח הראשוני של ההשכלה, והוא נִקְרָא בְּשֵׁם חָכְמָה שהיא אותיות כֹּ"חַ מָ"ה.

תפקיד החכמה בתהליך המחשבה מקביל לתפיסת החושים לגבי הכרת המציאות החומרית. תפיסתם של החושים כשלעצמם היא סתמית ובלתי מכוונת, אלא שהיא ראשיתו של הקשר עם החוץ. בדומה לכך, גם החכמה מעבירה אל ה'אני' את מושאיו, וללא תיווך זה אין כל שאר הספירות יכולות להתקיים בפועל.

החכמה נמשלה ל'ברק המבריק' לשבריר קצר של זמן, ואינו ניתן לפירוק לחלקים. קליטתה את המציאות היא כמערכת שלמה, אחת, ולא כהכרה של פרטים. החכמה מקבלת תמונה שלמה שאינה מושכלת כשלעצמה, ונותנת את חומר המחשבה בתפיסה מעין־אינטואיטיבית, כתבניות שלמות. אדם רואה דברים כמו שרואים ציור אבסטרקטי: כתמים, אור, צבע, אבל אין הוא יכול לייחס אותם לכל דבר אחר. דרגת החכמה אינה משכלת את עצמה, היא עצמה אינה כוח שכלי, אלא רק התיווך בין השכל למה שמעבר לשכל.

החכמה, כפי שהוא מגדיר כאן, היא "כח מה". "מה" אינו רק ביטוי של שאלה, אלא במובן רחב יותר ביטוי של האין, של הכלום (וכן השאלה "מה" היא השאלה הראשונית, העומדת אל מול חוסר הידיעה הגמור, אל מול האין). כמו שאומר משה רבינו: "ונחנו מה" (שמות טז, ז), כלומר: ואנחנו כלום, שום דבר. החכמה היא "כח מה", לאמור הכוח של האין. היא הכוח הראשון מכוחות הנפש, התפיסה שלא באה מתפיסה מוקדמת אלא מתחילה מן האפס, מן האין והלא-כלום, ועוברת אל ההוויה.

ההברקה של החכמה היא, בצד אחר, גם מבחן אמת של כל השכלה. לא בחקירה ובהשוואה השכלית בין דברים שונים (שהם בתחום הבינה), אלא בנקודת החכמה, בנקודת הבהירות של ההשגה – ישנה התפיסה של התאמה, שאדם יודע שדבר זה הוא נכון.

כוח ההבחנה שבחכמה (בלשון הקבלה: 'גבורות דאבא') הוא גם הכוח להבחין בין דבר לדבר, בין אמת לשקר. על פי זה מובנת האמירה "בחכמה אתברירו", שהחכמה היא המבחינה והמבררת בין טוב לרע.

וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא בִּינָה

וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא בִּינָה. החכמה היא ההברקה הראשונה. אדם תופס שהוא קלט משהו, אבל עדיין אין לו מושג מהו, אין הוא יכול להגדיר דבר ואין הוא יכול להעביר דבר לזולתו. רק כשיוצאת ההשגה אל הפועל בפיתוח ופירוט, באנליזה וסינתזה, בחלוקת הפרטים לנקודות בסיס ובצירופם ליחידות בעלות משמעות – זהו התהליך האינטלקטואלי השלם, והיא מדרגת הבינה. כל השגה בנויה אפוא בשתי דרגות: הדרגה הראשונה היא ניצוץ נקודת החכמה, והדרגה השנייה היא הפיתוח של אותה נקודה בתהליך הבינה, עד שהיא נעשית לנושא מושכל שאפשר להתייחס אליו. השכל, במשמעות המסודרת והמוכרת, מתחיל רק מספירת הבינה.

דימוי מקובל מגדיר את היחס בין חכמה ובינה ליחס בין ראייה ושמיעה, וביתר דיוק ליחס בין ראיית הדברים עצמם לבין שמיעה עליהם מאדם אחר. הראייה מקנה תמונה שלמה של הדברים, הבאה על כל פרטיה בבת אחת. בשמיעה, לעומת זאת, מתקבלת התמונה מפרט אחר פרט. אין השומע מקבל מערכת שלמה של דברים אלא פרטים מרובים הבאים אחד אחר השני, החייבים להיערך בתוך סדר מסוים והערכה ידועה. החכמה היא הראייה הישירה של מושאי המחשבה כשלעצמם, זו תפיסה תבניתית היוצרת תמונה שלמה שעיקריה ופרטיה באים כאחד. מן החכמה עוברת תמונה זו דרך 'ל"ב נתיבות חכמה', שלושים ושניים שבילים של העברת דברים מן הראייה האינטואיטיבית של חכמה, בדרך של 'סיפור דברים', אל הבינה. הבינה מקבלת אפוא לא רק ממקור שני, אלא אף בדרך שונה, ואין תפיסתה אלא בסידור והערכה מחודשת של התמונה הנסקרת.

וְהֵן הֵם אָב וָאֵם

וְהֵן הֵם אָב וָאֵם. הדימוי המקובל ביותר ליחס בין חכמה ובינה הוא כיחס שבין אב ואם. החכמה היא האב והבינה היא האם, הן מבחינת יחסי הקבלה והנתינה ההדדיים שביניהם, והן מבחינת יחסן אל יתר המידות. האב מעניק בתהליך הזה טיפה אחת, את הגרעין היסודי, הגולמי, של הדברים, והאם מגדלת אותם לכלל דמות ('קומה') שלמה. ההוויה שנמצאת בתוך הגרעין איננה הוויה של איש קטן, שצריך רק לנפח אותו לממדים גדולים יותר, אלא זוהי הוויה של 'קוד', שכוללת מכלול שלם בתוך יחידת מציאות אחת. כדי שהיחידה הזו תתפתח היא זקוקה ל"אם", לתהליך שהוא מעין היריון, כדי שתגדל לא רק בכמות אלא גם באיכות, וכל אחד מהמרכיבים שבה יגיע להתפרטות, לשינוי ולקורלציה עם יתר החלקים. תהליכים כאלה, כשם שהם קיימים בגידולו של האדם במובן הפיזי, כך הם קיימים בגידולה של המחשבה באופן רוחני – משלב הזיווג, שהוא המיזוג של חכמה ובינה, דרך תהליך ה'עיבור' שיש לו משך זמן (כמו תשעה חודשים במובן הפיזי, ובמובן הרוחני גם ארבעים שנה ויותר), ודרך השלב שמדובר בו במקומות אחרים, של ה'יניקה', עד שהוא מגיע לגדלות השלמה שבמחשבה.

בשלושה דברים מהותו של ההיריון במובן הפיזי מצויה אף בבינה: בשהייה, בבנייה, ובהגדלה. השהייה היא בזמן, שכן החכמה היא כברק המבריק ואינה בגדר של תפיסת זמן כלל (ייתכן שעובר זמן מסוים עד שנוצרים התנאים הראויים לתפיסתה החד־פעמית של החכמה, אולם משך זמן זה אינו בחכמה עצמה), והבינה היא ביסודה – תהליך, הדורש זמן מסוים להתרחשותו. מקבלתו של הגרעין הראשון, הערכתו ועיבודו, ועד להבאתו לכלל רעיון מושכל ומושלם, עובר זמן מסוים – 'ירחי הלידה' של הרעיון.

הבינה היא גם בניין. החכמה מעניקה לבינה גרעין, נקודה יסודית, שאין בה 'חיתוך איברים' כלל. אין היא אלא תמונת חטף של נקודה מסוימת. הבינה מפרטת גרעין זה ובונה אותו לכלל תבנית שלחלקיה שייכות הדדית זה לזה. חלקיו של הרעיון, שמתחילה אינם אלא זרעים מפוזרים ש'בכוח', מוצאים אל הפועל בבינה, ונעשים למערכת שיש לה קצוות, התחלה, סיום וחלקים פעילים. הבינה מקבלת את הפרטים מן החכמה בתמציתם, וכדי שהם יגיעו לכלל רעיון מושכל הם צריכים להיות מורחבים ומפורטים כשלעצמם (כאשר כל חלק אינו רק עומד ביחס מסוים לחלקים אחרים, אלא יש לו מספיק חומר כדי קיומו ופעולתו בתוך המסגרת). הגדלה זו היא תהליך של בנייה, ויתר על כן – יצירה. יש צורך ליצור את החומר הנוסף, כדי שכל חלק בתוך הרעיון הנולד יהיה 'בר קיימא' ובעל משמעות לעצמו. רק לאחר שנעשו תהליכי ההגדלה והבנייה היסודיים, אפשר לדבר על רעיון, על שכל הניתן להשכלת האדם עצמו ולהעברה לאחרים.

החכמה היא 'אבא', לאמור הצד הזכרי, האקטיבי והמשפיע בתוך השכל. וכנגדה הבינה היא 'אמא', צד ה'נוקבא' הפסיבי והמקבל שבשכל. ואולם יש גם צד אחר לדברים. אצל חז"ל (ראו רש"י דברים א,יג) יש הבחנה בין חכם ונבון. חכם הוא המבין דבר כאשר מסבירים לו, ונבון הוא המבין דבר מתוך דבר. נבון הוא אפוא למעלה מחכם. גם בחסידות יש העמדה כזו. חכמה היא כ"ח מ"ה, לאמור הביטול הגמור, ומבחינה זו היא פסיבית לחלוטין. הבינה לעומתה היא 'יש', יש בה מהות מסוימת של אקטיביות ויצירה עצמית. צד זה של הדברים מובן כאשר מסתכלים בחכמה ובינה לא מבחינת יחסיהן ההדדיים, אלא מצד האופן שכל אחת מהן מקבלת את תכניה. החכמה אינה יוצרת בעצמה את ה'ברק המבריק'. אין היא אלא הכוח הקולט אותו. וכיוון שמהותה מתבטאת בקליטתם של דברים, הרי חכמה נעלה יותר היא זו שיש בה ביטול עצמי גדול יותר. החכם הוא אפוא מבין דבר, אבל אינו יוצר את הדברים. אדרבה, ככל שאדם יוצר יותר מתוך עצמו פוחתת יכולתו לקבל, בבחינת חכמה, את המושאים כשלעצמם, ואין הוא אלא מקרין את הידוע לו מכבר. כדי שיהיה לאדם "כח מה" הוא צריך להיות כמשה רבינו, בבחינת "ונחנו מה". לעומת זאת, הבינה אין עניינה בקבלה דוממת של הדברים, אלא בניתוח, בסתירה שיש עימה בנייה מחדש. הנבון הוא "מבין דבר מתוך דבר", הוא מנתח את הדבר שיש לו ויוצר דבר חדש. בינה היא 'עולם הבריאה' שבו מקבלים הדברים צורות חדשות בבחינת יש מאין, שבו הם נבראים כדמויות שלמות העומדות ברשות עצמן.

נמצא אפוא שחכמה היא בבחינת 'אבא' ו'משפיע' רק בהתייחסותה אל הבינה, והבינה היא בבחינת 'מקבל' רק בהתייחסותה אל החכמה. ואולם מצד אופי פעולתן של כל אחת משתי ספירות אלו, החכמה היא הפסיבית, המקבלת, ואילו הבינה היא הספירה האקטיבית והיוצרת.

הצירוף של חכמה ובינה הוא תמידי בתוך המציאות. חכמה ובינה הן "תרין רעין דלא מתפרשין", הקשר ביניהם הוא קשר הקיום והחיים של המציאות, וכל הפרדה בין חכמה ובינה כמוה כמוות – היא מפסיקה כל התחדשות, כל תנועה וכל צמיחה. הסימן המובהק ביותר של קיום החיים היא ההולדה, וכך גם בצירוף החכמה והבינה.

הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ יִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ

הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ ובצד אחר יִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ. החכמה והבינה יוצרות את ההכרה בגדולת ה׳ והכרה זו מולידה בו, בצדדיה השונים, את הרגשות המתאימים של אהבה או יראה.

כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת כְּשֶׁמִּתְבּּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳

כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת כְּשֶׁמִּתְבּּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳. כשאדם מתבונן בגדולת ה׳, אם הוא מגיע להשגה בהירה, ממילא יגיע גם להתעוררות אמוציונלית. הקושי הוא 'להתבונן ולהעמיק מאוד', אבל כאשר אדם מגיע לאותה הכרה בהירה – הוא יכול לסמוך על כך שכוחות הנפש, באהבה וביראה, יפעלו בהתאמה. כך גם מאידך גיסא, אם מעמידים כמות מסוימת של פיתויים בפני אדם נורמלי ונותנים לו את האפשרות לספק את דחפיו – הרי "מה יעשה אותו הבן ולא יחטא?" (ברכות לב,א). כאשר אדם מהרהר בנושא במשך זמן, יש תגובות שמתעוררות כמעט באופן אוטומטי. ובאותו אופן, אם אדם יעסוק במחשבתו בעניין של גדולת ה׳, בכמה צדדים, בכמה אופנים ובמשך זמן מספיק שיגיע לבהירות ההשגה – הוא יגיע גם לאהבת ה׳ וליראתו. הבעיה היא שבמציאות קל יותר לצייר את פיתויי העולם הזה מאשר את גדולת ה׳. מספרים על ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב שהיה אומר: "ריבונו של עולם, לא עשית את העולם יפה. את תאוות עולם הזה שמת פה, בעולם הזה, ועל הגיהינום נתת לאנשים ללמוד בספר 'ראשית חכמה'. אני נשבע לך, שאם היית עושה להפך – את הגיהינום היית שם לנגד העיניים והתאוות היו מסופרות בספר 'ראשית חכמה' – שום אדם לא היה חוטא".

אֵיךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב

אֵיךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, כיצד הקב"ה ממלא את כל העולמות, מחייה ומקיים אותם מתוכם, כפי שהם. וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין (וסובב את כל העולמות). כיצד הוא סובב ומקיף מעל ומעבר לכל העולמות בפרט ובכלל. וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב (והכל לפני כלא נחשב), היא בחינה שלישית, המתייחסת לקב"ה בעצמו שכל בחינות האור הנמשך ממנו, אור הממלא ואור הסובב כאחד, אינם נחשבים כלל, כלא קיימים כלל ביחס אליו.

נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לִירָא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית

על ידי זה נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לִירָא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית. ההתבוננות בגדולת ה׳ שאין לה חקר היא זו היוצרת את תפיסת המרחק בינינו ובינו, את התפיסה ההכרתית של הנשגב, של יראת הרוממות, של ההתכווצות העצמית אל מול הנעלה, המרומם והבלתי מושג.

וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ

וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ. היא האמוציה המולדת בלב מהכרה זו, של אימה ופחד מפני ה׳.

וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לִגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא

וְשׁוּב, באופן אחר, בזווית אחרת של הסתכלות, יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לִגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. "חשיקה וחפיצה" הן לשונות של אהבה הנזכרים במקרא ומודגשים אצל חז"ל (ראו בראשית רבה פרשה פ,ז), שיש להן גוונים שונים של משמעות. "חשיקה" יש לה משמעות של כיוון, של רצייה אל הדבר. "חפיצה" היא הרצון הפנימי, היינו לא כפי שהרצון מתייחס אל מציאות מסוימת בחוץ, אלא כפי שהוא לעצמו. וה"תשוקה ונפש שוקקה" היא החוויה הבוערת והממלאת את הנפש, התחושה שאין היא יכולה אחרת.

וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ

וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ. אהבת ה׳ בדרגתה העליונה נקראת "כלות הנפש". שרצון הנפש אל ה׳, להתכלל באור אין סוף, הוא גדול כל כך עד שאין לה יותר מהות עצמאית משלה, ולכן היא "כלות הנפש", שהנפש מתכלה באהבתה זו.

כְּדִכְתִיב: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וגו׳" וּכְתִיב: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וגו׳" וּכְתִיב: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וגו׳"

כְּדִכְתִיב: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וגו׳" (תהלים פד,ב). וּכְתִיב: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וגו׳" (שם מב,ג). וּכְתִיב: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וגו׳" (שם סג,ב). שלושת הפסוקים מכוונים כנגד שלוש הבחינות שנזכרו קודם בהתבוננות "איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב". הראשון אל בחינת "ממלא כל עלמין", השני אל בחינת "סובב על עלמין", והשלישי אל מהותו ועצמותו שלמעלה גם מבחינת סובב כל עלמין, ש"כולא קמיה כלא חשיב".

וְהַצִּמָּאוֹן הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים וְכֵן הוּא בְּ עֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוּת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית

וְהַצִּמָּאוֹן הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים (=חכמי הטבע), אנשי המדע של אז, וְכֵן הוּא בְּספר עֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוּת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית. ישנה חלוקה בבחינות הנפש בין 'אש' ו'מים'. ה'אש' היא התנועה מלמטה למעלה, בהתלהבות ובהתעוררות האמוציונלית העזה שבלב, וממנה בא גם צימאונה של הנפש באהבתה לה׳ לעלות ולהתכלל באלוקות. וה'מים' הם היסוד השכלי שבנפש, שכן גם השכל, כמו המים, הוא 'קר ולח' (בניגוד ללב שהוא 'חם ויבש'). התנועה של המים היא הירידה מלמעלה למטה, וכמוהם החכמה יורדת ממקום גבוה לכל מקום ומקום הנמוך ממנו.

וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. אהבה ויראה הן רגשות היסוד שבנפש, שני הקטבים המובילים את הנפש לכל הכיוונים. אהבה היא התנועה מן הפנים החוצה, ההתפשטות, פתיחת הגבולות, הרצון להשפיע ולתת בלי גבול. לעומתה מידת הגבורה היא תנועת ההתכנסות מן המרחב פנימה, ההצטמצמות ומניעת הנתינה, הכוח של יצירת הגבולות וההתכנסות בתוכם. אהבה ויראה מגדירות אפוא את שני הכיוונים שבנפש: התפשטות והתכווצות, נתינה והימנעות. מידת הרחמים (שהיא במובן זה הנתינה למי שצריך את הדבר), היא מידה ממוצעת בין אהבה ויראה, בין הנתינה הכללית והבלתי מתחשבת לבין ההימנעות הגמורה מנתינה, ואין היא מחדשת כיוון נוסף בנפש. המידות הנוספות (נצח, הוד, יסוד), אינן מידות ראשוניות כמו החסד והגבורה, אלא מידות מִשנֶה הנותנות רק אפיון, כיוון ושינוי מסוים במידות הראשונות.

וְהַדַּעַת הוּא מִלְּשׁוֹן: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה"

וְהַדַּעַת הוּא מִלְּשׁוֹן: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה" (בראשית ד,א), וכן בכל מקום במקרא הוא מונח שיש בו אלמנט חווייתי מובהק, כמו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" (בראשית יח,יט), וכפי שאומר רש"י שם: "כי ידעתיו – לשון חיבה, כמו 'מודע לאישה' (רות ב,א), 'הלא בעז מודעתנו' (שם ג,ב)", היינו האדם שאינו זר, שהוא קשור אלינו. וכן בנאמר למשה רבינו: "כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (שמות לג,יז).

וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת.

וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת. דעת היא הספירה השלישית שבין ה'אימות': חכמה, בינה ודעת. כאמור, חכמה היא כוח הקליטה הראשוני, בינה היא כוח החשיבה האנליטי והסינתטי, והדעת היא הכוח לבנות התקשרות אישית אל הנושא. הדעת איננה אפוא כוח שכלי כשלעצמו, אלא הכוח לקשור את הנושא השכלי אל המידות שבנפש, כך שהוא יושג בה בחוויה אמוציונלית.

שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ, כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא

שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ, כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא. הדעת היא כאמור ההתקשרות הנפשית בנושא. ההתקשרות של ה'אני'; 'זה נוגע לי ואכפת לי'. את ההתקשרות הזו אדם עושה בכך שהוא 'מקשר דעתו'. לאמור, שאדם קובע את המחשבה באותו נושא שהוא עוסק בו ומתקשר אליו, עד שהוא נעשה חלק ממבנה נפשו. הקשר הזה חייב להיות תמידי, ואם הוא מסיח את דעתו – אין יותר דעת, והדבר אינו קשור יותר אל נפשו. היסח הדעת פירושו שהמחשבה אינה פעילה יותר בנושא זה. אין זה אומר שההבנה בנושא נעלמה, אבל הדעת, התקשרות הנפש בנושא, איננה. אשר על כן, השכל אינו מוליד עוד לא אהבה ולא יראה בתוך נפשו.

וְעַל כֵּן הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ.

וְעַל כֵּן הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ. הסיכום והסיום הניתן למחשבה על ידי ספירת הדעת, יוצר בה את היכולת להוליד את הרגש, בין רגש של משיכה (חסד) ובין רגש של דחייה (גבורה). האפשרות להביא את הרגשות לכלל התגשמות הוא מכוחה של הדעת. ולכן, כפי שאומר המחבר, כוללת הדעת בתוכה, בהעלם, את החסד והגבורה, ומהווה במובן מסוים את שורשי המידות שבנפש.

כוחה של הדעת הוא גם להסיק מסקנות. פעולתן התמידית של החכמה והבינה אינה מגיעה כשלעצמה לכלל מסקנה, ואף לא למחשבה מכוונת, אלא רק לתודעה של קיום הדבר, בנפש האדם כבעולם העליון. וכאן בא מקומה המכריע של הדעת, הן בבחינת החשיבה האנושית המכוונת והן לגבי השפעה על המידות ועל העשייה בפועל. הדעת היא המביאה את ההכרה המופשטת של החכמה והבינה לכלל התממשות. גם אם יהא אדם בעל כוחות גדולים ביותר של חכמה ובינה, אם יהיה חסר בדעת לא יוכל להגיע לידי יכולת שימוש אישית בכוחות אלה. לפיכך, אף שהדעת אינה מוסיפה משלה לעצם ההשכלה, הרי חשיבותה לחיי הנפש כשלמות היא מכרעת.

לאחר העיון המופשט בדברים בחכמה ובבינה, שאינו מגיע לידי סיכום בנפש, לרצות או לשלול את הדברים, נוצרת בדעת המסקנה: דבר מסוים הוא רצוי – ויש לשאוף להגיע אליו, או שאינו רצוי – ויש להתרחק ממנו. ההתייחסות אל הדברים, במשיכה או בדחייה, מקורה בדעת, ולכן היא "קיום המידות", שבשורשן הן הדחפים: לאהוב או לשנוא, להתקרב אל דבר או להירתע ממנו.

הרחבות

הרחבות