Likutei Amarim 29

חזור

לקוטי אמרים

פרק כט

אַךְ עוֹד אַחַת צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹת הַבֵּינוֹנִים, אֲשֶׁר לִפְעָמִים וְעִתִּים רַבִּים יֵשׁ לָהֶם טִמְטוּם הַלֵּב.

אַךְ עוֹד אַחַת צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹת הַבֵּינוֹנִים, אֲשֶׁר לִפְעָמִים וְעִתִּים רַבִּים יֵשׁ לָהֶם טִמְטוּם הַלֵּב. אנו מכירים את המושג של טמטום המוח, כאשר אדם אינו מסוגל להפעיל את מוחו לקלוט ולהבין את מה שהוא רואה או שומע. בדומה לזה, טמטום הלב הוא חוסר יכולת נפשית להגיע להתרגשות ולהתייחסות אמוציונלית כלפי דברים. טמטום הלב וטמטום המוח אינם בהכרח קשורים זה בזה, ואף אפשר שטמטום הלב יעמוד ביחס הפוך להבנה שבמוח. אדם יכול להבין נושא בהבנה עמוקה מכל צדדיו, ויחד עם זאת להיות במצב של טמטום הלב, שהדברים אינם פועלים עליו כלל מבחינה רגשית. טמטום הלב וטמטום המוח שניהם הינם מכשולים בדרך עבודת ה' כמו בחיי האדם באופן כללי. אולם מאחר שספר זה הוא 'ספר של בינונים' והבינוני הוא זה שמוחו ברשותו, בעייתו היא דווקא טמטום הלב.

שֶׁנַּעֲשֶׂה כָּאֶבֶן וְלֹא יָכוֹל לִפְתּוֹחַ לִבּוֹ בְּשׁוּם אוֹפֶן לַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה .

טמטום הלב הוא שֶׁנַּעֲשֶׂה הלב כָּאֶבֶן (לפי יחזקאל יא,יט: "והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר", ובדומה שם לו,כו). וְלֹא יָכוֹל לִפְתּוֹחַ לִבּוֹ בְּשׁוּם אוֹפֶן לַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה (לפי תענית ב,א) . אדם שיש לו טמטום הלב, הגם שהוא יודע מה שכתוב בסידור התפילה, על

וְגַם לִפְעָמִים לֹא יוּכַל לְהִלָּחֵם עִם הַיֵּצֶר לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמּוּתָּר לוֹ מִפְּנֵי כְּבֵדוּת שֶׁבְּלִבּוֹ.

וְגַם לִפְעָמִים לֹא יוּכַל לְהִלָּחֵם עִם הַיֵּצֶר לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמּוּתָּר לוֹ מִפְּנֵי כְּבֵדוּת שֶׁבְּלִבּוֹ. לא רק בעבודת התפילה, אלא בכל עבודה שיש עליה מלחמה עם היצר, שצריך להילחם בה נגד טענות היצר ופיתוייו, אין די בעבודה שמכוח ההרגל ואפילו מכוח ההבנה שכך נכון וכו', אלא צריך שהלב ירצה וישתוקק לעשות עבודה זו. עבודה זו, שאדם צריך לגייס בשבילה את כל כוחותיו ויותר, היא העבודה של "קדש עצמך במותר לך". צריך לזכור שהספר מדבר אל הבינוני, וכדי שהבינוני יעשה את מה שחייבים וימנע ממה שאסור - אין הוא צריך לעשות מלחמה (גדולה) עם היצר. זה הטבע של חייו, שכך עושים וכך אין עושים. אבל כאשר מדובר על הימנעות מהמותר על פי דין, ועל עשייה יתרה שאין חייבים על פי דין - כאן צריך גם הבינוני לצאת למאבק, להתגבר על טבעו, להתעלות מעבר להרגליו ולנהוג לפנים משורת הדין. במאבק ובמלחמה קשה זו אין הוא יכול להצליח אם הלב נתון לדברים אחרים, אם הלב מטומטם ואינו פתוח לאהבת ה' וליראתו. כי רק בחיות היתרה, הבאה מהרגשת הלב דווקא, אפשר להצליח.

וְזֹאת הִיא עֵצָה הַיְּעוּצָה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ דְּאָמַר רַב מְתִיבְתָּא בְּגַן עֵדֶן: אָעָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כו' , . גּוּפָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמָתָא - מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כו'

וְזֹאת הִיא עֵצָה הַיְּעוּצָה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ג קסח,א): דְּאָמַר רַב מְתִיבְתָּא בְּגַן עֵדֶן: אָעָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא (שאמר ראש הישיבה בגן עדן: עץ שאין עולה בו האש) - מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כו' (מבטשים אותו) , שוברים אותו לחלקים קטנים והללו בוערים היטב . גּוּפָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמָתָא - מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כו' (גוף שלא עולה בו אור הנשמה - מבטשים אותו) כדי שתחדור ותאחז בו האש של הנשמה. טמטום הלב הוא מצב של אטימות רגשית. במקום להתפעל, להתרגש ולהגיב לדברים, הלב אטום כמו בול עץ גדול שאין האש אוחזת בו. והעצה היא לשבור אותו, לשבור את תחושת השלמות של הגוף והנפש, לגזרים קטנים. כשההרגשה הזו לא תהיה שלמה, כשתישבר ותתחלק לגזרי רגשות - יוכל להיכנס ביניהם אור הנשמה ולהדליק גם אותם.

פֵּירוּשׁ, נְהוֹרָא דְּנִשְׁמָתָא שֶׁאוֹר הַנְּשָׁמָה וְהַשֵּׂכֶל, אֵינוֹ מֵאִיר כָּל כָּךְ לִמְשׁוֹל עַל חוֹמְרִיּוּת שֶׁבַּגּוּף. וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה', אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוֹמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוֹמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן

פֵּירוּשׁ, פירושו של דלא סליק ביה נְהוֹרָא דְּנִשְׁמָתָא שֶׁאוֹר הַנְּשָׁמָה וְהַשֵּׂכֶל, אור הנשמה המאיר בשכל, שהוא ראשית גילוי הנשמה בגוף, אֵינוֹ מֵאִיר כָּל כָּךְ לִמְשׁוֹל עַל חוֹמְרִיּוּת שֶׁבַּגּוּף. וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה', אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוֹמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוֹמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן של המוח והלב והגשמי.

וְהַסִּיבָּה הִיא גַּסּוּת הַקְּלִיפָּה שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּמַסְתֶּרֶת וּמַחְשִׁיכָה אוֹרָהּ.

וְהַסִּיבָּה הִיא גַּסּוּת הַקְּלִיפָּה שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּמַסְתֶּרֶת וּמַחְשִׁיכָה אוֹרָהּ. הסיבה לטמטום הלב אינה רק משום שיש קליפה באדם (שהרי בבינוני יש תמיד קליפה כלשהי שאינה בטלה לעולם), אלא משום שקליפה זו היא חומרית ומגושמת ביותר. כדי לקלוט נושאים מופשטים ולהתרגש מהם צריך עידון בנפש. כדי להשיג כל נושא שיש בו דקות, ולא רק בתחום הקדושה, צריכים גם כלי ההשגה וגם כלי ההרגשה להיות עדינים ורגישים. אכן, אדם שקליפה גסה שולטת בנפשו ומכסה את חושיו ומכסה בפניו את אור נשמתו אינו יכול להשיג זאת.

וְלָזֹאת צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ, וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר.

וְלָזֹאת צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ, את הקליפה, וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר. עניינה של הקליפה שהיא מגביהה את עצמה להיות יש ודבר לעצמו, ובכך מחשיכה ומסתירה את האור האלוקי. הביטוש, כפי שיסביר המחבר בהמשך, משפילה את גסותה וישותה בעיני האדם עד למטה מטה, עד לעפר, עד שאין היא נראית עוד כלל כדבר לעצמו.

דְּהַיְינוּ לִקְבּוֹעַ עִתִּים, לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס" .

וכיצד שוברים את הקליפה שבאדם? דְּהַיְינוּ לִקְבּוֹעַ עִתִּים, לייחד זמנים קבועים (שכן דבר זה צריך להיעשות בזמנים מסוימים בלבד ולא בכל עת, כמבואר לעיל בפרק כו) לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס" (תהלים טו,ד) . 'קליפה' היא הגדרה מופשטת מכדי להתייחס אליה בהרגשה ובמעשה כשלעצמה, ולכן הדרך להשפיל אותה היא להתייחס אל האדם, אל עצמו, הנתון כעת להשפעתה, דהיינו להשפיל את עצמו, לשבור את התדמית השלמה שלו בעיני עצמו, את גסות הרוח שלו. וכאשר יגיע להרגיש את השפלת והכנעת עצמו - ייפתחו בו אטמי הלב ותיכנס ותבער בו אש הנשמה.

כַּכָּתוּב: וְלֵב נִשְׁבָּר רוּחַ נִשְׁבָּרָהּ . הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים. שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְּחַיָּה הַגּוּף הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ.

כַּכָּתוּב: וְלֵב נִשְׁבָּר רוּחַ נִשְׁבָּרָהּ (על פי תהלים נא,יט) . שכאשר נשבר ליבו של אדם בקרבו נשברת גם רוח הטומאה שבו, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים. כי רוח הסטרא אחרא של הבינוני (הנקרא 'כרשע') היא גם שבירת האני שלו. שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְּחַיָּה הַגּוּף הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. הכרתו והרגשתו הראשונית והטבעית של הבינוני היא של הנפש הבהמית. בבינוני מזוהה האני שלו עם נפשו הבהמית. ולכן, כדי לשבור את גסותה של הנפש הבהמית, את הסטרא אחרא שבו, צריך הבינוני במובן מסוים לשבור את האני שלו.

וְעַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבּוֹ נֶאֱמַר: "נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא" . "שֶׁנָּתַתָּ בִּי" דַּיְיקָא, מִכְּלָל שֶׁהָאָדָם עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה. מ

וְעַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבּוֹ נֶאֱמַר: "נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא" (מן הסידור, וראו ברכות ס,ב) . ויש לדייק ממה שנאמר: "שֶׁנָּתַתָּ בִּי" דַּיְיקָא, שיש הפרש בין האני ובין הנשמה. מִכְּלָל, מזה מובן, שֶׁהָאָדָם עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה. מכיוון שהאני של אדם זה מזוהה בהכרתו עם נפשו הבהמית, הרי הנפש האלוקית היא לגביו "נשמה שנתת בי".

כִּי אִם בְּצַדִּיקִים, שֶׁבָּהֶם הוּא לְהֶפֶךְ, שֶׁ'נְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה' שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית - הוּא הָאָדָם. וְגוּפָם נִקְרָא 'בְּשַׂר אָדָם'.

כִּי אִם בְּצַדִּיקִים, שֶׁבָּהֶם הוּא לְהֶפֶךְ, שֶׁ'נְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה' שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית - הוּא הָאָדָם. היא היא האני של האדם. וְגוּפָם נִקְרָא 'בְּשַׂר אָדָם'. בצדיק מזדהה ה'אני' עם הנפש האלוקית ולא עם הגוף והנפש הבהמית. לגביו הגוף הוא רק חומר, בשר ועצמות, השייך לו כמו שבגדיו וביתו שייכים לו ואינם הוא עצמו.

וּכְמַאֲמַר הִלֵּל הַזָּקֵן לְתַלְמִידָיו, כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לֶאֱכוֹל הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִגְמוֹל חֶסֶד עִם הָעֲלוּבָה וַעֲנִיָּה, הוּא גּוּפוֹ כִּי כְּמוֹ זָר נֶחֱשָׁב אֶצְלוֹ. וְלָכֵן אָמַר שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֶסֶד עִמּוֹ בַּמֶּה שֶׁמַּאֲכִילוֹ, כִּי הוּא עַצְמוֹ, אֵינוֹ רַק נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבָד, כִּי הִיא לְבַדָּהּ מְחַיָּה גּוּפוֹ וּבְשָׂרוֹ .

וּכְמַאֲמַר הִלֵּל הַזָּקֵן לְתַלְמִידָיו, כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לֶאֱכוֹל הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִגְמוֹל חֶסֶד עִם הָעֲלוּבָה וַעֲנִיָּה, הוּא גּוּפוֹ (ראו ויקרא רבה פרשה לד,ג), כִּי כְּמוֹ זָר נֶחֱשָׁב אֶצְלוֹ. כמו אחר שהוא אמנם מתייחס אליו, ואף אחראי עליו, אבל איננו הוא עצמו. וְלָכֵן אָמַר שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֶסֶד עִמּוֹ בַּמֶּה שֶׁמַּאֲכִילוֹ, כִּי הוּא עַצְמוֹ, בתפיסתו את האני שלו, אֵינוֹ רַק נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבָד, כִּי הִיא לְבַדָּהּ מְחַיָּה גּוּפוֹ וּבְשָׂרוֹ (לעיל פרק ט) .

שֶׁהָרַע שֶׁהָיָה בַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּדָמוֹ וּבְשָׂרוֹ נִתְהַפֵּךְ לְטוֹב, וְנִכְלַל בִּקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מַמָּשׁ בַּצַּדִּיקִים.

שֶׁהָרַע שֶׁהָיָה בַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּדָמוֹ וּבְשָׂרוֹ נִתְהַפֵּךְ לְטוֹב, וְנִכְלַל בִּקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מַמָּשׁ בַּצַּדִּיקִים. בדרך כלל מזהים אנשים את האני שלהם עם הנפש החיונית המלובשת בגוף ומחיה אותו. אצל הצדיק, שתיקן את נפשו החיונית באופן שהיא כלולה בנפשו האלוקית, מזדהה האני שלו עם נפשו האלוקית הקדושה. לכן הוא מתייחס אל הגוף, אל תאוות הגוף ואפילו אל צורכי הגוף, מתוך ריחוק, כאילו היה זה גוף של אחר וצרכים ותאוות של אחר.

אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי, מֵאַחַר שֶׁמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית, הַבַּהֲמִית, שֶׁמִּסִּטְרָא אָחֳרָא, הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּדָמוֹ וּבְשָׂרוֹ - לֹא נֶהֱפַךְ לְטוֹב. הבינוני אמנם מושל על נפשו הבהמית, אבל אין הוא מתקן אותה. שלטונו על נפשו הבהמית הוא שלטון חיצוני בלבד, שאינו מבטא את רצונה הפנימי. נפשו החיונית היא עדיין הנפש הבהמית, הנפש הקשורה אל החומר. רצונותיה ותאוותיה עדיין נמשכים אל הסטרא אחרא, וממילא אף רצונותיו ותאוותיו של האדם, שנפש זו מלובשת בדמו ובשרו, נמשכים אף הם אל הסטרא אחרא.

הֲרֵי הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ.

ולכן הֲרֵי הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. האני שלו, הכרתו הפשוטה, הטבעית והראשונית של עצמו, מזדהה עם הנפש הבהמית המחיה את החיים הטבעיים-גשמיים הללו.

וְאִם כֵּן הוּא רָחוֹק מה' בְּתַכְלִית הָרִיחוּק, שֶׁהֲרֵי כֹּחַ הַמִּתְאַוֶּה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית יָכוֹל גַּם כֵּן לְהִתְאַוּוֹת לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים, שֶׁהֵם נֶגֶד רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. הוסבר לעיל (בפרק כד) שהנפש הבהמית שבאדם יכולה להתאוות גם לדברים שהם נגד רצונו של הקב"ה, מה שאפילו הסטרא אחרא בעצמה אינה יכולה לעשות נגד רצונו. ובזה האדם, המזוהה עם הנפש הבהמית ורצונותיה, שהם נגד הרצון האלוקי המחיה אותו ואת כל העולם באותה שעה ממש, יכול להיות בתכלית הריחוק. אין רחוק יותר מזה.

אַף שֶׁאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לַעֲשׂוֹתָם בְּפוֹעַל מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם.

אַף שֶׁאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לַעֲשׂוֹתָם בְּפוֹעַל מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם. הבינוני אינו אדם שרק התגבר לפי שעה, אלא אדם שעבד ושינה את עצמו ביסודיות. התאוות שלו לדברים אסורים, למרות שהן קיימות בכוח, מעובדות באופן שלעולם אינן מגיעות להיות תאוות שהוא חושב עליהן לעשותן בפועל. אצל הבינוני הן נשארות בגדר של הרהור חולף בלבד, הבעת דעה שהגוף מדי פעם מביע, והבינוני דוחה אותה מייד (ראו פרק יג).

רַק, שֶׁאֵינָם מְאוּסִים אֶצְלוֹ בֶּאֱמֶת כִּבְצַדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל [פֶּרֶק יב].

רַק, למרות שאין הנפש הבהמית שולטת בבינוני, מכל מקום היא משפיעה על יחסו לדברים האסורים. שֶׁאֵינָם מְאוּסִים אֶצְלוֹ בֶּאֱמֶת כִּבְצַדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל [פֶּרֶק יב]. כפי שנאמר, ההבדל בין הצדיק והבינוני אינו ניכר לעין, לא כלפי אחרים ולעיתים אף לא כלפי עצמו. עם זאת, ישנה נקודה אחת של הבדל מובהק, שהיא כסימן היכר בין הצדיק והבינוני, והיא הדרך שבה הוא מתייחס אל הדברים האסורים. עבור הצדיק, האיסור הוא דבר שאינו עולה כלל על הדעת. הרצון לעבור על איסור הוא מעין סטייה המעוררת גועל נפש, הוא דבר שנוא ומאוס בתכלית. מה שאין כן אצל הבינוני, גם הוא לא מעלה על דעתו לעשות אותם, אבל בתוך תוכו אין הם מאוסים בעיניו בתכלית, ועדיין יש לו משיכה פנימית אליהם (וראו לעיל פרק י ובביאור שם).

וּבָזֶה הוּא גָּרוּעַ וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב יוֹתֵר מִבַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

וּבָזֶה הוּא גָּרוּעַ וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב יוֹתֵר מִבַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק כד) . גם בעלי החיים הטמאים (ואפילו הקליפה בעצמה) אינם יכולים לעבור על איסורים וגם לא להתאוות להם, ובכך יכול האדם להיות גרוע מהם. השרץ המאוס ביותר אף הוא ברייה שברא הקב"ה, והוא עושה בדיוק את מה שהטביע בו הבורא. ואולם האדם, אם הוא אוכל אותו או משתוקק לאוכלו, הוא גרוע יותר ממנו, ואף עושה לו כביכול עוול בכך, שכן הוא משפילו ומורידו למטה מכפי שברא אותו הקב"ה, למטה מכפי שרוצה אותו הקב"ה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ וגו'" .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ וגו'" (תהלים כב,ז) . התולעת היא תולעת, אבל האדם שעושה מעשה תולעת הוא "תולעת ולא איש". התולעת בהיותה תולעת עושה את רצון הקב"ה; האדם הנוהג כתולעת עושה דבר שהוא נגד רצונו של הקב"ה. התולעת אינה יכולה לפעול נגד הרצון האלוקי, אבל האדם, אפילו הוא בינוני, עדיין יש בתוכו רצון שהוא נגד הרצון האלוקי, ובזאת באפשרותו לרדת ממדרגתו ולהגיע אף למטה מהרע בעצמו, להיות נמוך אפילו מהתולעת.

[וְגַם כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת בּוֹ נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה לה' בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה.

[וְגַם כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת בּוֹ נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה לה' בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. כשם שיכול הבינוני להתאוות לדברים אסורים כך הוא יכול בזמנים ובמצבים אחרים (בשעת התפילה) להתעורר לצד הקדושה. באותה שעה משתלטת הנפש האלוקית על כל הווייתו, על רצונותיו, מחשבותיו ותחושותיו, עד שהאני שלו במאווייו הפנימיים ביותר מזדהה עם הנפש האלוקית, עם רצונותיה וחפציה.

אֵינָהּ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ לְגַמְרֵי, מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל סוֹף פֶּרֶק י"ג].

ואולם זהות קדושה זו אֵינָהּ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ לְגַמְרֵי, מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל סוֹף פֶּרֶק י"ג].

וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּזְכּוֹר טוּמְאַת נַפְשׁוֹ בְּחַטַּאת נְעוּרִים.

אופן נוסף שמציע אדמו"ר הזקן לבינוני, כיצד לבטש ולהשפיל את עצמו להיות "נבזה בעיניו נמאס", הוא שיתבונן בעצמו כפי שהיה בעבר. ייתכן שעכשיו אין הוא מוצא פגם בעצמו, אבל בהסתכלות של אדם בוגר, אחרי שנים ארוכות של עבודה עצמית על נפשו, הוא לבטח ימצא שבנעוריו היה בדרגה שפלה יותר. וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּזְכּוֹר טוּמְאַת נַפְשׁוֹ בְּחַטַּאת נְעוּרִים. הביטוי 'חטאת נעורים' מתייחס בדרך כלל לחטאים של פגם הברית, השכיחים אצל בני אדם בשנות נעוריהם.

וְהַפְּגָם שֶׁעָשָׂה בָּעֶלְיוֹנִים.

כרגיל, אנשים גדלים ועוברים את השלב הזה ושוב אינם נתקלים בבעיות אלה בחייהם. ואולם אפשר שאדם ייזכר במה שהיה בעבר וְהַפְּגָם שֶׁעָשָׂה בָּעֶלְיוֹנִים. מבחינת האדם וחייו הנמשכים, מה שהיה לפני שלושים או ארבעים שנה הוא דבר השייך לעבר, שהאדם כבר עבר אותו וכעת איננו קשור אליו עוד. מה שאין כן לגבי תוצאות מעשיו של האדם (הן מעשים טובים והן אחרים) - התוצאה של כל חטא היא פגם, לעיתים בעולם הזה (וזו בעיה לעצמה), ומכל מקום בעולמות עליונים.

וְשָׁם, הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. כְּאִלּוּ פָּגַם וְנִטְמָא הַיּוֹם חַס וְשָׁלוֹם מַמָּשׁ.

וְשָׁם, בעולמות עליונים, הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. הוויית הזמן מתחילה בדרגת מלכות (מֶלֶךְ, מָלַךְ, יִמְלֹךְ) וכל הדרגות שלמעלה ממנה הן 'למעלה מהזמן'. כלומר, שאם חטא לפני עשר או עשרים שנה, הרי זה בעולמות העליונים מהעולם שלנו כְּאִלּוּ פָּגַם וְנִטְמָא הַיּוֹם חַס וְשָׁלוֹם מַמָּשׁ. לגבי הדרגות שלמעלה מהזמן אין יום אתמול. יש רק היום הזה, תמיד. כשם שפעולת המצווה בעולמות עליונים היא נצחית ולמעלה מהזמן, כך הפגם של העבירה הוא למעלה מהזמן.

וְאַף שֶׁכְּבָר עָשָׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה.

וְאַף שֶׁכְּבָר עָשָׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה. שהרי מדובר באדם שהוא בינוני, שגם אם חטא בעבר בוודאי כבר עשה תשובה מאהבה ותיקן את כל הצריך תיקון, כמבואר באגרת התשובה (פרק ד).

הֲרֵי עִיקַּר הַתְּשׁוּבָה בַּלֵּב.

מכל מקום, הֲרֵי עִיקַּר הַתְּשׁוּבָה בַּלֵּב. כמבואר באגרת התשובה (שם), עיקר התשובה אינו מעשה מסוים שאדם עושה, אין היא בגדר מרשם שרושמים לאדם: כך וכך צדקה, כך וכך סיגופים ותעניות. התשובה היא בעיקרה בתחושת הלב, החרטה הפנימית על העבר והקבלה לעתיד, שאדם מקבל בתוך נפשו להיות מעתה אך טוב.

וְהַלֵּב יֵשׁ בּוֹ בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת רַבּוֹת וְהַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם וּלְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם כַּיָּדוּעַ לַיּוֹדְעִים.

וְהַלֵּב יֵשׁ בּוֹ בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת רַבּוֹת וְהַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם וּלְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם כַּיָּדוּעַ לַיּוֹדְעִים. בלב האדם יש דרגות ושכבות רבות, עומק לפנים מעומק. ובכל שלב בחייו, לפי התפתחותו האישית ולפי הזמן והמקום שהוא חי בהם, החברה ואווירת המקום, הוא יחיה בדרגה אחרת של ליבו. בכל פעם יקבלו מאורעות חייו צורה ומשקל חדשים, שגם ידרשו ממנו התייחסות חדשה.

דברים אלה אינם ידועים ומפורסמים לכול, שכן את בחינות ליבו מכיר ויודע רק האדם עצמו, כשהוא מתבונן בעצמו באמת ובכנות, בכל מקום ובכל עת מחדש. כאשר אדם מתבונן ויודע ומרגיש את נפשו באופן זה, הרי אותה הרגשת חרטה ותשובת הלב שהייתה מספיקה בגיל מסוים ובשלב מסוים תיראה לו שטחית ובלתי מספיקה בזמן אחר. ככל שאדם מעמיק יותר בדעתו, ככל שהוא בשל יותר באישיותו, הוא מכיר טוב יותר את הבעיות ורואה עמוק יותר את הפגם והחיסרון, ותשובת הלב שהייתה מספיקה בעבר - אפשר שאינה מגיעה עתה לעומק הפגם והחיסרון שהוא יודע עתה בליבו.

וְלָכֵן עַכְשָׁיו, בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמְתָא , מִכְּלָל, שֶׁהַיּוֹם לֹא נִתְקַבְּלָה תְּשׁוּבָתוֹ, ו עֲוֹנוֹתָיו מַבְדִּילִים

וְלָכֵן עַכְשָׁיו, בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמְתָא (שלא עולה בו אור הנשמה) , שהוא מרגיש שאור הנשמה אינו עולה ואוחז בו. מִכְּלָל, מזה יבין, שֶׁהַיּוֹם לֹא נִתְקַבְּלָה תְּשׁוּבָתוֹ, שהתשובה של אז אינה מספיקה עתה, ביום הזה, ושוב עֲוֹנוֹתָיו מַבְדִּילִים בינו לבין אלוקיו (על פי ישעיה נט,ב) כפי שהיה קודם התשובה. החטאים של פעם, שכבר תיקן אותם ואפילו שכח אותם, הריהם כמו פצע ישן או שבר שחוזר וניעור, חוזר וכואב, שנים לאחר שנתרפא. שום איחוי אינו שלם בתכלית, וכאשר משתנים התנאים, בגיל אחר או במזג אוויר סוער יותר, הוא חוזר וכואב.

אוֹ שֶׁרוֹצִים לְהַעֲלוֹתוֹ לִתְשׁוּבָה עִילָּאָה יוֹתֵר מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא יוֹתֵר .

אוֹ שֶׁרוֹצִים לְהַעֲלוֹתוֹ לִתְשׁוּבָה עִילָּאָה יוֹתֵר מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא יוֹתֵר (מעומק הלב יותר) . שעיקר התשובה הוא העלייה והשיבה אל שורש נשמתו באלוקות, ולא בשל חטא דווקא).

וְלָכֵן אָמַר דָּוִד: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" .

וְלָכֵן אָמַר דָּוִד: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נא,ה) . דוד המלך היה תמיד עולה בקודש, דרגה למעלה מדרגה. ותמיד כשהגיע לדרגה גבוהה יותר נוכח שהתשובה שעשה בעבר אינה מספקת, שחטאו שוב עומד לנגדו והוא צריך לחזור ולשוב בתשובה חדשה.

וְגַם מִי שֶׁהוּא נָקִי מֵחַטֹּאות נְעוּרִים הַחֲמוּרִים. יָשִׂים אֶל לִבּוֹ לְקַיֵּים מַאֲמַר זֹהַר הַקָּדוֹשׁ לִהְיוֹת מִמָּארֵי דְּחוּשְׁבְּנָא דְּהַיְינוּ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִם נַפְשׁוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁחָלְפוּ וְעָבְרוּ מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אִם הָיוּ כּוּלָּם מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה אוֹ מִצַּד הַטּוּמְאָה רַחֲמָנָא לִיצְּלָן.

וְגַם מִי שֶׁהוּא נָקִי מֵחַטֹּאות נְעוּרִים הַחֲמוּרִים. ואין בידו לשבור ולבטש את הרגשת הגאווה של הבינוני על ידי זיכרון חטאות העבר. יָשִׂים אֶל לִבּוֹ לְקַיֵּים מַאֲמַר זֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ג קעח,א) לִהְיוֹת מִמָּארֵי דְּחוּשְׁבְּנָא (מבעלי החשבון) דְּהַיְינוּ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִם נַפְשׁוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁחָלְפוּ וְעָבְרוּ מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, לראות אִם הָיוּ כּוּלָּם מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה אוֹ מִצַּד הַטּוּמְאָה רַחֲמָנָא לִיצְּלָן. יש לזכור שאין מדובר כאן באדם חוטא ואף לא בסתם אדם. הספר הרי מכוון לאנשים שהם בעלי מדרגה, לאלה שהם בינונים או על כל פנים שייכים לדרגה זו. אנשים אלה לא ימצאו בכל מקום שהם בודקים בעצמם חטאים ופגמים, ואין זה פשוט עבורם למצוא בתוכם את נקודות התורפה לרמיסת הנפש ולשבירת הלב. לכן הם צריכים להיות 'ממארי דחושבנא', שמטריחים את עצמם לערוך חשבון מדוקדק של שנים רבות.

דְּהַיְינוּ, כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא לה' הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן "סִטְרָא אָחֳרָא" כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ו'].

דְּהַיְינוּ, שהרי הסטרא אחרא איננו האסור והמגונה דווקא, והוא כולל בהיקף הרחב את כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא לה' הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן "סִטְרָא אָחֳרָא" כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ו']. צד הטומאה הוא, בהיקף הגדול, 'הצד האחר', כלומר כל מה שאינו שייך לצד הקדושה. כפי שנאמר (כגון בביאור פרק ו) אין תחום ביניים בין הקדושה והטומאה, וכל מה שאינו קדושה הוא ממילא טומאה וקליפה. אדם אינו יכול להיות בשני הצדדים גם יחד, וכאשר יעשה חשבון מדוקדק בנפשו יגלה כמה וכמה פינות בחייו שלא היו שייכות לצד הקדושה, לא חטאים מגונים, לא דברים אסורים בפירוש מן התורה, אלא נקודות של מה בכך, פה ושם, שלא היו בכוונה לשם ה', לתורתו ולעבודתו.

וּמוּדַעַת זֹאת כִּי כָּל עֵת שֶׁהָאָדָם מְחַשֵּׁב מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת. נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה, בְּעֵת זוֹ לְהֵיכָלוֹת הַקְּדוּשָּׁה שֶׁמֵּהֶן מוּשְׁפָּעוֹת מַחֲשָׁבוֹת הַלָּלוּ.

וּמוּדַעַת זֹאת כִּי כָּל עֵת שֶׁהָאָדָם מְחַשֵּׁב מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת. וכיוצא בזה, כשעושה מעשים ומדבר דיבורים של קדושה, הוא נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה, כלי שרת, משכן, בְּעֵת זוֹ לְהֵיכָלוֹת הַקְּדוּשָּׁה שֶׁמֵּהֶן מוּשְׁפָּעוֹת מַחֲשָׁבוֹת הַלָּלוּ. נפשו וגופו נעשים באותה שעה המכשיר שבו מתגלה קדושה זו בתחתונים.

וְכֵן לְהֵפֶךְ, נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה טְמֵאָה בְּעֵת זוֹ לְהֵיכָלוֹת הַטּוּמְאָה שֶׁמֵּהֶן מוּשְׁפָּעוֹת כָּל מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכֵן בְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה.

וְכֵן לְהֵפֶךְ, כאשר הוא חושב, ומכל שכן כאשר הוא מדבר או עושה, דברים שאינם בקדושה, הוא נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה טְמֵאָה בְּעֵת זוֹ לְהֵיכָלוֹת הַטּוּמְאָה שֶׁמֵּהֶן מוּשְׁפָּעוֹת כָּל מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכֵן בְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה. החשבון שעושים אנשים אלה, 'מארי דחושבנא', איננו רק חשבון של מצוות כנגד עבירות. חשבון זה כולל גם את תחום הביניים, התחום שאינו עבירה אך גם אינו מצווה, תחום הדברים "אשר לא לה' המה", ומשום כך בלבד הוא שייך לסטרא אחרא. גם אדם שאינו יכול למצוא בתוכו פגמים של חטא ואיסור, או מעשים ומחשבות שהיו נגד ה' ותורתו, אם יעשה חשבון מדוקדק הרי ודאי שימצא בחייו דברים רבים שהיו 'לא לה''. ומנקודה זו יכול גם הוא להגיע לאותה שבירת הלב, לאותה הרגשה של שפלות, שהיא כאמור המפתח לשבירת טמטום הלב.

עוֹד יָשִׂים אֶל לִבּוֹ רוֹב חֲלוֹמוֹתָיו. שֶׁהֵם הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

עוֹד יָשִׂים אֶל לִבּוֹ רוֹב חֲלוֹמוֹתָיו. דרך נוספת להגיע לשבירת טמטום הלב, הבא מחמת הרגשת סיפוק עצמי וגסות הרוח, היא לא להתבונן במחשבותיו שבהקיץ אלא בחלומותיו. שֶׁהֵם הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. אדם כזה (הבינוני), כשהוא ער ועוסק בתורה ובמצוות הוא עשוי שלא להרגיש שום חיסרון בעצמו. אולם אם יתבונן בעצמו בזמן שאינו בהקיץ, אלא בחלומותיו, שהם לרוב הבל ורעות רוח ומהם אף חלומות מגונים ממש, יוכל לבוא להרגשת שפלות עצמו ולשבירת הלב. הבינוני בהיותו ער מסוגל לדכא בשלמות את הצדדים האחרים המצויים בנפשו, להעמיד אותם ביחס הולם ולתת להם דרך ביטוי מסויגת. אך בחלום, כאשר הוא מאבד את השליטה הגמורה על עצמו, אותם צדדים אחרים שבנפש מאבדים את הפרופורציות ומתפרצים החוצה, אם כתיאור מדויק של רצונותיו הכמוסים ואם כעיוות, כקריקטורה של מה שקיים בו.

מִשּׁוּם שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ עוֹלָה לְמַעְלָה. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' - נְקִי כַפַַּיִם .

מִשּׁוּם שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ עוֹלָה לְמַעְלָה. שאילו הייתה נפשו עולה למעלה בשעת השינה לא הייתה חולמת חלומות כאלו. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ - נְקִי כַפַַּיִם וּבַר לֵבָב" (תהלים כד,ג-ד) . מי שהוא נקי ובר לבב נשמתו עולה בעת השינה למעלה, לדרגות גבוהות וקדושות, וממילא גם החלומות שהוא חולם שייכים לקדושה בלבד. אך כאשר חלומותיו הם הבל ורעות רוח פירושו של דבר שנפשו אינה עולה למעלה, והדבר מראה שאין הוא "בר לבב", שאין הוא צדיק ושלם בכול, אלא עדיין הוא פגום וחסר.

וְאִינוּן סִטְרִין בִּישִׁין אָתְיָין וּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ וּמוֹדְעִין לֵיהּ בְּחֶלְמָא מִילִין דְּעָלְמָא וכו' (

כאשר חלומותיו של אדם אינם מצד הקדושה, הרי וְאִינוּן סִטְרִין בִּישִׁין אָתְיָין וּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ וּמוֹדְעִין לֵיהּ בְּחֶלְמָא מִילִין דְּעָלְמָא וכו' (אותם הצדדים הרעים באים ומתדבקים בו ומודיעים לו בחלום את הדברים של עולם החולין). אדם זה, אף שבהיותו ער הוא עוסק רק בעניינים שבקדושה, אין זה מוכיח שהוא "נקי כפים ובר לבב", שהגיע לנקיון גמור מיצר הרע בכל חדרי נפשו, כצדיק ש"לבו חלל בקרבו". אותם צדדים, שבהיותו ער נדחקים אל שולי הכרתו, עולים בחלום אל ההכרה ומודיעים לו שאף הם מצויים בו ואף הם חלק ממנו, על אף שהם מצויים בו בהסתר.

וּלְזִמְנִין, דְּחַיְיכָן בֵּיהּ וְאַחֲזִיאוּ לֵיהּ מִילֵּי שֶׁקֶר וְצַעֲרִין לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ כו' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיִּקְרָא [דַּף כ"ה עַמּוּד א וְעַמּוּד ב], עַיֵּין שָׁם בַּאֲרִיכוּת.

וּלְזִמְנִין, דְּחַיְיכָן בֵּיהּ וְאַחֲזִיאוּ לֵיהּ מִילֵּי שֶׁקֶר וְצַעֲרִין לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ כו' (ופעמים שהם, אותם צדדים רעים, כוחות הסטרא אחרא, צוחקים ממנו ומראים לו דברים של שקר ומצערים אותו בחלומו), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיִּקְרָא [דַּף כ"ה עַמּוּד א וְעַמּוּד ב], עַיֵּין שָׁם בַּאֲרִיכוּת. ודאי שאין אדם אחראי למה שהוא חולם ואין הוא צריך לעשות תשובה על חלומותיו. אולם החלומות הם מבחן מסוים למה שקיים בתוכו. מתוך חלומותיו יכול אדם לדעת על הצדדים האחרים שיש בו, שהם חלק בלתי נפרד מהווייתו אף שאינם מופיעים בתודעתו. בתודעתו יכול הבינוני לחיות בשלמות ידועה, שהוא בונה אותה בתחום מסוים ובתנאי חיים מסוימים. ואילו בחלומות הוא רואה תמונה אחרת, שיש בה הבל ורעות רוח, שקר ועיוות, ואף חמור מזה. ואם הוא רוצה לדעת את מצבו בהיקף הגדול, את מדרגתו האמיתית בבחינת מה שנמצא בהכרתו ומה שמוסתר ממנה, החלומות הם לפחות מראה מקום לזה.

וְהִנֵּה כָּל מַה שֶּׁיַּאֲרִיךְ בְּעִנְיָינִים אֵלּוּ,

וְהִנֵּה כָּל מַה שֶּׁיַּאֲרִיךְ בְּעִנְיָינִים אֵלּוּ, שיעץ המחבר להתבונן בהם כדי לבטש ולהשפיל את עצמו.

בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ.

בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. בדברים אלה צריך אדם לחשוב בעצמו, כל אחד לפי דרגתו ולפי עניינו, ואין די לקרוא עליהם בספרים. שהרי, כפי שהסביר המחבר בהקדמתו לספר, אין ספרים (ובכללם ספר זה) יכולים להורות לאדם מה וכיצד בדיוק עליו לחשוב כדי להשפיע ולשנות את מידותיו ורגשותיו. רק "לב יודע מרת נפשו", רק האדם עצמו יודע את חסרונותיו ורק הוא עצמו יכול לחשוב בעניינים אלה באופן זה. ומה שנכתב בספר זה אינו אלא כרשימה כללית, להזכיר ולעורר את האדם לחשיבה עצמית.

וְגַם בְּעִיּוּנוֹ בִּסְפָרִים.

וְגַם בְּעִיּוּנוֹ בִּסְפָרִים. ספרי מוסר המתארים את חומר החטא והפגם שיש בכל "אשר לא לה' המה". שאף אם יודע אדם על חסרונותיו לא תמיד הוא מתפעל מידיעה זו, עד שיקרא על כגון זה בספרים.

לִהְיוֹת לִבּוֹ נִשְׁבָּר בְּקִרְבּוֹ וְ"נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס" כַּכָּתוּב בְּתַכְלִית הַמִּיאוּס וּלְמָאֵס חַיָּיו מַמָּשׁ.

לִהְיוֹת לִבּוֹ נִשְׁבָּר בְּקִרְבּוֹ וְ"נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס" כַּכָּתוּב (תהלים טו,ד), בְּתַכְלִית הַמִּיאוּס וּלְמָאֵס חַיָּיו מַמָּשׁ. את חשבון הנפש הזה צריך לעשות בצורה מדוקדקת ותובענית, שגם אם אין בו חטאים מפורשים הכתובים בשולחן ערוך, בכל זאת יגיע להיות "נבזה בעיניו נמאס".

הֲרֵי בָּזֶה מְמָאֵס וּמְבַזֶּה הַסִּטְרָא אָחֳרָא.

הֲרֵי בָּזֶה מְמָאֵס וּמְבַזֶּה הַסִּטְרָא אָחֳרָא. אדם זה (הבינוני) צריך לעורר מיאוס ולבזות את עצמו משום שבכך הוא מבזה את הסטרא אחרא. אין בכך משום הורדת ערך עצמו או השפלת הקדושה שבו, אלא להפך, זו השפלה של הרגשת האני הממלאת אותו, והיא היא השפלת הסטרא אחרא ושבירתו.

וּמַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר וּמוֹרִידָהּ מִגְּדוּלָּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, שֶׁמַּגְבִּיהַּ אֶת עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהַחֲשִׁיךְ אוֹרָהּ. טמטום הלב, שבו עוסק פרק זה, הוא מעטה של טומאה העוטף את הלב. מעטה זה של שביעות רצון עצמית, של הרגשת ישותו, מכסה את הלב באופן שהנפש האלוקית אינה מאירה בו בבהירות ואין הלב מקבל חיות וחיוניות מן הקדושה. את המעטה הזה צריך אדם לשבור, ושבירתו היא כאמור על ידי השפלת עצמו, על ידי שבירת ההרגשה של שביעות הרצון העצמית.

וְגַם יַרְעִים עָלֶיהָ בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז לְהַשְׁפִּילָהּ.

וְגַם יַרְעִים עָלֶיהָ בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז לְהַשְׁפִּילָהּ. לפעמים אדם צריך לנהוג עם נפשו, עם הווייתו שלו, כפי שהוא נוהג באדם אחר. הוא צריך לצעוק על עצמו, וכשאדם צועק על עצמו כדרך שהוא צועק על אדם אחר, עשוי הדבר להועיל.

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "רִגְזוּ דְּהַיְינוּ לִרְגּוֹז עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁהִיא יִצְרוֹ הָרַע.

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (ברכות ה,א) : לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ" (תהלים ד,ה). דְּהַיְינוּ לִרְגּוֹז עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁהִיא יִצְרוֹ הָרַע. כנגד טמטום הלב, כנגד החוסר המכאיב של העדר תחושה, של אדם שאינו מרגיש טעם בדברים, אף שהוא מתפלל ולומד ומקיים מצוות; כנגד התגברות הטומאה לא בצורתה הגלויה, המרגיזה, אלא בצורתה המסתירה והמרדימה את החיוניות האלוקית - צריך לעורר את היצר הטוב על יצר הרע, לא לשקוע בחוסר אונים, אלא להתעורר ולהעיר, לרגוז ולהרגיז.

בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ.

בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. אין הוא חייב לעשות זאת בקול רם, אלא במחשבתו בלבד. המחבר מדגיש "במחשבתו", משום שהרוגז הזה מכוון הפעם כלפי עצמו. קל להוציא מורת רוח וכעסים פנימיים החוצה, לצעוק בקול רם על פלוני (גם אם הוא אינו שומע). אך כדי שהרוגז יפנה פנימה, לחשבון אמיתי עם עצמו, יש לעצור את ה'קול' של האדם במחשבה.

לוֹמַר לוֹ. אַתָּה, רַע וְרָשָׁע וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב וּמְנוּוָּל וכו' כְּכָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ חֲכָמֵינוּ ז"ל .

לוֹמַר לוֹ. הוא צריך לומר זאת לנפשו, במחשבתו, אבל לומר זאת כאמירה, לא כהרהור בלבד אלא כביטוי מפורש: אַתָּה, יצר הרע, רַע וְרָשָׁע וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב וּמְנוּוָּל וכו' כְּכָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ חֲכָמֵינוּ ז"ל (ראו סוכה נב,א) . כאשר אדם נכנס למצב של הלם, של חוסר אפשרות לנוע, העצה לעורר אותו היא לסטור לו על פניו. במובן זה טמטום הלב הוא מצב של מעין התעלפות: הלב מתכסה בקליפות עד שאינו קולט ואינו מגיב לגירויים, וכדי לעורר אותו צריך לזעזעו ולפרק את תחושת ההשלמה שלו עם עצמו. הקליפות מכסות ומסתירות את הלב משום שהוא מזדהה איתן, משום שלגביו הוא והן אחד. לכן צריך לזעזע את האדם, לצעוק עליו ולהעליב אותו, כדי לסדוק את ה'שלמות' הזו. היצר הרע מסתתר ומתחפש בלבושים יפים כדי שהאדם ירגיש מקורב אליו, ולכן צריך לקרוא לו בכל כינויי הגנאי שקראו לו חז"ל, ובשאר כינויים שכל אדם יודע מעצמו, כדי לזהות אותו: זה הוא - 'הרע', 'הרשע', 'המשוקץ' וכו'.

בֶּאֱמֶת.

בֶּאֱמֶת. שיש להתכוון באמירה זו באמת. לומר לו: אתה הרע באמת, ורשע באמת וכו' - ולא כפי שהוא בשורשו, כבמשל הזונה שבסוף הפרק, שם מודגש ששורשו של הרע גם הוא טוב. כאן צריך להתייחס רק אל המציאות הנוכחית, שכעת היא רע ועושה רע. מי שמבין ומרגיש את המורכבות, את השורש שהוא טוב, לא יבוא לרוגז ולכעס, גם לא בקדושה. ולכן, כדי להצליח באופן זה של עבודת ה', לרגוז על הרע ולבטשו, מוכרח הדבר להיות "באמת" (על פי הערה מכ"ק אדמו"ר זי"ע).

עַד מָתַי תַּסְתִּיר לְפָנַי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

עַד מָתַי תַּסְתִּיר לְפָנַי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. הוא צריך להקשות ולדרוש מעצמו, מנפשו הבהמית: עד מתי אתה מסתיר מפני את האור האלוקי?!

הַמְּמַלֵּא כָּל עָלְמִין . הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה בְּשָׁוֶה, גַּם בְּמָקוֹם זֶה שֶׁאֲנִי עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" כִּי הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וכו'.

כאן נכנס אדמו"ר הזקן גם להסבר: והלא האור האלוקי הוא אור אין סוף, הַמְּמַלֵּא כָּל עָלְמִין (הממלא את כל העולמות) . אין הוא נמצא שם, במקום אחר כלשהו, אלא הוא נמצא בכל העולמות, כאן ובכל מקום. וגם בזמן, הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה בְּשָׁוֶה, גַּם בְּמָקוֹם זֶה שֶׁאֲנִי עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג,ו), כִּי הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וכו'. ולכן אין הזמן גורם בו שינוי. כפי שהוא היום כך היה אתמול וכך היה לפני בריאת העולם. אור אין סוף, שהיה ממלא את כל המציאות לפני בריאת העולם, ממלא גם כעת את כל המציאות בשווה. בריאת העולם אינה מהווה הסתר מצידו של הקב"ה אלא הסתר מצידו של האדם. האדם הוא זה שמסיבות מסוימות (כפי שיבואר) אינו רואה את האלוקי אלא את העולם, אינו רואה את הפועֵל אלא את הנפעל בלבד.

וְאַתָּה, מְנוּוָּל וכו' מַכְחִישׁ הָאֱמֶת הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת, בִּבְחִינַת רְאִיָּיה חוּשִׁיִּית.

וְאַתָּה, הנפש הבהמית, מְנוּוָּל וכו' מַכְחִישׁ הָאֱמֶת הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ (שהכול לפניו - כלפי הקב"ה - כלֹא), איננו קיים בעצם, אלא אין ואפס ממש בֶּאֱמֶת, בִּבְחִינַת רְאִיָּיה חוּשִׁיִּית. את מציאות ה' בעולם - ש"מלוא כל הארץ כבודו" והוא מהווה ומחיה ומפעיל את כל ברואי עולם מאין ואפס גמור, עד שאין כל מציאותם ממשית כלל - ניתן לראות בראייה חושית. שכן העולם הזה וכל מה שיש בו הוא מה שאנו רואים ממש, בראייה ובשאר החושים הגופניים שלנו, ולכן ההתבוננות בהוויה האלוקית שמהווה את העולם היא דבר שרואים בראייה חושית ממש.

וְהִנֵּה עַל יְדֵי זֶה - יוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, לְהָאִיר עֵינֶיהָ בֶּאֱמֶת יִחוּד אוֹר אֵין סוֹף,

וְהִנֵּה עַל יְדֵי זֶה - שהוא צועק על עצמו, על הנפש הבהמית, להשפיל אותה, לחשוף את השקר והעיוות, את מחזות השווא והתעתועים - יוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, לְהָאִיר עֵינֶיהָ בֶּאֱמֶת יִחוּד אוֹר אֵין סוֹף, שהוא אחד ויחיד, היה הווה ויהיה בשווה, כמו שהיה קודם שנברא העולם בלי שום שינוי.

בִּרְאִיָּיה חוּשִׁיִּית וְלֹא בְּחִינַת שְׁמִיעָה וַהֲבָנָה לְבַדָּהּ.

בִּרְאִיָּיה חוּשִׁיִּית וְלֹא בְּחִינַת שְׁמִיעָה וַהֲבָנָה לְבַדָּהּ. ההבדל בין ראייה לשמיעה הוא במובן מסוים ההבדל בין התייחסות ראשונית, בלתי אמצעית, ובין התייחסות לא ישירה, דרך כלי שני ושלישי. על העניין של ייחוד אור אין סוף אנשים שמעו, אנשים מבינים אותו בדרך מסוימת, אבל כדי לראותו, כדי להתייחס אליו ישירות, צריך להרוס את המכשול, את המנגנון המורכב והמסובך שנועד לשמור את האדם מפני ראייה כזו. וכאשר אדם מסיר אותו הוא מגיע לתפיסה הישירה, כמו ראייה. אין המדובר בחוויה מיסטית או בחוויה גבוהה היוצאת מגדר הרגיל ודורשת לימוד והכנה, אלא בתפיסה הפשוטה ביותר, הגולמית, של פשוט שבפשוטים שבישראל, שלגביו פשוט שיש בורא לעולם.

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁזֶּהוּ שֹׁרֶשׁ כָּל הָעֲבוֹדָה,

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁזֶּהוּ, ייחוד אור אין סוף בראייה חושית, הוא שֹׁרֶשׁ כָּל הָעֲבוֹדָה, עבודת ה'. בעבודת ה' יש שני צדדים: האחד הוא העבודה שעניינה לקיים את רצון ה', והשני, שבו מדובר כאן, הוא עבודת האדם על עצמו להגיע להכרה אמיתית, כעין הכרה חושית של האלוקי. הדרך של האדם להגיע להכרה כזו היא להתגבר על התדמית שיוצר מערך החושים של גופו ונפשו הבהמית. לשם כך צריך להוריד ולהשפיל את תחושתה של הנפש הבהמית את עצמה, לשבור ולהסיר את תדמית החושים המעוורת את העיניים מלראות את האור האלוקי. וכאשר הוא מצליח להתגבר על מערך השקר והדמיון הזה של מציאות העולם וחומריותו, אז יכול הוא להכיר את האור האלוקי גם בנפש הבהמית, בהרגשה חיונית ואמיתית המתקיימת ופועלת איתו בכל רגע ורגע של המציאות.

וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מַמָּשׁוּת כְּלָל בַּסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁלָּכֵן נִמְשְׁלָה לְחֹשֶׁךְ שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם מַמָּשׁוּת כְּלָל.

וְהַטַּעַם, מדוע על ידי זה שאדם רק צועק על עצמו, מבלי לומר דבר חדש, טעמים ונימוקים שלא ידעם קודם, הוא משתכנע? מדוע על ידי שבירת הרע בלבד, בלי שום פעולה חיובית מצד הטוב, הוא מגיע להכרה מחודשת, חיה ואמיתית, של הקדושה? לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מַמָּשׁוּת כְּלָל בַּסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁלָּכֵן נִמְשְׁלָה לְחֹשֶׁךְ שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם מַמָּשׁוּת כְּלָל. אין אנו מאמינים במציאותו של כוח רע עצמאי העומד אל מול הקדושה. כל הווייתה של הסטרא אחרא היא הוויה של חושך, של חוסר ממשות.

וּמִמֵּילָא נִדְחֶה מִפְּנֵי הָאוֹר.

וּמִמֵּילָא נִדְחֶה מִפְּנֵי הָאוֹר. לחושך אין קיום אל מול האור מכיוון שאין הוא אלא העדר אור. החושך אינו יכול להילחם באור כדי לעמוד על שלו ולשמור על הווייתו, משום שכאשר יש אור ממילא אין חושך. כאשר רק מתגלה האור האלוקי, מתבטלת הסטרא אחרא ממציאותה, אין היא קיימת עוד ואין היא פועלת עוד להסתיר את האור האלוקי.

לשורש בר"א יש בעיקרו משמעות של יצירת חלל, כמו 'לברא יער' שמובנו לפנות חלל ביער שאין בו עצים, וכך הוא בצורות דומות כמו 'בור' ו'באר'. כך יש להבין (הבנה שיש לה מהלכים הרבה בתורת הקבלה) את הכתוב "יוצר אור ובורא חשך עֹשה שלום ובורא רע" (ישעיה מה,ז). החושך הוא בריאה, שכן עניינו הוא העדר האור - "בורא חשך" הוא עשיית החלל בתוך האור. וכך יש להבין גם את ההמשך, "ובורא רע" - עשיית החלל באור האלוקי היא היוצרת את הממשות של הרע. אמנם הממשות הזו אינה אמיתית, שכן באור האלוקי, באור אין סוף, אי אפשר שיהיה חלל אמיתי. ממשות הסטרא אחרא אינה אלא הטעיה בלבד, אחיזת עיניים, ובשעה שהיא מתפוגגת, ממילא מתגלה האור האלוקי, וממילא מתבטלת כל הממשות המדומה שבסטרא אחרא.

וְכָךְ הַסִּטְרָא אָחֳרָא, אַף שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַיּוּת הַרְבֵּה לְהַחֲיוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וְנַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְגַם נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כַּנִּזְכָּר לְעֵיל , מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי כָּל חַיּוּתָהּ אֵינָהּ מִצַּד עַצְמָהּ חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

וְכָךְ הַסִּטְרָא אָחֳרָא, אַף שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַיּוּת הַרְבֵּה לְהַחֲיוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וְנַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְגַם נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (ראו פרקים ו, ז, כד) , והרי לכאורה מחיה הסטרא אחרא, בצורה זו או אחרת, את רובו של העולם. מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי כָּל חַיּוּתָהּ אֵינָהּ מִצַּד עַצְמָהּ חַס וְשָׁלוֹם. הסטרא אחרא אינה כוח של חיים מצד עצמה, אין לה כוח יוצר ובונה משל עצמה, אֶלָּא מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (שם). הרע הוא במובן זה עיוות של הקדושה, דהיינו שימוש בקדושה שלא לפי עניינה ולא לפי דרכה. הוא יוצר תדמית, עולם דמה, המשתמש לקיומו בכוח החיים והאמת של הקדושה. שקר מוחלט– הינו מושג מופשט. כל שקר שיש לו קיום בעולם בהכרח יש בו חלק של אמת הנדרש לו לא רק כדי שיתקבל, אלא כדי שאפשר יהיה לומר אותו - כמו הצל שאין לו קיום אם אין אור כלשהו מסביבו. לרע יש במובן זה קיום שאינו משלו, שאינו מהותי לו, אלא השואב מהקדושה.

וְלָכֵן הִיא בְּטֵלָה לְגַמְרֵי מִפְּנֵי הַקְּדוּשָּׁה, כְּבִיטּוּל הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי הָאוֹר הַגַּשְׁמִי.

וְלָכֵן הִיא בְּטֵלָה לְגַמְרֵי מִפְּנֵי הַקְּדוּשָּׁה, כְּבִיטּוּל הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי הָאוֹר הַגַּשְׁמִי. כפי שנאמר, משמעות הקיום של החושך תלויה בקיומו של האור. כשהאור מסתתר נוצר עולם של צללים, עולם שכל קיומו מתבטל ברגע שמדליקים את האור. האור איננו צריך להילחם בחושך - כשהוא מופיע, החושך נמוג.

רַק שֶׁלְּגַבֵּי קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם נָתַן לָהּ הקב"ה רְשׁוּת וִיכוֹלֶת לְהַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כְּנֶגְדָּהּ.

ונשאלת אם כן השאלה מדוע אין הרע שבאדם מתבטל מעצמו בפני הקדושה שיש באדם? רַק שֶׁלְּגַבֵּי קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם נָתַן לָהּ הקב"ה רְשׁוּת וִיכוֹלֶת לְהַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כְּנֶגְדָּהּ. בתוך האדם נמצא הרע במצב מיוחד, השונה ממצבו שבכלל המציאות. הרע שבאדם נובע דווקא מן העילאיות שבו, מכך שהוא 'חלק אלו־ה ממעל ממש', ויש בו כוח הבחירה החופשית בין טוב לרע. מכוח זה, שהוא כוח אלוקי, כוח שכמעט אינו מוגבל, שאינו כבול בחוקי הסיבתיות של המציאות, מקבל גם הרע שבאדם. שכן כדי שהאדם יהיה מורכב במערך כזה של בחירה, כדי של'חלק אלו־ה ממעל' תהיה גם אפשרות של בחירה ברע, ניתן הכוח הזה לרע שיוכל להגביה עצמו תמיד כנגד הנפש האלוקית.

כְּדֵי שֶׁהָאָדָם יִתְעוֹרֵר לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ.

כְּדֵי שֶׁהָאָדָם יִתְעוֹרֵר לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ. אילו הרע שבאדם היה נמס מאליו מפני הטוב שבו, לא היה אז כל מאבק. וכפי שהוסבר באריכות, הקיום האנושי והגדולה האנושית נובעים מהמאבק של טוב ורע, מההתגברות הכרוכה בלחימה ומכיבוש הסטרא אחרא בעודה בתוקפה. עצם ההתגברות ('אתכפיא') כנגד המתנגד בכל הדרגות, אם בהרגשה ואם בהשכלה, מעלה את האדם למעלה מכל כוחות נפשו, ובעצם למעלה מהגבולות שלו. עלייה זו אל האין סוף, אפילו בנקודתו הקטנה של האדם למטה, היא מעלתו של האדם על כל הברואים, שלעולם אינם חורגים מגבול בריאתם.

לְהַשְׁפִּילָהּ עַל יְדֵי שִׁפְלוּת וּנְמִיכַת רוּחוֹ, וְ"נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס" .

לְהַשְׁפִּילָהּ עַל יְדֵי שִׁפְלוּת וּנְמִיכַת רוּחוֹ, וְ"נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס" (תהלים טו,ד) . כאשר נאמר בהקשר זה שאדם משפיל את עצמו, אין הכוונה שהוא משפיל את קדושתו האלוקית. הכוונה היא שהוא משפיל את תחושת האני של נפשו הבהמית, את ההרגשה שהוא יש ונפרד לעצמו. באותה שעה הוא משפיל את את הסטרא אחרא שבו, ועל ידי זה מאפשר לנפשו האלוקית להאיר בתוכו.

וּבְאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא - אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָּא .

וּבְאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא - אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָּא (ובהתעוררות מלמטה - התעוררות מלמעלה) . האדם עושה מה שהוא יכול, גם אם אין הוא יכול לבטל לחלוטין את ישותו על פי האמת. הוא משפיל ומבטל את עצמו כמה שהוא יכול כעת, והקב"ה משלים אחריו על פי האמת. כמו שאמר הבעש"ט על הפסוק "ה' צלך על יד ימינך" (תהלים קכא,ה), הקב"ה נוהג עמנו כביכול כמו הצל שלנו. כאשר אדם מגביה את יד ימינו, גם הצל שלו מגביה את יד ימינו. כאשר אדם עושה מעשה חסד, הקב"ה עושה כנגדו מעשה חסד. כאשר אדם עושה בתחום שלו ככל שהוא יכול, עד היכן שידו מגעת, הקב"ה עושה את השאר, בכל ההיקף ובכל השלמות.

לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'" דְּהַיְינוּ שֶׁמְּסִירָהּ מִמֶּמְשַׁלְתָּהּ וִיכָלְתָּהּ וּמְסַלֵּק מִמֶּנָּה הַכֹּחַ וּרְשׁוּת שֶׁנָּתַן לָהּ לְהַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ נֶגֶד אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וַאֲזַי מִמֵּילָא בְּטֵילָה וְנִדְחֵית כְּבִיטּוּל הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר הַגַּשְׁמִי.

לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'" (עובדיה א,ד). דְּהַיְינוּ שֶׁמְּסִירָהּ מִמֶּמְשַׁלְתָּהּ וִיכָלְתָּהּ וּמְסַלֵּק מִמֶּנָּה הַכֹּחַ וּרְשׁוּת שֶׁנָּתַן לָהּ לְהַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ נֶגֶד אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וַאֲזַי מִמֵּילָא בְּטֵילָה וְנִדְחֵית כְּבִיטּוּל הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר הַגַּשְׁמִי. קיומו של המאבק בין הטוב והרע שבאדם תלוי ברשות שהקב"ה נותן לדברים לקרות. קיומו של הרע שאיננו בטל בפני הטוב הוא אנומליה, אולם הקב"ה מרשה את קיומה של אנומליה זו משום שהיא היא המכשיר היחיד להתעלות האנושית. במובן מסוים, כשם שהאור מגדיר את החושך גם החושך מגדיר את האור. וכך נאמר בספר יצירה (פרק ו משנה ד): "טוב מבחין רע, רע מבחין טוב". ה'ענג', שהוא הדרגה הגבוהה ביותר בקדושה, הוא בהיפוך אותיות 'נגע' (שם). שני הקצוות של הטוב והרע, של השחור והלבן, מגדירים האחד את השני ומהווים מסגרת אחד עבור השני. את קיומה של המערכת הזאת מאפשר הקב"ה כל זמן שיש בה צורך, וברגע שהיא מפסיקה למלא את הפונקציה היא מפסיקה להתקיים. אם לשוב למשל קודם, משעה שאדם מקבל חיסון, הווירוס אינו ממלא עוד שום פונקציה וממילא הוא מפסיק להתקיים באותה מערכת חיים. וכך לגבי הרע, משעה שאדם עושה מה שהוא צריך לעשות, ככל שהוא יכול, הקב"ה פועל לעומתו ועושה את כל השאר. ברגע שהאדם הוכיח שהוא עמד בניסיון, הניסיון מפסיק להיות משמעותי ואין טעם להמשיך ולנסות אותו. אין צורך להמשיך בדרמה לאחר שהאדם עבר אותה, אפשר אז להפסיק את ההצגה ולהדליק את האורות. אכן, זה אינו דבר שהאדם יכול לעשותו בעצמו - זה חלקו של הקב"ה, שברגע שהאדם עשה את שלו, הוא מסיר את הרשות שנתן לסטרא אחרא וממילא היא בטלה ביטול גמור, כביטול החושך מפני האור.

המאבק בין הטוב והרע מתחולל בדמדומים, כאשר לא ברור היכן הטוב והיכן הרע. אולם ברגע שיש ודאות, ברגע שיש עימות פנים אל פנים והאדם צועק על הרע: "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'", הוכרע למעשה המאבק, נדלק האור והצללים נמוגו. המאבק הוכרע משום שבאותה שעה שהאדם מתגבר על ההטעיה, הקב"ה מבטל מהסטרא אחרא את כוח ההטעיה שלה מעיקרו. כאשר היא מפסיקה לקבל את כל הצורות שבעולם, היא אינה מקבלת שום צורה ומייד היא נמוגה לאין ואפס אל מול האור האלוקי.

וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ דָּבָר זֶה מְפוֹרָשׁ בַּתּוֹרָה.

וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ דָּבָר זֶה מְפוֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. אדמו"ר הזקן מביא חיזוק וראיה מן הכתוב, שכן עדיין תמוה הדבר, מדוע בכך שאדם רק צועק על עצמו, בלי שיחדש בעצם דבר שלא ידעוֹ גם קודם, הוא מגלה אור חדש על נפשו, אור שיכול לשנות את הנהגתו מקצה לקצה.

גַּבֵּי מְרַגְּלִים, שֶׁמִּתְּחִלָּה, אָמְרוּ: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" . אַל תִּקְרֵי 'מִמֶּנּוּ' שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בִּיכוֹלֶת ה'

גַּבֵּי מְרַגְּלִים, שֶׁמִּתְּחִלָּה, כאשר שבו מארץ ישראל, אָמְרוּ: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג,לא) . וחז"ל אמרו: " אַל תִּקְרֵי 'מִמֶּנּוּ' אלא 'ממנו', כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם" (סוטה לה,א). חז"ל אומרים שהמרגלים אמרו כאן דברי כפירה חמורים ביותר. הם אמרו שיושב הארץ חזק הוא "ממנו", לא במובן של 'מאיתנו' (גוף ראשון רבים), אלא בגוף שלישי יחיד, שהוא חזק כביכול יותר מהקב"ה ('בעל הבית') בעצמו. ומובן מכך שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בִּיכוֹלֶת ה' להכניסם לארץ ישראל.

וְאַחַר כָּךְ, חָזְרוּ וְאָמְרוּ: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ וגו'!" וּמֵאַיִן חָזְרָה וּבָאָה לָהֶם הָאֱמוּנָה בִּיכוֹלֶת ה'?

וְאַחַר כָּךְ, כמה פסוקים אחר כך, לאחר שכעס עליהם משה, נאמר ש חָזְרוּ וְאָמְרוּ: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ וגו'!" (במדבר יד,מ). וּמֵאַיִן חָזְרָה וּבָאָה לָהֶם הָאֱמוּנָה בִּיכוֹלֶת ה'? תחילה הם מרגישים שאינם יכולים לעשות דבר, שאפילו הקב"ה כביכול אינו יכול לעזור להם, ואחר כך הם מתמלאים ביטחון עד כדי כך שהם מוכנים לעלות ולהילחם גם בלי הקב"ה.

וַהֲרֵי לֹא הֶרְאָה לָהֶם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שׁוּם אוֹת וּמוֹפֵת עַל זֶה בֵּנְתַיִים. רַק שֶׁאָמַר לָהֶם אֵיךְ שֶׁקָּצַף ה' עֲלֵיהֶם וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ. וּמַה הוֹעִיל זֶה לָהֶם אִם לֹא הָיוּ מַאֲמִינִים בִּיכוֹלֶת ה' חַס וְשָׁלוֹם לִכְבּוֹשׁ ל"א מְלָכִים וּמִפְּנֵי זֶה לֹא רָצוּ כְּלָל לִיכָּנֵס לָאָרֶץ?

וַהֲרֵי לֹא הֶרְאָה לָהֶם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שׁוּם אוֹת וּמוֹפֵת עַל זֶה בֵּנְתַיִים. שלא כבמעשה קרח ועדתו, או כמעשה אליהו בהר הכרמל, לא הראה משה רבינו לישראל שום אות ומופת, לא בריאה חדשה ולא אש מאת ה', ואף לא אמר להם דבר חדש שלא ידעו קודם. רַק שֶׁאָמַר לָהֶם משה רבינו אֵיךְ שֶׁקָּצַף ה' עֲלֵיהֶם וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ. וּמַה הוֹעִיל זֶה לָהֶם אִם לֹא הָיוּ מַאֲמִינִים בִּיכוֹלֶת ה' חַס וְשָׁלוֹם לִכְבּוֹשׁ ל"א (שלושים ואחד) מְלָכִים שמלכו אז בארץ ישראל (יהושע פרק יב) וּמִפְּנֵי זֶה לֹא רָצוּ כְּלָל לִיכָּנֵס לָאָרֶץ? לכאורה הדברים אינם קשורים כלל. הם אומרים: "כי חזק הוא ממנו וגו'", ולכן אינם יכולים לעלות לארץ. והקב"ה כביכול מסכים איתם: "חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, במדבר הזה יפלו פגריכם וגו'" (במדבר יד,כח-כט). אלא שאז, במקום להסיק את המסקנה ההגיונית ולומר: "נתנה ראש ונשובה מצרימה", הם אומרים: "הננו ועלינו!". מה קרה בינתיים ששינה את דעתם מקצה לקצה?

אֶלָּא וַדַּאי מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל עַצְמָן הֵם "מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים" רַק שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפָם הִגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית בְּגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, בְּחוּצְפָּה בְּלִי טַעַם וְדַעַת.

אֶלָּא וַדַּאי מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל עַצְמָן הֵם "מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים" (שבת צז,א). רַק שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפָם הִגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית בְּגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, בְּחוּצְפָּה בְּלִי טַעַם וְדַעַת. שלכן יכלו לומר: "כי חזק הוא ממנו". לסטרא אחרא אין צורך בהצדקה, כל כוחה הוא בכך שאין היא צריכה להסביר ולנמק, שהיא יכולה להגיד דברים חסרי אחריות, שהיא יכולה להתעלם ולפקפק סתם כך. מתחילה אין כוחה כוח אמיתי, אלא רק גסות הרוח, גאווה וחוצפה שאין להן כל בסיס ממשי.

וְלָכֵן מִיָּד שֶׁקָּצַף ה' עֲלֵיהֶם וְהִרְעִים בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת וגו'" , "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וגו'" "אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת וגו'" וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ דְּבָרִים קָשִׁים אֵלּוּ נִכְנַע וְנִשְׁבַּר לִבָּם בְּקִרְבָּם, כְּדִכְתִיב: "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד" .

וְלָכֵן מִיָּד שֶׁקָּצַף ה' עֲלֵיהֶם וְהִרְעִים בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת וגו'" (במדבר יד,כז) , "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וגו'" (פסוק כט), "אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת וגו'" (פסוק לה). וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ דְּבָרִים קָשִׁים אֵלּוּ נִכְנַע וְנִשְׁבַּר לִבָּם בְּקִרְבָּם, כְּדִכְתִיב: "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד" (פסוק לט) . המרגלים היו "ראשי אלפי ישראל", אנשים גדולים ומנהיגים חשובים, אנשים שלא ידעו עד כמה הם מלאים בתחושת האני שלהם, ההולכת וממלאת את כל המציאות שלהם, ולכן הם יכלו לדבר כך על ה' ועל משיחו. אבל ברגע שגסות הרוח הזו, שאין בה ממשות, נשברה, הם לפתע הרגישו את עצמם קטנים מאוד, שפלים מאוד.

וּמִמֵּילָא נָפְלָה הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִמֶּמְשַׁלְתָּהּ וְגַבְהוּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ, וְיִשְׂרָאֵל עַצְמָן הֵם מַאֲמִינִים

וּמִמֵּילָא נָפְלָה הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִמֶּמְשַׁלְתָּהּ וְגַבְהוּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ, וְיִשְׂרָאֵל עַצְמָן הֵם מַאֲמִינִים בני מאמינים. כאשר גסות הרוח נשברת, כאשר נופלת הסטרא אחרא מממשלתה ומגבהותה, אין צורך בלימוד מחדש, שבו ילמד האדם ויכיר את האמת שלב אחר שלב, שכן ממילא זורח האור האלוקי מבפנים. במובן זה, כל עבודת האדם היא להתגבר על האני של הנפש הבהמית, כפי שאמרו בשמו של ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב על הכתוב "אנכי עֹמד בין ה' וביניכם" (דברים ה,ה): ה"אנכי" של אדם, שהוא מלומד גדול, מנהיג חשוב, אדם מיוחד, עומד בינו ובין ה'. ה"אני ואפסי עוד" אינו נותן לשום דבר לעבור. וכאשר מקסם השווא הזה נשבר, מייד זורם האור האלוקי ושוטף את האדם מקצה לקצה.

וּמִזֶּה יָכוֹל לִלְמוֹד כָּל אָדָם, שֶׁנּוֹפְלִים לוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ סְפֵיקוֹת עַל אֱמוּנָה, כִּי הֵם דִּבְרֵי רוּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא לְבַדָּהּ, הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל נַפְשׁוֹ האלוקית. הספקות הללו אין כוחם בתוכן שיש בהם, בהיגיון ובראיות, אלא רק בספק שהם מטילים באמונה. כוחם הוא בזה שהם יכולים לשאול סתם כך: 'ואולי לא?' 'ולמה כן?' הספק אינו זקוק לראיות, הוא רק מעוות את האמת, מעוות את המציאות, עד שהאדם כבר אינו יודע דבר בבירור. דוגמה לדברים הללו, שאדם נתפס למילה מסוימת, לסתם מילה או לשם פרטי, והוא חוזר עליה פעם אחר פעם. ובכל פעם הוא מסופק יותר אם זו המילה הנכונה ואם בכלל יש מילה כזאת, עד שהוא בטוח לחלוטין שאי אפשר שתהיה מילה כזאת. כל אדם מוצא את עצמו מפעם לפעם במצב כזה, שבו הוא מאבד לפתע את הביטחון בדבר שידע כל ימיו - בשם של אדם או בשמו של מקום, במספר טלפון, בקיומם או באי קיומם של מילים ודברים מסוימים בעולם. במצב כזה, ככל שמאריכים במחשבה מתבלבלים יותר ונעשים בטוחים פחות. זה הוא תהליך חולני, תהליך הנובע מהחלל של החידלון ויורד עד שאול תחתיה. הוא תופס אדם בנקודה מסוימת ומתחיל לפקפק בה - בנכונותה, באמינותה ובקיומה. לזה אין תקנה במאבק רציונלי בלבד. כל טיעון לא יצלח, כיוון שמתחילה לא היה הספק רציונלי ולא הסתמך על טענות של ממש שאפשר לטעון כנגדן.

אֲבָל יִשְׂרָאֵל עַצְמָן הֵם מַאֲמִינִים

אֲבָל יִשְׂרָאֵל עַצְמָן הֵם מַאֲמִינִים בני מאמינים (שבת צז,א). כיוון שמבנה הספקות הוא כולו מבנה–על של אחיזת עיניים, של מקסם שווא, הרי בנפילתו מתגלה ממילא השורש של "מאמינים בני מאמינים" - אמונה פשוטה וברורה שאינה זקוקה לבירור עיוני, לראיות או להוכחות כלשהן. ולכן התיקון לספקות אלו הוא שאדם יסלק את עצמו מהם, וממילא יתברר שאין הוא צריך עוד להילחם בהם או להתווכח עימם.

וְגַם הַסִּטְרָא אָחֳרָא עַצְמָהּ אֵין לָהּ סְפֵיקוֹת כְּלָל בֶּאֱמוּנָה. רַק שֶׁנִּיתַּן לָהּ רְשׁוּת לְבַלְבֵּל הָאָדָם בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר וּמִרְמָה. לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ,

וְגַם הַסִּטְרָא אָחֳרָא עַצְמָהּ אֵין לָהּ סְפֵיקוֹת כְּלָל בֶּאֱמוּנָה. האמת היא שלא רק ישראל, גם הסטרא אחרא היא מאמינה. רַק שֶׁנִּיתַּן לָהּ רְשׁוּת לְבַלְבֵּל הָאָדָם בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר וּמִרְמָה. ה'סטרא אחרא' כשלעצמה יודעת שהיא משרתת את הקב"ה לבדו. לה אין כל ספקות באמונה, היא רק מטעה את האדם. וכל כך למה? כדי לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ, כאשר יתגבר על ההטעיה ויעבוד את ה' על אף הספקות.

כְּפִיתּוּיֵי הַזּוֹנָה לְבֶן הַמֶּלֶךְ בְּשֶׁקֶר וּמִרְמָה בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ

כְּפִיתּוּיֵי הַזּוֹנָה לְבֶן הַמֶּלֶךְ בְּשֶׁקֶר וּמִרְמָה בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ב קסג,א, וראו לעיל, סוף פרק ט). המשל הוא שהמלך רוצה לנסות את בנו והוא שולח זונה שתפתה אותו. הזונה אמנם משתדלת ככל יכולתה לפתות את בן המלך, אבל בתוכה היא יודעת שמי ששלח אותה ישמח יותר אם היא לא תצליח. הקב"ה נתן רשות לסטרא אחרא לבלבל את האדם בדברי שקר ומרמה. היא מנסה לבלבל אותו ומספרת לו שהקב"ה כביכול איננו קיים, בה בשעה שהיא עצמה מאמינה שכל קיומה הוא מהקב"ה. היא מסיתה את האדם לעשות נגד רצונו של הקב"ה — בה בשעה שהיא בעצמה יודעת שבכך היא עושה את רצונו של הקב"ה.

פרק זה עסק באחת מבעיות הנפש החמורות ביותר, הבעיה של 'טמטום הלב', של חוסר יכולת להגיע להרגשה. בעבודת ה' 'טמטום הלב' הוא הקושי להגיע לפתיחת הלב ולהרגשה של קדושה. הוסברו הגורמים המביאים לטמטום הלב, וכיצד אפשר לצאת ממצב זה על ידי ניתוץ ושבירת ההרגשה של שביעות הרצון העצמית. בתוך כך תוארו כמה דרכים, בדרגות שונות וכלפי אנשים שונים - על מה לחשוב וכיצד כדי להגיע להשפלת הרוח ושבירת הלב בפני כל אדם. בנושא זה ימשיך ויעסוק גם הפרק הבא.