חזור
לקוטי אמרים
פרק כחוַאֲפִילּוּ אִם נוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי תַּאֲווֹת וּשְׁאָר מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בַּתּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה בְּכַוָּונָה.
וַאֲפִילּוּ אִם נוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי תַּאֲווֹת וּשְׁאָר מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בַּתּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה בְּכַוָּונָה. בשונה מהמתואר בפרק הקודם, עתה באות אליו המחשבות הללו כאשר הוא עוסק בעבודת ה', בתורה או בתפילה. ולכן לא זו בלבד שהן אינן מוציאות אותו מהחולין אל עבודת ה', הן מפריעות לו בעבודת ה' שהוא כבר נמצא בה. בעיה נוספת היא, שהמחשבות הללו עלו בדעתו למרות שעסק באותה שעה בתורה ובתפילה בכוונה, ועובדה זו עלולה לייאש אותו ולהפילו גם מאותה דרגה שכבר היה בה.
אַל יָשִׁית לֵב אֲלֵיהֶן, אֶלָּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן כְּרֶגַע.
אַל יָשִׁית לֵב אֲלֵיהֶן, אֶלָּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן כְּרֶגַע. כלל זה נכון בכל מקרה, בין בשעה שהוא עסוק בעסקיו, ובין כשהוא עובד את ה'. התגובה המיידית צריכה להיות עזיבת העניין והימנעות מלעסוק בו. כפי שייאמר בהמשך, מי שעוסק בלכלוך מתלכלך ומי שמתאבק עם מנוול מתנוול. כל מגע, בין בדרך אהבה ובין בדרך שנאה, יוצר קשר, והקשר הזה פועל בשני הכיוונים, על המחשבות הזרות מצד אחד ועל האדם מצד שני. ולכן חשוב לנתק מהן מגע, מייד וללא כל חשבון.
למעשה לא פשוט כלל להסיח את הדעת ממחשבות. ידוע שלחשוב על דבר מסוים זה קשה, אבל קשה יותר שלא לחשוב על נושא מסוים. לפיכך הדרך להסיח את הדעת היא לחשוב על דבר אחר. כלל הוא שאין אדם יכול לחשוב בשני נושאים בבת אחת; באותה שעה שמחשבתו עסוקה בדבר אחד הוא מסיח דעתו מדבר אחר. אמנם גם בדרך זו לא ניתן למנוע את ההרהור האקראי במחשבות הזרות העולות מפעם לפעם אל תוך התודעה, אבל ללא ספק ניתן למנוע את המשכת המחשבה והעמקתה באותו נושא.
וְגַם אַל יְהִי שׁוֹטֶה לַעֲסוֹק בְּהַעֲלָאַת הַמִּדּוֹת שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה כַּנּוֹדָע.
וְגַם אַל יְהִי שׁוֹטֶה לַעֲסוֹק בְּהַעֲלָאַת הַמִּדּוֹת שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה כַּנּוֹדָע. בכתבי ראשוני החסידות
כִּי לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הָהֵם, אֶלָּא לְצַדִּיקִים שֶׁאֵין נוֹפְלִים לָהֶם מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת שֶׁלָּהֶם כִּי אִם מִשֶּׁל אֲחֵרִים.
כִּי לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הָהֵם, על העלאת המחשבות הזרות, אֶלָּא לְצַדִּיקִים שֶׁאֵין נוֹפְלִים לָהֶם מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת שֶׁלָּהֶם כִּי אִם מִשֶּׁל אֲחֵרִים.
כדי שאדם יוכל להתייחס למחשבה, לתאווה או לפחד באופן אובייקטיבי, כדי שיוכל לקלף את הקליפות ולהוציא את התוכן, הוא צריך להיות בעצמו מחוץ לה. אבל כאשר הוא בעצמו קשור וכבול בתוך הדבר, הוא אינו יכול להעלות אותו. אדם יכול למשוך ולהוציא מישהו אחר מהבוץ, אבל אין הוא יכול למשוך בציצית ראשו ולהוציא את עצמו. מי שבעצמו שקוע בתוך המחשבות הזרות אינו יכול להעלות אותן, וככל שיעסוק בהן יותר רק ישקע בהן יותר.
הדבר נכון בכל תחום. היכולת 'להתבונן', כלומר להתייחס אל התוכן הפנימי של דברים, מותנית בכך שהדימוי או הצורה החיצונית שלהם לא יפריעו, לא יהיו בעצמם אלמנטים פעילים. היה מעשה בתערוכה של אמנות הציור שהוצגה בה תמונה מפחידה וריאליסטית מאוד של כלב. כל מי שניגש אל התמונה נרתע בבהלה, ומשום כך לא יכול היה להתייחס אל התמונה ולהעריך אותה כיצירת אמנות.
ליצר הרע יש צורה חיצונית במחשבה ובתאווה, ואדם המושפע מן הצורה הזאת אינו יכול להתייחס אליו בצורה אובייקטיבית. אדם יכול להתייחס בדרך אובייקטיבית רק כאשר לו עצמו אין נטייה ותשוקה לדבר, כאשר מדובר ביצר הרע של אחר ולא שלו. והאדם שאין לו יצר הרע משלו הוא, כפי שהגדיר אדמו"ר הזקן, הצדיק. אל הצדיק מגיעות מחשבות זרות משל אחרים, באשר הוא מנהיג ישראל ומדריך לאנשים אחרים. וכאשר הוא עצמו מגיע משום מה להיזכר בהן או לחשוב בהן, הרי הן מופיעות כרעיון מופשט, כחוויה שאינה שלו, ובאשר זו אינה חוויה אישית שלו הוא יכול להיות מרוחק ואובייקטיבי מספיק כדי לנתח את החוויה הזאת ולהעלותה אל הקודש.
אֲבָל מִי שֶׁנּוֹפֵל לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, מִבְּחִינַת הָרַע שֶׁבְּלִבּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, אֵיךְ יַעֲלֵהוּ לְמַעְלָה, וְהוּא עַצְמוֹ מְקוּשָּׁר לְמַטָּה?
אֲבָל מִי שֶׁנּוֹפֵל לוֹ מחשבות אלו, מִשֶּׁלּוֹ, מִבְּחִינַת הָרַע שֶׁבְּלִבּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, אֵיךְ יַעֲלֵהוּ לְמַעְלָה, וְהוּא עַצְמוֹ מְקוּשָּׁר לְמַטָּה? אדם אינו יכול להעלות דבר אל למעלה מהדרגה שהוא נמצא בה. ולכן הבינוני, שנמצא למטה עם נפשו הבהמית, במחשבותיה וברציותיה, מוטב לו שלא יעסוק בכגון זה כלל. אין לו עצה אלא להסיח את דעתו מהמחשבות הללו, לא להתייחס אליהן, לא לעיין בהן ולא להיכנס לשום משא ומתן עימהן. שהרי גם אם יתחיל בכוונות טהורות, להעלות אותן לקדושה, עלול הדבר להפוך בהמשך לירידתו אליהן, עמוק יותר בשבי הטומאה.
מכאן יחזור אדמו"ר הזקן אל נושאו העיקרי של פרק זה, שלא ליפול לעצבות בשל מחשבות זרות אלו:
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן אַל יִפּוֹל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, לִהְיוֹת מִזֶּה עָצֵב נִבְזֶה בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. שֶׁ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה רַבָּה.
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן אַל יִפּוֹל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, לִהְיוֹת מִזֶּה עָצֵב נִבְזֶה בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. בעצם היות לאדם מחשבות זרות בתפילה ישנה סכנה של נפילה רגשית שהיא אולי חמורה יותר מהמחשבות עצמן. העובדה שבתוך התפילה הוא חושב על דברים כאלה יכולה להביא אותו לשבר של אכזבה, עצב ודיכאון. אדם עומד ומתפלל במקום קדוש, ביום קדוש, והכול נראה יפה כל כך, קדוש ומבטיח, ולפתע עולה בדעתו דבר תועבה כזה שבפני עצמו הוא מתבייש בו. באותה שעה הוא עלול לחשוב שכל מה שהרגיש קודם, הקִרבה והקדושה, היה הבל גמור, שקר וכזב, והוא עלול ליפול לייאוש ולחוסר יכולת להמשיך ולפעול. ועל זה אומר אדמו"ר הזקן ש"אל יפול לבו בקרבו וכו'", שֶׁהרי תמיד, ובייחוד בעת שאדם עוסק בעבודת ה', הוא צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה רַבָּה.
אֶלָּא אַדְּרַבָּה יִתְחַזֵּק יוֹתֵר וְיוֹסִיף אוֹמֶץ בְּכָל כֹּחוֹ בְּכַוָּונַת הַתְּפִלָּה בְּחֶדְוָה וְשִׂמְחָה יְתֵירָה, בְּשׂוּמוֹ אֶל לִבּוֹ כִּי נְפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה הִיא מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הָעוֹשָׂה מִלְחָמָה בַּבֵּינוֹנִי עִם נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שֶׁבּוֹ.
אֶלָּא אַדְּרַבָּה יִתְחַזֵּק יוֹתֵר וְיוֹסִיף אוֹמֶץ בְּכָל כֹּחוֹ בְּכַוָּונַת הַתְּפִלָּה בְּחֶדְוָה וְשִׂמְחָה יְתֵירָה, בְּשׂוּמוֹ אֶל לִבּוֹ כִּי נְפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה הִיא מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הָעוֹשָׂה מִלְחָמָה בַּבֵּינוֹנִי עִם נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שֶׁבּוֹ. כפי שיוסבר בהמשך, דווקא כאשר אדם עובד את ה', לומד או מתפלל; דווקא כאשר נפשו האלוקית עולה למעלה גבוהה יותר - מתעוררת בנפשו הבהמית תגובה נגדית. הבינוני צריך לדעת שהצד האחר קיים בו תמיד, ושלא הצליח ולא יצליח לעולם לנצח את מהות הרע שבו, ולכן התגובה וההתעוררות של הצד האחר אינה ראיה לפחיתות תורתו ותפילתו, אלא רק לקיומו של מאבק פנימי. אדרבה, הרי זו ראיה שהצליח במאבק והגיע לנקודה של התעלות המעוררת את כוחות הרע למאבק מחודש, ולא רק שאין זו סיבה לעצבות, אלא זו צריכה להיות דווקא סיבה לשמחה יתרה ולנתינת כוח להתגברות ביתר שאת בתפילתו ובתורתו, כדי להחזיק במעלה זו ואף להוסיף עליה.
יש לזכור שהמאבק האמיתי אינו על מחשבה זרה זו או אחרת, אלא על דרך החיים בכללה. מטרתה של המחשבה הזרה, בייחוד זו הבאה בזמן התורה והתפילה, היא לפגוע במהלך התקדמותו של אדם בדרך עבודת ה', להחלישה או להפסיקה לגמרי. כל מחשבה זרה היא מכשול בדרך, אבל היא גם חלק ממהותה של הדרך הזו, דרך חייו של הבינוני, העולה ומתקדמת דרך התגברות על מכשולים אלה. דווקא משום כך מסוכנת יותר התגובה הרגשית של האדם הרואה בקיומו של המכשול סימן רע, סימן של נפילה. ואם משום כך הוא ייפול לעצבות, לייאוש ולחוסר מעש, הריהו באותה שעה כבר עוזב את דרך עבודת ה' ונלכד במעגל של ירידה, של עבירה הגוררת עבירה וירידה הגוררת ירידה.
וְנוֹדָע דֶּרֶךְ הַנִּלְחָמִים וְכֵן הַנֶּאֱבָקִים יַחַד, כְּשֶׁאֶחָד מִתְגַבֵּר אֲזַי הַשֵּׁנִי מִתְאַמֵּץ לְהִתְגַּבֵּר גַּם כֵּן, בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹּחוֹ.
וְנוֹדָע דֶּרֶךְ הַנִּלְחָמִים וְכֵן הַנֶּאֱבָקִים יַחַד, כְּשֶׁאֶחָד מִתְגַבֵּר אֲזַי הַשֵּׁנִי מִתְאַמֵּץ לְהִתְגַּבֵּר גַּם כֵּן, בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹּחוֹ. כלל הוא בכל מאבק בין שני צדדים שכאשר צד אחד מתגבר, מתגבר לעומתו גם הצד השני.
וְלָכֵן כְּשֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת לְהִתְפַּלֵּל, אֲזַי גַּם הַקְּלִיפָּה מִתְגַּבֶּרֶת כְּנֶגְדָּהּ לְבַלְבְּלָהּ וּלְהַפִּילָהּ בְּמַחֲשָׁבָה זָרָה שֶׁלָּהּ.
וְלָכֵן כְּשֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת לְהִתְפַּלֵּל, אֲזַי גַּם הַקְּלִיפָּה מִתְגַּבֶּרֶת כְּנֶגְדָּהּ לְבַלְבְּלָהּ וּלְהַפִּילָהּ בְּמַחֲשָׁבָה זָרָה שֶׁלָּהּ. יש מחשבה זרה שעולה בדעתו של אדם ברחוב בעת שהוא עסוק בעסקיו. מחשבה כזו עולה בדעתו משום שהוא נמצא באותה שעה בתוך הדברים הללו וקשור בהם. לעומת זאת, מחשבה זרה שעולה בדעתו בעת שהוא עוסק בעבודת ה' היא תופעה של ריאקציה, תגובה טבעית של כל פעולה שחורגת מהגבלתה, שמעוררת את התנגדות הקליפה המגבילה אותה. כך כשאדם מתעלה ביתר עוז כלפי מעלה, כלפי הקדושה, מתעוררת תגובה נגדית באותו יחס מהצד השני, מהסטרא אחרא. התגובה אינה קלה יותר ככל שהקדושה רבה יותר, אלא להפך, חריפה וקשה יותר.
וְלֹא כְּטָעוּת הָעוֹלָם שֶׁטּוֹעִים לְהוֹכִיחַ מִנְּפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה, מִכְּלָל שֶׁאֵין תְּפִלָּתָם כְּלוּם, שֶׁאִילּוּ הִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי וְנָכוֹן לֹא הָיוּ נוֹפְלִים לוֹ מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת. וְהָאֱמֶת הָיָה כְּדִבְרֵיהֶם אִם הָיְתָה נֶפֶשׁ אַחַת לְבַדָּהּ, הִיא הַמִּתְפַּלֶּלֶת וְהִיא הַמְּחַשֶּׁבֶת וּמְהַרְהֶרֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת.
וְלֹא כְּטָעוּת הָעוֹלָם שֶׁטּוֹעִים לְהוֹכִיחַ מִנְּפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה, מִכְּלָל שֶׁאֵין תְּפִלָּתָם כְּלוּם, שֶׁאִילּוּ הִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי וְנָכוֹן לֹא הָיוּ נוֹפְלִים לוֹ מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת. וְהָאֱמֶת הָיָה כְּדִבְרֵיהֶם אִם הָיְתָה נֶפֶשׁ אַחַת לְבַדָּהּ, הִיא הַמִּתְפַּלֶּלֶת וְהִיא הַמְּחַשֶּׁבֶת וּמְהַרְהֶרֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת. אילו האדם היה יצור אחדותי, חד צדדי, היו כל כוחות נפשו צריכים לפנות בכיוון אחד ובאופן חד משמעי. אז נכון היה לחשוב שאם בזמן התפילה או אחריה האדם חושב מחשבות זרות לה, הרי זה סימן רע לו ולתפילתו, שלא הייתה כראוי. אולם כיוון שהאדם הוא יצור רב צדדי, הרי כשצד אחד מתגבר בכיוון אחד מגיב הצד האחר בכיוון השני, ועל הדבר הזה אין לבינוני כל שליטה. ככל שיתאמץ יותר בכוונות התפילה, ככל שיגיע למעלה יותר, יתעוררו בתוכו כנגד זה כוחות אחרים. ככל שיתאמץ יותר לעסוק בתורה לשמה, ככל שיתגבר לנתק עצמו מכל עניין אחר, יגבר ביתר שאת הפיתוי של הצד האחר. יש שאמרו
אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ הֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת הַנִּלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּמוֹחוֹ שֶׁל אָדָם, כָּל אַחַת חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ לִמְשׁוֹל בּוֹ וְלִהְיוֹת הַמּוֹחַ מְמוּלָּא מִמֶּנָּה לְבַדָּהּ. וְכָל הִרְהוּרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם מִנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל מִילֵּי דְּעָלְמָא, מִנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, רַק שֶׁהָאֱלֹהִית מְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ.
אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ הֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת הַנִּלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּמוֹחוֹ שֶׁל אָדָם, כָּל אַחַת חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ לִמְשׁוֹל בּוֹ וְלִהְיוֹת הַמּוֹחַ מְמוּלָּא מִמֶּנָּה לְבַדָּהּ. וְכָל הִרְהוּרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם באים מִנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל מִילֵּי דְּעָלְמָא, כל הרהור בענייני העולם הזה בא מִנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, רַק שֶׁהָאֱלֹהִית מְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ. בנפשו של הבינוני קיימים שני חלקים המהווים בעצם שתי נפשות שונות. הנפשות הללו נובעות ממקורות נבדלים ופועלות כל אחת באופן עצמאי: מצד אחד התאוות, הפחדים והמחשבות הזרות, ומצד שני רצונות של קדושה, של אהבת ה' ויראת ה'. קיומן הנבדל של שתי הנפשות ופעולתן בשני כיוונים מנוגדים אפשרית רק מתחת לתודעה האנושית, אולם בתחום התודעה מתחולל מאבק מתמיד, מי ימלא אותה ומי ישלוט בה. לבד מהצדיק אין אדם שיכול, לטוב או לרע, למנוע מדברים לעלות אל פני התודעה. הבינוני, שכלפי חוץ הוא כצדיק, שכולו טוב, סובל ממחשבות זרות ומתאוות רעות העולות בכל פעם אל פני תודעתו. והרשע, שצד הרע שולט בתודעתו, 'סובל' בכל פעם ממחשבות זרות שמצד הקדושה, מהרהורים של חרטה ותשובה.
המסקנה מדברים אלה היא שאם עולות בדעתו של אדם מחשבות זרות בשעה שהוא עוסק בתורה ובתפילה בכוונה, אין הוא צריך לראות זאת כמשבר של הווייתו הכוללת כאדם, אלא כביטוי של חלק ממנה, של נפשו הבהמית המגיבה להתגברותה של הנפש האלוקית בתורה ובתפילה בכוונה.
וְהוּא כִּמְשַׁל אָדָם הַמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה וְעוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ עָרֵל רָשָׁע וּמֵשִׂיחַ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֵי לְבַלְבְּלוֹ.
וְהוּא כִּמְשַׁל אָדָם הַמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה וְעוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ עָרֵל (גוי) רָשָׁע וּמֵשִׂיחַ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֵי לְבַלְבְּלוֹ. אל המחשבה הזרה צריך להתייחס כאל הפרעה הבאה מבחוץ, כאילו גורם זר בלתי קרוא, שאינו יכול לגרשו, עומד כנגדו ומפריעו. ה"ערל" הזה אינו צריך לעמוד בחוץ ממש. הוא יכול לעמוד גם בפנים, הוא יכול להיות גם הנפש הבהמית שלו בעצמו. אולם בין שה'ערל' עומד בחוץ ובין שהוא עומד בפנים, הוא אינו הנפש האלוקית המתפללת, ויש להתייחס אל ההפרעה שלו לא כאל הפרעה פנימית, המעידה על פגם באדם עצמו, אלא כאל הפרעה הבאה מאחר.
שֶׁזֹּאת עֲצָתוֹ בְּוַדַּאי, שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב לוֹ מִטּוֹב וְעַד רָע, וְלַעֲשֹוֹת עַצְמוֹ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמָע, וּלְקַיֵּים מַה שֶּׁכָּתוּב: "אַל תַּעַן כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לוֹ גַם אָתָּה" . כָּךְ אַל יָשִׁיב מְאוּמָה, וְשׁוּם טַעֲנָה וּמַעֲנֶה נֶגֶד הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה.
שֶׁזֹּאת עֲצָתוֹ בְּוַדַּאי, אילו היה זה ממש גוי רשע המפריעו מתפילתו, הייתה העצה שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב לוֹ מִטּוֹב וְעַד רָע, וְלַעֲשֹוֹת עַצְמוֹ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמָע, וּלְקַיֵּים מַה שֶּׁכָּתוּב: "אַל תַּעַן כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לוֹ גַם אָתָּה" (משלי כו,ד) . כָּךְ אַל יָשִׁיב מְאוּמָה, וְשׁוּם טַעֲנָה וּמַעֲנֶה נֶגֶד הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה. כשם שלגוי רשע אי אפשר לומר מה יעשה בניגוד לרצונו, כך אי אפשר לומר למחשבה הזרה. את המחשבה הזרה, כמו את הגוי הרשע, אין הבינוני יכול לתקן ואין הוא אמור לתקן. כל מענה להם הוא חסר תכלית. אם יתווכח עימו, רק יסיח דעתו מהתפילה; ואם יאמר לו שהוא צודק, זו אינה אמת ואין בכך כל תועלת. ולכן העצה היחידה היא להתעלם, כאילו אינו שומע ואינו צריך להשיב.
הרעיון הוא, שככל שהאדם יתייחס פחות אל ההפרעות הללו הן תלכנה ותתמעטנה, וככל שהוא יעסוק בהן יותר הוא ימשוך אל עצמו הפרעות נוספות שתימשכנה ותישננה. גם אם בפעם זו הוא יתגבר על ההפרעה, בפעם אחרת היא תגיב שוב - חזק יותר, באופן אחר, ובזמן אחר - ואז אולי הוא לא יהיה מוכן. קורה לאדם שהוא נהנה במשך זמן מה, ימים או שנים, משקט - אם משום שבאמת התגבר התגברות כלשהי, ואם משום שהרע התגבר עליו כל כך עד שהוא כבר אינו יודע זאת. ואז, כאשר נדמה לו שכבר התגבר על כל ההפרעות והמניעות, תוקף אותו גל של בעיות ושוטף אותו עוד לפני שהוא מספיק להגיב כראוי. הדבר קורה משום שהוא טעה וחשב את עצמו לצדיק, משום שנדמה היה לו שגירש את היצר הרע שבו לצמיתות. אבל האמת היא שהבינוני לעולם אינו יכול לגרש את הרע שבו לחלוטין, הוא יישאר בו לצמיתות ורק יחליף את צורתו. אפשר אמנם שכאשר עולה הבינוני מדרגה לדרגה, כאשר הוא מנצח את הרע בקרב מסוים, יזכה הוא בפרק זמן של חסד, ובעיות מסוימות יפסיקו לפי שעה להציק לו. אבל אין זה אומר שהיצר הרע איננו קיים בו עוד. זו רק שאלה של זמן עד שפיתויים ומחשבות זרות ילבשו צורה חדשה, ואז הוא עלול לגלות בעצמו יצר הרע מסוג אחר, שאינו רגיל בו ואינו יודע את הדרך להיאבק בו.
כִּי הַמִּתְאַבֵּק עִם מְנוּוָּל - מִתְנַוֵּול גַּם כֵּן.
כִּי הַמִּתְאַבֵּק עִם מְנוּוָּל - מִתְנַוֵּול גַּם כֵּן. כל מגע, אפילו של מאבק, יוצר שותפות וקרבה בין הצדדים. כאשר אדם מתאבק עם מחשבות זרות הוא בהכרח נעשה מעורב יותר וקשור יותר בענייניה של אותה מחשבה זרה.
רַק יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּלֹא יוֹדֵעַ וְלֹא שׁוֹמֵעַ הַהִרְהוּרִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ וִיסִירֵם מִדַּעְתּוֹ, וְיוֹסִיף אוֹמֶץ בְּכֹחַ כַּוָּונָתוֹ.
רַק יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּלֹא יוֹדֵעַ וְלֹא שׁוֹמֵעַ הַהִרְהוּרִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ וִיסִירֵם מִדַּעְתּוֹ, וְיוֹסִיף אוֹמֶץ בְּכֹחַ כַּוָּונָתוֹ. התגובה למחשבות הזרות מורכבת משני צדדים. הצד האחד הוא בדרך השלילה, שלא לחשוב בדברים הללו שעולים בדעתו ולנסות בכל כוחו להתעלם מקיומם. הצד השני הוא בדרך החיוב, להתאמץ ביתר שאת בכוונת התפילה שהוא מתפלל עתה, בפירוש המילות ובכוונה פנימית כזו או אחרת, בדרך הקבלה ובדרכי החסידות, כל אחד באופן ובדרגה שהיא משמעותית עבורו.
וְאִם יִקְשֶׁה לוֹ לַהֲסִירָם מִדַּעְתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרְדִים מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאֹד בְּחָזְקָה.
וְאִם יִקְשֶׁה לוֹ לַהֲסִירָם מִדַּעְתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרְדִים מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאֹד בְּחָזְקָה. כאשר המחשבה הזרה המטרידה אותו היא מחשבה של שטות או שאין הטרדתה בתוקף כל כך, הוא יכול להסירה מדעתו בנקל, אם רק יכוון דעתו לדבר אחר. ואולם יש עניינים ומחשבות המטרידים יותר: יש לאדם דאגה בחייו, אימה רודפת אותו, תאווה מטריפה אותו, והוא מוטרד עד כדי כך שאינו יכול להתרכז ולחשוב בדבר אחר.
אֲזַי יַשְׁפִּיל נַפְשׁוֹ לַה' וְיִתְחַנֵּן לוֹ יִתְבָּרַךְ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. לְרַחֵם עָלָיו בְּרַחֲמָיו הַמְּרוּבִּים. כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים הַנִּמְשָׁכִים מִמּוֹחוֹ.
וכאשר הוא מרגיש שאין הוא יכול עוד לעמוד בעצמו במאבק, שהוא צריך עזרה וסיוע, אֲזַי יַשְׁפִּיל נַפְשׁוֹ לַה' וְיִתְחַנֵּן לוֹ יִתְבָּרַךְ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. במחשבתו, שהרי הוא עומד בתפילה. לְרַחֵם עָלָיו בְּרַחֲמָיו הַמְּרוּבִּים. וכיצד, כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים הַנִּמְשָׁכִים מִמּוֹחוֹ. התייחסות האב אל הבנים אינה התייחסות אל הזר, הרחוק, אלא התייחסות שהיא במובן מסוים התייחסות אל עצמו. האב מרחם על הבנים משום שהבנים הם חלק מהווייתו. בלשון חז"ל הבן הוא "כרעא דאבוה" (איבר של אביו).
וְכָכָה יְרַחֵם ה' עַל נַפְשׁוֹ הַנִּמְשֶׁכֶת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, לְהַצִּילָהּ מִמַּיִם הַזֵּדוֹנִים, וּלְמַעֲנוֹ יַעֲשֶׂה, כִּי חֵלֶק ה' מַמָּשׁ עַמּוֹ .
וְכָכָה יְרַחֵם ה' עַל נַפְשׁוֹ הַנִּמְשֶׁכֶת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, כל אדם מישראל הוא 'בן' לקב"ה, לְהַצִּילָהּ מִמַּיִם הַזֵּדוֹנִים, הן המחשבות הזרות. וּלְמַעֲנוֹ יַעֲשֶׂה, כִּי חֵלֶק ה' מַמָּשׁ עַמּוֹ (על פי דברים לב,ט) . בתפילת 'אבינו מלכנו' אנו מבקשים שיעשה ה' עמנו בזכות תפילותינו, אחר כך אנו מבקשים בזכות עוללינו וטפינו, אחר כך בזכות מסירות נפשנו על קידוש ה', ולבסוף, כטיעון אחרון שאין להשיב עליו, אנו מבקשים: "עשה למענך והושיענו!" ובזה אנו כמו אומרים: עשה למענך, שהרי זה העניין שלך, שהרי אנחנו חלק והמשכה שלך בעצמך.
בהמשך לפרקים הקודמים עסק גם פרק זה בדרכי עבודת ה', כיצד להתגבר על העצבות ועל כבדות הנפש כדי לעמוד במלחמת הנפשות ולנצח בה. פרק זה עסק בעצבות שעלולה לבוא על האדם בשל מחשבות זרות בשעת העבודה והתפילה; כיצד לא ליפול לעצבות ואפילו להיות בשמחה במאבקו בהן. בתוך כך נתבררה הגישה לכל הנושא של המחשבות הזרות בשעת התפילה.
הנקודה שעמד עליה המחבר בפרק זה הייתה שהמאבק האנושי אינו מאבק של צד אחד בלבד, של האדם אל מול חלל ריק, אלא מלחמה ככל מלחמה, שיש בה שני אלמנטים שונים ומנוגדים. ובמלחמה, כאשר מגיעים למקום שיש בו התנגדות תקיפה של האויב, אין זה סימן של אי הצלחה, אלא סימן שהמלחמה הגיעה לקו חדש ומכריע יותר בהגנת האויב. ולכן, אף שהדבר אינו נעים לאדם, אל לו להגיע להרגשה רעה של נפילה, כי זו אינה נפילה. צריך לדעת להתגבר, צריך לבקש את עזרת הקב"ה, אבל בשום אופן אין להיתפס לעצבות ולמרה שחורה הגורמות לירידה, לחוסר מעש ולקלקול הנפש. הבינוני נמצא תמיד במאבק מול הצד השני שלעולם אינו נחלש ואינו מרפה (אלא רק לעיתים, לרווחי זמן מסוימים בלבד). זהו חלקו של הבינוני, שהוא החייל של הקב"ה, הלוחם את מלחמות ה', והמלחמה היא פעמים קשה, פעמים עזה, ופעמים בלתי נסבלת. את זה צריך האדם הבינוני לדעת, ובזה הוא צריך להתעודד. כי כל עוד הוא עומד במערכה, הוא כבר מנצח. בזה הוא נמצא בתכלית העילוי והאיחוד עם רצונו הפנימי של הקב"ה, שבתוך תוך כל העולמות שקיימים.