וְאִם הָעַצְבוּת אֵינָהּ מִדַּאֲגַת עֲוֹנוֹת, אֶלָּא מֵהִרְהוּרִים רָעִים וְתַאֲווֹת רָעוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ.

וְאִם הָעַצְבוּת אֵינָהּ מִדַּאֲגַת עֲוֹנוֹת, אֶלָּא מֵהִרְהוּרִים רָעִים וְתַאֲווֹת רָעוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. בפרק הקודם נאמר שעצבות הבאה לאדם, גם מחמת חרטה על עוונות שעשה בעבר, אינה רצויה ואינה מועילה לעבודת ה'. כאן מוסיף אדמו"ר הזקן שהדברים אמורים לא רק לגבי ההרהורים בדברים הרעים שעשה בעבר, אלא אף בהרהורים רעים ובתאוות רעות שנופלות בדעתו עכשיו.

אחת מבעיות היסוד של כל אדם העובד את ה' היא שאין לו שום ערבות לגבי מעמד נפשו בקדושה. הוא יכול להחליט שהוא שייך לעולם של קדושה, לעסוק במעשה דיבור ומחשבה בקדושה בלבד, ולפתע עלול הוא ליפול למחשבה או לתחושה שאינה בקדושה כלל, להרהורים של כפירה ולתאוות ויצרים שאינם שייכים כלל לתחום שבו הגדיר את עצמו. אם יעשה את חשבון נפשו באותה שעה הוא עלול להגיע לתחושת כישלון ולמסקנה של ייאוש. הוא עלול לבוא ולהרהר אחר כל מהלך חייו - מה ערכה של עבודתו, ומה השיג בה, אם אחרי הכול הוא עדיין מסוגל לחשוב ולהרגיש ככל ברייה שפלה ברחוב. ובאותה שעה הוא עשוי ליפול לעצבות ולדיכאון, שהם גרועים מכל מחשבה ותאווה רעה.

הִנֵּה אִם נוֹפְלוֹת לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. אֶלָּא בְּעֵת עָסְקוֹ בַּעֲסָקָיו וְדֶרֶךְ אֶרֶץ וּכְהַאי גַּוְונָא .

הִנֵּה אִם נוֹפְלוֹת לוֹ, המחשבות הללו של חוסר אמונה ותאוות רעות, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. היא עבודת ה', בתורה ומצוות ובתפילה. אֶלָּא בְּעֵת עָסְקוֹ בַּעֲסָקָיו וְדֶרֶךְ אֶרֶץ וּכְהַאי גַּוְונָא (וכגון אלו) . לאמור, בשעה שהוא עסוק בענייני העולם הזה, בענייני פרנסתו וצורכי גופו, באכילה ושתייה וכדומה.

אַדְּרַבָּה, יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּחֶלְקוֹ שֶׁאַף שֶׁנּוֹפְלוֹת לוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ - הוּא מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם"

אַדְּרַבָּה, יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּחֶלְקוֹ. במקום שייפול לדכדוך על שהגיע לחשוב מחשבות כאלה, הוא צריך דווקא לשמוח בחלקו. שֶׁאַף שֶׁנּוֹפְלוֹת לוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ - הוּא מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. כי בכך הוא זוכה לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו,לט).

וְאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּצַדִּיקִים לְקָרְאָם זוֹנִים חַס וְשָׁלוֹם.

וְאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּצַדִּיקִים לְקָרְאָם זוֹנִים חַס וְשָׁלוֹם. שהרי על הצדיקים בוודאי אין הכתוב מדבר בלשון "אשר אתם זונים אחריהם". אנשים שהפיתוי לזנות אחר דברים אחרים הוא חלק מהחיים הרגילים שלהם בוודאי אינם צדיקים.

אֶלָּא בְּבֵינוֹנִים כַּיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁנּוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי נִיאוּף בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, בֵּין בְּהֶיתֵּר

אֶלָּא בְּבֵינוֹנִים כַּיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁנּוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי נִיאוּף בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, בֵּין בְּהֶיתֵּר ובין באיסור. הרהורי ניאוף בהיתר הם הרהורים באישה המותרת לו, בין שהיא אשתו ובין שהיא אישה שמותר לו לשאתה. והרהורי ניאוף באיסור הם הרהורים באישה האסורה לו.

וּכְשֶׁמַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ מְקַיֵּים לָאו זֶה.

וּכְשֶׁמַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ מְקַיֵּים לָאו זֶה. כאשר הוא מסיח דעתו מהנושא או לפחות ממעט להרהר בו, הוא מקיים מצוות 'לא תעשה' (וראו ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה מז).

וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה, נוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר כְּאִלּוּ עָשָׂה מִצְוָה וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִשְׂמוֹחַ בְּקִיּוּם הַלָּאו כְּמוֹ בְּקִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמָּשׁ.

וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה, נוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר כְּאִלּוּ עָשָׂה מִצְוָה (קידושין לט,ב). וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִשְׂמוֹחַ בְּקִיּוּם הַלָּאו כְּמוֹ בְּקִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמָּשׁ. ומבואר שם שקיום מצוות 'לא תעשה' אינו חל בכל זמן שאדם אינו עובר עבירה זו, אלא רק כאשר באה העבירה לידו ולא עשה אותה. את הלאו של "לא תתורו" מקיים אדם דווקא כאשר הדבר בא לפני עיניו וליבו, כאשר עולה בו החשק, ובכל זאת הוא נמנע. רק כאשר הוא מתאפק, כאשר הוא מכניע את עצמו ומושל ביצרו, הוא זוכה לקיים את המצווה. ואם כן, למה יפול לעצבות? והרי נזדמנה לו מצווה שאינה נופלת בערכה משאר מצוות שבתורה, והוא יכול לקיימה?

וְאַדְּרַבָּה הָעַצְבוּת, הִיא מִגַּסּוּת הָרוּחַ. שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מְקוֹמוֹ.

ומוסיף ומבאר ביתר דקות, וְאַדְּרַבָּה הָעַצְבוּת, הנובעת מכך שמחשבות כאלו עולות בתוכו הִיא מִגַּסּוּת הָרוּחַ. העצבות הזו אינה נובעת, כפי שנדמה לאדם, מקדושה יתרה, אלא מקליפה, מגסות הרוח, מגאווה. והסיבה לגסות הרוח היא שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מְקוֹמוֹ. ולכן הוא מעריך את עצמו מעבר לראוי.

וְעַל כֵּן יֵרַע לְבָבוֹ עַל שֶׁאֵינוֹ בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק, שֶׁלְּצַדִּיקִים בְּוַדַּאי אֵין נוֹפְלִים לָהֶם הִרְהוּרֵי שְׁטוּת כָּאֵלּוּ.

וְעַל כֵּן יֵרַע לְבָבוֹ עַל שֶׁאֵינוֹ בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק, שֶׁלְּצַדִּיקִים בְּוַדַּאי אֵין נוֹפְלִים לָהֶם הִרְהוּרֵי שְׁטוּת כָּאֵלּוּ. כיוון שהוא חושב את עצמו לצדיק, אם נופלים לו הרהורים כאלה הוא נופל לעצבות. עצבות זו אינה נובעת מקדושה אלא מגסות הרוח, ומכיוון שהוא מעריך את עצמו יותר מדי, שלא לפי ערכו, הוא כועס על שום שאין נוהגים בו כבצדיק. אדם זה מרגיש עלבון בכך שהוא צריך עדיין להיאבק. הוא מתרעם על כך, שהרי הוא רואה את עצמו כמי שכבר עבר את כל זה, שכבר לחם וניצח, ומדוע הוא צריך לשוב ולחזור על כל זה?

כִּי אִילּוּ הָיָה מַכִּיר מְקוֹמוֹ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמַּדְרֵגַת צַדִּיק.

כִּי אִילּוּ הָיָה מַכִּיר מְקוֹמוֹ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמַּדְרֵגַת צַדִּיק. "צדיק" היא מדרגה יוצאת דופן (כפי שהוסבר בפרקים הראשונים, ראו פרק י), נפלאה ומיוחדת, דרגתם של בודדים בכל הדורות, וכל אדם אחר, ולו גם עובד ה' בקדושה כל ימיו, הוא רחוק ממנה בתכלית.

וְהַלְוַאי הָיָה בֵּינוֹנִי וְלֹא רָשָׁע כָּל יָמָיו, אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת.

וְהַלְוַאי הָיָה בֵּינוֹנִי וְלֹא רָשָׁע כָּל יָמָיו, אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. הדמות שכל אדם צריך לשאוף להגיע אליה היא דמותו של הבינוני. כאשר זו תהיה הדוגמה שתעמוד לפניו, לא ירע לבבו ולא יהיה עצוב, גם אם יגלה בתוכו יצרים רעים והרהורים של שטות.

הֲרֵי זֹאת הִיא מִדַּת הַבֵּינוֹנִים וַעֲבוֹדָתָם לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר וְהַהִרְהוּר הָעוֹלֶה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִמֶּנּוּ וְלִדְחוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

הֲרֵי זֹאת הִיא מִדַּת הַבֵּינוֹנִים וַעֲבוֹדָתָם לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר וְהַהִרְהוּר הָעוֹלֶה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִמֶּנּוּ וְלִדְחוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק יב) . כפי שנאמר, אדם שנעשה בינוני לא פתר את הבעיות מעיקרן, הוא לא שינה את מהות עצמו מיסודה. כל היצרים, התשוקות והפיתויים מצויים בו כפי שהם מצויים ברשע, אלא שכעת הוא יכול לשלוט בהם. הבינוני אינו האיש שסיים את המלחמה; הוא עדיין מצוי בתוכה. תמיד, דרגה אחר דרגה, הוא לוחם אל מול הפיתויים הבאים עליו, ותמיד הוא יוצא כגיבור המנצח במלחמה.

וּבְכָל דְּחִיָּה וּדְחִיָּה שֶׁמַּדְחֵהוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ.

וּבְכָל דְּחִיָּה וּדְחִיָּה שֶׁמַּדְחֵהוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ. כוחו של הבינוני לדחות את היצר הוא במחשבה. אין בכוחו לשלוט על הלב, אבל כאשר עולה הפיתוי מהלב אל המוח להרהר ולחשוב בו, הוא יכול לדחות את המחשבה, שלא לחשוב בה ושלא לעשותה.

אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא ,

ובדחייה זו שבמחשבה אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא (נכפית הסטרא אחרא למטה) , הוא כופה את הצד האחר, את צד הטומאה, למטה בעולם שלנו, כפי שיבואר בהמשך.

וּבְאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא ( אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָּא ( . וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא דִּלְעֵילָּא ( ,

וּבְאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (ועל ידי ההתעוררות של מטה) באה גם אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָּא (התעוררות של מעלה) . כלל הוא שכנגד כל דבר הנעשה בעולם הזה נעשה דבר מעין זה ביתר שאת ובהיקף גדול יותר בעולם עליון. וכאשר נכפית הסטרא אחרא למטה הרי וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא דִּלְעֵילָּא (נכנעת הסטרא אחרא של מעלה) , לאמור במקורה ושורשה.

הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, . לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וגו', מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'"

ושורש הטומאה שהיא הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, שהרי שורש ומקור הקליפה הוא ההגבהה העצמית של דבר להיות 'יש' בפני עצמו ונפרד מהקב"ה . לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וגו', מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'" (עובדיה א,ד).

וּכְמוֹ שֶׁהִפְלִיג בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת תְּרוּמָה [דַּף קכח] בְּגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא דְּאִסְתַּלֵּק יְקָרָא דקב"ה לְעֵילָּא עַל כּוֹלָּא יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אָחֳרָא וְאִסְתַּלְקוּתָא דָּא יַתִּיר מִכּוֹלָא וכו' .

וּכְמוֹ שֶׁהִפְלִיג בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת תְּרוּמָה [דַּף קכח] בְּגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא (כאשר נכפה, מוכנע, הסטרא אחרא למטה), דְּאִסְתַּלֵּק יְקָרָא דקב"ה לְעֵילָּא עַל כּוֹלָּא (שמתעלה כבודו של הקב"ה למעלה על הכול), יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אָחֳרָא (יותר מכל שבח אחר), וְאִסְתַּלְקוּתָא דָּא יַתִּיר מִכּוֹלָא וכו' (והתעלות זו היא יתרה על כולן) . הכנעת הרע היא שבחו של הקב"ה שהוא מתפאר בו בכל העולמות. שבח זה הוא גדול יותר מכל שבח אחר, משום שהוא מבטא את תכלית הכוונה הפנימית של בריאת כל העולמות, התכלית שבשלה יש צורך בכל המבנה העצום והמורכב של כל העולמות. עבודת המלאך היא עבודה נעלה יותר, מושלמת יותר מכל שיכול האדם לעשות, אבל כיוון שהיא בעולמות עליונים היא אינה 'משתמשת' בכל המציאות, ולכן היא אינה ממלאת את הכוונה העליונה המקיימת את כלל המציאות. רק האדם התחתון, שאינו מושלם, שנאבק בתוך עצמו, שעלול להיכנע לסטרא אחרא ולהגיע נמוך מכול, כאשר הוא מכניע את הסטרא אחרא הוא גורם להתעלות של כבוד ה' למעלה מכל שבח אחר, אל נקודת התכלית והראשית של כל המציאות ומעבר לה.

וְלָכֵן אַל יִפּוֹל לֵב אָדָם עָלָיו וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ לְאַכְּפַיָּא לְסִטְרָא אָחֳרָא תָּמִיד.

אדם צריך לדעת שאם יצליח להכניע את הסטרא אחרא הוא יעשה מעשה גדול, של ניצחון אמיתי והתעלות רבה. וְלָכֵן אַל יִפּוֹל לֵב אָדָם עָלָיו וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ לְאַכְּפַיָּא לְסִטְרָא אָחֳרָא תָּמִיד. כל אדם היה רוצה שלאחר שלב מסוים לא תגענה אליו עוד מחשבות ותאוות מסוג מסוים, שיהיה כבר פטור מסוג זה של בעיות ויוכל לעסוק בחופשיות בדברים אחרים. ואולם ייתכן מאוד שאת השלב הזה הוא לעולם לא יעבור. ייתכן שבמהותו הוא בינוני שצריך כל ימיו להיות במלחמה הזו ולעולם לא יגיע לשלב של אחר המלחמה. יש אנשים שבמקצועם הם אנשי צבא. אנשים אלה נלחמים תמיד, אם לא בחזית זו אז בחזית אחרת. אדם כזה צריך לדעת שזו עבודתו, שהוא לא נברא לשבת במקום בטוח אלא להיות מן הגיבורים אשר לה', הלוחמים את מלחמת ה' האמיתית, שהיא 'לאכפיא סטרא אחרא' שבתוך האדם פנימה.

הסכנה בחיים מסוג זה היא התחושה, שרבים נתפסים לה, שהחיים הולכים לאיבוד, שאין פתרון שלם. התחושה הזו, של חוסר אונים, של חוסר יכולת להגיע לסוף הדרך, מביאה אותו ל'חטא' חמור יותר, של העצבות. משום כך, בא אדמו"ר הזקן ומסביר שיש משמעות ומעמד לעצמו גם לחיים הללו של בעיות ללא פתרון, של הליכה ללא אפשרות להגיע, שיש להם ערך משלהם, וכפי שהם הם מטרה שיש לשאוף להגיע אליה ולהישאר בה.

וְעַל זֶה אָמַר אִיּוֹב: בָּרָאתָ רְשָׁעִים.

וְעַל זֶה אָמַר אִיּוֹב: בראת צדיקים בָּרָאתָ רְשָׁעִים.

וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ רְשָׁעִים בֶּאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם.

וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ רְשָׁעִים בֶּאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם. איוב אינו מתכוון לומר שהקב"ה בורא אנשים שיהיו בהכרח רשעים, שהרי עניין זה בוודאי תלוי לחלוטין בבחירה החופשית של האדם.

אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְהִרְהוּרָם לְבָד, וְהֵם יִהְיוּ נִלְחָמִים תָּמִיד לְהַסִּיחַ דַּעְתָּם מֵהֶם כְּדֵי לְאַכְּפַיָּא לְסִטְרָא אָחֳרָא.

אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְהִרְהוּרָם לְבָד, וְהֵם יִהְיוּ נִלְחָמִים תָּמִיד לְהַסִּיחַ דַּעְתָּם מֵהֶם כְּדֵי לְאַכְּפַיָּא לְסִטְרָא אָחֳרָא. אנשים אלה נבראו במזג ובמבנה הנפש של רשעים, עם יצר הרע שאי אפשר לבטלו לגמרי ועם מאזן כוחות נפשי שיכול לחטוא. הם לא יכולים לשנות את טבע הנפש הזה, אבל הם יכולים לנצח אותו במלחמה. גם אדם שמטבעו יש בו תשוקות כשל הגדול שברשעים יכול להחליט שרצונו לעשות טוב ולא רע, ולהיות בפועל עושה רק טוב.

וְלֹא יוּכְלוּ לְבַטְּלָהּ, מִכֹּל וָכֹל, כִּי זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי צַדִּיקִים

וְלֹא יוּכְלוּ לְבַטְּלָהּ, את היצר הרע והסטרא אחרא, מִכֹּל וָכֹל, כִּי זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי צַדִּיקִים. רק הצדיק יכול לבטל את הסטרא אחרא, ולהגיע לשלב שבו הסטרא אחרא אינה מהווה עוד חלק ממעגל החיים והחוויות שלו. אבל הבינוני איננו יכול לבטל אותה, ולכן הוא צריך לכפות.

אמנם גם הצדיק, כיוון שהוא חלק מכלל ישראל (ובייחוד אם הוא מנהיג ישראל), מכיר את הרע. אולם אין זו ידיעה פנימית, שאדם יודע דבר מתוך עצמו, אלא ידיעה חיצונית. משל לכך הוא שאדם יודע על עולמם של בעלי החיים מבלי להיות חיה בעצמו. הצדיק יודע שיש רע, הוא יכול להצטער בסבלם של האנשים שכואבים משום שהם רשעים, אבל הוא עצמו אינו יכול לחוש זאת באותו אופן. הוא יודע שיש בעיה כזו במציאות, אבל אין הוא עצמו חלק מהבעיה. וכיוון שאין הוא צריך להילחם בסטרא אחרא, גם אין הוא אמור לכפות אותה.

לפי זה, "בראת 'צדיקים' ו"בראת 'רשעים'" הם שני טיפוסים אנושיים שונים שלעולם יישארו שונים: אלה שמסוגלים להגיע למדרגה של צדיק ואלה שלעולם לא יגיעו, שלכל היותר יגיעו להיות בינונים.

וּשְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ לְמַעְלָה.

בניתוח מעמיק יותר נראה ששתי דרגות אלה אינן שתי דרגות זו למעלה מזו, אלא שתי דרגות זו בצד זו. שכן: וּשְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ לְמַעְלָה. אילו היה לפני הקב"ה רק סולם אחד של דרגות, של טובים פחות וטובים יותר, היה זה נראה כעוול כביכול מצד הקב"ה לברוא אנשים שאינם צדיקים, שאינם יכולים לממש פוטנציאל בשלמות. היה זה לכאורה חיסרון במלאכת הבריאה של הקב"ה, שברא בריות חסרות. ואולם, כפי שנאמר כאן, "שני מיני נחת רוח לפניו". כשם שהקב"ה רוצה בצדיקים כך הוא רוצה בבינונים, ואין הוא תובע מזה את מה שהוא תובע מזה. ההבחנה שבין צדיקים ורשעים דומה במובן הזה להבחנה שבין ישראלים וכהנים. הקב"ה לא ברא ישראלים כדי שייהפכו לכהנים. הוא צריך גם כהנים וגם ישראלים, ובשום אופן אין הוא רוצה שכולם יהיו כהנים. גם הצדיקים וגם הבינונים עושים נחת רוח לקב"ה, אף על פי שאינם עושים נחת רוח באותו אופן. אי אפשר להעריך אותם באותו קנה מידה כשם שאי אפשר להעריך שור וחמור באותו קנה מידה ("לא תחרֹש בשור ובחמֹר יחדָּו", דברים כב,י), וכשם שאי אפשר להעריך חומרים שונים באותו קנה מידה ולצפות מעץ וממתכת לעמוד באותו סוג של לחצים. לכל אחד יש תכונות מסוימות, וממילא גם יתרונות שאין לאחר.

אַחַת מִבִּיטּוּל הַסִּטְרָא אָחֳרָא לְגַמְרֵי וְאִתְהַפְּכָא מִמְּרִירוּ לְמִתְקָא וּמֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים.

ראשית, צורה אַחַת של נחת רוח הוא מִבִּיטּוּל הַסִּטְרָא אָחֳרָא לְגַמְרֵי וְאִתְהַפְּכָא מִמְּרִירוּ לְמִתְקָא וּמֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא (שמתהפכת ממר למתוק ומחושך לאור) עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים. אדם שנולד צדיק יש בו יכולת להתקדם ולהגיע עד לשלמות, לאמור לשלב שבו הוא הופך את מהות עצמו מרע לטוב. ובפלא הזה, של היפוך המר למתוק והחושך לאור, יש נחת רוח לקב"ה.

וְהַשֵּׁנִית כַּד אִתְכַּפְיָא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, בְּעוֹדָהּ בְּתָקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ וּמַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר - וּמִשָּׁם מוֹרִידָהּ ה' בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא עַל יְדֵי הַבֵּינוֹנִים.

וְהַשֵּׁנִית, המין השני של נחת רוח לפני הקב"ה הוא כַּד אִתְכַּפְיָא (כאשר נכפית, נכנעת), הַסִּטְרָא אָחֳרָא, בְּעוֹדָהּ בְּתָקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ וּמַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר - וּמִשָּׁם מוֹרִידָהּ ה' בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא עַל יְדֵי הַבֵּינוֹנִים. את הדבר הזה, את ה'אתכפיא', את הניצחון במאבק, עושה הבינוני. הצדיק אינו יכול לנצח במאבק כי הוא אינו נאבק. כאשר השונא הופך לאוהב אין יותר מלחמה. אין הוא נלחם ברע כי הרע בטל בפניו כמו החושך בפני האור. האור אינו צריך להילחם בחושך; די שהוא יהיה כדי שהחושך יתבטל. מה שאין כן לגבי הבינוני, שמאבקו עם הסטרא אחרא הוא מאבק אמיתי. לגביו הסטרא אחרא אינה צל אלא שד, היא אינה דמיון אלא ממשות חיה מאוד וחזקה מאוד. עבודת הצדיק היא כשל זה שהכניע את הטבע והצליח לשעבד כביכול את החיות הרעות. עבודת הבינוני היא כשל זה שלוחם בהן בעודן חיות רעות. וכאשר הבינוני מצליח לעמוד מול הסטרא אחרא בעודה סטרא אחרא, בעודה במלוא קומתה, קומת העולם כולו, הרי הוא שובר את הרע בכל הדרגות ובכל העולמות.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי" "מַטְעַמִּים" - לְשׁוֹן רַבִּים, שְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ. וְהוּא מַאֲמַר הַשְּׁכִינָה לְבָנֶיהָ כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, כִּדְפֵירֵשׁ בְּתִיקּוּנִים .

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי" (בראשית כז,ד). "מַטְעַמִּים" - לְשׁוֹן רַבִּים, שיש שְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ. וְהוּא מַאֲמַר הַשְּׁכִינָה לְבָנֶיהָ כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, כִּדְפֵירֵשׁ בְּתִיקּוּנִים (תיקוני זהר תיקון כא [נא,ב]) . כתוב זה מפורש כבקשה כללית של הקב"ה מהאדם. הקב"ה מבקש מהאדם שני מטעמים, שני מינים של נחת רוח.

וּכְמוֹ שֶׁבְּמַטְעַמִּים גַּשְׁמִיִּים דֶּרֶךְ מָשָׁל יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי מַעֲדַנִּים: אֶחָד מִמַּאֲכָלִים עֲרֵבִים וּמְתוּקִים וְהַשֵּׁנִי מִדְּבָרִים חֲרִיפִים אוֹ חֲמוּצִים, רַק שֶׁהֵם מְתוּבָּלִים וּמְתוּקָּנִים הֵיטֵב עַד שֶׁנַּעֲשֹוּ מַעֲדַנִּים לְהָשִׁיב הַנֶּפֶשׁ.

וּכְמוֹ שֶׁבְּמַטְעַמִּים גַּשְׁמִיִּים דֶּרֶךְ מָשָׁל יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי מַעֲדַנִּים: אֶחָד מִמַּאֲכָלִים עֲרֵבִים וּמְתוּקִים וְהַשֵּׁנִי מִדְּבָרִים חֲרִיפִים אוֹ חֲמוּצִים, רַק שֶׁהֵם מְתוּבָּלִים וּמְתוּקָּנִים הֵיטֵב עַד שֶׁנַּעֲשֹוּ מַעֲדַנִּים לְהָשִׁיב הַנֶּפֶשׁ. יש מעדן שהוא מתוק וערב מצד עצמו, ויש מאכל שאינו מתוק, שהוא חריף או חמוץ, אבל כאשר מתקנים אותו כראוי, נעשה אף הוא מעדן. הצדיק הריהו כמאכל המתוק, שכל כולו ערבות ומתיקות, שבנוי בשלמות ופועל בהרמוניה מלאה של כל כוחותיו. ואילו הבינוני הוא זה שבנפשו יש עוד מהחריף והחמוץ, שיש בו יצר הרע פעיל, אלא שעל ידי כבישת היצר הוא מתקן את החריף והחמוץ שלא יהיה דבר דוחה, אלא כמאכל הערב. הבינוני לא יכול להפוך את ההוויה שלו למתיקות, אבל הוא יכול להמתיק במקצת, לשנות. לא שתתבטל החריפות, אלא שתיכנס בתוך מסגרת מסוימת ותפעל בכיוון אחר. החריף לא יהפוך למתוק, אבל יתוקן שיהיה ראוי לאכילה ויהיה הוא למעדן בפני עצמו.

חלוקה של 'מטעמים' מעין זו קיימת גם לגבי היפה. יש היופי של המושלם, של ההרמוניה של צורה וצבע, ויש היופי של חוסר השלמות, של העיוות והפגם, המתוקן באופן שהוא כתבלין ליופי.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה" פֵּירוּשׁ, שֶׁיָּשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ וְיַעֲשֶׂה הָרַע שֶׁלּוֹ יוֹם וְאוֹר לְמַעְלָה, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִסְתַּלֵּק יְקָרָא דקב"ה לְעֵילָּא .

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה" (משלי טז,ד). פֵּירוּשׁ, שֶׁיָּשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ וְיַעֲשֶׂה הָרַע שֶׁלּוֹ יוֹם וְאוֹר לְמַעְלָה, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִסְתַּלֵּק יְקָרָא דקב"ה לְעֵילָּא (כאשר יכפה את הסטרא אחרא ויתעלה כבודו של הקב"ה למעלה) . כפיית הרע, המלחמה נגד הרע בעודו במלוא כוחו, היא תכלית בפני עצמה. אין היא רק שלב בדרך להפיכת היצר הרע לטוב, אלא היא מיצוי של מטרה בפני עצמה שאין להשיגה בכל דרך אחרת, שרק כך מתעלה כבודו של הקב"ה למעלה זו. כפי שנאמר, האיש שיעשה זאת הוא דווקא הבינוני, ולא הצדיק. הצדיק אינו סובל מן הרע ואינו נלחם נגדו. לגביו המציאות טובה ויפה, ובאופן אישי אין לו כל סיבה להיאבק בה. הבינוני לעומתו גם הוא אינו עושה רע, אבל בשביל הבינוני הרע הוא ממשות ופיתוי. הוא תמיד סובל ומצר מפני הרע (אף על פי שגם הוא מעולם אינו בועט, מעולם אינו כופר בטובה של מעלה). הבינוני צריך לראות את עצמו כאיש המלחמה, כמי שתפקידו ומקצועו להיות חייל במלחמות ה'. ובשביל החייל, להיות במאבק אינו סימן של נחיתות. כשהוא נתקל באויב ,בפיתוי, ביצר הרע, אין זה סימן של ירידה או נפילה, אלא אדרבה, סימן לו שהוא פועל ועובד בעבודה אשר נועד לה (ובמובן מסוים, כמבואר לקמן בהקדמה לשער היחוד והאמונה, זהו אף סימן של עלייה והתחדשות).

וְלֹא עוֹד. אֶלָּא אֲפִילּוּ בִּדְבָרִים הַמּוּתָּרִים לְגַמְרֵי. כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם זוֹבֵחַ יִצְרוֹ אֲפִילּוּ שָׁעָה קַלָּה,

וְלֹא עוֹד. לא רק במאבק ברע הגמור, במה שאסור, צריך להיות "אתכפיא סטרא אחרא", אֶלָּא אֲפִילּוּ בִּדְבָרִים הַמּוּתָּרִים לְגַמְרֵי. גם כאשר יאכל אוכל כשר בתכלית, ולא כזולל וסובא אלא כ"אוכל לשובע נפשו", במידה ובאופן הראוי, אף על פי כן כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם זוֹבֵחַ יִצְרוֹ אֲפִילּוּ שָׁעָה קַלָּה, כלומר בכל שיעור שיכפה את היצר ויתאפק מעט; לא לכל החיים, אפילו לשעה קלה.

וּמִתְכַּוֵּין לְאַכְּפַיָּא לְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.

וּמִתְכַּוֵּין לְאַכְּפַיָּא לְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. אפשר שאדם יתאפק מסיבות שונות, אבל כאשר הוא מתכוון לכפות את היצר הרע על מנת שלא להיות עבד לרציות וליצרים שלו, הוא מקיים את המאבק הזה בכוונה - "לאכפיא לסטרא אחרא".

כְּגוֹן, שֶׁחָפֵץ לֶאֱכוֹל וּמְאַחֵר סְעוּדָּתוֹ עַד לְאַחַר שָׁעָה אוֹ פָּחוֹת.

כְּגוֹן, שֶׁחָפֵץ לֶאֱכוֹל וּמְאַחֵר סְעוּדָּתוֹ עַד לְאַחַר שָׁעָה אוֹ פָּחוֹת. הארוחה תהיה אותה ארוחה, והוא יאכל אותה באותו אופן, הוא רק יתאפק לשעה קלה.

וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. הזמן שהוא מתאפק, שאינו ממלא בו את תאוותיו, צריך להיות ממולא בעניין של קדושה. שאם לא כן אין הוא מקיים בכך את הכוונה של להפוך את החושך לאור.

כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא שָׁעָה רְבִיעִית - מַאֲכַל כָּל אָדָם. שָׁעָה שִׁשִּׁית - מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְהָיוּ מַרְעִיבִים עַצְמָם שְׁתֵּי שָׁעוֹת לְכַוָּונָה זוֹ אַף שֶׁגַּם אַחַר הַסְּעוּדָּה הָיוּ לוֹמְדִים כָּל הַיּוֹם.

כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (שבת י,א): שָׁעָה רְבִיעִית - מַאֲכַל כָּל אָדָם. אצל חז"ל הזמן הרגיל לסעודת היום הוא בשעה הרביעית מתחילת היום (ב'שעות זמניות', ובשעות שלנו היינו בסביבות השעה עשר בבוקר). שָׁעָה שִׁשִּׁית - מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. ונמצא שתלמידי חכמים היו מאחרים את זמן סעודתם וְהָיוּ מַרְעִיבִים עַצְמָם שְׁתֵּי שָׁעוֹת לְכַוָּונָה זוֹ, אַף שֶׁגַּם אַחַר הַסְּעוּדָּה הָיוּ לוֹמְדִים כָּל הַיּוֹם. ולא בגלל התוספת בלימוד תורה היו מרעיבים את עצמם, שהרי ממילא היו לומדים כל היום, אלא לשם עצם הכפייה, המאבק והניצחון על פיתוי היצר, שלא לאכול ברגע שעלה בדעתו לאכול. פתגם חסידי אומר: "מה שאסור - אסור, ומה שמותר - לא צריך". לא משום שיש בזה איסור, אבל כאשר יש חשק לדבר, לאכילה או לדיבור בענייני העולם הזה, אף שהוא בהיתר גמור והאדם צריך לו, אי אפשר שלא יהיה מעורב בו יצר הרע. וכאשר בכל זאת האדם דוחה אותו אפילו במעט, הוא כופה באותה שעה את הסטרא אחרא.

וְכֵן אִם בּוֹלֵם פִּיו מִלְּדַבֵּר דְּבָרִים שֶׁלִּבּוֹ מִתְאַוֶּה מְאֹד לְדַבְּרָם, מֵעִנְיָינֵי הָעוֹלָם.

וְכֵן אִם בּוֹלֵם פִּיו מִלְּדַבֵּר דְּבָרִים שֶׁלִּבּוֹ מִתְאַוֶּה מְאֹד לְדַבְּרָם, מֵעִנְיָינֵי הָעוֹלָם. היצר שאדם זובח כדי לכפות את הסטרא אחרא איננו רק בענייני אכילה ושתייה ושאר צרכיו הגשמיים של האדם. יש והסטרא אחרא מלובש בלבושי הנפש הדקים יותר, בדיבור ובמחשבה. ואין הכוונה לדיבור דברים של דופי, דברים שאסור לומר אותם, אלא לדברים שמותר. אך כיוון שליבו מתאווה לומר אותם הרי מעורב בכך גם יצר הרע, והוא צריך להתאפק ולא לאומרם כדי לכפות את היצר.

היו אומרים שמשהו מרעיון זה יש בכל ברכות הנהנין. לפני שאדם נהנה הוא צריך לומר ברכה, ונמצא שיש רגע של עיכוב לפני ההנאה, שאדם אינו עובר מייד לסיפוק תאוותו, אלא מתעכב מעט ויוצר מרווח של קדושה.

וְכֵן בְּהִרְהוּרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲפִילּוּ בִּמְעַט מִזְּעֵיר.

וְכֵן בְּהִרְהוּרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ, אֲפִילּוּ בִּמְעַט מִזְּעֵיר. שעוצר את עצמו מלחשוב בנושא מסוים, או לפחות מעכב מעט את המחשבה מלהרהר בו.

רצונו לומר שבכל דבר - במעשה, בדיבור, ואפילו במחשבה כלשהי - אם הוא מתגבר זהו ניצחון. בניצחון כזה לא חשובה הכמות, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו בכוונה זו. העובדה שהוא אוכל בשעה השישית או בשעה השביעית אינה משנה כשלעצמה. לכל דבר אפשר להתרגל, וכאשר הוא רגיל - אין בכך כלום. כדי לשמור על ערך הדברים צריך להמשיך תמיד הלאה, אל המקום שהדבר מפריע לו, אל המקום שהוא צריך להתגבר בו - ושם יש ניצחון.

דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא אִסְתַּלֵּק יְקָרָא דקב"ה וּקְדוּשָּׁתוֹ לְעֵילָּא הַרְבֵּה

דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא (כשנכפית הסטרא אחרא למטה), אפילו במעט, אִסְתַּלֵּק יְקָרָא דקב"ה וּקְדוּשָּׁתוֹ לְעֵילָּא הַרְבֵּה (מתעלה כבודו של הקב"ה וקדושתו למעלה הרבה).

וּמִקְּדוּשָּׁה זוֹ, נִמְשֶׁכֶת קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה עַל הָאָדָם לְמַטָּה לְסַיְּיעוֹ סִיּוּעַ רַב וְעָצוּם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.

וּמִקְּדוּשָּׁה זוֹ, שיוצר האדם בכפיית הסטרא אחרא, במאבקו ובשינוי שהוא מחולל בחייו, נִמְשֶׁכֶת קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה עַל הָאָדָם לְמַטָּה לְסַיְּיעוֹ סִיּוּעַ רַב וְעָצוּם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. כשאדם עושה את הדבר הקטן, "אפילו במעט מזעיר" מלמטה, הוא מעורר למעלה קדושה רבה שממנה מקבל גם הוא כוח רב להמשיך ולהתגבר, להמשיך ולעלות.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט לְמַטָּה - מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְמַעְלָה .

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט לְמַטָּה - מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְמַעְלָה (יומא לט,ב) . על ידי פעולה זו של 'אתכפיא', שאדם הצליח להתגבר, הוא מפעיל מנגנון גדול של קדושה, הוא יוצר מעגל של סיבות המסובבות אותו לעולם הקדושה. לעומת זה יש מעגלים של רע, של עבירה גוררת עבירה, שאדם יורד בהם ואינו יכול להיחלץ מהם. אך בכל רגע שהוא מצליח להעביר לקדושה, הוא כבר עובר למעגל אחר. באותה שעה מאיר עליו אור מלמעלה שנותן בו את הכוח לצאת ממעגל אחד ולעלות במעגל אחר. וככל שהוא מקדש עצמו יותר מלמטה הוא מתקדש יותר מלמעלה, וכך הלאה מכוח זה הוא יכול לקדש עצמו עוד יותר מלמטה.

לְבַד מַה שֶּׁמְּקַיֵּים מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם . כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמּוּתָּר לוֹ.

לְבַד מַה שֶּׁמְּקַיֵּים מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים וגו'" (ויקרא יא,מד) . קודם דיבר המחבר על 'אתכפיא' ב'סור מרע', וכאן מוסיף 'אתכפיא' גם ב'ועשה טוב'. שהכלל של הוספה בכל המצוות הוא במצווה של 'והתקדשם'. דהיינו, כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמּוּתָּר לוֹ. מצווה זו, 'והתקדשתם', חלה דווקא בתחומים הלא מוגדרים, שאין להם תיחום הלכתי מדויק. כשאדם עושה מה שמותר ונמנע מלעשות מה שאסור על פי התורה, זה אינו 'והתקדשתם'. בנתיב הזה אדם יכול להיות גם נבל גמור ברשות התורה ואדם בזוי המסור ביד תאוותיו. כדי 'להתקדש' במובן זה צריך לחדור אל מעבר לגדרים אלו, להתגבר ולעשות גם במה שאינו חייב לכאורה. שהרי כלפי מה שאדם יודע ומרגיש שאסור, ומצד שני במה שהוא חייב (כל אדם לפי שיעורו), הוא אינו צריך להתגבר. המאבק 'לאכפיא סטרא אחרא' קיים בעיקר בתחום הביניים שאינו אסור ואינו מצווה. שם יש התגברות של הסטרא אחרא, שם צריך האדם להיאבק על מנת 'לאכפיא סטרא אחרא', ושם הוא יכול לקיים את מצוַות העשה של התורה, "והתקדשתם והייתם קדושים".

וּפֵירוּשׁ "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" - שֶׁתַּעֲשׂוּ עַצְמְכֶם קְדוֹשִׁים.

וּפֵירוּשׁ "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" - שֶׁתַּעֲשׂוּ עַצְמְכֶם קְדוֹשִׁים. מה פירוש המצווה 'והתקדשתם', להלכה ולמעשה? משום שכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים" אין לומר ש"והתקדשתם" מובנו כמו "והייתם קדושים", שאם כן למה כפל הכתוב לומר "והייתם קדשים", אלא יש להבינו כפי שמובנות מילים מסוימות בבניין התפעל, כפעולה שאדם משים את עצמו. כמו "הִתְחַלה" - עשה את עצמו חולה. במובן זה "והתקדשתם" מובנו - עשו עצמכם קדושים, עשו את עצמכם כאילו אתם קדושים.

אַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ קָדוֹשׁ וּמוּבְדָּל מִסִּטְרָא אָחֳרָא. כִּי, הִיא בְּתָקְפָּהּ וּבִגְבוּרָתָהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי

אַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ קָדוֹשׁ וּמוּבְדָּל מִסִּטְרָא אָחֳרָא. זה שמתקדש אינו באמת אדם קדוש ומובדל מהסטרא אחרא; הוא רק עושה את עצמו קדוש, עושה כמו, אולי גם מרגיש קצת כזה, אבל אין הוא נעשה בכול באמת קדוש ומובדל. כִּי, כפי שנאמר לגבי הבינוני בכלל, הסטרא אחרא הִיא נשארת תמיד בְּתָקְפָּהּ וּבִגְבוּרָתָהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי של הלב, שבו משכן הנפש הבהמית. במהותו של אדם זה לא יכול לחול שינוי מהותי, שהוא יהפוך להיות צדיק, קדוש ומובדל מיצר הרע. הצד האחר קיים בו כל הזמן, גם אם אין הוא חושב עליו ואין הוא מרגיש בכל עת בקיומו. אדם כזה יכול להיות עושה טוב ולא רע כל ימיו, מנהיג ישראל אמיתי שחייו הם מופת לרבים, ואף על פי כן אפשר שעדיין יש בו הפוטנציאל להיות רשע גמור.

זאת ועוד, במובן מסוים ככל שאדם גדול יותר גם הפוטנציאל שלו להיות רשע גדול יותר. כמאמר חז"ל: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב,א). במובן זה, העובדה שיש לאדם יצר הרע גדול מורה שהוא יכול להיות גם צדיק גדול. מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שגרם לאדם להיות בעל תשובה על ידי רעיון כזה. הוא ניגש אל אדם רשע ואמר לו: "אני מקנא בך. כיוון שזדונות נעשים לאדם לזכויות אם חזר בתשובה מאהבה - כמה גדול תוכל להיות כשתעשה תשובה!" הדבר נכנס בליבו של אותו אדם וסופו שעשה תשובה גדולה.

רַק שֶׁכּוֹבֵשׁ יִצְרוֹ וּמְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, "וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים". כְּלוֹמַר, סוֹפוֹ לִהְיוֹת קָדוֹש וּמוּבְדָּל בֶּאֱמֶת מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא, עַל יְדֵי שֶׁמְּקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְמַעְלָה וּמְסַיְּיעִים אוֹתוֹ לְגָרְשָׁהּ מִלִּבּוֹ מְעַט מְעַט.

רַק שֶׁכּוֹבֵשׁ יִצְרוֹ וּמְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, ולמרות שאין הוא הופך את יצרו הרע לטוב אלא רק כובש אותו, רק "מקדש עצמו", לאמור עושה את עצמו כמו קדוש - בכל זאת, על ידי זה הוא יכול להגיע באמת למדרגה של "וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים". כְּלוֹמַר, סוֹפוֹ לִהְיוֹת קָדוֹש וּמוּבְדָּל בֶּאֱמֶת מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא, ולא רק כמי שעושה עצמו כמו קדוש, עַל יְדֵי שֶׁמְּקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְמַעְלָה וּמְסַיְּיעִים אוֹתוֹ לְגָרְשָׁהּ מִלִּבּוֹ מְעַט מְעַט. הבינוני לא יוכל להיות צדיק, הוא לא יוכל לפתור את כל בעיותיו ולהיות אדם ללא מאבק, אבל הוא יוכל, בכוח סיוע מלמעלה, להגיע למצב שיהיה לו קל יותר. הוא יוכל להגיע, שלב אחרי שלב, למצב שכבר לא יהיה נתון באותה מרירות ובאותה נוקשות כפי שהיה בעבר. הבינוני יכול להיכנס להרגלים, למבנה נפש, למעגלי חיים, שצד המצווה והקדושה שבהם הופך לגביו לפשוט יותר, לכמעט 'טבע שני'. מה שנראה לו בתחילה כעול שאי אפשר לעמוד בו בשום אופן, יכול בסופו של דבר, על ידי שמקדש עצמו מלמטה ועל ידי שמקדשים אותו מלמעלה, להיראות פחות מאיים, אפשרי ואפילו נעים. מה שמתחיל במאבקים גולמיים ועזים, מגיע לעלייה במדרגות עדינות של התעלות הנפש, דרגה אחר דרגה.

אפשר לדמות זאת למצבי מלחמה. הצדיק מנצח ניצחון גמור עד שאין יותר אויבים. לבינוני לעומת זאת יש תמיד אויבים, אלא שיש מצבים שונים: יש מצב שהוא נמצא במצור ובמצוק; יש מצב שהוא נופל בשבי האויב; ויש מצב שהוא נמצא בעמדה עדיפה. גם במצב זה, אם הבינוני יפסיק להילחם, האויב ישוב ויקום כפי שהיה מתחילה. אולם כל זמן שמצבו עדיף, הוא יכול להרגיש ולעשות דברים ברווחה מסוימת.

עם זאת, כפי שצוטט בתחילת הספר: "אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע". על הבינוני לדעת תמיד שכוח הרע נמצא בתוכו ועליו להיות מוכן תמיד לקראת מאבק העומד לשוב ולהתעורר מחדש. מה שהוסבר בפרק זה הוא שגם אם המאבק נראה חסר סיכוי, וגם אם הדרך הזאת אינה מובילה כביכול לשום הישג ממשי, בכל זאת אל לו ליפול לעצבות. העצבות היא גרועה מכול, כיוון שהיא גורמת לביטול כל כוח ההתנגדות והעשייה של האדם, וגורמת לו לשקוע מטה מטה אל תאוות שהן מגונות יותר ויותר. ולכן גם כאשר שב ומתעורר בתוכו הרע, גם אם נופלות לו לפתע תאוות ומחשבות רעות כך סתם באמצע היום כאשר הוא עוסק בעסקיו, אין זו כלל סיבה לעצבות. אדרבה, בזה עצמו ניתנת בידו מצווה שהוא יכול לקיימה - לכבוש את היצר ולקיים 'לאו' מן התורה של "לא תתורו". ומכל מקום, אל לו לראות בזה סימן של ירידה ונפילה, אלא עליו לראות בהתעוררות הרע בתוכו את התעוררות המאבק כחלק מתהליך החיים, כחלק מתהליך ההתקדמות המתמדת של "והתקדשתם והייתם קדושים", שהיא היא מהות הבינוני. כפי שייאמר, יש סוג של אנשים שהם חייליו של הקב"ה. מהם רוצה הקב"ה את המאבק, אותם הוא רוצה בחזית, במלחמת תמיד שאין לה סוף, מניצחון אל ניצחון. ומכל ניצחון, מכל התגברות וכפייה של הצד האחר, יש התעלות לכבודו של הקב"ה שהיא למעלה מכל שבח אחר.