חזור
לקוטי אמרים
פרק כובְּרַם כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי ( כְּלָל גָּדוֹל, כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה, לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל, גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ.
בְּרַם כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי (כגון זה צריך להודיע) כְּלָל גָּדוֹל, בנוגע למעשה בפועל. כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה, לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל, גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ. בכל מאבק יש גורמים שונים הקובעים את תוצאותיו, ומלבד עצם כוחם של המתמודדים, חשובה גם הדרך שבה הם פועלים בהתמודדות הזו. אם אחד המתמודדים נע בצורה מגושמת, אינו זז ואינו מגיב במהירות - הסיכוי הוא שינוצח גם אם הוא כשלעצמו חזק יותר.
כָּכָה מַמָּשׁ, בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן.
כָּכָה מַמָּשׁ, גם בעבודה הפנימית שבנפש, בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן. לעצלות וכבדות בנפש שני גורמים - העצבות וטמטום הלב. העצבות גורמת לשיתוק כוחות הנפש, לחוסר יכולת לפעול, וטמטום הלב גורם לשיתוק ולחוסר יכולת להרגיש. טמטום הלב אינו טמטום המוח. טמטום המוח הוא צמצום וסתימה של המוח, ועיקרו בחוסר יכולת להגיב תגובה נכונה לגירויים אינטלקטואליים. ואילו טמטום הלב הוא סתימת הלב, הוא חוסר יכולת להגיב לגירויים אמוציונליים. אדם חווה דברים שצריכים להיות משמחים או מעציבים, מדכאים או מרוממים - והוא אינו מגיב אליהם בשום רגש.
כִּי אִם בִּזְרִיזוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וְעֶצֶב בָּעוֹלָם.
כִּי אִם בִּזְרִיזוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וְעֶצֶב בָּעוֹלָם. את היצר יכול לנצח רק מי שחי ופועל בזריזות גדולה. הזריזות הזו אינה יכולה לבוא מתוך עצבות, אלא רק מתוך שמחה, כאשר הכול פתוח, כאשר אין דאגות, כאשר אין דברים המכבידים על הנפש והגוף. הזריזות בפועל קשורה לזריזות הנפש הפנימית הנובעת ממצב רוח טוב, מהרגשה טובה של האדם במה שהוא עושה ובמה שהוא צריך לעשות.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" , פֵּירוּשׁ שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה, מַשְׁמַע שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן.
ונשאלת השאלה: וּמַה שֶּׁכָּתוּב: "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" (משלי יד,כג) , שלכאורה פֵּירוּשׁ שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, מן העצבות. והלוא העצבות היא כאמור מידה רעה בעבודת ה', שיש להילחם בה ככל האפשר! הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה, 'יהיה', מַשְׁמַע שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן. העצב כשלעצמו הוא תמיד גרוע, הוא תמיד עניין של חיסרון, הוא תמיד סם המוות. אלא שפעמים חייבים להשתמש בו בזהירות רבה. קורה שאדם נכנס למצב של חוסר רגישות, שהוא מאבד את ההכרה, ואז כדי לעורר אותו מזריקים לו כמות קטנה של חומר קטלני. לגבי כל אדם אחר זהו חומר מסוכן מאין כמוהו, אבל לגביו - זהו הסיכוי לעורר אותו, לגרום אצלו גרוי שיתחיל מחדש את החיים. כמו כן, בנפש האדם יש זמנים של תרדמת החושים, ואז צריך 'לקחת' קצת עצבות כדי לעורר את נפשו ולהכניס בה רוח חיים.
וְהַיְינוּ הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה' אֱלֹהָיו הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי.
וְהַיְינוּ הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה' אֱלֹהָיו הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי. העצב כשלעצמו, גם כשהוא מכוון למטרות של קדושה, איננו דבר בריא. ואולם כפי שנאמר, יש זמנים שצריך להשתמש בו, כמו שמשתמשים ברעל, כדי לגרום לתגובה חריפה. כאשר הלב עצב על דבר שבאמת יש להתעצב עליו, על הרשע, על העוונות, הוא שובר אז את כוח הרע, הוא מנקה את כל השקר מתוכו. כך יוכל לבוא אחר כך גם לשמחה האמיתית שאין בה שקר. משל לדבר הם סמים של הקאה. הסמים הללו אינם נעימים למערכת העיכול, ומי שנוטל אותם אינו מתענג בלקיחתם. אבל לפעמים המערכת סתומה בכל מיני פסולת, וצריך לנקות אותה, ולכך מועילים הסמים הללו. התועלת אינה בסם עצמו, אלא בכך שהוא פותח ומוציא יחד איתו את כל הפסולת החוצה. וכאשר תוכו של אדם נקי מכל זה, הוא יכול להגיע לשלב הבא, של שמחה אמיתית - וזהו "בכל עצב יהיה מותר".
לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר.
לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר. בעצבות, כמו בכל תרופה מסוכנת, יש להשתמש באופן מבוקר, בזמן הנכון ובדרך הנכונה. האדם צריך לשלוט בעצב, ולא העצב באדם. והדרך היא לקבוע לעצמו זמן מסוים ולא אחר שבו הוא יתיר לעצמו להיות עצב.
שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָּה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
שֶׁעַל יְדֵי זֶה, העצבות של 'לב נשבר', נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָּה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
מה עושה המשבר? המשבר שובר את מחיצת הברזל ומאפשר לאדם להגיע לחוויה. אנשים רבים נמצאים בעולם, עושים, מדברים, ובמובן מסוים גם חיים במשך שנים מבלי שתהיה להם חוויה של אמת: לא אהבת האדם ולא אהבת המקום, לא יראת האדם ולא יראת המקום. מחזור שלם של חיים יכול להתנהל על מישור אחד. אדם הולך ובא, נכנס להצגה ויוצא מהצגה. תמיד יש תחליפים, אבל אף פעם אין חוויה של אמת. מצב כזה אין לו תקנה אלא בשבירה. רק אז נפתח האדם לאפשרות של התייחסות, ומאותה שעה שהוא מתייחס לכאב הוא יכול להתחיל ולהתייחס אל העולם בכלל. אולי סוף סוף הוא יראה איך נראה העולם, איך נראים בני אדם. קודם לכן, מאחרי מחיצת הברזל, התנהלו היחסים באופן מכני, ולא נוצר מעולם מגע מהותי בין האדם והסביבה, בין אדם לאדם ובין אדם לאלוקים. דומה הדבר לאדם שנכווה, שכאשר העור הישן מתקלף והוא מתחיל להרגיש בעור החדש, באותה שעה ניתן להרגיש לא רק כאב אלא גם דברים טובים. נוצרת רגישות חדשה, שפתוחה לכל דבר.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (חלק ג רמ,א), עַל פָּסוּק: " זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא,יט). רוח הטומאה, מחיצת הברזל, נבנית על התחושה ש"אני ואפסי עוד". וכאשר ה"לב נשבר ונדכה", התחושה הזו מתמוטטת ורוח הטומאה, מחיצת הברזל, נשברת.
בקוצק היו מונים מספר דברים שהם דבר והיפוכו. כמו: אין דבר ישר יותר מסולם עקום, אין שחור יותר מתכריכים לבנים, ואין שלם יותר מאשר לב שבור. בספר הזה נאמר אמנם שהקב"ה רוצה בכלים שלמים, שהוא "לא שריא באתר פגים" (אינו שורה במקום פגום).
וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא ( תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשֹוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי .
"לב נשבר ונדכה" אינו הרגשה של שמחה. אדם מרגיש את תועבותיו, את טומאתו ואת ירידתו, ואין כל מעלה בהרגשה זו כשלעצמה. הרגשת העצב והשבירה הזו מועילה רק אם וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא (תחילתו של המקרא) שם: " תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשֹוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ" הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" (שם פסוק יד) . כדי שאדם ישמע "ששון ושמחה" הוא צריך שיהיה קודם "עצמות דכית"; הוא צריך שיהיה "לב נשבר" כדי שירגיש ש"רוח נדיבה תסמכני".
גילוי השמחה אינו קשור דווקא למשבר, ולא כניגוד לעצבות, אלא לעצם היכולת להגיע לחוויה של אמת. אדם יכול לעבור את כל החיים בחוויות שקריות מבלי לדעת את טעמה של חוויית אמת. הוא מרמה את עצמו, הוא מדמה לעצמו שהוא חווה חוויות אמיתיות בזמן שאינן אלא דמיונות ודברי הבאי. רק כאשר יעבור פעם זעזוע קשה יוכל להתחיל ולחוש בטעמה של חוויה אמיתית. מסופר על יהודי משכיל, מדען חשוב, שיצא לו לשוחח פעם עם רב אחד, ואמר לו: "תראה רבי, גם אני שואל שאלות, גם אני חושב מפעם לפעם על בורא עולם". שאל אותו הרב: "אבל אמור לי, כמה פעמים לא יכולת לישון בלילה מפני שחשבת על בורא עולם?" כאשר אדם ישן טוב בלילה ואוכל בשלוות הנפש, אין הוא יכול לומר שצמאה נפשו לאלוקים! אבל אם קורה שנופלת עליו דאגה אמיתית, והוא יודע מה זה לא לישון שלושה לילות משום שהמחשבות אינן מניחות לו - באותה שעה הוא גם יוכל להבין מה פירוש לחשוב על בורא עולם.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט, לְתִיקּוּן הָאֲרִ"י ז"ל לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט, לבד מטעמים שעל דרך הסוד,
באותה שעה שהדבר הפסיק להיות כאבו הפרטי והפך להיות חלק מכאב השכינה, יכול האדם להתפלל. כל זמן שאדם אומר: "הב הב!", אני צריך כך וכך - עורכים איתו חשבון: מגיע לך או לא מגיע לך? אבל כאשר אדם אומר: 'ריבונו של עולם, משהו חסר בעולמך ולכן יש פה כאב. שכינה בגלות וצריך ישועה!' - אין זה כבר חשבונו הפרטי. וכאשר החשבון הוא חשבונה של השכינה, והצער צערה של השכינה - אז הוא יכול לבכות גם על הצער הפרטי.
קוֹדֶם הַלִּימּוּד, כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בה' הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב. שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: "וְרָאִיתִי שֶׁיֵּש יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" .
תיקון חצות הוא אפוא זמן של עצבות, ולכן אומרים אחר כך מזמור זה, פרק נא, קוֹדֶם הַלִּימּוּד, כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בה' הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב. לאחר העצבות צריך שיהיה תיווך כלשהו אל השמחה, ותיווך זה הינו מזמור נא, המתאר את השמחה הבאה לאחר העצב. המעבר הזה, מן העצב לשמחה, הוא מומנט המצוי לרוב בכל הספרות החסידית. אדם אינו צריך לשקוע בעצבות גם כשהיא כביכול מוצדקת. לאחר שהצטער על חטאיו ועל ירידתו הרוחנית הוא צריך לדעת להשליך מעליו גם את העצבות ואת המחשבות הללו ולבוא לשמחה - על ששבר את מחיצת הברזל, על שעכשיו הוא רואה את האור. שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא. אם אפשר מתוך החושך ועל ידי החושך ליצור אור, יש לאור הזה יתרון למעלה מהאור הבא מן האור. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (חלק ג מז,ב) עַל פָּסוּק: "וְרָאִיתִי שֶׁיֵּש יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב,יג) . יש יתרון ומעלה לחכמה הבאה מהסכלות, הנובעת משבירתה של הסכלות, בדומה ליתרון של האור הבא מהחושך, משבירתו של החושך. לאור הזה יש יתרון מיוחד, שאי אפשר להגיע אליו בדרך אחרת, אלא בדרך החושך. הוא אולי לא גדול יותר במעלתו, אבל הוא יקר יותר בשביל האדם, מכיוון שהוא נוגע בבסיסים הראשונים ביותר של הווייתו, בגבול האור והחושך, היש והאין. יתרון זה הוא גם יתרונה של השמחה הבאה מהעצבות.
במקומות אחרים מדובר על כוח העונג, שהוא הכוח העליון ביותר שבנפש. הכוח הזה מתבטא בכל מיני תענוגות העולם, אבל ביטויו השלם ביותר הוא העונג בעצם החיים, בעצם היותו חי. את העונג הזה אנשים בדרך כלל אינם מרגישים משום שהם נולדו איתו וגדלו איתו, ואפשר להרגיש אותו רק באופן הזה של "יתרון האור מהחושך" - מי שחננו אותו מגזר דין מוות, מי שהבריא ממחלה חשוכת מרפא, הוא יכול ברגע מסוים לחוש את העונג הטהור של עצם החיים. רק לאחר שהדבר כאילו נלקח ממנו, הוא יוכל להכיר בכך שהוא קיים אצלו. במובן זה, לאחר שאדם הגיע לעצבות מתוך הכרה בעוונותיו, בירידתו ובחדלונו, כשהוא מכיר בכך שלא מגיע לו בעצם דבר - הוא יכול אז לשוב ולומר: 'ובכל זאת אני יכול לפנות אל הקב"ה!' הקשר הבסיסי, המובן כל כך, הקיים בעצם היותנו קיימים, בעצם היותנו יהודים, מתגלה אליו בשמחה שאין למעלה ממנה - רק משום שהיה זמן שהדבר הועמד בשאלה, שהדבר עמד כביכול להילקח ממנו.
עַיֵּין שָׁם וְדַי לַמֵּבִין.
עַיֵּין שָׁם וְדַי לַמֵּבִין. שכן דברים אלה קשורים בנושא העלאת הניצוצות מהקליפה וגאולת הטוב דווקא מתוך הרע ומתוך החיסרון. תחומים אלה, שעל גבול הטוב והרע, אין להאריך בהם, ולמבינים די במה שנאמר עד כאן.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה " . וְנוֹדַע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ"י ז"ל עַל פָּסוּק זֶה .
ועוד בגנות העצבות. וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל " (דברים כח,מז) . כלומר, שהדרך הראויה לעבוד את ה' היא בשמחה ובטוב לבב ולא בעצבות ומרה שחורה. וְנוֹדַע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ"י ז"ל עַל פָּסוּק זֶה (בהקדמה לשער המצוות) . פסוק זה, המופיע בתוכחה, מובן בדרך כלל בהקשר הפסוק שאחריו: "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל וגו'" (שם כח,מח). הביטוי "תחת אשר" מובן במשמעות של 'במקום'. במקום שתעבוד את ה' בשמחה, אתה עובד עמים אחרים בעצב. ואולם האר"י ז"ל מפרש את הפסוק בפני עצמו, ובמשמעות מרחיקת לכת יותר: כל העונשים הכתובים בתוכחה אינם אלא משום ש"לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה". הדגש אינו על עבודת ה', אלא על עבודת ה' בשמחה. כל המכות והייסורים שבתוכחה אינם משום ש"לא עבדת", אלא משום ש"לא עבדת בשמחה".
הפרק פתח בקביעה שאת היצר הרע אי אפשר לנצח "בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם". אך מה עושים כאשר אדם לא מרגיש כך, שהוא מודאג ומרגיש כבדות ועצבות משום שיש לו סיבות לכך, סיבות גשמיות מוחשיות או רוחניות? כאן נכנס אדמו"ר הזקן, אולי לראשונה בספר זה, להדרכות מפורטות ומעשיות מה לעשות, לא כדי לשנות את המציאות בהכרח, אלא כדי לשנות את ההתייחסות וההרגשה הנפשית. הוא קורא לזה "עצה".
וְהִנֵּה עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְּעָלְמָא . וַאֲפִילּוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי .
וְהִנֵּה עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְּעָלְמָא (מענייני העולם הזה) . ואין מדובר רק בטרדות של מותרות, כטרדתו של אדם שאינו יודע היכן להשקיע את ממונו וכטרדתה של אישה בקישוטיה (שאף הן טרדות היכולות להכביד ביותר), אלא וַאֲפִילּוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי (בנים, חיים ומזונות) . שלושה דברים אלה הם בעיות היסוד של האדם בעולם הזה, שסביב להם סובבים החיים, השאיפות וגם הכאבים הגדולים של חיי אנוש. "בני" הם הבנים, שיהיו לו ילדים וטיבם של הילדים שלו. "חיי" הם החיים, הבריאות ואריכות החיים. ו"מזוני" הן דאגות הפרנסה. הדאגות בנושאים האלה אינן דאגות של שטות. אלו הן בעיות של אמת, הקשורות בעצם הקיום, והשאלה היא, כיצד יכול אדם להתעלם מהן ו"לטהר ליבו מכל עצב ונדנוד דאגה".
מוּדַּעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא לְקַבּוֹלֵי בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית.
מוּדַּעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כך מברך על הרעה (ברכות פרק ט משנה ה). וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא (שם ס,ב): שאין לומר שיש לברך על הרעה באותו הנוסח כשם שמברך על הטובה ("הטוב והמטיב"), שהרי כבר נאמר (שם משנה ב) שעל הרעה מברך בלשון: "ברוך דיין האמת". אלא הכוונה היא שיש לומר את הברכה באותה הרגשה, כלומר: לְקַבּוֹלֵי בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית. דברים אלו קשים להבנה, אך קשים הם הרבה יותר כאשר אדם צריך לקיים אותם בגופו. ישנו סיפור המעמיד מקצת מהבעייתיות הזו. הרב דב באריש מייזליש, תלמיד חכם וירא שמיים שנעשה מאוחר יותר לרבן של קרקוב וורשה, היה ראש ישיבה וסוחר עצים גדול. את העצים היו משיטים אז ברפסודות גדולות על נהר הוויסלה, מן היערות עד לשפך הנהר לים. כאשר הייתה התנועה על הנהר מתנהלת כסדרה היו הרווחים גדולים, והסוחרים התעשרו עושר גדול. ואולם קרה מפעם לפעם, מחמת הפשרת השלגים ושאר פורענויות, שהרפסודות היו טובעות והסוחר היה מפסיד את כל רכושו. יום אחד הגיעה השמועה לישיבה שהרפסודות של הרב טבעו כולן, ופירוש הדבר היה, שהאיש, שהיה ממשפחת עשירים וחי כל ימיו בעושר גדול, הפך לאביון גמור ובעל חובות. קרוביו חששו ולא ידעו כיצד יספרו לו. לבסוף ביקשו מאחד התלמידים שימצא דרך לספר לרבו באופן שלא יתמוטט מכך. ניגש התלמיד אל הרב עם הגמרא ואמר לו: "רבי, יש כאן גמרא שאינני מבין", והראה לו את הגמרא הזו, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. הסביר לו הרב את הסוגיה, אך התלמיד המשיך והקשה: "רבי, עדיין אינני מבין, כיצד אפשר לקבל בשמחה?" חזר הרב והסביר לו על דרך הפשט ועל דרך הסוד, והתלמיד שב ומקשה: "רבי, עדיין אינני מבין. ואם יאמרו לרבי שהרפסודות שלו טבעו בנהר, הוא ירקוד בשמחה?" אמר לו הרבי: "בוודאי!" אמר לו התלמיד: "אם כן - הרבי יכול לרקוד. הרפסודות שלו באמת טבעו...". כששמע זאת הרב התעלף. וסיפרו, שהדבר הראשון שאמר לכשהתעורר היה: "עכשיו גם אני אינני מבין את הגמרא". המעשה הזה אינו פותר את הבעיה, אבל הוא עומד על הקושי המהותי שבה, שיש הבדל בין לדעת באופן תאורטי שהקב"ה צודק והכל לטובה, ובין ההרגשה האישית של האדם שנפגע. עם זאת יש ללא ספק סיפורים רבים על אנשים שבאמת קיימו בעצמם את ההלכה הזו, לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, באופן של "לקבולי בשמחה".
כִּי גַּם זוֹ לְטוֹבָה, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר.
כִּי גַּם זוֹ לְטוֹבָה, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר. בייחוד משום התפיסה הקיצונית של החסידות את ההשגחה הפרטית, שכל דבר וכל מקרה לפרטי פרטיו מכוון בהשגחה פרטית שבפרטית, מקבלת הבעיה הזו, של קבלת הייסורים ומשמעות הרע, משנה תוקף. ולכן אף ההסבר כאן נכנס לעומק הדברים מעבר למקובל. הבסיס לדברים הוא מאמר חז"ל, שאין דבר רע יורד מלמעלה (בראשית רבה פרשה נא,ה). ויש בזה כמה בחינות של הבנה:
בחינה אחת, המובאת בשם הבעש"ט, שהרע הריהו 'כיסא' לטוב. כלומר, אין הרע מטרה בפני עצמה כי אם מהווה תמיד מכשיר עבור הטוב - הן במובן הרחב יותר, המופיע בספר יצירה, "רע מבחין טוב", הרע הוא כוח הגבול של הטוב שעל ידו ניכר ומובלט הטוב; והן במובן זה שכל דבר רע משמש כלי להגיע על ידו למטרה שהיא לעצמה טוב. כל ניצחון לכאורה של הרע הוא לפי זה רק שלב בדרך אל הטוב, כל ירידה היא "ירידה צורך עלייה". הרע הוא אחד ממכשיריו של הטוב הכולל. הרע הוא הכן, הבסיס, שעליו מתנוסס הטוב המלא (דברים אלה מתיישבים עם כמה מההסברים המצויים בדברי חז"ל, כגון שהרע משמש להענשת הרשעים או כדי להיפרע מהצדיקים על אותו מיעוט עבירות שיש בידם).
בחינה נוספת בהבנת הדברים היא המובאת כאן. מה שנראה לנו כרע אינו רע במהותו, אלא טובה שאינה נגלית ונראית לנו. אף על פי שמאורעות מסוימים נראים לנו כרע, אין הדבר נובע מתוכנם ומתוכיותם של הדברים אלא מקוצר הבנתנו שלנו. נמשל הדבר לאדם שמדברים עימו טובות בשפה שאינה מובנת לו. ככל שיוסיפו וידברו עימו כל טוב שבעולם, לא יקבל מהדיבור אלא צער בלבד. כך לגבי דרגות מסוימות של טוב שמוריד הקב"ה, אשר מתוך שאין בני אדם מסוגלים להכירו הוא נראה להם כחיסרון וכרע. כעין זה מסופר על נחום איש גמזו (תענית כא,א), שכל מאורע שהיה בא עליו היה אומר: "גם זו לטובה", ולא משום שיש לקבל את הדין, אלא מתוך ראייה שאכן הדבר שנראה לאחרים כירידה ונפילה אינו אלא התרוממות ועלייה. גם בזה יש דרגות שונות, והדרגה הפשוטה ביותר היא זו הנראית בפשטות בתוך העולם, כמו בסיפור על רבי עקיבא (ברכות ס,ב) שהלך בשדה ולן שם והיו עימו תרנגול וחמור ונר. בא הרוח וכיבה את הנר, בא חתול ואכל את התרנגול, בא אריה ואכל את החמור. אמר רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא - לטב" (כל מה שעושה הקב"ה - לטוב). בו בלילה באו גייסות שודדים ושבו את העיר, ורק רבי עקיבא, שלא היה עימו נר שיאיר ולא תרנגול וחמור שירעישו, הוא לבדו ניצל. ויש דרגות שהקשר הוא רחוק יותר, שרק לאחר שנה או עשרים שנה, או בסוף כל החיים מגלה אדם שחשבון הטוב והרע שלו היה מוטעה, ושמה שנראה לו כרע לא היה אלא הטוב הנסתר. אולם האמת היא שאין זה משנה אם אדם יודע זאת מייד או לאחר עשרים שנה, או שאינו יודע לעולם, שהרי תמציתה של תפיסה זו היא שאין הבדל מהותי בין הטוב והרע, שהדברים הבאים מלמעלה הם כולם טובים, הגם שאינם מאותו סוג. קל לברך על הטוב שנראה כטוב, קשה יותר לברך על הדבר שאינו נראה תמיד טוב. צריך דעת רחבה, צריך עידון מסוים, וצריך הכנת הנפש. והבעיה היא שבמציאות לא תמיד מקבל אדם את מנת הייסורים בזמן שנפשו מוכנה להבין ולקבל אותם.
כִּי הִיא מֵעָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא שֶׁלְּמַעְלָה מֵעָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָיא .
דרגה נוספת בהבנת הדברים, פנימית ועמוקה אף מזאת, רואה את הרע לא רק כטוב בהסתר, אלא כטוב באופן נעלה יותר. כִּי הִיא מֵעָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא (העולם המכוסה, הנעלם), שֶׁלְּמַעְלָה מֵעָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָיא (העולם הנגלה) . הטוב הנסתר בא מהעולם המכוסה, שלמעלה מהעולם הנגלה - ומשום כך קשה יותר לאדם להשיג אותו. יש דברים שכל אדם מבין בקלות: כאשר מדבר הקב"ה כביכול בשפה פשוטה וגסה, כאשר הוא מדבר בעושר וכבוד, בבני, חיי ומזוני, אז כל אדם מרגיש שזה טוב. אבל כאשר הגילוי בא בדרגה עליונה יותר, מ'עלמא דאתכסיא', ששם צורת הנתינה היא באופן אחר, אין לאדם מושג ברור מה בעצם קורה לו, וצריך אמונה וגדלות הנפש כדי לראות ולהרגיש את הטובה בזה. הדברים הטובים על פני השטח, הקלים יותר להשגה, באים מעולם נמוך יותר. וכיוון שאנחנו נמוכים - זה בדיוק בשבילנו. המסרים הגבוהים יותר דורשים מאמץ גדול יותר כדי לקבל אותם, והם עלולים לבוא גם בדרך שהיא בלתי מובנת, שהיא חושך בעולם שלנו, ב'עלמא דאתגליא', מאחר שהיא באה מ'עלמא דאתכסיא'.
שֶׁהוּא ו"ה מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא, וְעָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא הוּא י"ה.
שֶׁהוּא (עלמא דאתגליא) ו"ה מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא, וְעָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא הוּא י"ה. המציאות כולה קיימת ומקבלת משם הוי"ה, המהווה הכול. שם הוי"ה מורכב מארבע אותיות, שתי האותיות הראשונות י"ה, ושתי האותיות האחרונות ו"ה.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ"הּ וגו'" .
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ"הּ וגו'" (תהלים צד,יב) . הייסורים הם מהחלק הראשון והנסתר של שם הוי"ה ולא מהחלק הנגלה שבו, מי"ה שלמעלה מו"ה. ולכן "אשרי הגבר", כי בסופו של דבר הוא מקבל יותר. למרות שבאותה שעה נראה לו שהוא מקבל ייסורים וכאבים, אין זו אלא טובה, אלא שהיא בדרגה גבוהה יותר עד שאין הוא מסוגל באותה שעה להכיר בה כטובה.
אכן הדברים אינם פשוטים, שהרי בכל זאת הייסורים הם ייסורים ודבר לא רצוי. בכמה נוסחאות של וידוי אנו מבקשים מהקב"ה שיסלח לנו וימרק את עוונותינו "אבל לא על ידי יסורים וחלאים רעים".
אמנם בשעה שהאדם מקבל את הייסורים כמתנה של הקב"ה, כאשר הוא הוא יכול להודות עליהם - הוא כבר אינו סובל. באותה שעה ה'תרופה' כבר פועלת עליו. וזה שמסיים הכתוב: "אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה ומתורתך תלמדנו". כאשר האדם לומד מהייסורים - אז "אשרי הגבר". אבל כאשר הוא אינו לומד, כאשר הייסורים הם לגביו סתמיים, מקריים, ואין הם מביאים ל"מתורתך תלמדנו", אין זה "אשרי הגבר". "אשרי הגבר" הוא זה שקיבל מעלמא דאתכסיא דברים שהם חמורים מאוד וגבוהים מאוד, דברים שהם כביכול מעולמו של הקב"ה, שמכוסים מעולמנו שלנו, ושבכל זאת הוא יכול בדרך כלשהי להתייחס אליהם ולהיבנות מהם.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל כִּי הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ . כִּי הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה' יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וגו'"
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (יומא כג,א): כִּי הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: " וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ" . ומדוע נאמר כתוב זה דווקא על השמחים בייסורים? מהו היחס בין השמחים בייסורים ובין "אוהביו כצאת השמש בגבורתו"? כִּי הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה' יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: " כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וגו'" (תהלים סג,ד). חסד ה' והחיים עומדים במובן מסוים זה לעומת זה, והאדם צריך לבחור. חסד ה' בצורתו העליונה אינו מופיע תמיד בצורה של חיים, של הנאה וטובה הנגלית בעולם הזה. ולכן מי שאהבתו לה' היא גלויה וממשית יכול לומר "כי טוב חסדך מחיים", שהוא יכול לבחור ולהעדיף את חסד ה', את קרבת ה', על הטובה הנראית והנגלית בחיי עולם הזה.
וְקִרְבַת ה' הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּעָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא כִּי שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ וְיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן .
וְקִרְבַת ה' הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּעָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא כִּי שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ (על פי חבקוק ג,ד), וְיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (על פי תהלים צא,א) . ככל שהאלוקי נעלה יותר, ככל שהוא עצמי יותר - הוא נסתר יותר. ולכן אדם קרוב יותר לקב"ה כאשר ההשפעה היא מהעולם הנסתר, למרות שאת השפה הזו הוא בקושי מבין.
במשל המקובל של רב ותלמיד, לתלמיד היה נוח יותר אילו הרב היה מדבר עימו במילים ובמושגים שהוא כבר מכיר, ובוודאי הרב יכול לדבר עימו גם כך. אבל אם רצון התלמיד באמת ללמוד ולקבל דברים חדשים, הוא צריך יהיה לקבלם בשפה כזו שרק בקושי רב הוא יוכל לקלוט. כאשר הקב"ה מדבר עם אדם בתוך החיים שלו, בשפה ובמושגים של החיים הרגילים שלו, שהטוב הוא הטוב שהוא מכיר ומבין מתוך חייו הגשמיים, והרע הוא הרע שהוא מכיר מתוך חייו - פירושו של דבר שהוא מדבר איתו בשפה נמוכה. וכאשר הקב"ה מדבר בשפה קשה יותר, בשפה שאינה כל כך מובנת, שלפעמים מכאיבה ומייסרת, פירושו של דבר שהקב"ה מדבר בשפה גבוהה יותר, והקרבה אז גדולה לאין ערוך. ככל שהתכנים פנימיים יותר הם קשים יותר להבנה. פעמים שהקושי רב כל כך עד שהאדם מרגיש רק את הקושי, והוא צריך לשוב וללעוס את המרור הזה עד שיגיע להשגת הטוב והטעם והתוכן. ולכן, זה ששמח בייסורים, שמרגיש שהקב"ה מדבר איתו דרך הייסורים לא פחות משהוא מדבר איתו דרך מה שנחשב לטוב ולהצלחה בעולם הזה, זה שיודע שקרבת ה' היא ביתר שאת בעלמא דאתכסיא - בשבילו "טוב חסדך מחיים". קרבת ה' טובה וערבה לו יותר מחיי עולם הזה.
וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ"צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ" לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ. דְּהַיְינוּ שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא . וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ צֵל הַחָכְמָה שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית וְדַי לַמֵּבִין.
וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ"צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ" לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ. בכמה מקומות
עד כאן דובר בעצבות שמ'מילי דעלמא', שמענייני עולם הזה הכלולים ב'בני, חיי ומזוני'.
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִּשְׁמַיָּא . צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה.
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִּשְׁמַיָּא (מענייני השמיים) . שאדם בעצבות משום ירידתו הרוחנית, בכל תחומי עבודת ה' שלו. צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה. גם העצבות הזו אינה רצויה, וצריך לעשות כל מאמץ כדי להיפטר ממנה.
אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה' בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב.
אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, בזמן עבודת ה' בתפילה או בקיום המצוות, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה' בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. עבודת ה' צריכה להיות בכל מקרה בשמחה ובטוב לבב, ובשום אופן אין זה הזמן לעצבות ולדאגה, גם לא לדאגת עוונות וייסורי המצפון.
אֶלָּא אֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִּשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו.
אֶלָּא אֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִּשְׁמַיָּא, בִּשְׁעַת עֲסָקָיו. יושב לו אדם ועוסק במסחרו או במקצועו ולפתע הוא מתחיל להרהר, עד כמה הוא ירד מבחינה רוחנית, אינו לומד ואינו עוסק בעבודת ה' ואינו אדם בכלל...
בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַּת הַיֵּצֶר. כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע.
בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַּת הַיֵּצֶר. צריך אז לדעת שאין זה סימן של קדושה, אלא של יצר הרע כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע. העצבות הזו, שלכאורה באה מצד הקדושה, בשל חסרונו בקדושה, הרי היא להפך, היא מכוח הטומאה. כאשר היצר מצליח להכניס את האדם לעצבות, כבר אין זה משנה מפני מה, וככל שהוא נכנס לעצבות עמוקה יותר הוא נעשה מדוכדך וירוד יותר, עד שהוא נופל קרבן לאחת התאוות. זהו פרדוקס ידוע. כאשר אדם מצטער ומתעצב משום שהוא חוטא, הוא נכנס לדיכאון עמוק כל כך עד שהוא הולך וחוטא בחטא גרוע יותר ונמוך יותר מהקודם. העצבות הזו, גם אם היא נובעת כביכול מהצורך לתקן - סופה מלמד עליה שאינה אלא תחבולת היצר להוריד את האדם למטה יותר.
שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה' אוֹ יִרְאָתוֹ בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו?
שֶׁאִם לֹא כֵן, אם אין זו תחבולת היצר, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה' אוֹ יִרְאָתוֹ בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו? אילו העצבות הזו הייתה באה ממקור של קדושה, היה צריך לחוש בקדושה הזו. המקור לעצבות אמיתית היא אהבת ה' ויראת ה' אמיתיות. ומנין הגיעו אל האדם השקוע והטרוד בעסקיו אהבת ה' ויראת ה' אמיתיות שעל ידן יוכל להתרומם ולהגיע לעצבות או לשמחה הנובעת מזה? ברור אפוא שהרהורים אלה אינם באים מאהבת ה' ויראתו, אלא הם תחבולת היצר כדי להכניסו לדיכאון ולהורידו בחטאים נוספים.
וְהִנֵּה בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה - זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילּוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם.
וְהִנֵּה בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה - זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא אין הזמן מתאים כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילּוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם. כאשר נופלת על אדם, בין בשעה שהוא עוסק בעבודת ה' ובין בשעה שהוא עוסק בשאר עניינים, הרגשה של כבדות, של ירידה, אפילו אם הסיבה היא אמיתית, אפילו היא עניין זה עצמו של ריחוקו מה' - הוא צריך להגיד לעצמו: עכשיו אין זה הזמן לכך!
רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים.
רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים. אין הכוונה לומר שאדם אינו צריך לחשוב כלל על חסרונותיו, או צריך לשכוח שעבר עבירות חמורות, אלא שכל דבר צריך להיעשות בזמנו. כשם שיש זמן שאדם עושה מאזן לכספו, יש זמן שבו הוא צריך לעשות מאזן לנשמתו. וכאשר עולה על ליבו של אדם הרהור מסוג זה שלא בזמנו, אין זו אלא הפרעה שיש לדחותה ולסלקה.
ו שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת, בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית. וְכַמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בָּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם - אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי.
והזמנים הקבועים לחשבון זה צריכים להיות ב שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, ולא כהרהור פתע שנופל לאדם מבלי שידע את מקורו. והדרך היא לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, לא להתחיל מחזרה מונוטונית על התחושה ש'אני הרשע ואני החוטא', אלא מההתבוננות בגדולת ה' כדי ליצור את הפרספקטיבה הנכונה, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת, בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית. לאחר שהתבונן בגדולת ה', האדם יכול להעריך גם את עצמו בתוך התמונה הזו, ואז יגיע באמת לשבירת הלב, לא לעצבות שבאה מצד היצר, אלא למרירות אמיתית, אשר כפי שעוד יבואר, יש לה מקום וזמן ראוי. וְכַמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בָּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם - אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי. לאחר שעשה את חשבון נשמתו והגיע לדעה שהוא באמת בתכלית הירידה, ולהרגשה האמיתית של שבירת הלב, אל לו להישאר במצב זה, אלא מייד יש לו להסיר את העצב מליבו לגמרי. כאמור, יש זמן שאדם צריך לעשות את חשבון נפשו, והחשבון הזה צריך להיות גלוי ואמיתי. אם נראה לו שהוא נמוך ושפל ובזוי - הוא צריך לעמוד מול התמונה הזו ולהגיע לשבירת הלב. אבל שבירה זו אסור לה שתהיה קבועה, שכן נפש שבורה אינה ראויה לכלום. כיוון שהוא יודע את מקומו, כיוון שהגיע לשבירת הלב, כבר אין זה הזמן להשתהות עוד ברגש זה של שבירה ומשבר, אלא צריך לעבור לתנופה חדשה של עבודה ובניין.
וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ וְרַב לִסְלוֹחַ.
וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ וְרַב לִסְלוֹחַ. תנופת העבודה החדשה הינה טהורה ושלמה יותר ככל שחשבון נפשו היה גלוי ואמיתי יותר. ככל ששבירת הלב הייתה עמוקה יותר, יהיה התיקון מיוסד על אמונה עמוקה ושלמה יותר שהקב"ה סולח על מה שאפשר לסלוח, ובכל אופן שאפשר לסלוח. ומנקודה זו של אמונה טהורה, של סיכום אמיתי והתחלה אמיתית צריך להתחיל מחדש את העבודה.
וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה' הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה' הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. עריכת החשבון, בדיקת המאזן, אינם דברים שצריכים להיעשות בכל עת. שהרי בכל מקרה אין זה עיסוק שיש בו שמחה וחיות של עשייה, מלבד שעיסוק מתמיד בזה מבטל את האדם מלעשות את המוטל עליו. עם זאת, מפעם לפעם יש צורך לערוך חשבון אמיתי, ותוצאות חשבון זה עשויות להביא לפי שעה להרגשה של דאגה או עצבות. אלא שאין לשקוע בתוך העצבות, גם אם היא מוצדקת, ומייד לאחר שמכירים את נקודות התורפה ואת הבעיות יש לשוב ולהתעורר לעבודה חדשה. פתגם עממי היה ש'עשיית חשבון היא מחצית הפירעון'. עשיית החשבון היא שלב חשוב אבל זמני. התחושה המטרידה של עצב ומרירות הנובעת ממנו היא הכרחית, אבל אם היא אמיתית, היא בהכרח תביא לאחריה לשמחה אמיתית. וכפי שנאמר בתחילת הפרק, השמחה האמיתית היא השמחה הבאה לאחר העצב, כמו שכתוב: "בכל עצב יהיה מותר". לאחר שהאדם חיפש ובדק וניקה את עצמו מכל שמחה וחיות שאינן אמיתיות, והוא מאמין באמונה שלמה שה' העביר חטאתו וסלח - הוא יגיע אז בוודאי לשמחה האמיתית בה' לבדו, להתחיל את דרכו מחדש.