חזור
לקוטי אמרים
פרק כהוְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וגו'" , שֶׁבְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם וּבִרְשׁוּתוֹ הוּא לְהַעֲבִיר רוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁכְחָה מִקִּרְבּוֹ, וְלִזְכּוֹר וּלְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ לה' אֶחָד הַמְסוּתֶּרֶת בְּוַדַּאי בִּלְבָבוֹ בְּלִי שׁוּם סָפֵק. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וּבִלְבָבְךָ" .
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וגו'" (דברים ל,יד) , שֶׁבְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם וּבִרְשׁוּתוֹ הוּא לְהַעֲבִיר רוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁכְחָה
וְנִכְלָל בָּהּ, גַּם דְּחִילוּ, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד בְּשׁוּם אוֹפֶן מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲפִילּוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ.
וְנִכְלָל בָּהּ, באהבה המסותרת, גַּם דְּחִילוּ, (יראה), דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד בְּשׁוּם אוֹפֶן מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲפִילּוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ. אהבת ה', המסותרת כמו הגלויה, היא הרצון והכוח להידבק בה'. וכבכל מידות הקודש,
בְּלִי שׁוּם טַעַם וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג, אֶלָּא בְּטֶבַע אֱלֹהִי.
בְּלִי שׁוּם טַעַם וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג, אֶלָּא בְּטֶבַע אֱלֹהִי. אדם שמוסר כך את נפשו, אפשר שבעצמו אינו יודע מדוע הוא עושה זאת. הכוח של מסירות נפש אינו נובע מהשכל המושג של האדם ואינו תלוי בשיקול דעתו. האדם פועל אז לא מכוח עצמו, אלא מכוח האלוקי שבו, גם אם אינו מודע לכך.
וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת הַקַּלָּה מִיִּסּוּרֵי מִיתָה.
וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת הַקַּלָּה מִיִּסּוּרֵי מִיתָה. ומשום כך, מכיוון שיש באדם כוח מספיק למסור את נפשו על קידוש השם, הרי בוודאי קיימת בו גם היכולת לעמוד בפני כל שאר פיתויי החיים. שהרי אין דבר מאיים יותר מאשר ייסורי המוות, ואין פיתוי גדול יותר מפיתוי החיים עצמם.
שֶׁקָּרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר יוֹתֵר לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר, הֵן בִּבְחִינַת 'סוּר מֵרָע' אֲפִילּוּ מֵעֲבֵירָה קַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ מֵאַחַר שֶׁנִּפְרָד בָּהּ מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ כְּמוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה.
שֶׁקָּרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר יוֹתֵר לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר, הֵן בִּבְחִינַת 'סוּר מֵרָע' אֲפִילּוּ מֵעֲבֵירָה קַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ מֵאַחַר שֶׁנִּפְרָד בָּהּ מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ כְּמוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. כפי שנאמר, ההבדל בין עבירות שונות הוא משמעותי לגבי התוצאות שלאחר מעשה, אבל לא לגבי המעשה עצמו בשעת המעשה. באותה שעה כל עבירה היא בגידה, בין שזו עבירה על דברי תורה ובין שעל דברי חכמים, זו פעולה נגד הרצון האלוקי. בין שעשה זאת משום שלא התחשק לו, בין שלא רצה ובין שלא יכול היה, החליט האדם החלטה לאיזה צד הוא שייך. ואם החליט שאינו שייך לקב''ה - כבר אין זה משנה באיזה פרט - הוא ירד אז למטה מטה מכל קליפה טמאה.
וַהֲרֵי גַּם בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ
אמנם בדיעבד, גם אם עבר אדם עבירה הוא יכול לחזור בו, לעשות תשובה ולתקן את מעשיו הרעים. ואפשר שמראש הוא אומר לעצמו: גם אם אעבור עבירה עכשיו, הרי אין זה ניתוק גמור, כי אוכל אחר כך לחזור ולהתקשר עם הקב''ה. ואכן, במובן מסוים האפשרות לעבור כל עבירה מבוססת על ההנחה המוסתרת שלאחר החטא עוד תהיה בידו שהות של זמן לעשות תשובה. ואם כן, במה שונה עבודה זרה מכל עבירה אחרת? וַהֲרֵי גַּם בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ, שהרי סוף סוף אין עבירה בלא אפשרות של תשובה. וכשם שאפשר לעשות חשבון של 'אחטא ואשוב' לגבי עירוב תבשילין, אפשר לעשותו גם לגבי עבודה זרה, ומשום כך להרגיש שאין כאן ניתוק גמור ומוחלט.
וְאַף שֶׁהָאוֹמֵר: 'אֶחְטָא וְאָשׁוּב' - אֵין מַסְפִּיקִין הַיְינוּ שֶׁאֵין מַחֲזִיקִים יָדוֹ לִהְיוֹת לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה,
וְאַף שֶׁהָאוֹמֵר: 'אֶחְטָא וְאָשׁוּב' - אֵין מַסְפִּיקִין בידו לעשות תשובה (יומא פרק ח משנה ט). יש עבירות, כמו עבודה זרה, שהניתוק מהקב"ה הוא גלוי בהן. עבירות כאלה, אי אפשר לעבור עליהן מבלי שיחשוב האדם בפירוש: 'אחטא ואשוב'. וכיוון שאמרו חכמים ש"אין מספיקים בידו לעשות תשובה", נמצא שבכל עבירה שאדם עובר על סמך נימוק כזה אין לו כבר דרך תיקון וחזרה, ולכאורה אין לסמוך על טענת 'אחטא ואשוב' כדי שיוכל לעבור עבירה. אולם, אומר אדמו"ר הזקן, אין הכוונה במאמר זה שאין הוא יכול לעשות תשובה כלל, אלא הַיְינוּ שֶׁאֵין מַחֲזִיקִים יָדוֹ לִהְיוֹת לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שאין נותנים לו הזדמנות לעשות תשובה. בדרך כלל לאחר שאדם חטא הוא מקבל הזדמנות. מזמנים לו מצבי רוח ומצבי חיים שמסייעים לו להרהר בתשובה. אבל כאשר מראש הוא אומר: 'אחטא ואשוב', אין מזמנים לו את המצבים המתאימים, את ההזדמנות לעשות תשובה.
אֲבָל אִם דָּחַק הַשָּׁעָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה - אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה.
אֲבָל אִם דָּחַק הַשָּׁעָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה - אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. אדם האומר 'אחטא ואשוב' אכן אינו מקבל משמיים עזרה והזדמנות לעשות תשובה, אבל אם הוא בכל זאת מתעקש ועושה תשובה - התשובה היא תשובה גמורה.
נמצא אפוא שלא רק בעבירות 'קלות' לכאורה אפשר לעשות תשובה, אלא אפילו בעבודה זרה. ואפילו האומר 'אחטא ואשוב', ש"אין מספיקין בידו" - אפשר לו עדיין לעשות תשובה. הרי שאין בעצם כל הבדל בין עבירות 'קלות' שאדם מרגיש בהן שהוא עדיין יהודי טוב, ולכן ייתכן שיעבור עליהן, ובין עבירה של עבודה זרה שאדם מרגיש שבזה הוא נפרד מהקב"ה, ולכן ימסור את נפשו ולא יעבור עליה.
וְאַף עַל פִּי כֵן, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מוּכָן וּמְזוּמָּן לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה', שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲפִילּוּ לְפִי שָׁעָה וְלַעֲשֹוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ.
וְאַף עַל פִּי כֵן, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מוּכָן וּמְזוּמָּן לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה', שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲפִילּוּ לְפִי שָׁעָה וְלַעֲשֹוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ. למרות שאין דבר שהוא מאוס וירוד מכדי לעשות עליו תשובה, בכל זאת יש דברים שיהודים לא יעשו בשום פנים, כמו להשתחוות לעבודה זרה, למרות שהם יודעים שגם לזה יש דרך תשובה. שהרי באותה שעה עצמה שהוא משתחווה הוא כמשומד ממש, נפרד מהקב''ה, ואהבתו המסותרת אינה מסכימה בשום אופן להיות נפרדת אפילו לפי שעה.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי אוֹר ה' הַמְלוּבָּשׁ בְּנַפְשָׁם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת זְמַן וְשָׁעָה כְּלָל אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְשַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עָלָיו כַּנּוֹדָע.
וְהַיְינוּ, הטעם שבגללו אין הוא מוכן לעבור עבירה אפילו לפי שעה, מִפְּנֵי אוֹר ה' הַמְלוּבָּשׁ בְּנַפְשָׁם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק יט) שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת זְמַן וְשָׁעָה כְּלָל אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְשַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עָלָיו כַּנּוֹדָע. המציאות שאנו חיים בה היא כרגיל מציאות שבזמן. למצוות יש זמן ולעבירות יש זמן. אדם עושה מעשה וחושב מה יהיה אחר כך - אחר כך הוא יעשה תשובה, אחר כך יהיה עוד יום, יהיו עוד חיים - וזה נלקח בחשבון. אבל יש מעשים, מצבים מסוימים, שבהם השאלה על העתיד מאבדת את משמעותה. כאשר עומדים בפני הכרעה של נצח, שוב אין משמעות לשאלה 'מה יקרה בעוד שעה'. במובן זה, כאשר אדם עומד אל מול הברירה של עבודה זרה, כאשר השאלה היא: 'הנך עם ה' או נגד ה'?', באותה שעה נופלים כל לבושי נפשו, והמציאות שלפניו נחשפת אל מול אור אין סוף שהיה מלובש בו. באותה שעה ההחלטה שלו היא החלטה של נצח שלמעלה מהזמן, והשאלה 'מה יהיה אחר כך' אינה מעסיקה אותו ואינה רלוונטית לגביו.
וְהֵן בִּבְחִינַת 'וַעֲשֵׂה טוֹב'.
וְהֵן בִּבְחִינַת 'וַעֲשֵׂה טוֹב'. עד כאן דובר בפרק זה ב'סור מרע', ביכולת הטמונה בכל יהודי למסור את נפשו ובלבד שלא לעבור עבירה ולהינתק מהקב"ה. ומוסיף על זה, שאותו כוח ואותה מסירות נפש יש בכל יהודי גם ל'עשה טוב'.
לְהִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי בִּגְבוּרָה וְאוֹמֶץ הַלֵּב נֶגֶד הַיֵּצֶר הַמַּכְבִּיד אֶת גּוּפוֹ וּמַפִּיל עָלָיו עַצְלָה מִבְּחִינַת יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מִלְּהַטְרִיחַ גּוּפוֹ בִּזְרִיזוּת בְּכָל מִינֵי טֹרַח וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טוֹרַח וְעָמָל.
לְהִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי בִּגְבוּרָה וְאוֹמֶץ הַלֵּב נֶגֶד הַיֵּצֶר
כְּגוֹן לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וּבַפֶּה, לָא פָּסֵיק פּוּמֵּיהּ מִגִּירְסָא וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי .
כְּגוֹן לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וּבַפֶּה, לָא פָּסֵיק פּוּמֵּיהּ מִגִּירְסָא (לא פוסק הפה מלגרוס, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי (למשא) (עבודה זרה ה,ב) . לא תמיד מרגישים טעם בלימוד התורה, לא תמיד חשים בהתגלות ובדבקות האלוקית שיש בלימוד התורה, ואז צריך ללמוד כמו שהשור מושך בעול. הוא אינו מבין למה ואינו מרגיש כמה חשובה העבודה שהוא עושה, הוא פשוט מושך בכל כוחו משום שהוא מוכרח, משום שאדונו רוצה בכך. זאת ועוד, לימוד התורה דורש לא רק את הזמן, אלא גם את העמל והיגיעה בעיון ובפה. מעבר לכישרון ומעבר לזמן שאדם משקיע בלימוד, חשוב כמה אינטנסיבית ההתייחסות שלו אל הדבר. באותם נושאים שאדם רוצה ללמוד ולדעת אותם, והוא מכניס את ראשו ורובו לעמול בהם, יש ערך אחר לגמרי לזמן שהוא משקיע בדברים.
וְכֵן לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ.
וְכֵן לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ. הכוונה בתפילה, היכולת להתרכז בה, כרוכה בדרך כלל ברצון ובהשקעה של מאמץ מכוון. אמנם פעמים שהיא נובעת מאליה, כאשר אדם צריך לדבר הנוגע בנפשו או שהוא מעצמו מלא תחושת התפעלות והוא ממילא מרוכז בתפילה ומכוון אל נושאיה ומילותיה. אולם בדרך כלל אם אדם לא יאמץ את עצמו להתרכז - הוא יאבד את הקשר. כוונת התפילה שנדרשת מאדם איננה הארה הנובעת מפעם לפעם מלמעלה, אלא המאמץ המכוון בעבודה קשה מלמטה, מהמקום שהוא נמצא בו. יתר על כן, לגבי כוונת התפילה אין די להתאמץ, אלא צריך להתאמץ "בכל כחו" דווקא, לפנות עצמו מכל עניין אחר באמת, ולהשקיע את כל נפשו עד הקצה כדי להידבק במה שמעבר לאותו קצה.
וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁהִיא בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן. כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה.
וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁהִיא בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן. יש עבודת ה' שאדם עובד באמצעות כספו, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה. נתינת הצדקה, בגופו ובממונו היא עבודה קשה, עבודת הנפש לתת מעצמו ומשלו.
וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ מִמִּלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר וְתַחְבּוּלּוֹתָיו לְקָרֵר נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּבְרִיאוּת גּוּפוֹ.
וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ מִמִּלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר וְתַחְבּוּלּוֹתָיו לְקָרֵר נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּבְרִיאוּת גּוּפוֹ. אדם שצריך להשכים לתפילה אינו שש להדיר שינה מעיניו ולהפקיר גופו לקור. הוא צריך ללמוד תורה ולעבוד את ה' באינטנסיביות ובמתח נפשי רב, וגם זה אינו מועיל לשלוות הנפש ולבריאות הגוף. את הטעמים הללו מנצל היצר הרע כדי לקרר את אהבת ה' הקיימת בלב האדם לעבודת ה', ובכל אלה נלחם כל אדם, בצורה זו או אחרת.
שֶׁלַּעֲמוֹד נֶגְדּוֹ וּלְכָבְשׁוֹ קָרוֹב מְאֹד אֶל הָאָדָם כְּשֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁלְּנַצֵּחַ הַיֵּצֶר בְּכָל זֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה וְלַעֲשׂוֹת הֶפְכּוֹ מַמָּשׁ, קַל מְאֹד מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, ה' יִשְׁמְרֵנוּ. ו יִסּוּרֵי מִיתָה, ה' יִשְׁמְרֵנוּ, הָיָה מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲפִילּוּ לְפִי שָׁעָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.
ועם כל הקושי צריך לחשוב על כך שֶׁלַּעֲמוֹד נֶגְדּוֹ וּלְכָבְשׁוֹ קָרוֹב מְאֹד אֶל הָאָדָם כְּשֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁלְּנַצֵּחַ הַיֵּצֶר בְּכָל זֶה, ולא בלבד שלא לעשות כעצת היצר, אלא וְיוֹתֵר מִזֶּה וְלַעֲשׂוֹת הֶפְכּוֹ מַמָּשׁ, שכאשר מרגיש האדם עייף ומדוכא הוא צריך לא רק להתגבר ולעסוק בעבודה, אלא לעשות זאת דווקא ביתר מרץ ובזריזות יתרה. וכל זה הרי קַל מְאֹד מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, ה' יִשְׁמְרֵנוּ. והרי כפי שמוכיחה המציאות - יִסּוּרֵי מִיתָה, ה' יִשְׁמְרֵנוּ, הָיָה מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן ובלבד שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲפִילּוּ לְפִי שָׁעָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם. יש לו אפוא נכונות שאינה מותנית בשום חשבון למסור את נפשו למות על קידוש השם. למרות ההפסד, למרות האימה ולמרות הייסורים הקשים, יש לו כוח ואפשרות נפשית לעשות אפילו זאת, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ האפשרות להשתמש בכוח הזה גם לדברים אחרים, כגון לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן, לעשות את הדברים שהם רצונו של הקב''ה באהבה וברצון פנימי, כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, קיום המצוות ולימוד התורה הם דבקות שאין כמוה בקב''ה. ואם כדי שלא להיפרד מהקב"ה אפילו לפי שעה אדם מוכן למסור את נפשו למות, כל שכן שיש בו הכוח להתאמץ בתורה ובמצוות כדי להידבק בו בדבקות כזו.
דְּהַיְינוּ כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בַּעֲבוֹדָה זוֹ יִתְגַּלֶּה בָּהּ פְּנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים וְגִילּוּי רַב וְלֹא בְּהֶסְתֵּר כְּלָל.
דְּהַיְינוּ כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בַּעֲבוֹדָה זוֹ, של המצוות, יִתְגַּלֶּה בָּהּ פְּנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים וְגִילּוּי רַב וְלֹא בְּהֶסְתֵּר כְּלָל. שהרי זהו הרצון שבמצוות, פנימיות הרצון העליון ללא הסתר כלל.
וּכְשֶׁאֵין שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֲזַי אֵין דָּבָר נִפְרָד כְּלָל וּכְלָל לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וּכְשֶׁאֵין שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֲזַי אֵין דָּבָר נִפְרָד כְּלָל וּכְלָל לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. המצווה היא חתך דרך ההסתר של העולמות. מציאות העולמות בנויה דרגות דרגות, שהן הסתר אחר הסתר של המהות האלוקית. ההסתר כביכול מאפשר את קיום העולם (שפירושו ההעלם של האלוקי). והמערכת המורכבת של גילוי והסתר, של הסתר המתגלה בתוך הסתר, היא זו שבונה את המערכת הקיימת של העולמות ויוצרת את שיווי המשקל הדק של קיום העולם שלנו. אבל בתוך המערכת הזו, דרך כל דרגות ההסתר שבה, ישנו פתח אחד מפולש מקצה לקצה - והוא הפתח של המצווה. האדם התחתון לא בהכרח מרגיש את הגילוי האלוקי שבתוך המצווה, אבל באותה שעה אין הוא נמצא בתוך הסתר פנים.
וְלָזֹאת, תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְ הַחִיּוּנִית, וּלְבוּשֵׁיהֶן כּוּלָּן מְיוּחָדוֹת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
וְלָזֹאת, בשעה שיש גילוי של רצון ברצון, שפנימיות נפשו דבקה בפנימיות רצונו של הקב"ה — תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְגם נפשו הַחִיּוּנִית, שמכוחה הוא עושה את המצווה בעולם הזה, וּלְבוּשֵׁיהֶן שמהגוף, מחשבה, דיבור ומעשה, כּוּלָּן מְיוּחָדוֹת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק כג) . באותה שעה אין הסתר פנים בפני הרצון האלוקי. העיוותים מתיישרים, ההסתרים נעלמים, וההוויה הנפשית והגופנית של האדם נעשית שקופה בפני הווייתו הפנימית. באותה שעה נוצר ייחוד ואיחוד שלם בין האדם לקב"ה.
וְיִחוּד זֶה לְמַעְלָה הוּא נִצְחִי לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ וּרְצוֹנוֹ לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן.
וְיִחוּד זֶה לְמַעְלָה הוּא נִצְחִי לְעוֹלָם וָעֶד. הייחוד, המגע, בין האדם לקב"ה הוא זמני מבחינת האדם שלמטה, כל זמן שהוא עוסק במצווה. אמנם למעלה, מבחינתו של הקב''ה, אין הדבר כן. כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ וּרְצוֹנוֹ לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. המצווה היא רצונו של הקב"ה, וכמוהו עצמו היא למעלה מהזמן. ולפיכך גם האדם, כשהוא עושה מצווה בחפיפה מלאה ובהתייחדות שלמה עם הרצון האלוקי, קשור עם הנצח שלמעלה מהזמן. במצווה (לשון 'צוותא') נמצא האדם בצוותא עם הקב"ה, בכעין שרוול של נצח שנמשך מהאלוקי שמעבר לעולם, לזמן ולמקום, ועוטף את הוויית המצווה שבעולם ואת האדם שעושה אותה. מה שנראה מלמטה כהתרחשות זמנית חסרת חשיבות מיוחדת, נרשם למעלה בנצח שמעבר לזמן ולמקום. אכן היותו של עושה המצווה בחינת 'מרכבה' בעולם הזה נמשכת רק כל זמן שהוא עושה את המצווה, אבל המגע עם הנצח שלמעלה אינו רק ב'זמן' שמקיים את המצווה, כי המגע עם האין סוף הוא בעצמו מעבר לגבולות הזמן.
וְכֵן, גִּילּוּי רְצוֹנוֹ שֶׁבְּדִבּוּרוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה הוּא נִצְחִי. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם" "וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים כו'", ו "לֹא יַחֲלִיף וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים כו'".
וְכֵן, גם למטה בעולם שלנו, גִּילּוּי רְצוֹנוֹ שֶׁבְּדִבּוּרוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה - הוּא נִצְחִי. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם" (ישעיה מ,ח), וכמו שאומרים בתפילה "וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים כו'", ובפיוט ("יגדל") "לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים כו'". שהרי אם דבר ה' היה אמירה שיש לה גבול של זמן, היה בה גם שינוי במשך הזמן, ובזמן אחר היא הייתה יכולה להיות אמירה אחרת. אמנם כפי שהוסבר במקומות אחרים בספר זה, המאמר האלוקי הוא כשלעצמו נצחי. עשרת הדיברות אינם אמירה חד פעמית שאמר ה' בזמן מסוים, אלא התגלות מתמשכת, בכל רגע ורגע שבמציאות. המשמעות של "קול גדול ולא יסף" (דברים ה,יט) היא כמו שמבאר התרגום שם, "ולא פסק" - שהקול הזה של מתן תורה אינו נפסק, שהוא הולך ונמשך כל הזמן, ללא שינוי, ללא גבולות של זמן ומקום.
אֶלָּא שֶׁלְּמַטָּה הוּא תַּחַת הַזְּמַן, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה לְבַדָּהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ בַּתּוֹרָה אוֹ בַּמִּצְוָה.
אֶלָּא שֶׁלְּמַטָּה הוּא תַּחַת הַזְּמַן, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה לְבַדָּהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ בַּתּוֹרָה אוֹ בַּמִּצְוָה. למעלה, במקום שמקור הנפש דבק בתורה, המגע הוא נצחי וללא גבולות. אבל בעולם הזה, הנמצא בתוך הזמן, שכפוף ונתון לשינויי הזמן, נתון גם היחס שבמצווה למגבלות הזמן. כאשר אדם עוסק בתורה ובמצוות הוא נמצא בעצם בשתי מציאויות שונות. חלק אחד של הווייתו נמצא בתוך הגבולות של זמן ומקום, ולכן הוא עוסק במצווה בזמן מוגבל, משעה זו עד שעה זו. ובחלק אחר של הווייתו הוא מתאחד עם הנצח, באופן שאין כל הבדל בין זמן זה לזמן אחר, באופן שמושג הזמן מפסיק להיות משמעותי. הכפילות הזו יוצרת לכאורה סתירה. האדם יוצר מגע עם הנצח מבלי שהדבר נותן לו עצמו את הנצחיות. ואכן, האדם בעולם הזה כבול למסגרות הזמן והמקום ואין הוא יכול להיות גם בנצח, אבל התורה או המצווה שהוא עשה אינן תלויות בגבולות הזמן והמקום. המצווה ממשיכה להתקיים גם אם עושה המצווה יעשה דברים אחרים, היא נשארת בתחום הנצח ואינה משתנה גם כאשר האדם שעשה אותה משתנה. במובן זה, כל מצווה, קטנה או גדולה, היא רגע של מגע עם האין סוף, ואת זה שווים גם החיים עצמם. ומכאן נובע הכוח של מסירות הנפש, למסור את כל החיים, את עצם החיים, בשביל כל מצווה.
כִּי אַחַר כָּךְ, אִם עוֹסֵק בְּדָבָר אַחֵר - נִפְרָד מֵהַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה.
כִּי אַחַר כָּךְ, אִם עוֹסֵק בְּדָבָר אַחֵר - נִפְרָד מֵהַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה. למעלה בשורש הראשון אין כל משמעות לזמן, והייחוד עם הקב"ה הוא אכן נצחי. אמנם למטה בעולם הזה, שבו הנשמה נתונה בגוף הכפוף לזמן, הוא עלול ברגע האחר להיפרד מהדבקות בקב"ה ולהיות שייך לדברים אחרים.
וְהַיְינוּ, כְּשֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים לְגַמְרֵי שֶׁאֵין בָּהֶם צוֹרֶךְ כְּלָל לַעֲבוֹדַת ה'.
וְהַיְינוּ, כְּשֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים לְגַמְרֵי שֶׁאֵין בָּהֶם צוֹרֶךְ כְּלָל לַעֲבוֹדַת ה'. הייחוד העליון שבמצווה אינו ניתק ברגע שהאדם מפסיק לעסוק באותה מצווה, אלא דווקא כאשר הוא עוסק בדברים בטלים לגמרי. שום אדם אינו יכול לעסוק בתורה ובמצוות במשך עשרים וארבע שעות ביום. יש שעות שהוא ישן בהן ויש שעות שבהן הוא אוכל או עוסק בכל שאר צרכיו בעולם הזה. ואולם כל זמן שהוא עושה את שהוא חייב לעשות, גם אם אינו עוסק אז בתורה או במצווה מסוימת, הייחוד איננו פוסק. הוא אינו מתגבר, אבל הוא ממשיך להתקיים מלמעלה, וגם מלמטה האדם אינו מנותק. בתלמוד (מנחות צט,ב) נאמר, שאפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית - גם אז קיים מצוות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א,ח). ולא בלבד שהאדם קיים מצוות תלמוד תורה כהלכתה, הוא גם קיים "והגית בו יומם ולילה". אמנם, דברים אלה אמורים בתנאי שמשעה ששנה פרקו שחרית ועד ששנה פרקו ערבית עסק רק בדברים שהם חיוניים לחייו. אבל אם היו בהם דברים בטלים לגמרי, ואין מדובר בעבירות אלא רק בדברים שאין בהם צורך וקשר לה' ולתורתו אפילו בדרך עקיפה, באותה שעה נפרד הייחוד העליון למטה.
וְאַף עַל פִּי כֵן, כְּשֶׁחוֹזֵר וְשָׁב לַעֲבוֹדַת ה' אַחַר כָּךְ, לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה, וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵה' עַל שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק אָז בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק. ה' יִסְלַח לוֹ.
וְאַף עַל פִּי כֵן, כְּשֶׁחוֹזֵר וְשָׁב לַעֲבוֹדַת ה' אַחַר כָּךְ, לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה, וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵה' עַל שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק אָז בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק. או בכלל, כאשר אפשר היה לו להגיע למעלה עליונה יותר ולא הגיע אליה - ה' יִסְלַח לוֹ. הוא אמנם יצא ועסק בדברים אחרים שאין להם קשר לה' ולתורתו, אבל כל זמן שלא עבר עבירה, שלא פגם, אלא רק הפריד את המגע של הייחוד העליון ה' יסלח לו.
כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב - לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ .
כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב - לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ (יומא פו,א) . שהרי האדם לא עבר על "לא תעשה", הוא לא קלקל, אלא רק יכול היה לעשות יותר טוב ולא עשה. וכיוון שלא פגם שום דבר הוא גם לא צריך לתקן שום דבר, ואם שב - אין צורך ביותר מזה, ומייד נמחל לו וחוזר לייחוד העליון.
וְלָזֶה תִּקְּנוּ בִּרְכַּת "סְלַח לָנוּ", שָׁלֹש פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, עַל עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם נִיצּוֹל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם.
וְלָזֶה תִּקְּנוּ בִּרְכַּת "סְלַח לָנוּ", שבתפילת שמונה עשרה, שָׁלֹש פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, בשחרית מנחה וערבית. ויש מקום לשאול, האם כל כך הרבה אדם חוטא בין תפילה לתפילה שצריך בכל פעם לשוב ולבקש: "סלח לנו"? אלא עַל עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם נִיצּוֹל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם. עוון ביטול תורה הוא עוון שאי אפשר להינצל ממנו לגמרי. העיסוק בתורה אינו תלוי בזמן, במקום או בתנאים מסוימים. בכל זמן ובכל מצב אדם חייב בדרך כלשהי לעסוק בתורה, וכמעט שאין אדם שיכול למלא את הדרישה הזו בשלמותה, בכל יום ובכל רגע של הווייתו. ולכן חייב אדם לבקש בכל יום, שלוש פעמים בכל יום: "סלח לנו".
וּכְמוֹ הַתָּמִיד שֶׁהָיָה מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה.
הדברים אמורים לא רק במצוות תלמוד תורה אלא גם בכיוצא בה, מצוות כמו אהבת ה' ויראת ה', שאף להן אין זמן מוגבל וכל זמן הוא זמנן. ובכל עת שאדם ניתק מהן הוא יוצא מהייחוד האלוקי, ועל זה הוא צריך לבקש סליחה גם שלוש פעמים בכל יום, וּכְמוֹ קרבן הַתָּמִיד שֶׁהָיָה מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה. קרבן התמיד, של שחר ושל בין הערביים, הוא קרבן עולה שהיה מכפר עבור כלל ישראל על מצוות עשה שלא נעשו, או שנעשו שלא באופן שצריכות היו להיעשות.
וְאֵין זֶה 'אֶחֱטָא וְאָשׁוּב'.
וְאֵין זֶה 'אֶחֱטָא וְאָשׁוּב'. הרעיון של בקשת סליחה תדירה וקבועה מראש דומה לכאורה לאומר: 'אחטא ואשוב', שעליו אמרו במשנה (יומא שם), שאין מספיקים בידו לעשות תשובה.
אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא מַמָּשׁ הוּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּשׁוּבָה - וּלְכָךְ חוֹטֵא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר .
שכן עניין האומר 'אחטא ואשוב' שאין מספיקין בידו וכו' אינו אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא מַמָּשׁ הוּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּשׁוּבָה - וּלְכָךְ חוֹטֵא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (אגרת התשובה פרק יא) . 'אחטא ואשוב' אין פירושו הידיעה שיש תשובה בעולם. אדם אינו חייב לשכוח לגמרי את מושג התשובה כדי שיוכל בבוא הזמן לשוב בתשובה. 'אחטא ואשוב' אמור באדם שיכול היה להתגבר על יצרו, שהיה יכול בדרך כלשהי לצאת מהמבוך, ואף על פי כן הוא חוטא, משום שהוא חושב שיוכל לעשות תשובה לאחר מכן. במקרה זה - אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כלומר, כאשר התשובה היא חלק מהמכניזם של העבירה, כאשר העבירה נעשית משום כך קלה יותר, אז התשובה נעשית עבורו קשה יותר.
אמנם, כאשר אדם מתבטל מלימוד התורה, הוא כרגיל אינו עושה זאת ביודעין ובמחשבה תחילה, אלא באקראי, משום שיש בטלים אחרים כנגדו ומשום שיש דברים אחרים הטורדים את דעתו. זו עבירה מן הסוג שאנשים נכשלים בה לא משום שהם חושבים או מתכננים את הדבר, אלא משום שטבע האדם (לבד מיחידי סגולה) מועד להיכשל בדברים האלה. עליהם אפשר לבקש "סלח לנו" גם שלוש פעמים ביום - וה' יסלח.
וּבָזֶה יוּבָן לָמָּה צִוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה לַדּוֹר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ. וַהֲלֹא הִבְטִיחַ לָהֶם " פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' "?
וּבָזֶה יוּבָן לָמָּה צִוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה לַדּוֹר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, ועניינה של קריאת שמע הוא לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ. ולכאורה, לשם מה זקוקים היו לכוח של מסירות נפש, וַהֲלֹא הִבְטִיחַ לָהֶם: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ "? (דברים יא,כה).
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁקִּיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ תָּלוּי בָּזֶה שֶׁיִּזְכּוֹר תָּמִיד עִנְיַן מְסִירַת נַפְשׁוֹ לה' עַל יִחוּדוֹ, שֶׁיִּהְיֶה קָבוּעַ בְּלִבּוֹ תָּמִיד מַמָּשׁ, יוֹמָם וָלַיְלָה, לֹא יָמִישׁ מִזִּכְרוֹנוֹ. כִּי בָּזֶה יוּכַל לַעֲמוֹד נֶגֶד יִצְרוֹ לְנַצְּחוֹ תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁקִּיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ תָּלוּי בָּזֶה שֶׁיִּזְכּוֹר תָּמִיד עִנְיַן מְסִירַת נַפְשׁוֹ לה' עַל יִחוּדוֹ, שֶׁיִּהְיֶה קָבוּעַ בְּלִבּוֹ תָּמִיד מַמָּשׁ, יוֹמָם וָלַיְלָה, לֹא יָמִישׁ מִזִּכְרוֹנוֹ. כִּי בָּזֶה יוּכַל לַעֲמוֹד נֶגֶד יִצְרוֹ לְנַצְּחוֹ תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. גם הדור שנכנסו לארץ היו צריכים את הכוח של מסירות נפש, לא לצורך המלחמה שבחוץ, אלא לצורך המלחמה היום יומית שבפנים. משום שהנכונות והיכולת הנפשית למסור את עצמם על קידוש השם היא הבסיס לכל מה שבא אחר כך בדרך החיים, ב'ארץ' שהם באים אליה (ולכן היה הציווי לדור שנכנסו לארץ דווקא, ולא לדור המדבר). מי שמוכן למסור את נפשו בפועל על קידוש השם וזוכר את הדבר "קבוע בליבו תמיד ממש יומם ולילה" יכול לעשות בכוח מסירות הנפש גם מצוות אחרות, גם בחלקים קטנים ושונים ובחייו הרגילים והיום יומיים.
פרק זה סיכם את סדרת הפרקים (מפרק יח ואילך) שעסקה באהבה המסותרת ובסוד כוחה, כוח מסירות הנפש הנמצא בכוח בכל אדם מישראל. מסירות הנפש הזו היא מאגר הכוח הגדול שממנו מנסה הספר הזה שוב ושוב לשאוב כדי ליצור את דמותו של הבינוני. הכוח הזה, ששורשו באהבה המסותרת, קשור במהות הנפש האלוקית. זוהי אהבתה וביטויה של הנפש האלוקית שהיא חלק אלו־ה ממעל ממש, הנמצאת בכל איש ישראל בין שהוא קדוש עליון ובין שהוא יהודי פשוט שבפשוטים. והיכולת להתגבר ולחיות בפועל כיהודי תלויה בזה שהאדם יזכור את כוחו זה המוסתר בתוכו - למסור את נפשו גם למות על קידוש השם, על עצם היותו יהודי, על עצם החיבור והאחדות באלוקי. כוח מסירות הנפש הזה בצורתו הדרמטית הינו המנוף והמכשיר למסירות הנפש האחרת, הפחות דרמטית אבל הנפוצה הרבה יותר, כאשר צריך האדם להתגבר על יצריו בכל הדרגות ובכל הצירופים. כאשר יצרו של אדם תוקף אותו, בין ב'סור מרע' ובין ב'עשה טוב', תעמוד בפני האדם "קבוע בליבו... יומם ולילה" הידיעה הברורה שהוא מסוגל אף למסור את נפשו למות ובלבד שלא להינתק אפילו לשעה קלה - ומאותה שעה העולם נעשה אחר, ושום דבר אינו עוד בלתי אפשרי.