חזור
לקוטי אמרים
פרק כדוְזֶה לְעוּמַּת זֶה, הֵן שְׁסַ"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה דְּאוֹרַיְיתָא וְכָל אִיסּוּרֵי דְּרַבָּנָן, מֵאַחַר שֶׁהֵן נֶגֶד רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ.
וְזֶה לְעוּמַּת זֶה, כלל הוא שכנגד כל עניין שבקדושה יש לעומתו, בדומה לו והפך ממנו בקליפה. הֵן שְׁסַ"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה דְּאוֹרַיְיתָא (מן התורה) וְכָל אִיסּוּרֵי דְּרַבָּנָן, מֵאַחַר שֶׁהֵן נֶגֶד רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. מצוות עשה הן כאמור גילוי הרצון העליון הפנימי ביותר, מה באמת רוצה הקב"ה שיהיה וייעשה. ו"זה לעומת זה", מצוות לא תעשה הן גילוי של מה שלא רוצה הקב"ה שייעשה, אף על פי שבמסגרת העולם שלנו נותן הקב"ה לבני אדם את חופש הבחירה, לעשות או לא לעשות.
וְהֶפְכָם מַמָּשׁ.
וְהֶפְכָם מַמָּשׁ. מצוות לא תעשה לא רק שאינן רצונו של הקב''ה, אלא הן ההפך מרצונו, שהרי הוא חפץ שלא יעשו הדברים האלה.
הֵם נִפְרָדִים מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַפֵּירוּד מַמָּשׁ, כְּמוֹ הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפָּה הַנִּקְרֵאת עֲבוֹדָה זָרָה וֵאלֹהִים אֲחֵרִים, מֵחֲמַת הֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
הֵם נִפְרָדִים מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַפֵּירוּד מַמָּשׁ, כְּמוֹ הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפָּה הַנִּקְרֵאת עֲבוֹדָה זָרָה וֵאלֹהִים אֲחֵרִים, מֵחֲמַת הֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק כב) . כל עבירה, בין מן התורה ובין מדברי חכמים, היא במהותה עבודה זרה, פולחן והתמכרות למשהו זר, אחר, שאינו הקב''ה. בשעה שאדם עובר כל עבירה שהיא, הוא מתנתק מרצונו של הקב"ה, מכל החיים, הטובה והקדושה. אין תחום ביניים, מקום ניטרלי, שאינו מחובר ואינו מנותק; או שהוא קשור ומאוחד עם הקב"ה, או שאינו קשור אליו. כל נקודה בחיים חייבת להשתייך או לצד הקדושה או לצד הקליפה, וביניהם אין כל רווח. ומאחר שאותה נקודה שייכת לצד הקליפה, הרי היא כבר כוללת את המוטיב של הבגידה, הזניחה והמרד. למרות שיש הבדלים בחומרתן של עבירות שונות, כפי שהן נמדדות בעונשים עליהן או בשיקולים הלכתיים שונים, בכל זאת יש צד שווה בכל העבירות בהיותן התנתקות מן האלוקי והידבקות בצד האחר. כל עבירה היא משום כך מעין עבודה זרה, כלומר יציאה גמורה מן התחום של הקדושה.
וְכֵן ג' לְבוּשֵׁי הַנֶּפֶשׁ שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה הַמְּלוּבָּשִׁים בְּשַׁסַ"ה לֹא תַעֲשֶׂה דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, וְכֵן מַהוּת הַנֶּפֶשׁ עַצְמָהּ הַמְּלוּבֶּשֶׁת בִּלְבוּשֶׁיהָ כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּסִטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה זוֹ הַנִּקְרֵאת עֲבוֹדָה זָרָה.
וְכֵן ג' (שלושת) לְבוּשֵׁי הַנֶּפֶשׁ שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה הַמְּלוּבָּשִׁים בְּשַׁסַ"ה לֹא תַעֲשֶׂה דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, וְכֵן מַהוּת הַנֶּפֶשׁ עַצְמָהּ הַמְּלוּבֶּשֶׁת בִּלְבוּשֶׁיהָ אלו. בשעה שאדם עובר עבירה, הרי אותו חלק של נפשו שהיה שותף למעשה, כוח המחשבה, כוח הדיבור וכוח המעשה, וכן הנפש עצמה המתלבשת ופועלת בלבושים הללו, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּסִטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה זוֹ הַנִּקְרֵאת עֲבוֹדָה זָרָה. אדם העושה מצווה, שהיא 'אברי דמלכא' (איברים של המלך), הקב"ה, כנזכר בפרק הקודם, נעשה בעצמו 'אברי דמלכא', בחינת איבר של המלך, כלומר מתאחד עם הקב"ה ונעשה חלק פנימי עצמי מעולם הקדושה. ולעומתו, אדם העובר עבירה נפרד מהאלוקי ומתקשר עם הסטרא אחרא, נעשה חלק מעולם הקליפה.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבְּטֵלִים וּטְפֵלִים אֵלֶיהָ, וּגְרוּעִים וּפְחוּתִים מִמֶּנָּה מְאֹד, כִּי הִיא אֵינָהּ מְלוּבֶּשֶׁת בְּגוּף חוֹמְרִי.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבְּטֵלִים וּטְפֵלִים אֵלֶיהָ, אדם זה בטל אל הקליפה, שהרי הוא משמש רק כלי ומכשיר כדי להגשים אותה. וּגְרוּעִים וּפְחוּתִים מִמֶּנָּה מְאֹד, כִּי הִיא אֵינָהּ מְלוּבֶּשֶׁת בְּגוּף חוֹמְרִי. הקליפה היא הוויה מופשטת, כמו אופציה של רע, שכשלעצמה אינה יוצרת דברים בתוך המציאות. רק כאשר האדם נדבק בה, הוא נותן לה גוף חומרי וממשי ויוצר עבורה מציאות ממשית של רע בפועל. ולכן, כשאדם דבק בקליפה, הוא נעשה אף גרוע ופחות ממנה.
וְ יוֹדַעַת אֶת רִבּוֹנָהּ וְאֵינָהּ מוֹרֶדֶת בּוֹ לִפְעוֹל פְּעוּלָּתָהּ בְּמִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים שֶׁלָּהּ שֶׁלֹּא בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא חַס וְשָׁלוֹם.
וְטעם נוסף מדוע האדם שעובר עבירה גרוע ופחות מהקליפה, כיוון שהקליפה על כל פנים יוֹדַעַת אֶת רִבּוֹנָהּ וְאֵינָהּ מוֹרֶדֶת בּוֹ לִפְעוֹל פְּעוּלָּתָהּ בְּמִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים שֶׁלָּהּ שֶׁלֹּא בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא חַס וְשָׁלוֹם. כל כוחות הרע, האימה והמשחית, המוות והעבודה זרה, אינם פועלים בסופו של דבר בשם עצמם, אלא רק ממלאים את תפקידם. התפקיד אמנם אינו נאה ואינו נעים, אבל הוא חלק מהמבנה של העולם, ומבצעיו נמנים גם הם בין משרתיו של הקב"ה, וכפי שכתוב: "ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם" (איוב א,ו). ואולם כאשר מתחבר האדם אל כוחות הרע משתנה המצב. אדם העושה רע אינו פועל בשליחותו של הקב"ה, אלא הוא בוחר לעשות, מה שהוא נגד הקב"ה. לאדם הרי יש גם אפשרות אחרת, ואם הוא מוכר את עצמו לקליפה הוא גרוע גם ממנה, שהרי היא ממלאת תפקיד והוא אינו ממלא תפקיד.
וּכְמַאֲמַר בִּלְעָם: "לֹא אוּכַל לַעֲבוֹר אֶת פִּי ה' " .
וּכְמַאֲמַר בִּלְעָם: "לֹא אוּכַל לַעֲבוֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה " (במדבר כב,יח) . בלעם, השייך לעומק הקליפה, נביא הקליפה שכנגד משה רבינו, גם הוא יודע שבסופו של דבר אין הוא אלא שליח, וכי מקור השליחות הוא בקב''ה, ולו עצמו אין כוח כלל לא בקללות ולא בברכות.
וְאַף שֶׁנִּקְרָא עֲבוֹדָה זָרָה, הָא קָרוּ לֵיהּ אֱלָהָא דֶּאֱלָהַיָּא
וְאַף שֶׁנִּקְרָא הקליפה עֲבוֹדָה זָרָה, שהרי היא לכאורה מכריזה על עצמה כעל אלהות, רשות בפני עצמה, הָא קָרוּ לֵיהּ אֱלָהָא דֶּאֱלָהַיָּא (הם קוראים לו, לקב"ה, אלוהי האלוהים. מנחות קי,א). כלומר שהעבודה הזרה עצמה מכירה בקב"ה שהוא הכוח העליון, האל על כל האלהים, המקור של כולם.
וְאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲבוֹר כְּלָל עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי יוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים שֶׁהוּא חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם. שֶׁיּוֹנְקִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים דַּאֲחוֹרַיִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הַמַּקִּיף עֲלֵיהֶם.
וְאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲבוֹר כְּלָל עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, אף כי הם מעמידים פנים כאילו הם מקור הכוח והעוצמה. כִּי יוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים שֶׁהוּא חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם. רק שיניקת החיות שלהם אינה מבחינת פנימיות הרצון העליון, אלא שֶׁיּוֹנְקִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים דַּאֲחוֹרַיִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הַמַּקִּיף עֲלֵיהֶם. שהרי אין הם מבטאים את הרצייה האלוקית הפנימית, כמבואר לעיל, אלא את האילוצים והמסגרות ההכרחיות ('אחוריים') של הוויית העולם. ואחוריים של אחוריים, אפשר לומר שלא רק שאין רואים אלוקות, אלא שאף אין יודעים שם שאין רואים אלוקות. ומזה משתלשל שלא רק שאין עובדים לאלוקים, אלא עובדים עבודה זרה ומתנגדים לאלוקות.
אֶלָּא שֶׁיְּנִיקָתָם וְחַיּוּתָם שֶׁבְּתוֹכָם הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹכָם לְהַחְשִׁיב עַצְמָן אֱלֹהוּת.
אֶלָּא שֶׁיְּנִיקָתָם וְחַיּוּתָם שֶׁבְּתוֹכָם הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹכָם לְהַחְשִׁיב עַצְמָן אֱלֹהוּת. במקום שהיניקה היא מבחינת הפנים, במקום שהאור מרובה, ישנה הרגשה גלויה של תלות. וכשאין האור מרובה, כאשר הכוח השופע הוא עקיף, מבחינת אחוריים דאחוריים, יכולה להיווצר תחושה שהיא היא 'גלות השכינה', שאין הוא מרגיש עוד את השכינה המחיה אותו, והוא מרגיש את עצמו כבעל קיום עצמאי.
וַהֲרֵי זוֹ כְּפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ.
וַהֲרֵי זוֹ כְּפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ. בשורשה של העבודה הזרה ישנה אמנם ההודאה בתלות שב"אלוהי האלוהים", אך אין זו אלא הודאה עקיפה בקיומו, המניחה גם קיום של הוויות אחרות. תפיסה כזו אינה כפירה במציאותו, אבל היא כפירה באחדותו, שכן אחדותו פירושה שאין עוד מלבדו, ותפיסה זו מניחה מכל מקום את האפשרות של קיום הוויה עצמאית נוספת, היכולה לפעול בנפרד ומשיקולים עצמאיים משלה.
אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אֵינָן כּוֹפְרִים וְכִחֲשׁוּ בַּה' לְגַמְרֵי וְלוֹמַר "לֹא הוּא" , אֶלָּא דְּקָרוּ לֵיהּ אֱלָהָא דֶּאֱלָהַיָּא , דְּהַיְינוּ חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹרֵד עֲלֵיהֶם מֵרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלָכֵן אֵינָן עוֹבְרִין רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ לְעוֹלָם.
אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אֵינָן כּוֹפְרִים וְכִחֲשׁוּ בַּה' לְגַמְרֵי וְלוֹמַר "לֹא הוּא" (על פי ירמיה ה,יב) , שכביכול איננו קיים, אֶלָּא דְּקָרוּ לֵיהּ אֱלָהָא דֶּאֱלָהַיָּא (שקוראים לו אלוהי האלוהים) , דְּהַיְינוּ חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹרֵד עֲלֵיהֶם מֵרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלָכֵן אֵינָן עוֹבְרִין רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ לְעוֹלָם. הקליפה, ואפילו עבודה זרה, לעולם אינה יכולה להיות נגד ה' בתכלית. יש לה תחושה של 'ישות', היא מרגישה את עצמה, אבל בדרך כלשהי היא יודעת שיש לה גבולות. היא אינה יודעת להגדיר את הגבולות, אבל בעצם מודעותה לגבולות הווייתה היא מודעת למציאות ה' אי שם, והיא אינה יכולה לפעול ביודעין ובמישרין נגדו.
וְאִם כֵּן, הָאָדָם הָעוֹבֵר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא גָּרוּעַ וּפָחוּת הַרְבֵּה מְאֹד מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה הַנִּקְרֵאת עֲבוֹדָה זָרָה וֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וְהוּא בְּתַכְלִית הַפֵּירוּד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ שֶׁל הקב"ה יוֹתֵר מִמֶּנָּה, וּכְאִלּוּ כּוֹפֵר בְּאַחְדּוּתוֹ יוֹתֵר מִמֶּנָּה חַס וְשָׁלוֹם.
וְאִם כֵּן, מכיוון שהקליפה והעבודה זרה בעצמן ובשורשן כפופות ובטלות לרצונו של הקב"ה, הרי הָאָדָם הָעוֹבֵר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא גָּרוּעַ וּפָחוּת הַרְבֵּה מְאֹד מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה הַנִּקְרֵאת עֲבוֹדָה זָרָה וֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וְהוּא בְּתַכְלִית הַפֵּירוּד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ שֶׁל הקב"ה יוֹתֵר מִמֶּנָּה, וּכְאִלּוּ כּוֹפֵר בְּאַחְדּוּתוֹ יוֹתֵר מִמֶּנָּה חַס וְשָׁלוֹם. כאשר אדם עובר עבירה, ואין זה משנה איזו עבירה, הוא עובר על רצונו של הקב"ה, מורד נגד הרצון העליון שמהווה את כל המציאות. הקליפה והעבודה זרה המודה ב'אלהא דאלהיא', היא תפיסה שאיננה כופרת בהכרח בקיומו של הקב"ה, ואף לא בעצם היותו כביכול המנהיג העליון. זו התפיסה (המוטעית) שהקב"ה איננו מנהיג את העולם ישירות אלא נמצא למעלה, בהתייחסות אל הכוחות הכלליים הפועלים בעולם, ואין הוא מעורב ישירות בפרטי כל מה שקורה למטה. ומשום כך, כפירתו של האדם היא עמוקה מתפיסת הכפירה של העבודה זרה. העבודה זרה כביכול כופרת בתפיסה ש"אין עוד מלבדו", אבל האדם שעובר עבירה כופר ומורד בו עצמו.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ב סוֹף פֶּרֶק ד', שֶׁהָרַע שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַחוֹמְרִי הוּא שִׁמְרֵי הַקְּלִיפּוֹת הַגַּסּוֹת
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ב סוֹף פֶּרֶק ד', שֶׁהָרַע שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַחוֹמְרִי הוּא שִׁמְרֵי הַקְּלִיפּוֹת הַגַּסּוֹת שאין גסות גדול מהם. הרע שעושה האדם בעולם הזה הוא השמרים, התמצית התחתונה והעכורה ביותר של הרע.
וְהוּא תַּכְלִית הַבֵּירוּר וכו'
וְהוּא תַּכְלִית הַבֵּירוּר וכו'. שכיוון שהקדושה שבו נסתרת כל כך, הרי היא נקודת התכלית של הבירורים, הדרגה הנמוכה ביותר והקשה ביותר שעדיין אפשר לברר אותה.
וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה, קָשִׁים וְרָעִים וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ וכו'.
וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה, שבו קיים ופועל האדם, קָשִׁים וְרָעִים וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ וכו'. העולם הזה, החומרי, הוא הנמוך שבכל העולמות. זהו העולם שהאור האלוקי מוסתר בו עד כדי כך שאפשר שלא ייראה כלל, עד כדי כך שאפשר בו להינתק מהרצון העליון ולעשות רע גמור שלמטה מהקליפה בעצמה. החיידק של הכולרה שייך ל"משלחת מלאכי רעים", הוא שליח של מלאך המוות, הוא קטלני, אבל הוא אינו רע עצמי, הוא חלק ממערכת והוא קשור בעקיפין אל הרצון העליון. למטה מזה יכול להיות רק האדם, שעובר על הרצון העליון מתוך בחירה ואינו קשור עוד אל הרצון העליון. ולכן העולם הזה, שאפשר שתהיה בו בחירה כזו, הוא הרע שבכל העולמות, עולם הבנוי כך שההסתר מכסה את הגילוי, שהרע נראה כאילו הוא גובר על הטוב, וכאילו הרשעים מנצחים, והחשכה הולכת וכבדה. הדבר הטוב היחיד שאפשר לומר עליו הוא שהוא בנוי כך שעדיין הוא ניתן לתיקון.
אין זו תפיסת עולם האומרת שעולמנו הוא הטוב שבגדר האפשר, אלא תפיסה קרובה יותר לזו האומרת שעולמנו הוא הגרוע שבכל העולמות. יש פה רק התוספת שעולמנו הוא הגרוע שבכל העולמות שאפשר להיות להם תיקון. העולם שלנו עומד באיזון עדין על קצהו האחרון של הרע שיש ממנו אפשרות של עלייה. לו היה מעט יותר רע - כבר היה זה עולם ללא תקווה, זה היה עולם שהוא בעצמו גיהינום. אומרים שהיהדות היא אופטימית, והיא אכן אופטימית, אלא שצריך להבין את האופטימיות שלה על הרקע הזה. אין זה שהעולם הוא כולו טוב ויפה. להיפך, העולם הוא כולו שחור ורע - אלא שיש לעולם תיקון, יש לו תקווה - וזוהי אופטימיות אמיתית.
מכאן, לאחר עיסוק נרחב באחדות ה' האמיתית (בפרקים כ-כד), בגילוייה ובהסתריה, חוזר אדמו"ר הזקן אל הנושא שדיבר בו בפרקים יח-יט - האהבה המסותרת. כפי שהוסבר, אהבה זו היא אהבת ה' שהיא אהבת הנפש האלוקית שבנפש כל יהודי: אהבה שהיא כל חייה ומאווייה של הנפש האלוקית, שהיא חלק מהותי ובלתי נפרד מהאחדות האלוקית ממש, ושלכן היא תמסור נפשה על קיום וביטוי האחדות הזו, ובשום אופן, גם לא במחיר כלותה לגמרי, לא תפריד עצמה ממנו.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל עַל פָּסוּק : "כִּי תִשְׂטֶה אִשְְׁתּוֹ", אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה וכו'
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (סוטה ג,א), עַל פָּסוּק (במדבר ה,יב) : "כִּי תִשְׂטֶה אִשְְׁתּוֹ", ש אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה וכו' אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. המילה "תשטה" כתובה בשי''ן (שמאלית), ואפשר להבינה גם מלשון שטות (בשי"ן ימנית).
דַּאֲפִילּוּ אִשָּׁה הַמְּנָאֶפֶת, שֶׁדַּעְתָּהּ קַלָּה, הָיְתָה מוֹשֶׁלֶת בְּרוּחַ תַּאֲוָתָהּ לוּלֵי רוּחַ שְׁטוּת שֶׁבָּהּ הַמְּכַסֶּה וּמַסְתִּיר וּמַעֲלִים אֶת הָאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּנַפְשָׁהּ הָאֱלֹהִית, לְדָבְקָה בֶּאֱמוּנַת ה' וְיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ וְלֹא לִיפָּרֵד חַס וְשָׁלוֹם מֵאַחְדּוּתוֹ, אֲפִילּוּ נוֹטְלִים אֶת נַפְשָׁהּ מִמֶּנָּה לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם
דַּאֲפִילּוּ אִשָּׁה הַמְּנָאֶפֶת, שֶׁדַּעְתָּהּ קַלָּה, הָיְתָה מוֹשֶׁלֶת בְּרוּחַ תַּאֲוָתָהּ לוּלֵי רוּחַ שְׁטוּת שֶׁבָּהּ הַמְּכַסֶּה וּמַסְתִּיר וּמַעֲלִים אֶת הָאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּנַפְשָׁהּ הָאֱלֹהִית, לְדָבְקָה בֶּאֱמוּנַת ה' וְיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ וְלֹא לִיפָּרֵד חַס וְשָׁלוֹם מֵאַחְדּוּתוֹ, אֲפִילּוּ נוֹטְלִים אֶת נַפְשָׁהּ מִמֶּנָּה לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם. אפילו אישה כזו, אילו העמידו אותה בפני הניסיון לעבוד עבודה זרה, הייתה עושה כפי שעשו רבים ומוסרת את נפשה למות ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה. מפורסם היה שבפוגרומים בימי הביניים השליכו עצמם לשרפה על קידוש השם גם אנשים ונשים משולי החברה היהודית, יחד עם כל הקהל הקדוש.
וַאֲפִילּוּ בְּהִשְׁתַּחֲוָאָה לְבַדָּהּ בְּלִי שׁוּם אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל.
וַאֲפִילּוּ בְּהִשְׁתַּחֲוָאָה לְבַדָּהּ בְּלִי שׁוּם אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל. יהודים בכל הדורות מסרו את נפשם לא רק על עיקרי האמונה, אלא אפילו כדי שלא לעשות מעשים חיצוניים לגמרי. מבחינת היהדות הרי כל הטקסים של המרת דת אינם תופסים, ואף על פי כן, כדי שלא לעבור טקס כזה או אחר, שהוא חסר משמעות לגביה, הייתה גם אישה קלה שבקלות מוכנה למסור נפשה למות. זו אינה תאוריה, עשו זאת רבים בכל הזמנים. אנשים ונשים שהיו בחייהם פושעים ושפלים, ולכאורה הטקס לא היה צריך להפריע להם, והנה התברר שהעניין כה חשוב להם, עד שהיו מוכנים למות עבור זה.
וְכָל שֶׁכֵּן לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר וְתַאֲוַת הַנִּיאוּף, שֶׁהֵם יִסּוּרִים קַלִּים מִמִּיתָה, ה' יִשְׁמְרֵנוּ.
וְכָל שֶׁכֵּן לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר וְתַאֲוַת הַנִּיאוּף, שֶׁהֵם יִסּוּרִים קַלִּים מִמִּיתָה, ה' יִשְׁמְרֵנוּ. שהרי בוודאי קל יותר לכבוש את היצר מאשר למות במיתות משונות.
וְהַהֶפְרֵשׁ שֶׁאֶצְלָהּ בֵּין אִיסּוּר נִיאוּף לְאִיסּוּר הִשְׁתַּחֲוָאָה לַעֲבוֹדָה זָרָה הוּא גַּם כֵּן רוּחַ שְׁטוּת דִּקְלִיפָּה הַמַּלְבֶּשֶׁת לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
ובכל זאת, למרות שלגבי איסור אחד אשה המנאפת מוכנה למסור את הנפש, לגבי איסור אחר היא אינה יכולה אפילו לכבוש את היצר. וְהַהֶפְרֵשׁ שֶׁאֶצְלָהּ בֵּין אִיסּוּר נִיאוּף לְאִיסּוּר הִשְׁתַּחֲוָאָה לַעֲבוֹדָה זָרָה הוּא גַּם כֵּן רוּחַ שְׁטוּת דִּקְלִיפָּה הַמַּלְבֶּשֶׁת לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית. למרות שהניאוף הוא סתירה כנגד האחדות האלוקית בדיוק כמו עבודה זרה, ישנה רוח שטות שאומרת לאדם: 'זה לא אותו הדבר'. רוח השטות משכנעת אותו שבדבר הזה אין הוא כורת את עצמו ממקור הקדושה, שעדיין הוא שייך, ואף על פי שהוא עובר כל עבירה שבעולם, עדיין הוא נשאר ביסודו יהודי נאמן. ואולם אדם יכול לדמות לעצמו כל מיני דברי הבאי, הוא יכול לדמות לעצמו שהוא קומקום או ברווז ולשכנע את עצמו שהוא אכן כזה, בדיוק כפי שהוא משכנע את עצמו שהוא יהודי טוב למרות שהוא מורד וכופר ברצון האלוקי.
עַד בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ וְלֹא עַד בִּכְלָל, מִפְּנֵי אוֹר ה' הַמְּלוּבָּשׁ בְּחָכְמָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
רוח השטות יכולה להלביש את הנפש ולהסתיר את רצונה וכוחה הפנימיים, אולם רק עַד בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ וְלֹא עַד בִּכְלָל, כלומר לא את דרגת החכמה שבה, מִפְּנֵי אוֹר ה' הַמְּלוּבָּשׁ בְּחָכְמָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק יט) . יש נקודה בנפש, נקודה אחת, שבה יש זהות בין האדם ואלוקים. בנקודת המגע הזו אין כל חציצה, אין כל לבוש המסתיר את הנפש אל מול אור ה'. ולכן ברגע שיש פגיעה בנקודה הזו, חלה כעין התפוצצות. בניין השקרים מתמוטט, לבוש אחר לבוש נעלם, והאדם עומד בעירום אל מול ברירה אחת בלבד: החיים והטוב אל מול המוות והרע, להיות קשור במקור החיים או לנתק עצמו מהחיים. אין מקום לפשרה, לוויכוח, לסנטימנטים ולחשבונות. אנשים שהגיעו לנקודה זו עשו דברים שעמדו בניגוד לכל חשבון, לא חשבון של כדאיות ואף לא חשבון הנפש. בניגוד לכל העקרונות שהנחו אותם כל חייהם, בלא חשבון הנפש ובלא חשבון של כדאיות, מתוך נקודה זו בלבד, הם הלכו ביודעין לקראת דברים שהיו גיהינום שבגיהינום. כפי שנאמר, ההגדרה של האדם מישראל היא, שיש בנפשו, בגלוי או בסתר, נקודה של קשר לא ינותק אל חיי החיים, אל האין סוף. וכל אחד מישראל, יהא מי שיהא, אם ייגע בנקודה זו - יהפוך להיות אדם אחר שלא היה קודם לכן, אדם שהוא חלק אלו־ה בפועל ממש.
אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֲפִילּוּ עֲבֵירָה קַלָּה, הֲרֵי הָעוֹבְרָהּ עוֹבֵר עַל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא בְּתַכְלִית הַפֵּירוּד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, יוֹתֵר מִסִּטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה הַנִּקְרֵאת אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ.
אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, כלומר כאשר דנים בדברים לאמיתם, לא כפי שהם נדמים בעיני החוטא, שרוח השטות שבו גורמת לו להניח שמעשהו אינו חמור כל כך, אֲפִילּוּ עֲבֵירָה קַלָּה, הֲרֵי הָעוֹבְרָהּ עוֹבֵר עַל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא בְּתַכְלִית הַפֵּירוּד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, יוֹתֵר מִסִּטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה הַנִּקְרֵאת אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ. כפי שנאמר, האדם שעובר עבירה גרוע אפילו מהקליפה עצמה, שהרי הקליפה בשורשה היא חלק מהמבנה הגדול של המציאות, ואילו האדם שעובר עבירה אינו עוד חלק אלא סתירה למציאות הקדושה. במערכת הגדולה יש מלאכים ושרפים וחיות הקודש, ויש בה שדים ומזיקים וכל נגעי בני אדם. אלה כשלעצמם, כל זמן שהאדם מניח אותם, הם אינם אלא השומרים על המסגרת שבה נמצאים החיים. הם אינם רע בפועל, אלא איום בלבד. כמשל בלבד, השוטר שעומד בפינה אינו מעניינו של האיש הישר. הוא אמנם שוטר, אך מציאותו לגבי אדם שאינו עובר על החוק היא כמציאותו של כל אדם אחר ברחוב. אבל, כאשר אדם עובר עבירה, הופך השוטר להיות מכשיר לעונשים ונושא של אימה ורדיפה.
וְיוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים הַנִּשְׁפָּעִים מִמֶּנָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵם בְּהֵמוֹת טְמֵאוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת טְמֵאִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.
וְיוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים הַנִּשְׁפָּעִים מִמֶּנָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵם בְּהֵמוֹת טְמֵאוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת טְמֵאִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. גם התולעת הטמאה אינה טמאה כמו האדם שעובר עבירה. כל זמן שאין אוכלים את התולעת היא אינה רעה, וגם אינה עושה רע, וגם אם מישהו אוכל אותה, היא אינה אשמה. החזיר הוא בעל חי כפי שרצה וברא הקב"ה, אבל האדם שאוכל חזיר כבר איננו ברצונו של הקב"ה, הוא הרבה למטה ממנו.
וּכְמַאֲמַר: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ .
וּכְמַאֲמַר: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ (סנהדרין לח,א) . בתלמוד שם נשאלת השאלה: מפני מה נברא האדם בסוף כל מעשה בראשית, בערב שבת? ומשיבים, שאם יתגאה יאמרו לו: "יתוש קדמך". כפשוטו, כוונת המאמר היא לקדימה בזמן, שמבחינה היסטורית היתוש הוא 'מיוחס' יותר מהאדם. יתרונו של האדם, שאין הוא תלוי בסדר הבריאה, מותנה בכך שהוא עושה את רצון בוראו, אולם כאשר הוא חוטא ומאבד את היתרון המיוחד הזה - אז הוא יצור ככל היצורים, ולמטה אף מהיתוש אשר קדם לו בסדר הבריאה. להלן יעמוד אדמו"ר הזקן על משמעות פנימית יותר - "יתוש קדמך" אינו רק קדימה בזמן, אלא יתרון במהות שיש אפילו לקליפת היתוש על הרע שעלול האדם לעשות.
פֵּירוּשׁ, דְּאַף יַתּוּשׁ שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא. שֶׁהִיא קְלִיפָּה הַיּוֹתֵר תַּחְתּוֹנָה וּרְחוֹקָה מִבְּחִינַת הַקְּדוּשָּׁה הַמַּשְׁפַּעַת בְּתַכְלִית הָרִיחוּק.
פֵּירוּשׁ, דְּאַף יַתּוּשׁ שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא.
קוֹדֶמֶת לָאִישׁ הַחוֹטֵא, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת וִירִידַת הַחַיּוּת מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא.
'קליפת יתוש', הנמוכה שבגדר האפשר, אף היא קוֹדֶמֶת לָאִישׁ הַחוֹטֵא, ולא רק בבחינת הזמן, אלא גם בבחינת המעלה. בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת וִירִידַת הַחַיּוּת מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא. אף ה'יתוש' גבוה מהאיש החוטא. היתוש הוא ברייה שפלה, הוא עושה דברים שפלים, אבל אין הוא מורד בקב"ה. שהרי כפי שנאמר, היתוש הוא חלק מהמערכת, ואילו האיש החוטא אינו חלק הכרחי מהמערכת. האיש החוטא הוא רק אפשרות הקיימת במערכת, והאפשרות נתונה ביד הרצון והבחירה החופשית של האדם. אם הוא חוטא הוא עושה זאת לא כממלא תפקיד שמוטל עליו, אלא כמתנדב, מתוך רצייה ובחירה, וזוהי כבר מרידה במלכות האלוקית.
וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲפִילּוּ חַיּוֹת רָעוֹת, שֶׁכּוּלָּם אֵינָם מְשַׁנִּים תַּפְקִידָם, וּפְקוּדָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שָׁמְרָה רוּחָם .
וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים והאסורים באכילה, וַאֲפִילּוּ חַיּוֹת רָעוֹת, החיות הטורפות והמזיקות, שֶׁכּוּלָּם אֵינָם מְשַׁנִּים תַּפְקִידָם, וּפְקוּדָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שָׁמְרָה רוּחָם (על פי איוב י,יב) . הנמר אינו רע. הוא אמנם משמש למטרה של רע כשהוא הורג ומזיק, אבל מבחינתו הריהו ממלא את רצון הבורא ואינו משנה מהתפקיד שהוטל עליו.
וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי
וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי מזליה חזי (מגילה ג,א). בפרק הקודם הובאה דרשה זו, כמו בתלמוד, בנוגע לבני אדם. כאן מרחיב המחבר את הדברים גם לגבי בעלי חיים, שאף על פי שאינם רואים בשכלם - מזלם (שורשם הרוחני) רואה. הנמר שבעולם הזה אינו יודע שהוא ממלא שליחות, אין בו מספיק דעת לצורך זה, אבל לנמר שבעולם הזה יש מקור ושורש בעולם רוחני עליון, ובשורש הזה הוא אכן מודע לכך שהוא מבצע תפקידים ושליחויות עבור הקב"ה. לכן אין הוא יכול לפגוע באמת בקדושה, משום שהוא פועל בסופו של דבר מכוחה של הקדושה. אם הנמר פוגע ומזיק לאדם, הרי זה מפני שאותו אדם צריך היה להיפגע על ידי הנמר. הנמר הוא השליח, התליין, שמוטל עליו לבצע גזר דין בפלוני. הנמר אינו מודע, אבל הוא נדחף בתהליך הנסיבות למצב כזה, שתמיד הוא עושה את רצון ה'.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ" . וּכְפֵירוּשׁ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, שֶׁאֵין חַיָּה רָעָה מוֹשֶׁלֶת בָּאָדָם אֶלָּא אִם כֵּן נִדְמֶה לָהּ כִּבְהֵמָה .
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט,ב) . ולכאורה אמורות היו חיות הארץ לפחד מהאדם, ומדוע בכל זאת מפעם לפעם הן תוקפות בני אדם? אלא, וּכְפֵירוּשׁ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, שֶׁאֵין חַיָּה רָעָה מוֹשֶׁלֶת בָּאָדָם אֶלָּא אִם כֵּן נִדְמֶה לָהּ כִּבְהֵמָה (סנהדרין לח,ב) . החיה באמת לא תפגע באדם, אבל היא עלולה לפגוע באדם כאשר היא אינה מכירה בו שהוא אדם. כאשר אדם עושה את רצונו של הקב"ה, כאשר הוא חושב את מחשבתו ואומר את דבריו - הוא נדמה אז לקב"ה ("אדמה לעליון", ו"בצלם אלוקים"), והבריאה יראה מפניו. אבל כאשר האדם מכניס את עצמו להיות חלק מהזואולוגיה הוא נכנס גם תחת החוקים של הזואולוגיה, ש"מאן דאלים גבר", ולכן החיות הרעות פוגעות בו. החיה הרי אינה מבחינה באדם כפי שאנו מבחינים בו, היא אינה יכולה לדעת שפלוני יש לו תואר דוקטור והיא לא קראה עליו בעיתון. היא מתבוננת בו לפי דרכה, והוא נדמה לה כאחד הקופים, ולכן היא טורפת אותו ואינה חוששת.
וְהַצַּדִּיקִים שֶׁאֵין צֶלֶם אֱלֹהִים מִסְתַּלֵּק מֵעַל פְּנֵיהֶם, כָּל חַיּוֹת רָעוֹת אִתְכַּפְיָין קַמַּיְיהוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר גַּבֵּי דָּנִיֵּאל בְּגוֹב אֲרָיוֹת.
וְהַצַּדִּיקִים שֶׁאֵין צֶלֶם אֱלֹהִים מִסְתַּלֵּק מֵעַל פְּנֵיהֶם, שעל פניהם ניכרת מהות אחרת, שאינה שייכת לכלל הבריאה, הרי כָּל חַיּוֹת רָעוֹת אִתְכַּפְיָין קַמַּיְיהוּ (נכנעות בפניהם). כאשר אדם נבדל ואינו חלק מהמערכת שהחיות מתייחסות אליה - הוא גם אינו נושא לטרף בשבילן. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (חלק א קצא,א) גַּבֵּי (לגבי, לעניין) דָּנִיֵּאל בְּגוֹב אֲרָיוֹת. כדי לשמור את דניאל בגוב האריות לא היה צורך לשלוח מלאך מיוחד שיסגור את פי האריות. די היה באישיותו של דניאל, שניכר היה עליו דיוקן האדם שנברא בצלם, כדי שהאריות לא יפגעו בו. אין זה משום שהחיות מבינות ומשכילות בדבר, אלא משום ששורשן יודע שזה אינו חלק מהשליחות שלהן, ששליחותן היא בדברים אחרים ובמקומות אחרים.
וְאִם כֵּן, הַחוֹטֵא וְעוֹבֵר רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ אֲפִילּוּ בַּעֲבֵירָה קַלָּה. בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה - הוּא בְּתַכְלִית הָרִיחוּק מִקְּדוּשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא יִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר מִכָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים הַמּוּשְׁפָּעִים מִסִּטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפַּת עֲבוֹדָה זָרָה.
הוסבר אפוא שכוח הרע, בין במופשט ובין כהוויה מוחשית, אינו אלא ממלא תפקיד, שאולי אינו סימפטי, אבל הוא רצון ה'. וְאִם כֵּן, הַחוֹטֵא וְעוֹבֵר רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ אֲפִילּוּ בַּעֲבֵירָה קַלָּה. ההדגשה היא שאין הבדל בין עבירה קלה לעבירה חמורה, שכן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה - הוּא בְּתַכְלִית הָרִיחוּק מִקְּדוּשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא יִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר מִכָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים הַמּוּשְׁפָּעִים מִסִּטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפַּת עֲבוֹדָה זָרָה. העבירה היא ההתנתקות מהקדושה העליונה, והיא פגיעה באחדותו של הקב"ה, שאין עוד מלבדו. כל עבירה היא עבודה זרה, היא אקט של מרד, שאדם מסיר מעל עצמו את עול מלכות שמיים ומנתק את עצמו ממקור החיים והקדושה. וכפי שנאמר, מבחינה זו אין הבדל בין מרד גדול למרד קטן, בין בגידה קלה לבגידה חמורה. כלפי עצם עניין הבגידה כבר אין זה חשוב מה היה המעשה.
וּמַה שֶּׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שְׁאָר עֲבֵירוֹת, וְגַם 'יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג'.
ומעיר המחבר: וּמַה שֶּׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שְׁאָר עֲבֵירוֹת, וְגַם 'יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג'. נאמר, שבעצם אין עבירה גדולה ועבירה קטנה. ואם כן מדוע פיקוח נפש דוחה את השבת, עד שיש לחלל את השבת, וכן לעשות שאר עבירות, כדי להציל את הנפש? ומדוע בכל זאת יש הבדל בין עבירות, שלגבי עבירות מסוימות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - הדין הוא שייהרג ואל יעבור, בעוד לגבי שאר העבירות הדין הוא שיעבור ואל ייהרג?
הַיְינוּ כְּפֵירוּשׁ חֲכָמֵינוּ זַ"ל: אָמְרָה תּוֹרָה, חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמוֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה
הַיְינוּ כְּפֵירוּשׁ חֲכָמֵינוּ זַ"ל: אָמְרָה תּוֹרָה, חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמוֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה (שבת קנא,ב ויומא פה,ב). פיקוח נפש דוחה שבת לא משום שחילול השבת חמור פחות, אלא משום שהשבת עצמה יוצאת כביכול נשכרת. אין כאן שיקול של מצווה לעומת מצווה, אלא שיקול של רווח והפסד באותה המצווה עצמה. אם אדם ימות משום שלא חיללו עליו שבת אחת, הוא לא יוכל עוד לקיים שבתות הרבה. קדושתה של שבת אחת לא נתחללה על ידו, אבל שבתות רבות לא יזכו מעתה להתקדש על ידו.
וְלֹא מִשּׁוּם קַלּוּת הָעֲבֵירוֹת וְחוּמְרָן.
וְלֹא מִשּׁוּם קַלּוּת הָעֲבֵירוֹת וְחוּמְרָן. הטעם שעל עבירות מסוימות עוברים ולא נהרגים ועל אחרות נהרגים ולא עוברים אינו משום שאלה עבירות קלות ואלה עבירות חמורות; אין דירוג אובייקטיבי של חומרת העבירות, אלא שיקולים שונים שפעמים מצדיקים עבירה מסוימת לצורך מסוים ופעמים לא. ומכל מקום, אין השיקולים הללו קשורים כלל במהות העבירה, שכשלעצמה הרי היא חמורה כעבודה זרה ממש.
[תֵּדַע שֶׁהֲרֵי שַׁבָּת חֲמוּרָה וּשְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה לְעִנְיַן שְׁחִיטַת מוּמָר לְדָבָר אֶחָד, בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ב',
[תֵּדַע שֶׁהֲרֵי שַׁבָּת חֲמוּרָה וּשְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה לְעִנְיַן שְׁחִיטַת מוּמָר לְדָבָר אֶחָד, בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ב', ההלכה היא שהמומר שחיטתו פסולה כשחיטת גוי. ואולם מי שהיה מומר לעבירה אחת, כלומר שלגבי אותה עבירה בלבד אינו נוהג כיהודי, אין שחיטתו פסולה, אלא אם כן הייתה עבירה זו חילול שבת בפרהסיה או עבודה זרה. לגבי עבירות אלו, גם אם הוא שומר את כל שאר המצוות - דינו כמומר לכל התורה, ששחיטתו פסולה ממש כשחיטת גוי.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמוּמָר לְגִילּוּי עֲרָיוֹת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמוּמָר לְגִילּוּי עֲרָיוֹת. מי שעובר על דיני עריות עובר עבירה חמורה שהיא ב"ייהרג ואל יעבור", ואף על פי כן אין בעבירה זו בלבד כדי לפסול את שחיטתו, כמומר על כל התורה.
וַאֲפִילּוּ הָכִי, פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת וְלֹא גִּילּוּי עֲרָיוֹת. אֶלָּא דִּגְזֵירַת הַכָּתוּב הוּא ]
וַאֲפִילּוּ הָכִי, שחילול שבת חמור לעניין שחיטת מומר יותר מגילוי עריות, הרי פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת וְלֹא גִּילּוּי עֲרָיוֹת. מוכח אפוא שאין דירוג אחיד היכול להעריך מהי עבירה חמורה יותר ומהי עבירה חמורה פחות. שהרי לעניין הגדרתו של אדם כ'מומר', כיוצא מכלל ישראל, כבוגד בקשר עם הקב"ה, חמורה השבת כעבודה זרה ממש - יותר מגילוי עריות. ובעניין אחר חמור יותר גילוי עריות, שהשבת יש לה היתר לצורך פיקוח נפש, ואילו גילוי עריות אין לו היתר אפילו משום פיקוח נפש. ולפיכך מובן שאין הדבר תלוי בקלות העבירה או בחומרתה, אֶלָּא דִּגְזֵירַת הַכָּתוּב הוּא שפיקוח נפש אינו דוחה גילוי עריות, אך לא משום שהיא עבירה חמורה יותר מן האחרות ]. מה שרצונו לומר הוא שמבחינה עקרונית אין שום הבדל בין העבירות. כל עבירה היא כמו מוות רוחני, ויהודי צריך להרגיש זאת, שהוא הולך למות בעבירה זו. וזה שפיקוח נפש דוחה את העבירות, אין זה משום שהעבירה פחות חמורה - זו מיתה וזו מיתה - אלא משום סיבה אחרת, וכפי שהסביר.
אֶלָּא שֶׁלְּאַחַר מַעֲשֵׂה הַחֵטְא.
אֶלָּא שֶׁלְּאַחַר מַעֲשֵׂה הַחֵטְא. ההבדל שקיים בכל זאת בין עבירות קלות לעבירות חמורות ניכר בזמן שלאחר מעשה החטא. לפני החטא, כאשר אדם עומד לעבור עבירה הוא עומד בפני הברירה - הוא בעד הקב"ה או נגד הקב"ה? אם הוא נגד - הוא מורד במלכות, ובאותה שעה אין זה משנה אם זו מרידה גדולה או מרידה קטנה.
להבדיל, יש מצבים, כמו בשעת מלחמה, שאנשים נהרגים על דברים של מה בכך. אדם לא ציית לסיסמה, אדם הפר פקודה, ועל זה הוא נורה ונהרג, ואין זה משנה כלל אם הייתה לו סיבה או לא הייתה לו. אין מי שיקשיב לו באותה שעה ואין זה מעניין איש. יש מצבים שאווירת הדין מתוחה כל כך עד שאין כל מרחב של גמישות, אין מקום להתחשב בין 'לא' גדול ו'לא' קטן, בין אדם זה לאדם אחר. כל אחד חייב להיות במלוא הערנות ולשאת במלוא האחריות, כיוון שכל סטייה מן המערכת תמוטט אותה כולה. המערכת במצב זה היא בעצמה בית הדין, לדון ולהעניש. ואולם אם לא פגעו באדם בשעת המעשה, הרי שלאחר מעשה, משנגמרה המלחמה, הוא יועמד לדין, ואז רשאי הוא לטעון טענותיו, ובית הדין יצדיק או ירשיע אותו לפי הנסיבות. במובן זה, כשאדם עומד לעבור עבירה, כאשר הוא בעיצומו של הקרב, "ולאום מלאום יאמץ", הוא עומד בעצם בפני שאלה אחת בלבד: האם הוא בעד או נגד? האם הוא שייך לקדושה או לקליפה? אין תחום ביניים, אין תירוצים של נסיבות מקלות וכיוצא בזה. ואולם לאחר מעשה יש מקום לחלק בין העבירות:
אִם הִיא מֵעֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית מֵתָה לְגַמְרֵי וְנִכְרֶתֶת מִשָּׁרְשָׁהּ בֵּאלֹהִים חַיִּים, רַק שֶׁנִּפְגָּם קְצָת דְּבֵקוּתָהּ וַאֲחִיזָתָהּ בְּשָׁרְשָׁהּ בְּחֵטְא זֶה.
אִם הִיא מֵעֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית מֵתָה לְגַמְרֵי וְנִכְרֶתֶת מִשָּׁרְשָׁהּ בֵּאלֹהִים חַיִּים, רַק שֶׁנִּפְגָּם קְצָת דְּבֵקוּתָהּ וַאֲחִיזָתָהּ בְּשָׁרְשָׁהּ בְּחֵטְא זֶה. כפי שנאמר, כל עבירה שאדם עושה מנתקת את הקשר בינו ובין הקב"ה. יש עבירות חמורות שעונשן כרת ומיתה בידי שמיים, שהעובר עליהן גורם לניתוק שלם של הקשר הזה. ויש עבירות אחרות החותכות רק חלק מהקשר. באגרת התשובה (פרק ה) מובא משל המיוסד על הכתוב: "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב,ט. וכעין זה בספר קהלת יב,ו: "עד אשר לא ירתק חבל הכסף"). ישנו חבל הקושר, כחבל הטבור, את חייו של האדם אל הקדושה העליונה, וחבל זה שזור משש מאות ושלושה עשר נימים - תרי"ג מצוות. כאשר אדם עובר עבירה אחת הוא חותך נימה אחת, כאשר הוא עובר כמה עבירות הוא חותך חלק גדול יותר מהחבל הזה, וכאשר הוא עובר עבירה שהוא חייב עליה כרת הוא מנתק את החבל כולו וכורת עצמו מן החיים. 'כרת' פירושו שאדם נכרת ממקור החיים, מחבל הכסף הממשיך את הקדושה והחיים מלמעלה למטה. ולכן לגבי מהות הפגם והדרך לתיקונו, יש הבדל ניכר בין עבירה לעבירה - חשוב לדעת אילו נימים נקרעו ואילו יש לקשור מחדש, חשוב לדעת אם הקשר רק פגום או שמא כבר נותק לחלוטין.
נאמר שלאחר מעשה החטא יש מקום לחלק בין העבירות. יש עבירות שעונשן כרת ומיתה בידי שמיים, שבהן הנפש נכרתת לגמרי משורשה האלוקי, ויש עבירות שבהן הקשר אל השורש רק נפגם באופן כלשהו. בהגהה להלן מוסיף המחבר מדוע חשוב לדעת זאת לאחר החטא. לכאורה, מה שהיה היה, העבירה כבר נעשתה, ואין זה משנה מה וכמה היה הפגם? ותשובתו בהגהה היא שהחילוק בין העבירות אינו רק באופן הפגם, אלא גם באופן תיקונו ומירוקו. והתיקון והעלייה מן הפגם היא בוודאי עניינו של כל מי שרוצה לתקן ולשוב מן העבירות שעשה.
(וּלְפִי עֵרֶךְ וְחִלּוּקֵי בְּחִינַת הַפְּגָם בַּנֶּפֶשׁ.
(וּלְפִי עֵרֶךְ וְחִלּוּקֵי בְּחִינַת הַפְּגָם בַּנֶּפֶשׁ. כל עבירה עושה פגם בנפש. וכפי שכל מצווה מכוונת כנגד אחד מאברי הגוף והנפש כך כל עבירה פוגמת באותו איבר וחלק הנפש המיוחד לה.
וּבְשָׁרְשָׁהּ בָּעֶלְיוֹנִים.
וּבְשָׁרְשָׁהּ בָּעֶלְיוֹנִים. החטא אינו פוגם רק בנפש שבגוף, הוא פוגם גם בשורשה של הנפש שבעולמות עליונים. החטא הוא שינוי בתוך מערכת העולמות מלמעלה מעלה עד למטה מטה, ומהותו ותוקפו תלויים בטיבה של העבירה.
כָּךְ הֵם חִלּוּקֵי בְּחִינוֹת הַמֵּירוּק וְהָעוֹנֶשׁ בַּגֵּיהִנֹּם אוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְכָלל עָוֹן וְחֵטְא עוֹנֶשׁ מְיוּחָד לְמָרֵק וּלְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ וְהַפְּגָם.
כָּךְ הֵם חִלּוּקֵי בְּחִינוֹת הַמֵּירוּק וְהָעוֹנֶשׁ בַּגֵּיהִנֹּם אוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְכָלל עָוֹן וְחֵטְא עוֹנֶשׁ מְיוּחָד לְמָרֵק וּלְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ וְהַפְּגָם. כשם שמחלות הגוף פוגמות כל אחת באופן אחר, וכשם שרפואת כל אחת מיוחדת לה (אף שיש רפואות המתאימות באופן כללי לכמה חוליים), כך בחוליי הנפש בחטאה - אין תיקונה מעבירה אחת כתיקונה ומירוקה מעבירה אחרת.
וְכֵן בְּחַיָּיבֵי מִיתָה וְכָרֵת - אֵין פּוֹגְמִין כּוּלָּם בְּשָׁוֶה).
וְכֵן בְּחַיָּיבֵי מִיתָה וְכָרֵת - אֵין פּוֹגְמִין כּוּלָּם בְּשָׁוֶה). כפי שנאמר באגרת התשובה (פרק ד ועוד), גם בעבירות של כרת אין הניתוק חל מייד ובפועל, שאם לא כן היה האדם מת בפועל באותו רגע ממש. למעשה יש שהות זמן מסוים שאדם ממשיך לחיות (שנשאר בו עדיין הרשימו מנפש האלוקית, ועל ידי זה יכול לחיות עד חמישים או שישים שנה. אגרת התשובה שם). ולכן למרות שכולם חייבים לכאורה חיוב אחד, יש למעשה הבדלים באופן ובדרגה, עד היכן וכיצד. יש עבירות הפוגמות בשורש אחד ויש עבירות הפוגמות בשורש אחר, ואפילו הכריתה וההתנתקות אינם באותו אופן. האיש שעבר עבירה, שפגע בנפשו, שלכלך והמאיס אותה, ואפילו ניתק אותה ממקור החיים שלה - עדיין הוא יכול לחזור ולהידבק בקב''ה. ככל שהירידה היא לאין ערוך - עדיין יכולה הנפש לחזור באותן הדרכים וליצור מחדש את המגע שאבד. כל עוד חי האדם הוא יכול לחזור ולחדש את הקשר עם אלוקים חיים.
הֲרֵי גַּם נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ, וְכֵן גּוּפוֹ - חוֹזְרִים וְעוֹלִים מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה זוֹ. וּמִתְקָרְבִים לִקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הַמְּלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם הַמַּאֲמִינָה בה' אֶחָד.
כאשר אדם עושה תשובה ויוצא מהסיבוך של העבירה הֲרֵי גַּם נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית הַמְּלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ, שהיא כנפש כל יצורי עולם המחיה את הגוף ופועלת בתוכו. וְכֵן גּוּפוֹ - חוֹזְרִים וְעוֹלִים מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה זוֹ. באותה שעה שאדם עושה את העבירה הוא נמצא בתוך הקליפה, הוא מבטא את הקליפה והוא מעביר חיות לכוחות הרע. אך לאחר מעשה, כאשר הוא מנתק את עצמו מהעבירה, וכל שכן אם עשה תשובה שלמה, חוזרים נפשו החיונית וגופו וּמִתְקָרְבִים לִקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הַמְּלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם הַמַּאֲמִינָה בה' אֶחָד. את המהלך הזה יש לראות במרחב של ארבעה ממדים. בשעת העבירה, בנקודה מסוימת של זמן במרחב, הוא מנותק לגמרי, הוא חלק מהסטרא אחרא. נקודה זו נשארת ככתם בתוך הווייתו של האדם ובתוך הווייתו של העולם. בנקודה אחרת, ברגע הבא, הוא חוזר לאיתנו הראשון, חוזר אל צד החיים, ולפי עניינו הוא יכול להיות אדם הגון וישר ואפילו אדם קדוש.
וְגַם בִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיְתָה בְּאָמְנָה אִתּוֹ יִתְבָּרַךְ.
וְגַם בִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיְתָה בְּאָמְנָה אִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. הנפש האלוקית היא נקודה אחת בתוכו של אדם שלעולם לא תסטה. זו הנקודה שבה מצוי הקב"ה בתוכו של כל אדם, במה שהוא עושה ולאן שהוא הולך, ואפילו בשעת החטא אין הוא יכול להסיר את הנקודה האחת הזו שבה שרוי הקב''ה.
רַק שֶׁהָיְתָה בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ תּוֹךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַמַּחֲטִיאָה אֶת הַגּוּף וּמוֹרִידָתוֹ עִמָּהּ בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל.
רַק שֶׁהָיְתָה בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ תּוֹךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַמַּחֲטִיאָה אֶת הַגּוּף וּמוֹרִידָתוֹ עִמָּהּ בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל. אי אפשר לומר שרק חלק מהווייתו של האדם עושה מצווה או עושה עבירה. הנפש האלוקית היא חלק מהאדם, וכאשר האדם חוטא היא מוכרחה כביכול להשתתף איתו בעבירה, ולכן אפילו אותו גרעין שבנפש המאמין בה' אחד נגרר בעל כורחו יחד עם חלקי הנפש האחרים. בגלות, בהסתר, במצב של עילפון, של מעין חוסר תודעה, הוא יורד עם הנפש הבהמית, עם הגוף לעמקי שאול.
לְמַטָּה מַטָּה תַּחַת טוּמְאַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפַּת עֲבוֹדָה זָרָה ה' יִשְׁמְרֵנוּ.
לְמַטָּה מַטָּה תַּחַת טוּמְאַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפַּת עֲבוֹדָה זָרָה ה' יִשְׁמְרֵנוּ. כפי שנאמר, כוחות הרע כשלעצמם, ואפילו עבודה זרה, אינם גרועים כמו האדם שעובר עבירה. שהרי אפילו קליפת עבודה זרה יודעת שהיא אינה מהות לעצמה. היא יודעת שיש 'אלהא דאלהיא' (אלוהים של אלוהים), ולכן לעולם אינה מגיעה לכך שהיא מורדת בקב"ה. אך האיש החוטא, המורד בקב"ה, איננו רק מצטרף אל הרע, הוא אף מרע את הרע. הוא יורד עוד למטה מעמקי הטומאה בעצמה.
וְאֵין לְךָ גָּלוּת גָּדוֹל מִזֶּה 'מֵאִגְּרָא רָמָה וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל דְּשֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר נַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא מֵחָכְמָה עִילָּאָה, וְהוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד וכו', וְהוּא כִּמְשַׁל הָאוֹחֵז בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וּמוֹרִידוֹ לְמַטָּה וְטוֹמֵן פָּנָיו בְּתוֹךְ בֵּית הַכִּסֵּא מָלֵא צוֹאָה שֶׁאֵין לְךָ עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה.
וְאֵין לְךָ גָּלוּת גָּדוֹל מִזֶּה 'מֵאִגְּרָא רָמָה לבירא עמיקתא' (מגג גבוה לבור עמוק. על פי חגיגה ה,ב), כלומר מקדושת הנפש האלוקית לעצמה לבור העמוק שלמטה מטה מהקליפה עצמה. וכיוון שבאותה שעה עצמה יש בתוכו נפש אלוקית, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (פרק ב) דְּשֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר נַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא מֵחָכְמָה עִילָּאָה, שהיא חכמתו של הקב"ה, וְהוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד וכו', ונמצא שבתוך הנפש האלוקית מתגלית חכמתו של הקב"ה, שבתוכה מתגלה אור אין סוף בעצמו. ובשעה שהאדם חוטא הוא לוקח גם את ניצוץ נשמתו שבו מתגלה אור אין סוף, שבו הוא מזדהה עם הקב"ה, ומוריד אותו עם הגוף ועם כל הווייתו אל תוך החטא. וְהוּא כִּמְשַׁל הָאוֹחֵז בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וּמוֹרִידוֹ לְמַטָּה וְטוֹמֵן פָּנָיו בְּתוֹךְ בֵּית הַכִּסֵּא מָלֵא צוֹאָה שֶׁאֵין לְךָ עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה. העבירה אינה רק עלבונו של האדם, היא גם עלבונו של הקב"ה. הנפש האלוקית אינה רק חלק מהעולם, ממשרתיו של הקב"ה ועושי רצונו, אלא היא המשך של הקב''ה בעצמו. וכשאדם עושה מה שעושה, הוא מושך כביכול את הקב"ה ומכריח גם אותו להשתתף בעבירה. העלבון, שלפי המבייש ולפי המתבייש, הוא לכן הגדול שבגדר האפשר.
אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה כֵּן לְפִי שָׁעָה.
אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה כֵּן לְפִי שָׁעָה. גם אם אינו עושה את הטקס הזה, להוריד את ראשו של המלך וכו', בהתמדה, אלא רק מפעם לפעם, כאשר גובר עליו יצרו, פעם ביום או פעם בחודש, אין זה מפחית מגודל העלבון. כיוון שהעלבון הוא גדול כל כך - שום דבר אינו יכול לתרץ, להסביר ולרכך. אין בזה מידה רבה ומידה מעטה, אין עבירה קלה ועבירה חמורה, אלא כל עבירה, בכל זמן בכל מידה ובכל מצב - היא ללא כל פשרה עלבון שאין גדול ממנו.
שֶׁהַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא נִקְרָאוֹת "קִיא צוֹאָה" כַּנּוֹדָע.
שֶׁהַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא נִקְרָאוֹת "קִיא צוֹאָה" כַּנּוֹדָע.
כפי שנאמר לעיל (פרק כ), שני הדיברות הראשונים "אנכי" ו"לא יהיה לך" הם כללות התורה, הם הציר שעליו סובבים החיים היהודיים כולם. כשם שכל מצוות עשה היא קיום של "אנכי ה' אלוקיך", של הייחוד בה' אחד, כך כל עבירה היא עבירה על "לא יהיה לך אלהים אחרים". בפרק זה תיאר אדמו"ר הזקן את הניתוק מה' אחד שבכל עבירה, ניתוק אשר כמוהו כעבודה זרה, מוריד את הגוף והנפש הבהמית ועימם את הנפש האלוקית והניצוץ האלוקי שבאדם למטה מטה, עד למטה מהקליפה וסטרא אחרא בעצמה. ואולם דווקא מכוחה של העמדה זו, שכל עבירה כמוה כעבודה זרה, אפשר שיהיה גילוי לאהבה המסותרת המצויה בתוכו של כל יהודי. ובהיגלותה של אהבה זו יש בכל יהודי די כוח לוותר לא רק על הנאה חולפת אחת, אלא על כל חיי העולם הזה ועל החיים בכלל. וכמו שאירע פעם אחר פעם כאשר יהודים באשר הם שם מסרו נפשם למות על קידוש השם, לא מהשכלה עמוקה ולא מרגש נעלה אלא מידיעה ברורה שאי אפשר להם להינתק מאלוקים חיים ומלך עולם.