וְעִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּבָן וִיבוֹאָר הֵיטֵב בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר: דְּאוֹרַיְיתָא וקב"ה כּוֹלָּא חַד . וּבַתִּיקוּנִים פֵּירְשׁוּ דִּרְמָ"ח פִּיקּוּדִין אִינוּן רְמָ"ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא

וְעִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, בפרקים הקודמים, שבאמת בטל דבר ה' וכל הנברא בו במקורו, ורק לעינינו נראה כאילו הוא יש ודבר בפני עצמו. יוּבָן וִיבוֹאָר הֵיטֵב בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר: דְּאוֹרַיְיתָא וקב"ה כּוֹלָּא חַד (שהתורה והקב"ה - הכול אחד) . וּבַתִּיקוּנִים (תיקוני זהר, תיקון ל) פֵּירְשׁוּ דִּרְמָ"ח פִּיקּוּדִין (מצוות) אִינוּן רְמָ"ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא (הם רמ"ח איברים של המלך), המלך העליון, הקב"ה.

לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי.

לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי. כל דבר המצוי בעולם קיים רק מכוח רצונו של הקב"ה, שאם לא כן הוא לא היה קיים, אבל יש דברים שאינם פנימיות הרצון וחפצו האמיתי. יש דברים רבים, רוב הדברים בעולם, שהם נגזרים מתוך מציאותם של דברים אחרים. בכל אלה אין כל מטרה פנימית וחפץ אמיתי לעצמו, אלא הם חלק מן המכלול של המציאות, של המסגרת ההכרחית כדי שתהיה ותפעל אותה הוויה פנימית המבטאת את מה שרוצה הקב"ה באמת. והנה, גילוי הרצון המבטא את פנימיות הרצון העליון, מה שבאמת רצה הקב"ה, הוא זה שמתגלה בתורה ובמצוות.

הַמְלוּבָּשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם.

הוא שורש ופנימיות הרצון הַמְלוּבָּשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם. המצוות הן כאמור רצונו של הקב"ה באמת, בפנימיות, מכל העולמות. ולכן המצוות הן הן הכוח הפנימי המחיה ומהווה את כל העולמות. דרך משל, ברצון לבניית בית יש פנימיות הרצון, בעצם היותו של בית זה, ויש דברים ומעשים רבים שאין לגביהם רצון כשלעצמם, אבל הם הכרחיים כדי שייבנה ויתקיים הבית: צריך להרוס מבנה קודם, צריך להכין חומרי בנייה, צריך לעשות תבנית ליציקה ופיגומים לבנייה וכיוצא באלה. כל הדברים והפעולות הללו נעשים מתוך רצון, אבל אין הם הכוונה והמטרה הפנימית. ישנו רצון ראשוני פנימי המלובש בכולם, שלמענו יוצקים, חופרים והורסים, והוא זה שמחיה ומקיים את המעשים ואת מבני העזר כולם. ואף הקב"ה רוצה כביכול לבנות פה בעולם הזה דבר, וזה הוא פנימיות רצונו, אך כדי שיוכל דבר זה להתהוות ולצאת לפועל בדרך הראויה, יש צורך בעולם שלם של הכנות ועזרים. פנימיות הרצון העליון הן המצוות, וכל השאר, בכל העולמות של מעלה ושל מטה, אינם אלא מכשירים וכלי עזר לקיומה של הכוונה הפנימית, שהיא כאמור המלובשת בהם להחיותם.

כִּי כָּל חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם, תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנִים כַּנּוֹדָע.

כִּי כָּל חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם, של כל העולמות, עליונים ותחתונים, תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנִים כַּנּוֹדָע. מצווה הנעשית בעולם הזה מצדיקה ומקיימת לא רק את ה'עולם הזה' שבו נעשתה, אלא גם את העולמות העליונים. שהרי בעולמות עליונים אין מצוות. העולמות העליונים הם רק מבני עזר הפועלים כביכול בצורה מכנית, כמכשירים בלבד, כדי לאפשר את קיומו של העולם התחתון. רק בעולם התחתון יש משמעות למעשה המצוות, משום שרק בו ישנה אפשרות שתהיה עבירה ושתהיה מצווה.

וְנִמְצָא שֶׁמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא לְבוּשׁ הַפְּנִימִי לִפְנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן.

וְנִמְצָא שֶׁמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא לְבוּשׁ הַפְּנִימִי לִפְנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן. כל העולמות הם כלי ביטוי, לבושים של הרצון האלוקי המצוי בתוכם, אבל מעשה המצווה שאדם עושה בעולם הזה הוא הלבוש והכלי הפנימי המאוחד באלוקי עצמו שבו באה לידי מיצוי הכוונה האלוקית שבבריאה.

שֶׁמִּמַּעֲשֶׂה זֶה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחַיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָמוֹת.

שֶׁמִּמַּעֲשֶׂה זֶה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחַיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָמוֹת. אדם העושה ומקיים מצווה בעולם הזה, מלביש באותה שעה את פנימיות הרצון העליון בתוך העולמות. באותה שעה מתבטא החפץ האלוקי הכי פנימי במצווה, באדם שעושה את המצווה, ובעולם שהמצווה נעשית בו.

וְלָכֵן נִקְרָאִים "אֵבָרֵי דְּמַלְכָּא" דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ שֶׁאֵבָרֵי גּוּף הָאָדָם הֵם לְבוּשׁ לְנַפְשׁוֹ. וּבְטֵלִים לְגַמְרֵי אֵלֶיהָ מִכֹּל וָכֹל.

וְלָכֵן נִקְרָאִים המצוות "אֵבָרֵי דְּמַלְכָּא" (איברי המלך). לאמור, שהמצוות הן דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ שֶׁאֵבָרֵי גּוּף הָאָדָם הֵם לְבוּשׁ לְנַפְשׁוֹ. גוף האדם הוא במובן מסוים לבוש לנפש. כל איבר בגוף הוא כלי ומכשיר מיוחד לכוח פרטי שבנפש: העין מלבישה לכוח הראייה, האוזן לכוח השמיעה, הרגל לכוח הילוך שבנפש וכו'. וּבְטֵלִים לְגַמְרֵי אֵלֶיהָ מִכֹּל וָכֹל. וזאת כמכשיר שאין לו רצון משלו, והוא משמש אך כלי לביטוי רצון המשתמש בו. ואף איברי הגוף אין להם 'ישות' לעצמם, אלא הם משמשים ובטלים מכול וכול לנפש הפועלת בהם.

כִּי מִיָּד שֶׁעוֹלֶה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם לִפְשׁוֹט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ הֵן נִשְׁמָעוֹת לִרְצוֹנוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי שׁוּם צִוּוּי וַאֲמִירָה לָהֶן וּבְלִי שׁוּם שְׁהִיָּיה כְּלָל, אֶלָּא כְּרֶגַע מַמָּשׁ כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ.

והראיה לזה, כפי שרואים כִּי מִיָּד שֶׁעוֹלֶה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם לִפְשׁוֹט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ הֵן נִשְׁמָעוֹת לִרְצוֹנוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי שׁוּם צִוּוּי וַאֲמִירָה לָהֶן וּבְלִי שׁוּם שְׁהִיָּיה כְּלָל, אֶלָּא כְּרֶגַע מַמָּשׁ כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ. לצוות או לשכנע אפשראת ה'אחר', ובפרט זה שיש לו דעה אחרת ורצון משל עצמו. תהליך כזה שיש בו מעבר מרצון לרצון, מאישיות אחת לאישיות אחרת, יש בו גם שהיית זמן. לעומת זאת, כאשר אין 'ישות' שונה ואין רצון שונה אלא רצון אחד בלבד, הרי אין כל מעבר, ואין כל שהייה של זמן. לאיבר של הגוף אין רצון משל עצמו, ופעולתו מוכתבת ונובעת בשלמות מהרצון הפנימי של הנפש.

כָּךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל הַחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא בָּטֵל לְגַמְרֵי לְגַבֵּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְּלוּבָּשׁ בּוֹ וְנַעֲשֶׂה לוֹ מַמָּשׁ כְּגוּף לִנְשָׁמָה.

כָּךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל הַחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא בָּטֵל לְגַמְרֵי לְגַבֵּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְּלוּבָּשׁ בּוֹ וְנַעֲשֶׂה לוֹ מַמָּשׁ כְּגוּף לִנְשָׁמָה. המצווה היא הרצון האלוקי הפנימי, הרצון הראשוני שבכל המציאות, וכאשר הרצון הזה מתבטא במעשה המצווה שאדם עושה בעולם, הוא עובר את המציאות כולה וקושר את מעשה המצווה וכל הקשור בה ברצון העליון עצמו. אף שיש בעולם דברים אחרים ומעשים אחרים, אין הם אלא לבושים חיצוניים, לבושים של צורך המציאות, בעוד המצוות הן הכלים הספציפיים, האופנים המיוחדים שבהם כביכול מבטא ה'אני' האלוקי את עצמו בתוך העולם. מעשה המצווה אינו מהות עצמאית, אלא הוא בטל לגמרי לגבי הרצון העליון המלובש בו כפי שאיברי הגוף בטלים לנשמה המלובשת בהם.

וְכֵן הַלְּבוּשׁ הַחִיצוֹן שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם, הַמְּקַיֵּים וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה, שֶׁהוּא כֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ. הוּא מִתְלַבֵּשׁ בַּחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה, וְנַעֲשֶׂה גַּם כֵּן כְּגוּף לִנְשָׁמָה לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וּבָטֵל אֵלָיו לְגַמְרֵי.

וְכֵן הַלְּבוּשׁ הַחִיצוֹן שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם, לא רק המצווה, אלא גם האדם שעושה את המצווה הריהו בטל באותה שעה לרצון העליון. ה'אדם' הוא מושג כולל לנפשו, ללבושי נפשו ולגופו שבהם הוא מתגלה ופועל בעולם. ה'לבוש החיצון' הוא לבוש המעשה הַמְּקַיֵּים וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה, שֶׁהוּא כֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ. כאמור בפרק ד יש לנפש האלוקית שלושה לבושים שבהם היא מתלבשת ומגיעה לידי ביטוי ופעולה בעולם, והם: מחשבה, דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה. המחשבה היא הלבוש הפנימי, הדיבור הוא הלבוש האמצעי, והמעשה הוא הלבוש החיצון. ולבוש המעשה, הלבוש החיצון שבאדם, הוּא מִתְלַבֵּשׁ בַּחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה, וְנַעֲשֶׂה גַּם כֵּן כְּגוּף לִנְשָׁמָה לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וּבָטֵל אֵלָיו לְגַמְרֵי. כשם שאיברי הגוף הגשמי מבטאים את רצונה של הנפש בתוך העולם הגשמי לא כמכשירים חיצוניים, כמקבלי פקודות, אלא כחלק מהווייתם הפנימית, כך האדם העושה את המצווה מבטא את פנימיות הרצון האלוקי בעולם גשמי. וכאשר האדם מקיים מצווה הוא הופך באותה שעה חלק מהמצווה הבטל לחלוטין לגבי הרצון האלוקי הפועל בו.

וְעַל כֵּן גַּם אֵבָרֵי גּוּף הָאָדָם הַמְּקַיְּימִים הַמִּצְוָה, שֶׁכֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מְלוּבָּשׁ בָּהֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂה וְקִיּוּם הַמִּצְוָה, הֵם נַעֲשֹוּ מֶרְכָּבָה מַמָּשׁ לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן.

וְעַל כֵּן גַּם אֵבָרֵי גּוּף הָאָדָם הַמְּקַיְּימִים הַמִּצְוָה, שֶׁכֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מְלוּבָּשׁ בָּהֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂה וְקִיּוּם הַמִּצְוָה, הֵם נַעֲשֹוּ מֶרְכָּבָה מַמָּשׁ לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן. לא רק כוח הנפש של עושה המצווה בטל אל הרצון האלוקי, גם איברי גופו נעשים באותה שעה כלי שבו הרצון העליון מבטא את עצמו בתוך המציאות. כלי כזה, שבו ועל ידו מתגלה ופועל הרצון האלוקי הפנימי, נקרא בספרות החסידות והקבלה "מרכבה". הדימוי של המרכבה (הקשור למרכבה שבספר יחזקאל) הוא במובן הפשוט הכלי של הרוכב, המכשיר המשמש את רצונו של הרוכב להגיע לאשר יחפוץ. כיוון שהמצווה היא 'אברי דמלכא', לאמור האיבר, המכשיר, המביע את רצון המלך הקב"ה בתוך המציאות של עולם הזה, הרי שבשעת עשיית המצווה נעשים גם איברי גופו של כל אדם שעושה את המצווה ל'מרכבה', שבה ועל ידה מתממש הרצון העליון שבמצווה.

כְּגוֹן: הַיָּד הַמְחַלֶּקֶת צְדָקָה לַעֲנִיִּים אוֹ עוֹשָׂה מִצְוָה אַחֶרֶת. וְרַגְלַיִם הַמְּהַלְּכוֹת לִדְבַר מִצְוָה וְכֵן הַפֶּה וְלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים דִּבְרֵי תוֹרָה וְהַמּוֹחַ שֶׁמְּהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם וּבִגְדוּלַּת ה' בָּרוּךְ הוּא.

כְּגוֹן: הַיָּד הַמְחַלֶּקֶת צְדָקָה לַעֲנִיִּים אוֹ עוֹשָׂה מִצְוָה אַחֶרֶת. ידו של אדם המחלקת צדקה נעשית מרכבה לשכינה, היא נעשית כביכול כלי פרטי לידו של הקב"ה, ל'אברי דמלכא', בהיותה בטלה באותה שעה לרצון האלוקי, ואז היא כידו שלו ממש. וְרַגְלַיִם הַמְּהַלְּכוֹת לִדְבַר מִצְוָה וְכֵן הַפֶּה וְלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים דִּבְרֵי תוֹרָה וְהַמּוֹחַ שֶׁמְּהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם וּבִגְדוּלַּת ה' בָּרוּךְ הוּא. וכן כל איבר מאיבריו של האדם העוסק במצווה נעשה מכשיר וכלי, ובכך המשך ישיר, להוויה האלוקית.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה , שֶׁכָּל אֵבָרֵיהֶם כּוּלָּם הָיוּ קְדוֹשִׁים וּמוּבְדָּלִים מֵעִנְיָינֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נַעֲשֹוּ מֶרְכָּבָה רַק לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְבַדּוֹ כָּל יְמֵיהֶם.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה (בראשית רבה פרשה מז,ו) , ומשמעות הדברים היא שֶׁכָּל אֵבָרֵיהֶם כּוּלָּם הָיוּ קְדוֹשִׁים וּמוּבְדָּלִים מֵעִנְיָינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שלא הייתה להם כל רצייה פנימית לענייני העולם כשלעצמם. וְלֹא נַעֲשֹוּ מֶרְכָּבָה רַק לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְבַדּוֹ כָּל יְמֵיהֶם. אפשר לאדם לחיות בעולם הזה בלא להיות משועבד לעולם הזה. העולם הזה מהווה רק מסגרת, שדה פעולה, בעוד הכוונה הפנימית, הרצון הפנימי של האדם, יכול להיות אחר. האבות, אף שהיו חיים ופועלים בעולם הזה, כוונתם הפנימית הייתה קשורה ובטלה תמיד לרצון האלוקי לבדו. ולכן אמרו ש"האבות הן הן המרכבה", שהרי בביטול הגמור לרצון האלוקי אין עוד הבדל בין המרכבה העליונה, בין כיסא הכבוד של מעלה, ובין האבות של מטה. מובן שיש הבדל בדרגות - יש מרכבה, ויש כיסא מעל המרכבה, גבוה מעל גבוה - ובכל זאת, בכל דרגה ודרגה ההוויה שכל מהותה היא התבטלות והגשמה של הרצון האלוקי היא המרכבה, הנושאת את התגלות רצון ה', ובעצם את ה' בעצמו, בתוך המציאות.

אַךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּמּוֹחַ וְכֹחַ הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּפֶּה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל שֶׁכֵּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֶרְכָּבָה לְבָד.

עד כאן דובר בלבוש החיצון של הנפש האלוקית, בלבוש המעשה, שבהיותו ארוג כולו ממעשה המצוות - הוא נעשה 'מרכבה' לשכינה. אַךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּמּוֹחַ וְכֹחַ הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּפֶּה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל שֶׁכֵּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֶרְכָּבָה לְבָד. במעשה המצווה נעשים איברי הגוף מרכבה לרצון העליון. כאשר היד מחלקת צדקה, היא עושה את רצונו של הקב"ה כאילו הייתה יד ה' ממש, כאשר אדם מניח תפילין, ידו וראשו משמשים כלי ומשכן עבור הרצון והמוחין האלוקיים המתגלים באותן פרשיות המונחות בתפילין המונחים על הראש. ואולם באמירה ובמחשבה בדברי תורה, כאשר הנפש קשורה בתורה בלבושיה הפנימיים, בדיבור ובמחשבה, הקשר אל הרצון האלוקי הוא אז פנימי ועמוק אף יותר מהקשר שבין הרוכב והמרכבה.

כִּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא הוּא הַדְּבַר הֲלָכָה עַצְמָהּ שֶׁמְּהַרְהֵר וּמְדַבֵּר בָּהּ. שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת הֵן פְּרָטֵי הַמְשָׁכוֹת פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁדָּבָר זֶה מוּתָּר אוֹ כָּשֵׁר אוֹ פָּטוּר אוֹ זַכַּאי אוֹ לְהֵפֶךְ.

כִּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא הוּא הַדְּבַר הֲלָכָה עַצְמָהּ שֶׁמְּהַרְהֵר וּמְדַבֵּר בָּהּ. הרצון כשלעצמו הוא דבר ההלכה, לאמור האידיאה מה רצוי שיהיה ומה צריך וכיצד להיעשות. שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת הֵן פְּרָטֵי הַמְשָׁכוֹת פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁדָּבָר זֶה מוּתָּר אוֹ כָּשֵׁר אוֹ פָּטוּר אוֹ זַכַּאי אוֹ לְהֵפֶךְ. המחשבה והדיבור ב"דבר הלכה" אינם רק הגשמה של הרצון האלוקי (כמו מעשה ההלכה), הם ההוויה של הרצייה האלוקית כשלעצמה, ההבעה, התיעוד, של הרצון ומה הוא רוצה ובאילו אופנים ותנאים. כאשר אדם לומד הלכה, בין שיש לה השלכות מעשיות לגביו ובין שאין לה, הוא חי את האידיאה עצמה של ההלכה. באותה שעה, גם אם אינו עושה כל מעשה בתוך המציאות, שכלו ונפשו מזוהים עם רצונו של הקב"ה. התייחסותו אינה אל המעשה המוגמר בפועל, אלא אל התכנית של הקב"ה, אל מחשבתו הפנימית. בדרך משל, אדריכל המתכנן בניין חושב על כל הפרטים, מצייר תוכניות וכותב הוראות. הפועל מקבל את ההוראות ומבצע אותן. כך, זה שמקיים את המצווה הוא כמו הפועל הבונה את הבניין, אבל זה שעוסק בתורה עוסק בתוכניות הבניין, הוא כביכול מחשב מחדש את ההוראות יחד עם האדריכל בעצמו. העוסק בתורה נמצא בשלב התכנון, ועושה המצווה נמצא בשלב הביצוע. ומובן שהקשר עם המתכנן הוא עמוק ופנימי יותר בשלב התכנון מאשר בשלב המעשה. האדם שלומד וחושב על ההלכה, מה מותר ומה אסור, איננו רק מכשיר וכלי לביצועה של המחשבה האלוקית, אלא שותף למחשבה האלוקית בעצמה. הוא חושב את המחשבה עצמה שחושב הקב"ה. זהו משמעו של מדרש חז"ל על הכתוב "המה היוצרים ויֹשבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם" (דברי הימים א ד,כג). שאמרו חז"ל, שנשמות הצדיקים היו עם הקב''ה בשעת יצירתו של העולם (ראו בראשית רבה פרשה ח,ו), לא רק בשלב העשייה בפועל אלא בשלב שנרקם הדבר בדעתו. וכמו הצדיקים, כל העוסקים בדבר ההלכה נמצאים במחשבתם "עם המלך במלאכתו".

וְכֵן כָּל צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תַּנַּ"ךְ.

וְכֵן כָּל צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תַּנַּ"ךְ. כפי שנאמר כבר, הלשון בספר זה הינה מדויקת, והדיוק כאן הוא שגילוי הרצון העליון בתורה שבכתב הוא באותיות דווקא ולא רק במילים ובמשפטים. ספרי המשנה והתלמוד גם הם ספרים קדושים, אלא שגילוי הקדושה שבהם הוא ברעיונות, במילים ובמשפטים המביעים אידיאות, ולא באותיות (כפי שהן, בלי משמעות) המשמשות כלים בלבד. במקרא לעומת זאת, גילוי הקדושה הוא במהותו ובעיקרו גילוי של אותיות קדושות, בעוד שצד המשמעות הוא משני בלבד.

הֵן הַמְשָׁכַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְּיוּחָדוֹת בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע כו' וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ: דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֹא אֵבָרִין דְּמַלְכָּא לְחוּד כְּפִיקוּדִין .

הֵן הַמְשָׁכַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְּיוּחָדוֹת בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע כו' (על פי הלכות יסודי התורה פ"ב ה"י), וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ: דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֹא אֵבָרִין דְּמַלְכָּא לְחוּד כְּפִיקוּדִין (שהתורה והקדוש ברוך הוא הכול אחד, ולא איברים לבד כמצוות) . רמ"ח מצוות הן רמ"ח איברים של המלך, אבל התורה - היא והמלך אחד. התורה, בין בדברי הציווי (הלכות) שבה ובין בכלל, היא הביטוי הישיר לרצונו ולחכמתו של הקב"ה, עד שהיא בעצמה רצונו וחכמתו של הקב"ה. אמת היא, שאדם הלומד תורה אינו מגיע באותה שעה להבנה שלמה של הרצון העליון בדרגתו הפנימית, וכלשון הפילוסופים: "אילו ידעתיו הייתיו" - אילו ידע אדם בשלמות את הקב"ה, הוא היה בעצמו הקב"ה. ואולם אפילו בלימוד של פרט כלשהו, חלקי וחיצוני ככל שיהיה, די כדי להיות קשור ומאוחד בו באותה שעה. בתורה, כל פרט של הרצון הוא העתקה של הרצון בעצמו, ולא רק כלי שבו מתבטא הרצון. ובאותה שעה שאדם לומד תורה, שהוא הוגה בחלק כלשהו של רצונו וחכמתו של היוצר, הוא מאוחד לא רק עם יצירתו אלא עם היוצר בעצמו.

וּמֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, הַמְּיוּחָד בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, הוּא בְּגִילּוּי לְגַמְרֵי וְלֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל וּכְלָל בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִיִּם, שֶׁהֵם מַחֲשַׁבְתָּהּ וְדִבּוּרָהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה.

וּמֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, הַמְּיוּחָד בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, הוּא בְּגִילּוּי לְגַמְרֵי וְלֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל וּכְלָל בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִיִּם, שֶׁהֵם מַחֲשַׁבְתָּהּ וְדִבּוּרָהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה. הגם שאין האדם מסוגל להשיג את המהות האין סופית של הרצון האלוקי, מכל מקום כאשר הוא עוסק בתורה הוא רוצה את הרצייה האלוקית עצמה ומשכיל את השכל האלוקי עצמו. אותו חלק של הרצון האלוקי המתבטא בתוך חלק התורה הזה שהוא עוסק בו מתגלה אז בנפשו, במחשבתו ובדיבורו, שהוא לומד בם.

הֲרֵי גַּם הַנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ אֵלּוּ מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כְּיִחוּד דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הקב"ה בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר נִפְרָד כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

ובאותה שעה הֲרֵי גַּם הַנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ אֵלּוּ (הפנימיים, המחשבה והדיבור) מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כְּיִחוּד דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הקב"ה בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק כא). כִּי באמת אֵין שׁוּם דָּבָר נִפְרָד כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (שם) . רק לתחתונים שמקבלים את חיותם בהסתר פנים נראה כאילו הם נפרדים.

האמת היא שאין שום מציאות נפרדת מן המהות האלוקית. כל קיום תלוי ונובע מהרצון האלוקי הפועל בו בלבד. ההבדל שאנו רואים בין דבר לדבר נובע לא מהכוח המחיה אלא מההסתר שלו, אם רב ואם מעט. ההבדל בין התורה והעולם אינו אלא שבעולם מופיע הרצון האלוקי בהסתר פנים, באופן שנדמה לעולם שהוא קיים ופועל באופן עצמאי, בעוד בתורה מופיע רצונו של הקב"ה במפורש ובגלוי, באופן שנראה שהוא בטל ומאוחד באלוקי. אכן, אין הרצון והחכמה העליונה מתגלים בתורה ומובנים על ידינו תמיד, בשלמות ובכל הדרגות, אלא שבכל דרגה ובכל חלק שאדם עוסק בתורה, היא עדיין פנימיות הרצון האלוקי בעצמו, המיוחד והמאוחד במהותו ועצמותו של הקב"ה. וכמו התורה - גם האדם שחושב ועוסק בה. ובהיות התורה עצמה 'חכמה', היא מעצמה מגלה ומסבירה את עצמה, את היותה תמיד דבוקה ומאוחדת באלוקי. ככל שאדם עוסק בתורה, הוא יגלה זאת במוקדם או במאוחר; התורה תגלה לו זאת - שהיא מאוחדת באלוקות, ושהוא מאוחד באלוקות כשהוא עוסק בה.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיִּחוּדָם, הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז מִיִּחוּד אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים. מֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא בְּגִילּוּי מַמָּשׁ בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא הַתּוֹרָה עַצְמָהּ, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים מְקַבְּלִים חַיּוּתָם מֵאוֹר וְחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהַתּוֹרָה, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. כְּדִכְתִיב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" .

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיִּחוּדָם, של האדם העוסק בתורה ואור אין סוף ברוך הוא, הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז מִיִּחוּד אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים. ואף שבעולמות העליונים מקבלים את ה' בדרגה גבוהה יותר ובבהירות רבה יותר, מכל מקום אין זו אלא הארה, השתקפות של הרצון העליון. ואילו בעולמנו שלנו, שקיבל את התורה, יש גילוי פנימי וממשי יותר מזה. מֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא בְּגִילּוּי מַמָּשׁ בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא הַתּוֹרָה עַצְמָהּ, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים מְקַבְּלִים חַיּוּתָם רק מֵאוֹר וְחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהַתּוֹרָה, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. כְּדִכְתִיב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד,כד) . את כל העולמות עשה ה' בַחכמה. היא המכשיר והאמצעי שבו נבראו כל העולמות. והחכמה היא התורה, כמאמר הזהר: "אורייתא מחכמה נפקת".

וְאִם כֵּן הַחָכְמָה, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, לְמַעְלָה מִכּוּלָּם, וְהִיא הִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הַנִּקְרָא סוֹבֵב כָּל עָלְמִין.

וְאִם כֵּן הַחָכְמָה, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, לְמַעְלָה מִכּוּלָּם, וְהִיא הִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הַנִּקְרָא סוֹבֵב כָּל עָלְמִין. התורה היא לא רק למעלה מהעולמות וכוללת את כולם בכוח כמו תכנית של כל מה שהיה ויהיה וצריך להיות בעולמות, אלא היא יותר מזה, היא גם המהות שמעבר לכל זה הנקראת סובב ומקיף לכל העולמות; וכמו בנפש - בחינת הרצון שרצה את זה, המאוחד במהות האלוקי ועצמות האלוקי שרוצה מעבר לכל הסבר ומציאות בפועל.

שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ עָלְמִין, רַק מְחַיֶּה וּמֵאִיר לְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַקִּיף,

שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ עָלְמִין, רַק מְחַיֶּה וּמֵאִיר לְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַקִּיף, ובעצמו אינו מתלבש בתוך הדברים. העולמות כולם, עליונים ותחתונים, מקבלים את חיותם מ'זיו השכינה', מהארה בלבד של השכינה. אבל זה שעוסק בתורה הוא באותה שעה חלק מהשכינה עצמה, מהאור הבורא והפועל בעולם. ואף למעלה מזאת, הוא קשור אז אל הרצון האלוקי (ה'כתר' שמעל ומעבר ל'חכמה', ראשית העולמות), הוא קשור במהות האלוקית עצמה שאינה יכולה להתגלות בתוך העולם, שהיא עצומה וגדולה משיכול העולם לשאת, ולכן נמצאת כביכול מעבר לו ולא בתוכו. העולמות כולם הם רק כלים לבטא את רצונו של הקב"ה, והתורה היא הרצון הזה עצמו, ולכן האדם שעוסק בתורה, בכל דרגה, אינו שייך עוד אל היצירה אלא אל יוצר היצירה.

וְהִיא הִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּבְחִינַת גִּילּוּי מַמָּשׁ כְּשֶׁעוֹסְקִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה.

וְהִיא הִיא דרגה זו של המקיף (ה'סובב כל עלמין'), שמעבר לכל העולמות, היא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּבְחִינַת גִּילּוּי מַמָּשׁ כְּשֶׁעוֹסְקִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה. הרצון העליון שאינו יכול להתגלות בשום עולם, משום שהוא מעבר לכל הגבלה שתוכל להתלבש בעולם כלשהו, מתלבש ומתגלה בתוך נפש האדם העוסק בתורה. שהרי התורה היא היא הרצון העליון, ומי שעוסק בתורה מגלה את הרצון האלוקי בנפשו שלו, את הרצון שרוצה הקב"ה באמת כשלעצמו, שאינו יכול להתלבש בשום עולם.

וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי .

וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי - מזליה חזי (אף על פי שהוא לא רואה, מזלו רואה) . בספר דניאל מסופר על חזון שראה דניאל על ידי מלאך, ולאחריו מספר דניאל: "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדֹלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא" (דניאל י,ז). ובתלמוד (מגילה ג,א) שואלים: "וכי מאחר דלא חזו (שלא ראו) מאי טעמא איבעיתו (מאיזו סיבה נחרדו)?" ומשיבים: "אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו" - אף על פי שהם עצמם לא ראו, מזלם (שורש נשמתם) ראה. הרי שאפשר שתיפול על אדם חרדה, אף על פי שאינו יודע למה. אפשר שבכלים הגלויים שלו אינו קולט דבר, אבל בדרגה גבוהה ונעלמת של הווייתו יש תפיסה כלשהי שגורמת לתחושה של אימה, עד כדי כך שהוא זז, בורח, עושה משהו כדי לצאת מאותו מצב. כמו כן, אדם שעוסק בתורה אינו משיג בכלים הגלויים, של השכל והרגש, את מהות הדברים שהוא עוסק בהם, אף על פי שהם מתגלים ומתלבשים בנפשו ובגופו ממש.

[וּמִשּׁוּם הָכִי יָכוֹל לִסְבּוֹל, מִשּׁוּם דְּלָא חָזֵי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֶלְיוֹנִים].

[וּמִשּׁוּם הָכִי יָכוֹל לִסְבּוֹל, מִשּׁוּם דְּלָא חָזֵי, (משום כך יכול לשאת, משום שאינו רואה) מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֶלְיוֹנִים]. האדם נמצא בעולם התחתון בהסתר פנים. נשמתו נתונה בגופו ומשיגה רק דרך משיגי הגוף ומכשיריו. אך דווקא מציאות זו של האדם בעולמות התחתונים, עם הגוף ועם היצר הרע, היא המאפשרת לו לעסוק בדברים עליונים ועצומים כל כך בלא שתיהרס לגמרי מציאות נפשו. משום שאין לו רגישות לקדושה הוא יכול לעסוק בקדושה; משום שאין הוא מרגיש את מהות התורה שהיא 'אש אוכלה' הוא יכול לעסוק בתורה ולא להישרף. ומשל לדבר, אדם שעוסק בהלחמה צריך לכסות את עיניו במסך. הוא חייב לסנן את האור הגדול, ולהעביר רק חלק קטן ממנו, כדי לא להתעוור. כך העליונים, יצורי מרום, כיוון שהם גלויי עיניים, הם אינם יכולים לשאת את האור הזה ולו גם מקצתו, ולכן אין הם יכולים להוות כלים להמשכתו, אך האדם הנתון מאחורי מסך הגוף יכול לשאתו.

ישנו משל שמובא בשם כמה צדיקים. המלך הזמין כתר מלכות, מיוחד שבמיוחד, ויגע בהכנתו האומן הגדול ביותר, חשב מחשבות ועשה בזהב ובאבנים טובות. אבל כאשר צריך היה לקבוע בפועל את האבן היקרה בראשו של הכתר, רעדו ידיו של האומן מאימה. ומשום שידע במה הוא עוסק - בכתרו של המלך - לא יכול היה לעשות זאת. מה עשה? קרא לבן כפר פשוט, שלא ידע מיהו המלך ולא ידע מהו כתר המלך, ואמר לו: 'את האבן הזו שים במקום זה'. ובן הכפר קבע לבטח את האבן במקומה ולא חשש כלל. במובן זה, יכולתו של אדם לעסוק בתורה תלויה בכך שאין הוא מודע לגמרי למה שהוא עושה. הוא עוסק, לפי הבנתו, בשור שנגח את הפרה, ואין הוא חש בזה את עצם פנימיות הכוונה האלוקית. את הגילוי של דרגה זו אין שום עולם יכול לשאת, ולכן העליונים שהם גלויי עיניים אינם יכולים לעסוק בתורה. רק האדם שבעולם התחתון, שעיניו מכוסות, יכול לעסוק בגילוי זה שלמעלה מכל מציאות נבראת.

וּבָזֶה יוּבָן לָמָּה גָּדְלָה מְאֹד מַעֲלַת הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת, וַאֲפִילּוּ מִתְּפִלָּה שֶׁהִיא יִחוּד עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים.

וּבָזֶה יוּבָן לָמָּה גָּדְלָה מְאֹד מַעֲלַת הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת, שכאמור היא מהות הרצון האלוקי עצמו, וַאֲפִילּוּ מִתְּפִלָּה שֶׁהִיא יִחוּד עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים. תפקידה של התפילה הוא לאחד ולצרף עולמות - היא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", המחברת שמיים וארץ. ואף על פי כן, גם התפילה היא רק פעולה מתוך העולם, המשמשת כלי לרצון האלוקי, בעוד התורה היא הרצון הזה בעצמו. האדם שלומד תורה מתקשר לכן עם היוצר ולא עם כלי העבודה שלו, עם הרצון כשלעצמו ולא עם הביטוי שלו.

[וְהָא דְּמִי שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ אוּמָּנָתוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק הַיְינוּ מֵאַחַר דְּמַפְסִיק וּמְבַטֵּל בְּלָאו הָכִי].

ומעיר המחבר: [וְהָא דְּמִי (וזה, הלכה זו, שמי) שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ אוּמָּנָתוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק מתורתו כדי להתפלל. ההלכה היא, שמי שעוסק בתלמוד תורה, ו"אין תורתו אומנותו", והגיע זמן התפילה פוסק מלימודו ומתפלל. ואולם כפי שנאמר, מעלת התורה היא למעלה ממעלת כל המצוות, ובכללן התפילה, ומדוע יידחה לימוד התורה מפני התפילה? אלא שם הטעם הוא, הַיְינוּ מֵאַחַר שזה שאין תורתו אומנותו דְּמַפְסִיק וּמְבַטֵּל בְּלָאו הָכִי]. כפי שנאמר בהלכה (שם), אילו היה אדם עוסק בתורה ללא הפסק, ביום ובלילה, לא היה עליו להפסיק גם כדי להתפלל. ואולם שאר כל אדם, כיוון שהוא מפסיק בין כה וכה, ואם לא יפסיק עכשיו לתפילה יפסיק אחר כך לדבר אחר, הרי מוטב שיפסיק לדבר מצווה ולא רק לדבר הרשות.

וּמִזֶּה יוּכַל הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְּדוֹלָה בְּעָסְקוֹ בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן אֵיךְ שֶׁנַּפְשׁוֹ וּלְבוּשֶׁיהָ שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבְפִיו הֵם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ הַמִּתְגַּלֶּה בָּהֶם

וּמִזֶּה יוּכַל הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְּדוֹלָה בְּעָסְקוֹ בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן אֵיךְ שֶׁנַּפְשׁוֹ וּלְבוּשֶׁיהָ שֶׁבְּמוֹחוֹ (במחשבה) וּבְפִיו (בדיבור) הֵם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ הַמִּתְגַּלֶּה בָּהֶם.

מַה שֶּׁכָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים כְּלָא חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ עַד שֶׁאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, אֶלָּא סוֹבֵב כָּל עָלְמִין בִּבְחִינַת מַקִּיף.

האדם העוסק בתורה מאוחד כאמור ברצון העליון, הפנימי, מַה שֶּׁכָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים כְּלָא חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ (אינם נחשבים כלפיו), אלא וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ עַד שֶׁאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, אינו מוגדר ואינו נתפס כלל בהגדרות והממדים של העולמות, שאינם נחשבים כלפיו, אֶלָּא הוא סוֹבֵב כָּל עָלְמִין (סובב את כל העולמות), נמצא ומשפיע עליהם בִּבְחִינַת מַקִּיף.

לְהַחֲיוֹתָם עִיקַּר חַיּוּתָם.

לְהַחֲיוֹתָם עִיקַּר חַיּוּתָם. החיות שהוא משפיע עליהם "בבחינת מקיף" היא היא עיקר חיותם, היא הסיבה הראשונית והבסיס לעצם קיומם ופעולתם.

רַק אֵיזוֹ הֶאָרָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹכָם , מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לִסְבּוֹל, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי.

רַק אֵיזוֹ הֶאָרָה מועטת מהרצון העליון מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹכָם של הנבראים , מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לִסְבּוֹל, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי. אור אין סוף אינו יכול כביכול להיות בתוך העולם, משום שהעולם אינו יכול לשאת אותו. כדי שלא יתבטל מרוב האורה מקבל העולם משהו בלבד, הארה של הארה, מעין הד קלוש מן המהות האלוקית האין סופית.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וַיְצַוֵּנוּ ה' אֶת כָּל הַחוּקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' וגו'" .

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וַיְצַוֵּנוּ ה' אֶת כָּל הַחוּקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' וגו'" (דברים ו, כד) . הציווי על החוקים הוא על מנת ליראה את ה'. הציווי הוא המכשיר, האמצעי, להגיע ליראת ה' גדולה ונפלאה. כאשר אדם עוסק בדברי הציווי שניתנו לו, כשהוא חושב את המחשבה האלוקית ורוצה את הרצון האלוקי שלפנים מכל העולמות - הוא מגיע ליראת ה' גדולה מכול.

ב"איזו הארה מתלבשת בתוכם" ישנו דבר פלא. בתוך האדם והעולם שאינו יכול לקבל את האין סוף נכנס דבר שיש בו גילוי של האין סוף, של המהות האלוקית בעצמה, וזו התורה. כפי שהגדירו חסידים, זו אינה תורה מן השמיים אלא תורה שהיא עצמה שמיים. ואדם שיושב ועוסק בתורה הזו - מה גדול יותר מזה?! גם הצדיקים שיושבים בגן עדן ונהנים מזיו השכינה נהנים מזיו בלבד של האור האלוקי המאיר בעולם מסוים, ואילו האדם למטה שעוסק בתורה, גם כאשר הוא יושב בתוך עולם החומר, גם כשאינו משיג כלל במהות הדבר שהוא עוסק בו ואינו חווה אותו, נמצא עוסק במה שאינו רק מעל ומעבר לזיו השכינה, אלא אף לשכינה עצמה. וכאשר אדם חושב על כך, שהוא נוגע באור הזה ששום עולם אינו יכול לשאתו, שהוא מתייחס אל המהות האלוקית הפנימית שלמעלה ומעבר לכל גילוי ולכל עולם - תיפול עליו אימה גדולה בעוסקו בתורה.

[וְעַל יִרְאָה גְּדוֹלָה זוֹ אָמְרוּ: אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה . וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֶצְלָהּ "תַּרְעָא לְדַרְתָּא"

ומעיר המחבר: [וְעַל יִרְאָה גְּדוֹלָה זוֹ אָמְרוּ: אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה (אבות פרק ג משנה יז) . עוד אמרו במשנה שם: "אם אין יראה אין חכמה", ובמקומות אחרים יש עיון רחב ביחסים שבין היראה והחכמה: מה קודם למה, מה עדיף על מה, מהו הפנים ומהו החוץ. גם בדברי חז"ל אין לשאלות אלה תשובה חד משמעית. פעמים היראה היא אמצעי בלבד המכשיר את האדם לקיום התורה, ופעמים שהיראה היא בדרגה גבוהה כל כך וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֶצְלָהּ "תַּרְעָא לְדַרְתָּא" (שער לחצר).

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר ]

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (ראו לקמן פרק מג) ], שישנן שתי דרגות של יראה: יראה תתאה (תחתונה) שלגביה נאמר: "אם אין יראה אין חכמה", אם אין יראה אין אפשרות ללמוד תורה. שכן כדי שהתורה תהיה כזו בשביל האדם, הוא צריך קודם להתייחס אליה כאל תורת ה'. צריך להקדים את יראת ה' באופן הפשוט והיסודי של יראה תתאה, כדי שאפשר יהיה לקבל את חכמת ה'. הדרגה השנייה היא יראה עילאה (עליונה), שלגביה נאמר: "אם אין חכמה אין יראה", יראה שהחכמה מביאה אליה.

ה"יראה גדולה" האמורה כאן היא לכן 'יראה עילאה', שכדי להמשיכה עליו צריך האדם להיות חכם בתורה ומבין את המשמעות שיש לעיסוק ב"כל החוקים האלה" אשר ציוונו ה'. יראה זו נובעת מתחושת האדם העומד אל מול הרצון האלוקי כשלעצמו, אל מול המהות שאין לה שם, שאין לה הגדרה, שכל העולמות מולה הם כאין וכאפס.

אֶלָּא דְּלָאו כָּל מוֹחָא סָבִיל דָּא , יִרְאָה כָּזוֹ.

ומובן, שיראה זו היא יראה גדולה, יראת הרוממות בשלמותה, שאין אדם מגיע אליה אלא דרך קשר החכמה, היא חכמת התורה. אֶלָּא כיוון שיראה זו תלויה בכוח השכל, הרי דְּלָאו כָּל מוֹחָא סָבִיל דָּא (שלא כל מוח סובל , יִרְאָה כָּזוֹ. לא כל מוח יכול להכיל יראה כזאת, שאינה נובעת מחמת דבר מה מפחיד אלא מחמת עצם המגע בפנימיות הרצון האלוקי. יראה זו תלויה בהשגת מדרגה גבוהה ביותר שלא כל מוח רגיש ומשוכלל דיו כדי להשיג אפילו מקצתה.

אַךְ גַּם מַאן דְּלָא סָבִיל מוֹחוֹ כְּלָל יִרְאָה זוֹ, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ , מִפְּנֵי פְּחִיתוּת עֶרֶךְ נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ בְּמַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה.

אַךְ גַּם מַאן דְּלָא סָבִיל (מי שלא סובל) מוֹחוֹ כְּלָל יִרְאָה זוֹ, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ (לא ממנה ולא מקצתה) , מִפְּנֵי פְּחִיתוּת עֶרֶךְ נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ בְּמַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה. יש אנשים רגישים יותר שיכולים להרגיש הרגשה של יראה כזו, ויש אנשים רגישים פחות שאינם יכולים להרגיש. אדם כזה, אם יש לו כישרונות אינטלקטואליים ואחרים, יכול להבין שיש דבר כזה, ושישנם אנשים אחרים שאולי מרגישים בזה, אבל אין הוא יכול להגיע להרגשה כזו, ישירה ובלתי אמצעית, בעצמו, משום שלפי ערך נפשו הוא אינו מסוגל לזאת.

אֵין יִרְאָה זוֹ מְעַכֶּבֶת בּוֹ לְמַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן .

ולכן אֵין חסרונה של יִרְאָה זוֹ מְעַכֶּבֶת בּוֹ לְמַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (פרק מא) . כלל בידינו, שאין הקב''ה תובע מן הבריות לעשות מעבר לכוחן. תחושה זו של יראה גדולה היא מתנה הניתנת לאנשים מסוימים. היא מתנה טובה, או מעמסה שקשה לשאת אותה, אבל מציאותה או חסרונה אינם מעכבים את האדם מלעשות את הנדרש ממנו בדרך חייו. אם לא זכה להגיע לחוויה זו - חבל, אבל זה אינו משנה את חובתו כלפי התורה ואת קשר האמת שלו עימה. עצם המגע, האחדות עם הרצון, קיים, בין שאדם מרגיש בזאת ובין שאינו מרגיש. הוא יכול להיות תלמיד חכם ששכינה מדברת מתוך גרונו ולא להרגיש ששכינה מדברת מתוך גרונו, הוא יכול לעסוק במצוות ולא להרגיש את קדושת המעשה שלו עצמו. מעין דמעין זה, אחד מגדולי המומחים שעסקו בפיזיקה של גלי הקול היה חרש. הוא יכול היה לנתח בדיוק כיצד פועל הכינור וכיצד אפשר לשפר את הצליל שלו, אבל הוא עצמו לא שמע מעולם צליל של כינור.

בפרק זה הסביר אדמו"ר הזקן שתורה ומצוות הן המגלות את הקשר הפנימי השוזר את האדם ואת העולם כולו אל האחדות האלוקית. לא היה זה עיון תאורטי בלבד, אלא בניית מסד להתייחסות ולעשייה. כפי שימשיך ויבאר בפרקים הבאים, בתוך כל אדם מישראל יש הכוח להחליט בעד המצווה ונגד העבירה, שכן כל מצווה ועבירה מבטאת את הקשר היסודי של האדם אל האלוקי, אל פנימיות חיי נפשו. הקושי הוא שאדם מקטין בצורות אינטלקטואליות ואחרות את המשמעות הזו של התורה והמצוות, ובפועל מאבד את הכוח הזה. התפקיד של פרקים אלה, ובמובן מסוים של הספר כולו, הוא תפקיד חינוכי: לתת לאדם כלים להתבוננות, שעל ידה יקבלו התורה והמצוות את החשיבות הפנימית, שאין שום דבר אחר בעולם בערך אליהן, ולמסקנה בפועל - ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.