רַק, שֶׁהַתּוֹרָה דִּבְּרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

רַק, למרות ההבדל הגדול, קוראת התורה לדיבור האלוקי "דיבור" כיוון שֶׁהַתּוֹרָה דִּבְּרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. כיוון שהתורה מדברת אל בני אדם, היא מדברת בלשון שבני אדם מכירים, שהם יכולים להתייחס אליה.

וְנִקְרָא בַּתּוֹרָה דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׁם דִּבּוּר מַמָּשׁ כְּדִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם.

וְנִקְרָא בַּתּוֹרָה דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׁם דִּבּוּר מַמָּשׁ כְּדִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם. הדיבור האנושי והדיבור האלוקי הם כה רחוקים זה מזה, שבעצם היו צריכים להיקרא בשני שמות נבדלים. אך כאמור, מאחר שאדם אינו יכול להשיג דבר אלא אם כן הוא לקוח מתוך המציאות שלו, נקרא בתורה הדיבור האלוקי בשם 'דיבור', כמו הדיבור האנושי. "ויאמר ה'", "וידבר אלוקים" - בדיוק כמו "ויאמר משה", "וידבר אהרן".

לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת כָּךְ הוּא,

לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת כָּךְ הוּא, גם אם לגבי הקב"ה אין הדיבור נפרד ואין הצמצום צמצום כפי שהוא בדיבור האנושי, הרי לגבי הנבראים הצמצום הוא אמיתי ואינו אחיזת עיניים. כמבואר בשער היחוד והאמונה, הצמצום אף הוא כוח אלוקי, ולכן כלפי האלוקי הוא אינו מסתיר כלל. ואולם כלפי הנבראים הוא אכן מסתיר ומעלים את האור והחיות, ולכן "דיברה תורה כלשון בני אדם", שכלפי בני אדם - "באמת כך הוא".

דֶּרֶךְ יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לַתַּחְתּוֹנִים בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים.

תהליך הדיבור האלוקי הוא דֶּרֶךְ יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לַתַּחְתּוֹנִים בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים. זהו תהליך שדומה במובנים רבים לתהליך הדיבור האנושי: הדיבור נראה כאילו הוא נפרד מהמדבר, התוכן שבדיבור מצומצם לעומת התוכן שיש במחשבה ובשכל, והמהות הנקודתית שבמחשבה הראשונה מתפרקת ונפרדת בדיבור לפרטים ופרטי פרטים, למילים ולאותיות.

בפרק הקודם הושם הדגש על משמעות הדיבור כמעבר, כממשיך ומעביר את התכנים מנקודה אחת לנקודה אחרת. כאן מופיע הדיבור במשמעות של צמצום לעומת המחשבה. המעבר ממחשבה לדיבור הוא דוגמה שכיחה לצמצום שאנו מכירים מתוכנו באופן בלתי אמצעי. כפי שיש מהויות שלא ניתן לחשוב עליהן, כך יש מחשבות שלא ניתן לומר אותן. הדיבור מביא רק את השוליים התחתונים של המחשבה, רק חלק מסוים שיכול להצטמצם בכלי הדיבור. רוב היקף המחשבה אינו יכול להצטמצם, ואינו מופיע כלל בדיבור (אכן פעמים, יכול גם הדיבור לשקף ולהעביר מתחומי המחשבה וההרגשה כשלעצמם [בבחינת המקיף], ממה שלא ניתן להיאמר אבל שורה מעל ומעבר למילים הנאמרות).

הדיבור ביחס למחשבה הוא הורדה של התוכן וצמצומו לכלי אחר. הצמצום של האור הוא חיוני בכל העברה של תוכן מכלי אל כלי, כי אם יהיה האור רב מיכולתו של הכלי לשאת אותו, הכלי יתפוצץ ('שבירת הכלים'). זהו יחס של איזון דק, ככל שהאור מתאים יותר לכלי הוא מתאים פחות לתוכן הפנימי, למושג הטהור בעצמו, וככל שהוא נאמן יותר לתוכן הפנימי הוא פחות נתפס בכלי.

מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים לְהִבָּרְאוֹת מֵהֶם בְּרוּאִים רַבִּים מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים.

מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים לְהִבָּרְאוֹת מֵהֶם בְּרוּאִים רַבִּים מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים. פעולת הצמצום אפשר שתיראה כלפי חוץ כפעולה הפוכה, של ריבוי והתרחבות. דוגמה לכך היא המעבר מהחכמה לבינה. ההברקה הראשונה של החכמה קולטת מציאות לא בחלקים אלא כתמונה שלמה חד פעמית. אמנם כאשר התמונה השלמה עוברת לדרגה של הבנה מסודרת, הרי לפחות פורמלית התמונה מורחבת. ניצוץ אחד מתפשט אז למחשבות שונות, המתבטאות במילים אין ספור. היו אנשים, וביניהם אנשים גדולים, שכל ימיהם לא היה להם יותר מאשר רעיון אחד, שכל מה שכתבו אחר כך לא היה אלא ניסיון להבין ולהסביר נקודה אחת של הארת החכמה. הנקודה, התפיסה של רגע, הופכת בדרגת הבינה למחשבה של שנים. ועם זאת, מבחינה מהותית יש בשנים של מחשבה ובספרים הרבה רק מעט מצומצם ממה שהיה בגרעין הראשון של החכמה.

וְכָל כָּךְ גָּבְרוּ וְעָצְמוּ הַצִּמְצוּמִים וְהֶסְתֵּר פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת גַּם דְּבָרִים טְמֵאִים וּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא וּלְקַבֵּל חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם מִדְּבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת.

וְכָל כָּךְ גָּבְרוּ וְעָצְמוּ הַצִּמְצוּמִים וְהֶסְתֵּר פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת גַּם דְּבָרִים טְמֵאִים וּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא וּלְקַבֵּל חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם מִדְּבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת. הקב"ה הוא יוצר הכול, "יוצר אור ובורא חשך, עשה שלום ובורא רע" (ישעיה מה,ז). אין מקור אחר של חיים שממנו מקבלת הטומאה את קיומה וחייה. ואולם כפי שנאמר, ההשתלשלות לבריאה כרוכה בצמצום. וכיוון שיש צמצום ויש הסתר, אפשר שתהיינה הוויות שהאלוקי מוסתר מהן, שהן רואות את הדיבור האלוקי לכל היותר כסיבה ראשונה של הווייתן, אבל אין הן מרגישות כיצד הקב"ה מהווה ומחייה אותן ממש, ישירות ובלא אמצעי, בכל רגע ורגע מאין ואפס ממש. ובאשר כוח הצמצום של ההארה האלוקית הוא עצום מאוד, אפשר שייבראו גם קליפות וסטרא אחרא. לאמור, ברואים אשר באותה שעה שבה הם מקבלים את כל חיותם ממנו ועל ידו בלבד, עושים כנגדו מלחמה, ואף מכחישים את עצם קיומו.

כאמור, ההסתר אינו מטרה לעצמה, כי אם חלק מתהליך הגילוי. תכלית ההסתר היא לגלות דברים מעבר לצמצום, שצריך בזמן כלשהו להישבר. אך מכל מקום, הצמצום הוא צמצום, וההסתר אכן מסתיר, והוא מגיע לכך שאפשר לנבראים שלא לראות את האור המחיה אותם, ובכך יכולים להתהוות הדברים הטמאים, הקליפות וסטרא אחרא.

וְלָכֵן נִקְרָאִים 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים'. מִפְּנֵי שֶׁיְּנִיקָתָם וְחַיּוּתָם אֵינָהּ מִבְּחִינַת פָּנִים אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים דִּקְדוּשָּׁה.

וְלָכֵן נִקְרָאִים 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים'. כוחות הטומאה, הקליפה וסטרא אחרא הם השורש והמהות של עבודה זרה, והם הנקראים 'אלהים אחרים', מִפְּנֵי שֶׁיְּנִיקָתָם וְחַיּוּתָם אֵינָהּ מִבְּחִינַת פָּנִים אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים דִּקְדוּשָּׁה. הם 'אחרים' משום שאינם מקבלים ואינם קיימים מפנימיות ההשפעה האלוקית אלא מצד האחוריים, הטפל, הלא–עיקרי, הלא–מכוון.

וּפֵירוּשׁ אֲחוֹרַיִים כְּאָדָם הַנּוֹתֵן דָּבָר לְשֹוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ. שֶׁמַּשְׁלִיכוֹ לוֹ כִּלְאַחַר כְּתֵפוֹ, כִּי מַחֲזִיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ מִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ.

וּפֵירוּשׁ אֲחוֹרַיִים למשל כְּאָדָם הַנּוֹתֵן דָּבָר לְשֹוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ. הוא אינו חפץ לתת, אבל הוא נותן משום שהוא חייב מסיבה כלשהי לתת. שֶׁמַּשְׁלִיכוֹ לוֹ כִּלְאַחַר כְּתֵפוֹ, כִּי מַחֲזִיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ מִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ. הוא שונאו ואינו רוצה לתת לו. הוא שונאו כך שאפילו אינו רוצה להביט בפניו, ולכן הוא מסב את פניו ממנו. אך בכל זאת, כיוון שהוא צריך לתת, הוא נותן מבלי להחזיר את פניו ומשליך לו לאחר כתפו. וכך גם בין הקב"ה והנבראים יש יחס פנימי ויש יחס של אחוריים. פנימיות היא מה שהקב''ה רוצה לכתחילה, כמטרה, ואחוריים הם אותם דברים שאינם רצויים לכתחילה אבל נחוצים להשגת המטרה, דברים המשמשים כמסגרת, ככלי הנושא את מהות הכוונה הפנימית. המציאות של אחוריים אינה באמת מנוגדת לרצון, היא חלק מהעולם, אף שהקב"ה אינו מעוניין בה כשלעצמה. במגרש מרוץ המכשולים אינם מטרה לעצמה, לכאורה הם רק מפריעים להשגת המטרה, אולם קיומם הוא הכרחי, כי הכוונה הפנימית היא שתהיה התגברות והתעלות מעל להם. כך הקב"ה מפרנס את הקליפה, למרות שאין הוא מעוניין בקיומה כשלעצמה, כיוון שהיא חלק מהמסגרת של מציאות עולם שיש בו מכשולים, והם נחוצים להתפתחותו עד להשלמת הכוונה האלוקית הפנימית.

כָּךְ לְמַעְלָה, בְּחִינַת פָּנִים הוּא פְּנִימִית הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְ חֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ ה' לְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְכָל הַקָּרוֹב אֵלָיו מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה .

כָּךְ לְמַעְלָה, בנמשל, באלוקות, בְּחִינַת פָּנִים הוּא פְּנִימִית הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְהוא חֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ ה' לְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְכָל הַקָּרוֹב אֵלָיו מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה (מצד הקדושה) . ברצונו של הקב"ה יש פנימיות וחיצוניות. פנימיות הרצון נקראת "חפץ", והיא רצונו הפנימי, האמיתי, הראשוני והישיר של ה', הרצון לתת לאלה שחפצם להתקרב אליו.

אֲבָל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטּוּמְאָה הִיא תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא וְאֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ לָהּ חַיּוּת מִפְּנִימִית הָרָצוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ. חַס וְשָׁלוֹם

אֲבָל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטּוּמְאָה הִיא תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא וְאֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ לָהּ חַיּוּת מִפְּנִימִית הָרָצוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ. כאשר הקב"ה נותן חיות לכוחות הרע והסטרא אחרא, אין הוא נותן בפנימיות רצונו, היינו משום שהוא חפץ ומתענג מכך, שהרי אין הוא באמת חפץ בהם כשלעצמם. הם חיוניים למה שהוא חפץ באמת, ולכן הוא מקיים אותם, אבל לא בחיות שבאה מפנימיות הרצון. חַס וְשָׁלוֹם, שהרי אם יקבל הצד האחר יותר מהמינימום ההכרחי, יותר מהמסגרת החיצונית של היותו, אם יקבל פנימיות, הוא יחרוג מגבולותיו ויהפוך ל'אלהים אחרים' ולעבודה זרה בעצמו.

כִּי אִם כְּמַאן דְּשָׁדֵי בָּתַר כַּתְפוֹי . לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ.

לכן צריכה ההשפעה לסטרא אחרא להיות כִּי אִם כְּמַאן דְּשָׁדֵי בָּתַר כַּתְפוֹי (כמי שמשליך לאחרי כתפו) . לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ. בכל מקרה שאדם צריך לממש רצון פנימי הוא עושה הרבה דברים שאינו חפץ בהם כשלעצמם. דרך משל, אדם שרוצה דבר מסוים להנאתו קונה אותו בחנות. כאשר הוא משלם, אין הוא עושה זאת מתוך חפץ פנימי לשלם ולתת. בעצם אין הוא רוצה להיפרד מכספו, אבל הוא משלם משום שזהו האמצעי החיצוני שעל ידו הוא יכול להשיג את הדבר שהוא חפץ בו בפנימיותו.

רַק כְּדֵי לְהַעֲנִישׁ אֶת הָרְשָׁעִים וְלִיתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים דְּאַכְּפַיָּין לְסִטְרָא אָחֳרָא . וְזֶה נִקְרָא בְּחִינַת אֲחוֹרַיִים דְּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא.

וביתר פירוט, תפקיד הסטרא אחרא וכוחות הטומאה הם רַק כְּדֵי לְהַעֲנִישׁ אֶת הָרְשָׁעִים וְלִיתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים דְּאַכְּפַיָּין לְסִטְרָא אָחֳרָא (שכופים את הסטרא אחרא) . וְזֶה נִקְרָא בְּחִינַת אֲחוֹרַיִים דְּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא. ה'סטרא אחרא' היא הצד האחר של כל מציאות, ובכלל זה של האדם עצמו. קיומו של צד אחר באדם מאפשר שיהיו צדיקים ויהיו רשעים, שתהיה בחירה חופשית ושיהיה גמול לאיש על מעשיו. בצד אחד מעניש הרע את הרשעים, בבחינת "תמותֵת רשע רעה" (תהלים לד,כב), שהרעה עצמה שעושה הרשע היא ממיתה אותו. ומצד שני הוא מעלה את הצדיקים, "דאכפיין לסטרא אחרא", עוד למעלה מהדרגה שהיו בה קודם. הרע הוא מעין מכשול, הבוחן ומגדיר את האדם, אם צדיק הוא אם רשע, אם יורד הוא מטה מטה או עולה הוא מעלה מעלה.

וְהִנֵּה רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים הִיא מְקוֹר הַחַיִּים הַמְּחַיֶּה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת.

וְהִנֵּה רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים הִיא מְקוֹר הַחַיִּים הַמְּחַיֶּה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת. הרצון הפנימי שבתוך כל הרצונות החיצוניים הוא מקור החיים, השורש לכל סוגי החיים ודרגות החיים המחיים את העולמות. אכן הרצון הפנימי הזה שורה ומתגלה בתוך המציאות שהיא מצד הקדושה, שכן היא המתאימה והמלבישה ומגלה אותו, ואיננו שורה ומתגלה בצד האחר שאינו בקדושה.

וּלְפִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹרֶה כְּלָל עַל הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְגַם בְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מְלוּבָּשׁ בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ.

וּלְפִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹרֶה כְּלָל עַל הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שהרי כפי שהיא - היא אינה פנימיות הרצון, וְגַם בְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מְלוּבָּשׁ בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ. גם אחורי הרצון העליון, כפי שתואר למעלה ("כמאן דשדי בתר כתפוי") איננו מלובש ממש בתוך המציאות של סטרא אחרא (שהרי אז, עם אחורי הרצון גם פנימיות הרצון הייתה מלובשת בה, וכביכול מסכימה עימה כפי שהיא).

אֶלָּא מַקִּיף עָלֶיהָ מִלְמַעְלָה, לְכָךְ הִיא מְקוֹם הַמִּיתָה וְהַטּוּמְאָה ה' יִשְׁמְרֵנוּ. כִּי מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת שֶׁיּוֹנֶקֶת וּמְקַבֶּלֶת לְתוֹכָהּ מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים דִּקְדוּשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה.

אֶלָּא מַקִּיף עָלֶיהָ מִלְמַעְלָה, לְכָךְ הִיא מְקוֹם הַמִּיתָה וְהַטּוּמְאָה ה' יִשְׁמְרֵנוּ. הסטרא אחרא היא מקום המיתה והטומאה, מאחר שהיא המקום שאין האור והחיות האלוקית מתגלים בו. המוות הוא היעדרם המלא של חיים, והטומאה היא הביטוי הרוחני של המוות וההעדר בכל אופניו. הסטרא אחרא היא ההוויה שהקב"ה אינו חפץ בה, ולכן אין הרצון האלוקי מחיה אותה מתוכה, אלא רק מקיף עליה מבחוץ ומחיה אותה 'ממילא'. כוחות הרע הם במובן זה חסרי חיות פנימית. הם כוחות דוממים, פגרים מתים, הוויות של אימה וטומאה בתוך המציאות. אמנם, כמו בצד הקדושה הקיים בשני מיני חיות, מבחינת הרצון העליון הסובב כל עלמין ומבחינת הדיבור האלוקי הממלא כל עלמין, כך צד הטומאה, ב"זה לעומת זה", קיים בשני מיני חיות: האחד הוא כאמור בחינת אחוריים של רצון העליון, המקיף עליו מלמעלה, והשני הוא כִּי מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת שֶׁיּוֹנֶקֶת וּמְקַבֶּלֶת לְתוֹכָהּ מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים דִּקְדוּשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה. חיות זו, המחיה את צד הטומאה מתוכה, היא ניצוץ מבחינת התחתונה שבקדושה הנבלעת בהן.

הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ בְּתוֹכָהּ בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל .

הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ בְּתוֹכָהּ בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל (פרקים ו, יז, יט) . הקב"ה מחיה את העולמות התחתונים כולם, וגם את הסטרא אחרא ואת כוחות הטומאה, הגם שאינם מכירים בכך, אינם בטלים כלפיו ואף מכחישים את עצם קיומו ומורדים בו - וזו היא גלות השכינה. השכינה מצויה בהם ומחיה אותם, אבל אין היא גלויה בהם. היא מצויה שם בגלות ובניכור, עד שאפשר שבחיים שהיא נותנת בהם הם משתמשים נגדה.

וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים', שֶׁהִיא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ וּכְפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הקב"ה.

וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים', שֶׁהִיא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ וּכְפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הקב"ה. זהו צעד נוסף. עולם הקליפה אינו רק עולם חשוך, רחוק ממקור האור, עולם של דמדומים שבקושי ניכרים בו סימני חיים, אלא טמון בו אף הגרעין הראשוני של עבודה זרה. הקדושה שיש בסטרא אחרא היא בגלות, היא נתונה בשבי כוחות שכבר אינם יודעים מהו מקור היניקה שלהם, ולכן הם רואים את עצמם כעצמאים, כמהות בפני עצמה שיש לה מקור חיים לחוד שאינו קשור בקדושה. ובנקודה זו, בין שהדבר מודע ובין שאינו מודע, מתחילה הכפירה באחדותו של הקב"ה ונפתח הפתח לעבודה זרה. המציאות של סטרא אחרא, ככוח, כהוויה או כאנשים הרואים את עצמם כמנותקים בדרך כלשהי מעולם הקדושה, מעמידה ביסודה את ההנחה שיש עוד מקור של חיים מחוץ לקדושה. והמעשה בפועל מכוחה של הנחה זו, בין שהיא מגיעה לכלל אמונה דתית ממש של עבודה לאלהים אחרים כביכול, ובין שהיא עוטה לבוש מעודן יותר, של השקפת עולם המניחה קיום עצמאי מקורי כלשהו שאינו נזקק לקב"ה. מכל מקום, תפיסה זו מניחה את הקיום של אלהים אחרים, של עבודה זרה וכפירה באחדותו הכוללת של הקב''ה.

כִּי מֵאַחַר שֶׁאוֹר וְחַיּוּת דִּקְדוּשָּׁה הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹכָהּ. אֵינָהּ בְּטֵילָה כְּלָל לְגַבֵּי קְדוּשַּׁת הקב"ה, וְאַדְּרַבָּה מַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר לוֹמַר: "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" , וּכְמַאֲמַר: "יְאוֹר לִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי".

כִּי מֵאַחַר שֶׁאוֹר וְחַיּוּת דִּקְדוּשָּׁה הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹכָהּ. החיות האלוקית מצויה בקליפה בבחינת גלות, לאמור שלא בגילוי מהותה ורצונה, אלא בהסתר ובשעבוד, עד כדי כך שהקליפה רואה את עצמה כמהות נפרדת שאינה תלויה בקדושה, ו אֵינָהּ בְּטֵילָה כְּלָל לְגַבֵּי קְדוּשַּׁת הקב"ה, וְאַדְּרַבָּה מַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר לוֹמַר: "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (ישעיה מז,ח) , וּכְמַאֲמַר: "יְאוֹר לִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". פרעה הוא סמל הקליפה, תכלית גסות הרוח. קודם הוא מרגיש תחושת בעלות, שהיאור שייך לו, "יאור לי"; אחר כך "ואני עשיתי", אני עשיתי את היאור ואת המציאות כולה; והלאה מזה, "ואני עשיתני", ואני עשיתי את עצמי, שזו היא תכלית הקליפה וגסות הרוח,הניתוק השלם של המציאות שאינה מכירה בכל קשר אל המהות האלוקית.

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, שֶׁגַּסּוּת הָרוּחַ שְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ. כִּי עִיקָּר וְשֹׁרֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה הוּא מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב לְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, נִפְרָד מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְלֹא כְּפִירָה בַּה' לְגַמְרֵי.

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, שֶׁגַּסּוּת הָרוּחַ שְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ. לכאורה תמוה, כיצד שוקלים עבירה חמורה שבחמורות כעבודה זרה לעומת גסות הרוח שאינה אלא הנהגה מוסרית שאינה נאה? אלא, כפי שיבאר המחבר בהמשך, השורש של עבודה זרה וגסות הרוח הוא בעצם אחד. גסות הרוח היא הפך הביטול. בשורשה אין היא כפירה בה' אלא ההכרה שגם 'אני' משהו, דבר בפני עצמו. וכן הוא בעבודה זרה, כִּי עִיקָּר וְשֹׁרֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה הוּא מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב לְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, נִפְרָד מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְלֹא כְּפִירָה בַּה' לְגַמְרֵי. עיקרה ותחילתה של עבודה זרה אינה דווקא ההכחשה של מציאות ה' (שוודאי גם זו עבודה זרה, אבל אין היא שורשה ועיקרה, אלא דרגה, המשך והתפתחות של ירידה בעבודה זרה), אלא ההנחה שיש קיום עצמאי שאינו נזקק לאחר, קיום נפרד מקדושתו של מקום.

כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: דְּקָרוּ לֵיהּ אֱלָהָא דֶּאֱלָהַיָּא . אֶלָּא שֶׁגַּם הֵם מַחֲשִׁיבִים עַצְמָם לְיֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: דְּקָרוּ לֵיהּ אֱלָהָא דֶּאֱלָהַיָּא (מנחות קי,א) . שגם הגויים, עובדי האלילים, קוראים את הקב"ה 'אלוהי האלוהים'. כלומר, גם הקליפות, כוחות הטומאה וסטרא אחרא, מודים שהקב"ה עליון על כולם, אֶלָּא שלעומת תפיסת הקדושה שה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו, תפיסת הקליפה היא שיש עוד, שֶׁגַּם הֵם מַחֲשִׁיבִים עַצְמָם לְיֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כלומר, שהם דבר העומד וקיים ברשות עצמו, ואינו נובע ותלוי בקב"ה - אם ירצה יקבל עליו עול מלכות שמיים, בשלמות או שלא בשלמות, ואם לא ירצה לא יקבל, כי אין הוא רואה עצמו חלק בלתי נפרד מהמהות האלוקית.

וּבָזֶה מַפְרִידִים אֶת עַצְמָם מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, מֵאַחַר שֶׁאֵין בְּטֵלִים לוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵין קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל מַה שֶּׁבָּטֵל לוֹ יִתְבָּרַךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וּבָזֶה מַפְרִידִים אֶת עַצְמָם מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, מֵאַחַר שֶׁאֵין בְּטֵלִים לוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵין קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל מַה שֶּׁבָּטֵל לוֹ יִתְבָּרַךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כפי שנאמר, אין קדושה יכולה להשתתף עם דבר אחר. כל מה שקשור לקדושה אי אפשר שתהיה לו 'ישות' עצמאית ונבדלת. מהותה של הקדושה אינה אלא ההתבטלות אל המהות האלוקית, ולכן בכל מקום שיש שמץ תפיסה של מציאות אוטונומית, אין קדושה יכולה לחול שם. וככל שההתבטלות כלפי האלוקי שלמה יותר, כך עמוקה יותר השראת הקדושה.

וְלָכֵן נִקְרָאִים טוּרֵי דִּפְּרוֹדָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ .

וְלָכֵן נִקְרָאִים העולמות התחתונים, הנפרדים, המפרנסים את מציאות הרע והטומאה שבהם, טוּרֵי דִּפְּרוֹדָא (הרי הפירוד) בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק א קנח,א) . 'טורי דפרודא' הם ההרים המתנשאים ורואים עצמם כנפרדים מן ההוויה האלוקית. הם המרגישים עצמם 'יש' ומתנשאים לאמור: 'אני אמלוך!' הם כביכול מפרידים ומסתירים את האור האלוקי, ולכן מעבר להם, המקבלים מהם הם 'הרי החושך', ההוויות המצויות בחשכה גמורה שאין בה גילוי של האור האלוקי כלל.

וַהֲרֵי זוֹ כְּפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ הָאֲמִיתִּית, דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חָשִׁיב וּבָטֵל בֶּאֱמֶת לוֹ יִתְבָּרַךְ וְלִרְצוֹנוֹ הַמְּחַיֶּה אֶת כּוּלָּם וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד.

וַהֲרֵי זוֹ כְּפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ הָאֲמִיתִּית, דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חָשִׁיב (שהכול לפניו כלא נחשב) וּבָטֵל בֶּאֱמֶת לוֹ יִתְבָּרַךְ וְלִרְצוֹנוֹ הַמְּחַיֶּה אֶת כּוּלָּם וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד. 'טורי דפרודא' מטילים צל על כל מה שיונק ומקבל מהם. הם יוצרים תמונת עולם מדומה, עולם שהוא כביכול עצמאי, עומד וחי ברשות עצמו, עולם שרואה את עצמו כנפרד ואוטונומי. בו בזמן שהוא יונק מהקדושה, ושאין לו קיום אלא מהקדושה. זה עולם שאינו מודע לכך שהקדושה היא מקור החיים הבלעדי משום שהחיות האלוקית שבו מצויה בגלות, שכביכול אין היא שולטת בו אלא נשלטת על ידו.

בהמשך לפרק הקודם, עסק גם הפרק הזה בדיבור האלוקי. לאחר שהדגיש את ההבדל המהותי שבין הדיבור האנושי לדיבור האלוקי, חזר אל הדומה שבהם וביאר את עניינו של הדיבור האלוקי לפי הכרתנו את דיבור האדם. דיבור האדם הינו דרך ההמשכה מן ההסתר אל הגילוי, מן הפנים החוצה. במובן זה אף הדיבור האלוקי הינו דרך המשכת החיות האלוקית לעולמות התחתונים בצמצומים רבים ועצומים, עד שהיא מגיעה גם לאותם עולמות שהם כביכול 'חיצוניים' ו'אחרים' לו. אמנם, כפי שחזר והדגיש, דיבורו של הקב''ה אינו כדיבורנו. הדיבור האלוקי המהווה את כל הנבראים מאוחד תמיד באלוקי, ולכן אין ולא יכול להיות נברא שהוא 'חוץ' ונפרד מהאלוקי. רק מצד הנבראים, המקבלים את חיותם מהדיבור האלוקי על ידי צמצומים והסתרים רבים, יכול שיהיה נדמה להם כאילו הדיבור הוא נפרד ו'חוץ' לאלוקי. תפיסה זו, של היות חוץ לאלוקי, של היות דבר לעצמו ולוּ נקודה כלשהי שאינה בטלה באלוקי, היא שורשה של כל העבודה זרה, שהרי מהות הקדושה שבכל דרגה היא ביטולה של אותה דרגה בקודש העליון.

הפרק עסק אמנם בהסתר האלוקי בבריאה ובהיווצרות תחומי הקליפה והסטרא אחרא, ואף על פי כן, הוא חלק מסדרת הפרקים שעוסקת דווקא באחדות האלוקית. הפרק רק הסביר שמציאות הקליפות והסטרא אחרא שאנו רואים היא רק מה שנדמה לנו מלמטה, ובעצם הכול מאוחד ומיוחד באחדות האלוקית. ובכך הפרק עוזר לנו לראות זאת גם בתוך חיינו הממשיים–הגשמיים בעולם הזה.