וְהִנֵּה מִדַּת הקב"ה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. שֶׁהָאָדָם כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבּוּר הֲרֵי הֶבֶל הַדִּבּוּר שֶׁבְּפִיו הוּא מוּרְגָּשׁ וְנִרְאֶה דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ מוּבְדָּל מִשָּׁרְשׁוֹ שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ עַצְמָהּ.

וְהִנֵּה מִדַּת הקב"ה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. בין הדיבור האנושי והדיבור האלוקי יש הבדלים גדולים, לא רק בעוצמה אלא במהות. מעבר להבדל המובן לכול, שהדיבור האנושי מורכב מקולות ותנועות גשמיות, והדיבור האלוקי בוודאי אינו כזה, הרי נקודת ההבדל החשובה והמשמעותית ביותר להבנת הדברים שנאמרו היא שֶׁהָאָדָם כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבּוּר הֲרֵי הֶבֶל הַדִּבּוּר שֶׁבְּפִיו הוּא מוּרְגָּשׁ וְנִרְאֶה דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ מוּבְדָּל מִשָּׁרְשׁוֹ שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ עַצְמָהּ. הדיבור האנושי, אחר שדובר, אינו קשור עוד למקור שיצא ממנו, לכוחות הנפש ולנפש עצמה. דיבור הינו בהגדרה כוללת הקומוניקציה כלפי חוץ; ואפשרות זו אינה יכולה להתממש אלא במנותק מהווייתו שלו. הדיבור הוא זה שמעביר את הדברים מהאני החוצה, ומשיצא החוצה - שוב איננו אני. משעה שאדם אומר דבר, הדבר נפרד ממנו, ואין הוא יכול להשיבו חזרה. יש הבדל של מהות בין האדם והדיבור שלו. לדיבור יש קיום עצמאי נפרד מן האדם, ואין הוא זקוק עוד למחשבת האדם ולאישיותו כדי להתקיים. כפי שייאמר בהמשך, זהו מעין ההבדל בין דיבור ומחשבה שבאדם. הדיבור הוא הקומוניקציה לזולת, ולכן הוא מתנתק מהנפש ומובדל לעצמו. ולעומת זאת המחשבה, שהיא הקומוניקציה הפנימית בתוך תחומו של האני, אף שאין היא זהה עם הנפש, היא אינה נפרדת ממנה.

אֲבָל הקב"ה אֵין דִּבּוּרוֹ מוּבְדָּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אֵין דָּבָר חוּץ מִמֶּנּוּ וְ'לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ' . וְלָכֵן אֵין דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ כְּדִבּוּרֵינוּ חַס וְשָׁלוֹם.

אֲבָל הקב"ה אֵין דִּבּוּרוֹ מוּבְדָּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אֵין דָּבָר חוּץ מִמֶּנּוּ וְ'לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ' (ואין מקום פנוי ממנו) (תיקוני זהר תיקון נז צא,ב) . וְלָכֵן אֵין דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ כְּדִבּוּרֵינוּ חַס וְשָׁלוֹם. הדיבור האלוקי אינו נבדל מהאלוקי, שהרי לא ייתכן שיהיה איזה דבר נפרד ממנו, שכן אין דבר חוץ ממנו. כך גם הדיבור האלוקי קשור באלוקי, ואי אפשר שיהיה נפרד ממנו. כל החלוקה בין האני ובין החוץ היא משמעותית לגבי האדם, אך לגבי הקב"ה אין היא קיימת.

המסקנה מהבחנה זו היא תמציתו של פרק זה: גם יצורי הדיבור האלוקי, העולם ומלואו (ואנחנו בכלל), אינם בעצם נבדלים לעצמם, אלא קשורים תמיד אל האלוקי שמדבר אותם, והרי הם נאמרים בכל עת מחדש, נובעים וקשורים אל המהות האלוקית החושבת ואומרת אותם בכל רגע מחדש.

[כְּמוֹ שֶׁאֵין מַחֲשַׁבְתּוֹ כְּמַחֲשַׁבְתֵּינוּ כְּדִכְתִיב: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם " וּכְתִיב: " כֵּן גָּבְהוּ דְּרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם " ].

[כְּמוֹ שֶׁאֵין מַחֲשַׁבְתּוֹ כְּמַחֲשַׁבְתֵּינוּ כְּדִכְתִיב: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה' " (ישעיה נה,ח). וּכְתִיב: "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְּרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם " (שם פסוק ט) ]. כמו ההבדל בין הדיבור האנושי לדיבור האלוקי, כך נבדלות המחשבה האלוקית והמחשבה האנושית.

המחבר מוסיף את הדברים בנוגע למחשבה לא רק משום הכתוב המפורש שאומר זאת. דיבורו ומחשבתו של האדם מובאים בפרקים אלה כמשל לשם הבנת הדברים שהוא אומר על הדיבור והמחשבה האלוקיים והמחשתם, ובמובן זה יש יתרון במשל של המחשבה, שכן גם אצל האדם אין המחשבה נפרדת ממנו. כמו שהוסבר לגבי הדיבור האלוקי, כך במובן מסוים הוא במחשבה האנושית. המחשבה מתקיימת במציאות כל זמן שהאדם חושב אותה, וברגע שאין הוא חושב אותה - אין כלום. מי שמבין זאת יבין טוב יותר את כל האמור כאן על היחס בין העולם כולו, שאינו אלא דיבור אלוקי, ובין האלוקי עצמו שאומר את הדיבור הזה.

וְלֹא נִקְרָא דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשֵׁם דִּבּוּר רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. כְּמוֹ שֶׁדִּבּוּר הַתַּחְתּוֹן שֶׁבָּאָדָם הוּא מְגַלֶּה לַשּׁוֹמְעִים מַה שֶּׁהָיָה צָפוּן וְנֶעֱלָם בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, כָּךְ לְמַעְלָה בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, יְצִיאַת הָאוֹר וְהַחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי לִבְרוֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹתָם נִקְרָא בְּשֵׁם דִּבּוּר.

וְלֹא נִקְרָא דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשֵׁם דִּבּוּר רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. הדיבור האלוקי אמנם נקרא דיבור, אבל רק על דרך משל, משום שיש בכל זאת צד מסוים של דמיון, שהוא: ש כְּמוֹ שֶׁדִּבּוּר הַתַּחְתּוֹן שֶׁבָּאָדָם הוּא מְגַלֶּה לַשּׁוֹמְעִים מַה שֶּׁהָיָה צָפוּן וְנֶעֱלָם בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, כָּךְ לְמַעְלָה בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, יְצִיאַת הָאוֹר וְהַחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי לִבְרוֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹתָם נִקְרָא בְּשֵׁם דִּבּוּר. לא ניתן, ואף אסור, לדמות אותו לדיבור האנושי, לא מבחינת הקול, לא מבחינת המילים והאותיות ובוודאי שלא מבחינת המכניזם. הצד השווה אינו אלא בפונקציה הבסיסית ביותר של מושג הדיבור: יצירת התקשרות שבה משהו פנימי ונסתר מתגלה כלפי חוץ (כנאמר לעיל, אפילו לגבי האדם כולל המושג 'דיבור' לא רק דיבור במילים ואותיות של גלי קול, אלא גם כתיבה, רמיזה ביד ואפילו דיבור שבמחשבה). תפקידו של הדיבור הוא להיות אמצעי של קומוניקציה אל ה'אחר', להיות קשר בין האדם לזולתו. ובהגדרה מקיפה יותר, הדיבור הוא הוצאה של דברים מההעלם אל הגילוי. הדיבור הוא העברה של חומר, של אינפורמציה, מדרגה אחת לדרגה אחרת: מדרגה פנימית, שאינה ניתנת לגילוי ולהתייחסות, לדרגה חיצונית יותר שבה הדברים הם גלויים. במובן זה אפשר לדבר גם על הכוח האלוקי שיוצר עולמות, שיוצא מהסתר האין סוף אל הגילוי של הבריאה, כ'דיבור' של הקב''ה.

וְהֵן הֵן עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם.

וְהֵן הֵן עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם. יציאת האור והחיות מהאלוקי לברוא את העולמות נקראת בתורה מלשון 'דיבור', והוא הדיבור של 'עשרה מאמרות', עשר פעמים "ויאמר אלוקים" המופיעים במעשה בראשית שבפרק א בבראשית, שבהן נברא העולם.

וְכֵן שְׁאָר כָּל הַתּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים, שֶׁהִשִּׂיגוּ הַנְּבִיאִים בְּמַרְאֵה נְבוּאָתָם.

וְכֵן שְׁאָר כָּל הַתּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים, שֶׁהִשִּׂיגוּ הַנְּבִיאִים בְּמַרְאֵה נְבוּאָתָם. מופע אחר ופנימי יותר של הדיבור האלוקי הוא התורה, וכן בכל האופנים של הגילוי האלוקי בעולם, בדברי הנביאים והכתובים, שכולם הם התגלויות של הקב''ה. במופע אחד מתגלה עולם, ובמופע אחר מתגלות מילים, מילות התורה והנבואה.

אמת היא שגם דבר ה' שבתורה ובנביאים אינו בהכרח דיבור במילים ואותיות כשלנו. כאשר נאמר שה' מדבר עם נביא הכוונה היא שה' מתגלה לנביא בצורה זו או אחרת. זה אומר שהצפוּן מתגלה, שהנסתר מתברר יותר, אבל בוודאי שלא במילות הדיבור שלנו ובכל המכניזם של דיבור כפי שאנו מכירים אותו מתוכנו.

וַהֲרֵי דִבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ כִּבְיָכוֹל מְיוּחָדוֹת עִמּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם בְּעוֹדָן בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ.

וַהֲרֵי דִבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ כִּבְיָכוֹל מְיוּחָדוֹת עִמּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם בְּעוֹדָן בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ. כפי שנאמר, הדיבור האנושי נבדל מהדיבור האלוקי בכך שמשעת אמירתו אין הוא קשור עוד אל אומרו, הוא נעשה הוויה לעצמה. דימוי עתיק מדמה את דיבור האדם לחיצים. כמו החץ שאין האדם יכול להשיבו משעה שנורה, כך דבר שאמר אדם אין הוא יכול להשיבו אליו כאילו לא אמרו. לדיבור האנושי יש חיים וקיום משל עצמו. אם נאמר הדבר בכוונה טובה או רעה - אין זה משנה עוד לגבי הדיבור, הוא יפעל את פעולתו גם ללא קשר למחשבה ולאדם שאמרו. מה שאין כן, כפי שהוסבר באריכות, לגבי הדיבור האלוקי. ובמובן זה, אם להתאים עוד יותר את המשל לנמשל, יש להמשיל את הדיבור האלוקי למחשבה האנושית כפי שהיא בכוח השכל, עוד לפני שאומרים אותה, ועוד לפני שהיא מצטיירת באותיות ובמילים. המחשבה כפי שהיא מצויה רק בכוח המציאות, קודם שהוא יוצא אל הפועל.

אוֹ בִּתְשׁוּקָה וְחֶמְדָּה שֶׁבְּלִבּוֹ קוֹדֶם שֶׁעָלְתָה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בָּהּ בִּבְחִינַת אוֹתִיּוֹת.

אוֹ בִּתְשׁוּקָה וְחֶמְדָּה שֶׁבְּלִבּוֹ קוֹדֶם שֶׁעָלְתָה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בָּהּ בִּבְחִינַת אוֹתִיּוֹת. תוכן של מחשבה אינו בהכרח אינטלקטואלי, הוא יכול להיות גם תשוקה וחמדה שבלב. הלב שולח איתות אל המחשבה: יש נושא שאני חפץ בו, יש נושא שאני מתיירא ממנו או מואס בו ורוצה להתרחק ממנו, והמחשבה מקבלת את האותות הללו ומפתחת אותן למילים ולסמלים של מחשבה ודיבור.

שֶׁאָז הָיוּ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה וְהַדִּבּוּר הַזֶּה הַנִּמְשָׁכוֹת מֵחֶמְדָּה וּתְשׁוּקָה זוֹ בְּכֹחַ בַּלֵּב. וּמְיוּחָדוֹת שָׁם בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּשָׁרְשָׁן שֶׁהֵן הַחָכְמָה וְשֵׂכֶל שֶׁבַּמּוֹחַ וְחֶמְדָּה וּתְשׁוּקָה שֶׁבַּלֵּב.

שֶׁאָז הָיוּ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה וְהַדִּבּוּר הַזֶּה הַנִּמְשָׁכוֹת מֵחֶמְדָּה וּתְשׁוּקָה זוֹ בְּכֹחַ בַּלֵּב. האותיות והסמלים של הדיבור, שבהם החמדה יוצאת מאוחר יותר החוצה, היו מצויים קודם גם בלב, בכוח ולא בפועל, צפונים בכוחה של אותה מחשבה לצאת בדיבור. וּמְיוּחָדוֹת שָׁם בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּשָׁרְשָׁן שֶׁהֵן הַחָכְמָה וְשֵׂכֶל שֶׁבַּמּוֹחַ וְחֶמְדָּה וּתְשׁוּקָה שֶׁבַּלֵּב. המילים שבהן משתמש אדם כדי לבטא מתוך עצמו את הרצון, החיובי או השלילי, מצויות בכוח, בפוטנציאל, כבר בחכמה שבמוח ובחמדה שבלב. שם הן עדיין מאוחדות עם התחושה עצמה, עם עצם תפיסת ההכרה. רק בשלב מאוחר יותר נפרדות האותיות ומצטרפות המילים ומגיעות לכלל יציאה מן הכוח אל הפועל. גם בתוכנו יש אפוא מעין דיבור פנימי, שבדומה לדיבור האלוקי קשור אל הווייתנו, מאוחד עימה, ואין לו קיום בנפרד לה.

וְכָכָה מַמָּשׁ דֶּרֶךְ מָשָׁל.

וְכָכָה מַמָּשׁ דֶּרֶךְ מָשָׁל. הביטוי הוא בעצם פרדוקס. להגיד על דבר שהוא "ככה ממש" ו"דרך משל" זו לכאורה סתירה מיניה וביה. ולכן יש להבין ביטוי זה ("דרך משל") לא בפגיעה בממשות הדבר (לומר שרק משל הדבר), אלא כדרך שבה אנו מבינים את הדבר. כלומר, כדי להסביר את היחסים בתוך מהות מסוימת שאינם יכולים להיות מובנים אלא מתוך מהות אחרת, אפשר לומר גם: "ככה ממש דרך משל". הביטוי כאן מדגיש שתי נקודות: "ככה ממש" הוא ייחודו של הדיבור האלוקי באלוקי, וההדגשה היא "ככה ממש", לומר שעובדה זו היא ממשות ואינה על דרך משל וחידה בלבד. ו"דרך משל" הוא הדימוי השייך להווייתו של האדם, וההדגשה היא שהדימוי אינו מדויק, שאינו ממצה את העניין כולו אלא על דרך משל בלבד.

מְיוּחָדוֹת דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הקב"ה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ גַּם אַחַר שֶׁיָּצָא דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ אֶל הַפּוֹעַל בִּבְרִיאוֹת הָעוֹלָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מְיוּחָד עִמּוֹ קוֹדֶם בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת.

מְיוּחָדוֹת דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הקב"ה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ גַּם אַחַר שֶׁיָּצָא דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ אֶל הַפּוֹעַל בִּבְרִיאוֹת הָעוֹלָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מְיוּחָד עִמּוֹ קוֹדֶם בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת. לעולם אין הדיבור האלוקי נבדל מן האלוקי, הוא תמיד קשור, מאוחד בו ואינו נבדל ממנו על ידי הבריאה. שהרי נבדלות הדיבור אצל האדם (שאין הוא רק מתגלה החוצה אלא נפרד ממנו), נובעת מכך שהאדם הוא מוגבל. משום שאין הוא כולל הכול, משום שיש אחר חוץ ממנו, וכדי להוציא דברים החוצה הוא חייב להשתמש באלמנטים שמחוץ לו, ובכך הוא יוצר הוויה המתנתקת מהווייתו שלו. לעומת זאת, הדיבור האלוקי, ככל שמקורו גבוה ומרוחק יותר — לעולם אינו יכול להיות נפרד מאיתו. לא משום תכונה מסוימת של הדיבור האלוקי כשלעצמו, אלא משום ה'מדבר' שהוא אין סוף. האדם הוא מוגבל, הוא ממלא רק חלל מסוים, ולכן דיבורו, לפי ההגדרה, יוצא מתחום זה. אך הקב"ה, שהוא אין סוף, אין דבר שהוא חיצוני לו. כל המשמעות של חיצון אינה קיימת לגביו. שום דבר, רחוק ככל שיהיה, אינו יכול להיות נפרד מן הבורא. גם הפער העצום לאין סוף בין המהות העצמית של הבורא ובין דיבורו ובריאתו אינו מפריד ביניהם ולא כלום.

וְאֵין שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא אֶל הַבְּרוּאִים הַמְקַבְּלִים חַיּוּתָם מִבְּחִינַת דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְאֵין שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא אֶל הַבְּרוּאִים הַמְקַבְּלִים חַיּוּתָם מִבְּחִינַת דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ. ההבדל בין קודם היות הדיבור ואחר היות הדיבור האלוקי אינו לגבי האומר אלא לגבי השומע. דרגת הדיבור, שהיא הדרגה התחתונה ביותר מבחינת נפש האומר, היא לגבי המקבל קצה ההשגה העליון שמעבר לה הוא האין. לגבינו הדיבור האלוקי הוא גג העולם שמעל לו אין דבר, ובשביל הקב''ה זו אינה מחיצה כלל. מבחינת הדיבור האלוקי יש רצף אחד העובר את כל הדרגות בקשר אחד, ללא כל הבדל בין לפני ואחרי. ההבדל כולו הוא רק לגבי הברואים שלגביהם מה שלפני הוא בלתי מושג, ומה שאחרי הוא ניתן להשגה. יחס חד צדדי זה בין הבורא והבריאה ממשיך להתקיים באופן זה ולקיים את הבריאה בכל משך קיומה: אנחנו תלויים בו בכול והוא אינו תלוי בנו כלל, הוא רואה אותנו ואנחנו איננו רואים אותו.

השגתנו את הדיבור האלוקי היא מה שמכנים 'גילוי שכינה' (היא מלכות, היא דבר ה'). כאשר אדם מגיע להכרה של הנוכחות האלוקית בעולם, להרגשה שכבוד ה' מלא את כל המציאות, אזי אפשר לומר שהוא חש כיצד הדיבור האלוקי מדבר בתוך העולם, מחיה אותו ומהווה אותו בדיבורו. זו ההרגשה של אלוקים חיים ומלך עולם, שהיא משיאי הווייתנו האנושית. עד כאן אנו יכולים להגיע משום שזו היא השגת הדיבור האלוקי, בעוד המהות האלוקית לעצמה היא למעלה מעלה לאין ערוך יותר. מה שאין כן אצל הקב"ה. עם כל המרחק, הדיבור עדיין קשור, כפי שחזר והדגיש המחבר בפרק זה, במהות האלוקית עצמה.

בנושאים אלה כל דימוי שאפשר לתת הוא בהכרח לקוי, ולכן יש להבין דימויים אלה רק בהיקף מסוים אחד. כאשר אדם גדול משוחח עם ילד קטן, היחס אינו דו צדדי אלא חד צדדי. הילד יכול להתקשר רק אל הדיבור ולא אל מה שמעבר לו, הוא לכל היותר יכול להבין את הדברים שנאמרו, ומעבר לדברים ששמע - אין לגביו דבר. לעומת זאת, לגבי האדם המדבר הדיבור אינו מנותק מחכמתו וממחשבתו שהביע בדיבור. המדבר מכיר לא רק את הדיבור, אלא גם את המחשבה והשכל שיצרו אותו. אפשר שיהיה אפוא דיבור שמצד אחד קשור במדבר ובלתי נפרד ממנו, ומצד שני מנותק ממנו לחלוטין.

בִּבְחִינַת יְצִיאָתוֹ כְּבָר אֶל הַפּוֹעַל בִּבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת.

בִּבְחִינַת יְצִיאָתוֹ כְּבָר אֶל הַפּוֹעַל בִּבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת. הדיבור האלוקי שכבר יצא אל הפועל בבריאת העולמות הוא זה שמחיה את המציאות שרואה עצמה נפרדת, שרואה שינוי בין קודם שנברא העולם לאחרי שנברא. כנזכר בפרק הקודם, יש הבדל באדם בין הדיבור בפועל ובין הדיבור כפי שהוא עדיין בכוח המחשבה ופנימה יותר בכוח הנפש. ככל שהדיבור הוא פנימי יותר הוא מאוחד יותר עם הדובר אותו. במחשבה, ובוודאי בכוחות הנפש, נוכח בו החושב והאוהב, ואי אפשר בשום אופן להפריד אותו מהמחשבה והאהבה וכו'. מה שאין כן בדיבור החיצוני, שהאחר שומע, ובו המדבר עצמו נסתר; אם לא חושבים עליו ומחפשים אותו, הוא עלול להיסתר ולהיפרד לגמרי מהדיבור. כך בדיבור האלוקי. ביציאתו לפועל בבריאת העולמות ובהתלבשותו בהם, נסתר המדבר האלוקי האין סופי, ונראה לעולמות כאילו הם יש ודבר בפני עצמו.

שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעִלָּה לְעָלוּל,

שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעִלָּה לְעָלוּל, ירידה זו של האור נקראת 'סדר ההשתלשלות'. האור יורד בו לא בהארה ישירה אלא בהדרגה - "מעלה לעלול", מסיבה למסובב, מגורם לתוצאה -

וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וְשׁוֹנִים.

וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וְשׁוֹנִים. ירידה זו מצמצמת את האור בכל דרגה. בין העילה לעלול יש קשר, אבל הקשר הוא של צמצום ומיעוט האור בכל שלב. העלול הוא תמיד צמצום של עילתו, אין בו כל מה שיש בה, אלא המעט ככל שאפשר שעדיין שומר על הקשר.

עַד שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרוּאִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם וְהִתְהַוּוּתָם מִמֶּנּוּ וְלֹא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת.

עַד שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרוּאִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם וְהִתְהַוּוּתָם מִמֶּנּוּ וְלֹא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת. שזה דורש צמצום גדול כל כך שאינו יכול לחול בדרגה אחת אלא בדרגות רבות ושונות, עוד צמצום ועוד צמצום, דרגה אחר דרגה, בדרך השתלשלות של עילה ועלול. מהות הקשר של עילה ועלול היא שעדיין נשמר הקשר, שהעלול עדיין יכול להשיג את עילתו. ולכן, כדי להגיע לצמצום כזה שהנברא לא יתבטל מישותו ויחד עם זה לא יאבד את הקשר - צריך שיהיו צמצומים רבים ושונים.

וְכָל הַצִּמְצוּמִים הֵם בְּחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים לְהַסְתִּיר וּלְהַעְלִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִדִּבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה בִּבְחִינַת גִּילּוּי רַב שֶׁלֹּא יוּכְלוּ הַתַּחְתּוֹנִים לְקַבֵּל.

וְכָל הַצִּמְצוּמִים הֵם בְּחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים לְהַסְתִּיר וּלְהַעְלִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִדִּבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה בִּבְחִינַת גִּילּוּי רַב שֶׁלֹּא יוּכְלוּ הַתַּחְתּוֹנִים לְקַבֵּל. אם יתגלה האור שבדיבור האלוקי כמות שהוא, לא יוכלו הנבראים לקבל את חיותם ממנו. כוח החיים שיכול להינתן בכל נברא מוגבל על ידי כוחו של אותו נברא לקבל. כמו שאדם אינו יכול לקבל מעבר למה שהוא יכול להשיג; כמו שכבל חשמלי אינו מסוגל להעביר בתוכו מעבר לכמות מסוימת של מתח; וכמו שצינור מים יתפוצץ אם תעבור בו כמות מים גדולה מדי. כדי שהמידה תהיה מוגבלת נחוצים אפוא כל אותם צמצומים והסתרים, בכדי שכל נברא יוכל לקבל את המידה שהוא יכול לשאת ורק את המידה הזו.

מנגנון הצמצום וההסתר הוא לכן חלק מהווייתו של הדיבור האלוקי כגילוי האלוקי, שאם לא כן היה פועל הדיבור האלוקי בהריסתה של המציאות ולא בבנייתה. כדי שהדיבור האלוקי יוכל להתגלות, כדי שהוא יהיה דיבור לזולת ולא יבטל אותו, הוא צריך להיות מוסתר, מוגדר ומצומצם - ובזאת להחזיק את מציאותו של העולם.

וְלָכֵן גַּם כֵּן נִדְמֶה לָהֶם אוֹר וְחַיּוּת הַדִּבּוּר שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא הַמְּלוּבָּשׁ בָּהֶם כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר מוּבְדָּל מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ רַק שֶׁנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ דִּבּוּר שֶׁל אָדָם מִנַּפְשׁוֹ.

וְלָכֵן גַּם כֵּן נִדְמֶה לָהֶם אוֹר וְחַיּוּת הַדִּבּוּר שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא הַמְּלוּבָּשׁ בָּהֶם כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר מוּבְדָּל מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ רַק שֶׁנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ דִּבּוּר שֶׁל אָדָם מִנַּפְשׁוֹ. כפי שנאמר, הדיבור האלוקי שונה מהדיבור האנושי בכך שאין הוא נפרד מהקב"ה המדבר אותו. ומשום שבאמת אין הבדל בין הדיבור והמדבר, בין המגלה והמציאות המתגלה, מוכרח שיהיו הסתרים, לצמצם את האור שבדיבור האלוקי, להסתיר את המדבר שבדיבור. כך יוכלהעולם לקבל את הדיבור כביכול במנותק מהמדבר, לקבל את החיות בלי לראות את מקורה. הרושם של התחתונים, התפיסה של מטה, היא שהעולם מנותק מהקב''ה. לא שכל נברא מוכרח לתפוס זאת כך, אבל כתפיסה ישירה של המציאות, היא הכרחית לקיומה, לא משום שכך הם הדברים, אלא משום חוסר היכולת של העולם, כזה המוכר לנו, לקבל את הגילוי האלוקי בשלמותו.

אַךְ לְגַבֵּי הקב"ה אֵין שׁוּם צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם מַסְתִּיר וּמַעְלִים לְפָנָיו, וְכַחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה, כְּדִכְתִיב: "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמֶּךָּ " .

אַךְ לְגַבֵּי הקב"ה אֵין שׁוּם צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם מַסְתִּיר וּמַעְלִים לְפָנָיו, וְכַחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה, כְּדִכְתִיב: "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה " (תהלים קלט,יב) . במקומות אחרים עומד אדמו"ר הזקן על כך שהביטוי "כחשיכה כאורה", בשני כ"ף הדמיון, מורה על זהות מלאה, שלגביו לא רק החושך הוא כמו האור, אלא אף האור הוא כמו החושך (ליקוטי תורה ויקרא יב,א). כלומר, עבור הקב"ה לא רק שההסתר גלוי, אלא כל המערך של הסתר וגילוי איננו קיים לגביו. הוא נמצא כביכול מעבר לזה ולזה גם יחד, "לא יום ולא לילה" (זכריה יד,ז), וכל מהות ההסתר קיימת רק לגבי אלה שקיימת לגביהם גם ההתגלות.

במשל המדגים זאת יש זכוכיות שהן מצד אחד אטומות, בדרגה זו או אחרת, ומהצד האחר הן שקופות לחלוטין. אדם העומד מצד אחד אינו רואה כמעט דבר, מלבד השתקפות של עצמו ואי אילו רמזים למציאות שמעבר למסך. לעומת זאת, לגבי האדם שעומד מהצד השני אין כלל מסך, הוא רואה במפולש, "כחשיכה כאורה". משל נוסף, דק יותר, מופיע כבר בספרי הקדמונים: אדם חד חידה, וכיוון שהוא יודע את הפתרון, הרי כל הפיתולים וההטעיות שבחידה שקופים בפניו. לגביו השאלה והפתרון חד הם. לעומתו, ניצב הנשאל בעמדה שונה. לגביו יש משחק של הסתר וגילוי, של חידה ופתרונה. שניהם עוסקים לכאורה באותו דבר, אלא שכלפי האחד ישנה חידה, וכלפי השני אין כלום, הכול ברור.

מִשּׁוּם שֶׁאֵין הַצִּמְצוּמִים וְהַלְּבוּשִׁים דָּבָר נִפְרָד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא 'כְּהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵּיהּ וּבֵיהּ'

מִשּׁוּם שֶׁאֵין הַצִּמְצוּמִים וְהַלְּבוּשִׁים דָּבָר נִפְרָד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא 'כְּהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵּיהּ וּבֵיהּ' (כאותו החגב שלבושו הוא ממנו ובו). לבושו של האדם אינו חלק ממנו, והאדם יכול ללובשו ולפושטו כרצונו, מה שאין כן לבושו של החגב - עור השלד החיצון שלו (הקוטיקולה) הינו חלק בלתי נפרד ממהותו של החגב. הוא ולבושו הם הוויה שלמה אחת. ובמובן זה, הלבושים של האור האלוקי גם הם חלק מהמהות האלוקית. ההסתר והצמצום הם גילוי של הקב"ה בדיוק כמו הגילוי וההתפשטות. כחשכה כאורה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים" וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (דברים ד,לה) וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. שם הוי"ה ושם אלוקים - הם מהות אחת. שם הוי"ה מורה על בחינת המגלה, המשפיע, שנמצא מעבר לגדרים של מציאות העולם, ושם אלוקים מורה על בחינת האלוקי כפי שהוא מתגלה בתוך העולם, בתוך הטבע (ולכן היו אומרים ש'א–להים' הוא בגימטרייה 'הטבע'). "ה' הוא האלהים" פירושו שלא בלבד שה' (הוי"ה) מתגלה בתוך ההסתר של הטבע, שיש מידת דין (אלוקים) ומידת רחמים (הוי"ה) הממתקת אותה, אלא שבעצם אין כל הבדל בין האלוקות המגלה והאלוקות המסתירה את עצמה, בין המהות האימננטית למהות הטרנסצנדנטית.

וְלָכֵן קַמֵּיהּ כּוֹלָא כְּלָא חָשִׁיב מַמָּשׁ.

וְלָכֵן קַמֵּיהּ כּוֹלָא כְּלָא חָשִׁיב (לפניו הכול כלֹא נחשב) מַמָּשׁ. המציאות כולה, הרואה עצמה כישות נפרדת, אינה נחשבת כלל, אין לה קיום מיוחד ועצמאי, הכול אינו אלא מופע של המציאות האלוקית.

פרק זה עמד על ההבדל שבין הדיבור האלוקי והדיבור האנושי. נאמר, שהצד השווה שבהם הוא היותם קומוניקציה, העברת דברים אל הזולת, מן הפנים החוצה, מן ההסתר אל הגילוי. אך יש הבדל גדול: הדיבור האנושי הוא הוויה נבדלת מהמְדַבר, ולאחר שנאמרו או נכתבו המילים אין הן קשורות עוד אל המדבר - הוא הוויה לעצמו, והדיבור הוויה לעצמו. לעומת זאת, הדיבור האלוקי אינו נפרד לעולם מהאלוקי, ואין הפרש בין המדבר, בין הדיבור ובין המציאות שהוא מדבר אליה. מה שבכל זאת בורא את העולם כישות בפני עצמה הם הצמצומים וההסתרים המעלימים את החיבור הזה, באופן שהאלוקי המדבר אינו נראה בו, והדיבור נראה כאילו הוא נבדל לעצמו. אכן, הסתר זה הוא רק מצד הנבראים התחתונים, אך מצד הבורא - "כחשיכה כאורה", כי "ה' הוא האלהים".