חזור
לקוטי אמרים
פרק בוְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל.
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל. לכאורה נפש זו, מבחינת מעלתה ומדרגתה, היא הנפש הראשונה, ובכל זאת קורא לה המחבר "נפש השנית בישראל". טעם אחד הוא שנפש זו היא השנייה מבחינת הזמן: האדם נולד עם יצר הרע, ורק מאוחר יותר נכנס בו יצר הטוב.
הִיא חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ
הִיא חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמַּעַל (לפי איוב לא,ב), נפש זו היא החלק האלוקי שבאדם, לאמור יש בה ממהות האלוקי המתגלה בתוך הווייתו של האדם, מַמָּשׁ. הדגשה זו באה לומר שביטוי זה אינו מליצה, אלא יש להבין את הדברים כפשוטם, שהנפש האלוקית שבאדם היא חלק אלו־ה ממעל, לא כביכול אלא ממש.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" "וְאַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר: מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, בבריאת האדם: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב,ז), וביטוי דומה לזה נמצא גם בברכות השחר: "וְאַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי". וכדי להבין את הדברים מוסיף המחבר: וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר:
כָּךְ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה
כָּךְ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה (זהר חלק ב קיט,ב). ביטוי זה הוא צד אחר של הביטוי "ויפח באפיו נשמת חיים". הברואים ב"דבר ה׳" קשורים, כמו הדיבור אל המדבר, בקשר חיצוני אל הקב"ה, ואולם נשמות ישראל "עלו במחשבה", שהיא פנימית לגבי הדיבור, והביטוי של המדבר כשהוא לעצמו.
כְּדִכְתִיב: "בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל" "בָּנִים אַתֶֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם" פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ
כְּדִכְתִיב: "בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד,כב), "בָּנִים אַתֶֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד,א), פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. דימוי נוסף למהותה של הנפש האלוקית הוא היחס בין הבן לאב. דימוי זה מבוסס על תורת הרפואה העתיקה, שהניחה כי תחילת יצירתה של טיפת הזרע היא חומר היולי, ראשוני, חומר הגובל ברוח, שבמוח האב. טיפה זו עוזבת את המוח, ובדרך ירידתה בגוף היא מתעבה ומתגשמת עד שהיא מגיעה לצורתה המוגדרת והחומרית כטיפת זרע. לפי דימוי זה היחס בין האב והבן אינו רק חומרי, אלא יחס המגיע במקורו עד לשורש הווייתם שבנפש: האב והבן מאוחדים אפוא במהותם הרוחנית, ורק בתהליך ההגשמה הולך ונפרד הבן מהאב ונעשה הוויה לעצמו. משמעות הדימוי היא שתחילת יצירתו של הבן היא כחלק מאישיותו של אביו – הוא נוצר בעמקי אישיות האב, ובתהליכים מורכבים ומסובכים, בתוך האב ומחוצה לו, הוא מתגשם להוויה שכלפי חוץ היא נבדלת לגמרי, ואולם ביסודו של דבר היא ממשיכה תמיד להיות חלק מן ההוויה הרוחנית והעצמית של האב.
אדם מישראל הוא, במובן זה, בנו של הקב"ה. הנשמה האלוקית שבאדם בשורשה, במקורה הראשון, אינה רק תולדה הנובעת מן הרצון האלוקי, אלא חלק מן ההתגלות האלוקית בעצמה. זוהי 'יחידה שבנפש', נקודת המוקד שבה מתאחדות כל הנשמות ליחידה אחת. זו הנקודה שבה אין לנשמה אישיות נפרדת כלל, שהיותה "חלק אלו־ה ממעל" הוא בגילוי, ולכן החלקים כולם מצטרפים ומתבטלים כלפי האחדות האלוקית המתגלה.
מושג ה"דבקות" בחסידות הוא התהליך שבו אדם חוזר בשלבי היצירה של עצמו עד לנקודה שבה הוא מפסיק להיות הוויה נפרדת, ובה הוא מגיע למה שנקרא בזהר "לאשתאבא בגופא דמלכא" (חלק א ריז,ב): להישאב ולהתבטל בתוך עצמותו של המלך, וכמו הבן, אילו יכול היה, לחזור ולהיות שוב חלק ממחשבתו של האב.
דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְּחָכְמָה יְדִיעָא הוּא וְחָכְמָתוֹ – אֶחָד
נאמר שנשמת כל איש ישראל נמשכה מחכמתו של הקב"ה, ועל חכמתו נאמר בהקדמת תיקוני זהר: דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְּחָכְמָה יְדִיעָא (שהוא חכם אבל לא בחכמה הידועה),
וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם: שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ
וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם: שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ והוא הדעה עצמה.
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, שכן היו מחכמי ישראל שחלקו על הרמב"ם בנקודה זו,
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפַרְדֵּס מֵהָרַמַ"ק וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ"י זַ"ל יַצִּיבָא מִילְּתָא בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים בְּכֵלִים דְּחַבַּ"ד דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַעְלָה מֵהָאֲצִילוּת
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפַרְדֵּס רימונים מֵהָרַמַ"ק (רבי משה קורדבירו).
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ לְמַעְלָה מַעְלָה מִמַהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת, עַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת נֶחֱשֶׁבֶת כַּעֲשִׂיָּיה גּוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ"
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (ראו שער היחוד והאמונה פרק ט ובביאור שם), שֶׁאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ לְמַעְלָה מַעְלָה מִמַהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת, עַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת נֶחֱשֶׁבֶת כַּעֲשִׂיָּיה גּוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד,כד). כאמור, היחס של "הוא וחכמתו אחד" אינו יחס החכמה אל העצמות האלוקית, אלא יחס כלי החכמה העליונה אל האלוקות המצטמצמת ומתגלה בה. ואולם את יחס החכמה כלפי העצמות האלוקית, כלפי האין סוף בעצמו – אין בידינו להשיג, ועליו אין בידינו לומר אלא שהחכמה היא לגביו כעשייה גופנית לגבינו, שכן במרחב ההוויה שלנו החכמה היא הקצה העליון והעשייה היא הקצה התחתון, והמרחב שביניהן הוא הגדול ביותר שאנו יכולים לשער מתוכנו, ולכן אנו משתמשים בו כדי להעריך את הפער שבין ספירת החכמה והעצמות האלוקית, אף שלאמיתו של דבר הוא גדול יותר לאין שיעור.
כמו העשייה לגבינו, החכמה אינה חלק מהווייתו העצמית. הווייתו העצמית מתנשאת מעבר למידות, לספירות השכל ולחלוקות כלשהן, והיא התוכן הפנימי, האלוקי שאינו בערך הדבר שהוא מתגלה בו.
וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כו'
וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כו'. האדם יכול להבין דבר רק אם מעין אותו דבר נמצא בו.
כְּדִכְתִיב: "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא" וּכְתִיב: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם
כְּדִכְתִיב: "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא" (איוב יא,ז), וּכְתִיב: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'" (ישעיה נה,ח). "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" אינו אומר שהקב"ה חושב על דברים אחרים, גדולים יותר, אלא שהאופן שבו הקב"ה 'חושב', הוא כלשון הזהר: "לא בחכמה ידיעא". חכמתו אינה מסוג ומהות החכמה הידועה לנו כלל, אלא היא מהות נבדלת שאינה ניתנת לכל השגה.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רְבָבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בִּנְשָׁמוֹת.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רְבָבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בִּנְשָׁמוֹת. הנפש השנית שבכל אדם מישראל היא חלק אלו־ה ממעל, היא ניצוץ מן המהות, מן המאור האלוקי. ואולם אף ששורש הנשמות הוא מהעצמות, שהיא אחדות פשוטה, מתחלקות הנשמות שבגוף למדרגות רבות ושונות.
גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ
גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ. כאמור בהקדמה, אנשים שונים זה מזה באופיים: בהשגה, בהבנה ובהתייחסות. מעבר לזה, אומר כאן המחבר, אנשים חלוקים זה מזה גם במעלה. יש נשמות נמוכות ויש גבוהות יותר ויותר לאין קץ. חילוק המדרגות אינו בשורש הראשון, בחלק אלו־ה ממש שבו מושרשות כל נשמות ישראל, אלא במקום שבו כביכול מתגלה הנשמה האלוקית המופשטת כאדם פלוני. באיזו מדרגה בסדר השתלשלות הנשמה, משורשה באלוקות ועד לחיותה בגוף הגשמי, מתגבשת המודעות והאישיות הפרטית המיוחדת של אותו אדם.
כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאש
כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא (של עקבות המשיח) שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאש. הביטוי "עקבי משיחא" אינו רק מליצה, אלא הגדרת מהותו של הזמן והגדרת מהות הנשמות השייכות לזמן זה. כל נפש היא 'קומה שלמה', לאמור אחדות מורכבת המתאימה לתבנית הגוף שבו היא מלובשת, ויש בה ראש, כלומר כוחות ההכרה, ראשית כוחות הנפש, חכמה, בינה ודעת מקור המידות, וכן יש בה זרועות, גוף, רגליים ואף עקביים, שהן הקצה התחתון של דמות האדם, שכמעט אין בו חיות כלל. בהיקף גדול יותר, כלל הנשמות של דור מסוים הן גם כן קומה שלמה, ויוצרות בכללותן מהות שלמה של הוויה אחת. ובהיקף גדול עוד יותר, כלל הנשמות שבכל הדורות מהוות קומה שלמה אחת, המורכבת מכל הנשמות שהיו ושיהיו בכל הדורות ובכל המדרגות. קומה כוללת זו היא קומתו של אדם הראשון, שכפי האמור במדרש היו כל הנשמות תלויות בנשמתו, מהן בראשו, מהן בזרועו, מהן ברגליו וכו׳.
במקומות אחרים אומר אדמו"ר הזקן על כך שכמו בקומה השלמה של איברי גוף האדם, כך בקומה השלמה של כל נשמות בני האדם יש לכל נשמה פרטית תפקיד מיוחד שרק היא יכולה לעשות. כפי שהראש אינו אמור ללכת והרגל אינה אמורה לחשוב, כך הדרישות הן שונות מאדם לאדם. אפילו בתחום מעשה המצוות, שבו שווים כל ישראל ממשה רבינו ועד קל שבקלים, יש הבדל באופן שבו הם נדרשים לעשותן (כמסופר על צדיק אחד שאמר לעגלון שלו: "אתה מניח תפילין 'על הראש', ואני מניח תפילין 'שבראש'"). תפיסה זו של דרגות הנשמות כחלקים מגוף אחד אומרת דבר נוסף שחשוב לאומרו: ההבדל בין הנשמות, גבוהות ונמוכות, הוא הבדל בתפקיד, אבל לא ביקרת ומעלת עצם הנשמה.
וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ
יש אפוא רבבות מדרגות בהבדלים שבין הדורות, בין דורות שמצמיחים ענקים לדורות שמצמיחים ננסים. וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ. כאמור, כל דור בפני עצמו אף הוא קומה שלמה, ויש בו נשמות בדרגות שונות – מראשי אלפי ישראל, שהם כראש לכל האיברים, ועד לנשמות קטנות שהן כעקביים לגבי הראש. היחס ביניהם אינו רק שנשמות ראשי ישראל הן גבוהות יותר, אלא שהן גם קשורות אל שאר הנשמות כשם שהמוח שבראש קשור אל שאר האיברים.
נמצא שיש הבדלים מקצה לקצה, מראש ועד עקביים, בנשמות שיש בכל דור ודור, וכן יש הבדלים מקצה לקצה בין הדורות השונים. וכאשר משלבים את שתי החלוקות הללו – יש אכן "רבבות מיני חלוקי מדריגות".
וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת
וְכֵן יש הבדל ב נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת כאמור, יש באדם שלוש דרגות של נפש: נפש, רוח ונשמה. וכשם שבני אדם חלוקים בדרגה הגבוהה יותר, בדרגת הנשמה שלהם, כך הם חלוקים גם בדרגת ה'נפש', הנמוכה יותר וקשורה אל התודעה הרגילה של עולם העשיה ושל הגוף. גם בדרגה זו יש הבדלים גדולים בין אדם לאדם.
כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה
כִּי כָּל נֶפֶשׁ במובן הרחב של המילה כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה. דרגת ה"נפש" היא זו הקשורה אל עולם העשיה, וכיוון שבדרגת העשייה כל ישראל הם שווים (למשל, כל יהודי חייב להניח תפילין, ואין זה משנה מאיזו דרגה שורש נשמתו), מעיר המחבר ש"כל נפש כלולה מנפש רוח נשמה", שכן מצד התכללות הדרגות הגבוהות של רוח ונשמה יש הבדל גם בדרגות הנמוכות של "נפשות לגבי נפשות".
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאש כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, הַמְּלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ. וְקַל שֶׁבְּקַלִּים
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאש כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, הַמְּלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ. עם הארץ הוא הבור הגמור, הרחוק מן הידיעה וההכרה בעניין האלוקי, ולכן בפועל נמצאת נפשו במדרגה נמוכה, שכן אין בו התגלות של הדרגות הגבוהות יותר שבנפש, וְקַל שֶׁבְּקַלִּים הוא זה שקל בעיניו לעבור עבירות, שלא אכפת לו והוא מזלזל בכל דבר.
נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן שֶּׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל
גם הם, שורש נשמותיהם נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן שֶּׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל. הנשמות כולן, הגבוהות ביותר והנמוכות ביותר, נמשכות מן החכמה האלוקית העליונה, וכל נשמה היא ביטוי שונה של אותה חכמה עליונה עצמה.
כְּמָשָׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב
כְּמָשָׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב. כשם שהבן מקורו הראשון במוח האב, כך כל נפש בישראל נמשכת מהחכמה העליונה של הקב"ה. וכפי שיש הבדל בין בנים לאב אחד כך יש הבדלים בין הנשמות. על כל ישראל נאמר "בנים אתם לה׳", אבל אין זה אומר שכולם שווים. יש בנים טובים ויש בנים שאינם טובים, יש בנים חכמים ויש בנים שאינם חכמים. ועם זאת, מעבר לכל ההבדלים וחילוקי המדרגות – כולם הם בנים.
שֶׁאֲפִילּוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם, וְעִם כָּל זֶה עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב.
שֶׁאֲפִילּוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם, וְעִם כָּל זֶה עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב. הדבר שעובר מתמצית ההוויה של האב להחיות את הבן (בדימוי מסוים ממושגי זמננו – הקוד הגנטי שלו), יוצר את מכלול אישיותו של הבן. הוא היוצר את אופיו וכישרונותיו, הוא היוצר את המוח שבראש והוא היוצר גם את הציפורן שברגל. אותו כוח חיוני מבטא את עצמו בכל המדרגות, וככל שהמדרגה נמוכה יותר הוא מקבל צורות גשמיות ונמוכות יותר. הציפורן אינה רק רחוקה מן המרכז, אלא איבר שכמעט אין בו חיות, ואף על פי כן היא נוצרת מאותו כוח חיים עצמו היוצר את פעולתו הרוחנית של האדם, את כשרונו ליצור מוזיקה או פילוסופיה או מדע. כמו שרואים, כאשר יש פגם בתא הראשון שעובר מן האב, הוא יכול להתבטא גם בפגיעה בציפורניים של הבן, ומשמע שעם כל המרחק המהותי ביניהם, גם הציפורן שברגל קשורה אל המקור הראשון שבמוח האב, שם נוצר הגירוי הראשון, הגרעין, של הוויית הבן בכללותה.
וְגַם עַכְשָׁיו, בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ. כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם] לוֹבֶן שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם
וְגַם עַכְשָׁיו, בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ.
[וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן שֶׁהָיוּ צִיפָּרְנַיִים מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
[וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שכאמור במדרש שֶׁהָיוּ צִיפָּרְנַיִים מִבְּחִינַת מוֹחַ ה תְּבוּנָה].
תבונה, במונחים של הקבלה, היא חיצוניות הבינה. הבינה היא ההבנה כשלעצמה, והתבונה היא ההבנה שכלפי חוץ, לאמור האופן שבו היא פונה אל דברים אחרים – לא אל האובייקטים של השכל, אלא אל האובייקטים שמחוץ לו. התבונה היא מעין לבוש לבינה, וכן בחינת הציפורניים, שהיו לבוש לאדם הראשון (וכך לגבי כל אדם), הם מעין לבוש לגבי הגוף.
וְכָכָה מַמָּשׁ כִּבְיָכוֹל.
וְכָכָה מַמָּשׁ כִּבְיָכוֹל. המשל הוא היחס המורכב והנעלם שיש בין תמצית החיים הראשונה שבמוח האב ועד לציפורני רגליו של הבן, והנמשל הוא הקשר שיש בין נפשות ישראל ואביהם שבשמיים. כמו איברי הגוף השונים באיכותם זה מזה, שכולם נובעים מראשיתם מטיפת זרע האב, כך כל נשמות ישראל, עם כל ריבוי המדרגות שבהם, מן הדרגות העליונות של ראשי ישראל כמו נשמות האבות ומשה רבינו ועד לקל שבקלים ואפילו זה שהוא פושע ישראל – שכולם בשורשם הפנימי הם חלק אלו־ה ממעל.
בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אבי"ע מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ
בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. הניצוץ האלוקי אינו זורח כפי שהוא, בעצמו ומהותו, בתוך כל אדם מישראל. כשם שכוח האב הפנימי אינו מתגלה כפי שהוא בעצמו בכל אבר ואבר שבבן, אלא כשהוא יורד ממדרגה למדרגה ומתלבש לבוש אחר לבוש עד שהוא מתגלה בתא גשמי אחד מסוים. כך מתגלה הניצוץ האלוקי, שהוא שורש כל הנפש רוח ונשמה של כל אדם מישראל, בדרך העברה והשתלשלות, דרגה אחר דרגה, מדרגת יחידה שבנפש אל מציאותו הגשמית של כל אדם מישראל.
כְּדִכְתִיב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ"
כְּדִכְתִיב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד,כד). החכמה היא מפתח הבריאה, הספירה הראשונה בכל סדר השתלשלות, גילוי האור האלוקי בבריאת העולמות.
נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֶרֶךְ וְעִם כָּל זֶה עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה
נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֶרֶךְ ואף למטה מזה, עד לתחתית שבמובן מסוים אין למטה ממנה, של זה שהוא כופר בעיקר, שאומר שאין לו אב בשמיים. וְעִם כָּל זֶה עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה. גם נפש, רוח ונשמה כזו קשורה ומיוחדת במקור הראשון שבחכמה העליונה. העובדה שאדם מודה או מכחיש את מציאות אביו אינה משנה לגבי הקשר המהותי ביניהם. היא רק אומרת איזה 'בן' הוא זה, אבל אין היא משנה את העובדה שהוא בנו של אביו.
כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם
כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם: כלל ישראל שבדור מסוים הם כאמור 'קומה שלמה', יחידה אחת שהיא מבנה שלם כמו גוף האדם. יש בה ראש, שהן הנשמות של ראשי ישראל שבדור, ויש בה אנשים שהם בבחינת רגליים וצפרני רגליים של ישראל. כל אבר קשור בקשר כפול. בצד אחד הוא קשור אל המוח (ואל שאר האיברים) בקשר הדדי כחלק מבניינה של הקומה השלמה, ובצד שני הוא קשור ישירות אל כוח היוצר הראשוני של האב. כוחו של האב נמצא אפוא בשווה בכל האיברים, ואולם ההתגלות של כוח זה נמצאת בראש יותר מאשר ברגליים. משום כך, הרגליים והידיים וכל שאר האיברים משועבדים למוח, שממנו הם מקבלים בגילוי את חיותם. בנשמות ישראל כל נשמה היא במובן זה "בנים אתם לה׳", אלא שיש יחס בין הבנים לבין עצמם. כלל ישראל בכל דור הם קומה שלמה, ויש אנשים שהם "ראשי בני ישראל", בהם פועל הכוח האלוקי כ'ראש' ביתר גילוי, והם חשים בו ומשפיעים אותו על שאר נפשות ישראל, כל אחד לפי שיעורו ועניינו.
הקשר אינו עובר רק מהראש אל האיברים, אלא גם בין כל האיברים. לא ייתכן שאבר אחד יסבול מבלי שתהיה לכך תגובה מסוימת בכל אחד משאר האיברים. כל עוד אבר מחובר אל הגוף – יש קשר ויש זרימה הדדית בינו לבין שאר האיברים. ההבדל בין האיברים הוא במודעות אל הזרימה הזו: הראש מודע לקשר הזה, מרגיש את הטוב והרע שבכל שאר האיברים ומכוח זה ראוי להיות מנהיג. על צדיק מפורסם סיפרו, שאם הייתה יולדת במרחק חמש מאות מיל ממנו – הוא לא יכול היה לישון, מפני שחש בכאבה. אם מנהיג ישראל אינו מרגיש, אינו כואב, את כאביו של כל פרט – הוא כנראה אינו ראש אמיתי.
וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל פָּסוּק " וּלְדָבְקָה בוֹ" שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ.כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כו'
וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (כתובות קיא,ב) עַל פָּסוּק: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים ל,כ). ושואלים חז"ל: איך אפשר לאדם לידבק בשכינה? ומשיבים: שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ.כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כו' והוא היודע והוא הידוע (על פי רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ב ה"י, כמובא לעיל). גם אדם שהוא עם הארץ, פשוט שבפשוטים, כאשר הוא דבק בראשי ישראל שבדורו הוא מקבל דרכם מכוח החיים שעובר בהם, מן השורש הראשון של "חלק אלוה ממעל" שבחכמה העליונה.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים]
דברים אלה ניתן להבינם לגבי אנשים שהם עמי הארץ ואפילו קלים שבקלים, מה שאין כן לגבי [וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, שכן הם מנתקים את עצמם מראשי הדור, ולכן אינם יכולים לקבל מהם באותו אופן, בבחינה פנימית, אלא יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים]. לא קיים דבר שהוא מנותק לחלוטין מכל יחס אל הקדושה. וכן בנפשות ישראל, כל אדם מישראל קשור בשורשו הראשון בראשי ישראל. ההבדל בין אנשים הוא בסוג הקשר. יש מי שקשור באופן מודע אל מנהיג ישראל שבדורו, וזו היא התקשרות של פנים, ויש מי שקשור הגם שאינו מודע לכך, וזו היא התקשרות בבחינת אחוריים. במקום אחר, כדי להסביר מהי תשובה, מביא אדמו"ר הזקן משל לכך: שני אנשים עומדים צמודים זה לזה – כאשר הם מפנים את פניהם זה לזה, הם קרובים כמה שאפשר. אך כאשר הם מסתובבים ומפנים את עורפם זה לזה, הם רחוקים כמה שאפשר, על אף שהם צמודים ממש. התשובה היא אפוא רק שינוי הכיוון, כאשר האדם מסתובב ומפנה את פניו אל הקב"ה. במובן זה, האיש שהוא פושע ומורד בראשי ישראל שבדורו, גם אם אינו רוצה לקבל מהם, אין הוא יכול לנתק את עצמו. כיוון שהוא ישראל – הוא קשור אליהם ומקבל מהם חיות כמו שמקבלים איברי הגוף מהמוח שבראש. הוא יכול להסובב ולהפנות אליהם את אחוריו, אבל אין הוא יכול שלא לינוק מהם, ולכן יניקתו אז היא מבחינת אחוריים.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כו׳
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא. ולכאורה מובן מדברי הזהר שטיבו של הילד תלוי בעיקר בדבר אחד, בהוריו של הילד – בשאלה מי הם ההורים ומה היו כוונותיהם בנקודה המכרעת, בשעת התשמיש, אם בקדושה או שלא בקדושה לפי שיעורם. ולפי זה מהותו של אדם נעשית עניין העובר לגמרי בדרך ירושה, ולכאורה יוצא שאדם קדוש יכול להיוולד רק להורים שהם עצמם בדרגה מעין זו, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כו׳ שבהכרח יהיו גם הם בדרגת עמי הארץ.
הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ
ואולם בפרק זה דובר בנפש השנית שיש בכל אדם מישראל, שהיא חלק אלו־ה ממעל ממש. ואיך אפוא אומר הזהר שהדבר תלוי באביו ואמו? ומסביר המחבר: הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ. יש לחלק בין שני דברים, בין עצם הנשמה ובין לבושיה של הנשמה. עצם הנשמה הוא "חלק אלו־ה ממעל" ואין הדבר תלוי כלל בהוריו של הילד, בחינוכו וסביבתו. אולם לבוש הנשמה, לאמור האופן שבו הנשמה מופיעה ומתגלה, תלוי בהוריו של הילד ומאוחר יותר בדרך שבה הוא גדל ומתחנך, ומעין האמור במשנה (עדויות פרק ב משנה ט) ש"האב זוכה לבן בנוי ובכח וכו׳".
ההורים מעבירים לילדיהם את התכונות שלהם, אבל אינם נותנים להם את הנשמה, שהיא "חלק אלו־ה ממעל". הלבוש שנותנים ההורים לנשמה הוא חשוב מאוד, וכולל תכונות גופניות ותכונות נפשיות, כשרונות של הנפש ויכולת של הנפש לעשות את הדברים שהיא מוכשרת להם. כל התכונות הללו, שבגוף ושבנפש, מצטרפות לתת לילד את הדמות שבה הוא חי ופועל. עם זאת, יש לזכור כי הלבוש, עם כל חשיבותו, אינו הנפש עצמה, וגם אין הוא מפעיל את הנפש עצמה, אם כי יש לו חשיבות מכרעת לגבי האופן שבו הנפש פועלת.
וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כו׳
וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כו׳. הנשמה לעצמה אינה עושה מצוות. המצוות לא יכולות להיעשות בחלל ריק, אלא בתוך דברים שאין לנשמה לעצמה כל נגיעה בהם. משום כך צריכה הנשמה למתווכים, לכלים גופניים ורוחניים, שדרכם היא יכולה לפעול בעולם. כלים אלה הם לבושי הנשמה: כושר אינטלקטואלי, מושכלות ראשונים, כיצד מתייחסים אל אנשים, אל דברים, כיצד מבינים אותם – כל זה בא מההורים, הרבה בירושה וחלק בחינוך.
וַאֲפִילּוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה
וַאֲפִילּוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה. לא רק כדי לפעול, אלא גם כדי לקבל, זקוקה הנפש ללבושים אלה. כאשר אדם מקבל הארה ושפע מלמעלה, הרי כדי ששפע זה ירד ויומשך בתוך הווייתו זו הוא צריך להתלבש בלבושים אלה של דרך חשיבתו, ידיעותיו, וכיצד הוא מתייחס אל עצמו ואל אחרים.
וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילּוּ הִיא נְשָׁמָה גְּדוֹלָה צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו וכו׳
וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילּוּ הִיא נְשָׁמָה גְּדוֹלָה צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו וכו׳. לבושי הנפש שממשיכים ההורים לילד הם לא רק התכונות הגופניות, אלא מכלול אופיו של הילד. לכן, לא רק תכונות או כשרונות מסוימים של האב חשובים לבנו, אלא אף קדושתו הפנימית של האב בכל משך חייו. גם נשמה גדולה צריכה לבוש קדוש, ולבוש קדוש בא מזה שההורים היו מקודשים. מספרים שהצדיק ר׳ אורי מסטרליסק ('השרף'), שבא ממשפחה פשוטה, אמר שאילו היה אביו טובל במקווה פעם אחת בחייו – אין לשער כמה קל יותר היה לו בעבודה! ועל אימו של הרבי מזידיטשוב, עליה מספרים שהייתה מעירה את חמשת ילדיה כל לילה לתיקון חצות, אמר אחד מבניה שאילו לא אכלה בזמן ההיריון כרוב מבושל אצל השכן הגוי – היו לו הרבה פחות בעיות בדרך עבודת ה׳. אדם אינו יכול להיפרד מלבושי הנפש שקיבל בירושה. גם נשמה גדולה, גם אדם שהוא צדיק בכוח נפשו, אינו יכול להינתק לחלוטין מלבושי נפשו, ואם הלבוש הוא בדרגה נמוכה הוא מפריע לו. ולהיפך, אדם שזכה ללבוש קדוש מהוריו, גם אם יש בו נשמה קטנה – קל וקרוב לו יותר לעשות דברים שבקדושה.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפֵל כו׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י ז"ל כָּל זֶה בְּלִיקּוּטֵי תוֹרָה פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפֵל כו׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י ז"ל כָּל זֶה בְּלִיקּוּטֵי תוֹרָה פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית: הדבר אינו רק בגדר האפשר, אלא שיש נשמות שאינן יכולות להיוולד בדרך אחרת. בהיסטוריה היהודית היו מספר גדולי עולם שהיה להם ייחוס מפוקפק. התנא רבי מאיר בא כנראה ממשפחת הקיסרים הרומאיים (שהיא בוודאי ייחוס גרוע מצד הקדושה), ואמרו שנשמה כזו, שהייתה שייכת לעשו, לא יכולה הייתה להגיע אחרת אל העולם שלנו, אלא הייתה חייבת לעבור דרך גר. רבי עקיבא גם הוא בא מייחוס פשוט שבפשוטים וממשפחת גרים, וגם עליו אמרו שנשמה כזו, שהיא מכמה צדדים כמשה רבינו – הייתה צריכה להיוולד דווקא ממוצא כזה. גם בייחוסו של משה רבינו עצמו יש נקודה כזו, שאינה כולה בקדושה. ואולם, הבולטת ביותר בייחוסה המפוקפק היא נשמת המשיח, שמתחילה יש בעיות במשפחה שממנה באה: יהודה ותמר, בועז ורות, דוד ובת־שבע, שלמה ונעמה העמונית. נשמתו של דוד המלך, שהוא רגל רביעית במרכבה, ונשמתו של משיח, שהוא "ירום ונשא וגבה מאד" (ישעיה נב,יג), הן נשמות גבוהות ביותר, אלא שהיו נתונות בשבי, בתוך הקליפה, וכדי לצאת מן השבי הן צריכות לעבור דרך הגבול שבין קדושה וטומאה. כשם שיש סוג של מרגליות שנמצאות באשפה, כך יש נשמות כאלה. ראשי אלפי ישראל אינם הולכים לאשפה, גם לא בשביל לקחת מרגליות, משום שאין זה מהלכם. רק אותם אנשים שרוצים באשפה ומצויים באשפה לוקחים משם, ובדרך כלל יקחו רק אשפה, אבל כאשר נמצאת שם מרגלית – גם היא תיפול בחלקם.
ההורים אינם יוצרים אפוא את הנשמה, אלא רק נותנים לה את הלבוש, וכמאמר התלמוד שהובא לעיל: "שלשה שותפין יש באדם... אביו מזריע הלובן... אמו מזרעת אודם... והקב"ה נותן בו רוח ונשמה". את הנשמה נותן הקב"ה, ולא תמיד הוא שואל את השותפים האחרים איזו נשמה הם רוצים. כמו במשל ידוע על הברווז שדוגר על ביצים של ברבור. ההורים יכולים שלא להיות מרוצים מבן קדוש כפי שאחרים לא מרוצים מבן שהוא הפוך מזה, אלא שכאמור אין זה תלוי בהם.
הסיכום הוא, שנשמת כל אדם מישראל, גם שפל שבשפלים וגם קטן שבקטנים, היא חלק אלו־ה ממעל. בני אדם חלוקים במה שהם מקבלים מהוריהם בלבושי נפשם ובאופן שבו הם חיים את חייהם, ויחד עם זה כולם הם "בנים אתם לה׳". כמו אחים בתוך משפחה, יש מוצלח ויש פחות מוצלח, יש חכם ויש טיפש, אבל מעבר לזה ישנה נקודה שבה כולם שווים, כולם בנים, ועובדה זו אינה משתנה לא במעשי האדם ואף לא במעלת נפשו או שפלותה.